אבני מילואים א - ב· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]
סימן ל
סעיף א
ס"ק א
אין צריך שיתן הקידושין לתוך ידה כתב ב"ש ז"ל ואם אמר לה טלי קידושי מע"ג קרקע כתב בתשובת רש"ך סימן קנ"ב דהוי ספק קידושין ולא דמי לפקדון שהי' כבר בידה ועכשיו מקדש אותה בו דהוי קידושין אע"ג דעכשיו לא נתן לה כלום דשם בתחל' נתן לה ובנתינ' בא לידה עכ"ל. ועיין פ' האיש מקדש דף מ"ז אמר רב המקדש במלוה אינה מקודשת מ"ט מלוה להוצאה ניתנה לימא כתנאי כו' אימא סיפא ושוין במכר שזה קנאו ואי אמרת מלוה להוצא' ניתנה במה קנה ונימא טעמא דרב דמקדש במלוה אינה מקודשת משו' דה"ל טלי קידושיך מע"ג קרקע כיון דעכשיו לא נתן לה כלום ומה שנתן בתחל' לא הוי נתינ' דפקדון שאני דהוי בתחלה נתינה מיד הבעל אבל מלוה דלהוצא' ניתנה לאו דבעל הוא אלא דידה ומה שמוחל לה ה"ל כמו טלי קידושיך מע"ג קרקע ומלוה הוי כסף ומש"ה במכר מהני ובקידושין לא מהני משום דליכא נתינ' ובמכר מהני טלי כספך מע"ג קרקע. ונראה דאי נימא דמחילת מלוה מהני במקום כסף א"כ לא שייך בזה טלי קידושיך מע"ג קרקע דבפקדון צריכ' זכיה ואם אינו רוצה לזכות לא זכה בע"כ דנותן וכיון דצריכה זכיה או במשיכ' או ע"י חצר ה"ל טלי קידושיך מע"ג קרקע כיון שלא הי' נתינה מיד המקדש אבל מחילת מלוה אין הלוה צריך שום זכיה אלא מכי וחל מלוה אפי' בע"כ דלוה שעומד וצווח שאינו רוצה במחילת החוב נמחל החוב בע"כ דלוה וא"כ ה"ל המחילה נתינ' מיד המקדש וה"ל ונתן אע"כ דטעמא דרב משום דמלוה לאו כסף. הוא ולכך פריך מושוין במכר שזה קנאו ואי מלוה לאו כסף הוא לקידושין מ"ש במכר שקונ' ודו"ק ובתשובת מוהרי"ל סימן ע"ח ז"ל ועוד יש להתיר מטעם אחר אפי' אי הוי תרי סהדי כיון דלא קיבלה הקדושין לא ממנו ולא משלוחו אלא מעצמה נטלה המעות והוי כמו טלי גיטך מע"ג קרקע דלאו כלום הוא דבעינן ונתן בידה הוא או שלוחו ואפי' נטלתו מידו אינה מגורשת האי חצר דידי' לא עדיף מידו וה"ה לקידושין ומנא אמינא לה אבע"א קרא אבע"א גמרא אבע"א סברא קרא דבעי' ויצאה והיתה ואבע"א גמרא דגרסימן בפ"ב ההוא דשתי תותי ציפי ואמר רבינא אפי' למ"ד שמא נתרצ' האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן ונתרצ' האב אמרינן בפ"ב דהמעות עדיין בעין בשעת ריצוי כדמפרש רבינו אליקום וראב"ן דמקודשת בשעת ריצוי ה"נ אמרינן דמיירי שמא נתרצ' הבן והמעות עדיין בעין ואפי' נתרצ' הבן אח"כ לא הוי קידושין כדפי' הרא"ש משום דלא שויא שליח מעיקרא וליכא למימר משום דהיאך המעו' הוא שלו דא"כ אפי' נתרצ' נמי אלא צריך לומ' בממון שלו או בזיכ' לו וזכין לאדם שלא בפניו כדאי' בא"ז וכן מוכח באותו תשוב' שכתב אם ידוע בראובן שחפץ וכו' והשתא בלא ידע נמי לחיילי מהשתא אם הוא בעין משמע דאם לא נודע לכתחלה אין כאן קידושין ואי קשיא כי מקדש לה בפקדון הא לא אתי לידה בתורת קידושין אי משום הא לא אריא דבעינן שיבא מיד הבעל או מיד שלוחי אע"ג דמעיקרא לאו בתורת קידושין יהיב לה ה"נ מגורשת כי אמר כנסי שט"ח זה והדר אמר לה הרי זה גיטך דמעיקרא בתורת פקדון אתי לידה וכמו שביאר הר"מ ובנתנה היא ואמר הוא יהיב לה האי שמקבל מתנה ממנ' באדם חשוב וכן כשמדבר עליה לשלטון ומחילת מלוה וכיוצא בזה כי דייקת בהו בכולהו קא יהיב איהו ולא שתטול היא בעצמ' ונהי דאפשר דבגט מיפסל מכהונה היינו משום ריח הגט דבכל דהו אבל קידושין אין כאן דהאי שמא נתרצה הבן לא מהני כלל אפי' למחייבי גט מדרבנן כדמוכח הסוגיא ואפ"ה קאמר הרא"ש אפי' נתרצ' אח"כ כדלעיל ואבע"א סברא דאם לא כן מי שיש לו מעות במקום אחר והאשה שם אין צריך שליח אלא יאמר או יכתוב לה שתקח אותן המעות ותתקדש בהם עכ"ל. ואם כי איני כדאי להרהר אחר דברות קדשו של מוהרי"ל אמנם לפי שמוכח מדברי מוהר"מ פאדווי ודברי הרמ"א באשה שחטפה מעות וביקש ממנה שתחזירם לו ולא רצתה ואמר לה הרי את מקודשת ושתקה להחזיק' בהם לא הוי קידושין דהוי שתיקה לאחר מתן מעות והיא מתשובת מוהר"מ פדאווי ומשמע דאם אמר' הן מקודשת ואף גם דלא הי' שום נתינה מיד המקדש. לכן נרא' דבכסף קידושין מהני טלי מע"ג קרקע ולישב הראיות שכתב מוהרי"ל דלא תיקשי למהר"מ פאדווי והרמ"א דהנה מ"ש מוהרי"ל אבע"א קרא דכתיב ויצאה והיתה זה אינו היקש אלא לקידושי שטר אבל כסף לא איתקש ליציאה וכמ"ש הר"ן רפ"ק דקידושין דמקדשה במחובר לקרקע בתורת כסף ע"ש ואע"ג דגט לא מהני במחובר לקרקע וגם כל מחובר סתמא ה"ל טלי ולא נתינה מיד המקד'
אלא שאומר לה לך חזק וקני. ומ"ש ואבע"א גמרא מהאי דנתרצה הבן לא מהני כל שלא נודע לכתחל' ולא אמרינן שתהא מקודשת מעכשיו נראה דהתם משום שלא אמר הבן אח"כ לאשה הרי את מקודשת לי ואם יש לאחד כסף אצל האשה אע"ג שרוצה לקדשה צריך שיאמר בפני עדים הרי את מקודשת לי ומה. שבלבו ובלבה אינו דברים ולא מהני ריצוי אלא לשליחות דאז אמרינן כיון דנתרצה לזה להיות שלוחו א"כ כל מה שעושה שלוחו מהני לי' בתורת זכי' והשליח מקדשה בפני עדים אבל כיון דלא חיישינן לנתרצה הבן א"כ מעשה האב לאו כלום הוא וכשהבן רוצה צריך לחזור ולקדשה ולומר הרי את מקודשת ובפני עדים וכמ"ש ואם הבן חוזר ואומר בפני עדים הרי את מקודשת אין ה"נ דמקודשת. ומ"ש מוהרי"ל שם דכשמדבר עלי' לשלטון או מחילת מלוה ה"ל יהיב איהו ומשום דאין הלוה צריך לזכות במידי וכמ"ש הריטב"א פ"ק דקידושין דף י"ח ז"ל דהתם בדר' יוסי בר יהודא אין שם זכיית ממון אלא מחילה שמוחל לה שעבוד שעני' ואע"ג דאין מזכין לקטן על ידי הא ודאי מוחלין לו דלא יהבינן לי מידי דבעינן דלהוי לי' יד לזכות בו עכ"ל. הנה לפי מ"ש הריטב"א שם בהא דאמרי המקדש במלוה שיש עלי' משכון מקודשת מדר"י בר"י ע"ש שכתב דמחילה לא מהני במלוה שיש עלי' משכון כיון דקני לי' מדרבי יצחק וצריך הלוה לזכות בגוף המשכון ומה דמהני בקטנה היינו משום דדעת אחרת מקנה אותו ע"ש ולפ"ז ה"ל טלי קידושיך מע"ג קרקע דהא צריכה זכי' בגופה ואע"ג דקטן לית לי' זכי' ע"י דעת אחרת מקנה אותו אית לזה זכי' ומוכח דמהני טלי קידושיך מע"ג קרקע. מיהו לפי מ"ש בקצה"ח סימן ער"ה ס"ק ד' דהיכא דאי' דעת אחרת מקנה אינו צריך דעת זוכה ואפי' לא נתכוין לזכות זוכה ע"י דעת אחרת מקנה א"כ לא הוי טלי קידושיך מע"ג קרקע כיון דהיא אינה צריכה זכיה והכל מיד המקדש ודו"ק. ומ"ש מוהרי"ל אבע"א סברא דאל"כ מי שיש לו מעות במקום אחר והאשה שם אין צריך שניח אלא יאמר או יכתוב שתקח המעות ותתקדש בהם. איני מבין ראי' זו דודאי צריך הוא לומר הרי את מקודשת לי ובפני שני עדים ואם יכתוב לה הרי את מקודשת בכסף שתקבל מפ' הנה לדעת הפוסקים דכתיבה ה"ל כדיבור אין ה"נ דמהני ולדעת הפוסקי' דלא הוי כדיבור ה"ה לא מהני כתיבת הרי את מקודשת בכסף ועיין בשו"ת שבות יעקב ושב יעקב. ואם יאמר שלא בפני' הריני מקדש האשה הזאת במקום פ' א"כ מנא ידעה וגבי גט נמי בעינן שישמעו קולו. וביבמות ר"פ חרש דסובר ר' אליעזר דקידושי חרש מהני מן התורה ומשום דדעתא נינותא אית ביה וא"כ ע"כ קידושין הוי ע"י הרכנה או מפי כתב כיון דאינו יכול לדבר ומוכח דע"י כתיבה נמי מהני ויכול לכתוב הרי את מקודשת ואכתי לאו ראי' היא לכתיבה דאפשר התם מיירי ע"י הרכנה דעדיפא מכתיבה ומבואר בב"י סימן קכ"א ע"ש. ובפ' האיש מקדש דף מ"ח פליגי ר' מאיר וחכמי' במלו' ע"פ ובמעמ"ש דר' מאיר סבר נ"ש מלו' ול"ש פקדון ומקודשת ומעמ"ש אינו אלא כמו זכיה שזוכה הלוה בחוב למקבל ומש"ה בעי מדעת ולא בע"כ ומה"ט כתבו תו' בגיטין דף י"ב דבלוה נכרי ליכא דין מעמ"ש כיון דאינו יכול לזכות ע"ש ואי נימא דלא מהני טלי קידושיך א"כ ודאי ה"ה אם יהיה הכסף על גבי קרקע ויאמר זכי בכסף לאשה ותתקדש נמי לא מהני כיון דהבעל לא נתן וא"כ היכא מהני מעמ"ש לקידושי אשה כיון דליכא נתינה מיד המקדש אלא אומר לאחר זכי לאשה ובהלוא' ליכא נתינה מיד המקדש כיון דמלוה להונא' ניתנה וכמ"ש לעיל אלא מוכח דבקידושי כסף מהני טלי מע"ג קרקע ולא אתקש הוי' ליציאה אלא לשטר ולא לקידושי כסף וכמ"ש: ובתשובת מוהרש"דם דף ס' סימן כ' כתב דמהני טלי קידושיך מע"ג קרקע ע"ש ומיהו בקידושי שטר נרא' דכי היכא דאתקש ליציאה לענין מחובר ולשמה ה"נ בעינן בקידושי שטר נתינה מיד המקדש ולא מהני טלי שטר קידושיך מע"ג קרקע. ולפי מ"ש בסימן קל"ו דשטת תו' והרא"ש גבי גט היכא דנתן לה לשום פקדון ואח"כ מגרשה בו לא מהני ומשום דבעינן תחלת הנתינה לשום גירושין וכיון דתני בהדיא פ"ב דקידושין דף מ"ז התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך מקודשת א"כ צריך לומר דבקידושי כסף מהני טלי מע"ג קרקע ועמ"ש בסימן ל"ז ס"ק ג':
ס"ק ב
לתוך חצירה ובטור כתב לתוך חצירה המשתמרת לדעתה הקשה ב"י כיון דבמתנה פסק בטור ח"מ סימן ר' דבדעת אחרת מקנה אותו כל שהוא משומר לדעת הנותן סגי וכרב פפא פ"ק דמציעא דף י"ב א"כ אמאי הצרי' בקידושין דוקא חצר המשתמרת לדעתה ע"ש. ובט"ז כתב דבקידושין צריך משתמר לדעתה משום דבעינן שתהא דעתה סומכת שכסף קדושין היה בבירור בידה וכן אם נתן הקידושין ביד העבד ניעור אינה מקודשת משום דאינה סומכת דעתה וסברה שמא יאבד העבד הקידושין עכ"ל. וקשה דהא במכר נמי בעינן סמכה דעתו וכמבואר מדברי רש"י בקידושין דף מ"ח גבי פלוגתא דפליגי ר"מ וחכמים קידשה בשט"ח דאחרים דכ"ע אית לי' דשמואל דאמר המוכר שט"ח לחבירו יחזר ומחלי מחיל מ"ס אשה סמכה דעת' לא שביק דידי ומחיל לאחריני וכתב רש"י ז"ל ודאי אם קנה קרקע בשט"ח לכ"ע לא קנה דלא סמכה דעתי ע"ש ואפ"ה במכר כתב הטור דמהני משתמר לדעת המוכר. ונראה דהכסף שקונה על ידו האשה או השדה צריך שיבא ליד המקבל בבירור בסמיכת דעת ואם לא סמכה דעתו כסף אינו מקנה על ידו הקרקע או האשה אבל התם גבי מכר דהמטלמלין שקונה היא אע"ג דלא סמכה דעתו במה שקונה דבזה לא בעינן שיסמוך דעתו ודו"ק. ולי נראה בדברי הטור שכתב בקידושין משתמר לדעתה ולא סגי לה במשתמר לדעת המקדש כמו במכר משום דגבי גיטין וקידושין כבר עשו חז"ל תורת חנר למי שיוכל לשומרו וכל שיכול לשומרי אפי' רחוק הרבה מקודשת ואם שניהן יכולין לשומרו ה"ל כמו חצר של שניהם וא"כ ה"ה נתן בחצירה כל שהוא יכול לשומרו והאשה אינה יכול' נשמור ה"ל חצר של שניהם למקדש מצד השמיר' שיכול לשומרי ולאשה הוא חצירה ואע"ג דבארבע אמות מבואר דאפי' שניהם יכולין לשמור או שניהם, אין יכולין אזלינן בתר ארבע אמות התם ארבע אמות הוא חצירה ממש כיון דגם היא יכולה נשמור אבל חצר שאינו משתמר דלא מיקרי חצר אלא מצד הנותן שיכול לשמור וכיון שיכול לשמור היה נמי תורת חצר ה"ל חצר דמקדש משא"כ במכר דלית בי' תורת חצר במה שיכול לשמור מש"ה ה"ל חצר דלוקח וסגי לי' בשמירת המוכר דלא הוי חצר דמוכר מצד שמירתו ודו"ק:
ס"ק ג
ברשות שהוא של שניהם פ"ק דקידושין דף ט' ואם הוא סלע שלה מקודשת ובעי לה הי' סלע של שניהם מהו ופי' רש"י סלע שלה מקודשת מדין חצר והקשו תו' דמאי קא מיבעי' בסלע של שניהם הא חצר של שותפין אין קונין זה מזה ע"ש דפי' פי' אחר ויבוא' לפנינו בסק"ד והר"ן כתב שם דהכי קא מבעי' לי' מי אמרינן כיון דיש לה חלק בחצר כי אמר' לי' תנה על סלע דעתה להתקדש ואיהו נמי כיון דניחא לי' לקדשה אקנויי אקני לה מקום באותו הסלע וקניא לה או דלמא כיון דסלע זו אינה שלה לגמרי דיחוי בעלמא הוא עכ"ל. והרב המגיד כתב פ"ד מאשות דהרמב"ם שכתב בחצר של שניהם ספק מקודשת הוא נלמד מהא דבעי לה בסלע של שניהם וע"ש ובח"מ וב"ש כתבו דלשטת תו' והרא"ש דמפרשי לה פי' אחר וכמבואר ברמ"א סעיף ט' א"כ בחצר של שניהם אינה מקודשת כלל. ולענ"ד נראה דלכ"ע בחצר של שניהם הוי ספק מקודשת והוא משנה ערוכה פ' הזורק דף ע"ח קרוב לה מגורש' קרוב לו אינ' מגורשת מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת וכן לענין קידושין ומפרש לה בגמ' ארב' אמות שלה קרוב לה כו' ותני עלה מחצה על מחצ' דהיינו דאתי בהדי אהדדי כדמפרש לה בגמרא ור' יוחנן מכר' יכול' לשמור קרוב לה כו' מחצ' על מחצ' שניה' יכולין לשומרו ע"ש וכיון דד' אמות או יכול לשמור ה"ל תורת חצר ותני עלה וכן לענין קדושין ומבואר דחצר של שניהם ה"ל מקודשת ואינה מקודשת והיינו דינא דספק מקודשת. והתו' והרא"ש שהקשו על פי' רש"י בסלע של שניהם שהוא מתורת חצר והקשו דהא חצר של שניהם אין קונין זה מזה נמי ס"ל דספק קידושין מיהא הוי דהא בהדיא תנן בחצר של שניהם ה"ל מקודשת ואינה מקודשת. אלא דלפי פי' רש"י דה"ל בתורת חצר א"כ הא דבעי בסלע של שניהם ע"כ דאיבעי' הוא דיהי' ודאי קידושין דספק מבואר במשנה דהוי מדתנן בחצר של שניהם דהיינו ל"ד קרוב לה ד' אמות ה"ל מחצה על מחצה דאתי בהדי הדדי דזה הוי
חצר של שניהם וע"כ מבעי' לי' בסלע של שניהם דליהוי קידושי ודאי ואפשר דעדיף חצר של שניהם מארבע אמות של שניהן או משניהם יכולין לשומרו לזה הקשו דהא חצר של שניהם אין קונין זה מזה. וא"כ לדינא ס"ל נמי תו' והרא"ש דספק מיהא הוי דלא גרע חצר של שניהם מד' אמות של שניהן וממקום שמיר' של שניהן. ויותר נרא' לפי מ"ש הר"ן ליישב פי' רש"י הא דבעי לה בסלע של שניהם ואע"ג דחצר השותפין אין קונין זה מזה אבל הקידושין אפשר כיון דניחא לי' לקדשה אקנויי אקני לה מקום בחצירו ע"ש והתם בשותפין בארבע אמות או במקום השמיר' היינו משום דארבע אמות שתיקנו חכמים דקני לי' אינו אלא מדרבנן דלא ליתי לאנצויי אמרו חכמים שיקנה לו אבל לא אמרו חכמים שהארבע האמות יהיה שלו וכן במה שאמרו חכמי' שיקנה מקום שיכול לשומרו נמי אינו אלא לקנות על ידו בגיטין וקידושין אבל מקום השמירה אינו שלו ולא שייך בי' אקנויי אקני לה במקום שמירה או בד' אמות כיון שאינו שלו היכא יכול להקנות לאשה ומה שעשו חכמים תורת חצר לשמירה ולד' אמות אינו אלא שיקנה החפץ המונח אבל גוף מקום שמירה וגוף ד"א אינו שלו. והא דכתב הר"ן בנדרים דף ל"ד גבי היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זה הקדש דמיירי שהיתה בתוך ד' אמותיו שקונו' לו בכל מקום ואמר יזכה ארבע אמות שלי להקדש וכ"כ הרא"ש שם ע"ש היינו דכיון דד' אמותיו קונות לו יכול לומר יזכה ד' אמות לפלוני או להקדש אבל זה אינו אלא בהפקר ולא כן במתנ' או במקח דלא מהני יזכה חצירי ללוקח וכמבואר בטור וש"ע ח"מ סימן ר' ע"ש וגבי קידושין דלא מהני יזכה חצירי לאשה כיון שהוא שלו וצריך הקנאת מקו' וכמו שאמרו עד שישכור את מקומו ובד' אמות או במקום שמירה אינו שלו שיוכל להקנותו ואינו אלא לזכות במה שבתוכו ומדרבנן ומש"ה גבי ד' אמות ומקו' שמיר' לא הוי ודאי קידושין וגבי חצר של שניה' בעי לה אם יהי' קידושי ודאי אבל מידי קידושי ספק לא נפק' דלא גרע מד' אמות של שניהם וגם אפשר דאפי' קידושי ספק לא הוי ומשום דדחי' דכיון דהסלע אינה שלה לגמרי דיחוי בעלמא הוא וכמ"ש הר"ן והתם במשנתינו וכן לענין קידושין לא אמרה האשה תן מקום זה אלא נתרצית סתם לקידושין וגם בידה היתה מקבלת אם הי' נותנה לידה אלא שהוא נותנה על מקום של שניהם ולפי' תי' שמפרשו דנותנה אח"כ תוך חיקה דאיבעי' היא כיון שאומרה תן על גבי סלע של שניהם אם הוי דיחוי נמי מיבעי' לי' דאפשר אפי' ספק קידושין לא הוי כיון דאינו אלא דיחוי משא"כ התם גבי וכן גבי קידושין היא לא אמרה מידי וכמ"ש ומזה יבואר דמ"ש ח"מ וב"ש דבחצר של שניהם אינה מקודשת כלל דמידי ספיקא לא נפקא דהא בחצר של שניהם לא גרע מד"א של שניה' ואי משו' דזה גרע דאינו אלא דיחוי דהא זה נמי ספק אם הוי דיחוי בחצר של שניהם אי לא הוי דיחוי וכיון דלא הוי דיחוי א"כ אפי' לא נתן אח"כ תוך חיקה מקודשת מספק משו' דלא גרע מד' אמו' של שניה' וכמ"ש וזה ברור ודו"ק. ומ"ש הר"ן כיון דדעתו לקדש אקנויי אקני לה מקום באותו הסלע אע"ג דכל הקנאה צריך קנין או כסף או חזקה וגבי סלע של שניהם לא הי' קנין כבר מצינו כיוצא בזה הקנא' בלא קנין. בפ' הלוקח עובר פרתו דף י"ח ע"ש ר' טרפון סבר אקנויי קא מקני לי' בחצירו וניחא לי' דליתעבד מצוה בממונו וכתבו שם תו' ואפי' בלא קנין קא קני דגמר ומשעבד נפשי' ע"ש וה"נ כיון דניחא לי' לקדשה דהוא מצו' גמר ומשעבד משא"כ במקח וממכר לא גמר ומשעבד נפשי' כולי האי ועמ"ש בסק"ד:
ס"ק ד
היתה עומדת בסימטא ומשמע דס"ל דברה"ר לא תיקנו ארבע אמות ודעת הגהת מיימוני והגהת מרדכי דהיכא שדעת אחרת מקנה אותו תיקנו גם ברה"ר ד' אמות וגם בחידושי הרשב"א כתב דאפי' ברה"ר תיקנו ד' אמות בגט וממילא דה"ה בקידושין וכמ"ש ב"ש דגם דעת הרמב"ם כן. והנה הא דבעי בש"ס היתה סלע של שניהם מהו ופי' רש"י מתורת חצר והקשו בתוס' דהא חצר השותפין אינו קונה וכתב הר"ן ליישב פי' רש"י דמבעי' לי' כיון דאית לה חלק בחצר דעתה להתקדש ואיהו נמי כיון דניחא לי' לקדשה אקנויי אקני לה מקום באותו סלע וקניא לה ע"ש. וכיון דסימטא ה"ל חצר של שניהם ממש ומה"ט משיכה קונ' בסימטא וכמ"ש תו' בקידושין דף כ"ה ד"ה בהמה נקנית במסירה ע"ש דסימטא רשות היחיד הוא וכל הקודם זכה בו וא"כ ה"ל חצר של שניהם ואי נימא דחצר של שניה' בקידושין מהני תיפשוט דחצר של שניהם לא אמרינן אקנויי אקני' לה בקידושין דאי נימא דאקנויי אקני לה בקידושין תיקשי הא דתנן בפר' הזורק דף ע"ח קרוב לה מגורשת כו' מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת וכן לענין קידושין ומפרש לה בגמ' קרוב לה תוך ד' אמות מחצה על מחצה דאתי' בהדדי ע"ש ואי נימא דבחצר של שניהם אקנוי אקני א"כ אפילו אתו בהדי הדדי נימא דאקנויי אקני לה חצירו ואי נימא דמהני ד' אמות אפילו ברה"ר שפיר משכחת לה ברה"ר וכי אתו בהדי הדדי דאינו אלא מכח ד' אמות דבזה לא מהני אקנויי אקני לה כמ"ש בס"ק ג' דארבע אמות אינו שלו שיוכל להקנות לחבירו ולא מהני ד' אמות אלא שיזכה בחפץ המונח תוך ד' אמותיו וע"ש ודו"ק ועיין בתו' פ' הזורק שם ד"ה ר' יוחנן אמר קרוב לה אפי' מאה אמה וע"ש בר"ן:
ס"ק ה
וזרקם לתוך ד' אמותי' כתב ח"מ ז"ל קנין ד' אמות הם תקנת חכמים כדאי' בגמרא וא"כ לא הוי אלא קידושי דרבנן לפי דעת רי"ו שהביא ב"י בסימן כ"ח גבי מעמד שלשתן אבל דעת הר"ן פ' הזורק דהוי קידושי תורה דהפקר ב"ד הפקר וכמו שתיקנו גבי היא יכולה לשומרו אפילו ק' אמה הרי זו מגורשת עכ"ל וז"ל הר"ן פ' הזורק ואע"ג דד' אמות לכ"ע אינו קונה דבר תורה כיון דרבנן תקינהו ואמרו שיהיו קונות הרי הקנום לו ועשאוהו כחצירו והפקר ב"ד הפקר עכ"ל. והרמב"ן בחידושיו שם פרק הזורק ז"ל ארבע אמות שלה זהו קרוב לה כו' וטעמא דמתני' בין לרב בין לר' יוחנן משום מאן דמקדש אדעתא דרבנן מקדש דהא ארבע אמות גופייהו בכל מקום דבר תורה אינו קונה ואין צריך לומר כל שיכולה לשמור דאינו קונה לה אלא מדבריהם ותקנת עגונות התיר להם וכדאמרינן לגיטין אמרו ולא לדבר אחר אלמא תקנתא דרבנן היא בגיטין ומשום לתא דידהו תיקון בקידושין משום ויצאה והיתה עכ"ל ומבואר מדברי הרמב"ן דבגיטין אינו אלא מדבריהם והא דמהני גיטא דרבנן למשרי אשת איש היינו משום דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש וכמו שאמרו כיוצא בזה רפ"ק דכתובות ור"פ השולח. ואיכא למידק לפי דברי הרמב"ן תינח בגיטין דכיון דכל המקדש אדעת' דרבנן מקדש מהני בגיטין למשרי אשת איש ומשום דאפקיענהו רבנן לקידושי מינה מהני לה גיטא דרבנן אבל בקידושין אם אינו אלא מדרבנן היאך יתכן דליהוי מזה קידושי תורה דאע"ג דמקדש אדעתא דרבנן לא מהני מזה לקידושי תורה דגבי גיטה דרבנן מהני לי' הא דמקדש אדעתא דרבנן בכדי שיהיו יכולין להפקיע מתי שירצו אבל להיפך לעשות מקידושי דרבנן קידושי תורה אי אפשר ולא מצי משוי מקידושי דרבנן קידושי תורה וליכא למימר דקרוב לה מקודשת אינו אלא מדרבנן ולהצריכה גט א"כ הא דתנן קרוב לה מקודשת מחצה על מחצה מקודשת ואינה מקודשת דהא תנן וכן בקידושין ומחצה על מחצה דמגורשת ואינה מגורשת וכמו כן בקידושין לאו משום ספיקא הוא אלא דדינא כן וכמ"ש תו' פר' הזורק דף ע"ח ד"ה מחצה על מחצה א"כ מה בין קרוב לה למחצה על מחצה כיון דשניה' צריכה גט מדבריהם וליכא למימר דבקרוב לה ה"ל ודאי קידושין מדרבנן ואם יקדשנה אחר לא תפסי קידושי שני ומשום דאפקעינהו רבנן לקידושי שני דלא אשכחן בקידושי דרבנן דלא תפסי קידושי שני וכל קידושי דרבנן אינו אלא להצריכה גט מדרבנן ובמחצה על מחצה נמי צריכה גט מדבריהם. ונראה דגם הרמב"ן ס"ל דכיון דתיקון רבנן דליהוי קנין מהני מדאוריית' ומשום דהפקר ב"ד הפקר אלא דגוף ד' אמות או מקום השמיר' לא הפקירו ב"ד מעולם את הד' אמות שיהי' שלה כיון דבתר הכי כי אתי אחר הרי הם שלה ועיין תוספות ר"פ האשה רבה דף פ"ט בהא דפריך מן הטמא על הטהור במזיד אין תרומתו תרומ' והדר' לטבלי' וכיון דמדאוריית' הוי תרומה היכי אהדרי' רבנן לטבלי' ושם בתו' ד"ה שהפקר ב"ד הפקר ז"ל אבל מן הטהור על הטמא ליכא למימר דאפקוהו מרשותו בשעת הפרשה כיון דבתר הכי נמי שלו הוא ועליו לתקנו עכ"ל. וה"ה לית לן למימר דמקום שמירה וד' אמות אפקעוה חכמים מרשות העולם ואוקמה ברשות האשה כיון דלבתר הכי נמי דכ"ע הוא ולשעה נמי לא אוקמהו חכמים את מקום שמירה וד' אמות ברשות האשה והגע עצמך אם זרק גט לאשתו ושטר קידושין לאחרת ושטר מכירה לאחד כרוכין זה קנה השטר מכירה וזו שטר קידושין וזו הגט והוא מן הנמנע שיהי' ברגע אחד לשלשתן אלא דלא הקנוהו חכמים בד' אמות או במקו' השמירה כלום אלא שהקנוהו חכמים למי שמונח
בד' אמותיו את החפץ וכמו כן בקידושין הקנ' לה חכמים כאלו היה מונח תוך חצירה והפקר ב"ד הפקר על החפץ ועל כסף הקידושין המונח שם וכיון שנקנה לה מדרבנן את כסף הקידושין הוי קידושי תורה כמו במעמד שלשתן דהוי דרבנן והוי קידושי תורה אבל בגט נהי שקנתה הגט מדרבנן אם קנין חצר ליכא דד' אמות לא הפקירו לאשה לדעת הרמב"ן אלא החפץ המונח תו ליכא למימ' דאפקעוהו לגיטא מרשות הבעל לרשות האשה ומשום הפקר ב"ד דהא אפי' הקנ' הבעל את הגט לאשה אגב קרקע דנקנה לה הגט ודעת רש"י ר"פ הזורק דמהני לדעת הרמב"ן לא מהני דבגט בעינן ונתן בידה או בחצר' דה"ל כידה וכיון דתורת חצר ליכא בד' אמות וכמו כן במקום שמירה דלדעת הרמב"ן לא הפקירו מקום ד' אמות והפקר ב"ד אינו אלא על כסף קידושין המונח תוך ד' אמות או במקום שמירה ובגט לא מהני שום קנין אלא ידה או חצירה דהוי כידה ומש"ה בגט אינו אלא מדרבנן ואפקיעוהו רבנן לקידושין מינה ובכסף קידושין כיון דנקנה לה הכסף ממילא הוי מזה קידושי תורה וכמו במעמ"ש ודו"ק. ולפי זה בקדושי שטר שזרק לה תוך ד' אמות או במקום שמירה לדעת הר"ן שכתב דהוי חצירה ומשום דחז"ל עשאם לחצר וכיון דהוי חצירה מדרבנן הוי נמי קידושי תורה וכמו במעמ"ש אבל לפי מ"ש לדעת הרמב"ן דאינו הפק' אלא החפץ המונח אפקרינוהו בזה הוא דהפק' ב"ד הפקר וקידושי שטר דאיתקש ליציאה דבעי ידה או חצירה א"כ לא מהני מן התור' ואינו אלא מדרבנן דלרמב"ן לא מצינו לומר דס"ל נמי דאפקירנהו לד' אמות והוי חצירה וכמ"ש הר"ן דא"כ לא הי' צריך לומר כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש אלא הי' הגט מהני מן התורה ע"י חצר דרבנן וכיון דבגט לא אתי עלה אלא משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וזה יתכן בגט דכיון דמקדש אדעתא דרבנן מהני גיטא דרבנן וכמו שאמרו בש"ס דאפקעינהו לקדושי אבל מקידושי דרבנן אי אפשר להיות קידושי תורה וכמ"ש וא"כ קידושי שטר לדעת הרמב"ן אינו אלא מדרבנן ואם קידשה אחר צריכה גט משני כמו במקדש בעד א' ובשאר קידושי דרבנן דצריכ' גט משני ולא אפקיעונהו רבנן לקידושי שני וכמ"ש ודו"ק. ומכל הלין מוכח דקנין דרבנן מהני לקידושי תורה דלדעת הר"ן ד' אמות ומקום שמירה הוי חצר דרבנן ומהני לקידושי תורה וכן לדעת הרמב"ן הדבר הנקנה שם הוא מדרבנן ואפ"ה הוי קידושי תור' ובסימן כ"ח ס"ק ל"ג הארכנו בפרט זה ושם מבוא' דעת הרמב"ם דקנין דרבנן לא מהני לדין תורה ומש"ה פרה מישראל הנקנה לכהן בקנין דרבנן אינה אוכלת בתרומה וא"כ צ"ל הא דתנן פ' הזורק קרוב לה כו' וכן לענין קידושין דהיינו דהוי קידושי דרבנן ובגט שפיר מהני מן התורה דגיטא דרבנן מהני לאיסורי אשת איש דאפקעינהו לקידושין וכמ"ש ולפי"ז קשה במ"ש הרמב"ם פ"ד מה"ל אישות דינא דמתני' פ' הזורק וז"ל היו עומדים ברה"ר או ברשות שאינו של שניהם וזרק לה קידושין קרוב לו אינה מקודשת קרוב לה מקודשת מחצה על מחצה כו' הרי זו ספק מקודשת כיצד הוא קרוב לו וקרוב לה כל שהוא יכול לשמור כו' שניהן יכולין לשמור כו' זה הוא מחצה על מחצה ע"ש ואי נימא דבקרוב לה דהיינו שיכולה לשמור נמי אינו אלא מדרבנן וקידושי אחר תופסין בה א"כ מה בין קרוב לה למחצה על מחצה דבשניהן צריכה גט מדרבנן ובשניהן קידושי אחר תופסין וצ"ע כעת. ולפי מ"ש בסימן כ"ח ס"ק ל"ג דאפי' לשטת הרמב"ם דקנין דרבנן לא מהני לדין תורה ע"כ נמי מהני לי' על כל פנים קנין דרבנן שיהי' רשאי לאוכלו ולהשתמש בו כחפצו כיון דהפקר ב"ד הפקר אלא דלא אתי דרבנן לעשות אותו כמו שלו ממש כיון דמן התורה אינו שלו ומש"ה לא מהני לדיני תורה והפקר ב"ד אינו אלא כמו האי הפקירא דעשאו תורה לנכסי עובדי כוכבי' דכתיב ואכלת את כל העמים ואפ"ה אינו שלו וכמ"ש בספר יראים דבגזלו לא נפיק ידי לולב כיון דאינו שלו ועמ"ש בסימן כ"ח ס"ק ג' וכה"ג נמי הפקר ב"ד דרשאי לאוכלו ולהשתמש ואפ"ה אינו שלו מדין תורה אלא דלאוכלו ולהשתמש מהני נמי מדין תורה ע"י הפקר ב"ד וא"כ יתיישב דברי הרמב"ם דס"ל כדברי הר"ן שכתבנו דחכמים תיקנו שיהי' ד' אמות ומקום שמירה כחציר' ע"י הפקר ב"ד ואע"ג דמן התורה אינו חצירה כיון דחצר אינו אלא רשות ועמ"ש בקצה"ח סימן שי"ג ס"ק א' דחצר דמרבי לאו דוקא חצירה אלא עיקר תליא ברשות מי שיש לו רשות בו זה הוא חצירה ע"ש וא"כ כיון דע"י הפקר ב"ד הוי רשותה משום הכי קונה מן התורה נמי לגיטין וקידושין:
ס"ק ו
כיון שקדם הוא לתוכם כתב בח"מ וב"ש ואם שניהן באין כא' הוי כחצר של שניהם והוי קידושי ספק ע"ש. כן הוא בש"ס ר"פ הזורק דרצו לומר מחצה על מחצה דאתו בהדי הדדי ופריך עלה והא אי אפשר לצמצם וע"ש וכיון דאי אפשר לצמצם הוי קידושין ספק וע"ש בתו'. עוד שם בגמ' מפרשי מחצה על מחצה בשמנה אמות מצומצמות וגט מונח בין שניהם ופריך עלה והא אגיד גבי' ע"ש וע"ש בתו'. וצריך להתבונן בקידושי כסף היכא דמונח בשמנה אמות מצומצמות דנרא' דוקא גבי גט פסול אגוד גבי' ומשום דלא הוי כריתות וכדאי' פ"ק דמציע' דף ח' גבי גט ביד' ומשיח' בידו וגבי כסף קידושין לא קפדינן באגוד גבי' דאפי' לדעת הרמב"ן והרשב"א דמפרשי גבי משכון מנה אין כאן משכון אין כאן משום דאגוד גבי' היינו משום דהכסף לא יצא מרשותו שהרי גוף משכון הוא של המקדש ואין לה לאשה אלא שעבוד אבל בזה שהכסף נקנה לאשה אלא שמונח גם בד' אמות של המקדש ה"ל מקודשת ואינה מקודשת כיון דמונח גם ברשות האשה. והנה במקח ומתנה כה"ג בשמנה אמות מצומצמות והחפץ הנקנה מחצה תוך ד' אמות של זה ומחצ' תוך ד' אמות של זה נראה לכאורה לפי מה דאמרו בשבת פ' המצניע דף צ"א ושם פליגי אביי ורבא לענין שבת אגד כלי אי שמי' אגד או לא שמי' אגד ומקשי מהא דתנן הגונב כיס בשבת כו' שהרי איסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד ואי ס"ד אגד כלי שמי' אגד קדים לי' איסור גניבה לאיסור שבת ופי' רש"י דכיון שהוציא מקצתו קנה כל המעות שבחוץ שיכול להוציא דרך פי' כו' ומשני דאפקי' דרך שוליו והא איכא מקום תלמא בנסכא וכיון דאיכא שנצין כו' ומסיק דליכא שנבין ע"ש וא"כ ממילא יבואר במתנה בשמנה אמות מצומצמו' ובכיס מלא מעות ומונח בין שניהם אם דרך פיו מונח על צד הד' אמות של המקבל מתנה קנה מה שמונח על ד' אמותיו כיון שיוכל להוציא דרך פיו ואם שוליו מונח על חלק ד' אמותיו לא קנה כלום המקבל מתנה וכמו כן בנסכא לא קנה כלום וממילא ה"ה לכסף קידושין כה"ג. מיהו לפי מה שמבואר בקצה"ח סימן שנ"א ס"ק א'. דאפי' בנסכא כל שהוא תוך ידו כמאן דפסיק וכדאי' פ"ק דמציעא דף ח' ודוקא למשיכה בעינן שימשוך כילו אבל ביד כל מה שבידו אפי' מקצת קנה אותו מקצת דה"ל כמאן דפסיק וא"כ ה"ה בחצר אם מונח קצתו בחצר של זה וקצתו בחצר של זה כל מה שיש תחת חצר של מקבל מתנה אותו קצתו קונה וא"כ ה"ה בקידושין וצ"ע:
ס"ק ז
זכה בהם והם שלו בסמ"ע סימן ר' כתב בשם תלמידי רשב"א והר"ן דדוקא כשקדם הוא לכלי אבל אם קדם הכלי לאדם לא אבל רי"ו לא חילקו וע"ש ובש"ך כתב עלה דאפי' לדעת ת"ר והר"ן היינו דוקא במתנה אבל במציאה אין חילוק כדמוכח בש"ס פ"ק דמציע' עכ"ל והיינו מדפריך שם בהא דד' אמות קונות מהא דתנן נפל על הפיאה מעבירין אותו הימנו ע"ש והתם קדם הפיאה והוא בא אח"כ ונפל עלי' אלמא דבמציאה אפי' קדם הכלי נמי קונה לו ד' אמות ועמ"ש בזה בקצה"ח סימן ר' ס"ק ד' ושם מבואר בגיטין וקדושין מהני בר"ה אפי' קדם הכסף ובגט לא מהני דה"ל טלי גיטך מע"ג קרקע ובקידושין שפיר מהני ברה"ר אפי' קדם כסף הקידושין ע"ש:
ס"ק ח
והם שלו כתב בתשובת הריב"ש סימן ר"ה ז"ל ועוד נסתפקת על מי שזרק גט לאשתו בבית הכנסת תוך ד' אמותי' אם אמרינן ד' אמות של אדם קונה כו' תשובה כו' ואם הוא תוך ארבע אמותי' וכן לא צריך לראות מי קדם דבה"כ הרי הוא כרה"ר שהרי אין לו כח יותר ממנה להניח שם כלים או כחצר שאינו של שניהם וכו' ואף אם נאמר שאין ד' אמות קונות ברה"ר אלא בסימטא או בצדי רה"ר כמאן דאית לי' הכי בפ"ק דמציעא מכל מקום בה"כ הרי הוא כסימטא לענין גיטין שרגילין הוא שענינים כאלו נעשו שם והוא לגבי גיטין כסימטא לגבי הנחת כלים ע"ש. ובית הילל כתב שנעלם מהריב"ש גמ' דנדרים דף מ"ו שם שהרי בה"כ דכמי שאין בו דין חלוקה דמי ותנן שניהן אסורין בדבר של אותו העיר והרי מבואר דכחצר שותפין דמי וא"כ היא מקודשת מספק כיון שבה"כ הוא כחצר של שניהם עכ"ל. וב"ש כת' עלה דב"ה ז"ל ובודאי לא נעלם זאת מריב"ש אלא גיטין וקידושין שאנו מרגילין לעשות בבה"כ כמ"ש שם מש"ה ס"ל דהוי כסימטא עכ"ל ולא הי' לפני ב"ש דברי ב"ה בי"ד סימן רכ"ד ז"ל והנה נעלם מעיני הריב"ש גמ' זו וכו' א"כ משמע שהוא מדמה בה"כ לרה"ר או לחצר שאינו של שניהם ומה שכתב לבסוף שבה"כ הוא כסימטא וא"כ הוא כחצר של שניה' היינו דכתב דוקא לענין גיטין הוא כסימטא לפי שרגילין אבל לענין
הנח' כלים אינו כסימטא וכאן בגמ' הנז' משמע שבה"כ הוא כחצר של שניהם עכ"ל, ונראה כיון דקדושת בה"כ עלה אינו כסימטא לענין הנחת כלים ועיין בא"ח סימן קנ"א ובנדרים דפריך והרי בה"כ דכמי שאין בו דין חלוקה ותנן שניהם אסורין בדבר של אותה העיר היינו לענין לכנוס לבה"כ להתפלל ולשאר דברי' שמותרין בבה"כ אבל להנחת כלים ה"ל כחצר שאינו של שניהם מחמת קדושת בה"כ ומש"ה נראה דלמקח וממכר אין לו ד' אמות ודוקא לענין גיטין וקידושין דרגילין בבה"כ ומשום דה"ל מצוה ה"ל דין סימטא ורשות בכך ויש לו ד' אמות אבל לענין מקח וממכר דאין רגילין בבה"כ לא:
ס"ק ט
ספק קרוב לו כת' ב"ש ז"ל היינו שתי כתי עדים המחולקים אם הי' קרוב לו או קרוב לה אבל אם הי' לעדים ספק אם הי' קרוב לה אין חוששין לקידושין דה"ל כאלו קידש בלא עדים הגהת אשרי סוף גיטין ובפ"ד אחין משמע שם דהוי ספק קידושין אפי' בכת אחת לפי פי' רש"י שם ע"ש וצריך לומר דהיכא שראו העדים המקום ונסתפקו אם קרוב לה נעשה המעשה מקודשת על פיהם ספק קידושין אבל אם העדים לא ראו כלל מקו' הנפילה רק ראו זריקת הקדושין ואין יודעין להיכן הגיעו אם קרוב לה בזה לא הוי אפי' ספק קידושין ועוד נרא' לפי מ"ש הרא"ש פ' האיש מקדש דשליחות אין צריך עדים ואפי' בשליח קבלה דידה אין צריך עדים ועיין בסימן ל"ה ברמ"א שם וכיון דחצר וארבע אמות מדין שליחות הוא דגם ד' אמות הוא מדין חצר לפי מ"ש הר"ן הובא בס"ק ד' ע"ש וא"כ אם הס' אם הגיע לחצר' שהוא ד' אמות שלה ה"ל ספק קידושין ולא הוי כמקדש בלא עדי' כיון דאין הספק אלא בשליחות אם המקו' הוא שליחה או לא בזה אין צריך עדים דבשליחו' אין צריך עדים. ולפ"ז גבי גט כה"ג בספק קרוב לה לא הוי גט כיון דגבי גט לכ"ע בעינן עדים על השליחות לקבלה וכמ"ש ברא"ש לחלק בזה דבקידושין אין צריך עדים על השליחות ובגירושין צריך עדים וכיון דהעדים לא ידעו המקום אם הוא שלה ה"ל כשליחות בלא עדים דהא המקום הוא בתורת שליחות ומכ"ש בגיטין דחצר נמי משום יד וליכא עדים אם הגיע לידה ה"ל גירושין בלא עדים. ויתיישב בזה קושית תו' פ' הזור' דף ע"ח בהא דאי' שם וליחזי הי מינייהו קדים כו' ופריך והא אי אפשר לצמצם והקשו תו' דנימא כיון דלא ידעי הי מינייהו קדים ה"ל מגורשת ואינה מגורשת ע"ש ולפי מ"ש דבגט כה"ג ה"ל כאלו אין כאן עדים על השליחות ולהכי משני בגמ' בשמנה אמו' מצומצמו' דזה אינו מחמת ספק או כדמוקי לה בשני כתי עדים דהשתא איכ' עדים על הגירושין שהי' קרוב לה ודו"ק:
ס"ק י
אם אמרה שיקבלם לי כתב בתו' רי"ד ז"ל ע"מ שיקבלם לי פי' לא מטעם שעשאום שליח קבלה אלא מפי האשה ולא שתאמר לאחר אמור לפלוני ויקבל קדושי כדפרישי' בגיטין דשליחות לקבלה מילי הוא ומיל' לא מימסרי לשליח וכי היכא דלא מצי למימר גבי גט אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתומו עד שישמעו מפי הבעל ה"ה ה"נ בשליחות לקבלה דאשה דכל שליחות לקבלה מילי נינהו אלא היינו טעמא כיון דאמרה תנם לאבא ולאביך כאלו נתנתם בידה עכ"ל: והתו' רי"ד לשטתו שם דס"ל דכל שאמרה תנהו לפלוני או שים אותו ע"ג קרקע מהני אפי' גבי גט כאלו נתן בידה ע"ש ז"ל כלל אומר איזהו יקרא שליח לקבלה כשלא אמרה לבעל תנהו לפלוני אלא מינתו שליח לקבל מיד הבעל ההוא ודאי בעינן שתמנהו שליח פה אל פה ולא ע"י שליח אבל כשאומרת היא לבעל תנהו לפלוני ואתקדש לך כאלו נתן בידה דמי ואעפ"י שלא מינתה אותו פלוני שליח לקבלה הוי מקודשת וכן לגבי גט עד כאן לשונו ע"ש אמנם לא הוזכר שטה זו לא בפוסקים ראשונים ולא באחרונים ונראה דהוא דעת יחיד ואינו מובן שטה זו. ולפ"ז תיקשי האי דע"מ שיקבלם לי דה"ל מילי ולא מימסרו לשליח כה"ג בגט ועיין ש"ע ח"מ סימן רמ"ד שני דיעות באומר אמרו ועיין סימן קמ"א. ונראה דהתם באומר אמרו סתם אבל באומר אמרו לפלוני ה"ל שליח שלא בפניו ומהני ואפי' תימא דגם בכה"ג פסול היינו דוקא בגט ומשו' דבעי לשמ' ועוד נרא' לפי מ"ש בקצה"ח סימן רמ"ד סק"ד דבמתנה מהני שליח עושה שליח לקבלה ומשו' דזכין לאדם שלא בפניו וזכי' עדיפא משליחו' ע"ש וא"כ ה"נ כיון דבעיקר הקידושין נתרצית האשה בעצמה אלא שהכסף ניתן לה ע"י שליחה וזכין לה הכסף ע"י שליח שלוחה ואכתי צ"ע:
ס"ק יא
הניחהו על הסלע לשטת רש"י סלע שלה הוא דמקודשת מתורת חצר ובסלע של שניה' בעי לה ומשום דאע"ג דבעלמא חצר השותפין אין קונין זה מזה גבי קידושין אפשר דאקנויי אקני לה מקום וכמ"ש הר"ן ע"ש ולשטת תוס' והרא"ש לא מיירי מתורת חצר אלא שנתן אח"כ תוך חיקה ואם הסלע אינה שלה אע"ג דנתן אח"כ תוך חיקה אינה מקודשת דכיון דאמר' לו תנהו ע"ג סלע שאינ' שלה גלי אדעתה שאינ' רוצה בקידושין ואינו אלא דחי מדחי לי' ובסלע של שניהם מבעי' היכא דזרק אח"כ תוך חיקה אם הוי דיחוי אי לא ע"ש. ובח"מ כתב דהיכא דהסלע שלה מקודשת אפי' לא נתן אח"כ תוך חיקה משום חצר ע"ש. אמנם נראה דלשטת תוס' ע"כ לא מיירי משום חצר דאי נימא משו' חצר א"כ מנ"ל לש"ס דמיירי בנתן אח"כ תוך חיק' בכדי למיבעי בסלע של שניהם בזרק לתוך חיקה אח"כ כיון דמצינו לומר דברייתא לא מיירי מזרק לתוך חיקה אח"כ. לכן נראה דברייתא לא מיירי מתוך חצר לשטת תו', ומשום דסתם סלע אינה משתמר ואפי' עומד בצדו לא מהני לפי מ"ש הרב המגיד פי"ז מגזילה דעומד בצדו לא מהני אלא בתוכה ע"ש וכ"כ הרמ"א בח"מ סימן ר' ואינו במשמע שהאשה עומדת על הסלע וע"כ אינו אלא בזרק לתוך חיקה ואפ"ה אם הסלע אינו שלה דחי קא מדחי לי' לכן בעי לה בסלע של שניהם ועיין בח"מ שכתב הרמב"ם דלא כדברי התו' וס"ל דחצר של שניהם אף דלא קנה לענין מקח מ"מ גבי קידושין הוי ספק ויליף לה מהאי דסלע של שניהם ע"ש ועמ"ש בסק"ג:
ס"ק יב
או תן דינר על הסלע והיינו מדין ערב ומשו' דס"ל לשטה זו דאפי' באומר זרוק מנ' לים נמי חייב מדין ערב כיון שהוציא ממונו על פיה וז"ל הטור י"א אם אומר תן ככר לכלב או תן מנ' על גבי הסלע ואקדש אני לך שהיא מקודשת ונ"ל דאינה מקודשת וראוי להחמיר עכ"ל ומשמע דבתן על הסלע נמי אית בי' דין ערב למאן דס"ל תן ככר לכלב אית בי' דין ערב והרמב"ן כתב דמאי דאמרינן תנהו לכלב אינה מקודשת לאו בחד גווני נינהו דבתנהו על הסלע אפי' אמר' ואקדש אני לך לאו כלום הוא דלאו מידי עביד אפומה אבל בתנהו לכלב אלו אמרה ואקדש אני לך
מקודשת כיון שהוציא ממון על פיה מקודשת מדין ערב ע"ש הובא בר"ן. ונראה דהטור איירי מסלע שאינו משומר והוא מקום האבוד וה"ל כזרוק מנה לים דהוציא ממון על פיה והרמב"ן מיירי מסלע שאינו מקום האבוד וא"כ לא הוציא ממון אפומה. ובריטב"א ז"ל ואב לכולן ערב וה"ה והוא הטעם באומר לחבירו זרוק מנה לים או לדבר האבוד ואתחייב אני לך שהוא חייב דמידי הוא טעמא אלא מפני שהוציא ממונו מרשותו על פיו ונשתעבדו לו באותה הנאה ומה לי נתנו לאחרים על פי' במתנה גמורה או זרקו לים ומקום האיבוד כו' והוא שלא חזר ונטלו משם דאם חזר ונטלו משם הא לא עבד כלום על פיו ובמה נשתעבד לו ומיהו אם נתנו שם והלך לו והניחו לאיבוד במקום שאינו משתמר ואח"כ חזר ונטלו משם איכא למימר דחבירו חייב לו דמאי דהדר השתא ושקלינהו כמציאה הוא אצלו ומן שמיא הוא דאקנינהו ניהלי' והוא תליא בפלוגתא דרשב"א ורבנן פ' אלו מציאות המוציא מציאה בסרטיא ופלטיא ובכל מקום שהרבים מצויין שם דרבנן אמרי חייב להחזיר ורשב"א אמר איני חייב להחזיר וקי"ל כוותי' ברוב גוים מיהת הלכך כל שנתנו לאיבוד במקום שהרבים מצויין שם שאלו מצא שם מציאה אינו חייב להחזיר והניחו שם ולאחר זמן חזר ונטלו הרי הוא אצלו כממון אחר וחבירו חייב לו במנה זו וכיוצא באשה מקודשת אבל מקום שכיוצא בו אם מצא שם מציאה חייב להחזיר לבעלים אף כאן נמי כשחזר ונטלו הרי נטל שלו והוה פטור ובאשה אינה מקודשת כן אם אחר שהניחתם במקום האבוד בא חבירו ונטלם ואמר לו טול אותו אם לא רצה לטלו הרשות בידו וזה חייב לו בהם שכבר נתחייב לו בהם כשנתנו לאבוד על פיו עכ"ל. ומה דתלי הריטב"א בפלוגתא דרשב"א ורבנן אם הוי יאוש או לא ולכאורה נהי דלא הוי יאוש לפי שיש איזה תוחלת לבעלים ומש"ה צריך המוציא להחזירו לבעלים אבל כיון דמקום איבוד הוא אליבי' דכ"ע וזה הוציא למקום האיבוד למה לא איחיי' הערב. ונראה משום דאין הערב מתחייב אלא אם לא יבא החפץ ליד הבעלים וכמו בערב ללוה דאם הלוה משלם אין הערב משלם ומש"ה בנתנו למקום האיבוד נמי אם בא החפץ אח"כ ליד הבעלים תו אין הער' משלם אלא כשנתנו על פיו למקום הראוי ליאש דאז כבר יצא החפץ מרשות בעלים וכי הדר ושקלי' לאו ממונו הוא דשקל אלא מהפקירא זוכה ולפי"ז נראה דכה"ג נמי בערב ללוה ונתייאש המלוה מחוב במקום הראוי ליאוש דמהני יאוש בחוב וכמ"ש הרמ"א בח"מ סימן קס"ג ועמ"ש בקצה"ח שם סק"א והדר פרעי' הלוה אם הלוה כותי מהפקירא קא זכי והערב חייב לשלם למלוה כיון דמדינ' זה לאו ממונא דמלוה הוא ובטור ח"מ סימן רס"א כתב דאבידה מדעת הוי הפקר וכל הקודם זכה ע"ש וכ"כ הרמ"א שם ואפי' אינו מקום הראוי ליאוש ע"ש וא"כ ה"נ בנתנו למקום האיבוד אפי' אינו מקום הראוי ליאוש כגון בנתנו לרשות הרבים וע"ש ברמ"א סימן רס"א נמי נעש' הפקר ומקודשת והריטב"א דבעי דוקא מקום הראוי ליאוש נראה דס"ל כדעת הרמב"ם שם דאבידה מדעת לא הוי הפקר ומש"ה כשחזר ונטל משם במקום שאינו ראוי ליאוש אינה מקודשת לפי שלא הוי הפקר וא"כ במקום שאינו ראוי ליאוש וחזר ונטלו מידי ספיקא לא נפקא כיון דלדעת הטור הפקר מדעת אפי' במקום שאינו ראוי ליאוש נמי סתמא הוי הפקר וזוכה מהפקר ומקודשת וראוי להחמיר:
ס"ק יג
ויש להחמיר בדבר כתב הב"ש ז"ל כלומר דרך חומרא הוא ולא ע"פ הדין כי תן מנה לפ' אתי מדין ערב ובכה"ג אין הערב משתעבד כיון שלא בא ליד שום אדם עכ"ל. מיהו ברמ"א בח"מ סימן ש"פ הביא שני הדיעות בזרוק מנה לים אם חייב לשלם מדין ערב ולא הכריע ע"ש וא"כ הוי ספיקא דדינא וע"ש בסימן כ"ג סק"ו: