אבני מילואים א - ב· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]
סימן נ · סעיף ו
ס"ק ג
אבל אם קבלו קנין ע"מ לכתוב שטרות. עמ"ש בזה בס' קצה"ח סימן רמ"ג סק"ב:
ס"ק ד
דהפוסק פטור מן הקנס דזה מיקרי אונס. וכתב הב"ש ז"ל דכל היכא דהאב פטור מקנס גם הערבים פטורים מן הקנס ואם הוא אונס מחמת ממון פטור הוא מהקנס אבל אם מתחייב בשבועה חייב מחמ' השבועה כי משבועה אינו יכול ליפטר מחמת אונס מיהו ערבות פטורין דהא מממון הוא פטור וערב לא הי' אלא על הממון כו' ואם כתב קנס ואח"כ נכתב בחרם ובשבועה אזי השבועה קאי על הקנס ע"ש והוא בתשובת שארית יוסף: וז"ל התשובה שם סימן ע"א והנה אף אי יהבינא לי' כל טעותי' שבאונס אין לעבור על השבועה כמ"ש הריב"ש מכל מקום טעות גדול טעה המורה לחייב הערב דאף אם הבחור לא היה לו לעבור על השבוע' מכל מקום קנס אינו חייב דלענין ממון יש אונס וא"כ הערב אינו נעשה ערב על השבועה אלא על הקנס ובמקום שהבחור אינו חייב קנס גם הערב פטור ואין לומר שהשבועה הוא ליתן קנס אם יעבור וא"כ חייב לקיים שבועתו ליתן וא"כ גם הערב חייב לשלם בעדו זה אינו שאין משמעות ליתן קנס כמ"ש הריב"ש סימן שפ"ו ז"ל אם כוונתך בזה שתהי' חייב לפרוע הקנס מכח השבועה אם הוא מפורש בשטר שנשבע לפרוע ברור הוא שחייב לקיים שבועתו אמנם אם לשון השטר כנהוג בשאר שטרו' שיש בהם שבועה מקנס שאומר נשבע פ' לקיים התנאים הנזכרים בקנס כך וכך אין במשמע שנשבע לפרוע הקנס עכ"ל כ"ש בתנאים שלנו שאין משמעות השבועה על הקנס שהרי כתוב בח"מ ובש"ד ובקנס שהשבועה בפני עצמו על התנאים ובקנס שאם כתב קנס מקודם ואח"כ בח"ח ובש"ד היינו יכולין לומר שהשבועה על הקנס עכ"ל: ומבואר מדבריו דהיכא דהקנס נכתב אחר השבועה נהי דהבחור חייב לקיים שבועתי ואונס ממון אינו פוטרו מחיוב שבועתו אבל מממון פטור והערבות לא נעשו אלא על הממון וממילא פטורים הערבים אבל אם השבועה קאי על הקנס וחייב הבחור ליתן הקנס בחיוב שבועתו א"כ גם הערב חייב לשלם בעדו זה המתבאר מתוך תשובת ש"י ומתוך ב"ש: אמנם נראה דהיכא דליכא חיוב ממון ומשו' דאונ' ממון פוטרו ואינו מחויב הבחור בקנס אלא מחמת שנשבע ונכתב השבועה על הקנס אין בזה חיוב על הערבי' דמי שנשבע ליתן לחבירו והעמיד ערב אין הערב מתחייב דליכא תורת ערבות אלא שהלוה חייב ממש אבל היכא שאין הלוה חייב כלום אלא שנתחייב לקיי' השבועה ושבוע' אקרקפתא דגברי מונח ולא על הערבים ותדע דהא בנשבע ליתן לפלוני מנה אין הב"ד יורדין לנכסיו אלא כופין אותו לקיים שבועתו דאין שבועה עושה חיוב וקנין אלא מצוה הוא דרמי עלה לקיים שבועתו ומשום בל יחל דברו ואע"ג דנכסוהי דבר אינש אינון ערבין בי' א"כ ה"ה ערבים לא נשתעבדו הלואה וזה נראה לענ"ד ברור: מיהו לולי דמסתפינא הייתי אומר דאפי' היכא דהשבועה לא קאי על הקנס אלא לקיים התנאים מכל מקום כיון דמחויב לקיים התנאים מצד השבועה ממילא נתחייב בחיובו חיוב ממון כאשר נתחייב ואין האונס פוטרו דע"כ לא אמרו דאונס פטור אלא משום דכתיב ולנערה לא תעשה דבר וכדאמרינן בנדרים דף כ"ז א"ל רבא אנוס הוא ואנוס רחמנא פטרי' משום דכתיב ולנערה לא תעשה דבר וכ"ת קטלא שאני כו' וכיון דהיכא דנשבע התורה לא פטרו ואדרבה חייבו תורה לקיים שבועתו מחמת אונס ממון א"כ ממילא הוא בחיובו חיוב ממון כמו שנתחייב ועוד לפי מ"ש פוסקים בטעמא דאנוס פטור משום דאדעתא דהכי לא אתני וכל שנשבע אדרבה בדעתו הי' אפי' שיהי' אונס ממון להתחייב א"כ אדעתא דהכי נתחייב אפי' שיהי' אונס ממון וקצת ראי' לזה מהא דאמרו שם בנדרים ולרבא מ"ש מהא דתנן הרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי מכאן עד שנים עשר חודש ומת תוך י"ב חודש הרי זה גט ואמאי מינס איתנוסי אמרי דלמא שאני התם דאי הוי ידע דמית מן לאלתר הוי גמיר ויהיב גיטא ע"ש וה"נ כיון שנשבע מן לאלתר גמר ויהיב דאונס ממון אינו פוטר משבועתו. וכיוצא כתב בתשובת מוהרי"ן ל"ב. גבי שדה באתרא דקני בשטרא דאינו קונ' בכספא עד דפריש אי בעינא בשטרא אי בעינא בכספא דאם נשבע ה"ל כמפרש דכיון דחייב לקיים שבועתו ה"ל כמפרש שיקנה בכסף וקונה בכסף ע"ש וה"נ כיון שנשבע ה"ל כמפרש שלא יהי' אונס ממון פוטרו וקם בחיובו חיוב ממון אלא שדברי הפוסקים לא משמע הכי: ובפרק ר' ישמעאל דף נ"ד תנא נעבד שלו אסור ושל חבירו מותר כו' ורמינהו איזהו נעבד כו' אמר רמי בר חמא כגון שאנסוהו נכרים והשתחוה לבהמתו דידי' מתקיף לה ר' זירא אונס רחמי' פטרי' דכתיב ולנערה לא תעשה דבר אלא אמר רבא הכל הי' בכלל לא תעבדם וכשפרט לך הכתוב וחי בהם ולא שימות בהם יצא אונס והדר כתב רחמנא ולא תחללו את שם קדשי דאפי' באונס הא כיצד הא בצנעא הא בפרהסיא. וקשיא לן נהי דבפרהסיא חייב העובד מיתה ומשום דיהרוג ואל יעבור אבל הבהמה אמאי אסורה כיון דמה שהשתחוה לה הי' ע"י אונס ואשכח' נמי דעובד חייב מיתה והבהמה מותרת בהשתחוה לבהמת חבירו דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וה"נ נימא דעובד חייב מיתה אבל הבהמה למה אסורה כיון דכל באונס לאו כלום הוא. ולפי מ"ש דהיכא דלא ה"ל למעבד אפי' באונסו ה"ל דין רצון ממש ולית בי' דין אונס כלל ומש"ה הבהמה נמי אסורה דה"ל כעובד לבהמתו ברצון ודו"ק:
ס"ק ה
אע"ג דלא התנה. וכתב הב"ש ז"ל דהפוסק פטור מהקנס דזה אונס הוא ואז גם ערבים פטורים כו' וא"ת הי' לו להתנות שאם תסרב יהי' פטור כי אונס דלא שכיח הוא דכל הבנות מתרצים למי שירצה האב ואפי' שכיח ולא שכיח לית לי' לאתנויי עכ"ל: ומדברי הרשב"א הובא ברמ"א דאפי' פסק על בתו או על בת בתו או קרובתו נמי ע"ש א"כ לא שייך טעמא דמתרצים למי שירצה הפוסק
וצריך לומר בכלהו שייך האי טעמא דהוי שכיח ולא שכיח:
ס"ק ו
ובלבד שלא יהי' ערמה בדבר. כתב בח"מ לכאורה נראה כאן שהחיוב הי' ליתן להחתן הנדן והכלה ואם לא יקיים יתן הקנס אז הוא פטור ליתן הקנס כיון שהוא אנוס אבל אם מחייב את עצמו באיזו סך בלי תנאי והחתן נותן כתב אם יתן לו הכלה והנדן אז נמחל החוב בזה לא שייך טענת אונס מיהו י"ל אומדנא דמוכח הוא שלא התחייב א"ע אלא כשבתו לא תסרב עכ"ל. ובמשנה למלך פי"א ממכירה כתב בשם מוהרש"א בהא דכתב הרמב"ם בשם חכמי הספרד בהבטחות לשידוכין שעושים שטר שחייב לזה מנה ואחר שחייב עצמו מתנה עם אבי הכלה שאם יקיים השידוכין הרי החוב מחול וכל זמן שלא קיים השידוכין אפי' באונס ממילא השטר חוב בתוקפו ע"ש. ומבואר בפשיטות דכה"ג לא מהני שום טענת אונס דלא אמרינן אונסא כמאן דעבד ועמ"ש בסימן ל"ח ס"ק א': וב"ש כתב על דברי הח"מ ז"ל ובסימן ע"ז כתבתי בשם הג"מ כשבתו טוען מאיס עלי' א"צ לשלם השט"ח שנתן לחתנו על הנדן ומדמ' למשי' בתו דאין מוציאין ממנו הנדן אפי' נתן שט"ח כמ"ש בסימן נ"ה כי מסתמא דעתו הי' דוקא כשתהנה בתו ממעות הנדן לכן כאן אפי' נתן שט"ח ובתו מסרב פטור מקנס ושם כתבתי אפי' לא אמרה בתו מאיס עלי רק אמרה שאר טענות פטור ליתן הנדן כי אומדנא דמוכח הוא דכוונתו הוא ליתן הנדן באופן שתהנה בתו ואע"ג שם הי' כבר הנישואין מכל מקום פטור ליתן הנדן כשלא תהנה בתו מכ"ש הכא קודם נישואין והיא מסרב דהוא פטור עכ"ל: ודבריו תמוהין דשם נתחייב להזוג ואמרינן דעתו הי' כשתהנה בתו אבל הכא נתחייב בשט"ח לזה אלא שחזר זה ונתן לו כתב אם יתן לו הכלה והנדן מוחל החוב וכל זמן שאינו מקיים כפי תנאו השט"ח בתוקפו: ואפשר כוונתו דמה שנתן כתב אם יתן לו הנדן מוחל החוב דעת החתן נמי הי' שיתן הנדן באופן שתהנה בתו של המתחייב ומשום דידו' שכל הנותן נדן דעתו שתהנה בתו וא"כ נמחל השט"ח אלא דזה גופא נמי הי' בתנאי שיתן לו הכלה וכיון דאינו נותן לו הכלה אפי' ע"י אונס הרי השט"ח בתוקפו וכמ"ש:
ס"ק ז
וכן בשאר אונסין ואונס ממון נמי מהני אלא דאם נשבע צריך לקיים שבועתו ולא מהני אונס ממון וכמ"ש הריב"ש סימן שפ"ז: ואם כתב אם לא אקיים התנאי אתן קנס ואח"כ כתב דנשבע על כל זה דעת מוהר"מ מינץ סימן ס"ד דפטור משבועה כשנותן הקנס ומשום דהשבועה לא קאי אלא על הא דאם לא יקיים יתן הקנס ולא על חיוב שלו וע"ש וכ"כ הב"ח בח"מ סימן ר"ז אם כתב לקיים שום דבר בת"כ ובקנס אם נותן הקנס פטור הוא מת"כ ע"ש: ולפי"ז נראה דאם הי' אונס ממון פטור נמי מן הקנס אע"ג דנשבע על הקנס לפי מ"ש הריב"ש בסימן שפ"ז שם בהא דהי' מדירו לאכול אצלו וחלה בנו דהא בקל יכול ע"י ממון להניח משרת אצל בנו וע"ש שכתב משום דהתם בשעת חלות הנדר דכבר הי' אונס הוא פטור משום דבעינן האדם בשבועה פרט לאנו' וע"ש וא"כ ה"נ כיון דאין השבועה אלא על הקנס אם לא יקיים והוא הי' סבור שיכול לקיים החיוב וכיון דאירעו אונס אפי' אונס ממון לא הוי האדם בשבועה בשעת חלות השבועה והרי הוא כמו האי דהי' מדירו לאכול אצלו וחלה בנו דאפי' ע"י אונס ממון לא חל הנדר והריב"ש מיירי שהשבועה הי' לקיים גוף החוב וכיון דהשבועה כבר חייל לא מיפטר מיני' ע"י אונס ממון דאינו יכול לעבו' לאו שבתורה ע"י אונס ממון ודו"ק: וראיתי בספר בית הילל לי"ד סימן קנ"ז ז"ל אבל במצות לא תעשה את כל הון ביתו יתן קודם שיעבור עלי' בשם הרשב"א ומביאו רמ"א בהגה בא"ח סימן תרל"ז וגם בריב"ש סימן שפ"ז העתיק לשון הנ"ל בשם הראב"ד בלשון הזה ממש והביא ראי' על מי שנשבע על דבר ואירעו אונס ויכול לסלקו בממון הרבה אפי' כל אשר לו מחויב ליתן כל אשר לו כו' אבל קשה על הרב מוהר"ם איסרליש בהגה בי"ד סימן רל"ב כתב ז"ל נדרי אונסין כיצד הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה או שחלה בנו או שעכבו נהר הרי אלו נדרי אונסין וכתב מור"ם בהג"ה אם אירע לו אונס והי' אפשר לו לסלקו ע"י ממון הרבה שיתן מקרי אונס ונרשם ריב"ש סימן שפ"ז וכן אם צוה סליו השר שלא לקיים שבועתו ונדרו אפי' לא הוי הקנס רק ממון מיקרי אונס מכל מקום אם יכול להשתדל לא מיקרי אונס שם תשובת הרשב"א עכ"ל זהו דלא כתשובת הריב"ש הנ"ל וכבר השיג עליו הב"ח בי"ד בסימן רל"ב והאמת אתו עכ"ל. ועיין ט"ז וש"ך שם והרי לפנינו דברי הריב"ש והוא מחלק בין אונס שבשעת חלות הנדר זה לא מיקרי האדם בשבוע' ומזה הוא דמיירי הרמ"א בהג"ה סימן רל"ב דומיא דחלה בנו דאינו אלא אונס ממון לפי מ"ש הריב"ש שם שיכול לשכור משמשין אבל אח"כ לא מהני אונס ממון וזה ברור:
ס"ק ח
אין היורשין צריכין לקיים. ז"ל הב"ש ובנ"ש הניח בצ"ע על הרב שהביא בסימן קי"ג דעת הראב"ד דאומדים דעת האב ליתן יותר מעישור אפי' אין כאן אלא מה שנותן להראשונה נותנין הכל לשני מכ"ש הכא שהוא בעצמו פסק לזה סך זה למה אין היורשין חייבין ליתן לה סך שפסק לק"מ דאיירי כאן דידר מנכסיו אחר הפסיקה ושם מסיים וכתב וראוי לאומדו לפי ממון שהניח בשעת מותו א"כ אף אם הוא במעמד אחד חייב ליתן מה שפסק אבל אם ירד מנכסיו אחר הפסקה אז מחמת האומדנא לא זכו אותו סך אלא מחמת שפסק לה סך זה ודברים אלו לא נקנה לה כלל ולא הי' שום קנין אלא קנס ואביו הוא אונס לכן היורשים פטורים וע"ש: ונראה דכל זה מיירי בפוסק לבתו אבל אם פוסק לבנו ומת אפי' הי' במעמד אחד לא זכה מכח האומדנא דע"כ לא קאמר הראב"ד אלא בבת דתיקנו חכמים פרנסה לבת ומש"ה אומדן דעת האב בפרנסת בתו ומשום דפרנסת בתו מצוה היא וכדאדסמכוהו אקרא תנו בנותיכם לאנשים אבל בבן לא אשכחן פרנסה ולית בי' תורת אומדנ' אלא בתורת פסיקה וכל שמת בטל הפסיקה דהאב הוא אונס: