אור ברסלב

אבני מילואים א - ב· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]

סימן לג

סימן לב

סעיף א

ס"ק א

דחזקה אין אדם עושה בב"ז כתב משנה למלך פ"ו מגירושין ז"ל ראיתי בתשובת רדב"ז כ"י שאם פירסה נדה ונתייחד עמה בפני עדים לא חיישינן לה דמסתמא לא עברי על איסור כרת ואפי' ראינו שנבעלה אין חוששין שמא לשום קידושין בעל דהא לא שייך אין אדם עושה בב"ז דמאן דעבר על איסור כרת לא חש לבעילת זנות ע"כ ודבריו נכוני' הם ונראה לפרש דבריו דאפי' לא ידעינן אם יודע שהיתה נידה אין חוששין לה אפי' ראינו שנבעלה דמסתמא הודיע' לו ולא חשש ועוד דחזקה זו דאין אדם עושה בב"ז על שניהם נאמרו ואין האשה מתקדשת אלא לרצונה וכיון שהיא לא חששה על אסור כרת לא חששה נמי על בעילת זנות עכ"ל. ומצאתי שהרשב"א אינו סובר כן ע"ש בתשובה סימן קפ"א ז"ל שאלת רחל באה ואמרה פנוי' אני ונתקדשה לשום פלגש בלא כתובה ושהתה עמו כמה ימים ונתייחדה עמו ואח"כ נודע בעדים שכבר נתקדשה לראובן זה שנים ואחר כל זה נודע שהביא לה אחי' מראובן בעלה הראשון גט לאחר זמן קידושי שני מה יהי' הדין תשובה אשה זו צריכה גט בין מראשון בין משני כו' דאשה זו כיון שנתייחדה עמו אחר הקידושין הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה וכו' זו שמתחלתה לא נתקדשה וכו' כיון שידע זה השני שיש עדים שנתקדשה כבר לראובן וראה הגט ביד האשה שגירשה ראובן יודע הוא שאין קידושין תופסין באשת איש וגמר ובעל אחר גירושי ראשון לשום קידושין כדאמרינן בקטנה היכא דבעל אחר שגדלה ועמדה ונתקדשה לשני אינה צריכה גט משני כו' ואעפ"י שאסורה לו מונטמאה נטמאה מכל מקום קידושין תופסין בה מן התורה ומה שטעון זה המקדש שלא נתייחד עמה לשום נשואין ולפיכך רשאי הוא לכנוס אין ממש בטענותיו כמו שאמרנו שהיחו' הרי הוא כביאה יע"ש והובא בב"י סימן י"ז ומבואר דאפי' לא ראינו שנבעל' אפ"ה אמרינן הן הן עדי יחוד כו' ואע"ג דאסור לו מן התורה דכשם שאסור' לבעל אסורה לבועל אפ"ה כיון דקידושין תופסין בה אין אדם עושה בב"ז וגמר לשום קידושין וא"כ בנדה נמי דקידושין תופסין בה אמרינן אין אדם עושה כו' וגמר לשום קידושין ואפי' לא ראינו אלא היחוד אמרינן הן הן עדי יחוד כו' ולא כהרדב"ז ובש"ג פ' מי שאחזו ז"ל וכן נראה בעיני בגרושה מן הנשואין שאם נשאת לאחר ונתארמלה ואח"כ נתייחדה עם בעלה ראשון אינה צריכה גט ממנו שאף אם בא עלי' באותו יחוד אין בעילתו לשום אישות אלא לשום זנות שאם יבעל לשום אישות הרי הוא לוקה שיאמר לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה עכ"ל. ונראה מזה לכאורה כדברי רדב"ז. אלא נראה בדכה"ג דרדב"ז ס"ל לש"ג נמי דגמר ובעל לשו' קידושין דאע"ג דאיסורא עבד מכל מקום כיון דאיסורא דעבד עבד ואכתי בחזקתו קאי דאין אדם עושה כו' וגמר לשום קידושין אבל במחזיר גרושתו דקי"ל קידש לוקה בעל אינו לוקה א"כ אמרינן ודאי לא גמר לשום קידושין דבקידושין לוקה ואמרינן דלא גמר לשום קידושין אלא לשום זנות דמסתמא לא עביד איסורא רבה אבל בנדה דבין לשום זנות בין לשום קידושין איסורו שוה וכיון דאיסורא דעבד עבד אמרינן דלענין זה דאין אדם עושה בב"ז בחזקתו קאי דחשוד לדבר א' אינו חשוד לדבר אחר ודוקא בפרוצים לזנות הוא דליכא חזקה זו אבל במחזיר גרושתו דע"י קידושין חמיר יותר דבעל ולא קידש אינו לוקה וקידש ובעל לוקה אמרינן דלא קידש וכמ"ש ודו"ק וזה מדוקדק בלשון ש"ג שכתב שאם יבעול לשום אישות הוא לוקה וכו' ולא כתב טעמא משום דחזינן דעבר על ביאת איסור אזיל חזקתו אע"כ דאפי' היכא דעבד איסור לא הורע חזקה דאין אדם עושה בב"ז ולא שביק היתרא דיכול לעשות ע"י קידושין דאע"ג דה"ל כמו חשו' לאותו דבר אפ"ה חמירא לאינשי יותר כיון דיכול לעשות בזה ע"י קידושין אלא משום דאם יבעול לשום קידושין לוקה ויותר חמירא ע"י קידושין לכן אמרינן דמסתמא לא כיון לשום קידושין ודו"ק. ולפי"ז הא דכתב הרשב"א ואעפ"י שאסורה לו מונטמאה נטמאה כו' צריך לומר דס"ל דוקא במחזיר גרושתו הוא דאינו לוקה אלא בקיד' אבל מחזיר סוטתו דאינו אלא בעשה אין חילוק בין קידש או לא קידש ועוב' בעשה בביאתו גרידא דאל"כ אדרבה יותר ראוי לומר שלא קידש וכמ"ש בביאור דברי הש"ג ואכתי צ"ע ועיין ב"ש סימן קמ"ט. ובפ' הזורק דף ע"ט דפליגי ב"ש וב"ה וסברי ב"ש פוטר אדם את אשתו בגט ישן וב"ה אסרי ואמרינן שם דב"ש לא סברי הך גזירה דשמא יאמרו גיטה קודם לבנה וב"ה סברי גזירה וכו' וכתבו תו' שם ז"ל

בירושלמי מפרש דאזלי לטעמייהו דב"ש אית להו לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר הלכך מזוהמת היא בעיניו ואינו בא עלי' וב"ה סברי אפי' הקדיחתו תבשילו ויאמרו כי בא עלי' וכי ה"ג פליגי לקמן במגרש ולנה עמה בפונדקי למאן דמוקי לה בלא ראוה שנבעלה עכ"ל. ומשמע מדבריהם דוקא למאן דלא מוקי לה בראוה שנבעלה אלא בעידי יחוד ומשום דהן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ובזה הוא דאמרינן כיון דלב"ש ע"כ מצא בה ערות דבר ומזוהמת היא בעיניו ובודאי לא בעל אבל למאן דמוקי לה בראיה שנבעלה הרי אינה מזוהמת בעיניו ומוכח מזה דס"ל לתו' נמי כדברי הרשב"א דאפי' היכא דעביד איסורא נמי אמרינן חזקה זו דאין אדם עושה כו' דאל"כ א"כ גם למאן דמוקי לה בראוה שנבעלה נמי מצי למימר דב"ש לטעמי' דס"ל אין אדם מגרש אא"כ מצא בה ערות דבר וא"כ אסורה היא לו ולית בי' חזקה דאין אדם עושה כו' אע"כ דאפי' היכא דאסירא היא עליו נמי מוקמינן אותם בחזקתם דאין אדם עושה וכדברי הרשב"א. ומיהו בזה נראה הסברתם דלא כרשב"א דהא להרשב"א אמרינן הן הן עדי יחוד אפי' היכא דאסורה לו ולתו' לא אמרינן. ואפשר לחלק דוקא היכא דגירשה משום שמצא בה ערות דבר הוא דלא אמרינן הן הן עדי יחוד ומשום דמזוהמת בעיניו כיון דגירשה עבור הזנות אבל בנדון דהרשב"א דמיירי מבועל ולדידי' אינה מזוהמת שהרי כבר נבעלה לו בעידן איסורא דאשת איש. אמנם לפי מה דמוכח בש"ס פ"ק דיבמות דף ח' דלא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה בין במחזיר גרושתו בין במחזיר סוטתו א"כ אכתי מצי תו' לפרש אפי' למאן דמפרש בראוה שנבעלה ומשום דלב"ש דסוטתו היא א"כ ודאי לא בעל לשום קידושין אלא לשום זנות כי היכא דלא לעבור בלאו דלא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה דהוא דוקא בקידש. והרשב"א דמיירי בבועל דאינו אלא איסור עשה איכא למימר דבעל נמי עובר בעשה אבל מחזיר סוטתו דהוא בלאו דלא יוכל בעלה לשוב לקחתה והוא ע"י קידושין וא"כ ודאי לא עביד איסור מוסיף על האיסור והוא לאו דלא ישיב לקחתה אלא בעל לשום זנות וכהאי דש"ג וא"כ מוכח מזה דס"ל לתו' דאפי' היכא דעביד איסור בקידושין אפ"ה אלימא חזקה זו דאין אדם עושה בב"ז טפי דגמר לשום קידושין. אמנם ברמב"ם פ"א מאיסורי ביאה משמע דאינו לוקה במחזיר סוטתו ועמ"ש הרב המגיד וא"כ אפש' לומר דעובר בעשה אפילו לא קידש ולא עביד איסורא טפי במה שקידש ודו"ק. והנה במ"ש במשנה למלך דחזקה זו דאין אדם עושה בב"ז על שניהם נאמרו וכתב שם הרב המגיה ז"ל גם מהר"ח אלפאנדרי נר"ו בס' בני חיי' ל"ח וכן לקט הקמח דף צ' תפסו בפשיטו' כסברת הרב המחבר דחזקה זו שייכא גם באשה והשיגו על הרב פ"מ ח"א סימן ס"ב וע"ש אך בס' לקט הקמח דף קפ"ט חזר בו והוכיח מדברי הרדב"ז דדוק' באיש שייך חזק' זו ולא באשה הנבעלת וע"ש עכ"ל. ובפ' המדיר דף ע"ג לא תימא טעמא דרב משום דאחולי אחיל לתנאי' אלא משום דאין אדם עושה בב"ז ופי' רש"י אבל לכתובה בתנאי' קאי ובשטה מקובצת ז"ל ומיהו תמי' לי כיון שאין לה כתובה מה הועיל זה בתקנתו אם יש עלי' נדרים ויודעת היא שתצא שלא בכתובה נעשה בב"ז וכל שבעילתה זנות אף בעילתו זנות וכדאמרינן ר"פ אעפ"י כל הפוחת אפי' בתנאה אלמא קסבר תנאי בטל ואית לה וכיון דאמר לית לך אלא מנה לא סמכה דעתה וה"ל בב"ז אלמא משום דלא סמכה דעתה ה"ל בב"ז אעפ"י שאין בלבו לגרש' וכו' וי"ל דשאני התם שהוא יודע בה שהיא אין דעתה סומכת ואינה נמסרת לו אלא כזונה וכיון שכן אף הוא בשעת ביאה יודע שעושה בעילה פגומה אבל כאן אדרבה כשהתנה וקבלה על עצמה מחשב קא חשיב שאין עלי' נדרים ודעתה לביאת מצוה והלכך אף הוא מתכוין לביאת מצוה אלא שמחמיר על עצמו יותר וחושש לעצמו שלא תהא ביאתו ביאה פנוי' אם נמצאו עליו נדרים נ"ל עכ"ל. ואי נימא חזקה זו דאין אדם עושה בב"ז על שניה' נאמרו א"כ כיון דלדידה ודאי הוי בעילת זנות דהיא יודעת שיש עלי' נדרים ומומין א"כ היכי הוי קידושין ע"י חזקה דבעל לחודי'. מיהו לפי מה שפי' הר"ן דאין אדם עושה בב"ז ומוחל הוא התנאי דלא להוי בב"ז ע"ש ד"ה לא תימא טעמא דרב ע"ש א"כ כיון דאחולי אחיל לתנאה דלא להוי בב"ז וה"ל קידושי כסף למפרע א"כ אין צריך תו לחזקה דידה דאין אנו צריכין לדעתה לשום קידושין רק בדידי' סגי ודו"ק:

ס"ק ב

המקדש בביאה דעתו על גמר ביאה פ"ק דקידושין דף ו' איבעי' להו תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה למאי נ"מ כגון שהערה בה ופשטה ידה וקבלה קידושין לאחר א"נ לכ"ג דקא קני בתולה בביאה כו' אמר אמימר כל הבועל דעתו על גמר ביאה, וכתב הריטב"א בחידושיו שם ז"ל מיהו דוקא באשה דעלמא דתלי קניינה בדעתו אבל ביבמה לא הלכו אחר דעתו כדי שנאמר דעתו על גמר ביאה שבפירוש רבתה תור' שוגג כמזיד כו' ומדינא קני בהעראה ואפי' עומד וצווח שדעתו עד גמר ביאה והיינו הא דאמרינן התם גבי הא דאמרינן כהן גדול לא חולץ ולא מייבם קא פסיק ותני ל"ש מן האירוסין ול"ש מן הנשואין בשלמא מן הנשואין לא אתי עשה דיבום ודחי עשה ול"ת דכ"ג באלמנה בעולה עשה ול"ת אלא מן האירוסין שהיא בתולה ליתי עשה דיבום ודחי ל"ת דאלמנה ואי ס"ד דיבום נמי כי גמר ביאתו בסוף ביאה הוא קונה הרי בגמר ביאה בעולת עצמו היא ואסורה לו בעשה והיכי אמרינן דליכא אלא ל"ת אלא ודאי דיבם לעולם הוא קונה בתחלת ביאה עכ"ל. וכ"כ הר"ן דיבמה קונה בהעראה אפי' גמר ביאתו ומשום דיבמה ניקנית אפי' בביאת שוגג ואונס והכריח דבר זה ג"כ מהאי דיבמות פ' כיצד גבי כ"ג אלא מן האירוסין ליתי עשה ולדחי ל"ת ואי אמרת דגם ביבמ' אינו קונה אלא בגמר ביא' מן האירוסין נמי עשה ול"ת היא דבעידנא דקני לה דהיינו בגמר ביאה כבר נעשית בעולה וע"ש. ואיכא למידק מהא דאי' ביבמות פ' הבע"י דף נ"ו א' המערה וא' הגומ' קנה מאי קנה רב אמר קנה לכל ושמואל אמר לא קנה אלא לדברים האמורי' בפרשה לירש בנכסי אחיו ולפוטרה מן היבום מן הנשואין לד"ה אכלה דהא הות קא אכלי מעיקרא כי פליגי מן האירוסין רב אמר אוכלת דהא רבי רחמנא לאוקמי במקום בעל לאלומי מבעל לא. ופי' רש"י וכן פי' תו' כיון דביאת שוגג לא קני בעלמא סברא הוא דלא רביי' אלא לדברים האמורים בפרשה בהדיא כגון לירש בנכסי אחיו דכתיב יקום על שם אחיו לנחלה ולפטור אשת אחיו מן היבום כו' דהנהו דברים לאוקמי במקום בעל אבל בתרומה לא אכלה ע"י ביאה גרועה ולא יורשה ולא מיטמא לה ולא מיפר נדריה דהיינו לאלומי מבעל אבל מן הנשואין זכאי בכולה דלא הוי אלא לאוקמי במקום בעל וע"ש בתו': וכיון דבכ"ג אזלינן בתר נישואין וכדאמרינן ביבמות פ' הבע"י כ"ג שקידש את הקטנה ובגרה תחתיו ואסיקנא דאזלינן בתר נישואין וקשיא להו נהי דתחלת ביאה קונה אינו אלא אירוסין וא"כ היכי מקדשה כ"ג בביאה וכתבו תו' שם דלהך איבעי' דביאה נישואין עושה קא מבעי' לה ע"ש בתו'. והריטב"א כתב דמיירי כשנכנסה לחופה בלא קידושין וקידשה בביאה דה"ל נשואה גמורה ע"ש. וכ"כ הר"ן שם ע"ש. וא"כ באלמנה לכ"ג אפי' מן האירוסין נמי איכא עשה ול"ת דנהי דיבמה קונה אפי' בביאת שוגג אבל אינו עושה נשואין באלמנה מן האירוסין דכי רביי' קרא לביאת שוגג אינו אלא לאוקמי במקום בעל ולא הוי' אלא ארוסה ובגמר ביאה דקונה אפי' לנשואין כיון דדעתו על גמר ביא' ה"ל בעולת עצמו דאשה בבתוליה יקח אזלינן בתר נשואין וא"כ אע"ג דאיכא עשה נמי בגמר ביאה וכמ"ש הריטב"א ומשום דבעינן ראוי להקים שם באחיו אלא דהוי עשה ולא תעשה בגמר ביאה וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' דמאי פריך וליתי עשה ולדחי ל"ת דהא באלמנה מן האירוסין נמי איכא עשה ול"ת בגמר ביאה דאנן קי"ל כהך לישנא בתרא דיבמות דף נ"ו שם באלמנה מן האירוסין דכ"ע לא אכל' כי פליגי מן הנשואין דרב אומר אוכלת דהא הות' אכל' מעיקרא וקי"ל דמן האירוסין לא אכלה וכמ"ש הרמב"ם פ"ח מתרומ' וכ"כ הטור בסימן קס"ו דביאת שוגג דקנה ביבמה דהיינו דוקא כשנפלה מן הנישואין אבל נפלה לו מן האירוסין אינו קונה בביאת שוגג. וע"ש. ונראה דודאי קושיות הש"ס דבאלמנה מן האירוסין ליתי עשה ולדחי ל"ת אפשר לפרש דפריך אמאי אינו מייבם מן האירוסין וליתי' עשה כו' ויפרש דדעתו על תחלת ביאה דכה"ג ודאי נשואין עושה אלא דקושיות הריטב"א והר"ן לפי מ"ש במשנה למלך פ' י"ז מאיסורי ביאה דא"כ למאי איצטרכו בגמ' התם לומר גזירה שמא לא יפרש דעתו ויגמור ביאתו שהיא חששה היותר קרובה ובריטב"א כתב דדוחק הוא לו' דליכא אלא ל"ת מיירי כשפירש או שגילה דעתו לקנות בתחלת ביאה דא"כ לא הי' לו למקשה לסתום דבריו כ"כ והי' לו לפרש דהא סתמא ביאה גמור' משמע

וע"ש: ולזה מהכרח לומר דביבמה קונה אפי' בתחילת ביאה ומטעמ' שכתבו כיון דקונה אפי' בשוגג וא"כ יש לומר המקשין דסתם בקושיא משום דס"ל כהך לישנא בש"ס דאמרו ביבמות דף נ"ו מן הנישואין ד"ה אכלה כי פליגי מן האירוסין דרב אמר אוכלת וקי"ל כרב באיסורי וא"כ בסתמא נמי קונה בתחלת ביאה לגמרי כנשואה ולבסוף דמסיק נמי בתירוצא גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה ליישב נמי להך לישנא מן האירוסין נמי קונה וכ"ת כיון דקי"ל מן האירוסין לא אכלה ואינו קונה בביאת שוגג לנישואין א"כ סתמא דגמ' בקושיא ובפרוקא אזלא דלא כהלכתא כיון דבאמת אפי' למ"ד מן הנישואין הוא דקונה בביאת שוגג אבל לא מן האירוסין נמי תקשי קושיו' ש"ס דלתי עשה ויפרש דעתו שיקנה בתחלת ביאה אלא הא דסתם בקושיא וכן בתי' דרבא שם גזירה ביאה ראשונה כו' ולא קאמר חששא הקרובה שמא לא יפרש משום דרוצה ליישב גם להך לישנא דמן האירוסין נמי קונה לנישואין בביאת שוגג. וכן הא דאי' שם פ' כיצד דף ך' בהא דפריך אלמנה מן האירוסין וליתי עשה כו' אמר רב גידל אמר רב אמר קרא ועלתה יבמתו השערה כו' אע"ג דלרב דמן האירוסין מודה דלא אכלה למסקנא מכל מקום צריך קרא דלא תיקשי דיפרש דעתו דיקנה בתחלת ביאה וכמ"ש ודו"ק. אמנם כל זה ניחא לשיטת רש"י ותוס' ביבמות דף נ"ו דהא דפליגי רב ושמואל היינו בביאת שוגג דהא ביאה גרועה בכל דוכתי אבל במערה ד"ה קונה לגמרי אבל לשטת הרמב"ם פ"ח מתרומות דקאי נמי אמערה וכמו שמבואר בירושלמי דפליגי נמי בהעראה ע"ש. וא"כ אפילו יפרש דעתו שרוצ' לקנות בתחלת ביאה אפ"ה אינו קונה אותה לכל הדברים אלא לדברים האמורים בפרשה ולאוקמי במקום בעל ואינה אלא ארוסה ובסוף ביאה הרי היא נשואה וה"ל בעולת עצמו דבכ"ג אזלינן בתר נשואין וכמ"ש ותו אין לומר דהמקשה פריך להך לישנא שם ביבמות דמן האירוסין נמי אכלה דא"כ כל הסוגיא קושיא ופרוקא אזלא דלא כהלכתא כיון דאליבי' דהלכתא לעולם אינו קונה בנשואה באלמנה מן האירוסין בהעראה גרידא לשטת הרמב"ם וצ"ע. והנה בריטב"א כתב פ"ק דקידושין דף י' בהא דאיבעי' להו תחלת ביאה קונה ז"ל וקשיא להו לרבנן ז"ל ואפי' תימא תחלת ביאה קונה היכי שריא ליה דהא אפי' תימא דביא' נישואין עושה היינו ביאה גמורה אבל תחלת ביאה אינו עושה אלא אירוסין וכיון דכן בתחלת ביאה הוי כארוסה וכי הוי סוף ביאה דהוי נשואין ה"ל בעולה וכ"ש אי כולה ביאה אירוסין עושה דכי הוי נשואה בכניסה לחופה ה"ל בעולה וקי"ל דבתר נישואין אזלינן וכדקי"ל ביבמות פ' הבע"י כ"ג שקידש את הקטנה ובגרה תחתיו כו' ואסיקנא דאזלינן בתר נישואין ואיכא למימר דמיירי כשכנסה לחופה בלא קידושין וקדשה בביאה דכיון שקנאה בביאה נעשית כאשתו לכל דבר והיא נשואה גמורה בתחלת ביאה שהיא בתולה עכ"ל. ובמשנה למלך כתב עלה ז"ל ולא ידעתי זו מניין לו להרב ז"ל דאת"ל דביאה נישואין עושה דניבעי גמר ביאה עכ"ל. ולפי מ"ש נראין דברי הריטב"א דהשתא ביבמה דזקוקה ועומדת ואפ"ה באלמנה מן האירוסין אינו קונה בהעראה אלא לדברים האמורים בפרשה אבל אינה כנשואה ליורשה ולטמא לה ואינו אלא לאוקמי במקום בעל לשטת הירושלמי דפליגי במערה והרמב"ם דפוסק כירושלמי אשה דעלמא דאינה זקוקה לו מעיקרא כלל ועכשיו שמקדשה בביאה פשיטא דאינו קונה בתחלת ביאה לנישואין דאי איתי' דתחלת ביאה קונה לנישואין א"כ מערה ביבמה מן האירוסין אמאי אינו קונה לנישואין אע"כ דתחלת ביאה ודאי אינו קונה לנשואין ואפי' מאן דסובר ביבמות דמערה נמי קונה לכל דבר ליורש' ולטמא לה היינו דוקא ביבמה דזקוקה לו אבל כשמקדשה בביאה ודאי אינו קונה לנישואין בתחלת ביאה ועיין ברי"ף שמחלק נמי בזה דתחלת ביאה אינו קונה ומשום דדעתו על גמר ביאה ואלו ביבמות יליף דאשה נקנית בהערא' וכתב משום דמיירי שם בארוסה שהיא זקוקה וכמו ביבמה וע"ש. ולפי מ"ש לשטת הירושלמי והרמב"ם דס"ל כוותיה דקאי נמי אמערה וא"כ ביבמה גופה אינו קונה במערה לנשואין וא"כ היכי מצינו למילף מיניה דאשה נקנית בהעראה לנישואין כיון דאפי' יבמה מן האירוסין אינו קונה לנישואין בהעראה וכמ"ש. וראיתי שם בריטב"א במאי דקשיא להו לרבנן ז"ל כו' וקי"ל דבתר נישואין אזלינן. וכתב עלה ז"ל אי נמי דכי אמרינן שאזלינן בתר נישואין הני מילי התם דאשתני גופא ע"י בגרות בין אירוסין לנשואין אבל הכא דלא אשתני גופא כדקיימא קיימא ובתר אירוסין דקני' אזלינן דה"ל ככהן הדיוט שקידש אלמנה ונתמנה להיות כ"ג ושריא ליה עכ"ל. וביבמות פ' הבע"י דף נ"ח כתבו תו' שם סוגיא דפ"ק מוכח דלא חשיב בעולה אשתני גופא דאמרינן אי תחלת ביאה קונה יכול כ"ג לקדש בביאה ואי חשיב אשתני גופא היאך יכנוס והלא בעולה היא בשעת נישואין אם תאמר דביאה אירוסין עושה ואח"כ כתבו דבפ' אלו נערות חשוב. בעולה שינוי הגוף ע"ש. ובמשנה למלך כתב עלה דריטב"א הנזכר ז"ל מה יענה הרב ז"ל להאי דפ' אלו נערות דף ל"ח שהביאו התו' דמהתם מוכח דבעולה חשיב אשתני גופא עכ"ל. ולענ"ד נראה דהתם בפ' אלו נערות איתי' שם מסתברא אשר לא אורש' לגזירה שוה כו' אדרבה בתולה לגזירה שוה כו' מסתברא הא אשתני גופא הא לא אשתני גופה ומזה הוא דהוכיחו תו' דבעולה חשיב אשתני גופה וכיון דבקנס אם הערו בה עשר' בני אדם כולם חייבים בקנס וכמ"ש בשטה מקובצת דף ל' ע"ש בהא דאמרו בש"ס בעולה לכ"ג דפרש"י בעולה שלא כדרכה דעדיין בתולה היא ושייך בה קנס וע"ש בשטה דמוקי לה כגון שהערה בה אחר ואתיא כמ"ד בפ' הבע"י העראה זו הכנסת עטרה וקנס נמי משלם דאמרינן בירושלמי הערו בה עשר' בני אדם דעדיין היא בתולה כולן משלמין קנס עכ"ל ומשמע מזה דהעראה לא מקרי אשתני גופה כיון דאמרי בגמ' מסתברא הא אשתני גופה ומש"ה מיפטר בעולה מקנס וממילא משמע דבהעראה לא מקרי אשתני גופה כיון דאפי' עשרה משלמין את הקנס אלא משמע דבעולה דמיקרי אשתני גופה היינו בגמר ביאה ומש"ה בתחלת ביאה אע"ג דאסורה לכ"ג אבל מכל מקום לא מיקרי אשתני גופה בתחלת ביאה וא"כ שפיר כתב הריטב"א דהכא לא אשתני גופה דהיינו בתחילת ביאה. וניחא ליישב בזה מה שהקשה בשטה מקובצת לסנהדרין פ' כ"ג ז"ל אלא מן האירוסין ליתי עשה כו' מכאן קשה לפי' ר"ת שפי' פ"ק דקידושין דתחלת ביאה היינו תחלת העראה ולמ"ד העראה זו הכנסת עטרה איירי דשייך שפיר תחלה וסוף והא דקאמר נמי כגון שהער' היינו שהתחיל להערות בה ופשיטא דצריך לגמור הערתו לקנותה אלא דמבעי' ליה אם מתחיל הקנין מתחלת העראה כשנגמרה לבסוף או אינו קונה כלל עד לבסוף דאי קונה מתחלה כשנגמרה לבסוף יכול כ"ג לקדש בביאה ואי אינו קונה כלל איני יכול לקדשה. וקשה דא"כ מן האירוסין נמי עשה ול"ת הוא והובא בס' שער המלך ה"ל אישות. ולפי מ"ש הריטב"א דזה לא חשיב אשתני גופא ודוקא בבגרות אשתני גופה א"כ מן האירוסין ליכא עשה ול"ת דע"י העראה לא חשיב אשתני גופה וכמ"ש. עוד ראיתי שם בס' שער המלך ז"ל וראיתי להרב מש"ל פ' י"ז מה"ל איסורי ביאה שהקשה לשטת תו' בשם רבינו ניסים גאון דהא דאשה ניקנית בהעראה אחר קידושין מיירי דע"י אותה העראה הוי כנשואה וכ"כ הרי"ף דא"כ בהא דאמרי בקידושין כעורה זו ששנה רבי ובעלה מלמד שנקנית בביאה אי מהתם הוי אמינא עד דמקדש והדר בעל ופרכינן א"כ נערה המאורסה דבסקילה היכא משכחת לה ואמאי לא הקשה א"כ קרא דוהוא אשה בבתוליה יקח היכי משכחת לה דאי לעולם בעינן ביאה וביאה אינו קונה עד גמר ביאה הרי היא בעולה אלא ודאי דכסף קונה והי' מרויח בקושיא זו תי' דבא עליה שלא כדרכה דלמ"ד בעולה שלא כדרכה לא שריא לכ"ג מאי איכא למימר ע"ש. ולדעתי נראה דלא קשה מידי דלמאי דהוי ס"ד דבעינן תרווייהו כסף וביאה פשיטא ודאי דלא בעינן גמר ביאה כדי לקנותה שהרי ביבמה פשיטא לן דבהעראה קונה מטעמא דזקוקה ועומדת כמ"ש הרי"ף וא"כ אף זו נמי זקוקה ועומדת ע"י קידושי כסף עכ"ל ואינו נראה דלפי ס"ד דכסף לחודיה אינו קונה כלל עד דמקדש והדר בעל א"כ לכסף גרידא עדיין לא היה זקוקה כלל דביבמה זקוקה ועומדת מחמת קידושי ראשון ואסורה לעלמא וזקוקה ליבמה דיכול לייבמה בע"כ דזקוקתו היא אבל בכסף גרידא אם תרצה קודם ביאה לחזור בו חוזרת א"כ אינה זקוקה ועומדת כלל וק"ל:

תוכן העניינים

אבני מילואים א - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה