אור ברסלב

אבני מילואים א - ב· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]

סימן מד

סימן מג

סעיף א

ס"ק א

וקידש אשת חרש הפקחת. כתב הב"ש ז"ל ולכאורה נראה דה"ה אם פקח קידש אשה חרשת ובא פקח אחר וקידש אותה תופסין קידושין של שני כמ"ש לעיל בשניהם שקידשו לפני קרובים מדרבנן עכ"ל. ונראה דבפי' לפמ"ש לעיל סימן מ"ב ס"ק י"ג בשניהם שקידשו לפני קרובים מדרבנן דאין לחוש לקידושי שני ע"ש היינו משו' דהתם מדאורייתא קידושי ראשון הוי קידושין ולא קידושי שני ולא הוי קידושי שני אלא מדרבנן וקידושי דרבנן לפני פסולים דרבנן לאו קידושין כלל וכמ"ש שם. משא"כ הכא אדרבה מן התורה אין קידושי הראשון כלום ולא מהני קידושי הראשון כלום אלא מדרבנן וחוששין לקדושי שני אע"ג דאינן אלא מדרבנן ודוקא באשת איש גמורה הוא דלא תפסי קידושי שני ומשום דה"ל חייבי כריתות ומיתות ב"ד דיליף מקרא דלא תפסי קידושין אבל בקידושי דרבנן דאינו לא מחייבי מיתות ב"ד ולא חייבי כריתות שפיר תפסי קידושין שני אף ע"ג דקידושי שני עדיפא מקידושי ראשון ודו"ק:

ס"ק ב

או מאיסורי לאוין. ז"ל ח"מ פשט משמעות הלשון דאם אחר קידש איסור שני' או איסור לאו אין תופסין בה עוד קידושין וכבר כתבתי לעיל מה שנסתפק מוהרמ"א בדין זה עכ"ל. והיינו בדרכי משה כתב דאם א' קידש שני' או חייבי לאוין תופסין בה קידושי אחר וע"ש בט"ז שהביא ג"כ ראי' ממ"ש כאן דמשמע דמקודשת גמורה ואין תופסין בה קידושי אחר ע"ש: והב"ש כתב דע"כ תופסין בה קידושי אחר דאל"כ סותר למ"ש הב"י סימן מ"ב בשם מ"כ דאם קידש אחר לפני פסולי דרבנן ובא אחר וקידש ג"כ לפני פסולי דרבנן קידושי שניהם תופסין בה עכ"ל: מיהו נרא' לחלק דגבי קידושי' בפני פסולים דרבנן אע"ג דמדאורייתא קידושי ראשון הוי קידושי תור' כיון דאינן פסולי דאורייתא מכל מקום מדרבנן עכ"פ לא הוי קידושין וצריך לקדשה שנית לפני כשרים מש"ה תופסין בה קידושי שני כיון דרבנן משוי לה לחומרא כאלו אין כאן קידושין וכאלו קידש בלא עדים אבל בחייבי לאוין אפי' רבנן לא החמירו כלל בגוף הקידושין אלא דאסורא עביד וכיון דתפסי בה קידושי ראשון ע"כ קידושי שני לאו כלו' הוא ואפי' מדרבנן ומכ"ש בקידושי שני' אע"ג דרבנן אסרוה אבל בגוף הקידושין ליכא ריעותא כלל דחכמים נמי לא החמירו בה יותר מחייבי לאוין ואין בה לא חייבי מיתות ב"ד ולא חייבי כריתות וא"כ בודאי תפסי קידושי ראשון ואפי' מדרבנן ליכא שום ריעותא בגוף הקידושין אלא דאסורא רמי עלה ולא החמירו יותר מחייבי לאוין וזה פשוט: ואפילו לפמ"ש בסימן מ"ב דבקיד' לפני פסולי דרבנן ואח"כ קידש שני לפני פסולי דרבנן דאין קידושי שני תופסין הא אם קידש שני לפני כשרים תפסי בה קידושי שני אבל הכא אפי' אם הי' הראשון בחייבי לאוין או שני' ולשני היתה מותרת אפ"ה לא תפסי בה קידושי שני וכמ"ש ומשום דבחייבי לאוין או בשני' אין ריעותא בגוף הקידושין משא"כ בפסולי דרבנן ה"ל ריעותא בגוף הקידושין דחכמי' עשאוהו לחומרא כמו מקדש בלא עדים ותדע דהא דעת הרי"ף הובא בב"י סימן מ"ב במקד' לפני פסולי דרבנן דלא הוי קידושי כלל ומשום דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש וע"ש. ואי נימא גבי חייבי לאוין ה"ל דין מקדש לפני פסולי דרבנן א"כ בחייבי לאוין נימא דאין קידושין תופסין ומשום כל המקד' כו' והלא משנתינו הוא פ' האומ' דקידושין תופסין בחייבי לאוין. אלא ע"כ דאין זה ענין למקדש לפני פסולי דרבנן ומשום דהתם מדרבנן ה"ל כמקדש בלא עדים ומש"ה ס"ל לרי"ף דלאו קידושין הוא כלל ומשו' דכל המקדש כו' ולדידן קידושי שני עכ"פ תופסין בה לחומרא אבל בחייבי לאוין אפי' מדרבנן נמי תפסי בה קידושין ולא עשו חכמים שום גריעות בקידושין ודו"ק:

ס"ק ג

מי שחציו עבד וחצי' בן חורין כתבו הרמב"ם פ"ה מאישות דחצי עבד וחצי בן חורין שקידש הוי קידושי ספק והר"ן פ"ק דקידושין הקשה מ"ש חצי עבד דהוי ספק קידושין ובשפחה חצי בת חורין הוי קידושי ודאי ומשום דלאו שייר בקנינו. וא"כ בחצי עבד וחציו ב"ח נמי הא לא שייר וכתב דאיכא למימר דבשפח' גלי קרא דכתיב והיא שפחה נחרפת לאיש דמיירי בחציו שפחה וחציו ב"ח אלמא בת אתרוסי היא ע"ש. ומוהרי"ט בחידושיו כתב עלה ז"ל ולא פי' הטעם מ"ט לא ילפינן מינה עכ"ל ע"ש: ונראה לענ"ד דודאי גבי קידושין עיקר הקידושין מצד הבעל דכתיב כי יקח איש אשה וכמ"ש הר"ן בנדרים דף כ"ט ז"ל כיון דכתיב כי יקח איש אשה ולא כי תלקח אשה לאיש מש"ה בעינן נתן הוא ואמר הוא ולא כל הימנה שתכניס עצמה לרשות הבעל אלא מכיון שהיא מסכמת לקידושי האיש ההוא היא מבטלת דעתה ורצונה ומשוי נפשי כדבר של הפקר והבעל מכניסה לרשותו הלכך אין דנין בקידושין מצד האשה אלא מצד הבעל עכ"ל וא"כ בחציו שפחה כו' כיון שהיא מסכמת לקידושי האיש ומבטלת

רצונה שיקנה את חצי בת חורין שלה ולא שייר בקנינו מש"ה ה"ל ודאי קידושין אבל בחצי עבד וחצי בן חורין כיון דצד עבדות ליתי' בתורת קידושין כלל לא אתי צד עבדות ומקדש לצד חירות וכדאמרינן בראש השנה דף כ"ט בחצי עבד וחצי ב"ח דאינו מוציא עצמו בתקיעת שופר דלא אתי צד עבדות ומפיק לצד חירות ע"ש וכן פסק הרמב"ם ובטור א"ח סימן תקפ"ט דאינו יוצא אלא כששומע מפי אחרים וכן במקרא מגילה אינו יוצא מפי עצמו כמבואר בטור א"ח סימן תרפ"ט א"כ חצי עבד וחצי ב"ח שקידש לא אתי צד עבדות ומקדש לצד חירות וע"י אחרים נמי אינו יכול לקדש דכל מידי דאיהו לא מצי עבוד לא משוי' שליח ודוקא תקיעת שופר ומקרא מגילה מהני מפי אחרים דהני לאו מדין שליחות וכמ"ש בס' כפות תמרים בר"ה שם ושליח מצי להוציאו משום דלאו מדין שליחות גמור אתינן עלה והוי כהאי דאמרינן בעלמא הני כהני שלוחי דרחמנא דאי שלוחי דידן מי אי' מידי דאיהו לא מצי עביד ושלוחי מצי עבידי עכ"ל וא"כ בקידושין דבעי שליחות גמור וממילא היכי דאיהו לא מצי עביד שלוחו ג"כ לא מצי למיעבד. משא"כ בשפחה כיון דמצד האשה ליכא תורת קידושין אלא שמבטלת דעתה ורצונ' והבעל הוא המקדש א"כ אפי' בצד שפחה שבה מהני הסכמה וביטלו רצונה לגבי בעל המקדש אותה והבעל באמת אינו קונה אלא צד חירות שבה דהא לא שייר בקנינו וזה ברור ונכון: ובפרק השולח דף מ"ג איבעי' להו מי שחציו עבד וחציו ב"ח שקידש בת חורין מהו את"ל התקדשי לחציי מקודשת דחזי' לכולא הא לא חזי' לכולא את"ל המקדש חצי אשה אינה מקודשת דשייר בקנינו והאי עבד לא שייר בקניינו ומצינו לפרש הא דקאמ' התקדשי לחצי' מקודשת דחזיא לכולא היינו כיון דחזי' לכולי' מצי להתקדש לחצי' כיון דהיא כולה בת קידושין הא לא חזי לכולי' וכיון דלא חזי לכולי' תו לא מצי אידך פלגא לקדש להאי פלגא דהאי פלגא ליתי' בתורת קידושין וכמ"ש: ועוד אפשר לומר דס"ל לבני איבעי' כרב הונא בראש השנה דף כ"ט בחצי עבד וחציו ב"ח דמוציא לעצמו אבל לדידן דקי"ל כרב נחמן שם דלא אתי צד עבדות ומפיק לצד חירות דידי' ה"נ לא אתי צד חצי עבד ומקדש לצד ב"ח דידי' כיון דצד עבדות ליתי' כלל בתורת קידושין וכל מידי דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי' שליח. ומעתה הבדל והפרש גדול יש בין שפחה חצי ב"ח ובין עבד חצי ב"ח וכמ"ש: והרשב"א בחידושיו פ' השולח דף מ"ג בהך איבעי' במי שחצי' עבד ת"ש שור שהמית מי שחציו עבד וחציו ב"ח נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו ואי אמרת קידושין לאו קידושין יורשים מנ"ל כו' אלא אמר רבא ראוי ליטול ואין לו. ז"ל ואיכא למידק דהא אמרינן ביבמות דף מ"ה מי שחצי' עבד שבא על אשת איש הולד אין לו תקנה וע"כ אית לן למימר דקידושיו קידושין דאי לא אף הוא אינו עושה ממזר למ"ד נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר וקמפרש טעמא משום דממזר מאשת אב גמרינן וכאשת אב מה אשת אב אין לו בה קידושין אבל בעלמא יש לו קידושין יצא נכרי ועבד דאפי' בעלמא אין להם קידושין והלכך כשת"ל דחצי' עבד אין לו קידושין אפי' כשבא על אשת איש דעלמא אין הולד ממזר: וגרסא אחרת יש שם בשם רב האי גאון ז"ל כאשת אב מה אשת אב שזרעו מיוחס אחריו אפי' ללשון זה כשת"ל שאין קידושיו קידושין אין זרעו מיוחס אחריו וכדאמרינן הכא יורש מנ"ל אלא רבא דהכא דחוי קא מדחוי לי' וקושטא דמלתא דקידושיו קידושין ויורשיו יורשין ממש עכ"ל ע"ש: ולפמ"ש דכיון דבשפחה גלי קרא בחצי ב"ח דתפסי בה קידושין וכדכתיב והיא שפחה נחרפת לאיש אלמא בת אתרוסי היא ומוכח דהיכא דלא שייר בקנינו מהני קידושין וא"כ ה"ה בחצי עבד כיון דלא שייר בקנינו ראוי להיות קידושיו קידושין אלא הא דלא הוי קידושין אינו אלא משום דאין כאן מקדש ומשום דבעצמו לא מצי מקדש דלא אתי צד עבדות ומקדש לצד חירות. והיכי דאיהו לא מצי עביד שלוחו נמי לא מצי עביד וכיון דבר קידושין הוא דהא לא שייר בקנינו אלא שאין כאן מקדש וא"כ לא הוי אלא כמאן דאשתקל מלולי' ודעתי' דלאו בר קידושין הוא כמו חש"ו דאין להם דעת לקדש ועושין ממזרות ובני' יורשים אותן כיון דתפסימן בהו קידושין אלא שאין להם דעת לקדש. וכמו כן חצי עבד נמי בר קידושין הוא אלא שאין כאן מי שיקדש ומשום דלא אתי צד עבדו' ומקדש לצד חירות וכמ"ש. ושם בפ' השולח אמר רבא כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת כך חצי שפחה וחצי' בת חורין שנתקדשה אינה מקודשת ע"ש: וכיון דס"ל לרבא אפי' בחצי' שפח' דאינ' מקודשת ושם לאו משום דאשתקל דעתה דגבי אשה אין אנו בעינן דעת האשה להתקדש דבקידושין מצד הבעל אתינן עלה והיא אינה אלא מסכמת ומבטלת דעתה ורצונה לגבי הבעל והי' כדבר הפקר וכמ"ש בשם הר"ן: ע"כ דחצי בת חורין מצד עצמה לאו בת קידושין כיון דהיא חצי אשה ואע"ג דלא שייר בקנינו. וא"כ בחצי עבד ממילא מצד עצמו לאו בר קידושין וא"כ ודאי תו לית לי' יורשין גם אינו עושה ממזרות ומש"ה אמר רבא ראוי ליטול ואין לו אבל אנן לדידן דס"ל דשפחה חצי' בת חורין דבת קידושין היא מדכתיב והיא שפחה נחרפת ומשום דלא שייר בקנינו. והא דלא מצי מקדש אלא משום דלעצמו אינו מקדש דלא אתי צד עבדות ומקדש לי לצד חירות ולא גרע מחש"ו דאשתקל דעתי' אית להו יורשין ועושין ממזרות: ולפמ"ש הא דכתב הרמב"ם בחצי עבדות וחצי ב"ח דהוי ספק מקודשת אפשר דאינו אלא מצד החומרא אבל מדינא אין כאן קידושין ומשום דלא אתי צד עבדות ומקדש לצד חירות שבו וכדאמרינן בתקיעת שופר לעצמו אינו מוציא וניחא בזה הא דפסק הרמב"ם בפ' ט"ו מהלכות איסורי ביאה דמי שחציו עבד וחצי ב"ח הבא על אשת איש הולד אין לו תקנה שצד עבדות וצד חירות מעורבין בו ע"ש. וכיון דכתב במי שחצי' עבד וחצי' ב"ח דה"ל ספק קידושין א"כ לענין ממזרות נמי ליהוי ספק ולא ממזר ודאי דממזרות בקידושין תלי' וכמ"ש בחידושי הרשב"א. ולפמ"ש ניחא כיון דבר קידושין הוא אלא שאין כאן דעת שלימה לקדש ושפיר אית לי' יורשין ועושה ממזרות כמו חש"ו ודו"ק היטב בזה.

ס"ק ד

המקדש מי שחצי' שפח'. והיינו שפחה חרופה האמורה בתור' והיא אשת איש להתחייב עלי' באשם תלוי ולא למית'. וכתב הב"ש ז"ל ואם קידש אחר קודם שחרור אין תופסין קידושי שני דע"כ לא מיבעיא בש"ס אלא אם בא עלי אחר שחרור אבל קודם שחרור דצד בת חורין תופסין לראשון ותו אין תופסין קידושי שני עכ"ל: ולענ"ד נראה דבזה תופסין קידושי שני דהא בפ' האומר דף ס"ז אמרו מנלן דאין קידושין תופסין בחייבי כריתות ומייתי עלה מאחות אשה ופריך בשלמא כולהו אתיין אלא אשת איש ואשת אח איכא למיפרך כו' א"א נמי אי' למיפרך מה להנך שכן אין להם היתר בחיי אוסרן תאמר באשת איש שיש לה היתר בחיי אוסרן אלא כו' אמר קרא כל אשר יעשה מתועבת האלה ונכרתו הוקשו כל העריות כולן לאחות אשה מה אחות אשה לא תפסי בה קידושין אף כל העריות כולן לא תפסי בהו קידושין ע"ש וכיון דא"א גופא לא נפקא לן אלא מהיקשא ושם לא נפקא אלא חייבי כריתות דכתיב ונכרתו וכיון דבשפחה חרופה ליכא לא מיתה ולא כריתות א"כ מנלן דלא תפסי בה קידושין. וא"כ נראה דודאי תפסי בה קידושין דלדידן ליכא מידי דלא תפסי בה קידושין אלא חייבי מיתות וכריתות וגמרינן לה מאחות אשה. וכן ביבמה לשוק דמספקא לן אע"ג דהיא חייבי לאוין משום דכתיב לא תהי' אבל בעלמא לא: ובחידושי פני יהושע פ' השולח דף מ"ג הקשה דאכתי משכחת אשת שני מתים קודם שחרור וחזרה ונתקדשה לשמעון דקדושי שמעון נמי תפסי בה כיון שאין חייבין על קידושי ראובן רק אשם לא הוי אפי' כחייבי לאוין דעלמא דקידושין תופסין בה ומתרץ דהא דקי"ל בעלמא קידושי' תופסין בחייבי לאוין היינו חייבי לאוין דעלמא אבל ע"י קידושין בלא"ה לא משכחת קידושין אחר קידושין דכיון שתופסי קידושי ראובן הרי היא ברשותו ואין לה יד לקבל קידושין מאחר עכ"ל: ונעלם ממנו הסוגיא דפ' האומר הנ"ל דשקיל וטרי באשת איש מנלן דלא תפסי קידושין עד דגמר לה מהיקשא דאחות אשה אי נימא דאין קידושין אחר קידושין מאי פריך אשת איש מנלן. אלא ודאי דאפי' בא"א הוי תפסי קידושין אי לאו דהוא מחייבי מיתות ב"ד ונפקא ליה מהיקשא דהוקשו כל העריות. וא"כ שפחה חרופה שהיא אינה אלא באשם ולא הוקשו בכלל עריות קידושין תופסין בה. וזה ברור: ולפמ"ש דתופסין בה קידושי שני קודם שחזור א"כ אסורה לראשון משום א"א דהרי היא עכשיו אשת איש וכשם שאסורה לעלמא משום א"א כן היא אסורה לראשון. אמנם נראה דאע"ג דגלי קרא בשפחה חרופה דהבא עלי' לא יתחייב מיתה אלא באשם היינו לענין איסור אשת איש גלי קרא אבל לענין איסור קרובים כמו באשת אח לא גלי קרא וכיון דתפסי קידושי' הוה לי' אשת אח וממילא הוא בכרת דבר"פ נושאין על האנוסה אמרי מנא הני מילי דתנו רבנן בכולן נאמר בהן שכיבה וכאן נאמר קיחה לומר לך דרך ליקוחין אסרה תורה ע"ש. וכיון דשייך בי' לקיחה ממילא יש

בה איסור אשת אח וחייבי עלה כרת וכיון דאית בה כרת משום אשת אח למאי דגלי גלי ולמאי דלא גלי לא גלי ודוק' באיסו' אשת איש הוא דגלי וכמ"ש כיון דה"ל לאחיו מחייבי כריתות אין קידושין תופסין בה לאחיו ותו לא קשה דמשכחת אשת שני מתים דנהי לעלמא תפסי בה קידושין כיון דאינה מחייבי מיתות אבל לאחיו אין תופסין קידושין משום איסור אשת אח דהא בכרת כיון דהוי דרך לקיח' לאחיו וא"כ לא משכח' אשת שני מתי' קוד' שחרור: ולפמ"ש בחצי' שפחה דעלמא תפסי בה קידושין ומשום דגלי קרא דאיסו' אשת איש שבה אינו במיתה מיבעיא לי היכי דנתקדשה לראובן וחזרה ונתקדשה לאחר ואח"כ נשתחררה למ"ד בפ' השולח דף מ"ג דגמרו קידושי ראשון למי גמרו לראשון או לשני כיון דכבר נתקדשה לשני. ונראה דלשני גמרי מידי דהוי אקטנה שנתקדשה דאמרינן ב"פ ב"ש דף ק"ט דקידושי קטנה מיתלו תלי וקאי וכי גדלה גדלי קידושי בהדה ובזה ודאי אם קודם שגדלה קיבל' קידושי משני כי גדלה גמרי קידושין שני ולא דראשון. מיהו לפמ"ש בש"ע סימן מ' סעיף ב' בנתקדש' אחר שלשים ובא אחר וקידשה תוך שלשים דאם מת שני או גירשה חזרו קידושי דראשון ע"ש. וס"ל דלא הוי חזרה במה שנתקדשה לשני וא"כ ה"ה הכא כיון דגמרו קידושין אחר שחרור גמרי לראשון. והנה בקצת ספרי הרמב"ם הביא הרה"מ בפרק ד' מאישות שכתב הרמב"ם דאם נשתחררה אין צריך קידושין אחרים דה"ל כקטנה שגדלה וע"ש ואח"כ כ' הרמב"ם דאם קידשה אחר קוד' שנשתחרר' הוי ספק וע"ש ונראה דהספק הוא לפי שקדשה אחר קודם שחרור אפשר לא גמרי לראשון אלא לשני: וא"כ מדכתב הרמב"ם או קדשה אחר קודם שנשתחררה מוכח דקידושין תופסין בקידושי חצי' שפחה דאי נימא דבחצי' שפחה אין קידושין תופסין לשני א"כ היכי משכחת שקידשה אחר קודם שנשתחררה ואפי' הרה"מ שם אינו חולק בזה וע"ש שכתב דיש בקצת ספרי הרמב"ם בא אחר וקדשה ואח"כ נשתחררה. אבל ממה שכתב רבינו בספ"ו מה"ל יבום נרא' שהראשונ' הוא העיק' עכ"ל. והיינו דשם ספ"ו מהל' יבום כתב הרמב"ם בנתקדשה ונשתחררה וחזר' ונתקדשה לשמעון דמתייבמת ללוי דאו קידושי ראובן או קידושי שמעון משמע דהס' הוא אפי' בנשתחררה קודם קידושי לוי אבל בזה אינו חולק דיכול להיות קידושי שני חלין קודם שנשתחררה ודוק. וב"פ השולח דף מ"ג אמר רב חסד' חצי שפחה וחצי' בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון ומתו שניהם מתייבמת ללוי ואין אני קורא בה אשת שני מתים ממ"נ אי קידושי דראובן קידושין קידושי שמעון לאו קידושין ואי קידושי דשמעון קידושין קידושי דראובן לאו קידושין ופי' רש"י דהס' הוא בפלוגתי' דאמוראי לעיל והיינו בחצי' שפחה וחצי' ב"ח אי תפסי קידושין או לאו והתוס' פירשו דהס' הוא אי גמרו אי פקעי כדלקמן ע"ש: ולפמ"ש דקודם שנשתחררה נהי דתפסי בה קידושין לעלמא אבל לאחיו לא תפסי קידושין דה"ל חייבי כריתות א"כ לפי פי' רש"י דהספ' הוא בחצי שפחה אי תפסי קידושין לא הוי צריך לומר בגמ' חצי' שפחה כו' ונשתחררה וחזרה ונתקדשה דהא אפי' קודם שחרור נמי אי קידושי דראובן הוי קידושין קידושי שמעון לאו קידושין דה"ל אשת אחיו. ואי משום דחצי שפחה לאו בת יבום היא ומשום צד שפחה שבה ולהכי נקט נשתחררה דרצה לומר מתייבמות ללוי. דאכתי הוי מצי למימר בחצי' שפחה שנתקדשה לראובן וחזרה ונתקדשה לשמעון ואח"כ נשתחררה מתייבמות ללוי. ונראה דכל שלא נשתחררה פשיטא לי' דודאי ליכא משום אשת שני מתים דממ"נ אם חצי' שפחה לאו בת קידושין היא עדיין היא פנוי' אינה צריכה יבום כלל ואם חצי' שפחה בת קידושין ה"ל אשת אחיו ולא תפסי בה קידושי אחיו דה"ל ערוה לאחיו כל דאית בי' ליקוחין וא"כ קידושי שני ודאי לאו קידושין ואין הס' אלא בראשון ולזה נקט לה בנשתחרר' דהשתא הוי ספק אי דקמא הוי קידושין או דשני דשמא חצי שפחה לאו בת קידושין ותפסי בה קידושי אחיו והוי ס' אי קידושי ראובן אי קידושי שמעון אבל קודם שחרור ודאי לאו קידושי שמעון דאי תפסי בה קידושי ה"ל אשת אחיו וכמ"ש: והא דפי' רש"י הספק בפלוגתא דלעיל ולא פי' בפלוגתא דלקמן אי גמרי אי פקעי כפי' תוס' נראה דרש"י ס"ל דאפי למ"ד פקעי בנשתחרר' היינו דוקא לאיסור אשת איש דבתר דפקע ה"ל כפנוי' וכגרוש' ושריא לאחר אבל לאיסור אשת אח כיון דאפי' אחר גירושי אחיו או אחר מיתת אחיו אסור' לאחיו וכדאי' בפ' הבע"י דף נ"ה דדריש דאשת אח לאחר מיתה דכתיב ערו' אחיו גיל' וא"כ ה"ה בזה דפקעי לא עדיף מגירושין גמורין וכיון דכבר הי' בה ליקוחין שעה א' אסורה עליו עולמית ואע"ג דכתב רש"י פקעי קידושין דבא השיחרור והפקיע הקידושין ומקודשת לשני שהרי נשתנ' גופה וה"ל כקטן שנולד ע"ש. מכל מקום אינו מועיל אלא לאיסור אשת איש דיש היתר לאיסורו במיתת הבעל או בגירושין פקע נמי ע"י שחרו' אבל איסור אשת אחיו כיון דאין היתר לאיסורו ע"י מיתת הבעל או ע"י גירושין לא פקע נמי ע"י שיחרור וכל שהיתה שעה אחת אשת אחיו תו ליתי בהתיר' ולא מהני הך סברא דהוי כקטן שנולד אלא לומר מה"ט פקעי קידושין אבל באשת אחיו אע"ג דפקע קידושין כיון דאינו אלא מכאן ולהבא אסורה עליו עולמית משום אשת אח. וכן משמע לשון רש"י לקמן בפלוגתא דפקעי או גמרו רב יוסף אמר פקעי קידושי ראשון ז"ל רש"י וחזרה ונתקדשה לשמעון לאו משו' אחיו נקט לה עכ"ל והיינו משום דפקעי קידושין ולא מהני לאיסור אשת אחיו לזה פי' רש"י דשמעון לאו אחיו דראובן הוא ודו"ק ועמ"ש בסימן כ"ז ס"ק ג':

ס"ק ה

צריכה גט כתב בח"מ ז"ל ונראה אפי' למאן דס"ל מקודשת אם מת זה שקידש חצי שפחה ולו גם שאר נשים אין אחיו של זה מייבם את זו לפטור שאר נשים דשאר נשים חייבים עלי' מיתה וזו אינה רק באשם ואיך תיפטור היא צרותי' עכ"ל והנה לייבם בלא"ה אי אפשר כיון דחצי' שפחה אסורה לבן חורין מצד שפחה שבה מיהו בחליצה אפשר דמהני לה כיון שהיא עכ"פ אשת אחיו ואע"ג דאינה אלא באשם אינה אלא מצד גזירת הכתוב אבל קידושין גמורין תופסין בה וה"ל חליצה מעליא לפטור צרותיהן: ומיהו לפמ"ש בחלקת מחוקק דאינה פוטרת צרותיהן יתיישב בזה מה שהקשה בחידושי פ"י פ' השולח דף מ"ג דאכתי משכחת אשת שני מתים בשלא נשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון דקידושי שמעון תופסין בה כיון שאין חייבין על קידושי ראובן רק אשם ע"ש והובא לעיל סק"ג ע"ש. ולדברי הח"מ דאפי' בחליצה אינה פוטרת צרותיהן כיון דשאר נשים חייבין עליהם מיתה וזו אינה רק באשם א"כ מתורת שני מתים נמי לא משכחת לה דליתני פוטרת צרותיהן כיון דהיא גופה אינה אלא באשם אע"ג דה"ל ערוה אינה פוטרת צרותיהן דשאר נשים חייבין עליהם מיתה ולא עדיפא ערוה מיבו' וחליצה גופה דאינ' פוטרת צרותיהן: ובש"ס דנסיב לה אשת שני מתים הוא דלא תיקשי דליתני במתני' ט"ז נשים פוטרו' צרותיהן אבל כיון דזאת אינה פוטרת צרותיהן וכמ"ש דלא עדיפא מיבום וחליצה דהא עיקר טעמא דערוה פוטרות צרותיהן משום אשר לא יבנה בית אחיו ובא בקבלה בית שהיא בונה כולו בונה מקצתו ומי שאינו בונה כולו אינה בונה מקצתו כדאית' ביבמות פ"ק וכיון דזו האשה שהבא עלי' באשם אינה בונה מקצתו דהא אינה פוטרת צרותיהן בחליצה ויבום דיד' א"כ משו' ערוה נמי אינה פוטרת צרותיהן אלא ערוה הפוטרת היינו היכא שאם לא היתה ערוה היתה פוטרת צרותיהן בבניינה ודו"ק: ובירושלמי פ' האומר בהא דס"ל לר' יוחנן במקדש מהיום ולאחר שלשים דקידושי כולם תופסין בה ואפי' הן ק' דשיורי שייר בקידושין כו' היו שני אחין וקדשוה שניהם ומת אחד מהן השני מהו שיהי' מותר בה ממ"נ מה שקנה קנה והשאר נופלת לו מחמת אחיו ר' יהודא בן פזי אומר אסור בה א"ר יוסי טעמא דר"י בן פזי כל יבמה שאין כולה לפנים צד הקנוי שבה נדון לשום ערוה וערוה פוטרת צרתה הובא בר"ן פ' הנ"ל וא"כ ה"ה בחצי שפחה ה"ל יבמה שאין כולה לפנים דהא צד שפחה אינ' נופלת לפני יבם וכיון שאין כולה קנוי נדון משום ערוה. ואפשר שצד שפחה שבה כיון שאין בה תורת קידושין אינה נדונה בתורת ערוה: והיכי שנשתחררה בחיי בעלה למ"ד גמרו הרי זו כאשת איש גמורה וחייבין עלי' מיתה ובזו כשיבמה או נחלצה ודאי פוטרת צרותיהן דקי"ל מיתה מפלת ובשעת מיתה הרי היא אשת איש גמורה כמו צרותיהן: אבל אם נשתחררה אחר שמת המקדש בזה לא שייך גמרו הקידושין כיון דכבר מת אבל למ"ד פקעי קידושין נראה דגם לאחר מיתה שייך פקעי כיון דטעמא משום דה"ל כקטן שנולד ותו אין זקוקה ליבם דה"ל גוף אחר. מיהו לפמ"ש לעיל סק"ג בשטת רש"י דלא אמרינן פקעי אלא לאיסור אשת איש ולא לאיסור אשת אח ע"ש אפשר דבזה נמי לא אמרינן פקע וזקוקה ליבם ומשום דמכח נישואי אחיו הקנה לו מן השמים. ויותר נראה דכיון דזקוקה ליב' אית לה היתר לאיסור' בחליצ' או ביבו' א"כ כל שנשתחרר' פקע ע"י השחרור וכקטן שנולד דמי ופטורה מחליצה ולפי"ז היכא דלא נשתחררה אינה פוטרת צרותיהן מטעמא דח"מ

אא שאינה אלא באשם ושאר נשים במיתה ובנשתחררה נמי פוטרת צרותיהן כיון דמספקא לן אי פקע או גמרו וכמ"ש הרמב"ם בפ"ו מהל' יבום א"כ למ"ד פקעי לא מצי פוטרת צרותיהן כיון דכבר פקעי ואי משום דקודם שנשתחררה עדיין לא פקע ואין אנו קורא בה בשעת נפילה יבמה יבוא עלי' דהא אדרב' קודם שחרור נמי לא פטרה צרותיהן וכמ"ש בתו' שהיא אינה אלא באשם ואינך במיתה וא"כ צריכה השפחה חליצה וגם שאר נשים צריכה חליצה זה הנראה לענ"ד בזה ודו"ק:

ס"ק ו

ואם עד שלא נתן לה כתב הרמב"ם פ"ד מאישות המקדש חצי שפחה וחצי בת חורין אינה מקודשת קידושין גמורין עד שתשתחרר וכיון שנשתחרר גמרו קידושין כקידושי קטנה שגדלה וא"צ לקדשה קידושין אחרים בא אחר וקידשה אחר שנשתחררה הרי זה ספק קידושין לשניהם עכ"ל ונתקשו בזה הר"ן והרב המגיד דכיון שכתב דגמרי קידושיו כקידושי קטנה שגדלה היכי כתב דאם בא אחר וקידשה הוי ספק קידושין וכתב הרב המגיד דגמרי קידושין כקידושי קטנה היינו לענין שאין צריך לקדש קידושין אחרים לכי בעל דה"ל מקדש בביאה כקטנה שגדלה דמהני בעל וע"ש: ובכסף משנה כתב בשם מוהרד"ך דאפי' לא בעל לשום קידושין ולא הי' עדי יחוד כלל נמי גמרי קידושין דאפי' למ"ד דקידושי קטנה שגדלו לא גמרי קידושין עד דבעל אבל כי בעל גמרי קידושי כסף כיון שנתרצית לביאה חיילי קידושי כסף וע"ש. ועמ"ש בסימן ל"ט ס"ק א' בשטת מוהרד"ך והב"י כתב לפרש דברי הרמב"ם דאין צריך לקדשה קידושין אחרים היינו דשריא לדידי' בקידושין הראשונים וע"ש וכ"כ הב"ש דאפי' ביאה לשום קידושין א"כ כיון דקידושין הראשוני' תופסין מדאורייתא א"ל קידושין אחרים ע"ש וכ"כ בט"ז: ולפי"ז קידושי קטנה שגדלה נמי א"ל ביאה לשום קידושין ושריא לדידי' מחמת גמר קידושין הראשונים מדכתב הרמב"ם גמרו קידושיו כקידושי קטנה שגדלה משמע דקטנה שגדלה נמי הכי שריא לדידי' בגמר קידושין הראשונים ומיהו לא מהני גמרו אלא לדידי' אבל אם נתקדשה לאחר תפסי קידושי שני עד דבעל לשום קידושין וע"ש בב"י: וקשה לי לפי"ז כיון דלדידי' שריא אפי' לא בעל לשום קידושין א"כ הא דאמרי ביבמות פ' ב"ש ובפ' המדיר בקטנה שגדלה ובעל דלא תפסי קידושי שני ומשום דאין אדם עושה בב"ז ובעל לשום קידושין ע"ש והא אמרינן דלדידי' א"צ בעל לשום קידושין וב"ש כתב בסימן נ"ז ס"ק כ"ג ז"ל וכתב בתשובת הרשב"א דאין איסור מה שהיא אצלו ותהי' אצלו עד שתתגדל ואז יקדש בביאה ואף אם בעל סתם מסתמא מקדש בביאה אע"ג דכאן אין ביאת זנות מכל מקום אחר שתתגדל ואפשר לו לקדש אותה מסתמא הוא מקדש בביאה כדי שלא יתפס בה קידושין של אחר עכ"ל והתם אפשר לומר כדעת הרשב"א דקטנה תקינו לה רבנן נשואין שלא ינהגו בה הפקר היינו קודם שתגדיל אבל אחר שתגדיל כיון שהיא בעצמה ראוי' לנישואין ולקידושין תו לא תיקנו רבנן קידושין בה וה"ל בעילת זנות וא"כ ע"כ בעל לשם קידושין אבל לפמ"ש לדעת הרמב"ם דגדלי קידושין בהדה לדידי' דלא ניהוי בעילת זנות א"כ היכי מוכח מדבעל דהוי לשם קידושין כיון דאין בזה ביאת זנות. ומ"ש הב"ש עוד דמסתמא הוא מקדש בביאה כדי שלא יתפוס קידושי אחרים נמי קשה מהא דאמרינן בקידושין פ"ב דף נ' בקטן שקידש ושלח סבלונות דמחמ' קידושין ראשונים שלח ופריך מינה למ"ד חוששין לסבלונו' ומשני מתני' כדקאמר טעמא שעל דעת קידושין ראשונים שלח וכתב שם הר"ן אע"ג אם בעל אחר שהגדיל אמרינן אדם יודע שאין קידושי קטנה כלום ולא בעל על דעת קידושין הראשונים וכתב דספק הוא לו ולביאת איסור לא מחית לספיקא אבל לסבלנות אינו חושש וע"ש. ואי נימא טעמא דמקדש בביאה כדי שלא יתפוס קידושי אחר אע"ג דאין ביאתו ביאת זנות א"כ בסבלונות נמי נימא הכי דמסתמא שלח לשם קידושין כדי שלא יתפיס בה קידושי אחר: ומ"ש הב"ש ועוד דמסתמא הוא מקדשה בביאה שלא יתפסו בה קידושי של אחר. אתמהה דבש"ס נסיב לה בכל דוכתי בבעל משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והיכי ניקום ונסמוך אטעמא אחריתי דרוצה שלא יתפסו קידושי אחר דא"כ למה נקט הש"ס אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וצ"ע:

ס"ק ז

או מגרש ראשון ונושא שני באשר"י ובטור כתבו אחד מגרש וא' נושא וכתב ח"מ בשטתם ז"ל ולא חיישינן שמא יאמרו שהראשון מחזיר גרושתו שיאמרו דגמרי קידושין של הראשון וקידושי של השני לא חלו ועוד דאף אם ראשון אפשר דאין בו האיסור תורם להחזירה לאחר שנשאת מאחר דלא היתה אשת איש גמורה אצל הראשון דהא אין חייבין עלי' רק אשם עכ"ל: והנה מ"ש דלא חיישינן שיאמרו הראשון מחזו' גרושתו שיאמרו דגמרי קידושי ראשון וקידושי שני לא חלו ובש"ס אמרו בהך גזירה דמגרש ראשון ונושא שני הוא. שלא יאמרו דקידושי ראשון מהני וגירש ראשון ונשא שני ונמצא זה מחזיר גרושתו. ולפי דברי הח"מ א"כ בכל דוכתא נמי נימא הכי שיאמרו קידושי הראשון חלו והשני לא חלו: גם מ"ש דאף אם גירש ראשון אפשר דאין בו איסור תורה מאחר דלא היתה אשת איש גמורה קשה תינח קודם שנשתחררה אבל אחר שנשתחררה דספיקא אי גמרי קידושי תורה. והכא בנשתחררה מיירי וא"כ חייבין עלי' מיתה. ודין מחזיר גרושתו נמי אית בה כיון דנעשית אשת איש גמורה ואפי' בגירש קודם שנשתחררה ונשא אחר נראה דאסו' להחזירה כיון דקידושין תפסי בה אלא דהתורה חידשה בה לפוטר' ממיתה ולא משום קידושין קלישא דאית בה אלא קידושין מעליא הוי ומשום דלא שייר בקניינו אלא דהתורה חידשה לפוטרה ממיתה ולחיובה באשם גרידא: ואפשר בטעמא דטור ורא"ש דס"ל א' מגרש וא' נושא ולא גזרינן שמא יאמרו הראשון מחזיר גרושתו דכיון דבנשתחררה ספיקא הוא בש"ס אי גמרי אי פקעי ולא החמירו בזה גזירה דרבנן דה"ל כמו ספיקא דרבנן ושמא פקעי ואמרינן לקולא ואע"ג דבכל דוכתי כיון דעיקר בדאורייתא לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא הכא כיון דכבר נתגרשה תו לא הוי אלא ספיקא דרבנן ולקולא ודו"ק:

תוכן העניינים

אבני מילואים א - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה