אבני מילואים א - ב· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]
סימן לא
סעיף א
ס"ק א
בחפץ זה ששוה נ' פ"ק דקידושין דף ח' האי גברא דקדיש בשיראי רבה אמר לא צריכין שומא ור"י אמר צריכי שומא אי דאמר לה בכל דהו כ"ע לא פליגי דלא צריכי שומא כי פליגי דאמר לה בחמשין ושוה חמשין דרבה אמר לא צריכי שומא דהא שוי חמשין רב יוסף אמר צריכין שומא כיון דהשתא לא בקיאה בשומא לא סמכה דעתה וכתב רש"י ז"ל דאמר לה בחמשין דאמר לה התקדשי בחמשים זוז והרי לך אלו בדמיהן וכ"כ הר"ן ע"ש. ודברי רש"י נראה תמוה במה דלא פי' כפשוטו דאמר לה התקדשי בחפץ זה ששוה חמשין ואפשר דאם אמר לה המקדש בחפץ זה ששוה חמשין ואם נמצא אח"כ ששוה פחות דינר ה"ל בכלל אונאה ופחות משתות ה"ל מחילה ואפי' במטבע שנינו פ' הזהב כמה תהיה הסלע חסירה ויהיה בו אונאה עד שתות וא"כ היכא דיהיב לה סלע לקידושין וחסר עד שתות נמי ה"ל קידושין ולזה כתב רש"י דאמר לה התקדשי בחמשים זוז והרי לך אלו בדמיהן בזה ליכא מחילה וצריך להיות השיראין שוה חמשין בלי גרעון ואכתי צ"ע, עוד שם בש"ס איכא דאמרי בכל דהו נמי פליגי רב יוסף אמר שוה כסף ככסף מה כסף דקיץ ואיכא למידק בהא דתניא בקידושין דף מ"ז התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך כו' אם נשתייר הימנה שו"פ מקודשת ע"ש וכיון דהתם ע"כ לא שמו מתחלה דאם אמר לה סכום ידוע' א"כ אפי' נשתייר שו"פ אינה מקודשת וכמ"ש הרא"ש שם וכיון דלא הי' סכום ידוע ותיקשי לרב יוסף דאמר בכל דהו נמי צריך שומא
ס"ק ב
באבן זו ששוה נ' כתב ב"ש ז"ל מבואר ברש"י ותו' אם לא הי' נישום בעת הקידושין אם שמו אח"כ לא מהני ואינה מקודשת ואפי' מעת השומא וכו' ואם לא שמו צריך לקדשה מחדש וכתב הרשב"א דאין צריך ליקח ממנה הקידושין ולקדשה מחדש אלא אומר לה הרי את מקודשת וכו' ולא אמרינן דהוי שתיק' אחר מתן מעות משום דדומה לשדיך וכו' ואפשר דהכא עדיף טפי כיון שקבלה לשום קידושין ומיהו קשה למה כתב בסימן כ"ז דצריך לטול ממנה הקידושין גם משמע מרש"י ותו' בסוגיא זו דפליגי על הריטב"א שהבאתי בסימן כ"ח דס"ל אם מקדשה בגזל ואח"כ קנה מהנגזל חלין הקידושין מאותה השעה מכאן משמע דלא תלין הקידושין אפי' אחר השומא עכ"ל. והנה מה שהקשה מסימן כ"ז כתבנו שם בזה ס"ק ט' ע"ש. ומ"ש הב"ש דפליגי על הריטב"א נראה דהתם גבי גזל כיון דנתרצית לקדשה בסך זה אלא שהיא גזל ומש"ה כל שקנה אח"כ מהנגזל חלין הקידושין מעת שקנה אבל הכא בקידשה בדבר שצריכי שומא דאפי' אמר בכל דהו צריכי שומא וכמ"ש הר"ן בשם ר"ת דלהכי אין מקדשין בטבעת שיש בה אבן דפעמים סבורה בדעתה שהוא שוה הרבה ואינו כן ומש"ה אפי' אמר בכל דהו צריכי שומא ואפי' לרבה ע"ש וכ"כ הב"י ע"ש וכיון דכל שלא שמו היא סבורה שהוא שוה הרבה ודעתה לסך גדול ואם אחר שומא אינו כן אלא סך קטן צריך לקדשה מחדש כיון דבתחלה לא הי' דעתה להתקדש בסך מועט כזה. ולפי זה לפי' הרא"ש דאפי' באבן נמי כל שאומר בכל דהו אינו צריך שומא אלא דוקא בחמשין דלא סמכה דעתה דסבורה שאינו שוה א"כ כיון דבתחלה נמי הי' דעתה להתקדש בחמשין ואחר שומא נמי שוה חמשין ה"ל כמו האי דריטב"א במקדש בגזל וקנה אח"כ מנגזל דאין צריך לקדש' מחדש ואין ראי' מרש"י ותו' דאפשר דס"ל כפי' הר"ן וא"כ ודאי צריך קידושין אחרים כיון דסבורה ששוה יותר ולא הי' דעתה בתחלה להתקדש בתחלה בסך מועט ועתה אחר השומא נתרצית בסך מועט צריכה קידושין מחדש. מיהו אחר העיון שפיר הוכיח ב"ש מרש"י ותו' דלא ס"ל כריטב"א מדכתבו גבי שיראי דצריך לקדשה מחדש וגבי שיראי ודאי מהני בכל דהו כדאי' בש"ס להדיא בכל דהו כ"ע לא פליגי אלא בחמשין ומשום דלא סמכ' דעתה דשוה חמשין וא"כ ודאי פליגי על הריטב"א כיון דבשיראי אינה עולה בדעת יותר מחמשין וכיון דאחר השומא שוה חמשין אמאי צריכה קידושין מחדש וע"כ מוכח דלא ס"ל לרש"י ותו' כדברי ריטב"א. אמנם לדינא נראה בקידשה באבן דאפי' לדברי ריטב"א צריכה קידושין אחרים אחר השומא כיון דבאבן לא סמכה דעת' וסבורה ששו' יותר ולא הי' דעתה לסך קטן א"כ אחר השומא שאינו שוה כמו שעלה בדעתה מתחלה צריכ' קידושין אחרים וכמ"ש:
ס"ק ג
דלא סמכה דעתה בתו' דף ט' כתבו דמה"ט נהגו לקדש בטבעת שאין בה אבן ע"ש. וצריך עיון במה שנהגו ליתן לכהן בפדיון הבן אבנים טובות ומרגליות דהא מבואר בש"ס להדיא דגם בכהן בעינן סמכה דעתי' ע"ש דף ח' אמר רב יוסף מנא אמינא לה דתניא עגל זה לפדיון בני וכו' וכתבו תו' שם ז"ל ללישנא קמא מייתי ראי' עכ"ל וללישנא קמא יוסף משום
דלא סמכה דעת' ע"ש ומוכח דגם בכהן בעינן סמכה דעתי' אלא דלא נדע כוונת תו' דלכאורה נראה דבכהן אינו מקנה לישראל שום דבר ואינו אלא בע"ח ויוכל הישראל לפרוע לו בע"כ וראיתי בס' עצמות יוסף שכתב ז"ל אם נתן לכהן חמש סלעים מה לנו בידיעת הכהן כיון שכבר נתן לו ה' סלעים ונראה דכיון שהכהן הוא אדון הבכור זה אם אין לו ידיע' בשיוי הדמים אין בנו פדוי וצריך דעת כמו שצריכ' האשה לידע שיעור הקידושין ע"ש. ואכתי לא אתברר לי דמ"ש מפרעון בע"כ דשמי' פרעון אפי' בפדיון הבן וכמ"ש פרי חדש בספרו מים חיים בכהן א' שדר בכפר ולא רצה לקבל פדיונו וע"ש דיכול ליתנו הפדיון בע"כ דפרעון בע"כ שמי' פרעון ע"ש וא"כ למה לי סמיכת דעתו. שוב ראיתי בדרישה בי"ד סימן ס"א שעמד בזה במה שנותנין לכהן בפדיון הבן אבנים טובות ומרגליות מדברים דצריכי שומא וכתב משום דבכהן אינו צריך סמיכ' דעתו ע"ש והוא נגד דברי תו' שזכרנו דללישנא קמא מייתי ראי' וא"כ מוכח דגם בכהן בעינן סמכה דעתו וצ"ע ועמ"ש בקצה"ח סימן רמ"ג ס"ק ד'. ואפשר דהאי דינא דנותנין לכהן אבנים טובות ומרגליו' אינו אלא במתנה ע"מ להחזיר דאינו מקפיד על שיוי הדמים ואכתי צ"ע:
ס"ק ד
גם נהגו לכסות פני הכלות הצנועות. כתב בחידושי מוהרי"ט ז"ל וזכורני שראיתי בילדותי בתשובת אבא מארי ז"ל בא' שקיד' אשה אחת והי' פני' מכוסות ולא ראו העדים אותה אלא אח"כ כשהלכה לה החזירוה ואמרו לה שתגלה פני' כדי שיוכלו להעיד ואז ראו אותה והאריך לצדד שלא לחוש לקידושין הואיל ובאותה שעה שנתקדשה לא ראו אות' ה"ל מקדש בלא עדים ואעפ"י שראוה לאחר מיכן אין חשש ובתשובת הרשב"א סימן תש"פ השיב בשנים שהיו עומדי' אחורי הגדר ושמעו שאמר ראובן ללאה התקדשי לי באתרוג אבל לא ראו נתינ' ממש אפי' ראו האתרוג יוצא מתחת ידה אין כאן חשש של כלום ואפי' הוא מודה שלקחתו לשום קידושין דעדות דידיע' וראי' ממש בעינן ע"כ ומסתמ' התם מיירי שידעה האשה בעדים שאחורי הגדר דאל"כ אפי' הי' כאן נתינ' כו' ואפ"ה כתב הואיל ולא ראו הנתינה באותה שעה אע"ג שראו האתרוג יוצא מתח' ידה לאו כלום הוא וכו' ומיהו שמא יש לחלק בין היכא שמעש' הקידושין לא ידעי העדי' להיכ' דידעי מעשה הקידושין אלא שלא הכירו את האשה דבהאי אמרינן שיהיה אסור בכל הנשים דומיא דמקדש את בתו סתם דלא מוקי לה בהכירו אלא למ"ד קידושין שאין מסורין לביאה לא הוי קידושין וגם לא שייך לומר רצתה לשחק בו שיודעת שיכולין להחזיק בה ולראותה וצ"ע עכ"ל. והנה מ"ש מוהרי"ט לחלק להיכא דידעי מעשה הקידושין אלא שלא הכירו את האשה דבהאי אמרינן שיהי' אסור בכל הנשים. לענ"ד נראה דכה"ג אינו אסור בכל הנשים דמן התורה ודאי מותר דאזלינן בתר רובא ועיין תו' נזיר דף י"ב דלא אסרו הקרובות אלא למקדש משום קנס אבל לעלמא כל הנשים מותרות ע"ש. אך לענ"ד נראה דכה"ג הוי קידושין בעדים דהא דבעינן עדים על גיטין וקידושין אינו אלא בכדי שיתודע לעלמא ולא יוכל א' מהם להכחיש ועפ"י שנים עדים יקום דבר וכיון דיכולין להחזיק בה ולראותה ה"ל כאלו מקדש אותה בפני עדים וראי' ממ"ש הר"ן פ' המגרש בהא דפסק הרי"ף כר' אליעזר דס"ל עדי מסירה כרתי ע"ש שהאריך וסיומא דמלתא ז"ל אבל מה שנראה לי בזה דר' אליעזר סובר עדי מסיר' בלחוד כרתי ולא עדי חתימה כו' ומיהו מה דמודה ר' אליעזר בעדי חתימה היינו משום דס"ל שהמסירה כורתת כל שיש בשעתה עדים בדבר דה"ל עדי חתימה כעדי מסירה שהרי הגט יוצא מתחת ידה בעדים הללו ובידוע שהבעל מסרה ונמצא כאלו הן עצמן מעידין על המסירה עכ"ל. ואם נמסר לה הגט בינו לבינה בעדי חתימה ונשרף הגט או נאבד קודם שמראה האשה הגט לפני ב"ד ושניהם מודים בגט ה"ל כאלו מגרשה בשני עדים והלכו למד"ה דכל שהגט הי' בידה בעדי חתימה ויכולה להראות הגט לעדי' ויכול להתוד' ה"ל כעדים וכבר כתבנו בזה בקצה"ח סימן מ"ב סק"א מדברי הר"ן הנזכר דמהני בקידושין וגיטין עדות בידיעה בלא ראי' דהא הגט נתן לה בלא עדים אלא מחמת אנן סהדי שהבעל נתן לה הגט ה"ל עדות בידיעה ע"ש וה"נ כל שיכולין להחזיק בה ולראותה ה"ל עדות בידיעה אע"ג דלא ראו בשעת מעשה. ובתו' פ"ב דגיטין דף י"ט ז"ל והי' רגיל ר"י לקרות הגט קודם הנתינה ואחר הנתינ' ומיהו פשיטא דאם לא קראוהו קודם הנתינ' וקראו לאחר מיכן דמגורשת וכ"כ הרא"ש שם והר"ן שם וכ"כ רבינו ירוחם הובא בב"י סימן קל"ה ז"ל ואם לא קראוהו כלל ונשרף או נאבד צריכה גט אחר כי היא ספק מגורשת ומכל מקום אם גיטה יוצא מתחת ידה הרי זו מגורש' אעפ"י שלא קראוהו בשעת נתינה ע"ש עוד כתב הב"י שם ז"ל ועל מה שכתב ר"י שאם לא קראוהו תחלה וקראוהו לבסוף דפשיטא שהיא מגורשת כתב המרדכי דלא נהירא להר"מ משום דבעינן דבשעת נתינה ידעי סהדי דהוא גט ודעת הרא"ש והר"ן והסמ"ג כדעת ר"י וכן דעת וכן דעת הרמב"ם ז"ל פ"א מגירושין עכ"ל הב"י ומבואר דאע"ג דלא ידעי עדים בשעת נתינה כל שהוא באופן שיוכל להתברר אח"כ בעדים לקרותו אחר הנתינ' תיכף הרי זה גט ומטעמא שכתבנו וא"כ ה"ה הכא בכלה שמכוס' פני' בשעת קידושין והכירוה תיכף אחר הקידושין דמהני. ואם אמנם מלשון התו' גיטין דף י"ט ד"ה טעמא דאיכא כתב משמ' דהא דנאמן הבעל באומרו זה גיטך הוא משום דבידו לגרשה וכמו בעל שאמר גרשתי את אשתי ע"ש היינו משום דתו' שם סברי דאפי' לא קראוהו לגיטא כלל לא קודם הנתינ' ולא לאחר הנתינ' נמי מהני ומשום דהבעל נאמן אבל לשטת הרמב"ם והסמ"ג והרשב"א והר"ן הובא בב"י דאם לא קראוהו כלל הוי ספק גט ואם קראוהו אחר הנתינ' אע"ג דלא קראוהו קודם הנתינ' מהני הגט ע"כ לאו משום נאמנות הבעל הוא אלא משום שקראוהו אחר הנתינה ומוכח דאע"ג דבשעת מעשה לא ידעו עדים מהני במה שידעו תיכף אחר הנתינה וא"כ ה"ה בקידושין כה"ג שהכירוהו אחר הקידושין הוי קידושין ולפי"ז אפילו לא גילו פני' אח"כ כל שמודים שניהם ה"ל כאומר קדשתי בפני עדים והלכו למד"ה כמ"ש לעיל. מיהו במנהג שנהגו עכשיו לכסות פני הכלות הצנועות ליכא חשש אפילו לדעת המבי"ט כיון דהוחזק' שהיא המתקדש' וסוקלין על החזקו' וכמו בהוחזק' נדה בשכנותי' ובנדון המבי"ט שם לא הוחזקה מעולם. אך קשה דבדברי הרשב"א סימן תש"פ הנזכר משמע דבעי ראי' דוקא ולא מהני עדות בידיעה מדכתב שם דעדות דידיע' וראי' ממש בעינן ואלו מדברי הרשב"א שזכרנו במה דס"ל גבי גט דאפי' קראוהו אחר הנתינ' כשר הגט משמע דמהני עדות בידיעה בלא ראי' וצ"ע כעת. ועוד דעיקר עדות דבעינן בגיטין וקידושין אינו אלא משום דילפינן דבר דבר מממון ולא מהני שניהם מודים ומשום דיליף דבר דבר מממון במקו' הכחשה דבעי שני עדים וגבי ממון גופי' נמי מהני עדות בידיע' בלא ראי'
ס"ק ה
ואין מקפידות במה מקדש אותן. כתב הב"ש וז"ל וכתב המרדכי דאין מקדשין במטבע והיינו מדרבנן אין מקדשין עכ"ל. וכבר כתבנו מזה בסימן כ"ז ס"ק ב' דלא נמצא דבר זה במרדכי וז"ל המרדכי בהג"ה שם גרסינן בהזהב דעתא אצורתא וצורתא עבידי דבטלי עיין שם היאך מקדשין במטבע שיש עלי' צורה עכ"ל ובמקו' תיבת היאך כתב דאין ולכך כתב ב"ש מזה דאין מקדשין במטבע ולפי שלא מצא לו מקום מן התורה כתב שהוא מדרבנן אמנם מדרבנן נמי מקדשין במטבע ובהג"ה לא כתב אלא ע"ש היאך מקדשין במטבע והיינו טעמא דהיאך מקדשין במטבע כיון שיש עליו צורה וכבר כתבנו טעמא דמקדשין במטבע ומשום דבתורת חליפין הוא דאמרינן צורתא עבידא דבטלה אבל מטבע במקום כסף ודאי מהני וכמו דמהני מטבע לקנות, קרקע ה"נ לקנות אשה וע"ש בסימן כ"ז וזה פשוט:
ס"ק ו
באוכל או בכלי. הרשב"א בחידושיו פ' כל הנשבעין נסתפק בקידושי אשה בכלי פחות משו"פ אם היא מקודשת כיון דכלי חשוב ממון אפי' בפחות משו"פ לדין שבועה ולהוציאו בדיינין א"כ ה"ה לקדושי אשה ובס' קצה"ח סימן פ"ח ס"ק ג' שם הוכחנו דלא מהני פחות משו"פ אפילו בכלי מהא דאמרינן רפ"ק מניינא למעוטי חליפין ואימא ה"נ חליפין איתנהו בפחות משו"פ ואשה בפחות משו"פ לא מקנה נפשה וכיון דחליפין אינו אלא בכלי דפירי לא עביד חליפין וא"כ
מוכח דאפי' בכלי פחות משו"פ לא מהני לקידושין וע"ש. והנה לפי מ"ש בסימן כ"ט ס"ק ב' בשטת הרמב"ם דכתב במתנ' ע"מ להחזי' דאינה מקודשת משום דלא נהנית אם תחזיר ומשום דאשה לא מקנה נפשה אלא בהנאת שו"פ וכל שאינה נהנית אע"ג דמתנה ע"מ להחזיר שמי' מתנה והילך מנה ע"מ שתחזיריהו במכר קנה אבל בקידושי אשה לא קנה ומשום דקידושי אשה בעי הנאה והא דאמרו בדף ו' בהילך מנה על מנת שתחזירהו בכלהו קני לבר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין והיינו דה"ל כמו חליפין דלית ביה הנא' וטעמא דחליפין לא מהני נמי לפי שאינה נהנית והא דלא מהני בתורת חליפין כשנתן לה הסודר לגמרי משו' דרגילו' דחליפין ע"מ להחזיר ואינה נהנית ומש"ה לא מהני אפי' נותן לה לגמרי וא"כ מה שאמרו חליפין איתנהו בפחות משו"פ היינו כיון דמהני אפי' ע"מ להחזיר הרי אין לה הנאת שו"פ ואשה בפחות משו"פ לא מקנא נפשה וע"ש וא"כ אפי' בכלי דה"ל ממון אפי' בפחות משו"פ היינו כשנותן לה לגמרי את הכלי אבל חליפין ע"מ להחזיר נמי לית בי' הנאה כלום כיון דאינו נותן את הכלי לחלוטין ודו"ק. ולדינא נרא' כדברי הש"ע שכתב בפשיטו' דשוה כלי לאוכל וכמו שהוכחנו עוד שם בקצה"ח מפ"ק דף י"ג א"ר אסי א"ר תני כשם שאין האשה נקנית בפחות משו"פ כך אין הקרקע ניקנית בפחות משו"פ והא תניא אע"פי שאין האשה נקנית בפחות משו"פ הקרקע נקנית בפחות משו"פ א"ל כי תניא האי לענין חליפין דתנן קונין בכלי אע"פ שאין בו שו"פ ע"ש ומבואר דאפי' בכלי לא מהני פחות משו"פ אם הוא בתורת כסף אם לא בתורת חליפין ובקרקע דוקא וע"ש וכן נרא' מוכח מהאי דקדושין דף י"ב בהאי גברא דקדיש בציפתא דאסא אמרו לי' והא לית בי' שו"פ א"ל תיקדיש בד' זוזי דאית ביה ע"ש וציפתא דאסא מיקרי כלי:
ס"ק ז
שמא דבר זה שו"פ במקום אחר כתב הב"ש ז"ל מיהו הרא"ש כתב דהרמב"ם ס"ל כשידוע שהוא שו"פ במקום אחר היא מקודשת מדאוריית' וכן ס"ל להר"ן דהיא מקודשת מדאורייתא ונרא' דאיירי בשעדים יודעים ששו"פ במקום אחר אז י"ל דהיא מקודשת מדאורייתא אבל אם אינו ידוע להעדים אז הוי כאלו קידשה בלא עדים וליכא אלא חשש קידושין משום דהעדים מסופקים שמא שו"פ במקום אחר עכ"ל. ונראה דאפי' לדעת הגהת אשר"י סוף גיטין דהיכא דנסתפקו העדים אם קרוב לו או לה לא הוי קידושין כלל וה"ל כמקדש בלא עדים והובא בב"ש סימן ל' סק"ט הכא כיון דאם הי' שני עדים ממדי דהוא שו"פ שם ה"ל קידושי ודאי והכא הספק לפנינו שמא עדי הקדושין הם במדי וה"ל כמקדש בפני עדים והלכו למד"ה ודוקא בספק קרוב לה דליכא עדים אבל כשהוא שו"פ במדי עדיו במדי וכשנסתפקנו בזה ה"ל ספק קידושין דשמא נתקדשה בעדים. עוד כתב הב"ש וז"ל ונראה אף שידו' לעדים צריך לומר הטעם דה"ל כאלו אמרה לדידי שו"פ כיון ששו"פ במקום אחר אע"ג דבעלמא מסופק הר"ן אם מהני מה שאומרת לדידי שו"פ היינו היכא דאינו ידוע ששו"פ במקום אחר אבל אם ידוע ששו"פ במקום אחר מהני עכ"ל וז"ל הר"ן לפיכך נראה לי דאי שו"פ במדי קידושי תורה הן דכיון שהיא נתרצית בהן ושו"פ באיזה מקום אלו ידעו העדים שדרכה לתת פרוטה באותו דבר ה"ל כאלו אמרה לדידי שוה וכדאמרינן לגבי חמש סלעים של פדיון הבן עכ"ל ומדברי ב"ש נראה דאפי' אין דרכה לתת פרוט' באותו דבר נמי מצי אמרה לדידי שוה כל שהוא שו"פ במקום אחר ונראה משום דהר"ן לשטתו דס"ל אפי' בממון גמור כמו בפדיון הבן נמי לא מצי אמר הכהן לדידי שוה חמש סלעים אלא היכי שידוע שדרכו להתיקר וא"כ הכא בקידושי אשה נמי לא מצי אמר' לדידי שוה אלא בידוע שדרכה להתיק' ומשום דהר"ן תמה על הרמב"ם במ"ש פי"א מה"ל בכורים ע"ש. אבל לשיטת הרמב"ם דס"ל שם פי"א מה"ל בכורים אפי' בכהן סתם שאין דרכו להתיקר מצי אמר לדידי עכ"ל א"כ ה"נ בקידושי אשה כל שהוא שו"פ באיז' מקום מצי אמרה לדידי שוה ומש"ה השמיט הב"ש דברי הר"ן שכתב אלו ידעו העדים שדרכה לתת פרוטה ומשום דב"ש כתבו אליבי' דהרמב"ם דאינו מחלק בין דרכו להתיקר אלא דאכתי יש להקשות דכיון דאין ידוע שדרכה לתת פרוטה באותו דבר א"כ מנא ידעינן דכוונתה לומר לדידי שוה פרוטה דלפי מ"ש הר"ן מיירי בידוע שדרכה להתיקר ולתת פרוטה בזה א"כ מסתמא נמי ה"ל כאלו אמרה לדידי שוה כיון דבאמת שוה לדידה אבל כל שאין דרכה לתת פרוטה בזה מנלן דכוונתה לדידי שו"פ וצ"ל כיון דהכל יודעין שאין מקדשין בפחות משו"פ וגם אשה לא מקניא נפשה בפחות משו"פ וכיון דחזינן דקבלתה לשום קידושין ע"כ כוונתה לדידי שוה וא"כ היכא דאינו שו"פ בשום מקום לא מצי אמרה לדידי שוה ולעשות מדבר שאינו ממון כלל לממון אבל כל שהוא באיזו מקום ממון מצי אמרה הכא לדידי שוה והנה פ"ק דקידושין דף י"א אמר שמואל קדשה בתמר' חוששין שמא שו"פ במדי ופריך עלה ממתני' דתנן בפרוטה ובשו"פ בדינר ובשוה דינר ומשני הא לקידושי ודאי הא לקידושי ספק. ולפי מ"ש הר"ן הא דשמואל היינו משום דנתרצית בהם ודרכה להתיקר וכיון דשו"פ במקום אחר ה"ל כאלו אמרה לדידי שוה וכיון דפריך עלה ממתני' ע"כ צ"ל דס"ל כיון דמתני' בפרוטה ובשו"פ סתמא קתני משמע אפי' ידוע שדרכה להתיקר ומש"ה פריך דלהוי קידושי משום דשמא שו"פ במדי ועלה הוא דמשני הא לקידושי ודאי הא לקידושי ספק. וקשה תינח בשו"פ דלא הוי קידושי ודאי בפחות משו"פ כל שאינו ידוע ששוה פרוטה במקום אחר דאע"ג דקבלינהו לקידושי ואמרה לדידי שוה לא מהני לעשותו ממון אם אינו ממון ואינו אלא קידושי ספק דשמא שו"פ במקום אחר אבל בשוה דינר מאי איכא למימר דהא ממון הקל לממון החמור מצי אמרה לדידי שוה כמו בפדיון הבן אע"ג דאינו שוה אותו ממון בשום מקום וא"כ אפי' בפחות משוה דינר ליהוי קידושי ודאי ואי נימא דמתני' מיירי שאין דרכה להתיקר א"כ אפי' קידושי ספק לא הוי וצ"ע:
ס"ק ח
בתבשיל או בירק והוא דעת הרמב"ם אבל דעת הרא"ש דאפי' שו"פ במדי נמי אינו קידושי תורה אלא משום גזירה שיבא א' ממדי לכאן ומש"ה אפי' בתבשיל וירק נמי הוי מקודשת מדרבנן: ונראה דאפי' לפי מ"ש הר"ן בטעמא דשו"פ במדי אליבי' דהרמב"ם דה"ל קידושי תורה ומשום דה"ל כאמרה לדידי שו"פ וכיון דשו"פ בשום מקום מצי למשוי ממון אפי' כאן והובא לעיל סק"ז וכ"כ הב"ש אליב' דהרמב"ם ואפ"ה ס"ל להרמב"ם דבתבשיל וירק לא מהני שו"פ במדי ומשום דע"כ לא מצי משוי ממון אלא היכא שזה הדבר בעצמו יכול להגיע שם לכלל ממון אבל בדבר שאינו מתקיים להתם א"כ אינו ממון כלל לא הכא ולא התם ולא מצי משוי ממון לדבר שאינו ממון
ס"ק ט
צריכה קידושין אחרים ונרא' דצריך ליתן לה בקידושי שניים שו"פ בשלימות ואם נותן לה חצי פרוטה אע"ג דקידושי קמא נמי אית בה חצי פרוט' ואתנהו לקידושי קמאי בעין ביד האשה לא מצטרפי דכיון דקידושי קמאי לטבועין נתנו ולא לחזר' דכל היכ' דקידושי קמאי אפי' מדרבנן תו לאו לחזרה נתנו אלא לטבועין דלא לימרי קידושין תופסין באחותה כמבואר פ' מי שמת ובטור וש"ע סימן נ' ע"ש וכיון דלא הדרא קידושי קמאי ולטבועין נתנו ולא לחזרה א"כ כבר זכתה בה בתמרה ולא מצטרפי עד שיחזור ויקח ממנה התמרה שתתן לו במל' ויחזור ויקדש צירוף אותה תמרה והיינו לדע' הרא"ש דקדושי תמרה קדושי דרבנן המה ולא משו' ספיק' אלא דקרי לה ספיק' אבל קדושי ודאי המה דרבנן וכיון דחלו קידושין אפי' מדרבנן תו לא הדרא וכמ"ש בסימן נ' אבל לדע' הרמב"ם דהוי משו' ספיק' דשמ' שו"פ במדי ובקדושי ספק פסק בש"ע סימן נ' דקדושין הדרא וע"ש וא"כ כיון שחייבת להחזיר מהני לצירוף. מיהו היכא דליתנהו בעינא ונתאכלו לא מצטריף אפי' נימא דגבי קידושי ספק הדרא קידושי דכיון דכבר נתאכלו ה"ל מלוה ואע"ג דיהיב לה לשום קידושין כיון דלא גמר הדיבור והנתינה לשום קידושין בפרוטה שלימה וה"ל קמאי מלוה וכמו שמבואר בסעיף ה':
ס"ק י
ואם קדשה אחר קידושין גמורים ז"ל הב"ש ואם השני קידש ג"כ באותו דבר פחות משו"פ מותרת לראשון ואין צריך גט משני ממ"נ אם שו"פ באיזו מקום הרי היא מקודשת לראשון ואם קידש בדבר אחר שאין שו"פ יש לומר שהראשון אינו שו"פ ושל השני שו"פ באיזו מקום עכ"ל. ונראה דדברי ב"ש הוא בין לשטת הרמב"ם בין לשטת הרא"ש דלדברי הרמב"ם דה"ל משום ספיקא א"כ אין צריך גט משני ממ"נ וכמ"ש ב"ש וכן נמי לשטת הרא"ש דהוא מדרבנן שמא יבא א' מאנשי מדי ויאמר שהיא אשת איש נמי ממ"נ אם הוא שו"פ במדי יאמרו שאין קידושי
שני תופסין משום דתפסי קידושי ראשון. אמנם נראה דהיינו היכא שקידשה השני באותו שעה שקידשה ראשון דאי ליומא אוחרא אכתי איכא למיחש לדעת הרמב"ם דה"ל ספיקא דאורייתא שמא בקידושי קמאי עדיין לא הי' שו"פ בשום מקום ובעת קידושי שני נתייקרה בשום מקום בשו"פ וא"כ קידושי שני הוי קידושין ולא קידושי ראשון. אלא דמסתימת הב"ש לא משמע הכי ולכן נראה דהב"ש לשטתו דס"ל דהיכא דנסתפק אם היו הקידושין שו"פ או לא אזלינן בתר השתא והובא בב"ש ס"ק י"א בשם הרמ"ה ע"ש וא"כ דאזלינן בתר השתא א"ש דאפי' קידשה השני ביומא אוחרא לא חיישינן שמא בשעת קידושי ראשון לא הי' שו"פ בשום מקום ובשעת קידושי שני נתיקרה דהא אזלינן בתר השתא וכמו שהוא שוה עתה כן הי' שוה מקודם ולפי מ"ש ס"ק י"ג דלא אזלינן בתר השתא ומידי ספיקא לא נפקא א"כ היכא שקידשה השני ליומא אוחרא אפי' באותו דבר שקידשה הראשון מידי ספיקא לא נפקא דחיישינן שמא שו"פ באיזו מקום בשעה שקידשה השני וכמ"ש:
ס"ק יא
אבל לא יגרש שני וישא ראשון כתב בח"מ ואם גם האחר קידשה בפחות משו"פ אז א' מגרש וא' נושא בין ראשון ובין שני כמבואר לקמן סימן מ"ו עכ"ל ונראה דלשטת הרמב"ם דשמא שו"פ במדי ה"ל ספיקא דאורייתא א"כ אינו דומה להאי דסימן מ"ו ואיכא חששא דמחזיר גרושתו כיון דאית בי' ספק קדושי תורה ואפשר דגם לשטת הרא"ש דהוי מדרבנן כיון דהיא מטעם גזירה שמא יבוא א' מאנשי מדי לכאן א"כ לחשש דמחזיר גרושתו נמי איכא למיחש לאנשי מדי כשיביאו לכאן. מיהו כיון דהוא גופי' אינו אלא גזירה דרבנן מצינו לומר דלא גזרו כה"ג אבל לשטת הרמב"ם דה"ל ספק קידושי תורה איכא חששא הנ"ל מיהו גם לשט' הרמב"ם אינו אלא דרבנן כיון דס"ל הרמב"ם דכל הספיקו' אינו אלא מדבריהם ועמ"ש בסימן כ"ז ס"ק י"ח:
ס"ק יב
וכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל במהרי"ק שורש פ"ד ע"ש שכתב דאפי' נשאת עפ"י הוראת חכם אסורה לבעל ולבועל ע"ש אבל הרמ"א כבר כתב בסימן י"ז דהורו לה ב"ד בטעות שמותרת לראשון והוא מדברי הרשב"א בתשובה אלף קפ"ט ז"ל על אשה שנתן לה המשודך טבעת וחשבה שלא הי' קידושין והלכה ונשאת אשה זו מקודשת גמורה היא לראשון ותצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה וא"ת אנוסה היא זו שלא ידעה שתהא אסורה לינשא הא ליתי' דה"ל למידק וא"ת א"כ מיכל היאך הותרה לדוד התם אנוסה גמורה היתה או שאנסה שאול והשיא' לפלטי והיא ע"כ נבעלה א"נ התם טעות גמור' של הוראה היא שהורו לה ב"ד של שאול במלוה ופרוטה דעתה אמלוה ועל הורא' זו נסמכ' וטעות כזה כאונס הוא עכ"ל ועיין בש"ש ש"ז שם ישבתי השגת הט"ז עלה. אלא דבנ"ד יש להקל יותר דהא בפ' האשה רבה דף צ"ד בהא דתנן מי שהלכה אשתו למד"ה ובאו ואמרו לו מתה אשתך ונשא אחותה ואח"כ באתה אשתו מותרת לו ופריך ותאסר בשכיבה דאחותו מידי דהוי אשה שהלך בעלה למד"ה ומסיק לא דמי אשתו דבמזיד אסור' מדאורייתא בשוגג גזרו בה רבנן אחות אשתו דבמזיד לא אסירא מדאורייתא לא גזרו בה רבנן וע"ש פי' רש"י הלכך בשוגג כגון ע"פ ב"ד גזרו בה רבנן וע"ש ומבואר דמדינא ודאי אנוסה היא כל שנשאת ע"פ ב"ד אלא דרבנן גזרו בה ולא גזרו אלא היכא דבמזיד מתסרא מדאורייתא וכהאי דאשה שהלך בעלה למד"ה דהיא אשת איש גמורה אבל כאן שנתקדשה בפחות משו"פ דלא מתסרא מדאורייתא כיון דלדעת תו' והרא"ש פחות משו"פ אינו אלא מדרבנן וכיון דבש"ס אמרו אשתו דבמזיד מיתסרא מדאורייתא א"כ מנלן להוסיף גזירה במידי דלא מיתסר מדאורייתא ואפי' לדעת הרמב"ם דס"ל דהוי קדושי ספק נמי אינו אלא מדרבנן וכמ"ש בס"ק י"א דכל הספיקות אינו אלא מדבריהם לדעת הרמב"ם ועוד דהא ס"ל למוהרי"ק שורש קל"א דבספק קידושין אם נשאת לא תצא והוב' בב"ש סק"י וא"כ אם נשאת לשני פשיטא דלא תצא ולכן לולי דברי מוהרי"ק נרא' לענ"ד להקל בזה דאינו אלא מדרבנן כיון דלדעת הרשב"א אפי' באיסור תורה ה"ל אנוסה כשהורו לה ב"ד אלא דהכא שהוא מדרבנן ודאי נראה להקל. ובתוס' פ"ק דקידושין דף י"ב ד"ה רב חסדא לא ס"ל דשמואל ז"ל הכא לא מצי לשנויי הא בקדושי ספק כדלעיל דמיירי שקידשה אחיו אח"כ בפרוטה והי' בא רב חסדא להפקיע קידושין דראשון משום דהוי גרוש' אחיו עכ"ל ודבריהם נראין תמוהים דהא בקידשה אחר שאינו אחיו נמי מוכח דלית לי' דשמואל מדקאמר לאו כל כמינך דאסרת לה אבתרא ואם ס"ל דשמואל הרי צריכה גט הראשון ואם יתן לה הראשון גט אפי' שו"פ נמי מותרת לשני. ונראה דאי לאו דקידשה אחיו איכא למימר דנשאת לאחר בשוגג דסברי שאין קידושי ראשון תפסי בה וא"כ מצינו לומר דשפיר אית לי' דשמואל ורב חסדא משער דאית בי' שו"פ הוי קידושי ודאי ואסורה לשני דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל דכיון דאית בי' שו"פ הוי לה במזיד איסור דאורייתא וקנסוה נמי בשוגג ואם לית בי' שו"פ דלית בי' במזיד איסור דאורייתא א"כ בשוגג לא קנסוה ומותרת לשני כשיגרש ראשון ומש"ה כדאמרה אימי' והא האי יומא דקדשה הוי בה שו"פ אמר לה לאו כל כמינך דאסרת לה אבתרא דבקידושי תורה דמתסרא במזיד מדאורייתא אסורה אפי' בשוגג לבועל ואי לית בי' שו"פ לא מתסרא בשוגג ומגרש ראשון ומותר' לשני וכמ"ש דבש"ס פ' האשה רבה לא גזרינן בשוגג אלא היכא דבמזיד אסור' מן התורה ולזה כתבו תו' דקידשה אחיו וא"כ אפי' לית בי' שו"פ כיון דמגרש ראשון ה"ל גרושת אחיו ומוכח דלית לי' דשמואל ולפי מ"ש יתבאר מדברי תו' דאפי' בלא הוראת ב"ד אלא בשגגת עצמה נמי תהי' מותרת לשני כל שקידושי הראשון הוי בפחות משו"פ וכמ"ש ודו"ק:
ס"ק יג
הולד כשר כתב הטור בשם הרמ"ה ז"ל אי קדיש במידי דלא ידעינן אי הוי שו"פ בשעת קידושין או לא אזלינן בתר השתא ואי אית בי' שו"פ השתא הוי קידושי ודאי ולא חיישינן שמא באותו פעם הי' פחות משו"פ כדי לחוש לקידושי שני והובא בח"מ וכתב עלה והוא גמ' ערוכה שם ולא ידעתי למה נשמט כאן וכן הדין להיפך אם עתה אינו שו"פ מסתמא גם בפעם הראשון לא הי' בו שו"פ ואינו אלא קידושי ספק דלעולם אין אנו לחוש שמא עכשיו נשתנה ממה שהי' בשעת קידושין עכ"ל. וגם הב"ש הביא דברי הרמ"ה ז"ל אם הי' שו"פ בעת הקידושין אזלינן בתר השתא כו' וכן להיפך עכ"ל. ולענ"ד נראה דלא אזלינן כה"ג בתר השתא וראי' ממ"ש המרדכי ס"פ המדיר ז"ל אשר חכו ממתקים כו' מ"ש על דבר המעיל שקנה ר' ברוך בשליחות קהלינו ויטעון שם עם ר' יוסי הכהן כי הקהל אומרים שיש בו אונאה והקהל אומרים שישלח אותו עדיין לשוק אם יש בו אונאה מה ראי' צריך הא קמן יש בו אונאה כו' ועוד קי"ל כר' נתן דאם בריא הוא עליו להביא ראי' ששכיב מרע הי' אלמא אזלינן בתר השתא כו' זאת אשר השיב כו' מ"ש ושער שבשוק עשוי להשתנו' מבקר לערב הכל לפי הלקוחו' והמזומנין לצורך השעה שצריכים לחפצים ונמכרים בשוק וההיא דר' נתן דאזיל בתר השתא ומשום דמעיקרא ברי' הי' ואוקמה אחזקה דרוב בני אדם בריאים הן עכ"ל ומבואר דלא אזלינן בתר השתא בשערים העשוין להשתנות וכן פסק הרמ"א בח"מ סימן רכ"ז ז"ל אמר המאנה שנשתנה השער ומתאנה אומר שלא נשתנה על המתאנה להביא ראי' דדרך השערים להשתנות תמיד עכ"ל ע"ש. ולכן הוטב בעיני דברי הב"י בבדק הבית דנראה שהרגיש בזה שכתבנו, ע"ש עלה דהרמ"ה ז"ל ועדיין יש להקשות דכי לית בי' השתא שו"פ מאי הוי ליחוש דלמא בשעת הקידושין הוי בי' שו"פ וי"ל דלא מחזקינן איסורא כיון דלית בי' השתא שו"פ מסתמא גם בשעת הקידושין לא הוי בה שו"פ והעמד אשה על חזקתה שהיא פנוי' עכ"ל ומבואר דלא אתי עלה אלא משום חזקת פנוי' אבל משום חזקה דהשתא לא מהני ונראה דהוא מה"ט שכתבנו דבשערים העשויים להשתנות לא אזלינן בתר השתא. אלא דלפי"ז תיקשי להיפך היכא דאית בי' השתא שו"פ היכא משוי לי' הרמ"ה קידושי ודאי כיון דלא אזלינן בתר השתא בשערים העשוי' להשתנות וליחוש דלמא בענין קידושין לא הוי בה שו"פ. אמנם בבדק הבית שם כתב דהא דהרמ"ה דהוי קידושי ודאי אינו לענין שאם יקדשנה אחר לא תה' צריכה גט ממנו אלא לחומרא לחוש לקידושי ראשון ואח"כ כתב שם להגיה בדברי הרמ"ה שהוא ט"ס וז"ל והכי פירושו דכשיש בו השתא שו"פ ואיתרע חזקתה הוי קידושין דחיישינן שמא גם בשעת קידושין שו"פ הי' ולא ודאי קידושין אלא דחיישינן והיכא דהשתא ליכא שו"פ ליכא חשש קידושין כלל על הראשון כיון דהשתא לית ביה שו"פ לא מחזקינן ריעותא כיון דאי' חזקת פנוי' וע"ש ולפי"ז הא דאמרו פ"ק דקידושין דף י"ב בהאי גברא דקדיש באבנא דכוחלא ויתיב רב חסדא
קא משער בי' אם אית בי' שו"פ אין אי לא לא היינו דאם לא יהיה בו השתא שו"פ לא יחוש לקידושי ראשון ומשום חזקת פנוי' לא מחזקינין ריעותא שמא מעיקרא הי' שו"פ ואם יהיה השתא שו"פ יהיה קידושי ספק כיון דאיתרע וחיישינן דלמא בשעת קידושין נמי היה שו"פ. וניחא בזה ליישב קושיות הריטב"א בהא דפריך שם בדרב חסדא והא אמר שמואל קידשה בתמרה כו' שמא שו"פ במדי ומסיק רב חסדא לית לי' דשמואל וכתב עלה ז"ל תמיהא מלתא אמאי מוקמינן פלוגתא בינייהו בכדי נימא כאן לקידושי ודאי כאן לקידושי ספק עכ"ל וגם בתו' הרגישו בזה ע"ש. ולפי מ"ש דאפי' אית בי' השתא שו"פ לא נפיק מידי ספיקא דלא אזלינן בתר השתא בשערים העשויים להשתנות וא"כ הא דמשער רב חסדא ע"כ אינו לקידושי ודאי אלא לקידושי ספק דאי לית בי' השתא שו"פ לא ליהוי קידושי כלל וא"כ לית לי' לרב חסדא הא דשמואל דאי אית לי' דשמואל א"כ אפי' לית בי' השתא שו"פ ה"ל ספק קידושין ע"כ לית לי' דשמואל ודו"ק. ולפי"ז מה דכתב בח"מ עלה דהרמ"ה דהוא גמ' ערוכה לפי מ"ש ליכא ראי' כלל דרב חסדא לקידושי ספק הוא דמשער לא לקדושי ודאי. וא"כ כיון דהך דינא דהרמ"ה דהיכא דאית בי' השתא שו"פ הוי קידושין אינו אלא לספק קידושין וכמ"ש בדק הבית א"כ לדידן לא נפקא מיני' מידי בהך דינא דהרמ"ה כיון דאית לן דשמואל א"כ אפי' לית בי' שו"פ נמי הוי ספק קידושין דשמואל שמא שו"פ במדי וכמ"ש והטור שהביאו בשם הרמ"ה נראה משום דהטור ס"ל כדעת אביו הרא"ש דקידשה בפחות משו"פ אינו קידושי ספק אלא קידושי דרבנן משום שמא יבוא א' ממדי וא"כ אכתי נ"מ דאית בי' השתא שו"פ חיישינן שמא גם בעת הקידושין שו"פ וה"ל קידושי ספק וחמיר' ספיקא דאורייתא מאיסורא דרבנן והש"ע דס"ל כדעת הרמב"ם דפחות משו"פ נמי מקודשת מספק וה"ל ספיקא דאורייתא א"כ ליכא נ"מ בין אית בי' השתא שו"פ דלא אזלינן בתר השתא בשערים וכי לית בי' השתא שו"פ נמי אית בי' ספיקא דשמואל דשמא שו"פ במדי מש"ה השמיט בש"ע הך דינא דהרמ"ה ודו"ק:
ס"ק יד
התקדשי לי בתמרה כתב ב"ש ז"ל בש"ס אוקמה סוגיא זו כר' שמעון דאמר בשבועות דלא הוי פרטה אא"כ שאמר שבועה לכל א' ובכ"מ תמה על הרמב"ם דפוסק בפ"ו משבועות ומפ"ד דנדרים דלא כר' שמעון ובש"ג פוסק ג"כ אפי' לא אמר התקדשי בכל אחד הוי פרטא וצ"ע לדינא עכ"ל. וליישב דברי הרמב"ם נראה שסמך על הירושלמי פ"ב דקידושין גבי התקדשי לי בתמרה דקאמר מאן תנא ווין ר' יודא דאמר גבי שבועה ולא לך וע"ש דאמר ר' יוחנן דלדברי ר' יודא נכללין בקרבן אחד ונפרטין בשלשה קרבנות היך עבידא פרוטה שליש חטין פרוטה שליש שעורין פרוטה שליש כוסמין נכללין בקרבן אחד נפרטין בשלשה קרבנות פרוטה חטין פרוטה שעורין פרוטה כוסמין ע"ש בירושלמי דאית דגרסי הכין וע"ש בפירוש הירושלמי וכלומר דאע"ג דלר' יודא הוי פרטא והוי כאומ' שבועה לכל א' וא"כ בכל שבועה לית בי' כפירת ממון ולא הי' ראוי לחייב קרבן היכא דאיכא פרוטה בין כולן וקמ"ל דלר' יודא נכללין ונפרטין והיינו דה"ל כלל וגם פרט ומהני כללא להיות מצטרפין לפרוטה שבין כולן ונמי נפרטין דהיכא דאי' פרוטה לכל אחת דחייב על כל א' ואחד ומשום דשבועה שאין לך בידי חטין ושעורין וכוסמין הוי שבועה קמא כללא לכל הנך שמזכי' וגם פרט לכל אחת ואחת וא"כ ה"נ היכא שאמר התקדשי בזו ובזו הוי נמי נכללין ומצטרפין לשו"פ ונראה דזה הגירסא נכונה בירושלמי וכמ"ש ונהי דבש"ס דלן מוקי לה כר' שמעון ודלא כר' יודא ס"ל להרמב"ם להלכה כסוגיות הירושלמי וכר' יוחנן שם דס"ל נכללין ונפרטין וכן הוא בש"ס דילן פ"ג דשבועות דף כ"ג אמר ר' יוחנן פרוטה מכולן מצטרפין ופליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר אפרטא מחייב אכללי לא מחייב וחד אמר אכללי נמי מחייב ע"ש. וכן נראה מהא דאמרו פ"ק דקידושין דף ז' בעי רבא חצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה מהו כיון דאמר לה חצי פרוטה פסקה או דלמא מונה והולך הוא חצייך בפרוטה וחציך בפרוטה מהו כיון דאמר בפרוטה בפרוטה פסקה למילתי' או דלמא מונה והולך הוא וע"ש בר"ן שכ' חצייך בחצי פרוטה כו' או דלמא מונה והולך הוא ורישא דמלתא אמסקנא נמי נמי קאי דהא חצי פרוטה לאו בר תפיסה היא את"ל מונה והולך הוא חצייך בפרוטה שלא הי' תחלת דבריו אלא לחציו וטעה לומר שמקדשין לחצאין או דלמא כל ביומי' מונה והולך הוא הואיל ודעתו לגומרה היום ע"ש ומבואר דע"כ לא מיבעי' לי' לרבא אלא חצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה אבל כולך בחצי פרוטה ובחצי פרוטה מקודשת ומוכח דהוי כללא ואפי' בחצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה פסק הרמב"ם פ"ג מאישות דמקודשת ודאי ומשום דפוסק בכל מקום כאם תמצא לומר וא"כ השתא חצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה הוי כללא מכ"ש כולך בחצי פרוטה ובחצי פרוטה דמקודשת וא"כ מוכח דרבא נמי ס"ל כר' יוחנן בירושלמי דנכללין ונפרטין ולפי"ז ניחא דברי הרמב"ם דפוסק בהתקדשי לי בזו ובזו דאם יש בכולן שו"פ מקודשת כיון דבכללן אית בהו שו"פ. ובסוגיא שם דף מ"ז בהא דאמרו שם הא מני רבי הוא ופי' רש"י דס"ל בין כזית וכזית בין כזית כזית פרטא הוי לר' יודא לענין פגול וה"ל שתי מחשבות ותפוס לשון ראשון וע"ש פרק שבועת הפקדון דף ל"ח פי' רש"י שם. ובחידושי הריטב"א הקשה אמאי אוקמה כרבי לוקמה כר' יודא דאמר שבועה לא לך לא לך חייב על כל אחת ואחת ופרישנא התם דלא שנא לא לך לא לך ל"ש לא לך ולא לך פרטא הוי וע"ש ולפי מ"ש יש לומר דאי מדר' יודא לאו ראי' דס"ל דהוי פרטא לחודי' דנהי דס"ל דחייב קרבן על כל שבועה היכא דאמר לא לך לא לך היינו משום דנפרטין נמי אבל יש לומר דס"ל נמי נכללין וכדאמר ר' יוחנן בירושלמי אבל לרבי דס"ל דחייב משום פיגול ע"כ ס"ל דלא הוי אלא פרטא דאי הוי נמי נכללין א"כ אכתי עירוב מחשבות הוי במחשבות חוץ לזמנו כיון דנכלל נמי עמו מחשבת חוץ למקומו אע"כ דס"ל לרבי דאינו אלא פרטא אך קשה בהא דפסק הרמב"ם בזו ובזו ואכלתן ראשונה ראשונה עד שיהא באחרונה שו"פ והא כיון דנכללין ונפרטין וא"כ הוי נמי פרטא וא"כ תתקדש בראשונה אם אית בי' שו"פ וכמו בהתקדשי התקדשי. ואפשר כיון דהוי כללא נמי ה"ל כאומר התקדשי בכללא וגם בפרטא א"כ אכתי לא נגמרו הקידושין עד אחרונה כיון דמקדשה נמי בפרטי וגבי מלוה ופרוטה דמקודשת משום דדעתה אפרוטה אינו אלא משום דאין דעתה אלא אפרוטה שהיא בעין אבל אי הוי דעתה אתרווייהו על המלוה וגם על הפרוטה אינה מקודשת וכמ"ש בסימן כ"ח ס"ק ל"ח ע"ש. וא"כ כיון דה"ל כמקדש בכללא וגם בפרטא לא נגמרו הקידושין עד בתרייתא ומש"ה כשיש באחרונה שו"פ הוא דמקודשת משום דאז דעתה אפרוטה שהיא בעין ולא אמלוה שאינה בעין ודו"ק. ובפ' שבועת הפקדון דף ל"ח שם תן לי חטין ושעורין אר' יוחנן פרוטה מכולן מצטרפין פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר אפרטי מחייב אכללי לא מחייב וחד אמר אכללי נמי מחייב ופי' רש"י אכללי לא מחייב לומ' שבועה שאין לך בידו חדא שבועה באנפי נפשה היא שכלל בה אין לך בידי כלום וחזר ופרט לא חטין ולא כיסמין אלא פרטא דשבועה שאין לך בידי היא וכי אמר ר' יוחנן דפרוטה מכולם מצטרפת לאו אסיפא קאי אלא ארישא קאי שבועה שאין לך בידי אינו חייב אלא אחת פרוט' מכולן מצטרפין וע"ש, ולכאורה תיקשי דאי ארישא קאי א"כ מאי קמ"ל פשיטא. ולפי מ"ש יש לומר אפי' מאן דסובר אפרטא מחייב אכללא לא מחייב אפ"ה פרוטה מכולן מצטרפין ומשום דאין לך בידי חטין ושעורין וכוסמין הוי כללא ופרטא וכמ"ש ומש"ה מצטרפין לשו"פ, וע"ש בבעל המאור שכתב נמי הכין דאפי' מאן דלא מחייב אכללא סובר דפרוטה מכולן מצטרפין אלא שהיא על אופן אחר וע"ש ועיין בדברי הרמב"ם פ"י משבועות. ובזבחים פ"ב דף ל' דבעי כזית כזית תנן או כזית וכזית תנן אבל כזית כזית דברי הכל עירוב מחשבות וכתבו שם תו' מכאן הגי' ר"ת הספרים דגרסי בשבועות דלא לך לא לך אינו חייב אלא אחת דכללא הוי ואלו לא לך ולא לך חייב על כל אחת ואחת דהוי פרטא והכ' משמע איפכא דטפי הוי עירוב מחשבות כזית וכזית מכזית כזית וע"ש. ולפי מ"ש אפשר לקיים הגירסא דהא דטפי הוי פרטא בווין היינו משום דבלא ויו לא משמע לשון שבועה אלא אקמייתא ולא אבתרא וכן משמע לשון רש"י בשבועות בדף ל"ח ד"ה הכל מודים וע"ש אבל לענין פרטא ודאי טפי מסתבר לומ' פרט' בלא ויו מהיכא דאמר בווו אלא היכא דאומר בלא ויו לומר דלא קאי השבועה אלא אקמא ולא אבתרא וכמ"ש ומש"ה לענין פיגול כזית וכזית נהי דהוי נמי פרטא לר' יודא מכל מקום אפשר לומר דהוי נמי כללא וה"ל כללא ופרטא והוי עירוב מחשבות אבל בלא ויו אי הוי פרטא אינו אלא פרטא אבל כללא תו לא הוי דבויו הוא דהוי נמי כללא דויו מוסיף על ענין ראשון אבל בלא ויו למ"ד פרטא וקאי השבועה על כולן תו לא הוי אלא פרטא ולא כללא ודו"ק:
ס"ק טו
שאותם תמרים שאכלה. כתב בד"מ ז"ל רי"ו ח"א נתיב כ"ב וכתב הרמ"ה הא דכי אכלה ראשונה אינה מקודשת הני מילי דלא איפסק בין חדא לחברתה שיעור דאיכא למיחש לאמלוכי דמוכחא מילתא דמעיקרא נמי דעתי' אבתרייתא אבל היכא דאיפסק בין חדא לחברתה שיעור דאיכא למיחש לאמלוכי לא מיבעי' כדי דיבור דאיכא למיחש דמעיקרא הי' בדעתו לקדשה בראשונה לבד ואח"כ נמלך אלא אפי' לא מפסיק כדי דיבור הפסקה הוא דקיי"ל בקידושין דתכ"ד לאו כדיבור דמי הלכך אם יש באחד שו"פ מקודשת ל"ש קמייתא ל"ש בתרייתא עכ"ל:
ונראה דהיינו דוקא לחזרה הוא דלא מהני בקידושין תכ"ד ובגירושין דמשום חומרא דקידושין לא מהני חזרה לבטל הקידושין אבל להיפך דהיינו לקיום הקידושין וכגון היכא דלא הי' שו"פ באחת מהם ואמר לה התקדשי לי בזו ובזו דמצטרפין לשו"פ היכא דאיתנהו בעינא אע"ג דאפסיק כדי לאימלוכי מכל מקום כיון דתכ"ד אמר בזו ובזו הוי תכ"ד כדיבור כמו בכל דוכתי ומשום דלבטל הקידושין לא מהני חזרה דמעשה קידושין וגירושין אלים טובא ולא ניתן לחזרה אבל להיפך היכא דע"י תכ"ד יתקיימו הקידושין וכמ"ש מהני שפיר תכ"ד, וכן משמע מתשובת הריב"ש סי' רס"ו ע"ש שכתב דהא דאמרינן תכ"ד לא כדיבור דמי בקידושין היינו דוקא כשמקדש ועביד מעשה אז אינו יכול לחזור אבל (העדי) [העדים] שאומרים פלוני קידש יכולין לחזור ע"ש וא"כ מוכח דתכ"ד דלא מהני חזרה בקידושין אינו אלא משום דמעשה קידושין אלים טובא אבל להיפך וכמ"ש מהני שפיר תכ"ד. אלא שראיתי שכתב ב"ש ז"ל וכתב רי"ו היכא דמפסיק בין דיבור בזו ובזו אפי' תכ"ד חיישינן שמא חזר וצריך שיהי' כל אחת שו"פ ואז מקודשת בודאי עכ"ל והרי לפנינו לשון הרי"ו כאשר כתבו בד"מ ואינו אלא לביטול הקידושין הוא דלא מהני חזרה תכ"ד אבל שיתקיימו הקידושין שפיר מהני תכ"ד וז"ב ועמ"ש בסי' ל"ו ס"ק כ"א:
ס"ק טז
התקדשי לי באלו ואכלה. בקידושין (דף מ"ז) [מו,א] מתניתין בזו ובזו אם יש בכולן שו"פ ואמרו בגמ' אהייא אילימא ארישא וכו' אלא אסיפא ואפי' בקמייתא והא מלוה היא וכו' רב ושמואל דאמרו תרווייהו לעולם ארישא כו' רב אמי אמר לעולם אסיפא ומאי עד שיהי' באחת מהן שו"פ עד שיהי' באחרונה שו"פ אמר רבא ש"מ מדר' אמי תלת כו' וש"מ מעות בעלמא חוזרין ופירש רש"י דאי אמרת בעלמא מעות מתנה ואי לא גמר קידושין בעי לאהדרינהו השתא דגמר לאו מקדש במלוה הוא ומתנה נמי לא הוי דהא על דעת קידושין נתנו עכ"ל ובתוס' שם ד"ה ואפי' בקמייתא ז"ל וא"ת כיון דבתורת קידושין אתי לידה היכא הוי מלוה הא אמרינן לקמן פ' האומר כו' אפי' נתאכלו המעות כו' אלמא לאו מלוה נינהו היכא דבתורת קידושין אתי לידה וי"ל דיש לחלק דהתם הרי הדיבור נגמר מיד קודם שנתאכלו אבל הכא דלא נגמרו הקידושין עד אחר מסירה האחרונה ובתוך כך אכלה ראשונה ושני' איכא למימר דמלוה הן אצלה עכ"ל:
ונראה לפרש לפי מ"ש הר"ן פ' האומר [כד,א מדפי הרי"ף] שם במקדש לאחר שלשים דאפי' נתאכלו המעות לאו למלוה דמי וברשותה דידה קא מיתאכלי וע"ש שכתב משום דהמקדש אינו יכול לחזור מכסף קידושין אם היא עומדת בדיבורה לקבל הקידושין דאדעתא דהכי יהיב לה אבל אם הי' המקדש יכול לחזור וליקח הכסף מידה תוך שלשים א"כ ודאי למלוה דמי וע"ש בר"ן וא"כ כל שלא נגמר הדיבור הי' יכול המקדש לחזור בו לגמרי דעדיין לא זכתה בתמרות שהגיע לידה וכיון דיכול לחזור ה"ל מלוה אצלה אבל היכא דנגמר הדיבור דתו ליתא בחזרה והכסף קידושין דידה אם היא רוצה בקידושין והוא אינו רוצה אינו יכול לחזור אלא מקידושין אבל הכסף דידה דאדעתא דהכי יהיב לה ומשו"ה לאו למלוה דמי:
ושיטת הרמ"ה דעיקר תלוי בגמר הדיבור אבל לשיטת תוס' תלוי בגמר המסירה ומשום דקודם גמר המסירה יכול המקדש לחזור לגמרי ומשום דאשה עדיין לא זכתה בהם וכמו בכור בשלושים דיכולין שניהם לחזור עד סאה אחרונה וא"כ לא זכתה בכסף עד גמר כל הנתינה:
ובהא דפריך בש"ס ואפי' בקמייתא והא מלוה היא הקשה מוהרש"ל דמשמע דאי הוי מקדש במלוה מקודשת ניחא ותיקשי אמאי בעינן שו"פ בקמייתא כיון דכלל הוא א"כ אפי' בפחות משו"פ ליצטרפי כולהו וע"ש שכתב משום דאי הוי פחות משו"פ לא מצטרפי כיון שאכלה קודם שגמר דבריו ואין שייך לצרף אם לא שיהיו יחד בעין וע"ש:
ומוהרש"א כתב עלה דברים דחוקים המה ע"ש מיהו בתוס' רי"ד כתב כדברי מוהרש"ל דכשאכלתן ראשונה ראשונה תו ליכא צירוף דהאכילה מפרדת אותן עכ"ל:
ואפשר ליישב קושיות מוהרש"ל לפי מה דאמרו בפ' יש בכור (דף מ"ט) רב ושמואל איפלגי בפודה בנו תוך שלשים דרב אמר בנו פדוי אפילו נתאכלו המעות מידי דהוי אקידושי אשה התם לאו אע"ג דנתאכלו המעות הוי קידושי ה"נ ל"ש ושמואל אמר לך התם בידו לקדשה מעכשיו הכא אין בידו לפדותו מעכשיו ע"ש ומבואר דלשמואל לא מהני נתאכלו בקידושין אלא משום בידו לקדשה מעכשיו, ולכן נראה דוקא בפרוטה הוא דמהני נתאכלו משום דבידו לקדשה באותו פרוטה מעכשיו אבל בפחות משו"פ לא מהני נתאכלו כיון דאין בידו לקדשה מעכשיו באותו פחות משו"פ וקודם שהגיע לצירוף נתאכלו וה"ל מלוה ומש"ה פריך אפי' בקמייתא והא ה"ל מלוה דבאמת אע"ג דבפרוטה מהני נתאכלו הכא ה"ל מלוה לגמרי כיון דלא גמר לשון קידושין או גמר הנתינה ומש"ה אפי' איכא שו"פ בקמייתא נמי ה"ל מלוה:
ויותר ניחא לפי גירסת תוס' רי"ד בנוסחא בש"ס בהא דפריך ואפי' בקמייתא והא מלוה היא כיון דלא גמרי קידושין ה"ל מלוה וע"ש. א"כ היינו דקשיא (לי) [ליה] בעיקר סברא דאפי' איכא שו"פ כיון דלא גמרו קידושין היינו הדיבור ה"ל מלוה אבל במתני' גופה לא קשיא דאפשר לחלק בין פחות משו"פ לשו"פ ומטעמא שכתבנו דבפחות משו"פ אין בידו לקדשה עכשיו אלא דפריך הא גופי' אפי' אית בה שו"פ ה"ל מלוה כיון דלא גמרי קידושין אינו דומה לנתאכלו וכמ"ש תוס':
וניחא בזה שיטת רש"י שכתב (דף מ"ז) שם דמש"ה לא מוקי רב ושמואל אסיפא כדר' אמי דקשה להו באחת משמע אפי' בקמייתא ע"ש ולא פי' כפי' תוס' שם דמש"ה לא מוקי רב ושמואל כר' אמי משום דס"ל בעלמא מעות מתנה וא"כ אפי' אוכלת מצטרף משום דיהב לשום קידושין ע"ש משום דא"כ תיקשי שמואל מ"ט לא אמר כר' אמי כיון דשמואל ס"ל בבכורות דהיכא דאין בידו עכשיו לקדשה ה"ל מלוה וגבי פחות משו"פ כשאוכלת קודם שנעשה שו"פ ה"ל כפודה תוך שלשים וכמ"ש אע"כ דס"ל אפי' קמייתא דהוי שו"פ ה"ל מלוה ומעות חוזרין:
ובתוס' רי"ד שם הביא גירסא בהא דאמר רבא ל"ש אלא דאמר בזו ובזו אבל אמר באלו אפי' אוכלת נמי וכתוב שם בגירסא אבל אם אמר לה באלו אפי' מקמייתא נמי מקודשת וקאי אדברי ר' אמי דאמר בעינן ש"פ באחרונה ל"ש אלא דאמר בזו ובזו אבל אם אמר באלו אפי' מקמייתא נמי וע"ש:
וקשה ממ"נ אי נימא דאומר באלו כיון דגמר לשון קידושין ה"ל ראשונה לשום קידושין וכמו מקדש לאחר שלשים א"כ אפי' ליכא בקמייתא שו"פ אלא ע"י צירוף נמי לצטרפי ואי נימא דבאלו נמי לא מצטרפי ומשום דאכתי לא נגמר הנתינה לידה ה"ל מלוה א"כ אפי' אית בי' בקמייתא שו"פ נמי ה"ל מלוה כמו בזו ובזו:
ולפי מ"ש נראה ליישב גירסא זו והוא דודאי בזו ובזו שלא גמר דיבורו לשום קידושין א"כ ודאי ה"ל מלוה אבל אם אמר באלו דגמר כל דבריו לשום קידושין א"כ נהי דקידושין לא נגמרו עד אחר כל התמרות מ"מ כיון דיהבי' לשום קידושין לאו למלוה דמי וכמו במקדש לאחר שלשים ונתאכלו המעות דהוי קידושין אלא דבפחות משו"פ כיון דאין בידו לקדשה עכשיו בתמרה זו ה"ל כפודה תוך שלשים שיחול הפדיון לאחר שלשים דלא מהני נתאכלו אבל היכא דאיכא בקמייתא שו"פ כיון דיהבי' לשום קידושין וגמר דבריו ובידו לקדשה עכשיו בתמרה זו הרי היא מקודשת:
וא"כ לפי זה נ"מ מכל הלין דלשיטת הפוסקים בי"ד סי' ש"ה [סי"ג] דפודה תוך שלשים לא מהני בנתאכלו כיון שאין בידו לפדות עכשיו א"כ אפילו באלו נמי לא מהני צירוף של פחות פחות משו"פ בנתאכלו כיון דאין בידו לקדשה עכשיו בפחות משו"פ ואע"ג דיכול הוא לקדשה בשו"פ אנן בתר הכסף קידושין אזלינן ואם בידו לקדשה עכשיו בכסף זה הרי היא מקודשת אפי' נתאכלו כיון דיהבי' לשום קידושין ואם עכשיו אין בידו לקדשה בכסף זה אע"ג דיהבה לשום קידושין לא מהני ודו"ק:
ובשלטי גבורים כתב דאם אמר באלו אפי' יש בקמא או בשני' שו"פ לא מהני עד דגמר כל הנתינה לידה ע"ש וקשה לי הא דאמר רבא ל"ש אלא דאמר בזו ובזו אבל אמר באלו אפי' אוכלת מצטרפות וממ"נ אם כבר גמר כל הנתינה לידה ואח"כ אוכלת ודאי' אפי' אומר בזו ובזו דלאו למלוה דמי כיון דיהבה לשום קידושין ואם לא גמר כל הנתינות א"כ אפילו באלו לא מהני והוי מלוה עד שיהי' באחרונה שו"פ וצ"ע. ואפשר דרבא לאו אמתני' קאי אלא מלתא באפי נפשה קאמר ל"ש אלא בזו ובזו ולא מצטרף אפי' איתנהי בעיני' ומשום דאנן לא ס"ל כר' שמעון דאמר לא לך לא לך כללא הוי וכמ"ש בשלטי גבורים דמתני' איתא כר"ש ואנן ס"ל דלא לך לא לך פרטא הוי וא"כ התקדשי לי בזו ובזו אפילו מנחת לא מצטרפי אבל אומר באלו מצטרפי ואפי' אוכלת כיון דגמר כל הנתינות לידה ובש"ס שם דפריך לרב ושמואל דמוקי ארישא הא הכא כללא קתני פרטי לא קתני. אית ספרים דגרסי ולר' אמי מי ניחא הכא כללי קא חשיב פרטי לא חשיב אלא אמר רבא הא מני רבי הוא והובא גירסא זו בתו' רי"ד ע"ש אלא דאין לו ביאור כלל וכבר עמד עלי' בתו' רי"ד שם. ואפשר ליישב גירסא זו לפי מ"ש בשלטי גבורים דבאוכלת ליכא חילוק בין בזו ובזו לאומר באלו דאם גמר כל הנתינות לידה בזו ובזו נמי מהני כשאכלה אח"כ ואם עדיין לא גמר כל הנתינות לידה אפי' באלו נמי הוי מלוה וא"כ אין הפרש בין אומר באלו לאומר בזו ובזו אלא דאומר באלו ה"ל כללא ואומר בזו ובזו ה"ל פרטא וכיון דברייתא הכא כללי תני פרטי לא תני א"כ תו ליכא חילוק בין אומר באלו לאומר בזו ובזו אלא אמר רבא הא מני רבי הוא וא"כ בזו ובזו הוי פרטא ובאלו ה"ל כללא וזה נרא' לענ"ד ליישב שטת שלטי גבורים דלא ליהוי דבריו תמוהים אמנם לפי גירסא שלפנינו דמשמע דרבא קאי אמתני' א"כ מוכח דאומר באלו מהני אוכלת ואפי' עדיין לא גמר כל הנתינות לידה:
ס"ק יז
בתורת קידושין בא לידה ומדידה קאכלה ואיכא למידק בהא דאמרינן פ' האיש מקדש גבי עשה לי שירים ונזמים ואקדש אני לך דפליגי ר' מאיר וחכמים אמרו שם בטעמא דחכמים דאינה מקודשת משום דס"ל ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וכל פרוטה ופרוטה הו"ל מלוה ע"ש והא כיון דנותן לשום קידושין לאו למלוה דמי. והנה לפי שטת ש"ג דס"ל אפי' אומר באלו אם אכלה קודם גמר כל הנתינה לידה הו"ל מלוה הובא דבריו בס"ק ט"ז ע"ש א"כ ניחא דהתם נמי עדיין לא גמר כל הנתינה לידה עד אחר שגמר השירים וכבר נעשה מלוה. אבל לשטת הפוסקים דאומר באלו כיון דגמר כל דבריו אע"ג דלא גמר כל הנתינה לידה תו לא הוי מלוה א"כ התם נמי הרי גמר כל דבריו התקדשי לי בשירים שאעשה לך אלא שלא גמר כל הנתינה לידה וא"כ אמאי אינה מקודשת. והנה מצאתי קושיא זו כבר הקשה הרשב"א בפ' האיש מקדש ע"ש דכתב עלה ז"ל וי"ל דהתקדש לי באלו שאני הואיל ואיתנהי כולהו קמן מונה והולך הוא אבל שכירות דבשעה דאי' להאי פורתא ליתי' להאי ולא אתי להאי עד דאזיל לי' אידך לא חזי לאצטרופי כלל והלכך אינה מקודשת עכ"ל וגם בתו' רי"ד דף ס"ב נראה שהוא כתבה ג"כ על דרך הרשב"א. וכבר כתבנו ישוב לזה בסימן כ"ח ס"ק מ"א ועוד נראה לענ"ד לפי מ"ש הריטב"א פ"ק דקידושין גבי מקדש במלוה אינה מקודשת וז"ל איכא דקשיא להו מ"ש מקדש במלוה דאינה מקודשת מאמר לאחר שלשים כו' ואעפ"י שנתאכלו המעות ואיכא למימר דשאני התם כיון דלתורת קידושין יהבינהו ניהלי' הרי הוא כאלו פי' שתתקדש לו בהם בהנאה שהלוה אותן לה ונפטרת ממנו דודאי להכי אקדימנהו ניהלי' ויהיב לה רשות לאפקינהו שתיהנה בהם ותתקדש בהנאתה אבל הכא דבתורת מלוה הגיע לידה ושלה הם לגמרי והוא בא לקדשה בממון שלה אינה מקודשת עכ"ל וא"כ דוקא הכא דיהיב לה כסף בעין דאית לה הנאה במאי דיהיב לה רשות להוציאן ונפטרת מהם אבל בשכירות כיון דאין השכירות משתלם אלא לבסוף ואפי' למ"ד ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף אבל זמן הפרעון ודאי אינו אלא לבסוף וכמ"ש תו' פ' הגוזל ובפ' האיש מקדש שם ומה"ט אמרו מרבין על השכר ואין מרבין על המכר שם בפ' איזה נשך דף ס"ה א"כ לא יהיב לה השתא מידי ולית לה שום הנאה ואח"כ כשנותן לידה החפץ כבר נעשה מלוה ועמ"ש סימן ח' ס"ק א':
ס"ק יח
חצייך בחצי פרוטה פ"ק דף ז' אמר רבא התקדשי לי לחצי' מקודשת חצייך מקודשת לי אינה מקודשת א"ל מר זוטרא ברי' דרב מרי לרביי' ונפשטו קדושי בכולהו מי לא תנן האומר רגלה של זו עולה תהא כלה עולה כו' ומסיק התם בהמה הכא דעת אחרת הא לא דמיא אלא להא דא"ר יוחנן בהמה של שני שותפין הקדיש חצי' כו ופי' רש"י אין דבר זה דומה אלא לבהמה של שני שותפין דאיכא דעת אחרת המעכבת בה והתם לא אמרינן דתקדש כולה ע"ש והנה אכתי צריך ביאור דנהי דאיהי לא נתרצי' אלא לחצי' מכל מקום לחצי' הרי נתרצית וא"כ נימא דתפשוט בכולה דהא גבי הקדיש חצי' נמי לא נתרצה אלא לחצי' וממילא פשטו הקדש בכולה כיון דליכא מעכב דבהמה שלו הוא וה"נ מי מעכב על ידיהן כיון דשניהם המקדש והמתקדשת נתרצו לחצי' נימא דתיפשוט קידושי בכולה ובתו' רי"ד הרגיש בזה וכתב ז"ל הכא דעת אחרת פי' ואעפ"י שהאשה נתרצית לקדש חצי גופה ונימא דתיפשוט קידושי בכל גופה מ"מ בלא דעת האיש אינה יכול' להתקדש וכיון שהדבר תלוי בשני דיעות לא פשטו קידושי אלא במה שפירשו אבל בהמה שאין דעת אחרת שם פשטו קידושי בכולה עכ"ל. אמנם מדברי תו' נראה דלא ס"ל לחלק בכך דהקשו תו' שם ע"ב ד"ה חצייך בפרוטה ז"ל וא"ת ואמאי לא אמר לעיל דלא פשטו קידושין בכולה אלא משום דאיכא דעת אחרת ואינה מתרצה אלא למה ששומעת אבל אם היינו יודעים שמתרצה בכולה פשטו קידושין בכולה והכא גלי אדעתה שמתרצה בכולה וי"ל דאי הוי מיירי דאמר לה בלשון קידושין אין ה"נ דהוי פשטו קידושין בכולה אבל הכא איירי דאמר לה הרי את מאורסת לי או בחד מהנך לישנא דלעיל עכ"ל ואי נימא דהיכא דאי' שני דעות לא אמרינן כלל פשטו קידושין בכולה א"כ לא הוי מקשי מידי אע"כ דלא סברי כדברי תו' רי"ד וא"כ הדרא קושי'. לדוכתי' דנהי דאיכא דעת אחרת הא נתרצית עכ"פ לחצי' וא"כ מי מעכב על ידיהם שתפשוט קידושין בכולה וכמ"ש. והנראה בזה הוא לפי מ"ש הר"ן בנדרים דף כ"ט ז"ל וניחא לי דאי מצי אשה לקדש עצמה לאיש ה"נ דהויא דומיא דמקדיש נטיעות ממש אלא כיון שהתורה אמרה כי יקח איש אשה ולא אמר כי תלקח אשה לאיש לא כל הימנה שתכניס עצמה לרשות הבעל ומש"ה אמרינן בפ"ק דקידושין דאי אמרה היא הריני מאורסת לך אין בדברי' ממש אלא מכיון שהיא מסכמת לקידושי האיש מבטלת דעתה ורצונה ומשוי נפשה אצל הבעל כדבר של הפקר והבעל מכניסה לרשותו הלכך אין אנו דנין בקידושין מצד האשה אלא מצד הבעל עכ"ל וכיון דאין אשה מתקדשת עצמה כלל אלא משוי רצונה כדבר הפקר לגבי בעל והבעל מקדש אותה אבל מצד האשה ליכא תורת קידושין אלא רצון בלבד שאין האשה ניקנית בע"כ וכיון דמצד האשה ליכא אלא רצון א"כ לא שייך פשטו קידושי בכולה כיון דרצונה לא הי' אלא לחצי' וברצון לא שייך פשטו בכולה דע"כ לא אמרו פשטו קידושי בכולה אלא משום דקידושי אשה לשון הקדש הוא לפי' רש"י ותו' ואפי' לדע' הרמב"ם דאינו מחלק בכך וכמו שיתבאר לפנינו מ"מ קידושי אשה ה"ל קדושת הגוף וכדאי' בנדרים דף כ"ט דמדמה קידושי אשה לקדושת הגוף אבל רצון דאשה דאין בזו משום קידושי לא אמרינן בזו פשטה בכולה ומש"ה היא המעכבת דאין רצונה אלא לחצי' וזה נכון היטיב וא"כ לפי מ"ש תוספת בסוגיין לא סברי כתו' רי"ד ומש"ה קשיא להו בהא דבעי חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה דכיון דנתרצה לכולה א"כ פשטו קידושי בכולה ממילא כיון דליכא מעכב ומחלקין בין לשון הרי את מקודשת כו' וא"כ באומ' הרי את מקודש' לחצאין לא מבעי' דודאי פשטו קידושי בכולהו כיון דנתרצית וא"כ קשה על הרמב"ם דהוא כתב באומר לשון התקדשי ועיין ב"י מ"ש בזה ונראה דס"ל כתו' רי"ד דהיכא דאי' שני דעות לא אמרינן כלל פשטו בכולה אע"ג דריצוי הי' משניהם ומוהרי"ט כתב בחידושיו לישב ז"ל דכיון דעל פי דיבורו לא מתפשטין הקידושין אלא מחמתה והוי קידושין מחמתה ולא מחמתו ולפי זה אפי' אמרה דרצונה להתקדש לא הוי קידושין עכ"ל והובא בב"י ולא אתברר דבריו דהא כל הקידושין נמי מחמת' היא דאם אין רצונה להתקדש אינו יכול לקדש בע"כ אלא מכי נתרצית להתקדש ומשוי נפשה כדבר של הפקר לגבי בעל שיהי' הוא מקדש אותה וכמ"ש בשם הר"ן וא"כ ה"נ כיון דהיא נתרצית לכולה מכי אמר הבעל חצייך מקודשת ה"ל כאומר כולך מקודשת כיון דפשטה בכולה היכא דליכא דעת אחרת המעכב ולכן נראה כמ"ש. ועוד נראה בישוב דברי הרמב"ם לפי מ"ש תו' שם בהא דפריך ונפשטו קידושי בכולה מיי לא תניא ז"ל
ותימה דבריש תמורה יליף רגלה של זו עולה ובדבר שהנשמה תלוי בו מקרא דכתיב כל אשר יתן ממנו לד' וגבי אשה לא כתיב קרא כו' ונראה שלכך דקדק רש"י ופי' דהא מקודשת בלשון הקדש קאמר לה דאסר לה אכ"ע כהקדש כו' לפיכך יש להיות דינה כהקדש עכ"ל. וקשה נהי דה"ל כמו הקדש הא בתמורה שם דף י"ח בעי רבא בעוף מהו מי אמרינן בהמה אמר רחמנא או דלמא קרבן אמר רחמנא ול"ש תיקו ע"ש וכיון דאפי' בעוף דודאי קדושת הגוף היא ואפ"ה מספקא בהקדיש רגלה ומשום דקרא בבהמה מיירי וגלי בבהמה אבל בעוף לא ומכ"ש בקידושין דאינו ראוי לומר פשטה קידושי בכולה. ונראה דהכי פריך בהא דאמר רבא חצייך מקודשת דלא הוי קידושין ותיפשוט קידושי בכולה מי לא תניא האומר רגלה של זו עולה כו' דאין לומר דדוקא בבהמה כיון דרבא גופה מספקא לי' בעוף ולומר ל"ש א"כ היכא קאמר בפשיטות דאינו מקודשת דהא לפי מה דמספקא לי' דה"ה בעוף וא"כ בהמה לאו דוקא אלא כל היכא דאיכא קדושת הגוף פשט' בכול' דהא דאמר רבא קרבן אמר רחמנא לאו דוקא קרבן דלא קאמר קרבן אלא קדושת הגוף אמר רחמנא וכל קרבן קדושת הגוף הוא וא"כ באשה נמי דקדושת הגוף תיפשוט בכולה ולזה משני הכא דעת אחרת. ולפי"ז תו לא קשה בהא דבעי רבא גבי חצייך בפרוטה דנימא תיפשוט בכולה כיון דהיא רוצה בכולה וכקושיות תו' דכיון דרבא מספקא לי' בעוף ומי אמרינן בהמה אמר רחמנא א"כ מכ"ש באשה דלא שייך תיפשוט בכולה: ויתיישב דברי הרמב"ם שכתוב באומר התקדשי חצייך בפרוטה דהוי ספק קידושין ולא אמרינן תיפשוט בכולה כיון דעלתה בתיקו גבי עוף ומשום דבהמה אמר רחמנא א"כ מכ"ש באשה דלא שייך פשט' קידושין בכול' וזה נכון. אמנם לפי פי' רש"י שם בתמורה בהא דבעי רבא בעוף מהו ושם כתב רש"י דהיינו לר' יוסי ור' יהודא דס"ל בדבר שאין הנשמה תלוי פשטו קידושי בכולה ע"ש ומשמע מדברי רש"י דאם הקדי' דבר שהנשמ' תלוי לא מספקא בעוף דודאי קדוש ומשום דלר"י ור' יהודא דסברי רגלה של זו עולה דכולה עול' משום דכתיב ואשר יתן ממנו לד' אפי' אבר א' וא"כ מספקא לי' בעוף כיון דהאי קרא בבהמה כתיב אפשר בהמה אמר רחמנא אבל מאן דפליג וס"ל בדבר שאין הנשמה תלוי לא פשטה הקדש בכול' וקרא דכתיב אשר יתן ממנו לד' היינו רק דאותו אבר קדוש ע"ש וא"כ בדבר שהנשמה תלוי בה דמודו לאו מקרא יליף אלא מסברא כיון דאקדיש דבר שהנשמה תלוי בו ממילא פשטו בכולה א"כ ממילא ודאי ה"ה בעוף דלא שייך לומר בהמה אמר רחמנא כיון דאבר שהנשמה תלוי בו לא נפקא מקרא אלא מסברא. ונראה דזה הוא נמי שטת תו' ומש"ה הקשו שפיר דמאי בעי רבא באומר חצייך בפרוטה תיפיק לי' כיון דנתרצית פשטו קידושי' בכולהו דאע"ג דמספקא לי' לרבא בעוף אינו אלא בדבר שאין הנשמה תלוי בה אבל בדבר שהנשמה תלוי' בו לא מספקא לי' דודאי פשטה הקדש בכולה וכשטת רש"י ומדברי הרמב"ם פט"ז מהל' מעשה קרבנות נראה מבואר דמפרש בעי' דרבא בעוף באבר שהנשמה תלוי' בו ע"ש שכתב ז"ל הקדי' לבה או ראשה פשטה בכולה ובעוף ספק עכ"ל. וכמ"ש בלחם משנ' שם דאע"ג דלמ"ד בדבר שהנשמה תלוי' בה לא מיירי קרא מזה אפ"ה צריך לומר דיליף לה מקרא ומש"ה בעי בעוף מהו וע"ש. וא"כ כיון דס"ל להרמב"ם דאפי' באבר שהנשמה תלוי' בה מספקא לי' בעוף א"כ ממילא בקדושי אשה אפילו באומר לשון הרי את מקודשת חצייך בפרוטה הוי ספק קידושין דמידי ספיק' לא נפקא דאע"ג דנתרצית לא פשטה בכולה ומשום דבעי רבא בהמה אמר רחמנא ואפי' באבר שהנשמה תלוי' בה נמי אינו אלא מקרא. ומלשון תו' שזכרנו משמע דגם באבר שהנשמה תלוי בה נמי מקרא יליף וכדברי הרמב"ם שכתבו ז"ל תימא דבריש תמורה יליף רגלה של זו עולה ובדבר שהנשמה תלוי מקרא דכתיב כל אשר יתן ממנו לד' וגבי אשה לא כתיב קרא עכ"ל וא"כ משמע מדבריהם דגם באבר שהנשמה תלוי בה מקרא יליף לה. אך מ"ש תו' מקרא דכתיב כל אשר יתן ממנו לד' קשיא לי בגוה דהא אדרבה בריש תמורה דף י"א למ"ד הקדיש רגלה אינו קדושה כולה יליף לה מקרא דכתיב ואשר יתן ממנו לד' דאינו קדוש אלא אותו אבר ולהרמב"ם דס"ל דיליף לה מקרא וכמ"ש אולי הוא מאיזה דרשא שם אבל לא מקרא דאשר יתן ממנו לד' דהאי אתי לאוריי שאינו קדוש אלא אותו אבר וכדאיתא בגמרא ולכן דברי תו' צ"ע אמנם מ"ש בדברי הרמב"ם נכון היא מאד ודוק אח"כ מצאתי מקצת מזה בס' שער המלך ואל אלקים יודע שכוונתי ת"ל לדעת הגדול:
ס"ק יט
וחצייך בפרוטה למחר כתב הב"ש דכל הני בעיות איירי שנתן מיד שתי הפרוטות כמ"ש ב"ח בשם הריטב"א וכתב הר"ן שאמר כן תכ"ד משמע אפי' מפסימן מעט מהני אם היא תכ"ד ולכאורה משמע מדברי רי"ו שהבאתי בסמוך אפי' תכ"ד לא מהני וראי' מש"ס דהלכתא בקידושין תכ"ד לאו כדיבור וע"ש. וכבר כתבנו בס"ק ט"ו דגם רי"ו לא כתבו אלא היכא דבא לבטל מעשה ע"י תכ"ד לא מהני לי' בזה דכבר עבד מעשה הקידושין דאלים טובא ותו ליתי' בחזרה אבל היכא דנתקיימו הקידושין ע"י תכ"ד ודאי כדיבור דמי ומהני וע"ש וכאן נמי הרי נתקיימו הקידושין ע"י תכ"ד ובזה שפיר מהני לי' תכ"ד ומ"ש הב"ש דהא כאן הוי כמו חזרה די"ל דהפסיק כדי שיתבטל דבריו ואח"כ חוזר עכ"ל אינו נראה דכיון דחצייך לאו כלום דהמקדש חצי אשה אינה מקודשת א"כ כי חזר תכ"ד ומקדש חצי שני' ואומר וחצייך בפרוטה ומונה והולך כיון דהוא תכ"ד והוי לי' קידושין שפיר וז"ב:
ס"ק כ
שתי בנותיך לשני בני דף ז' בעי רבא שתי בנותיך לשני בני בפרוטה מהו בתר נותן ומקבל אזלינן והא איכא ממונא או דלמא בתר דידהו אזלינן והא ליכא תיקו וכתבו תו' אור"י דמיירי בבנות קטנות דאי בגדולות ואם מקבל קידושין בתורת שליחות פשיטא דבעי פרוטה לכל א' דלא עדיף שליח ממשלחו דבתר נותן קאמר לאו דוקא שהרי הנותן ע"כ בתורת שליחו' בניו הוא בא ואי בתר נותן אזלינן הוי בעי שתי פרוטות כאלו הבני' בעצמם מקדשים וע"ש. ובשטת תו' רי"ד כתב דכיון דהשליח נותן הכסף מדידי' ה"ל בתר נותן ואבעי' דרבא אי אזלינן בתר נותן ומקבל כיון דליכא אלא נותן א' ומקבל א' סגי לה בפרוטה או בתר דידהו אזלינן וע"ש ועמ"ש בסימן כ"ח ס"ק נ"ה. ומוהרי"ט בחידושיו כתב דקשה הדבר לומר דבתר נותן דקאמר הגמרא והא איכא לאו דוקא דאדרב' אי בתר נותני' אזלינן הא ליכא וע"ש דמפרש לה שהאב הוא הנותן המעות בשביל שתי בניו דמהני מדין עבד כנעני אע"ג דעיקר הקידושין לצורך שני' מכל מקו' בתר מקבל אזלינן שהוא מקבל שו"פ וכי אתי פרוטה לידי' לאו חצאין הוא דממונא דחד הוא דאתי לידי' שאין הנותנים גופי' מחולקים עד שיהא הממון מוחלק כמ"ש ולמדנו עכשיו ששני בני אדם שנתנו לאב פרוטה בעד ב' בנותיו אין לחוש לקידושי שניהם כיון דכל חד וחד לאו שו"פ יהיב וכ"כ ר' ישעי' ז"ל עכ"ל. ולפי זה נראה דה"ה בבנות נמי מצינו לומר שגדולות המה אלא דאינהו אמרי להנותן שהוא אב של הבנים שיתן הקידושין לאביהם דמהני מדין ערב ויהי' האב של הבנים הנותן והאב של הבנות הוא המקבל ומדין שניהם דין ערב ודין עבד כנעני דהבנות כשאומרים תן לאבינו והרי אנו מקודשת לך מהני מדין ערב וא"כ ה"ל נותן חד ומקבל חד. מיהו נראה דכל כה"ג פשיטא דמהני קידושין אפי' נימא דאזלינן בתר דידהו דהיינו הבנות דכיון דאתינן עלה מדין ערב ה"ל כאלו קבלה כל אחת פרוטה שלימה לפי מ"ש הרמב"ם פ' כ"ה ממלוה בשנים שעירבו לאחד כשיבא המלוה ליפרע מן הערב יפרע מאיזה מהם שירצה וכתב הרב המגיד שם בשם הרשב"א דערבין כיון דהם לא נתחייבו מצד עצמ' והערבו' לבטחון ולמשכון ואין השעבוד חל לחצאין אלא כל א' נכנס בשעבוד הלוה בכולו אבל שנים שלוו י"ל שכל א' נעשה לוה בחצי מעות וערב בחצי השני עבור חבירו וע"ש וכ"כ מוהרי"ק בשורש קפ"ג ועיין ש"ע ח"מ סימן ע"ז וסימן קל"ב וכיון דשני ערבים כל א' נתחייב בכולו צריך לומר דה"ל כאלו הוציא מעותיו כולו ע"פ זה וכולו עפ"י זה וא"כ קידושין דלמדנו מדין ערב א"כ כל כה"ג דנעשה כל א' ערב בכולו וכאלו הוציא המקדש את הפרוטה כולו ע"פ זה וכולו ע"פ זה וא"כ אפי' נימא בתר דידהו אזלינן נמי מהני לי' כיון דהמקדש הוציא הפרוטה ע"י כל אחת ואחת משניה' מקודשת בפרוטה אחת מדין ערב זה נראה ואכתי צ"ע:
ס"ק כא
האומר לאשה התקדשי לחציי דף ז' אמר רבא התקדשי לי לחציי מקודשת חצייך מקודשת לי אינה מקודש' א"ל אביי לרבא מ"ש חצייך מקודשת לי דאינה מקודשת אשה אמר רחמנא ולא חצי אשה ה"נ איש אמר רחמנא ולא חצי איש א"ל הכי השתא התם אתתא לבי' תרי לא חזיא אלא גבר' מי לא חזי לבי תרי והכי קאמר לה
דאי בעינא למנסב אחרינא נסיבנא. וכתב הרשב"א בחידושיו צ"ל אבל התקדשי לי לחציי משייר בקניינו הוא והכי קאמר לה אי בעינא למנסב אחריני נסיבנא והיכי דמי חצי איש כגון דמפרש לה לחציו ממש ולא לכולו עכ"ל. ואיכא למידק דמ"ש ממתנה דאיש אחד נותן מתנה לחבירו ואמר לו הנני נותן לך זה המתנ' לחצייך ולא לכולו דפשטה המתנה בכולה וכמ"ש הריטב"א בחידושיו כ"ג בהא דאמרו בנותן לעבד ע"מ שאין לרבו רשות בו וז"ל והרי זה כנותן מתנה לחצי עבדו דזכה כלומר דפשטה מתנה בכולה ולא סגי שלא יזכה כולו ה"נ אי אפשר שיזכה הוא בלא רבו ורבנן סברי דאלו הוי מקני לגמרי לעבד לעשות בו חפצו ה"נ דקני רבו כמוהו דכגוף אחד הם כמ"ש עכ"ל וע"ש. וא"כ ה"נ כיון דקנה לי' לאשה לחצי' פשטה קנינו בכולה וליכא למימר דבקידושין גזירת הכתוב כי יקח איש ולא חצי איש דהא באשה נמי פריך בש"ס ותפשוט קידושי בכולה ואע"ג דכתיב אשה ולא חצי אשה אלא כיון דפשטה קידושי בכולה ה"ל אשה כולה וא"כ ה"נ כיון דקני לי' לחציו פשטה קנינו בכולו וה"ל כאלו מקדשה לכולו דהכא לא מצינו לתרץ כדמתרצינן באשה משום דאיכא דעת אחרת המעכבו דהא במתנה כשנותן לחבירו לחציו ולא נתרצה הנותן אלא לחציו ואפ"ה פשטה קנינו בכולו וא"כ במפרש לחציו ממש ולא לכולו נמי תהי' מקודשת. ונראה לחלק לפי מ"ש הרשב"א דף ו' גבי ארווח לה זימנא דלא הוי ריבית קצוצה משי' דלא יהבי' לה מידי דאין גופה קנוי ע"ש והוב' בסימן כ"ח ס"ק כ"א וכיון דאשה לאו קניינו הוא לא אמרינן פשטה קנינו זכייתו בכולו משא"כ מתנה פשט' קניינו בכולו ודו"ק. והנה לפמ"ש הרשב"א א"כ באומר בפי' התקדשי לחציי ולא לכולו דאינה מקודשת דה"ל חצי איש ותימה שלא הובא ברמב"ם ובטור וש"ע ומסתימת דבריהם משמע דהתקדשי לחציי לעולם מקודשת. ונראה דס"ל כשטת הראב"ד הובא ברשב"א שם דלחצי איש לעולם מקודש' כיון דקרא דכתיב כי יקח איש ע"כ לאו דוקא איש למדרש ולא חצי איש כיון דמסתמא דהתקדשי לחציי משמע דמקדשה כולה ואי בעינא נסיבנא אחרינא וכיון דחצי איש לא ממעט א"כ ממילא מקודשת אפי' באומר לחציי ממש ולא לכולו ע"ש מיהו ברשב"א שם השיג עליו וע"ש:
ס"ק כב
אבל אם אמר חצייך מקודשת לי שם דף ז' ופריך עלה ותפשוט קידושי בכולה מי לא תניא האומר רגלה של זו עולה כו' ומשני התם בהמה הכא דעת אחרת פי' הכא דעת אחרת המעכבו שלא נתרצית אלא לחצי' ולא לכולה. וקשה לי טובא מאומר היום את אשתי ולמחר אי את אשתי דלא נפקא בלא גט וכדאי' בנדרים דף כ"ט דפריך למ"ד קדושת הגוף פקעה בכדי אלי אומר היום את אשתי ולמחר אי את אשתי מי נפקא בלא גט והיינו משום דקידושי אשה ה"ל קדושת הגוף ע"ש בר"ן וא"כ מ"ש מקדש לזמן דאע"ג דהיא לא נתרצית אלא לזמן ואפ"ה אמרינן כיון דנתרצית עכ"פ לזמן תו לא פקעה א"כ בנתרצית לחצי' נמי נימא כיון דנתרצית עכ"פ לחציה פשטה קידושי בכולה כמו התם דפשטה קידושי לעולם ואע"ג דאיכא דעת אחרת המעכבו ולפי מ"ש בס"ק י"ח דרצון האש' לא הוי קידושין אלא הפקר דמשוי לגבי בעל ומש"ה לא פשטה רצונה בכולה ע"ש. א"כ התם נמי נימא הכין דרצון האשה אינו קידושין ודעת אחרת המעכבו שלא תחול קידושין לעולם אלא לזמן שנתרצי' וחזרתי על כל הצדדין ולא מצאתי ישוב נכון לזה. ולכן נראה לענ"ד לפי מ"ש הר"ן פ' המגרש דף פ"ג בהא דבעי לה היום אי את אשתי ולמחר את אשתי בתר דבעי הדר פשטה כיון דפסקה פסקה וז"ל שם וכתב הרא"ה ז"ל דמהא שמעינן שהנותן קרקע לחבירו גוף ופירות ליום א' שזכ' מקבל בקרקע לעולם דהא אסיקנא כיון דפסקה פסק' עכ"ל. והובא בסימן כ"ח ס"ק נ"א וע"ש ושם כתבנו דהא דאיפלגי בקדוש' הגוף אם פקעה בכדי ותיפוק לי' אפילו בקדושת דמים לא גרע כח הקדש מכח הדיוט דאמרינן כיון דפסקה פסקה: וכתבנו שם דבהדיוט דאמרינן כיון דפסקה פסקה ותו אין לבעלים שום זכות בהם וכיון דלית לי' בעלים ממילא זוכה המקבל בתורת הפקר אבל בהקדש אי לאו דקדושה לא פקעה בכדי נהי דלית להו בעלים דכיון דפסקה פסקה אבל גם הקדש אין בו דמי זוכה להקדש אבל כיון דקדושת הגוף לא פקעה בכדי נמשך כח ההקדש לעולם וע"ש ומש"ה גבי קידושי אשה דכיון דנתרצית ומשוי נפשה כהפקר לגבי מקדש אע"ג דלא נתרצית אלא לזמן אמרינן כיון דפסקה פסקה אלא דמצד הקידושין לא הי' נמשך אלא ליומא וכיון דאמרינן קדושת הגוף לא פקעה בכדי נמשך ממילא הקידושין לעולם אבל בנתרצית לחצי' דלא שייך בי' כיון דפסקה פסקה מש"ה דעת אחרת שלה מעכבו דלא תיפשוט קידושי בכולה ובפ' השולח דף מ"ג חצי' שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון רב יוסף בר חמא אמר רב נחמן פקעי קידושי ראשון ר' זירא אמר. ורב נחמן גמרו קידושי ראשון ופי' רש"י פקעי קידושי ראשון בא השחרור והפקיעה שהרי נשתנה גופה וה"ל כקטן שנולד ע"ש וטעמא דמ"ד גמרו קידושי ראשון לא אתברר דהיכ' גמרו קידושי בחצי' השני והוא צד שפחה כיון דמעיקרא לא נתרצית אלא לחצי'. ולפי מ"ש נראה טעמא דמלתא כיון דחצי' שפחה וחצי' ב"ח תפסי קידושי בחצי' ב"ח כיון דלא שייר בקניינו וכדאי' שם פרק השולח וכיון דכבר תפסי קידושין למחציתה לכן כדאשכח מקום לחול בה קידושין במחצית השני' ממילא חייל בכולה דקידושי פשטו בכולה בע"כ ודוקא בקידשה לחצי' כיון דאי' דעת אחרת המעכב א"כ לא התחיל קידושין לחצי' כיון דשייר בקניינו אבל בחצי' שפחה וחצי' ב"ח דכבר חייל במקצתו דלא שייר בקניינו וכיון דחייל במקצתו ממילא פשטו קידושי בכול' כיון דאשכח מקום לחול הקידושין ובתו' שם ד"ה גמרו קידושי ראשון ע"ש בהא דאמרינן בהמה של שני שותפין הקדיש חצי' וחזר ולקחה והקדיש חצי' ומשמע הא לא הקדישה לא גמרה ע"ש תו' בזה. ולפי מ"ש טעמא דגמרו קידושי בכולה כיון דכבר תפסי קידושין בקצתה ואי' מקום להתפשט בכולה ממילא פשטו קידושי בכולה אבל התם בבהמה של שני שותפין והקדיש חצי' דקודם שלקחה משותף לא הי' עלה קדושת הגוף רק קדושת דמים וכשחזר ולקחה לא מתפשט בכולה דקדושת דמי' לא מתפשט ועיין פ"ק דקידושין דף ז' ושם מבואר דכשהקדיש חצי' לא הוי עלה רק קדושת דמים אבל בקידושי אשה כיון דכבר חייל קדושת הגוף במחצית ב"ח אח"כ כשנשתחרר' ממילא פשט' קדושת הגוף בכול' ועיין ס"ק י"ח דלדע' רש"י לא מבעי' בעוף בתמורה דף י"ח אלא בדבר שאין הנשמה תלוי' ועמ"ש בס"ק י"ח ודו"ק:
ס"ק כג
הרי את מקודשת לי ולזה. והוא מדברי הרמב"ם פ"ג מאישות וכתב שם הרב המגיד דנלמד מהא דאמרו אתתא לבי' תרי לא חזיא וע"ש ואיני מבין ראי' זו דהא בפ' האומר דף ס"ז מקשה בגמ' אשכחן אחות אשה כו' תאמר באשת איש שיש לה היתר בחיי' אוסרה ומסיק מהקיש' דר' יונה דהוקשו כל עריות לאחות אשה ע"ש: ומבואר דאי לאו הקישא הוי אמרינן דקידושי תופסין באשת איש ולא אמרינן אתתא לבי' תרי לא חזיא. וכיון דאין קידושין תופסין באשת איש אלא משום דהוקש לאחות אשה והכא שהוא בבת אחת לזה ולזה מנלן דלא תפסי קידושין. ובש"ס דאמרו אתתא לבי תרי לא חזיא אינו אלא כלפי מאי דאמרו שם באומר התקדשי לחצי' דמקודשת אע"ג דכתיב איש ולא חצי איש ואמרו דהכי קאמר אי בעינא נסיבנא אחרינא והיינו דמקדשה לכולו והא דאמר לחצי' היינו דאי בעינא נסיבנא אחרינא אבל גבי אשה שאומר חצייך מקודשת לי אין הכוונה שהוא מקדשה כולה אלא דאי בעית תנסוב עוד אחר כיון דאשה לבי תרי לא חזיא דהא בתר דמקדשה הוי אשת איש ושוב אין קידושין תופסין בה וא"כ ה"ל בזה אחר זה אבל היכא שבבת אחת מקדשה לזה ולזה מנלן דלא מהני כיון דלאו אשת איש היא ונראה דהא דלא מהני לזה ולזה היינו מדרבה דכל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת ליתי' וכדאי' פ' האיש מקדש דף נ' ע"ש ומה"ט שם במקדש שתי אחיות וכן אשה ובתה כאחת דלא תפסי קידושין נמי מדרב' הוא וע"ש אך קשה דהא כתב הרמב"ם פ"י מאישות ז"ל האומר לאשה הרי את מקודשת לי חוץ מפ' כלומר שלא תיאסר עליו אלא תהי' אשת איש על כל העולם ולפ' כפנוי' הרי זו מקודשת מספק עכ"ל. ואי נימא דחוץ מפ' אשת איש על כל העולם ולפ' כפנוי' א"כ היכא שאומר לזה ולזה הוי בזה אחר זה דהא משכחת לה שאומר חוץ מפ' וקידושי פ' תפסי בה וכל דמשכחת לה בזה אחר זה בשום אופן תו לא שייך הא דרבה כדאמרינן בקידושין דף נ"א בהא דקורא לתשיעי עשירי ע"ש. ולכן נראה לפי מ"ש הרשב"א בחידושיו דף נ"א דאביי לית לי' דרבה כלל והא דמקד' אשה ובתה או שתי אחיות כאחת דאין מקודשת היינו משום דה"ל
קידושין שאין מסורין לביאה ודוקא בקידש אחת משתי אחיות אדינו אלא מספיקא הוא דמהני לאביי אבל היכא דע"י הקידושין ודאי אין מסורין לביאה מודה דלא מהני וע"ש. וא"כ ה"ה באומר לזה ולזה הו"ל קידושין שאין מסורין לביאה בודאי. ובאומר חוץ מפ' אע"ג דאין מסורין לביאה שהיא מקודשת גמורה לכ"ע ואית בה איסור אשת איש אפ"ה תפסי בה קידושי פ' כיון דאיסור הביאה לאו מחמת הקידושין אלא משום דמעיקרא דין אשת איש אית לה וכמ"ש תו' דף נ"א ד"ה קידושין שאין מסורין לביאה דבחייבי לאוין קידושין תופסין ע"ש. אבל באומר הרי את מקודשת לזה ולזה ודאי אין הקידושין נמסרו לביאה דהא לזה ולזה אסורה מחמת צד אשת איש שבה לעלמא. והרמב"ם שכתב חוץ מפ' כלומר שלא תיאסר עלי' אלא תהי' אשת איש על כל העולם ולפ' כפנו' משמע דמותרת לגמרי לפ' וא"כ באומרת לזה ולזה ראוי ג"כ לומר שמותרת לזה ולזה מחמת שיור שמשייר לזה ולזה שתהיה מותרת לזה ולזה ולא גרע מאומר חוץ מפ'. אמנם בגמרא ר"פ המגרש דף פ"ב בהא דבעי לה באומר חוץ מפ' משמע דלא בעי לה דלשתרי לפ' אלא אם תפסי בה נמי קידושי פ' ומשום דמשייר בקניינו אבל שתהי' מותר' לפ' נראה דודאי אסורה מחמת צד אשת איש שבה לעלמא וז"ל הרשב"א בחידושיו ר"פ המגרש בהא דאמר אביי את"ל איתא לדר' אבא בא ראובן וקידשה חוץ משמעון ובא שמעון וקידשה חוץ מראובן ומתו שניהם מתייבמות ללוי ואין אני קורא בה אשת שני מתים מ"ט קידושי דראובן אהני קידושי דשמעון לא מהני לאו למימרא דלא אהני כלל דהא ודאי אהני למיסרה בביאה אראובן דכיון דתפסי קידושי שמעון לגבי עלמא שאם מת ראובן ויש לו בנים עדיין היא אסורה לעלמא מחמת קידושי שמעון א"כ אפי' ראובן אסור לבוא עלי' משום דמשמש בצד מקודש שבה לשמעון והלכך אסורה היא לשניהם אלא הכי קאמר לא אהני דיבורי' למיסרי' אראובן שהוא לא אסרה אראובן דחוץ מראובן, קאמר, והא דאסירא לראובן משום אריה דאסורא דרביע עלה דאי אפשר להשתמש בה לאחד מהם אא"כ משתמש בצד אישות שבה לשני אבל כי אמר לה סתם אהני קידושיו למיסר' בפירוש אראובן עכ"ל וא"כ ה"ה באומר חוץ מפ' פשיטא דאסורה לפ' מחמת צד מקודש שבה לעלמא ע"י הראשון ומ"ש הרמב"ם חוץ מפ' כלומר שלא תיאסר עליו כו' וכ"כ רש"י שם בסוגיא ר"פ המגרש שם ע"ש. היינו דהמקדש אומר כך שלא תיאסר עליו מצדו אבל באמת אסורה היא ממילא לפ' מחמת צד מקודש שבה לעלמא וכמ"ש. וא"כ באומר התקדשי לי ולזה ה"ל קידושין שאין מסורין לביאה כיון דאסורה היא לזה ולזה בודאי מחמת הקידושין אך קשה לפי זה הא דאומר התקדשי לחצי' דפריך עלה מ"ש חצי אשה כו' ומ"ש חצי איש ותיפוק לי' דה"ל קידושין שאין מסורין לביאה דהא אסורה היא לחציו השני מחמת צד אשת איש דאתי צד פנוי שבו ומשתמש בצד אשת איש וכיוצא בזה אמרינן בפ' החולץ דף מ"ה ע"ש. מיהו אינו קושיא דטפי עדיפא להקשות מחצי איש אלא דלפי מ"ש הראב"ד דלמסקנ' נמי מהני באומר התקדשי לחציי ואפי' אומר לחציי ולא לכולה נמי מקודשת דכי יקח איש לא ממעט חצי איש והובאו דבריו בס"ק כ"א ולפי מ"ש אפי' נימא דכי יקח איש לא ממעט חצי איש לא מהני קידושיו דה"ל קידושין שאין מסורין לביאה דצד פנוי שבו משתמש בצד אשת איש והרשב"א בחידושיו דף ז' ז"ל וקשיא לי אשמעתין היכי קאמר אתתא לבי תרי לא חזיא והא ר' יוחנן פ' האומר ס"ל דאפי' קידושי מאה תופסין בה וה"נ הכי קאמר לה אי בעית לאקדיש לאחריני מקודשת וצל"ע עכ"ל. והנה לפי מ"ש הרשב"א בחידושיו ר"פ המגרש ובפ' האומר דף ס' דטעמא דר' יוחנן אינו משום דר' אבא דליהוי מהני שיור בקידושין דחוץ מאיש פ' דהוי שיור גמור מודי דלא מהני אלא משו' דשיורא ליתא אלא עד שלשים הלכך מעכשיו חלין וגומרין לאחר שלשים ע"ש וא"כ באומר חצייך מקודשת לי דאי נימא דהכוונה אי בעית לאקדושי לאחריני א"כ הרי גומ' הקידושין מעכשיו ובשיור גמור מודה ר' יוחנן דלא מהני. אלא לפי מ"ש הרמב"ם דאפי' בשיור גמור מהני והיינו חוץ מפ' נמי הוי ספק קידושין וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' דהיכי כתב בפשיטות באומר חצייך מקודשת דאינה מקודשת כיון דיש לומר הכוונה אי בעית לאקדושי לאחריני ונראה דכל כה"ג באומר אי בעית לאנסובי לאחריני תנסוב א"כ הרי לא אסורה לשום אדם ולא מהני קידושין כלל כיון דלא אסרה לשום אדם בעולם דאע"ג דממילא אסורה מצד מקודשת שבה לזה שקידשה כיון דהוא לא אסרה לשום אדם דהא אמרת דחצייך מקודשת היינו אי בעית תנסוב אחריני וכיון דהוא לא אסרה אע"ג דממילא אסורה לא הוי קידושין כלל וכדאמר בגמ' קידושי דשמעון לא אהני וכמ"ש הרשב"א בטעמא כיון דהוא לא אסרה. ולפי מ"ש הרשב"א בשם הראב"ד שם פ' האומר טעמא דר' יוחנן דסבר לה כר' אבא דאע"ג דיש בו שיור בקידושין מהני ומשום דקידושין בקנין כל דהו סגיא ואע"ג דאמרינן בפ"ק אשה ולא חצי אשה הכא לאו חצי אשה היא דכולה מיקדשה לי' אלא חצי קנין הוא וע"ש. קשה דא"כ לא אסרה לשום אדם וגבי ר' אבא דאומר חוץ מפ' אסרה אכ"ע חוץ מפ' אבל בהאי דר' יוחנן אי סבר לה כר' אבא א"כ לא אסרה כלל. ואין לומר כיון דר' יוחנן מיירי באומר מעכשיו ולאחר שלשים ה"ל קידושין משום דאוסרה לעלמא מיהת לאחר שלשים דהרשב"א שם פ' האומר כתב דלר' יוחנן אפילו אומר לה הרי את מקודשת מעכשיו ולאחר מיתה הרי זו מקודשת ומשום דרווחא שביק לכל מאן דמקדש לה עד לאחר מיתה וע"ש א"כ לא אסרה בחייו כלל ואינו אלא כמו שקידשה לעצמו אבל לכ"ע תשתרי וא"כ לא מהני כיון דהוא לא אסרה וכדאמרינן פ' המגרש קידושי דשמעון לא אהני וצ"ע: