אבני מילואים א - ב· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]
סימן נ
סעיף א
ס"ק א
וכן אם היו, קידושי ספק והוא מדברי המרדכי ס"פ האומר בהג"ה ז"ל אדם שגירש אשה מן האירוסין קודם שהכניסה לחופה ותובע ממנה הכסף או הטבעת שנתן לה בתורת קידושין מסקנת התלמוד פ' מי שמת בין שהרגיל הוא הקטטה בין שהרגילה היא אין מחזירין לו הקידושין גזירה שמא יאמרו אין הקידושין קידושין ויבואו להתירו באחותה בחיי' אבל הדין לא נתברר דהא אפליגי תנאה אי קידושין לטבועין נתנו ולא איפסקא הלכתא כמאן כו' אבל בקידושין על תנאה ולא נתקיים או בקידושי ספק מוכח בפ' המדיר בסופו דלכ"ע לאו לטבועין ניתנו ע"כ מצאתי ע"ש: והיינו דבס' קידושין לכ"ע לאו לטבועין דאפי' למ"ד לטבועין ניתנו היינו בקידושין אבל לא בקידושי ספק: ובח"מ האריך בזה והעלה דכיון דהטעם משום שמה יאמרו קידושין תופסין באחותה בחיי' א"כ בקידושי ספק נימא נמי האי טעמא דהא אסור לישא אחותה ולא גרע מקידושי קטנה היוצאת בגט דאינו אלא מדרבנן ואפי' הכי אין הקידושין חוזרין שלא ישא אחותה וע"ש ועיין ב"ש בזה וע"ש בח"מ שכתב דבקידושי ספק אין חוזרין וז"ל ואע"ג דאמרו בגמ' פ' המדיר דף ע"ו ע"ב גבי נמצאו בה מומין כו' ומכאן מייתי ראי' בהגהת מרדכי יש לדחות הראי' דהתם לא במסקנא תי' זה דהא רמי בר יחזקאל מסיק שם לא תציתו כו' ורב נחמן בר יצחק אפשר דלא ס"ל כאמימר כו' אבל למאי דקי"ל כאמימר א"כ קידושי ספק יש לחוש לשמא יאמרו כו': ובסוגיא שם ס"פ המדיר אמר רב יהוד' אמר שמואל המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת הפרה ותנא תונא כלה הי כלה אילימא כלה בבית אבי' מי דמי התם מייתי אב ראי' ומפיק הכא מייתי בעל החמור ראי' ומקיים כו' אמר רב נחמן בר יצחק כלה בבית אביה ולקידושין ולא תימא אליבי' דמ"ד קידושין לאו לטבועין נתנו אלא אפי' למ"ד קידושין לטבועין נתנו ה"מ קידושי ודאי אבל קידושי טעות אי מייתי ראי' אין אי לא לא. וא"כ קשה אדרב' מוכח מזה להיפך והוא דקידושי ספק נמי אינ' צריכה להחזיר ומש"ה מייתי ראי' לדרב יהודא אמר שמואל דבעל החמור צריך להביא ראי' ומשום דאזלינן בתר השתא וכשעת מציאתן וכמ"ש תו' שם בטעמא דרבי יהודא ומש"ה אי מייתי ראי' אין אי לא צריך האב להחזיר הקידושין ואע"ג דמוחזק וכדרב יהודא ומשום דמוקי לה כשעת מציאתן והתם נמי בעל החמור צריך להביא ראי' אבל אי נימא דבספק קידושין צריכין להחזיר הקידושין א"כ היכא מוכח דבעל החמור מייתי ראי' דהא האב דמייתי ראי' לקידושין היינו משום דמספק צריך להחזיר הקידושין עד דמייתי ראי' שהי' קידושי ודאי אבל התם בדרב יהודא מספיקא אין צריך בעל החמור ראי' כיון שהוא מוחזק ומנלן הך חזקה דכשעת מציאתן דאמר רב יהודא אפי' להוציא מבעל החמור ועוד דהא האב דמייתי ראיה לקידושין לפי מה דס"ד דינא דרב יהודא דבעל החמור צריך להביא ראיה ואע"ג שהוא מוחזק ומשום דאזלינן בתר חזקה דהשתא אפי' להוציא ממון וא"כ ודאי צריך האב לאתויי ראי' וכל זמן שאינו מביא ראיה מחזיר הקידושין דאמרינן כשעת מציאתן ומומין הללו ודאי נולדו בה קודם אירוסין וא"כ דברי המרדכי נראין כמביא ראיה לסתור. וגם בח"מ שכתב הראיה מס"פ אין זה ראיה כלל וכמו שמבואר לפנינו: ולכן נראה לענ"ד בדברי המרדכי ודאי לפי טעמא דרב יהודא ניחא דצריך האב ראי' לקידושין ומשו' דאזלינן בתר השתא וכשעת מציאתן אפי' להוציא ממון. מיהו למסקנא שם כי אתי רמי בר יחזקאל אמר לא תציתינהו להני כלל דכייל יהודא אחי משמי' דשמואל הכי אמר שמואל כל שנולד הספק ברשותו עליו הראי' ותנא תונא כלה בבית חמי' ושטת הרי"ף שם דלא פליג בזה אכללא דכייל רב יהודא דהיכא דמת החמור ברשות בעל החמור צריך בעל החמור להביא ראי' אלא דמוסיף רמי בר יחזקאל היכא דמת באגם דאז אמרינן על בעל הפרה להביא ראי' ושטת האשר"י הוא דלעולם על בעל הפרה להביא ראיה דכיון דכבר יצא מרשותו ע"י הקנין הרי הוא כאלו הי' ברשות הקונה ולא אמרינן כללא דכייל רב יהודא וע"ש ברא"ש ס"פ המדיר ובטור וש"ע ח"מ סימן רכ"ד. וא"כ לשטת הרא"ש דלא אמרינן כלל הך כללא דרבי יהודא א"כ תינח כלה בבית חמי' אבל כלה בבית אביה דאב מייתי ראיה אע"ג דאשה כבר נקנית לבעל ע"י קידושין אפ"ה לא הוי ברשו' הבעל לגמרי וכמ"ש האשר"י בטעמא משום דעדיין הבת ברשות אביה ג"כ לכמה דברים לנדרים וירושה וכיוצא ע"ש, וכיון דבבית אבי' אינו אלא, ספק א"כ אמאי צריך האב להביא ראי' לקידושין כיון דהוא מוחזק וליכא למימר דהא דאב מייתי ראי' היינו לכתובה ולא לקידושין דהא מעיקרא אמרו דהא דאב מייתי ראי' לקידושין ע"כ צריך לומר דלכל מילי צריך האב ראי' אלא ודאי מוכח דלמסקנא דלא אמרינן כללא דרב יהודא א"כ הא דצריך האב להביא ראי' לקידושין היינו משום דקידושי ספק צריכין להחזיר ומש"ה כל כמה דלא מייתי ראי' שמשנתארס' נולדו בה המומין צריך האב להחזיר הקידושין וא"כ ראיית המרדכי הוא לפי המסקנא ולא כמ"ש בח"מ דראיית המרדכי לפי הס"ד דאדרבה לפי הס"ד דאמרינן כללא דרב יהודא אינו מוכח כלל דמספק קידושין צריך להחזיר וכמ"ש: ומה שהקשו בח"מ ובב"ש דלא גרע מקידושי קטנה דהיכא דצריכה גט מדבריהם אין מחזירין קידושין שלא יאמרו מותר באחותה נראה דשאני ספק קידושין לפמ"ש מוהרי"ק בשורש קע"א בספק קידושין אם נשא' לא תצא אלא דלכתחלה הוא דלא תנשא אבל בנשאת לא תצא דמוקי לה בחזקת פנוי' ע"ש והובא בכסף משנה פ"י מה' אישות א"כ קידושי קטנה דצריכה גט מדבריהם חמירא מספק קידושין דהיכא דצריכה גט מדבריהם אם נשאת בלא גט ודאי תצא ובס' קידושין לכתחלה הוא דלא תנשא ובנשא' לא תצא וכה"ג לא גזרינן שמא נשא את אחותה כיון דאפי' נשא לא תצא דמוקמינן לזו בחזקת פנוי' והיכא דבדיעבד מותר לא גזרינן וכיוצא בזה כתבו הפוסקים בי"ד סימן א' גבי רוב מצוין אצל שחיטה מומחין ע"ש: וניחא בזה הא דאמרי בש"ס ס"פ המדיר שם כלה בבית אבי' ולקידושין ולא תימא אליבי' דמ"ד קידושין לאו לטבועין ניתנו אלא אפי' למ"ד קידושין לטבועין נתנו ולכאורה תיקשי מאי דאמרו לא תימא למ"ד קידושין לאו לטבועין נתנו דהיכי מצי לאתויי מכלה בבית אבי' לקידושין למ"ד לאו לטבועין וא"כ ודאי למ"ד קידושין לטבועין הוא דתנא תונא כלה בבית אביה ולקידושין. ועמ"ש רש"י בזה שם: ולפמ"ש נראה לפרש דהכי קאמרי לא תימא למ"ד קידושין לאו לטבועין ניתנו מדינא אלא דאפ"ה אין מחזירין הקידושין משום גזיר' דאמימר שמא נשא אחותה דמהאי טעמא א"כ בס' קידושין דלא שייך הך גזיר' כיון דבדיעבד אם נשאת לא תצא דמוקמינן לה בחזקת פנוי' ומותר באחותה וא"כ תו ליכא ראי' מכלה בבית אביו לקידושין דאינו מוכח דאזלינן בתר השתא להוציא ממון והא דאב צריך להביא ראי' משום דכל זמן שאינו מביא ראי' ה"ל ס' ובס' קידושין צריכין להחזיר הקידושין אלא אפי' למ"ד קידושין לטבועין נתנו מדינא דבזה ליכא לחלק בין ס' קידושין לודאי קידושין וא"כ מספק קידושין נמי אין מחזירין הקידושין ואפ"ה האב מייתי ראי' לקידושין א"כ מוכח הך כללא דרב יהודא דאזלינן בתר השתא להוצי' מחזקת ממון: ולמסקנא דלא אמרינן הך כללא דרב יהודא א"כ הא דאב מייתי ראי' לקידושין היינו משום דקי"ל כאמימר ואינו אלא משום גזירה ובס' קידושין לא גזרינן מה"ט שכתבנו ומש"ה האב מייתי ראי' לקידושין ודו"ק ועמ"ש בסימן ל"ט ס"ק ח': ובנימוקי יוסף פ' מי שמת גבי סבלונת דאם אכל בבית חמיו בדינר דאין חוזרין לו הסבלונת ומשום דמחיל וכתב שם דהיינו דוקא מן האירוסין אבל קודם אירוסין לאחר שדוכין חוזר הכל והובא ברמ"א סעיף ג' ומשמע אפי' במקום שחוששין לסבלונת ולפי' רש"י סבלונת עצמן הן הקידושין וא"כ אמאי חוזרין ניחוש שמא ישא את אחותו ומוכח מזה דבס' קידושין לאו לטבועין נתנו דאינו אלא משום גזירה ובס' קידושין לא גזרו וכמו שכתבתי:
ס"ק ב
אבל מן הנשואין הקידושין חוזרין ועיין בתשובת מוהר"מ מלובלין סימן י"ט שכתב דאמימר פליג וס"ל קידושין לאו לטבועין נתנו והי' ראוי אפי' במת הוא שתחזיר לו הקידושין ומכ"ש אם חזרה היא אלא היינו טעמא שלא תחזור משום שמא יאמרו קידושי טעות הי' ואחר נשואין תו אין תנאי ע"ש ועיין בתשובת מוהרי"ל סימן ס"ד שכתב דאחר נישואין קידושי הדרי ע"ש: ובח"מ העלה דלא כתב מוהרי"ל אלא במתה היא והבעל יורש את אשתו מדינא אלא מחמת תקנה שמתה בשנה ראשונה ובזה כתב ודאי מוהר הדרי ואפי' קידושי הדרי כלומר דה"א דאיסור יש בחזרת קידושין משום שמא יאמרו ע"כ כתב דקידושי ומוהר בנשואה שוין הן והדר הכל וע"ש שתמ' על דעת מוהר"ם לובלין דלמה יהי' טבעת קידושין גרוע מכל המתנות ודוקא במתנות שנתן החתן לכלה לא קנתה אותן משום דכוונת רוב החתנים לאו למתנה אלא להתנאו' וכמ"ש הריב"ש אבל טבע' קידושין שהוא קונה אותה בטבעת זה איך יעלה על הדעת לא יהי' שלה לגמרי וע"ש. וב"ש כתב בשם מוהר"ם מינץ סימן צ"ו שראה הלכה
למעשה מרבותיו דחוזרין הקידושין אחר הנשואין והטע' לדבר דמה ששוה הקידושין יותר מפרוטה הוי כאלו נתן לה למתנה והוי מתנה דבר העשוי להתנאות ששמין לה כמ"ש בסימן צ"ט חכ"ל: ובדברי מוהר"ם לובלין שכתב דאמימר פליג וס"ל קידושין לאו לטבועין והי' ראוי אפי' במת הוא שתחזיר לו הקידושין כו' קשיא לי תינ' במתה היא אבל במת הוא יכולה לומר תן לי בעלי וכדאי' פ' מי שמת דף קמ"ה למ"ד בשושבינות דאם מת השושבין דאין צריך לשלם משום דיכול לומר תן לי שושבני ואשמח עמו דגבי קידושין נמי הכי הוא דאם מת הוא דאין מחזירין דיכולה לומר תנו בעלי ואשמח עמו ע"ש בש"ס וכיון דפסק הרי"ף והרמב"ם פ"ז מזכי' דיכול לומר תנו לי שושבני וכן פסק הרא"ש פ' מי שמת וכן פסק בטור סימן ס' א"כ אפי' היכא דלא שייך טעמא דשמא יאמרו ראוי לומר עכ"פ במת הוי קידושי לא הדרי כיון שאין עיכוב ממנה ובש"ס שם מדמה אהדדי בקידושין במת הוא לשושבין שמת ע"ש וא"כ דינ' דקידושין דינא דשושבין: ומ"ש הב"ש בשם מוהר"ם מינץ כו' והטעם דכל מה ששוה יותר מפרוט' כו' זה נראה טעם אחר ואין זה טעמא דמוהר"ם לובלין דלפי טעמא דמוהר"ם לובלין אפי' קידושי פרוטה חוזרין כיון דמדינא קידושין לאו לטבועין ואפי' הי' הקידושין בדברים שאין עשויין להתנאו'. אמנ' בתשוב' מוהר"ם מינץ לא מצינו דבר זה ז"ל שם גם אדבר בקיצור בטבע' קידושין וסבלונת אי' במרדכי סוף פ' נערה ז"ל א' המקדיש וא' המעריך כו' אבל בגדי שבת ומועד בע"ח גובה מהן ואצ"ל שאם הי' טבעת קידושין וכלי כסף וזהב שהכל לבע"ח עכ"ל הנה סתמא כתב כסף וזהב ולא הוציא' טבעת קידושין או סבלונת מן הכלל שבע"ח גובה אתהן וכן לפרעון כתובה שמין לה אע"ג דאי' פ' מי שמת הלכתא קידושין לא הדרא גזירה שמא יאמרו קידושין תופסין באחותה בין הדרא כו' בין שמת כו' וכן בסבלונת מחלק שם בין עשוי לבלות בין אין עשוי לבלות וכן במתני' תנן שלח סבלונת מרובים כדי שיביאה עמה לבית בעלה כו' ופי' רשב"ם ז"ל וה"ה אם מועטים אם שלח לכך אלא אורחא דמלתא נקט מרובים כו' עכ"ל כל אות' סוגי' מיירי באירוסין אבל בנישואין שצדדים לכאן ולכאן וזה לא בעי לפרושי כי פשוט הוא דשמין בכתובתה כן ראיתי הלכה למעשה כמה זימנין מרבותי ע"כ: והנה מ"ש בשם המרדכי ואצ"ל שאם הי' בהם טבעת קידושין טעות נפל בדפוס כי לא הוזכר שם במרדכי טבעת קידושין והוא לשון הרמב"ם בפכ"ג ממלוה ולוה ולא דייק אלא מדכתב סתמא ולא הוציא טבעת קידושין או סבלונת: אמנם טעם הדבר שכתב לחלק בין אירוסין לנשואין סתם לנו הדבר דטעמא דכתב מוהרי"ל ומוהר"ם לובלין לחלק בין אירוסין לנשואין משום דבנשואין לא שייך לומר קידושי טעות אינו אלא לחלק בין קידושין שמחזירין אחר נישואין ולא מן האירוסין אבל בסבלונת דאינו משום שמא יאמרו ישא את אחותה דהא בסבלונת ליכא חשש קידושין אלא באתר' דנהגו מקדשי והדר מסבלי ועוד דאי משום קידושין מאי איכא בין מרובים למועטים ובע"כ סבלונת לאו משום קידושין ואפ"ה מחלק בין אירוסין לנשואין וא"כ ע"כ אינו מטעמא דמוהרי"ל. וגם לפי מ"ש ב"ש בטעמא דכל מה ששוה יותר מפרוטה אינו אלא להתנאות א"כ מן האירוסין נמי נימא דלאו למתנה נתכוין ואכתי תיקשי מאי חילוק בין אירוסין לנשואין בסבלונות וצ"ע בכל זה:
סעיף ו
ס"ק ג
אבל אם קבלו קנין ע"מ לכתוב שטרות. עמ"ש בזה בס' קצה"ח סימן רמ"ג סק"ב:
ס"ק ד
דהפוסק פטור מן הקנס דזה מיקרי אונס. וכתב הב"ש ז"ל דכל היכא דהאב פטור מקנס גם הערבים פטורים מן הקנס ואם הוא אונס מחמת ממון פטור הוא מהקנס אבל אם מתחייב בשבועה חייב מחמ' השבועה כי משבועה אינו יכול ליפטר מחמת אונס מיהו ערבות פטורין דהא מממון הוא פטור וערב לא הי' אלא על הממון כו' ואם כתב קנס ואח"כ נכתב בחרם ובשבועה אזי השבועה קאי על הקנס ע"ש והוא בתשובת שארית יוסף: וז"ל התשובה שם סימן ע"א והנה אף אי יהבינא לי' כל טעותי' שבאונס אין לעבור על השבועה כמ"ש הריב"ש מכל מקום טעות גדול טעה המורה לחייב הערב דאף אם הבחור לא היה לו לעבור על השבוע' מכל מקום קנס אינו חייב דלענין ממון יש אונס וא"כ הערב אינו נעשה ערב על השבועה אלא על הקנס ובמקום שהבחור אינו חייב קנס גם הערב פטור ואין לומר שהשבועה הוא ליתן קנס אם יעבור וא"כ חייב לקיים שבועתו ליתן וא"כ גם הערב חייב לשלם בעדו זה אינו שאין משמעות ליתן קנס כמ"ש הריב"ש סימן שפ"ו ז"ל אם כוונתך בזה שתהי' חייב לפרוע הקנס מכח השבועה אם הוא מפורש בשטר שנשבע לפרוע ברור הוא שחייב לקיים שבועתו אמנם אם לשון השטר כנהוג בשאר שטרו' שיש בהם שבועה מקנס שאומר נשבע פ' לקיים התנאים הנזכרים בקנס כך וכך אין במשמע שנשבע לפרוע הקנס עכ"ל כ"ש בתנאים שלנו שאין משמעות השבועה על הקנס שהרי כתוב בח"מ ובש"ד ובקנס שהשבועה בפני עצמו על התנאים ובקנס שאם כתב קנס מקודם ואח"כ בח"ח ובש"ד היינו יכולין לומר שהשבועה על הקנס עכ"ל: ומבואר מדבריו דהיכא דהקנס נכתב אחר השבועה נהי דהבחור חייב לקיים שבועתי ואונס ממון אינו פוטרו מחיוב שבועתו אבל מממון פטור והערבות לא נעשו אלא על הממון וממילא פטורים הערבים אבל אם השבועה קאי על הקנס וחייב הבחור ליתן הקנס בחיוב שבועתו א"כ גם הערב חייב לשלם בעדו זה המתבאר מתוך תשובת ש"י ומתוך ב"ש: אמנם נראה דהיכא דליכא חיוב ממון ומשו' דאונ' ממון פוטרו ואינו מחויב הבחור בקנס אלא מחמת שנשבע ונכתב השבועה על הקנס אין בזה חיוב על הערבי' דמי שנשבע ליתן לחבירו והעמיד ערב אין הערב מתחייב דליכא תורת ערבות אלא שהלוה חייב ממש אבל היכא שאין הלוה חייב כלום אלא שנתחייב לקיי' השבועה ושבוע' אקרקפתא דגברי מונח ולא על הערבים ותדע דהא בנשבע ליתן לפלוני מנה אין הב"ד יורדין לנכסיו אלא כופין אותו לקיים שבועתו דאין שבועה עושה חיוב וקנין אלא מצוה הוא דרמי עלה לקיים שבועתו ומשום בל יחל דברו ואע"ג דנכסוהי דבר אינש אינון ערבין בי' א"כ ה"ה ערבים לא נשתעבדו הלואה וזה נראה לענ"ד ברור: מיהו לולי דמסתפינא הייתי אומר דאפי' היכא דהשבועה לא קאי על הקנס אלא לקיים התנאים מכל מקום כיון דמחויב לקיים התנאים מצד השבועה ממילא נתחייב בחיובו חיוב ממון כאשר נתחייב ואין האונס פוטרו דע"כ לא אמרו דאונס פטור אלא משום דכתיב ולנערה לא תעשה דבר וכדאמרינן בנדרים דף כ"ז א"ל רבא אנוס הוא ואנוס רחמנא פטרי' משום דכתיב ולנערה לא תעשה דבר וכ"ת קטלא שאני כו' וכיון דהיכא דנשבע התורה לא פטרו ואדרבה חייבו תורה לקיים שבועתו מחמת אונס ממון א"כ ממילא הוא בחיובו חיוב ממון כמו שנתחייב ועוד לפי מ"ש פוסקים בטעמא דאנוס פטור משום דאדעתא דהכי לא אתני וכל שנשבע אדרבה בדעתו הי' אפי' שיהי' אונס ממון להתחייב א"כ אדעתא דהכי נתחייב אפי' שיהי' אונס ממון וקצת ראי' לזה מהא דאמרו שם בנדרים ולרבא מ"ש מהא דתנן הרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי מכאן עד שנים עשר חודש ומת תוך י"ב חודש הרי זה גט ואמאי מינס איתנוסי אמרי דלמא שאני התם דאי הוי ידע דמית מן לאלתר הוי גמיר ויהיב גיטא ע"ש וה"נ כיון שנשבע מן לאלתר גמר ויהיב דאונס ממון אינו פוטר משבועתו. וכיוצא כתב בתשובת מוהרי"ן ל"ב. גבי שדה באתרא דקני בשטרא דאינו קונ' בכספא עד דפריש אי בעינא בשטרא אי בעינא בכספא דאם נשבע ה"ל כמפרש דכיון דחייב לקיים שבועתו ה"ל כמפרש שיקנה בכסף וקונה בכסף ע"ש וה"נ כיון שנשבע ה"ל כמפרש שלא יהי' אונס ממון פוטרו וקם בחיובו חיוב ממון אלא שדברי הפוסקים לא משמע הכי: ובפרק ר' ישמעאל דף נ"ד תנא נעבד שלו אסור ושל חבירו מותר כו' ורמינהו איזהו נעבד כו' אמר רמי בר חמא כגון שאנסוהו נכרים והשתחוה לבהמתו דידי' מתקיף לה ר' זירא אונס רחמי' פטרי' דכתיב ולנערה לא תעשה דבר אלא אמר רבא הכל הי' בכלל לא תעבדם וכשפרט לך הכתוב וחי בהם ולא שימות בהם יצא אונס והדר כתב רחמנא ולא תחללו את שם קדשי דאפי' באונס הא כיצד הא בצנעא הא בפרהסיא. וקשיא לן נהי דבפרהסיא חייב העובד מיתה ומשום דיהרוג ואל יעבור אבל הבהמה אמאי אסורה כיון דמה שהשתחוה לה הי' ע"י אונס ואשכח' נמי דעובד חייב מיתה והבהמה מותרת בהשתחוה לבהמת חבירו דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וה"נ נימא דעובד חייב מיתה אבל הבהמה למה אסורה כיון דכל באונס לאו כלום הוא. ולפי מ"ש דהיכא דלא ה"ל למעבד אפי' באונסו ה"ל דין רצון ממש ולית בי' דין אונס כלל ומש"ה הבהמה נמי אסורה דה"ל כעובד לבהמתו ברצון ודו"ק:
ס"ק ה
אע"ג דלא התנה. וכתב הב"ש ז"ל דהפוסק פטור מהקנס דזה אונס הוא ואז גם ערבים פטורים כו' וא"ת הי' לו להתנות שאם תסרב יהי' פטור כי אונס דלא שכיח הוא דכל הבנות מתרצים למי שירצה האב ואפי' שכיח ולא שכיח לית לי' לאתנויי עכ"ל: ומדברי הרשב"א הובא ברמ"א דאפי' פסק על בתו או על בת בתו או קרובתו נמי ע"ש א"כ לא שייך טעמא דמתרצים למי שירצה הפוסק
וצריך לומר בכלהו שייך האי טעמא דהוי שכיח ולא שכיח:
ס"ק ו
ובלבד שלא יהי' ערמה בדבר. כתב בח"מ לכאורה נראה כאן שהחיוב הי' ליתן להחתן הנדן והכלה ואם לא יקיים יתן הקנס אז הוא פטור ליתן הקנס כיון שהוא אנוס אבל אם מחייב את עצמו באיזו סך בלי תנאי והחתן נותן כתב אם יתן לו הכלה והנדן אז נמחל החוב בזה לא שייך טענת אונס מיהו י"ל אומדנא דמוכח הוא שלא התחייב א"ע אלא כשבתו לא תסרב עכ"ל. ובמשנה למלך פי"א ממכירה כתב בשם מוהרש"א בהא דכתב הרמב"ם בשם חכמי הספרד בהבטחות לשידוכין שעושים שטר שחייב לזה מנה ואחר שחייב עצמו מתנה עם אבי הכלה שאם יקיים השידוכין הרי החוב מחול וכל זמן שלא קיים השידוכין אפי' באונס ממילא השטר חוב בתוקפו ע"ש. ומבואר בפשיטות דכה"ג לא מהני שום טענת אונס דלא אמרינן אונסא כמאן דעבד ועמ"ש בסימן ל"ח ס"ק א': וב"ש כתב על דברי הח"מ ז"ל ובסימן ע"ז כתבתי בשם הג"מ כשבתו טוען מאיס עלי' א"צ לשלם השט"ח שנתן לחתנו על הנדן ומדמ' למשי' בתו דאין מוציאין ממנו הנדן אפי' נתן שט"ח כמ"ש בסימן נ"ה כי מסתמא דעתו הי' דוקא כשתהנה בתו ממעות הנדן לכן כאן אפי' נתן שט"ח ובתו מסרב פטור מקנס ושם כתבתי אפי' לא אמרה בתו מאיס עלי רק אמרה שאר טענות פטור ליתן הנדן כי אומדנא דמוכח הוא דכוונתו הוא ליתן הנדן באופן שתהנה בתו ואע"ג שם הי' כבר הנישואין מכל מקום פטור ליתן הנדן כשלא תהנה בתו מכ"ש הכא קודם נישואין והיא מסרב דהוא פטור עכ"ל: ודבריו תמוהין דשם נתחייב להזוג ואמרינן דעתו הי' כשתהנה בתו אבל הכא נתחייב בשט"ח לזה אלא שחזר זה ונתן לו כתב אם יתן לו הכלה והנדן מוחל החוב וכל זמן שאינו מקיים כפי תנאו השט"ח בתוקפו: ואפשר כוונתו דמה שנתן כתב אם יתן לו הנדן מוחל החוב דעת החתן נמי הי' שיתן הנדן באופן שתהנה בתו של המתחייב ומשום דידו' שכל הנותן נדן דעתו שתהנה בתו וא"כ נמחל השט"ח אלא דזה גופא נמי הי' בתנאי שיתן לו הכלה וכיון דאינו נותן לו הכלה אפי' ע"י אונס הרי השט"ח בתוקפו וכמ"ש:
ס"ק ז
וכן בשאר אונסין ואונס ממון נמי מהני אלא דאם נשבע צריך לקיים שבועתו ולא מהני אונס ממון וכמ"ש הריב"ש סימן שפ"ז: ואם כתב אם לא אקיים התנאי אתן קנס ואח"כ כתב דנשבע על כל זה דעת מוהר"מ מינץ סימן ס"ד דפטור משבועה כשנותן הקנס ומשום דהשבועה לא קאי אלא על הא דאם לא יקיים יתן הקנס ולא על חיוב שלו וע"ש וכ"כ הב"ח בח"מ סימן ר"ז אם כתב לקיים שום דבר בת"כ ובקנס אם נותן הקנס פטור הוא מת"כ ע"ש: ולפי"ז נראה דאם הי' אונס ממון פטור נמי מן הקנס אע"ג דנשבע על הקנס לפי מ"ש הריב"ש בסימן שפ"ז שם בהא דהי' מדירו לאכול אצלו וחלה בנו דהא בקל יכול ע"י ממון להניח משרת אצל בנו וע"ש שכתב משום דהתם בשעת חלות הנדר דכבר הי' אונס הוא פטור משום דבעינן האדם בשבועה פרט לאנו' וע"ש וא"כ ה"נ כיון דאין השבועה אלא על הקנס אם לא יקיים והוא הי' סבור שיכול לקיים החיוב וכיון דאירעו אונס אפי' אונס ממון לא הוי האדם בשבועה בשעת חלות השבועה והרי הוא כמו האי דהי' מדירו לאכול אצלו וחלה בנו דאפי' ע"י אונס ממון לא חל הנדר והריב"ש מיירי שהשבועה הי' לקיים גוף החוב וכיון דהשבועה כבר חייל לא מיפטר מיני' ע"י אונס ממון דאינו יכול לעבו' לאו שבתורה ע"י אונס ממון ודו"ק: וראיתי בספר בית הילל לי"ד סימן קנ"ז ז"ל אבל במצות לא תעשה את כל הון ביתו יתן קודם שיעבור עלי' בשם הרשב"א ומביאו רמ"א בהגה בא"ח סימן תרל"ז וגם בריב"ש סימן שפ"ז העתיק לשון הנ"ל בשם הראב"ד בלשון הזה ממש והביא ראי' על מי שנשבע על דבר ואירעו אונס ויכול לסלקו בממון הרבה אפי' כל אשר לו מחויב ליתן כל אשר לו כו' אבל קשה על הרב מוהר"ם איסרליש בהגה בי"ד סימן רל"ב כתב ז"ל נדרי אונסין כיצד הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה או שחלה בנו או שעכבו נהר הרי אלו נדרי אונסין וכתב מור"ם בהג"ה אם אירע לו אונס והי' אפשר לו לסלקו ע"י ממון הרבה שיתן מקרי אונס ונרשם ריב"ש סימן שפ"ז וכן אם צוה סליו השר שלא לקיים שבועתו ונדרו אפי' לא הוי הקנס רק ממון מיקרי אונס מכל מקום אם יכול להשתדל לא מיקרי אונס שם תשובת הרשב"א עכ"ל זהו דלא כתשובת הריב"ש הנ"ל וכבר השיג עליו הב"ח בי"ד בסימן רל"ב והאמת אתו עכ"ל. ועיין ט"ז וש"ך שם והרי לפנינו דברי הריב"ש והוא מחלק בין אונס שבשעת חלות הנדר זה לא מיקרי האדם בשבוע' ומזה הוא דמיירי הרמ"א בהג"ה סימן רל"ב דומיא דחלה בנו דאינו אלא אונס ממון לפי מ"ש הריב"ש שם שיכול לשכור משמשין אבל אח"כ לא מהני אונס ממון וזה ברור:
ס"ק ח
אין היורשין צריכין לקיים. ז"ל הב"ש ובנ"ש הניח בצ"ע על הרב שהביא בסימן קי"ג דעת הראב"ד דאומדים דעת האב ליתן יותר מעישור אפי' אין כאן אלא מה שנותן להראשונה נותנין הכל לשני מכ"ש הכא שהוא בעצמו פסק לזה סך זה למה אין היורשין חייבין ליתן לה סך שפסק לק"מ דאיירי כאן דידר מנכסיו אחר הפסיקה ושם מסיים וכתב וראוי לאומדו לפי ממון שהניח בשעת מותו א"כ אף אם הוא במעמד אחד חייב ליתן מה שפסק אבל אם ירד מנכסיו אחר הפסקה אז מחמת האומדנא לא זכו אותו סך אלא מחמת שפסק לה סך זה ודברים אלו לא נקנה לה כלל ולא הי' שום קנין אלא קנס ואביו הוא אונס לכן היורשים פטורים וע"ש: ונראה דכל זה מיירי בפוסק לבתו אבל אם פוסק לבנו ומת אפי' הי' במעמד אחד לא זכה מכח האומדנא דע"כ לא קאמר הראב"ד אלא בבת דתיקנו חכמים פרנסה לבת ומש"ה אומדן דעת האב בפרנסת בתו ומשום דפרנסת בתו מצוה היא וכדאדסמכוהו אקרא תנו בנותיכם לאנשים אבל בבן לא אשכחן פרנסה ולית בי' תורת אומדנ' אלא בתורת פסיקה וכל שמת בטל הפסיקה דהאב הוא אונס:
סעיף ז
ס"ק ט
צריך שיאמר אם אחזור בי תזכה בכך וכך עמ"ש בזה בס' קצה"ח סימן ר"ז ס"ק ח':