אבני מילואים א - ב· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]
סימן מב
סעיף א
ס"ק א
אבל האיש שאנסוהו. כתב בח"מ דכ"ע סברי דקידושין מהני בין באונס האשה בין באונס המקדש מדינא דתלוה חבין זביני' זביני אלא דפליגי בתקנה דאפקינהו רבנן לקידושי מיני' לדעת הרמב"ם לא אפקינהו אלא באונס האשה אבל באונס המקדש כיון דיכול לגרש בע"כ אוקמה אדינה והיש אומרים ס"ל דגם באונס המקדש אפקינהו רבנן לקידושי מיני' ומזה הקשה על הרמ"א בסימן ר"ה שכתב אנסוהו ליקנות לא מהני ומכאן משמע דמהני אנסוהו לכ"ע ע"ש: וב"ש כתב דטעמא די"א הוי מטעם שכתב הרמ"א בח"מ סימן ר"ה בשם בעל העיטור דאנסוהו ליקנות מדינא לא מהני ע"ש. ויפה כיון הב"ש וכן מפורש בחידושי הרשב"א ז"ל והאיש שאנסוהו לקדש כתב הרמב"ם קידושיו קידושין והרב בעל העיטור כתב דאין קידושיו קידושין. דתלוהו וזבין אמרו אבל תלוהו ליקנות לא אמרו ונראין דברי הרמב"ם דאי אגב אונסא גמר וזבין כ"ש גמר וקני עכ"ל הרי מפורש דעת החולקין לאו משו' הפקעת קידושין אלא משו' דמדינא לא מהני אונסא גבי קני. והרמ"א פסק כבעל העיטור שם בסימן ר"ה: ואיכא למידק לדעת הי"א דאנסוהו לקדש לא מהני ומשום דה"ל תלוהו וקני א"כ היכי משכחת לה הא דאמרו אונס שותה בעציצו וכופין אותו לכנוס וכמ"ש הרמב"ם פ"ה מה' נערה ז"ל אבל האנוסה כו' רצה היא ואבי' כו' ולא רצה הוא כופין אותו וכונס ע"ש. וכיון דאנסוהו לקדש לא מהני היכא כופין אותו לכנוס. דהא בפ' חזקת הבתי' דף מ"ח מבואר דהא דכופין על המצוה אינו אלא משום תלוי וזבין ע"ש דמייתי ראי' תלוה וזבין דזביני' זביני מהא דתניא יקריב אותו מלמד שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ופי' תוס' הא דה"ל תלו' וזבין ולא תלו' ויהיב דכיון שהוא מחויב לעשות הוי כמו מכר וה"ל כמקבל זוזי ע"ש. וא"כ הכא מה שכופין אותו לכנוס אינו אלא משו' תלוה וזבין ואי נימא דאנסוהו לקדש הוי תלוהו וקני ולא מהני היאך כופין אותו ליכנוס. וא"ל דהרמב"ם לטעמי' דאנסוהו לקדש מהני. אבל לדעת הי"א דלא מהני אמת דאין כופין את האונס והא דשותה בעציצו היינו מצותו בכך לכנוס: דהא דברי הרמב"ם דכופין את האונס נובעין מתוספתא כתובות פ"ג א' האונס וא' המוציא שם רע שגירשו כופין אותו לחזור א' האונס ואחד המפותה בין היא בין אבי' יכולין לעכב שנאמר ואם מאן ימאן אבי' ונאמר ולו תהי' לאשה לו אתה כופה ואי אתה כופה ליבם ע"ש. הרי מבואר דין כפי' לכנוס ועוד מבואר בדברי הרמ"א בסימן קע"ז שעל חשד אין כופין א"כ ממילא נשמ' היכי דידוע כופין לכנוס וכמ"ש הב"ש. וגם הדבר מפורסם בכל התשובות דאונס כופין אותו לכנוס והלכה מרווחת היא בלי שום חולק: ואפשר לומר לפי מה שרצו בש"ס בפ' חזקת הבתים להוכיח תלוה וזבין מהא דתנן וכן אתה אומר בגיטי נשי' כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ודחי לה דילמא שאני דמצוה לשמוע דברי חכמים ע"ש וא"כ אפי' נימא תלוה וקני לא מהני אפ"ה כל שמצוה לשמוע דברי חכמים אמרינן דגמר וקני אלא דמשמע מדברי הפוסקים דהך דמצוה לשמוע דברי חכמים אינו אלא דיחוי בעלמא דלא תידק מיני' תלוה וזבין אבל לפי מה דקי"ל תלוה וזבין מהני טעמא דכופין בגט משום תלוה וזבין כיון דמחויב לעשות ה"ל כמו מכר וא"כ בדין אונס דכופין לכנוס אע"ג שמחויב הוא לעשות והוי כמו מכר וה"ל תלוה וקני ולדעת הי"א דאנסוהו לקדש לא מהני א"כ לא מהני כופין לכנוס וצ"ע: מיהו לולי דברי הרשב"א נראה לענ"ד דאפי' נימא תלוה וקני לא קנה היינו משום דלקנית בעי רצון טפי וכל שבע"כ לא קנה אבל קידושי אשה אינו קנין לגבי בעל דנימא דלא קנה וכמ"ש הרשב"א פ"ק דקידושין דף ו' גבי המקדש בהנאת מלוה דה"ל הערמת רבית וכתב שם הא דלא הוי רבית קצוצה בזה דקונ' אשה בהמתנת מעות משום דאין גופה קנוי לבעל ולאו מידי שקיל ע"ש. וכיון דאין גופה קנוי לבעל ואין בקידושין כי אם שנחסר' ע"י לכל העולם. וכל כה"ג אפי' ע"י אונס מהני כיון דמחויב בדברו הוי לי' כעין מכר ומשום תלוי וקני לית בי' כיון דאין אשה בתורת קנין לגבי בעל דאין גופה קנוי לו ואין לו זכי' בגוף האשה וא"כ טעמא די"א דלא מהני באנסוהו לקדש משום אפקינהו רבנן לקידושי מיני' וכמ"ש בח"מ:
ס"ק ב
והיא לא זרקה הקידושין. עיין בח"מ שכתב דהרמ"ה חולק על הגהת מרדכי שכתב דאם זרק לה הקידושין לא הוי קידושין ומשמע דאפי' לא נערה הקידושין וא"כ קשה על הרמ"א שהעתיק בפי' כ"ט סעיף ד' דברי הרמ"ה וכאן דברי הגה"מ ע"ש. וב"ש כתב בזה דלשדינהו לא אמרינן אלא אם בתחלה הי' רצונה להתקדש אמרינן מדלא שדינהו רצונה לקבל הקידושין באשר הי' רצונה בתחלה וכאן מיירי נמי שבתחלה רצונה הי' להתקדש ע"ש: ובשו"ת מוהרי"ט חלק אה"ע סימן מ"ג הביא סברא זו בשם מוהרש"ך ח"ב סימן קל"ד שחלק ואמר דגבי ציפתא דאסא דוקא חשו הרי"ף והרא"ש לפי שכבר נתרצית להתקדש לו בהאי ציפתא וידעינן דניחא לה בקידושין ואי איתא דהדרא בה ה"ל למשדינהו אבל כשלא הי' שם שום גילוי דעת דמעיקרא מאן לימא לן דניחא לה ולכך שתקה ומוהרי"ט נחלק עליו וכתב עלה ודא נתחוורו לי דבריו דא"כ מאי מייתי רבא ראי' מהאי דכנסי סלע זה לפקדון דבשתיקה לא מקדשה שאני התם דלא גליא דעתה דניחא לה בקידושין דאף רב הונא ברי' דרב יהושע לא מפליג בכך אלא מטעם דסברה אי שדינהו מחייבה בהו עכ"ל ע"ש: ובתשובת מוהר"מ פדאוי' סימן כ"ד מבואר להדיא דליכא ספיקא אלא בשידך או היכא דהי' קידושין ראשונ' כמו גבי ציפתא והעתקנו דבריו לעיל סימן כ"ח ס"ק י"ד ע"ש:
ס"ק ג
ואפילו שניהם מודים. פ' האומר דף ס"ה ילפינן דבר דבר מממון. וקשה לי טובא בזה דהא בממון כל ששניהם מודים מתקיים המעשה בלא עדים ולא איברי סהדי אלא לשיקרא א"כ גיטין וקידושין דילפינן דבר מממון מנא לן דעדיפא מממון ולומר דבעינן עדים על גוף המעשה: והרבה נתקשתי בזה ומצאתי בחידושי רשב"א שכתב עלה ז"ל וי"ל דגבי ממון אי לאו דכתב רחמנא אשר יאמר כי הוא זה דמינה גמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים ה"א דלעולם לא מקיימא מלתא אלא בסהדי משום דכתב ע"פ שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר וכדאיסתפקא מלתא למר זוטרא ורב אחא דבסמוך אלא דאתא כי הוא זה וגלי לן דיקום דבר במקום דאיכא חובה לאחריני כתיב והלכך עדות דכתב בהו דבר על כרחין לצד ממון שיש בו חובה הוקשו ולא לצד ממון שאין בו חובה ולומר דלא מקיימא מלתא אלא במקיימי דבר ומשום דאית בהו כעין חוב לאחריני אקשינהו לצד ממון דאית בהו חובה ולא שתהא חובתו של זה כזה דזה חב ממש וזה אינו חב ממש כדאמרן ותדע לך דהא חב ממש אע"ג דאמר בפני עדים היו והלכו למד"ה אינו נאמן ואלו הכא אלו אמרה נתקדשתי בפני שנים והלכו למד"ה או שמתו נאמנת דאנן לא קפדינן אלא שתתקדש באפי' סהדי וכיון דאמרה דהכי הוי נאמנת דהא לא מחייבה ממש לאחריני ומיהו עיקר מלתא לא מקיימא אלא במקיימי דבר והודאתה כמי שאינו אע"פ שהי' נאמנת שנתקדשה לו כנ"ל ומסתברא לי דהא דתנן ג' גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר וחד מינייהו כתב בכתב ידו ואין עליו עדים התם היינו טעמא משום דרחמנא רביי' בגיטין כממון מדכתיב וכתב לה דמשמע כל שכתב לה הוא בכתב ידו מגורשת ושטר גמור הוא כשטר שבממון ודכוותה רבי רחמנא עד אחד בטומאה ולאחר קינוי וסתירה מועד אין בה ולמאי דרבי רבי ולא גמרינן מינה דא"כ גזירה שוה למאי אתי ואין לך בהן אלא מקומן ואלו בקידושין כתב בכתב ידו ואין עליו עדים אינה מקודשת עכ"ל. ועמ"ש בספר קצה"ח סימן קפ"ט ס"ק א' ע"ש:
ס"ק ד
אבל אם אחד מכחיש העד אין לחוש. וכתב הב"ח דאם אחד מכחיש ואמר להד"ם אז שני שמודה לדברי העד אסור בקרובותיה אבל אם אחד מכחיש ואומר שהי' קידושין אלא כוונתו הי' לשחוק אז אף השני אין צריך לחוש ע"ש וכתב הב"ש ואין נ"ל דהא דומ' לאומר חטפתי ודידי חטפתי דאינו נאמן במגו דהי' יכול להכחישו כמ"ש תו' בפ' חז"ה בשם ריב"א ובח"מ סימן ע"ה עכ"ל ודבריו תמוהין דגבי נסכ' דר"א הטעם מפורש משום דין משויל"מ אבל היכא דליכא דין שבוע' מיהמן במגו וכמ"ש תוס' בפ' חז"ה דף ג' גבי עד קרקע וגבי קידושין ליכ' תורת שבועה. שוב ראיתי שכבר השיגו בזה שו"ת ח"צ ע"ש ובני המופלג מוה' זאב וואלף הכהן אמר ליישב דברי הב"ש והוא דבפ' חז"ה דף ל"ז הקשו תו' בנסכא דר' אבא דליהמני' במגו דאומר לא חטיף ותי' ר"י דכיון דמחייב שבועה אינו חצוף להעיז ולישבע בדבר שהעד מכחישו וריב"ם תי' דמגו הוי ואפ"ה חייב דכן הוא הדין או לישבע או לשלם וכן הרמב"ן בחידושיו ז"ל ויש שפירשו טעם הדבר מפני שהתורה האמינו לעד אחד כשנים ממש אך אם נשבע להכחישו אז אין בו ממש וכ"ז שלא נשבע הרי הוא כשנים והוא תי' ריב"א. וה"נ במודה שקידש בפני ע"א אלא שטוען שכוונתו הי' לשחוק לתי' ר"י שפיר יש לו מגו דאין בו דין שבועה אבל לתירץ ריב"א דמגו הוי אלא כיון שהתורה האמינו לע"א כל זמן שלא נשבע לא מהני מגו דידי' א"כ ה"ה בזה כיון שמקדש בפני ע"א הרי הוא כשנים לקידושין כ"ז שאינו מכחישו וזה שאין מכחיש העד הרי העד כשנים ונאמן ולא מהני מגו. ואע"ג דבקרקע אפי' אינו מכחישו נמי נאמן
הנתבע היינו משום דבקרקע ע"א לאו כלום ולא האמינו תורה כלל לע"א בקרקע אלא כשמודה חייב בהודאתו גרידא משא"כ בקידושין דבינו לבינה לא הוי קידושין כלל ומקדש בע"א הוי קידושין וא"כ האמינו חכמי' ע"א בקידושין תו לא מהני מגו כל שאינו מכחישו ולכן דיקדק הב"ש וכתב לתי' ריב"א היינו דלדידי' לא מהני מגו אבל לתי' ר"י הי' מהני מגו ע"כ. ויפה כיון: ובתוס' פ' חז"ה דף ל' ד"ה לאו קא מודית לי ז"ל ובעובדא דידן אי הוי מייתי המחזיק עדים דדר ביה חד יומא נראה לרשב"א לאוקמא ארעא בידי' אע"ג דליכא מגו מ"מ טענינן ללוקח מאחר שהי' המוכר יכול לטעון זבינתא ממך במגו דאי בעי אמר לא הי' שלך מעולם ואע"ג דהאי לוקח ידע שהי' שלו והוי כחד סהד' מ"מ הוי מגו כדמשמע לקמן גבי נסכא דר' אבא אי לא הי' מחויב שבועה היה נאמן לומר דידי חטפתי במגו כו' הכא לאו מחויב שבועה ולכך נאמן במגו כו' ור"י אומר דלא דמי להאי דהמוכר את הבית דהכא אם הי' רוצה המוכר לזכות בטענה זו דלא הי' שלך מעולם לא הי' מעכבה שהרי הוא יודע שהוא שלו עכ"ל. וא"כ ה"ה בזה נראה דתלי' בדעת הרשב"א והר"י דלדעת הרשב"א שפיר הוי' מגו ואף אין השני צריך לחוש אבל לדעת ר"י כיון דאם הי' טוען להד"ם אז השני שמודה לדברי העד הי' אסור בקרובים א"כ בטענת המגו לא מהני יותר לזה שמודה לדברי העד וא"כ ראוי להחמיר עכ"פ לזה שמודה ודו"ק:
ס"ק ה
והוא לבד ראה. כתב בת"ה סימן רי"ב היכא דלא היו רק שנים וא' אומר קרוב לו וא' קרוב לה דכיון דאין ראובן יכול לקיים עדותו אלא בסהדותי' דשמעון וראי' דידי' לחודי' לאו כלום הוא וא"כ הואיל ושמעון מכחיש לא מהני ודמי' להא דכתב הרא"ש פ' הנזקין ומרדכי בפ' האש' רבה בביאורי י"ד חלוקים בנאמנות דע"א דאם אמר ע"א טבל מתוקן כי אמרתי לפ' לתקנו והלכו ושאלו לאותו פ' ואמר לא תקנתיו הרי זה בחזק' טבל כיון שזה מוד' שלא תקנ' הוא אלא אמר לזה לתקנו והוא אומר לא תקנתיו ה"ז טבל גמור כו' אמנ' באשר"י פ' המדי' גבי אזל ואשכח שיקר' דכל הני אשכ' שיקרא איירי בעדים דוק' שהכחישוהו אבל החכם או הכהן אינו נאמן נגד' להכחש' וכתב האשר"י דהכי מסתברא דאין להפקיע' ממון כתובתה בע"א אלמא אעפ"י שהית' תול' תיקונה בחכם וכהן לא מהימני' כנגד' כדי לאפוקי ממון מחזקתי' ומ"מ שפיר דייקי רבנן לענין טבל בי"ד חלוקים דהת' אדרבה העמיד טבל על חזקתו והרי הוא עדין טבל גמור הואיל והיא מודה שלא תיקנה אלא שאמר לחבירו לתקנה וא"כ בענין דידן נמי איכא למימר נחמיר משום חומרא דאשת איש להאמין לע"א שהוא וחברו ראו ושמעו בקידושין ולא ניחוש בהאי אי חברו שהוא תולה בו מכחיש כיון דלאו סברא ברורה היא כדמוכח מן הירושלמי ע"ש: והנה לפי מ"ש הב"י בי"ד סימן קפ"ז להקשות דברי הרא"ש אהדדי דבפ' המדיר הביא דברי הירושלמי דאשתכח שיקרא בעדים דוקא ובפ' הנזקין הביא דברי הרמב"ן דהראשון נאמן יותר וכתב לחלק בין ממון לאיסור והאי דפ' הנזקין דהוא לכתובה אין נאמן יותר אבל לאיסור הראשון נאמן יותר ע"ש וא"כ לפי"ז בעד א' קרוב לו וע"א קרוב לה דאמרו בגמ' דלא תינשא פ"ב דכתובות דף כ"ג מיירי דוקא בהיו שם עדים הרבה ואינו אומר בשם חבירו דווקא דאל"כ הראשון נאמן יותר: אלא דבגוף הדמיון דמדמה בת"ה להאי דראשון נאמן יותר לבי מהסס דהרמב"ן לא קאמר אלא היכא שאומר השני משם הראשון זה ששמע משמו או אפי' ראה בעיניו שתיקן לו הכרי וזה שאומר משמו הוא מכחשו נאמן יותר כיון שהוא העושה או האומ' ומש"ה נאמן יותר אבל הכא דהוא מודי דממילא שמעי' שהי' הקידושין בפני פ' קרוב לה ואיך ששמעון ראה זה שהי' בפניו בזה אינו מעיד בששמעון כיון דהו' מודי דממיל' נרא' דהרמב"ן לא קא' בכגון זה והרי זה כאומר פלוני הי' עמי דהוא מודי דממילא דאינו אומר משם הראשון כלל וצ"ע:
ס"ק ו
והאחד מהם קרוב. וכתב הב"ש ז"ל והא דלא נפסל בצירופו כמבואר בח"מ סימן ל"ו דס"ל דלא נתכוין לשום עדות מ"מ מה שמעידין היום מהני אע"ג דלא נתכוונו לשום עדות ע"ש: ולפי מ"ש הש"ך בסימן ל"ו דהא דמהני לא נתכוונו לשום עדות היינו היכ' דהכשרים כיונו לעשות הא אם גם הכשרים לא כיונו להעיד ה"ל עדותן בטילה אף דגם הפסולים לא כיונו להעיד ע"ש. א"כ צריך לומר דה"נ מיירי שהכשר כיון להעיד והפסול לא כיון להעיד:
עוד כתב הב"ש דלשטת הרא"ש אע"ג דנתכוין הפסול להעיד היינו דאין הב"ד יכולין לפסוק הדין על פיהם אבל כאן בעת הקידושין היו הקידושין כשרים א"כ אע"ג דאין הב"ד יכולין לפסוק הדין על פיהם מ"מ המקדש קידש לפני עדים כשרים ע"ש. והיינו משום דשטת הרא"ש דבעינן תרתי ראי' והגד' וכיון דבעת הקידושין לא הי' הגד' הרי מהני עדות הכשרים:
וכן הוא בתו' והרא"ש פ"ק דמכות שהקשו מקידושין הנעשים בפומבי ויש שם קרובים ופסולים והעלו דתרתי בעינן ראי' והגדה: אלא דלשטת התו' הרא"ש כיון דבצירוף ראי' לחודי' לא מהני אלא בצירוף הגד' לב"ד ומשום דבגמ' מכות דף ו' פריך הרוג יציל ומשני במקיימי הדבר הכתוב מדבר ופי' תוס' במקיימי הדבר היינו דבעינן הגד' שמקיימת הגדתן לב"ד וע"ש. ומש"ה כשרים ופסולין שראו קידושין לא מיפסלי הקידושין כיון שלא הי' הגדה וא"כ היינו דוקא כשלא הי' הכחשה ביניהם אבל אם הי' הכחשה ביניהם ובאו כשרים ופסולים והעידו על הקידושין אין כאן עדות דהא כיון שיצטרפו ראי' והגדה עדותן בטילה אבל אם שניהם מודים אע"ג דהגידו שניהם לב"ד ג"כ נתקיימו הקידושין ולא הוי כמקדש בלא עדים כיון דבשעת ראי' לא נפסלו אלא בעת הגדת' ה"ל כאומר קדשתי בפני עדים והלכו למד"ה וב"ש כתב בשם בית הלל היכא דשניה' מודים מהני עדותן של הכשרים וליתא דהא ילפינן מקרא דעד קרוב מבטל עדות והוי כאלו מקדש לפני עדים פסולים ולא מהני הודאה שלהם עכ"ל. ולפמ"ש נכונים הם דברי ב"ה כיון דקי"ל דתרתי בעינן כדעת תוס' והרא"ש א"כ אם באו הכשר והפסול והגידו יחד בב"ד אם הי' הכחשה ביניהם אין כאן עדות והקרובים מבטלים את הכשרים וה"ל כאלו אין כאן עדות אבל בשניהם עדים כיון דבשעת ראי' כשרי' הי' ה"ל כאומר קדשתי בעדי' והלכו למד"ה ומה שנתבטל עדותן ע"י הגדתן ה"ל כאלו הלכו למד"ה שאין כאן הגדה וזה ברור ובעיקר הקושי' שהקשו הראשונים על גיטין וקידושין שנעשו בפומבי ונמצאו שקרובים ופסולים. ונראה לענ"ד ליישב לולי דבריהם והוא דהרא"ש כתב בפ"ק דמכות דף ז' ז"ל ונראה שאם הזמין המלוה עדי' כשרים ועמדו שם קרובים ופסולים אפי' אם כוונו להעיד ובאו והעידו בב"ד לא נתבטלה עדות הכשרים דכיון שייחד את עדיו לאו כל כמינייהו להפסיד לזה ממונו דהא דקאמר הש"ס דשיילינן להו אי למיחזי אתיתו אי לאסהודי אתי היינו דבר הנעשה ברוב עם בלא הזמנת עדים ובאו כולם להעיד אבל המזמין את עידיו והוציא את האחרים מכלל העדים לא וכל כמינייהו לבטל העדות וכן כשאדם צריך לעדות ומצוה לאחרים להחרים כל מי שיודע לו עדות שיבא ויעיד ובאו בערבוביא והעידו כשרים ופסולים ראיתי רבותי דנין שלא נתבטלה עדות הכשרים שלא היו כוונתו בראייתן להעיד ע"ש וכן פסק בטור וח"מ סימן ל"ו וע"ש בד"מ שכתב דאפי' בשעת מעשה כשאומר כל מי שיודע לעדות יצטרך לבא ולהעיד ע"ש, ולפי"ז כיון דבגיטין וקידושין צריך עדים לגוף הדבר וצריך לכוין לעדות וכמו שיבוא לפנינו לקמן א"כ כי היכי דאם הי' מייחד עדים בפי' לכשרים כוונתו ומהני וה"נ אפי' בסתמ' כל שמכוין לעדי' אמרינן ודאי כוונתו הי' לעדים כשרים הראויין להעיד ולא אמרינן נמצא א' קרוב או פסול עדותן בטילה אלא בד"נ דליכ' יחוד לעדי' או בד"מ דלא איברי סהדי אלא לשיקרי ולא מכוין המלוה לעדים כלל אבל כל היכי דבעי כוונה לעדים כמו בגיטין וקידושין דהאיש והאשה צריכין שניה' כוונה שיהי' הקידושין בעדי' והמקדש בלא עדים לא הוי קידושין כלל וכל שמכוין לעדים דעתו על הכשרים ותו לא מיפסיל ע"י קרובים או פסולים. וזה ברור אמנם בס' קצה"ח סימן ל"ו סק"א שם כתבנו דראוי ונכון לכל מסדרי קידושין לייחד עדים כשרים בשעת קידושין שלא יהא ח"ו שום גמגו' בשורש קדושת ישראל ע"ש
ס"ק ז
שוב אינה נאמנת בח"מ העלה דאפי' הם מוכחשים
מעדים כל שלא ראו העדי' אנן סהדי דלא קיבלה לשום קידושין ע"ש. והב"ש כתב ובחידושי מוהרי"ט כ' אפי' הי' כוות' לשום קידושין לא מהני וכמ"ש בסמוך ואם הקידושין לפני עדי' פסולים והם לא ידעו דעדים פסולים ועדים אחרי' ראו מרחוק הקידושין והם לא ראו העדים הללו י"ל דתלי בשני טעמים הללו לטעם שכתב הח"מ הוי קידושין דהא כוונתם היו לשום קידושין כיון דלא ידעו דהמה פסולים. אבל לטעם מוהרי"ט אף בכה"ג לא הוי קידושין עכ"ל. וז"ל מוהרי"ט יש להסתפק אם קיבלה קידושין בפני שנים ונמצאו פסולים והי' שם עדי' קידושין כשרים אחורי הגדר שאינה יכולה לומר רצתה לשחק בו שהרי לא ידעו בפסוליהן של העדים כגון שהי' פסולן נסתר וכגון דאתזם בתר הכי וקי"ל עד זומם למפרע הוא נפסל מי אמרינן כיון דלקידושין לא נתכוונה תתקדש עפ"י אותן עדי' שאחורי הגדר ותו כי אמרה נתכוונתי להתקדש באמת מהו ומסתברה דאינה מקודשת עד שתכוין לעדים דנהי דאתם עדי לא בעי מכל מקום בעינן שידעו עדים שהיא רואה אותן דהואיל ואין יכולי' להעיד על מה שבלב' הרי היא כמקדש בלא עדים תדע אם באנו לחוש בנתרצית לשום קידושין אף יש לנו לחוש באומרת רצונה לשחק בו' כו' אלא אפי' אמרה בלבי הי' להתקדש לו באמת אינה מקודשת דכל שאין עדים יכולין להעיד ה"ל דברים שבלב ואינן דברים ואפשר דאפי' הי' שם עדים אחרים ונמצאו פסולים הואיל ולא ידעה בכשרים ה"ל כיחדה עדים והם פסולים וצ"ע עכ"ל ומה דמספקא לי' למוהרי"ט בנמצאו פסולים והמה לא ידעו בפסולן והי' עדים כשרים אחורי הגדר. ועוד מספקא לי' באומרת נתכוונו לשום קידושין ולא ראו עדים כלל ובזה דלא ראו עדים כלל מיפשט פשיטא ליה דה"ל מקדש בלא עדים ואפי' באומרת לשום קידושין נתכוונה ה"ל דברים שבלב אבל אם ראו עדים הפסולים ולא ידעו בפסולן והיה עדים כשרים אחורי הגדר דבזה ודאי כוונתם הי' לשום קידושין כיון דלא ידעו מפסולי עדות אתי עלה מדין נמצא א' קרוב או פסול. ואכתי מידי ספיקא לא נפקא כיון דלדעת התוס' הרא"ש בעינן ראי' והגדה בב"ד. וא"כ ה"ל בשעת ראי' קידושין מעליא וכמ"ש לעיל. ואם שניהם מודים אסורים בקרובים ע"ש בסק"ו: ועוד לדעת הרי"ף כל שלא ידעו בפסולים לא נתבטל עדות הכשר ע"י צירוף הפסול כמבואר בטור ח"מ סימן ל"ו ע"ש. ואפשר דהכא כיון שלא ראו הכשרים ה"ל כמייחד עדים פסולים בזה נתבטל עדות הכשרים אף לדעת הרי"ף ואפי' לדעת התוס' והרא"ש וצ"ע: אמנם לענ"ד נראה דכה"ג לא קידושין הוא ולא מטעם מוהרי"ט אלא משום דגיטין וקידושין בעינן עדים לגוף המעשה ובעינן כוונתן לקידושין גם לעדי' צריך שיכוונו המקדש והמתקדשת וכן מצאתי בריטב"א פ"ב דקידושין דף מ"ב ז"ל ואע"ג דלא בעינן בקידושין אתם עדי צריך שיהי' העדים שם ולא מהני הטמין עדי' אחורי הגדר חדא דהא לא חשיבי עדות בדבר בגוף הדבר צריך לעדות אלא בדבר שצריך עדות משום שיקרי ועוד דהוי מצי למימר לא שתקתי אלא בשביל שלא ראו עדים וכסבורה שלא הועיל קידושיו והו' ליה כמקדש בלי עדים דאין חוששין לקידושין עד כאן לשונו וא"כ בזה שהי' הכשרים אחורי הגדר לא הוי קידושין מטעמא שכתב הריטב"א דלא מהני עידי הטמנה כלל בדבר שצריך גוף הדבר לעדים והיינו משום דנהי דקידושין לא בעי אתם עדים אבל כוונה לעדים מיהו בעי דהיינו ששניהם יכוונו לקדש בפני עדים וא"כ הכא שהעדי' נמצאו פסולים תו לא מהני כלל מה שהי' עדים כשרים אחורי הגדר דעדי הטמנה לא מהני כלל כיון שלא הי' כוונת' להעדים הטמונים וכמו שכתב הריטב"א בטעם הראשון דהכא שגוף הדבר צריך עדים לא מהני עדי הטמנה וא"כ בנ"ד לא קידושין. ודו"ק ועמ"ש בסק"ו:
ס"ק ח
עד שיראו הנתינה ממש. ובמרדכי פרק האומר כתב אפילו לא ראו הנתינה ממש אין לבטל הקידושין אם ראו דבר המוכיח יכול להעיד כאלו ראו גוף המעשה דהא אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה אע"ג דלא ראו הביאה ע"ש. אבל הרשב"א כתב לחלק דדוקא בביאה אמרינן הכי משום דאי אפשר לראות כמכחול כו' גם ה"ל אש בנעור' ואינה שורפה אבל בקידושין צריך לראות גוף המעשה עכ"ל. וב"ש כתב עיי' בח"מ סימן צ' בשם הרמ"ה דיני ממונות מתקיים בידיעה בלא ראי' לפי"ז י"ל דבקידושין ג"כ מהני בלי ראי' וס"ל כמרדכי דלענין דרישה וחקירה הוי קידושין כדיני ממונת וע"ש. ואינו מוכרח דנהי דנימא דמהני ידיעה בלא ראי' אף בקידושין אכתי י"ל כל שלא ראו הנתינה לא מהני ידיעה וכמ"ש הרשב"א דדוקא בביאה מהני ידיעה ע"י עידי יחוד משום דאש בנעורת ושם בח"מ בשם הרמ"ה הוי לי' ידיע' ממש כיון שלא הי' שם אחר וכן מוכ' מדברי הרשב"א דס"ל דמהני בקידושין ידיעה בלא ראי' דהא כתב דבעידי יחוד ה"ל אש בנעורת. ואי נימ' דידיע' ממש ג"כ לא מהני בקידושין אמאי מועיל עדי יחוד אף שאש בנעור' אכתי ראי' ליכא. אלא ע"כ דגם לרשב"א מהני ידיעה בלא ראי' אלא דס"ל דכל שלא ראו הנתינה אפילו ידיעה ליכא דיכול להיו' שלא הגיע לידה ועמ"ש בס' קצה"ח סימן צ' ס"ק ז'
ס"ק ט
נאמנת במגו. עיין חלק' מחוק' ואפי' לפמ"ש בס"ק ז' דעידי הטמנה לא מהני בקידושין ואפי' היא מודה ששמעה וקיבלה לשום קידושין נמי לאו כלום הוא כיון שלא ראתה העדים כבר כתב בח"מ דמיירי שהעדים ראו אותה לפני קידושין ובשע' קידושין שמעו קול שמיע' דהא עדי יחוד מהני כעידי ביאה ע"ש. והב"ח כתב דהיתה יודעת שיש עדים בצד אחר והעדים אע"ג דלא ראו אותה מכל מקום ראו שנתן הקידושין ליד שהיא פשוטה לחור ועכשיו נמצא שהקידושין אצלה אמרינן דהיא קיבלה וה"ל כעידי יחוד דמהני אף דלא ראו הביאה ולא דמי לדין שבסמוך דלא מהני דשם לא ראו הנתינה כלל אבל כאן שראו הנתינה והי' קידושין אלא כשאומרת שלא שמעה נאמנת במגו ע"ש. ומשמע מדבריהם דכל שהיא מודה ה"ל עדי ראי' כמו עדי יחוד אלא כשמכחשת ואומרת שלא היתה ידה רק יד אחרת מהני הכחשה אע"ג דראו אותה קודם הקידושין לדברי הח"מ ולדברי הב"ש ואע"ג שנמצאו' הקידושין בידה יכולה לומר שקיבלה מיד אחרת. וקשה לי דהא בעידי יחוד כתבו הפוסקים דאפי' באומרת לא נבעלתי אינה נאמנת משום דכל שהכריעו חכמים שבודאי כן הוא לא מהימנא להכחיש. וא"כ ממ"נ כיון דמהני במודה ע"כ צ"ל שהכריעו חכמי' שכן הוא והוי כמי עדי יחוד דאל"כ ה"ל מקדש בלא עדים וכיון שהכריעו שכן הוא היאך מהני הכחשה. ולכן נראה דודאי מיירי שהיא ראת' העדים ע"י טביעת עינא דקלא וכיוצא באופן שראתה העדים אלא דלא ידעו העדי' מי היתה שם ומש"ה באומרת יד אחרת היתה שם נאמנת אבל כל שראו העדים גוף הקידושין אע"ג דאין יודעין ומכירין האשה הוי קידושין דהא נהגו לכסו' פני הכלו' הצנועות כמבואר בסימן ל"א סעיף ב' ועמ"שש. וא"כ ה"נ מה שפשטה ידה מן החור מהני ולא גרע מכסתה פניה והוי קידושין ע"פ הודאתן ומשום דעדים אין צריכין להכיר מי המקדש ומי המתקדשת אלא כל שראו גוף הקידושין מהני וזה ברור ואם שמעו עדים קלא דאתתא והכירה בטב"ע דקלא מבואר בש"ס פ' גיד הנשה דף צ"ז דמהני דאמרי שם מרישא הוי אמינא סימנין עדיפא כו' השתא דשמעינהו להני שמעתא אמינא ט"ע עדיפא דאל"כ היאך סומא מותר באשתו כו' אלא בט"ע דקלא ע"ש משמע דט"ע דקלא ודאי מהני ועמ"ש בס' קצה"ח סימן פ"א ס"ק י"ג:
ס"ק י
מצאו כתוב בשטר. כלומר שאין השטר מקוים אין לחוש לקידושין ואע"ג דמן התורה א"צ קיום כתבו בח"מ ובב"ש דכל שיש בה הכחשה צריך קיום מן התורה ע"ש. ובש"ך סימן מ"ו האריך להוכיח דאפי' בהכחשת בע"ד אין צריך קנין מן התור' וע"ש שכת' ולפי"ז דברי הרמ"א באה"ע סימן נ"ב בהגה"ה צ"ע שכתב מצאו כתוב כו' כ"ז שלא נתקיים אין לחוש לקידושין ליתי' דלפענ"ד
דאפי' באינו מקוים מקודשת מן התורה משום דדבר תורה א"צ קיום עכ"ל ע"ש ונראה דהרמ"א מיירי שמצאו כתוב משמו שאינו יוצא מתחת ידי בעל דבר אלא מצאו בשוק דכה"ג ודאי חיישינן לזיוף דבר תורה דהא טעמא דלא חיישינן לזיוף דבר תורה כתבו תוספ' בפ' מי שהי' נשוי דף צ"ד דלא חשידי אינשי בזיוף. ובזה דנמצא בשוק אמרינן אינש דלא מעלי שחשוד לזייף הוא זייף אותו. אבל ביוצא מתחת יד הבעל דבר מוקמינן האי גבר' בחזקתו דלא חציף אינש לזייף וכיוצ' בזה כ' הרא"ש פ' כל הנשבעין ספרא דאגדתא במכיר כליו וספריו ביד אחר ויצא לו שם גניבה בעיר ז"ל ואמאי בעי כולי האי וליהמני' במגו דאי בעי אמר שאולין הן בידי כו' ולא שייך אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינין שהרי אינו אומר שהוא גונבו אלא נגנבו ממני וכמה גנבי אי' בעלמא ע"ש הרי מבוא' דאע"ג דלא מחזקינן אינשי בגנבי היינו לומר שהו' גנבו לא מחזקינין אותו בגנב אבל לומר נגנבו שפיר מהימן שהרי כמה גנבי איכ' ה"נ ביוצא השטר מיד הבע"ד בודאי לא חשוד לזייף וא"צ קיום מ"ה אבל במצא בשוק אמרינן כמה חשידי איכא דחשידי זייפא והוא אשר זייף. ולכן צריך קיום מן התורה בכה"ג. ועיין בס' קצה"ח סימן מ"ו ס"ק ח':
ס"ק יא
כל זמן שאין השטר מקוים. ומשמע דבמקוים או שיכול להתקיים מהני השטר אבל לדעת הרשב"א בתשובה סימן אלף ר"י כ' דכל שנעש' שלא מדעת המתקדשת הוי מפי כתבם והובא בח"מ: כתב בתשוב' מוהר"י אדרבי סימן רכ"ז ז"ל אע"ג שכתב הרשב"א כל שטר שנעשה שלא מרצון המתחייב אינו אלא כפנקס בעלמא כו' דמשמע דוקא שלא ברצון אבל ברצון חשוב שטר כו' דע"כ לא קאמר הרשב"א דברצון חשוב שטר אלא היכ' שאומרים העדי' בפניה שאמרה להם שיכתבו שטר ולכן כיון דמחמת העדים שהעידו בפיהם העלוהו למדרגת שטר אע"ג שבפיהם לא העידו על הקידושין אלא אחתימת ידייהו לבד סגי אבל בנדון דידן שלא העידו כלל בפיהם אלא אחתימת ידייהו כי היכי דלא חשיבי עדות לענין הקידושין דהוי מפי כתבם ג"כ לא הוי עדות למה שכתב בו שכך ציותה ליכתוב וכמו שלא חשיב עדות לענין מציאות הקידושין גם לא חשיב עדות לענין שכתוב בו שכך ציותה כיון שהכל בשטר אחד עכ"ל ע"ש: תמהני בזה דהא שט' זו דכל שנעש' שלא מדע' המתחייב ה"ל מפי כתב' הוא שט' בעהמ"א פ' ד"א. ומשום דכל שנעשה מדעת המתחייב לא הוי מפי כתבם אך מפי כתבו ע"ש ומבואר שם דכל שכתוב בו שנעשה מדעת המתחייב ה"ל שטר גמור ואפי' העדים ליתנהו קמן דאל"כ מה נעשה בכל השטרות ממקח ומהלואה שמתו העדי' או הלכו למד"ה. אלא ודאי שכל שכ' ומרצונו בו שנעש' מדעת המתחייב לא קרינן בי' מפי כתבם וחשיב עדות לענין מציאת המקח או הלואה וכן לענין מציאת הקידושין. ולשטת הרמב"ן כל שנעשה מדעת המתחייב ה"ל דין שטר ממש ונעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ולא מצינו בראשוני' לומר שצריכים העדי' לומר בע"פ שנעשה ברצון המתחייב דהא אפי' ליתנהו קמן העדים השטר כשר כל שכתוב בו מרצון המתחייב וז"ב. ועיין מ"ש בקצות החושן סימן כ"א סק"א:
ס"ק יב
אין לחוש לקידושין ואם נראה מתוך השטר שנכתב שלא לדעת' ודאי אין לחוש לקידושין לדעת הרשב"א דה"ל מפי כתבם ועי' ח"מ וב"ש., ובתשובת נודע ביהודה חלק אה"ע סימן נ"ח ז"ל ועכ"פ היכא שמוכח מהשטר שבודאי נכתב שלא מדעת בזה לא מיירי הרמ"א כלל ועלה בדעתי כיון שחתומי' בו שלשה ושלשתן היו אצל הקידושין נעשים ב"ד ולא תהא שמיעה גדולה מראי' וב"ד יכולים לכתוב בלי שאלת הב"ד: ואמנם לפי המבואר בשטר גוף הקידושין שנעשה בלילה וממילא לא שייך שמיעה גדול' מראי' שכיון שהוא לילה ע"כ נעשים עדים ולא ב"ד כו' ואמנם לדברי הי"א שמביא רמ"א בסימן ה' בהגה"ה שבדיעבד גם בלילה דיניהם דין הי' מקום להחמיר בזה כו' וסיום פסקו ז"ל אבל כבר כתבתי שגם את השטר אין בידינו לדחותו כיון שהי' שלש' חיישינן לדעת הרשב"א שפוסק דגם בלילה בדיעבד דיניהם דין ולכן נראה לענ"ד שבתולה זו צריכה גט ובלא גט אסורה לעלמא עכ"ל וכבר כתבתי בזה בס' קצה"ח סימן רנ"ג סק"ג דאין כאן מקום להחמיר ע"ש:
ס"ק יג
דלא כיש מי שמחמיר בדבר. ואם הוציא קול שקידש אשה ואמר דיש לו עדים ויצאו מהעיר עוד לא הרחיקו מותרת ולא חיישינן לדבריו ואפי' אם אומר יבואו היום או מחר ב"ש והב"י כתב בשם הריב"ש על אשה שנאמר עלי' שנתקדש' והוציאו קול שיש עדים בדבר אלא יצאו מהעיר ולא הרחיקו יותר מהלך משני ימים ועתידי' הם לחזו' והיא מכחשת ואומרת לא נתקדשתי וכו' וכ"כ התשב"ץ בתשוב' דלא נתנו חכמי' דבריהם לשיעורין בין מקום קרוב לרחוק והיינו ממש האי דפ"ק דקדושין והא אית סהדי השתא מיהת ניתנהו קמן ואפי' אביי ורבא דחיישי דוקא התם שאינו עדות בקידושין אלא אי שוה פרוט' כו' ע"ש: וז"ל הריב"ש וכן מוכיח לשון הגמ' בפ"ק דקידושין גבי האי גברא דקיד' באבנא דכורלא ורב חסדא הי' מתירה מפני שראה שאין בו שו"פ ולא הי' חושש שמא בשעת קידושין הי' בו ש"פ ועתה הוזל ואמרי לי' רבנן לרב חיסדא והא אמרי דאי' סהדי באידית דידעי דהאי יומא הי' בו ש"פ ולכן כיון דמחמת העדים שהעידו בפניהם העלוהו למדריג' שטר אע"ג השתא מיהו ליתנהו הכא. לאו היינו דאמר ר' חנינא עדים בצד אסתן ותאסר נראה מלשון זה דכל שאין עדי' כאן הרי כאלו הם רחוקים הרבה ומדאמרינן והא אמרי משמע דהאי קלא לא אתחזק בבי דינא כו' ואע"ג דבעלמא לא חיישינן לי' הכא סברי רבנן דאי' למיחש כיון דידעי בודאי דהיא פשטה ידה ונתקדשה וליכא ספיקא אלא אי' בי' שו"פ בהאי שעת' ובכי הא חיישינן לקלא אף לקלא דלא איתחזק אבל לאחזוקי לכולא מלתא משום קלא דלא אתחזק הא ודאי לא והאי דשבויי' נמי דמיא להא דרב חסדא דהרי היא שבוי' לפנינו אלא דמספקא לן אי נבעלה או לא וס"ל לאביי ורבא דהתם נמי חיישינן לקלא אע"ג דלא אתחזק אי לאו דשבוי' מנוולא נפשה לגבי שבאי אבל באשת איש דליכא האי טעמא לא נקל כיון דאיכא קלא כל דהו אבל בלא קלא כלל לכ"ע לא חיישינן שמא שו"פ ואח"כ הוזל והיינו דאיצטרכו למימר והא אמרי עכ"ל ומבואר מדברי הריב"ש דאפי' אי' קלא כיון דלא איתחזק בב"ד לא חיישינן לעדים בצד אסתן והא דחיישינן שם בהאי דקידש באבנא דכוחלא להאי דאמרי עדי' באידית היינו משום שהי' יודעין מהקידושין אלא דאין יודעין אם הי' שו"פ אבל לכולא מלתא לא חיישינן לקולא: וקשה לי בגוה מהא דאמרינן בפ' י"נ דף קל"ה האי' דהוי מוחזק לן דלית ליה אחי ואמר בשעת מיתה דלית ליה אחי א"ל אביי הא אמרת דאי' עדים במד"ה. חדא דמוחזק לן דלית לי' אחי ואמר בשעת מיתה דלית לי' אחי א"ל אביי הא אמרי דאי' עדי' במד"ה דידעי דאית לי' אחי השתא מיהת ליתנהו קמן כו' אמר אביי אם הקלנו בשבוי' נקל באשת איש א"ל רבא לרב נתן בר אמי חוש לה וכן פסק הרמב"ם פ"ג מה' יבום ובטור וש"ע אה"ע סימן קנ"ז. והתם ליכא שום ריעותא אלא לכולא מלתא היא דחיישינן ע"י קול שיש עדים וכבר כתב הרה"מ בפ"ג מיבום שם לדעת הרמב"ם אפי' לקלא דלא איתחזק בב"ד חיישינן לה במה שיש לו קול אפי' דלא אתחזק שיש עדים במד"ה שיש לו אחים וא"כ ה"ה בקידושין ניחוש לה לכולה מלתא כגון שיש קול אפי' לא איתחזק במה שיש עדים מזה וצ"ע:
ס"ק יד
ואם עמד א' וקידשה כתב הב"ש דאפי' אם הראשון והשני קידשו לפני פסולים דרבנן תופסין קידושין של שניהם כל שאין קידושין כשרים תופסין קידושין של אחר ע"ש שכתב שכן. הסכים הב"י ולא הבנתי דלמא צריך גט משני ממ"נ אי נימא דקידש לפני פסולים דרבנן אין קידושין תופסין ומשום דכל דמקדש אדעתא דרבנן
מקדש א"כ ודאי אינה צריכה גט משני כיון דהשני קידש לפני פסולי דרבנן ואי נימא דמקדש לפני פסולי דרבנן קידושי תורה יש בהם וא"כ מן התור' אינה צריכה גט משני ואינו אלא מדרבנן א"כ ה"ל מקדש קידושי דרבנן לפני פסולים מדרבנן דכל כה"ג אינה צריכה גט וא"כ הא דצריכה גט משני צ"ע. מיהו בב"ש סימן ט"ו כתב דאפי' שניה' דרבנן כל שלא נגמרו קידושין הראשונים תפסי קידושי שניה' עיין שם ועיין מה שכתבתי בסימן ט"ו ס"ק א':