אור ברסלב

אבני מילואים א - ב· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]

סימן מג

סימן מב

סעיף א

ס"ק א

קטן שקידש. במשנה למלך פ"ד מאישות ז"ל נסתפקתי בקטן שקידש ואמר הרי את מקודשת לי לאחר שאגדיל או גדול שאמר לקטנה הרי את מקודשת לי לאחר שתגדלי מהו מי אמרינן כיון דבשעת קידושין הוי קטני' לא מהני ולא מידי או דלמא כיון דבשעת חלות הקידושין הם גדולים חלים הקידושין ומההיא דאמרינן באומר לאשה הרי את מקודש' לי לאחר שאתגייר כו' משום דהוי דשלבל"ע אין משם ראי' לנדון דידן דשאני התם דמחוסר מעשה היינו גירות או שחרור או שימות בעלה או אחותה ומש"ה לא מהני אבל הכא דאינו מחוסר מעשה כי אם זמן וזמן ממילא קא אתי אפשר דלא הוי דשלבל"ע שוב ראיתי שדין זה מחלוקת שנוי' בין רש"י ותוס' פ"ג דיבמות דף ל"ד אהאי דאמרינן התם אמר ר' עמרם אמר רב בשופעת מתוך י"ג לאחר י"ג לאחוייבי אינהו מתוך י"ב לאחר י"ב לאחוייבי אינהי והמתבאר מתוך דברי רש"י דבעודם קטני' הזכרים והנקיבות קידשו ואמרו שיחולו הקידושין כשיגדילו ותיכף שגדלו חלו הקידושין ואיסור נדה בב"א כו' אך התוס' הקשו על פי' רש"י וז"ל וקשה דלא היו בבת אחת דנדות חל עליו תחלה שאין לקדש ולא לעשות שליח עד שיגדיל דאין מעשה קטן כלום הרי שכתבו בפי' שאין יכול לקדש כשהוא קטן אף שאומר שלא יחולו הקידושין עד אחר שיגדיל וע"ש שמביא ראי' דמחוסר זמן לא הוי דשלבל"ע מהא דאמרינן בבכורות דף מ"א הפודה את בנו תוך שלשים רב אמר בנו פדוי ושמואל אמר אין בנו פדוי ואמרינן דפליגי בנתאכלו המעות דרב סובר מידי דהוי אקדושי אשה ושמואל סובר התם בידו לקדשה עכשיו הכא אין בידו לפדות בנו עכשיו ומוכח מזה כדברי רש"י דאם נתן הקידושין עד אחר שיגדיל דמהני משום דזמן ממילא קא אתי עוד שם הוכיח מפ' אעפ"י דף נ"ט האומר לחבירו שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנה לכשאפדנה ממך תקדש דקדשה ושם אמרינן בטעמא משום דבידו לפדותה לאחר עשר שני' ונראה דהדברי' ק"ו לנ"ד ומה דמחוסר מעשה היינו הפדיון מ"מ כיון שבידו לפדותה מהני אף שעכשיו אין בידו לפדותה מ"מ כיון שהמניעה היא משום הזמן דממילא אתי לא חשיב כמחוס' מעש' כ"ש הכא דאינו מחוס' שום מעשה אלא זמן פשיטא דחלין הקידושין ע"ש עוד שכתב ולפמ"ש נראה לי עוד דעבד או שפחה שקיבל גט שחרו' לזמן דיכול לקבל הקידושין בתוך הזמן שיחולו לאחר זמן משום דאינו מחוסר אלא זמן וזמן ממילא קא אתי ולענין אי בעינן שיחולו הקידושין נרא' שדין זה תלוי באותה סוגי' דבכורת דלרב פשיטא אפי' בנתאכלי המעות חלו הקידושין ואליבא דשמואל אם נתאכלו המעות נתבטלו הקידושין זה תורף דבריו וע"ש שהאריך: והרב המגי' כתב עלה ז"ל אך ראיתי להנמוקי יוסף בפ' ב"ש עלה דהאי דהמקדש את הקטנה שקידושי' תלוין וז"ל ותלמודו מפרש לה בתרי גווני או לומר קידושי' תלוין עד שתהא גדולה ואז גמרו הקידושין דה"ל בשעה שנותן הכסף להתקדש כאלו התנה עמה הרי את מקודשת לאחר גדלות וכאותה ששנינו הרי את מקודשת לאחר שלשים יעי"ש וכ"כ הרשב"א שם מוכח מכאן דס"ל כשטת רש"י שהביא הרב המחבר ומיהו משמע מתוך דבריהם דדוקא בקטנה אבל קטן שקידש לאחר שיגדיל אינו כלום עכ"ל והיינו לפי מ"ש הנ"י דה"ל בשע' שנתן לה הכסף קידושין כאלו התנ' עמה הרי את מקודשת לי לאחר שתגדיל שאם לא חזרה בתוך משך ההוא הוי מקודשת דאורייתא לאחר הגידול אפילו נתאכלו המעות משום שנשאר עלי' שיעבוד הדינר וה"נ כיון דתיקנו רבנן נישואין הרי היא משועבדת בכסף קידושין ולפיכך כשגדלה גדלה בהדה ד"ת עכ"ל ובזה משמע להרב המגי' דוקא בקידושי קטנה דתיקנו רבנן נשואין לקטנה הרי הוא משתעבדת בכסף קידושין אבל בקטן דלא תיקנו לי' רבנן נשואין לא שייך האי טעמא. ונראה דהא דמוכרח הנ"י לבא עליו מצד נשואין דרבנן היינו מדברי הרשב"א בחידושיו שם דכתב נמי גדלה קידושין בהדה וה"ל כקידשה לאחר שלשים יום וז"ל וטעמ' דמלתא משום שנשאר עליו שיעבוד הדינר שנתן לה בקידושין ואעפ"י שקטנ' הי' באותה שעה ואינה משתעבדת דבר תור' מכי יתן איש אל רעהו פרט לקטן אפ"ה כיון דתקינו לה רבנן נשואין הרי היא משתעבדת בכסף קידושין ולפיכך כשגדל' גדל' בהד' דבר תור' והוא שקדש' בכסף ואע"פ שלא בעל עכ"ל. ולא קשי' לי' לרשב"א אלא בקטנ' משו' דלא משתעבד' דבר תור' מדכתיב כי יתן פרט לקטן ומש"ה אתי עלה בטעמא דידי' כיון דתיקנו רבנן נישואין לקטנה אבל בקטן שקידש את הגדולה ודאי משתעבדת דבר תורה דקטן שהפקיד או הלוה לגדול ודאי צריך להחזיר דאפי' שבועת השומרין נשבעין לקטן לדעת הרמב"ם וש"ע ח"מ סימן צ"י ואפי' לדעת הרשב"א הובא בב"י סימן הנ"ל שם דאין חייבין בשמירה לקטן היינו מתורת פשיעה פטור אבל היכא דאי' בעינא ודאי צריך להחזיר וכן אם נתאכלו המעות להנאתו ודאי חייב הגדול לשלם לקטן וא"כ ממילא נשתעבדת הגדולה לקטן בכסף קידושיו אם נתאכלו המעות ומקודשת מן התורה אע"ג דלא תיקנו לי' נשואין. וזה ברור ועמ"ש בסימן ל"ז סעיף י"ב: אלא דלפי"ז בהך נידון דמשנה למלך בקטן שקידש את הקטנה תו לא מהני כיון דהיא קטנה ולא נשתעבד' ואי משום נישואי דרבנן ומשעבדה הא וקטן ליכא נישואין כלל ואפי' מדרבנן אבל קטן שקידש הגדול' ודאי אי' שיעבוד על הגדולה וכמ"ש: בעיקר הדין שהעלה המ"ל דמחוסר זמן לא הוי דבר שלבל"ע אחר העיון נראה דאין חוששין לקידושי קטן אפי' קידש בפירוש לאחר שיגדיל וכמו שיבואר: הנה בפ' האומר דף ס"ב בעא מיני' רב אסי מר' יוחנן אמר פירות ערוג' זו תלושין יהי' תרומ' על פירות ערוגה זו מחוברת כו' מהו א"ל כל שבידו לאו כמחוסר מעשה כו' מתקיף לה ר' אבא בר ממל אלא מעתה הנותן פרוט' לשפחתו ואמר הרי את מקודשת לי לאחר שאשתחררך ה"נ דהוי קידושין הכי השתא התם מעיקרא בהמה והשתא דעת אחרת ופי' רש"י הלכך אין לך מחוסר מעשה גדולה מזה ע"כ: ותו פריך אלא הא דאמר ר' אושעיא הנותן פרוטה לאשתו ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשך אינה מקודשת ה"נ לר' יוחנן הוי קידושין ומשני נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה ופרש"י בידו לקדשה בתמי' וכי בידו לקדשה אם יגרשה שמא לא תתרצה בקידושין עכ"ל ואינו מובן דהא במקדש לאחר שלשים דמקודשת נמי נימא הכא שמא לא תתרצ' לאחר ל' אע"כ כיון ששניהם עכשיו נתרצו בקידושין ודבר שלבע"ל לא הוי דביד' לקידושין עכשיו א"כ בנותן פרוטה לאשתו ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשך כיון דבידו לגרשה תו לא הוי דשלבל"ע ועכשיו נתרצו שניה' על הקידושין דלאחר גירושין וראיתי בחידושי ריטב"א ז"ל נהי דבידו לגרש' בידו לקדש' פי' שהרי אין בידו לקדש' עכשיו עד שיגרשה והיא מחוסרת מעשה גמור משא"כ בפירות מחוברין דמצי למיתלשינהו ובתלישה גופה ניגמר המעשה עכ"ל ולכאורה נראה שהוא מחלק בין מעשה רבה למעשה זוטא וקרי לגירושין מעשה רבה ולתליש' מעשה זוטא. ואינו מובן דשוי' המה במעש' ועוד דכל שבידו לא מחוסר מעשה הוא כלל: ולכן נראה דודאי המקדש לאחר שלשים דבידם לקידושין עכשיו ושניהם נתרצו עכשיו לקידושין מהני לי' שפיר אבל במקדש לאחר גירושין דהקידושין אי אפשר לחול עכשיו כיון דאשתו היא אלא דלא הוי דבר שלא בא לעולם כיון דבידו לגרשה ועכ"פ עכשיו אי אפשר להיות שום קידושין ומש"ה לא מהני ריצוי דעכשיו ואמרינן שמא לא תתרצה לאחר גירושין משא"כ בפירות מחוברין שאין צריך כי אם דעתו: ולפי"ז ממילא מבואר הדין שלפנינו בקטן שקידש לאחר שיגדיל דנהי דלא הוי דבר שלא בא לעולם ומשום דמחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה דמי מכל מקום לא עדיפא מדבר שבידו דאפ"ה לא הוי קידושין ומשום דשמא לא תתרצה האשה אח"כ וחשבינן לי' מחוסר מעשה וא"כ ה"נ בנ"ד מחוסר מעשה הריצוי שמא לא תתרצה לאחר שיגדיל ולא עדיף מאומר לאשתו הרי את מקודש' לאחר שאגרשך דודאי לא הוי דבר שלא בא לעולם דבידו לגרשה ואפ"ה חשבינן לי' מחוסר מעשה ה"נ לא הוי קידושין דשמא לא תתרצה אח"כ כשתגדיל וכן מ"ש במ"ל בעבד או שפחה שקיבלה שחרור

לזמן וקיבלו קידושין תוך זמן דהוי קידושין משום דמחוסר זמן לאו מחוסר מעשה. נראה דלפמ"ש בגמרא שם אלא מעתה האומר לשפחתו הרי את מקודשת לי דלאו מחוסר מעשה שבידו לשחררה ה"נ דהוי קידושין ואמרו עלה התם מעיקרא בהמה השתא דעת אחרת והיינו משום דאין לך מחוסר מעשה גדול ע"ש וא"כ ה"נ אע"ג דנימא דמחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה אעפ"כ אין לך מחוסר מעשה גדול דמעיקרא בהמה והשתא דעת אחרת: אמנם לענ"ד לולי פי' רש"י והריטב"א במה שפי' בגמרא דאמרי דנהי דבידו לגרשה בידו לקדשה הי' נראה לפרש בענין אחר והוא דהמקדש לאחר שימות בעלך או שתמות אחותך ה"ל דבר שלא בא לעולם משני צדדים להמקדש דאינו יכול לקדש דבר שלבל"ע וכן מצד האשה שאינה יכולה להקנות עצמה כיון דהיא עצמה דשלבל"ע. וא"כ באומר לאשתו הרי את מקודשת לאחר שאגרשך מצדו מהני דבידו לגרשה אבל מצידה ה"ל דבר שלא בא לעולם והיינו דאשתו אינה יכולה להתקדש עצמה כיון דהיא גופה הוי דשלבל"ע ואין בידה לגרש עצמה בע"כ של הבעל וא"כ אם הי' ביד הבעל לגרש ולקדש הי' מועיל אבל נהי דבידו לגרש בידו לקדשה ומצד האשה אין בידה הגירושין וא"כ מצד האשה ה"ל דבר שלא בא לעולם ואינה יכולה להקנות עצמה כיון דהיא דשלבל"ע ודו"ק: שוב התבוננתי במה שנטו מזה רש"י וריטב"א הוא משום דאין אנו דנין מצד האשה בקידושין כלל וכמבואר בר"ן בנדרים דף כ"ט ז"ל דכיון דכתיב כי יקח איש אשה ולא כי תלקח אשה לאיש מש"ה בעינן נתן הוא ואמר הוא ולא כל הימנה שתכנס עצמה לרשות הבעל אלא כיון שהיא מסכמת לקידושי האיש ההוא היא מבטלת דעתה ורצונה ומשוי נפשה אצל הבעל כדבר של הפקד והבעל מכניסה לרשותו הלכך אין אנו דנין בקידושין מצד האשה אלא מצד הבעל עכ"ל הר"ן ומש"ה כיון דבידו לגרשה ולא הוי דבשלבל"ע מצד הבעל תו לא איכפת לן מצד האשה אע"ג דהיא עצמה דבר שלבל"ע כיון דהיא אינה מקנת עצמה לבעל והבעל עושה הקנין והיא אינה אלא מבטלת דעתה ורצונה מהני אף בדשלבל"ע ואע"ג דבמפקיר לא מהני בדבר שלא בא לעולם כמו שמבואר אצלינו בקצה"ח סימן רי"א סק"ד היינו משום דמפקיר נמי ה"ל כמו הקנאה אבל בקידושין מצד האשה ליכא שום צד הקנאה אלא דעתה ורצונה מסכמת לגבי הבעל בכדי שלא יהי' הקידושין בע"כ מהני אפי' בדבר שלא בא לעולם מצד האשה ומש"ה הוכרחו רש"י וריטב"א לפרש משום דה"ל מחוסר מעשה שמא לא תתרצה וא"כ לפי"ז בקטן וקטנה שקידשה לאחר שיגדילו נמי ה"ל מחוסר מעשה דשמא לא תתרצה אח"כ וכמ"ש: ולפמ"ש דבקידושין בעינן רק מצד הבעל וא"כ כיון דהמקדש הוא העושה הקנין ולא איכפת לן מצד האשה אע"ג דהיא עצמה הוית דבר שלא בא לעולם נראה דיש ליישב בזה קושיות תוס' בפ' אעפ"י דף, נ"ח ד"ה לאחר שאתגייר ז"ל וא"ת דבספ"ק דגיטין אמר דאפי' לר"מ דאמר אדם מקנה דשלבל"ע ה"מ לדבר שבא לעולם אבל לדבר שלא בא לעול' ודאי לא מהני ולאחר שאתגייר הוי לדבר שלא בא לעולם ולפמ"ש דעיקר הקנין תלוי בהמקדש והוא קונ' דשלבל"ע אך שהיא מקני' עצמ' לדבר שלא בא לעול' והא מהני כיון דלא בעינן אצל' דין הקנא' ואפשר, כיון דהוא עושה קנין האשה לדשלבל"ע לא מצי קני לאשה לעצמו כיון דהוה לדבר שלבל"ע: ובעיקר דברי המ"ל במה שהוכיח דמחוסר זמן לא הוי דבר שלבל"ע מהך דפודה בנו תוך שלשים אע"ג דאין בידו לפודאו עכשיו נראה דהתם במתנת כהונה כיון דאפי' בא ליד הכהן הפדיון בע"כ דאב נמי בנו פדוי דהא כהן גובה בע"כ מנכסים משועבדי' ומש"ה כל שפדיונו ביד הכהן לאחר שלשים ממילא הבן פדוי כיון שיש ביד הכהן מנכסי האב ומה שהביא ראי' מפ' אעפ"י באומר לחבירו שדה שמשכנתי לך על עשר שנים משום דבידו לפדותה אחר זמן ואע"ג דאין בידו עכשיו לפודאה בזה צריכין אנו להעתיק לשון הש"ס בנדרים דף פ"ז גבי קונם שאיני עושה לפיך דמוקי לה באומרת יקדשו ידי לעושיהן ופריך וכי אמרה הכי קדשה והא משעבדה ידי' לבעל דאמרה לכי מגרשה וממאי דכי אמרה הכי מהני אמר רב אילא ומה אילו אמר שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תיקדש מי לא קדשה מתקיף לה ר' ירמי' מי דמי שדה זו שאני מוכר לך השתא הוא בידי' אשה בידה להקדיש מעשה ידי' הא לא דמיא אלא לאומר לחבירו שדה זו שמכרתי לך לכשאקחנה ממך תיקדש מי קדש' מתקיף לה רב פפא מי דמי גבי זבינא פסיק' מילתיהו גבי אשה מי פסיקא מלתייהו ומפרש לה הר"ן דגבי זבינא פסיקא מילתייהו שאין לה בה לא גוף ולא פירות גבי אשה מי פסיקא מילתייהו דהגוף היא שלה אלא שהיא משועבדת לבעל במעשה ידי' ע"ש. ואמרי עלה הא לא דמיא אלא לאומ' לחבירו שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדש מי לא קדשה מתקיף לה רב שישא ברי' דרב אידי מי דמי שדה בידו לפדותה אשה בידה לגרש הא לא דמיא אלא לאומר לחבירו שדה זו שמשכנתי לעשר שנים לכשאפדנה ממך תיקדש מי לא קדשה מתקיף לה רב אשי מי דמי התם קיץ אשה מי אית לה קיצותא והמתבאר מתוך השקלא וטריא הוא דר"פ ס"ל כיון דאשה לא פסיקא למילתי' דהיינו דהגוף שלה אלא שמשועבדת לבעל במעשה ידי' שפיר קדשה ורצה לדמותו לשדה זו שמשכנתי כו' והיינו משום דלא פסיקא למלתי' משום דהגוף שלו אלא שמשועבד לבעלה במשכון ודחי לה רב שישא דהתם בידו לפדות' והדר מדמי לה לשדה זו שמשכנתי לעשר שני' דאין בידו לפדותה וע"כ משום דלא פסיק' מלתי' דהיינו כיון דהגוף שלו וה"ה גבי אשה כיון דהגוף שלה ואתקיף עלה רב אשי מי דמי התם אית לי' קיצותי' ומש"ה לא אלים שעבודי' וכדאמרינן כיון דהגוף שלו יכול הוא להקדישו כיון דבידו לפדותו לאחר עשר שנים לא אלים שעבודי' אבל באשה כיון דלית לי' קיצותא אלים שעבודי' דבעל ואע"ג דהגוף שלו כיון שמשועבדת לבעל במעשה ידי' במידי דלית לי' קיצותא מש"ה לא מהני הקדישה וא"כ טעמא דשדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים תיקדש לאו משום דמחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה דא"כ לא הי' ההקדש חל אלא לאחר עשר שנים והתם חיילי הקדשו עכשיו וכמבואר בר"ן שם שכתב ז"ל התם קיץ גבי שדה איכא קיצותא לפדותה היינו לאחר עשר שנים ומש"ה מצי מקדיש לה מעכשיו ע"ש ומדחייל הקדישו ע"כ לית בי' משום דבר שלא בא לעולם כיון דהשתא חייל אלא דחילוק יש בין שיעבוד דאית לי' קיצותא דאמרינן כיון דהגוף שלו חייל הקדשו מהשתא ובין אשה דשעבודה דידה לית לי' קיצותא ולעולם לא נפקא משעבודה דבעל מש"ה מעכב הקדישה אע"ג דהגוף שלו והיינו נמי טעמא דבידו לפדותה אחר עשר שנים בכתובת פ' אעפ"י היינו דאית לי' קיצותא וחייל מהשתא אבל מידי דלא חייל מעכשיו אע"ג דחייל לאחר זמן מיקרי דשלבל"ע ואמרינן מי איכא מידי דהשתא לא חייל ולאחר זמן יחול וכן מבואר מהא דאמר רב אשי התם קיץ אשה מי אית לה קיצותא ותיפק לי' דאחר עשר שני' ה"ל מחוס' זמן ולאו דשלבל"ע הוא אלא ודאי כמ"ש דרב אשי לא נחי' לכלל זה אלא דמחלק בין אית לי' קיצותא ולא אלים שעבודי' וחייל מהשתא ההקדש אבל אשה כיון דלית לי' קיצותא אלים השיעבוד של הבעל ואף על גב דהגוף שלה אין בידה להקדיש זהו ברירא דהא מילתא ומה שהביא ראי' מרש"י יבמות בשופעת כו' הנה באמת כבר הקשה התו' על רש"י בזה דהא הוי דשלבל"ע ובדברי רש"י אפש' לייש' כיון דהת' ר' ירמי' אמרה משמי' דרב ורב לטעמי' דס"ל אדם מקנה דבר שלבל"ע כדאית' ביבמות דף צ"ג: ובס"פ השולח דף מ"ח פלוגתי' דרבי יוחנן ור"ל בק"פ כקנין הגוף דמי או לא אמר רבא קרא ומתניתא מסייע לר' לקיש כו' מתנית' דתנן בכור נוטל פי שנים בשדה החוזרת לאביו ביובל ופירש"י דאי כקנין הגו' דמי ה"ל ראוי ואין הבכו' נוטל פי שני' בראוי כבמוחז' ע"ש ואי נימ' דמחוס' זמן לא הוי דשלבל"ע א"כ אפי' למ"ד ק"פ כקנין הגוף דמי כיון דביובל עתיד' לחזור לו וזמן ממילא קא אתי ויכול למוכרו וה"ה דבכור נוטל בה פי שנים דבכור מתנה קריא רחמנא ולאו ראוי הוא אע"כ דמחוסר זמן כמחוסר מעש' ומש"ה אע"ג דביובל עתיד' לחזור לו ה"ל ראוי קוד' היובל וא"כ מוכח מזה דמחוסר זמן אינו יכול להקנותו דהוי לי' דשלבל"ע ועיין בספר קצות החושן סימן רע"ח ס"ק י"ד ודו"ק:

ס"ק ב

דלא תיקנו רבנן נשואין לקטן. כתב ח"מ והרב ב"ח כתב לעיל בסימן א' דאב המשיא את בנו בן י"ב שנים הוי קידושין ולא ידעתי שום רמזו ראי' לדבר חדש כזה והרוצה לחדש דין כזה עליו להביא ראיה ברורה עכ"ל ואין זה דבר חדש דכבר כתבו בתשובת מוהרי"ק שורש ל"ב ז"ל מצאתי כתוב ר' נתן המכירי שאל מאת ר' יצחק בן ר' יהודא בן י"א שנה שקידש אביו בטבעת ועדים. אם ימאן אם צריכא גט או לא והשיב שצריכ' גט שמצינו בכל מקום שזכין לאדם שלא בפניו כו'. ועוד מאחר שלא מיחה בקדושי אביו עד בן י"ג שנה וחצי מאן לימא לן דלא ארצויי ארצי קמי' אחר שגדל ושתק וסבר וקיבל ולאחר

שכן חזר בו ואינה חזרה ואינה יוצאה בלא גט: ומוהרי"ט ח' אה"ע סימן י"א כתב שראה הרב המופלא מוהרא"ן חיים בסימן מ"א שהי' משתמש בסברא זו ומוהר"י מינ"ץ הסכים עמו אלא שמוהרי"ט שם האריך להוכיח ולסתור סברה זו והעלה דלעולם ליכא קידושי תורה לקטן אפי' ע"י אחרים ומשום דלאו זכות הוא דגברא דייק ונסיב וכדברי ר' יצחק בר' יהודא נמי אינו אלא מדרבנן ע"ש ועכ"פ אין תימא וחידוש בדברי הב"ח כיון דאיכא רבוותא דסברי הכי דהוי אף קידושי תורה בקידש לו אביו ואף בבן י"א שנה אלא דאיכא למידק בדברי מי שחושש לקידושי תורה ומשום דזכין לאדם שלא בפניו והיינו לקטן דא"כ קדושי קטן עצמו דהכל יודעין שאין קידושי קטן כלום ואמאי דהא קטן אית לי' זכי' מדאורייתא היכי שדעת אחרת מקנה אותו כשהגיע לצרור וזרקו וכמבואר בתוס' פ' התקבל דף ס"ד ע"ש ובטור וש"ע ח"מ סימן רמ"ג ודוק' מציאת קטן מפני דרכי שלום לפי שאין בו דעת אחרת אבל במתנה דאי' דעת אחרת מקנה זוכה מן התורה. וא"כ בקידושי קטן כיון דאי' דעת אחרת והיא האשה שמקנית עצמה לו או קטנ' ע"י אבי' דאב הוא דעת אחרת מקנה ואין לומר דקדושי קטן אף דאית דעת אחרת אינן קידושין משום דכתב כי יקח איש איש ולא קטן וגזירות הכתוב היא וכמו שפרש"י בפ' המדיר דף ע"ג קטן שקידש ז"ל דכתיב כי יקח איש ולא קטן שא"כ בקידש לו אביו נמי כיון דגזירות הכתוב הוא דלא מהני ע"י זכיית הגדול. וכבר כתבנו בזה בס' קצה"ח סימן רל"ה ס"ק ד' דהא דזכה הקטן בדעת אחרת מקנה אותו נמי אינו אלא מתורת זכי' ומשום דזכין לקטן ע"ש שכתבנו ע"פ דברי הרה"מ וע"ש. וא"כ מה לי שאב זוכ' בשבילו או אשה עצמה שהיא דעת אחרת מקנה: וכעת מצאתי בספר ראב"ן דף קמ"ט הובא תשובת רבינו יצחק ב"ר משה לר' נתן המכירי שצריכה גט משום דזכין לאדם שלא בפניו וזה גלוי הוא שזכות הוא לאדם שמקדשין לו אשה הוגנת כו' ועוד רובה זה שלא מיחה בקידושי אביו עד י"ג וחצי דלמא רצוי ארצי קמיה אחר שגדל ושתק וסבר וקיבל וא"ת נתרצ' האב אמרינן נתרצ' הבן לא אמרינן יש להשיב ההוא בגדול שקידש לו אביו ושלא מדעת מדפריך ואמר דלמא שליח שוי' ואי בקטן הא אין שליחות לקטן כו' אע"פ שאין משיבין כו' האי דקאמר הגאון משום דזכין לאדם שלא בפניו וזכות הוא לו וזכין לקטן שמשיא לו אשה הוגנת אי משום זכות ניהוי קידושין. א"כ הוא עצמו שקידש ליהוי קידושין דהא קטן זוכה לעצמו משנותנין לו צרור וזרקו כו' ואנן תנן דאין חוששין לקידושיו כו' וע"ש והנה הרה"מ פכ"ט ממכירה כתב על מ"ש הרמב"ם שלשה אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר דבר תורה חש"ו. ז"ל הרה"מ ויש אומרים דקטן לעצמו זוכה דבר תורה כשיש דעת אחרת מקנה אותו וכו' וזה נראה דעת רבינו דבמתנה קונה דבר תורה אבל במקח כיון שאין נתינתו בדמים נתינה אף אין מעשיו כלום מן התורה אבל במתנה אם זכו לו קונה דבר תורה כיון שיש דעת אחרת עכ"ל. א"כ מהאי טעמא נמי בקטן שקידש כיון שאין נתינתו בדמים נתינה אף אין מעשיו כלים: אמנם תינח קידש בכספא או בשטר כיון שאין נתינתו בדמים נתינה וכן אין נתינתו בשטר כלום נתינה דאע"ג דקידושי שטר לא צריך שוה פרוטה אבל נתינה בעי ונתינת קטן לא שמי נתינה ולכן אין חוששין לקידושין אבל קידש בביאה מאי איכא למימר: ונראה לפמ"ש הר"ן בפ' התקבל דהא דדעת אחרת מקנה אותו מהני בקטן היינו דוקא בדבר שהוא תחת ידו כגון במשיכ' אבל בדבר שאינו ת"י וכגון בחליפין אין הקטן זוכה אפי' דעת אחרת מקנה ע"ש וא"כ ניחא דקדושי קטן לא מהני ע"י דעת אחרת מקנ' כיון דדעת אחרת מקנ' לא מהני אלא בדבר שהוא ת"י וגבי אשה לא שייך דבר שהוא תחת ידו דלא שייכא אלא במטלטלין ובמשיכה או בקרקע ובחזקה אבל באשה לא שייכה חזקה וכמ"ש תוס' ריש קידושין ומש"ה לא מהני מצד דעת אחרת מקנ' אותו. ועוד נראה דבקידושין ליכא כלל דעת אחרת והיא האשה: לפמ"ש הר"ן בנדרי' דף כ"ט גבי אומ' נטיעו' האלו קרבן וז"ל וניחא לי דאי מצי אשה לקדש עצמה לאיש ה"נ דהיא היא דומיא דמקדש לטעות ממש אלא כיון שהתור' אמרה כי יקח איש אש' ולא כי תלקח אשה לאיש לא כל הימנ' שתכנים עצמה לרשות בעל ומש"ה אמרינן בפ"ק דקידושין אם אמרה הריני מאורס' לך אין בדברי' כלום אלא כיון שהי' מסכמ' ומבטל' רצונ' לקידושי האיש הרי משוי' עצמ' לבעל כדבר של הפקר והבעל מכניסה לרשותו הלכ' אין אנו דנין בקידושי' מצד האשה אלא מצד הבעל ולגבי בעל כפדאוהו אחרי' דמי עכ"ל. ומש"ה ניחא דלא הוי האשה דעת אחרת מקנה אותו כיון דהיא אינ' מכנסת עצמ' לרשות הבעל אלא מבטלת דעתה ורצונה נגד הבעל והבעל קונה אותה כדבר של הפקר. והפקר לא הוי דעת אחרת וקטן לא זכה שו' דבר הפקר אלא במתנ' דאית דעת אחרת: ובמשנה למלך פכ"ט ממכירה כתב בקטן אם זוכה בדבר של הפקר תליא במחלוקת רש"י ותוספות פ"ק דמציעא דף י"ב בהאי דבעי זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר ובעי למיפשטה מהא דתנן ראה אותן רצין אחר מציאה ואמר רב ירמי' והוא שרץ אחריהם ומגיען במתנה היאך קיבלה מיני' שרץ אחריהם ואין מגיען: ומפרש רש"י בהך בעיא דזרק ארנקי ואפקר' ותוס' כתבו דל"ג ואפקרי' דאי אפקרי' תו לא חשוב דעת אחרת מקנה: ובנימוקי יוסף כתב כגירסת רש"י ואפקרי'. הרי שלדעת רש"י ודעימי' הפקר מדעת חשיב דעת אחרת מקנה וזוכה הקטן ולדעת תוס' דהפקר לא חשיב דעת אחרת אין הקטן זוכה מדבר של הפקר ע"ש: ובזה אפשר ליישב שטת רש"י הובא בשטה מקובצת פ' המדיר דף ע"ד בהא דאמר רבה שם אבל בטעות אשה גרידתא ד"ה אינה צריכה גט ולפי' רב אלפס טעות אשה אחת גרידתא היינו כגון שקידש ובעל לאלתר והקשו עליו מהא דפריך שם לרבה מהא דתנן ואם בעלו קנו ופי' הרי"ף דבעל לאלתר משמע והתם נמי תנן קידושי קטן ובקטן אי אפשר לומר שבעל לאלתר אלא לאחר שיגדיל וכתב שם בשם רש"י מהדורא קמא דמשכחת להו בקטן בן ט' שביאתו ביאה ודוקא קידושי כסף ושטר לא מהני בקטן אבל ביאה קונה גם בקטן עכ"ל והוא תמוה דמ"ש קידושי ביאה או כסף ושטר. ולפמ"ש החילוק מבואר דבקידושי כסף ושטר אף דהוי האשה כדבר של, הפקר מ"מ אין נתינתו כלו' וכמ"ש למעלה אבל בביאה יכול הקטן לזכות אות' דלדעת רש"י הוי דבר של הפקר דעת אחרת מקנ' אותו ולכן זוכה אותו דהוי דעת אחרת מקנה אותו והוא האשה: אמנם לשטת התו' דהפקר לא הוי דעת אחרת א"כ קידושי אשה לא הוי דעת אחרת כיון דהיא אינה אלא מבטלת רצונה ועושה עצמה כדבר של הפקר ולפי"ז נראה דאפי' קידש לו אביו לא מהני מן התור'. ואי משו' דזכין לקטן דאמרינן דזוכה הקטן נמי אינו אלא היכי דאיכא דעת אחרת וכגון במתנה אבל במציאה אין הגדול זוכה לקטן וכמ"ש בס' קצה"ח סימן רמ"ג ס"ק י"א ע"פ דברי הראב"ד שם. וא"כ אפי' נימא דזכו' הוא לו לא מהני לי' ומשום דלא אמרו זכין לקטן אלא במתנה אבל לא במציאה ואשה כמציאה דמי לפמ"ש הר"ן: ואע"ג דבסימן רמ"ג שם מבואר דהיינו דוקא חצר הוא דאינו זוכה לקטן במציאה אבל גדול שפיר זוכה לקטן וכדאמרינן בפ"ק דמציעא דף ח' במציאת חרש ופקח דקנה החרש דקא מגבה לי' בן דעת נרא' דאינו אלא מדרבנן והוא מוכרח לפמ"ש שם בסימן רמ"ג סק"ו דבחרש אין מזכין לו ומשום דלא אמרו זכין לקטן אלא משום דאתי לכלל דעת כדאי' פ' איזהו נשך אבל נכרי דלא אתי לכלל דעת לא וא"כ ה"ה בחרש ע"ש ע"פ דברי הרא"ש וא"כ הא דאמרו בפ"ק דמציע' חרש דקא מגב' לי' בן דע' אפש' דאינו אלא מדרבנן וא"כ בקידש אביו לקטן נמי הוי קידושי דרבנן עכ"פ אבל מן התורה לא הוי קדושין אע"ג דזכו' הוא לו ומשו' דלא אמרו זכין לאד' שלא בפניו אלא בדעת אחרת מקנה אותו. אלא דשם סימן רמ"ג ס"ק י"א הוכחנו דע"י גדול זכין לקטן אף היכא דליכא דעת אחרת. מהא דאמרינן מטבילין גר קטן וע"ש ואפשר דגירות שאני וכמ"ש תוס' ר"פ בן סורר דאפי' נימא דאין זכין לקטן מן התור' אית לן למימ' דגירות שאני משום דמכניסין אותו תחת כנפי השכינה ע"ש: שוב ראיתי בחידושי הרשב"א ליבמות ר"פ חרש ז"ל רצה יוציא רצה יקי'. ירוש' מתני' בשקדש' בכסף אבל אם קידש' בביא' קידושיו מעשה וגירושין אינ' מעש' עכ"ל וא"כ נרא' דה"ה בקטן דחרש דין קטן אית לי' אלא דלפמ"ש נרא' דבחר' לא מהני זכי' ודו"ק

ס"ק ג

לא כתב לה כתוב'

כ"כ בש"ג וכתב הב"ש ז"ל וכן מוכח מתוס' ס"פ הכותב דהקשו מאי קמ"ל מתני' שע"מ כן קיימ' אפי' לא כתב לה כתוב' יש לה כתובה. ותירצו דקמ"ל היכא שנשאה בתולה אע"ג כשגדל או נתגיי' כבר היא בעול' אפ"ה יש לה כתוב' מאתים שע"מ כן קיימה שיהי' עכשיו כתחלת נשואין מוכח אם לא כתב לה אין לה כתובה דאל"כ אכתי קשה אפי' לא כתב לה יש לה כתובה עכ"ל ואינו מוכרח דודאי מצינו למימר דאפי' לא כתב לה כיון שע"מ כן קיימה שיהי' כתחלת נשואין ובתחלת נשואין בתולה יש לה מאתים אפי' לא כתב לה וכמ"ש בח"מ סק"ד. אלא דתוס' הקשו מאי קמ"ל שע"מ כן קיימה תיפוק לי'' דעכשיו יש לה כתובה אפי' לא כתב לה ובתור' תנאי ב"ד לזה תירצו דעכשיו היא בעולה ואפ"ה יש לה מאתים שע"מ כן קיימה שיהי' כתחלת נשואין ולעולם כיון דצריך להשמיענו שע"מ כן קיימה אז אפי' לא כתב לה נמי וכמ"ש בח"מ דמגיע לה בתנאי ב"ד אבל הא דיש לה מאתי' כשהיא עכשיו בעולה אינו אלא משום שע"מ כן קיימה ולעולם אפי' לא כתב לה נמי יש לה כתובה מאתים כתחלת נשואין וזה פשוט:

תוכן העניינים

אבני מילואים א - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה