אבני מילואים א - ב· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]
סימן כט
סעיף א
ס"ק א
על מנת שתחזירהו לי. פ"ק דקידושין דף ו' אמר רבא הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי במכר לא קנה בקידושין אינה מקודשת כו' והא אמר רבא הילך אתרוג ע"מ שתחזירהו לי והחזירו יצא לא החזירו לא יצא כו' אלא בכולהו קני לבר מאשה דאינה מקודשת משום דדמיא לחליפין. וכתב ב"ח דאיירי בכפל התנאי דאל"כ התנאי בטל והמעשה קיים ועיין ב"ש שכתב ז"ל דבתו' שם בסוגיא אם נותן אתרוג ע"מ שתחזירהו אם לא החזיר לא יצא אפי' לא כפל התנאי ומשום דהוא אומדנא דמוכח ובס' ב"ה השיג על הב"ח והקשה עליו מתו' אלו ואין לומר דהתו' לא כתבו זאת אלא באתרוג משום דבאתרוג אומדנא דמוכח הוא דנתן לו על מנת להחזיר כי הוא נמי צריך האתרוג דהא לסברת התו' דלא איירי בכפל התנאי א"כ כל הסוגיא ע"כ איירי דלא כפל התנאי אפי' בקידושין ואפ"ה התנאי קיים עכ"ל וז"ל התו' שם ד"ה לא יצא וא"ת ואמאי לא יצא הא לא הוי תנאי כפול וי"ל דאיכא תנאי דלא בעי כפול כגון הכא שהי' דעתו לברך על האתרוג שלו עכ"ל ונראה כוונת תו' דבעלמא בנותן מתנה על מנת להחזי' כיון דרוצה ליתן מתנה כל שלא כפל התנאי אמרינן דנתן לו לגמרי כיון דלא כפל התנאי אבל גבי אתרוג שאין דעתו ליתן רק כדי שיברך על האתרוג שלו וסגי לה בע"מ להחזי' מש"ה הוי גילוי דעתו שאינו נותן מתנה חלוטה: ולפי"ז גם באינך באומר הילך מנה ע"מ שתחזירהו במכר ובאשה שייך נמי אומדנא זו כיון דאין דעתו ליתן המנה רק לקנות האשה או השדה וסגי לה בע"מ להחזיר אינו נותן יותר וא"כ לפי המסקנא דבאשה לא קנה במתנה ע"מ להחזיר תו ליכא אומדנא שלא נתן אלא לקידושין בע"מ להחזיר כיון דבקידושין לא מהני ע"מ להחזיר ויתיישבו דברי הב"ח. אך קשה לפי"ז בס"ד דבמתנה ע"מ להחזיר במכר לא קנה ובאשה אינה מקודשת ומקשה עלה למימרא דסבר רבא מתנה ע"מ להחזיר לא שמי' מתנה כו' והא אמר רבא כו' ותיקשי לפי ס"ד דבמכר לא קנה א"כ אמאי לא קנה הא לא כפל לתנאי דתו לא הוי אומדנא דלא רצה כלל ליתן משלו אלא בכדי לקנות הקרקע וסגי להי במתנה ע"מ להחזיר כיון
דבס"ד לא מהני מתנה ע"מ להחזיר במכר. ועיין ב"ש שכתב דלדעת הרא"ש דמפרש באתרוג דמיירי בתנאי כפול א"כ פשיטא דבקידושין נמי מיירי בתנאי כפול ושפיר כתב ב"ח כו' מיהו יש לומר אפי' לדעת הרא"ש לא אמרינן אם לא כפל התנאי המעש' קיים היינו הקידושין משום דהיא לא סמכה דעתה והיא סבורה דמחוייבת להחזיר לו ודמי למעמ"ש או לקידש בחוב של אחר דאמרינן דלא סמכה דעתה כן ה"נ וכו' ע"ש. ואינו נרא' לומ' בזה לא סמכ' דעת' דהתם בחוב של אחר דדינא הוא דיכול למחול בזה הוא דלא סמכה דעתה כסבורה שבק דידי ומחיל לאחריני אבל היכא דמדינא שלה ולומר לא סמכה דעתה דלאו דינא גמירי ובמקום שקנתה סבורה שלא קנתה ודאי לא אמרינן ובפ' האיש מקדש דף מ"ח דמוקי פלוגתא דר' מאיר וחכמים בקידשה בשט"ח כגון דקידשה בשט"ח ולא אמר קני לך איהו ועל שעבודי' כו' מר אית לי' דרב פפא וכו' אבע"א מר אית לי' כרבי כו' ע"ש ונימא דלא סמכה דעתה ולאו דינא גמירי אי כרבי אלא ודאי כל שקנתה מדינא לא אמרינן לא סמכה דעתה וסבורה שלא קנתה וה"ה הכא כיון דלא כפל התנאי ומדינא שלה ודאי סמכה דעתה וזה פשוט. אמנם בעיקרא דהך מלתא כבר העליתי בזה דבר נכון בקצה"ח סימן רמ"א ס"ק ט' והוא דהיכ' דהתנה בדיני תנאי בני גד וב"ר הברירה בידו שלא יקיים התנאי ויתבטל המעשה והיכא דלא התנה בדיני התנאי וכגון דלא כפלי' מחייבין אותו לקיים תנאו דכיון דהמעשה קיים ולא יתבטל לעולם גם הוא מחויב בתנאי כמו שהתנה עבור המעשה וכיון דמתנה ע"מ להחזיר היינו מתנה חלוטה ע"מ להחזיר לו דהיינו שיחזור ויקנה אותו לו במתנה ובזה אפי' לא כפל לתנאו כיון דהמעשה קיים וזה שנותן אתרוג על מנת שיחזור ויתן לו אתרוג זה או אתרוג אחר מכי משך באתרוג מחויב הוא בפסיק' שפסק לו בעדו וכמ"ש בנימוקי יוסף פ' הזהב מי שמשך חפץ מחבירו והתנה ליתן לו כור חטים חדשים חייב ליתן לו כמה שפסק וע"ש וכן במנה ע"מ להחזיר ודאי מחויב להחזיר כמו שפסק בשעת משיכה ומש"ה לא קשיא להו תו' בריש המימרא דהילך מנה ע"מ שתחזירהו דהא לא כפל התנאי דלפי מ"ש אפי' לא כפל התנאי מחויב להחזיר כמו שפסק אלא בהא דאמר רבא לא החזירו לא יצא בזה הוא דקשיא להו דנהי דמחויב להחזיר מחמת תנאו שהתנה בשעת משיכה ה"ל גזל מכאן ולהבא אם אינו מחזיר ולא למפרע ומחמת התנאי הוא דהוי גזל למפרע ומש"ה קשיא להו לתו' דהא לא כפל ושם ראי' לדברינו אלה ביבמות דף ק"ט בת חמוהי דרב פפא נפלה לפני יבם שאינו הגון לה אתא לקמי' דאביי א"ל חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז לבתר דחלץ א"ל אביי זיל הב לי' וא"ל רב פפא ולימא לי' משטה אני בך מי לא תניא הרי שהי' בורח מבית האסורין וע"ש דמסיק אין תנאי בחליצה וכתב שם הרשב"א בחידושיו בתר דחליץ לה א"ל זיל הב לי' וז"ל ואיכא למידק היכי הוי מחייב לה אביי למיתן לי' ורב פפא למאי איצטריך לאתויי ראי' מבורח מבית האסורין והא הכא כיון דאתני לי' בלשון על מנת לא מחייב ולא מידי משום דכל האומר על מנת אין מחייבין אותו לקיים התנאי אלא אם רוצה לקיים יקיים ואם ירצה לא יקיים לפי שכבר נתפרשה כפייתו אם יקיים התנאי יקיים המעשה ואם לא יתקיים התנאי לא יתקיים המעשה וכיון שכן ה"נ לימא לי' לא בעינא בחליצה ולא יהבינא והרי החליצה ממיל' קיימת והיא פטורה מליתן וי"ל כיון שאי אפשר לחליצה להתבטל הרי זה כשכירות ולפיכך אי הגון לה מחייבין אות' ליתן לי' מדין שכירות והיינו דאמרו בירושלמי אמר רב מנא אם אמר על מנת נותנת אלא מכיון דלא הגון לה ומצוה עליו מן התורה בחליצה ורמי עלי' למיחלץ האי כעין אנוסה היא ואיהו נמי לא פסיד מידי דהא לא חזי לה מינה מידי עכ"ל וכבר קדמו הרמב"ן בחידושיו בזה וכ"כ הרא"ש שם ע"ש ומבואר לנו מזה דהיכא דאינו כדיני תנאי כמו התם בחליצה משום שאינו ע"י שליח אבל מחויב הוא על כל פני' לקיי' תנאו כמו שהתנ' וע"ש שהארכנו בזה והוא ברור ודו"ק וע"ש ס"ק י"ד:
ס"ק ב
אינה מקודשת קידושין דף ו' בכולהו קני לבר מאשה משום דדמיא לחליפין וכתבו תו' והרא"ש דמדינא מקודשת דהא קי"ל מתנה ע"מ להחזיר שמי' מתנה אלא משום דדמיא לחליפין עקרוה רבנן לקידושין מיניה ומשמע משום דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש. וכתב הר"ן ז"ל בכולהו קני לבר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין כך היא הגירסא בה"ל רב אלפס אבל רבינו האי גאון ז"ל בס' המקח גרי' גזירה שמא יאמרו אשה נקנ' בחליפין והכי פי' דמתנ' ע"מ להחזיר לאו חליפין ממש הוא אלא דלפי שאין אשה נקנית בחליפין גזרו בה רבנן משום דאיכא חליפין דדמי למתנה ע"מ להחזיר דהיינו חליפי סודר דהדר כו' אבל מדברי הרמב"ם פ"ה מאישות שהוא מפרש דכל מתנה כה"ג לגבי אשה כחליפין הוא שאין אשה מקנה עצמה בהם ובמתנה ע"מ להחזיר לא מקניא נפשה שהרי אם אינה מחזרת לו לא קנתה כלל ואם מחזרת אותו הרי אינה ניהנית בהם ואפי' ניהנת בשו"פ קודם שהחזירתו איהו לאו בהאי הנאה קאמר לה ומשום דממתני' משמע דאין האשה נקנית בחליפין כמ"ש למעלה מש"ה תלינן מתנה על מנת להחזיר דלא תני בחליפין דתניא עכ"ל. והנה לפי שטת הרמב"ם דתלי מתנה ע"מ להחזיר בדין חליפין א"כ צ"ל דבחליפי סודר דאין האשה מקודשת מן התורה נמי אינו אלא בתורת חליפי סודר והוא בסתם הדרא למרי' דקי"ל בסודר אי תפיס מפקי' כדאי' ס"פ השותפין אבל אי נימא טעמא דחליפין משום דאפי' נותן את הסודר לגמרי וניהנת בה אינה מקודשת ומשום דאמר לה בתורת חליפין ומשדה עפרון לא ילפינן אלא תורת כסף ולא תורת חליפין וכמ"ש תוס' והרא"ש א"כ היכי מדמה לה מתנה ע"מ להחזיר לדין חליפין כיון דבחליפין אפילו ניהנת אינה מקודשת. אלא נראה דס"ל לרמב"ם דגבי חליפין דלא מקדשה אינו אלא בתורת חליפין סתם שהוא קנין סודר דהדרא למרי' ומשום דאינה ניהנת אלא מדרבנן גזרו אפי' בחליפין שנהני' אטו חליפי סודר שאינה ניהנ' וגזרו טפי בחליפין משום דסתם חליפין והוא קנין סודר עומד להחזיר וכעין זה כתב תו' רי"ד בקידושין דף ו' שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין ז"ל פי' ודלמא אתי למיעבד בפחות משו"פ דאי בשו"פ אפי' בתורת חליפין נמי הית' מקודשת כיון דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה וכל חשש חליפין אינה אלא על פחות משו"פ ופחות משו"פ הוא דמיעט התנא אבל בשו"פ היינו קיחה ממש ואפי' ע"מ להחזיר אלא שחכמים אסרו כל תורת חליפין ואעפ"י שאינו מחזיר משום גזירת פחות משו"פ עכ"ל ולשטת הרמב"ם נמי הוי משו' גזירת חליפי סודר דהוא סתמו להחזיר דבזה מדינא אינה מקודשת משום דלא ניהנית וגזרו בחליפין אפי' נותן לה לגמרי וכמ"ש. ובשטת תו' רי"ד רפ"ק דקידושין ז"ל למעוטי חליפין קשיא לי טובא ואם נתן אדם סודר לאשה שיש בו שו"פ אעפ"י שנתנו לה בתורת חליפין אמאי אינה מקודשת והרי יש כאן שו"פ וכיון דנקיטא בי' ג' על ג' והיא רשאית לעושקו אמאי אינ' מקודש' כו' ונראה לי לומר שאם בזה הסודר לבד נתרצי' לו לקדשה אעפ"י שהזכיר לה שם חליפין מקודשת היא והבמ"ע כגון שהתנה עמה לקדשה במנה ולא הי' נותנ' לה עכשיו אלא התפיסה את הסודר שתתקדש לו ולא תוכל לחזור בה והוא יתחייב ליתן לה המנה לאחר זמן בכי ה"ג ודאי אינה מקודשת כיון שאינה נתרצית לקדש אלא במנה ומנה אין כאן ואעפ"י שבשדה קונה הסודר שאם מכר לו השדה במנה ולא נתן לו המנה שיקנהו בכסף ונתן לו הסודר שלא יוכל לחזור בו קנה השדה והוא חייב ליתן לו את המנה לאחר זמן ואלו הן חליפין שקונין בכל מקום ומקיימין את המכירה כדכתיב על הגאולה ואמרינן בפ' הזהב גאולה זו מכירה אעפ"י שאין כאן לא כסף ולא שטר ולא חזקה בסודר קנאו משא"כ באשה וטעמא דמלתא כדמפרש דכיון דחליפין איתנהו בפחות משו"פ לא מקניא נפשה להתקדש לו שלא תוכל לחזור בפחות משו"פ וכיון דבפחות משו"פ ליתנהו בשו"פ נמי ליתנהי שאין גזירה שוה למחצה עד שיתן לה את המנה עכ"ל ובדף ו' שם אחר שכתב טעמא משום גזירת פחות משו"פ ע"ש כתב עלה ז"ל כך עלה בדעתי במהדור' קמא ובמהדורא בתר' חזרתי והתבוננתי שכל איסור החליפין אינו אלא כמ"ש לעיל שהתנה ליתן לה מנה ומקנה הסודר שלא יוכלו לחזור בהם כדרך שעושין במכירת שדה כו' ע"ש. ודברי תו' רי"ד אין להם ביאור כלל וכבר עמד בזה מוהרי"ט בחידושיו ז"ל ועם כל מה שהרחיב לנו ביאור עדיין לא נתבאר מה בין זה לזה מה ארי' נתרצית להתקדש לו בזה הסודר שאעפ"י שהזכיר לה שם חליפין מקודשת כדי שויו ואם לא נתרצית אלא שיתן לה מנה והתפיסה את הסודר שתתקדש על ידה שלא תוכל לחזור בה דה"ל כהתקדשי לי במנה ונתן לה דינר דאמרינן לקמן דמקודשת וישלים דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ואינה יכולה לחזור בה ונמצא שעיקר הקידושין בדינר שנתן לה ה"נ תתקדש בסודר ואי לא מהני בתורת חליפין מהני בתורת דמי' כי היכא דמהני כשנתרצית לקדש בסודר לבדו וכ"ת הכא דעתה
אמנה וה"ל מלוה גבי' א"כ מטעם מלוה אינה מקודשת ולאו משום גרעון דחליפין כו' אע"כ בדפריש שתתקדש לו בסודר חליפין והמנה יהי' עליו מלוה והוא יתן ובזה ודאי מקודשת כו' וכדומה שטעמו של הרב ז"ל דקנין חליפין מהני לקיים המכר שהמוכר לא יוכל לחזור בו כל זמן שלא קיבל הדמים והקונה לא יוכל להפטר מחיוב הדמים דהכי משמע לי' מקרא דעל הגאולה ועל התמורה ואמרינן גאולה זו מכר תמורה זו חליפין ואם כדי לקיים המקח בידו שלא יוכל מוכר לחזור בו הא ילפינן מתמורה שנתן תמורתן כיצד החליף שור בפרה משזכה זה נתחייב זה בחליפין מאי קמ"ל במכר שנתחייב זה בדמים משא"כ באשה דכי אמר לה התקדשי לי ע"מ שאתן לך מאתים זוז רצה נותן ומקיים הקידושין לא רצה מבטל הקידושין שכל תנאו אינו חיוב אלא לבטל המעשה וזה רוצ' לקדשה בתורת קנין חליפין שיתחייב הוא בדמים ולא יוכל לחזור בו מחיוב הדמים וכיון דזה אי אפשר שיתחייב אלא מתורת חליפין אתעקר להו מתורת קידושי כסף וקמו בתורת חליפין אבל היכא דיהיב לה סודר דחליפין דידה מהני לה מדין כסף היא מתקדשת בחליפי הסודר ומה שהזכיר לשון חליפין אינו מזיק דודאי דמי חליפתה ותמורתה הם משא"כ כשרוצ' לקיים הדבר שלא יוכל לחזור שום אחד מהם כדין המקח ויהי' חייב שאין דבר נוהג בקידושי כסף אפי' בעל מנת איגלאי מלתא דמשום לתא דקנין חליפין אתי ולא משום לתא דכסף כך נראין דבריו ואעפ"כ אני מהסס בהם דמה שבמכר מתחייב לתת הדמים ואינו יכול לחזור בו לא הקנין סודר גורם דאפי' קנאו לקרקע בכסף ושטר וחזקה וקצבו את הדמי' תחלה משקנה הקרקע נתחייב בדמים דהא קי"ל האומר תן דבר זה לפלוני ואתחייב אני כך בדמיו חייב מדין ערב לעצמו לא כ"ש וכן נ"ל שאם אמר לאשה תתקדשי לי ואתחייב לך כך וכך משנתקדשה לו נתחייב בנדר שנדר ואינו יכול לחזור והן הן הדברים הנקנים באמירה והא דאמרינן והוא יתן היינו משו' דאמר על מנת ושמא הוא סבור דהיכא דפירשו דמים וא"ל מוכר ללוקח לך חזק וקני והחזיק לא מהני אלא שלא יוכל המוכר לחזור בו אבל לוקח יכול לחזור בו ואלו בקנין סודר כיון שקנה ממנו בחליפין עשאן לדמים חליפין ומשזכה זה נתחייב זה בחליפין ונלמד הדבר מדכתיב על הגאולה גאולה דומיא דתמורה שנתקיים המקח משני הצדדין ודבר זה צריך בדיקה עכ"ל. והנה עם כל הפלפול העצום לא העלה דבר ברור בזה: ונראה בביאור שטת רי"ד והוא לפי מ"ש בסמ"ע סימן ק"ל סק"א דהא דשדה נקנ' בשו"פ היינו כשנותן בעד שיוי המקח ונותן בעד תחלת הפרעון והשאר זוקף במלוה או היכא שכל שיוי המקח אינו אלא פרוטה אבל אם אינו נותן בעד שיוי המקח אלא שנותן לקנין לא מהני שהרי שדה עפרון הי' בעד שיוי המקח ע"ש. ובט"ז השיג מהא דאשה נקנית בשו"פ ואינו אלא לקנין דשיוי המקח לא שייך באשה ע"ש. ולענ"ד אינו השגה דודאי גם באשה שייך שיוי וכמבואר מדברי הרא"ש ספ"ק דמציעא ושם כתב להוכיח דמוחל שטר אינו צריך לשלם כל שיוי השטר אלא דמים שנתן מהא דאמרו פ' האיש מקדש דף מ"ח במקדש בשט"ח דאחרים דאשה לא סמכה דעתה וסבר' שביק דידי ומחיל לאחריני והא יצטרך לשלם אע"כ שאינו משלם אלא דמים שנתן וקידושי אשה אינו אלא פרוטה וע"ש ומבואר דקידושי אשה נמי שיוי הוא ומש"ה קידושי כסף נמי בתורת שיוי הוא ואם מקדשה בפרוטה הוי כל דמי שיוי הקידושין ואם מקדשה במנה ונתן לה דינר או פרוטה נמי צריך שיהי' הדינר או הפרוטה בתורת תחילת פרעון שיוי הקידושין ונותן לה אח"כ מנה חסר דינר או חסר פרוטה וכמו בשדה והכל בתורת תחלת פרעון ובתורת שיוי ולא לשום קנין. ולפי"ז יתבאר דברי תו' רי"ד דהיכא דמקדשה בחליפין שו"פ והוי האשה תמורת החליפין ה"ל חליפין משום לתא דכסף שבו ונקנית בתורת שיוי אבל חליפין שהוא לקנין שמוכר לו שדה במנה ואינו נותן המנה רק שנותן הסודר לקנין דבזה אין הסודר בתורת שיוי דהא המכר הי' בעד מנה ואינו מנכה מן המנה מה ששוה הסודר ואין הסודר אלא לקנין וא"כ אין בו משום לתא דכסף דהא כסף אינו קונה אלא כשנותנו לפרעון או לתחלת פרעון וכמו שאמרו גבי התקדשי לי במנה ונתן לה דינר דמקודשת וישלים כדאי' פ"ק דקידושין דף ק' דהוי הדינר לתחלת פרעון אבל בסודר שנותן לקנין והמנה שקצב מתחייב ליתן ואינו מנכה הסודר א"כ אינו אלא לקנין וכל שהוא לקנין אין בו תורת כסף דהא כסף לא מהני אלא לפרעון או לתחל' פרעון וזה הוא ההבדל שבין כסף לחליפין דכסף אינו לקנין וחליפין הוא לקנין ובכסף כשהוא לתחלת פרעון הוא נכנס בכלל שיווי המק' וסודר אינו בכלל שיווי המקח אלא דמי המקח הוא בשלימות כאשר קצוב ביניהם והחליפין הוא לקנין ומש"ה כשמקדשה בסודר שו"פ אע"ג שאומר בתורת חליפין יש בו נמי משום לתא דכסף כיון דאינו נותן רק הסודר בעד שיווי הקידושין ה"ל כסף ולשיווי הקידושין וכן אם מקדשה במנה ונתן לה סודר שו"פ לתחלת פרעון משלים המנ' חסר שו"פ אז מהני ג"כ משום לתא דכסף אבל אם מקדשה במנה ונותן לה סודר ושיתחייב המנה בשלימות תו אינו אלא חליפין ולא מהני בתורת כסף כיון דאינו לתחלת פרעון ה"ל לקנין וכסף לא מהני לקנין אלא משום תורת חליפין ובכלי ותורת חליפין לא מהני אלא בשדה ולא בקידושי אשה כיון דבפחות משו"פ ליתי' ה"ה בשו"פ ותור' כסף לא מהני לקנין וזה נכון היטב בביאור תו' רי"ד ודוק היטב: ובעיקר דברי הסמ"ע שכתב דכסף דקונה בקרקע היינו דוקא מדמי השדה ולא לקנין. השיגו הב"ח וט"ז והשגת הט"ז כבר נתיישב לעיל והשגת הב"ח דאינו כסף שיווי אלא כסף קנין וכדכתיב שדות בכסף יקנו ע"ש סימן ק"צ. ולענ"ד נראין דברי הסמ"ע דכסף היינו מדמי שיווי המקח דרש"י בפ' הלוקח דף י"ג בהא דאמר ר' יוחנן דבר תורה מעות קונות דיליף מדכתיב ונתן הכסף וקם לו ויליף הדיוט מהקדש והתם במעשר שני כסף חילול הוא משיוי המעשר וכן לפי מ"ש בשטה מקובצת פ' הזהב טעמא דר' יוחנן משום דרוב קנינים בכסף כדכתיב אוכל בכסף תשבירני ע"ש והוא כסף שיווי א"כ ה"ה כסף דקרקע דהוא כסף שיווי וכן בעבד עברי דנקנה בכסף בקידושין דף ט"ו ויליף שם מאמה העברי' דנקנית בכסף מדכתיב והפדה מלמד שמגרעת פדיונה ופי' ר"ת וכשם שקונה עצמה בכסף כך נקנית בכסף ע"ש וע"ש ריטב"א בחידושיו דף ט"ו. וכיון דכסף שקונ' עצמה ודאי כסף שיווי דהוא גרעון כסף לפי השנים ה"נ כסף שנקנה נמי כסף שיווי וכן לפי מה שפי' רש"י בדילפינן מוהפדה כיון דקונה עצמה בגרעון כסף א"כ נקנית היתה בכסף ע"ש וכיון דגרעון כסף שיווי כסף שנקנית נמי כסף שיווי. וכן נראה פ' השולח דף ל"ט גבי נתייאשתי מפ' עבדי כו' או בכסף או בשטר והאי פקע לי' כספי' ע"ש. ולפי דעת הב"ח וט"ז דאשה דנקנית אינו מכסף שיוי אלא מכסף קנין א"כ בנתייאשתי מפ' עבדי נהי דפקע לי' כספי' ליקני בכסף כמו באשה ומשמע מזה דכסף לא מהני אלא כסף שיוי ומשום דבאשה נמי שייך כסף שיוי וכמ"ש מדברי הרא"ש ולכן נראה עיקר כדברי הסמ"ע דכסף שקונה היינו היכא דנותן לפרעון או לתחלת פרעון בזה הוא דקונה ובזה נראה לפרש סוגיות הש"ס קידושין דף ה' ע"ש ואקיש נמי יציאה להוי' מה הוי' בכסף אמר אביי כו' סניגור יעשה קטיגור אי הכי שטר נמי כו' קטיגו' יעש' סניגו' ומשני מילי דהאי שטר' לחוד כו' והאי כספא לחוד כו' ומשני טבע' מיהא חד הוא ופי' רש"י האי כספ' לחוד כשהוא ניתנו מפרש על מה הוא נותנו ולכאורה ידוקדק דמאי ס"ד דמקשה ה"נ האי כספא לחוד כיון דודאי שני ושני דגבי שטרא שהוא עצם הקנין נוסח שטר קידושין שם לשון כניסה ונוסח ספר כריתות שם לשון גירושין וא"כ עצם הקנין שני ושני אבל בכסף עצם הקנין חדא הוא אלא בקידושין אומר בלשון סניגור ובגט אימר לשון קטיגור דבסניגור נמי אומר לשון אחר ובקטיגור אימר לשון אחר וכיון דהוא חד ודאי אין סניגור נעשה קטיגור אלא דלפי מ"ש בקידושין כסף שקונה היינו כסף שיוי הקידושין ושיוי קידושין בסתם אשה מקניא נפשה בפרוטה או כשמקפדת ורוצית יותר ונותן פרוטה לתחלת פרעון הקידושין אבל בגירושין דהוא בע"כ לא שייך שיוי וע"כ לפי מה דס"ד דאין הקש למחצה ואמרינן ויצאה והיתה מה הוי' בכסף אף יציאה בכסף ויהי' היציאה בכסף קנין כיון דלא שייך בגירושין כסף שיוי לזה מקשה ה"נ האי כספא לחוד והאי כספא לחוד דבקידושין הכסף הוא כסף שיוי ולא כסף לקנין וגבי גירושין הוי כסף קנין ולא כסף שיוי א"כ תו לא שייך אין סניגור נעשה קטיגור כיון דהאי כספא לחוד והאי כספא לחוד ומשני טבעא מיהא חד ודו"ק ועמ"ש בס"ק י"ב.
ס"ק ג
על מנת להחזיר לה לאחר שלשים כתב הט"ז וז"ל להחזיר אחר שלשים כדי לקדשה בה תוך שלשי' הך כדי לקדשה ליתי' בתשובת הרא"ש שם אלא וקדשה תוך שלשים וכן העתיק בד"מ ולא ידענא למה
כתב כאן הך מלתא כו' ותו קשיא על מרי' דהאי פיסקא למה הוצרך לומר שהמתנה שלה היתה עד שלשים הא אפי' אם נתנה לו סתם על מנת להחזיר יכול לקדש בו כל הנשים שבעולם כמ"ש הרא"ש הביאו הש"ע סימן כ"ח ובאמת מרי' דהאי פיסקא הוא דברי מוהר"ר אביגדור כ"ץ בתשובת הרא"ש שם ואיהו לא ס"ל האי דינא דהמקבל מתנה ע"מ להחזיר יכול לקדש ולהרא"ש אין ה"נ כאן דאפי' בלא אמירה עד שלשים מצי לקדש ואלו נחית רמ"א לדקדוק זה לא הי' מעתיק האי פיסקא באופן זה שאומר עד שלשים דלפי מה שנפסק לעיל כהרא"ש אין צורך כאן לזה עכ"ל ועיין ב"ש שנמשך ג"כ אחרי דברי הט"ז. ולענ"ד דברי הרמ"א נכונים וכמ"ש הרא"ש להדיא בתשובה ע"מ להחזי' עד שלשים ומ"ש הט"ז דמרי' דהאי פיסקא הוא תשובת מוהר"ר אביגדור כ"ץ ולית לי' האי דינא דהמקבל מתנה מחבירו על מנת להחזיר יכול לקדש. הנה לפנינו תשובת מוהר"ר אביגדור שם ל"ה ז"ל ובענין מתנה ע"מ להחזיר קבלתי ממורי מאשפרא דדוקא קידושין דמטא ליד האשה ע"מ להחזיר לא הוי קידושין דדמי לחליפין אבל אם המקדש השאיל טבעת ע"מ להחזיר והלך וקידש בו אשה סתם מקודשת דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי והוי מתנה וכי יהיב איהו לאו ע"מ להחזיר יהיב לה ולא דמי לחליפין אע"ג דצריכה להחזיר כדי לקיים תנאו יחזיר ויקנה ממנה ויחזור ויקיים תנאו ועוד הי' אומר מורי ז"ל דאם נותנת האשה חפץ לאיש ע"מ להחזיר עד שלשים יום וקדשה בחפץ זה תוך שלשים הרי זה מקודשת ומוחזר ואפי' לא אמרה ע"מ שתחזירהו מידי דחזי לי' הוא ועל דרך זה מצאנו שהאשה מתקדשת לפעמים בפרה דידה עכ"ל ומבואר דמוהר"ר אביגדור ס"ל הך דינא דמתנה ע"מ להחזיר ומי ששנה זו שנה זו. ולכן נראה לענ"ד כיון דכל זמן שהוא בעינא צריך להחזיר המתנה בעינא ואינו מועיל נתינת דמים וכמ"ש בתה"ד סימן שי"א מהא דאמרינן פרק מי שאחזו אומר דאמר רשב"ג היכא דליתא בעינא אבל איתא בעינא לא וע"ש בתה"ד שכתב טעמא דהך מלתא דכיון דהתנה על החפץ ולא אמר ע"מ שתתן לי דמי' א"כ אינו מבקש אלא החפץ בעינא ואפי' היכא דנאבד וליתי' בעינא אמדינין דעתי' שאין רצונו שיתבטל בשביל כך ומחזיר דמים והא דמקדש את האשה במתנה שניתן לו על מנת להחזיר ויוצא בנתינת דמים וכמ"ש הרא"ש בתשובה היינו דכיון דכבר מכרו או נתנו לאחר ה"ל כליתי' בעינא ואמדינן דעתי' שאין רצונו שבשביל כך יתבטל המתנה וסגי לי' בדמים והוא מבואר בקצה"ח סימן רמ"א ס"ק ז' ע"ש והכא שמקדש האשה בחפץ שלה שנתנה לו במתנה ע"מ להחזיר יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי כיון דכל זמן שהוא בעינא מחויב הוא להחזיר גוף החפץ וה"ל כמו גזל דידה דיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי לכן הצריך לומר שנתנה החפץ במתנה ע"מ להחזיר אחר שלשים וקדשה תוך שלשים דתו לא מצי למימר דידי שקלי כיון דהוא של המקדש עד שלשים ועדיין לא הגיע זמן החזרה אבל במתנה ע"מ להחזיר שאינו מן האשה אפי' הגיע זמן החזרה יכול לקדש בו את האשה כיון דיהיב לאשה ה"ל כליתי' בעינא ויוצא בנתינת דמים וזה נכון אלא דמ"ש הרמ"א כדי לקדש' המה תיבות יתרות דזה לא הוזכר בתשוב' הרא"ש וכמ"ש ב"ש וגם בדרכי משה לא הוזכר הנך תיבות כדי לקדשה אבל מ"ש הרמ"א בנתן מתנה ע"מ להחזיר אחר שלשים וקידשה תוך שלשים הוא במכוון וכמ"ש להדיא כן בתשובת הרא"ש מטעמא שכתבנו ואם נתנה לו כדי לקדשה אפשר דלא גרע משידך דאפי' בגזל דידה מקודשת ולכן מ"ש כדי לקדשה הוא שפת יתר:
ס"ק ד
ואמר לה בהנאה זו שאת נהנת תוך הזמן כתב ב"ש ז"ל דהא הנאה זו אינה מחזיר לו וכן משמע מהר"ן מה שמדייק מהרמב"ם אפילו נהנית במתנה זו שו"פ קודם שהחזירה מכל מקום איהו לאו בהאי הנאה קאמר להתקדש משמע אם אמר בהאי הנאה הוי קידושין כדעת רי"ו ומשמע נמי ממ"ש הלוה לה על זמן כו' כמ"ש בסימן כ"ח סעיף ט' כרי"ו וכ"כ בסימן הנ"ל וח"מ כתב העיטור שמביא הטור בסימן כ"ח חולק על זה ואינו נ"ל אלא שם איירי בהשאיל כלי לקדש בו והוא מקדש בגוף הכלי אז מדמה למתנה ע"מ להחזיר ולא ס"ל כהרא"ש דיכול ליתן דמים בעד הכלי אבל אם אמר בהנאה זו אני מקדש והנאה לא מהדר יש לומר דמודה עכ"ל וז"ל הר"ן רפ"ק דקידושין בהא דאמרו בכולהו קנו לבר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין כך הוא הגירסא בהל' הרי"ף אבל רבינו האי גאון ז"ל גורם בס' המקח גזירה שמא יאמרו אשה ניקנית בחליפין והכא פי' דמתנה ע"מ להחזיר לאו חליפין ממש הוא אלא דלפי שאין האשה נקנית בחליפין גזרו בה משום דאיכא חליפין דדמי למתנה ע"מ להחזיר דהיינו חליפי סודר ואף גירסת הרי"ף כך אפשר לפרשה כו' אבל מדברי הרמב"ם פ"ה מאישות נראה שהוא מפרש דכל מתנה ע"מ להחזיר כה"ג לגבי אשה כחליפין הוא שאין האש' קונ' עצמ' בהם ובמתנ' ע"מ להחזיר לא מקניא נפשה שהרי אם אינה מחזרת אותו לא קנתה כלל ואם מחזרת אותו הרי אינה ניהנית בה ואפי' מהנית בה בשו"פ קודם שהחזירתו איהו לאו בהאי הנאה קאמר לה עכ"ל ומזה מדייק הב"ש דאם אמר לה בהאי הנאה שפיר. אמנם לענ"ד נראה דהר"ן לא כתבו אלא לשטת הרמב"ם דטעמא דאינ' מקודשת במתנה ע"מ להחזיר משום דאינה נהנית וממילא נשמע היכא דמקדשה בהנאת קישוט מקודשת שהרי נהני' אבל לשטת תו' והרא"ש והוא שטת רבינו האי גאון דאינה אלא משום גזירה דחליפין א"כ אפילו אית בי' הנאת קישוט בשו"פ נמי לא מהני ומשום דמקדש בהנאת קישוט ה"ל כשחוק לפני רקוד לפני דאינה מקודשת דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וה"ל מלוה דלא קנה לקשוט אם אמר הנני נותן לך הנאת קישוט וכדאמרינן בפרק מי שמת דף קמ"ז ידור פ' בבית זה לא אמר כלום עד שיאמ' תנו בית לפ' וידור בו ע"ש וא"כ לא קנתה הקשוט עד שיאמר הרי לך כלי זה להנאת קשוט. וזכתה תיכף בכלי להנאת קישוט ועיין בטור וש"ע ח"מ סימן רי"ג וכיון דצריך להקנות לה הכלי לקישוט והכלי עתיד לחזור למקדש אכתי אית בי' גזירה דחליפין כיון דמקדש אותה בחפץ לקישוט והחפץ מוחזר לו אח"כ אינה מקודשת דה"ל דומיא דחליפין כיון דעיקר הקידושין הי' בכלי ועתיד לחזור. ולפי"ז לדעת רב האי גאון ותו' והרא"ש בהנאת קשוט כה"ג נמי אינה מקודשת דאם נותן הכלי לקישוט עתיד לחזור הכלי ואם מקדשה בקישוט בלא הכלי ה"ל כשחוק לפני כיון דלא קנה הקשוט עד אחר שתתקשט ה"ל מלוה כמו שחוק לפני ודו"ק. וכן דברי רי"ו נראה שכתב אליבי' דרמב"ם וז"ל רי"ו נתיב כ"ב מפרשים דאי נתן לה מתנה לזמן ידועה ואמר לה הרי את מקודשת בהאי הנאה שאת נהנית באותו זמן דהוי מקודשת ולא דמי לחליפין דהאי הנאה לא הדרא ויש מפרשים דאינה מקודשת וראשון נראה עיקר פי' דמתנה ע"מ להחזיר בקידושין לא יועיל דלא נהנית שום דבר עכ"ל ומבואר דמאי דמסכים לראשון אינו אלא משום דמפרש דמתנה ע"מ להחזיר דלא מהני בקידושין היינו משום דלא נהנית שום דבר וזה הוא כפי' הרמב"ם ואינו משום גזירה דחליפין אבל לפי שטת תו' והרא"ש דהוי גזיר' ולא משום דאינה נהנית א"כ אפי' נהנית נמי כיון דצריך לקדשה בגוף הכלי לקשוט וכמ"ש והכלי עתיד לחזור אית בי' משום גזירה דחליפין. ומ"ש הב"ש ראי' מסימן כ"ח בהלוה לזמן כו' גם בסימן כ"ח ס"ק י"ח כתב ראיה זו ע"ש והתם בהלואה כיון דלהוצאה ניתנה ומחזיר דמים אחרים אין זה דומה למתנה ע"מ להחזיר דגוף החפץ מחזיר היכא דאיכא בעינא וכמ"ש בס"ק ג' בשם תה"ד זה דומה לחליפין ואית ביה משום גזירה דחליפין אבל בהלואה אפי' איתנהו לזוזי דהלואה בעינא אין צריך להחזיר אותן דמים דוקא וסגי לה בדמים אחרים ומש"ה אינו דומה לחליפין. ובתשובת הרא"ש כלל ל"ה שם תשובת מוהר"ר אביגדור כ"ץ ז"ל והאי דתוספתא דתני המקדש בפקדון מקודשת מיירי בפקדון שהרשהו בעליו לשמש בו וקדשה בהנאת שימוש או במעות מותרין המופקדין אצלו דמשעה שהפקידו כמי שהלוהו דמי דמקדש בטבעת ובפרה שאולה בהנאת שימוש עדיף ממקדש בתרומות ומעשרות דאיכא למ"ד טובת הנאה אינה ממון עכ"ל. והוא תשובת מוהר"ר אביגדור ע"ש אפשר דכתבו אליבי' דרמב"ם אבל לשטת תו' והרא"ש נראה דלא מהני בהנאת שימוש או משום דכשהילוהו בעליו לשמש בו או במעות מותרין וכשמשתמש בו אין צריך להחזיר אותן מעות אלא דמים אחרים וה"ל כמו הלואה וכמ"ש והאי דמקדש בטבעת שאולה ובפרה שאולה כיון דהמקדש נתון כל זכותו לאשה ואינו עתיד לחזור למקדש אלא לבעליו הראשונים בזה ודאי מהני כיון דאינו עתיד לחזור למקדש והמקדש נתן כל זכותו לית בי' משום דחליפין וכמ"ש בסימן כ"ח ס"ק נ"א בהאי דתשובת הרא"ש כלל ל"ה דמקודשת בשאל חפץ ע"י ד' אופנים המוזכרים שם ע"ש אבל בכלי שעתיד לחזור למקדש לא מהני בהנאת קשוט וכמ"ש ודו"ק. והיינו נמי טעמא דבעל העיטור גבי שואל חפץ דאינו יכול לקדש בו את האש' אפי' יש בו הנאת
קישוט ומשו' גזיר' דחליפין וס"ל אפי' נתן כל זכותו נמי אית בי' משום גזירה דחליפין כיון דעתיד לחזור אפי' לבעליו הראשונים כעין חליפין לדעת בעל העיטור ולדעת הרא"ש כל כה"ג שאינו עתיד לחזור למקדש. ומ"ש ב"ש דטעמא דבעל העיטור דס"ל במתנה ע"מ להחזיר לא מהני חזרת דמים ודלא כהרא"ש דמהני חזרת דמים ע"ש ואשתמיטתי' לשון הרא"ש פ' לולב הגזול ז"ל כתב בעל העיטור אם נגנב או נאבד ממנו ולא החזירו אע"ג דחזרת דמים הוי חזרה כדאמרינן גבי איצטלא דאמר תתן לו דמי' היינו דוקא באיצטלית' אמרינן מה לי הן מה לי דמים אבל אתרוג דכי אמר החזר לי אתרוג דוקא קאמר לצאת בו ידי חובה ואם לא החזירו לא יצא עכ"ל ומבואר להדיא דס"ל לבעל העיטור במתנה ע"מ להחזיר מהני חזרת דמים. ואפשר דדוקא בנגנב או נאבד הוא דס"ל לבעל העיטור דמהני חזרת דמים אבל איתי' בעינא אע"ג דמכרו או נתנו לאחר ותו ליתי' בידו כיון דסוף סוף איתי' בעולם אין יוצא בחזרת דמים ולא ס"ל דחשיב כליתי' בעינא ולהרא"ש גם כה"ג שנתנו לאחר חשיב כלית' בעינא וכמ"ש בקצ"הח סימן רמ"א ס"ק ז' ע"ש. ויותר נראה דהעיטור מדמה שאלה למתנה ע"מ להחזיר דוקא גוף החפץ ומשום דשאלה כיון דהדרא בעינא ה"ל כמתנה ע"מ להחזיר גוף החפץ אבל סתם מתנה ע"מ להחזיר אפי' נתנו לאחר ה"ל כליתי' בעינא:
ס"ק ה
ונתן לו ואמר לה אבל אם לא אמר לה הוי כנתן הוא ואמרה היא ובט"ז הוכיח מזה דטעמא דאמר' היא אבל אמר הוא בעת שאמרה היא מקודשת ומשום דהנתינה נגרר אחר האמירה ומזה ראי' דאם אמר לה התקדשי בשכר שאעשה לך איזה כלי דאין צריך לקדש אותה בפירוש אחר העשיי' ודלא כתו' רי"ד ע"ש. ולפי מ"ש בסימן כ"ח ס"ק מ' דהתם בשכר שאעשה עמך משום דה"ל דשלב"לע אבל היכא דהוא דבר שבא לעולם שפיר מהני אמירתו ונגרר אחר הנתינה:
ס"ק ו
בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך פ"ק דקידושין מקודשת מדין ערב לאו אע"ג, דלא מטא הנאה משתעבד וכתב הריטב"א ז"ל לאו למימרא דלא מטא שום הנאה לי' דא"כ במה משתעבד אלא לומר אע"ג דלא מטא לי' הנאת ממון שהוציא המלוה ולא הגיע לידו של ערב לא כסף ולא שוה כסף אפ"ה משתעבד בהנא' דמטי לידי' במה שהלוהו לזה על אמונתו דהאי בכל דוכתי חשיב ככסף ה"נ אע"ג דלא מטא לידה הנאת ממון עצמו מקנא נפשה בהאי הנאה דשויא פרוטה דיהבי' מנה לפ' בדיבור' עכ"ל. והר"ן כתב ז"ל דלעול' לא מחייב מדין ערב אלא במוציא ממון מרשותו לרשות אחר בן דעת לפי שבזכותו של זה נתחייב זה מדין ערב אבל במוציא ממון לאיבוד לא עכ"ל. וכ"כ הרשב"א בחידושי' דף ח' פ"ק דקידושין ז"ל אבל אמרה לו תנה לכלב שאינו שלה ואתקדש אני לך כו' א"נ השלך מנה לים אינה מקודשת כו' ולא מדין ערבות דאין דין ערבות אלא במי שנותן לבר זכות על דבור' לפי שהערב אינו מתחייב אלא מפני זכות הלוה דמשאמר' תן מנה לפ' ואתקדש אני לך אעפ"י שהמקבל אינו מתחייב עליו בכלום דהא מתנ' הוא דקא שקיל מכל מקום היא מתקדשת כו' באותו הנא' הבא לאותו בן זכות בדיבורו אבל כשהמקבל אינו בר זכות אין כאן דין ערבות עכ"ל. ואיכא למידק בהא דכתב הרב המגיד פ' כ"ה מה' מלוה בשם הרמב"ן דשנים שקבלו פקדון ביחד ה"ל ערבים וכן פסק בש"ע ח"מ סימן רצ"ט וכ"כ הרמ"א בח"מ סימן ע"ז סעיף א' דהא ערב לא מתחייב אלא מפני זכיית והנאת בן דעת ומאי זו הנא' לש"ח שיתחייב עליו הערב ואין לומר דש"ח היי לי' נמי הנא' וכדאי' פ' הפועלים דף צ"ג במתנה ש"ח להיות כשואל במאי בדברים בהאי הנא' דנפק עליו קלא דאינש מיהמנא גמר ומשעבד נפשי' ע"ש דזה ודאי לא חשיב הנא' דאם הי' הנא' ליהוי ש"ש כמו שאמרו באפטרופס שמנהו ב"ד דהוי בהאי הנא' דנפק עליו קלא דאינש מיהמנא אלא ע"כ דלא חשיב הנא' אלא היכא דמחייב עצמו בפירוש כשואל אבל סתם ש"ח לא הוי הנא' ובתו' פ' הזהב דף נ"ח ד"ה אמר ר' יוחנן כו' א"נ התם כיון שמתחייב כשואל סבורים העולם שהשאיל לו ובהאי הנא' משעבד נפשי' עכ"ל ומבואר דש"ח דעלמא לא חשיב הנא' וא"כ למה משתעבד הערב כיון דלא מטא הנא' לבן דעת והנה עיקר הדין בהרב המגיד הוא בשם הרמב"ן והרמב"ן לשטתו דס"ל בזרוק מנה לים נמי משתעבד והובא בר"ן ע"ש והרמ"א בח"מ סימן ש"פ הביא שני הדיעות בזרוק מנה לים אם מתחייב ולא הכריע וא"כ היכא סתם בפשיטות סימן ע"ז בשנים שקבלו פקדון יחד דה"ל ערב דהא למאן דס"ל בזרוק מנה לים דלא משתעבד בעי דלימטי הנא' לבן דעת ובש"ח ליכא הנא' וכמ"ש. ולדעת הרא"ש וטור סימן ע"ז בשנים שלוו דה"ל ערבים קבלנים ויכול לתבוע איזה מהם שירצה בכולו דה"ל כל א' לוה בכולו נמי ניחא בשנים שקבלו פקדון דה"ל כל אחד שומר בכולו ולא מדין ערב אבל לפי מה דק"ל דגבי שני לוים דלא הוו ערבים קבלנים אלא ערב סתם א"כ לפי דעת הרשב"א דבעי בערב שיבא הנא' לבן דעת ובזרוק מנה לים לא הכריע הרמ"א א"כ בשנים שקבלו פקדון ביחד נרא' דלית בי' דין ערב כיון דבש"ח לא מטא הנא' לשומרו וצ"ע. ולכן נראה כדברי רמ"א בתשובותיו סימן כ"ז ושם הוכיח דלא מיירי בקבלו הפקדון בסתם אלא שהתנה בהדיא וע"ש ברמ"א שכתב אע"ג דקי"ל שניים שלוו הם ע"ק הלואה שאני דיש להם בהלואה הנאה נכנסו בערבות אבל בפקדון מה הנאה אית להו דנימא דנכנסו בערבות ומה שכתבו הפוסקים שקבלו פקדון ביחד דהם ערבים או קבלנים מיירי שהתנה בהדיא כי האי דמתנה ש"ח להיות כשואל ע"ש. וא"כ מיירי שהתנ' להיות כשואל ובמתנה ש"ח להיות כשואל דבזה איכא הנאה ומה"ט מתנה ש"ח להיות כשואל בלא קנין בהאי הנאה וכמ"ש תו' שם דכשמתנה להיות כשואל סבורין העולם שהמשאיל לו בהאי הנאה משעבד נפשי' וע"ש וא"כ ה"ל מטא הנאה לבן דעת אבל בש"ח סתמא ליכא הנאה א"כ אפי' התנו בהדיא שיהי' ערבים לא מהני כיון דלא מטא הנאה לבן דעת אלא דמסתימת רמ"א בסימן ע"ז דסתם בשנים שקבלו פקדון ביחד דהוי ערבי' וע"ש ומשמע אפי' לא התנו להיות כשואל ולכן צ"ע:
ס"ק ז
אבל אם הרויח זמן מלוה על פי' והוא מתשובת הרשב"א סימן א' רכ"ה ז"ל שהרי אין הערב מתחייב בדין זה שהרי שנינו בפ' גט פשוט הרי שהי' חונק חבירו בשוק כו' שלא על אמונתו הלוהו ע"ש: ובח"מ כתב ז"ל והנה באמת אף שאין משיבין את הארי מכל מקום תורה היא כי אין ראי' דומה לנדון דידן דבגמ' מיירי אם ערב בעד כל הקרן שלא בשעת מתן מעות אז אמרינן שלא על אמונתו הלוהו אבל אם אמר הרווח זמן לפ' ואני אתן לך הריבית ועל פיו הרחיב לפ' למה לא יתחייב הערב במה שנעשה על פיו כו' ועוד מה בכך שאין הערב מתחייב סוף סוף היא נהנית שנעשה צווי' שפ' נהנה על ידה שו"פ ומה לי תן פרוט' לפ' או הרוח זמן לפ' והנה אם היא אומרת הלוה לי מנה ואתן לך פרוטה אגר נטר אינה מתחייבת בפרוטה דהוי ריבית קצוצה ואפ"ה מתקדשת הואיל ונהנית א"כ ה"נ נהנית שהרחיב זמן לפ' על פי' ואולי הרשב"א בתשובה מיירי שערב גם בעד הקרן עכ"ל וכן הקשו בט"ז וב"ש ונראה דברי הרשב"א נכונים דמ"ש בח"מ מסברא דנפשי' דהא דערב בשעת מתן מעות אינו משתעבד היינו בעד הקרן אבל בעד הרחב' הזמן למה לא יתחייב הערב כו' הנה מבואר להדיא במרדכי דאפי' בעד הריבית כה"ג לא מחייב ע"ש פ' איזהו נשך בשם הראב"ן בענין המלצר דהיכא דישראל נעשה ערב בעד עכו"ם על הקרן ועל הריבית משתעבד בקרן בלא קנין דהוי בשעת מתן מעות אבל בריבית אינו משתעבד עד שקנו מידו דה"ל ערב שלא בשעת מתן מעות וע"ש והובא בב"י ודרכי משה בי"ד סימן ק"ע ומבואר דבריבית אין הערב משתעבד אעפ"י שהרחיב הזמן על פיו והתם תחלת הלואה הי' עפ"י הערב ואינו משתעבד אלא בקרן אבל לא בריבית כיון דאינו מחסר ממון על פיו וז"ב וכיון דערב לא משתעבד כה"ג בריבית א"כ צ"ל דלא משתעבד הערב אלא בהנאה שמוציא זה ממון על פיו אבל במה שמרחיב זמן על פיו לא הוי הנאה לערב א"כ קידושין דלא למדנו אלא מדין ערב והיכא דערב לא מהני בקידושין נמי לא מהני ודברי הרשב"א נכונים. ומיהו בהלוה על פי' אע"ג דקרן יוחזר לו מכל מקום
מיקרי הנאה במה שזה מוציא ממון על פי' לזמן ואע"ג דבריבית לא מחייב הערב אפי' ערב בשעת הלואה היינו משום דבריבית הוא על המתנת הזמן יום יום ואין הערב משתעבד לשלם הריבית כיון שאינו מחסר ממון רק המתנת הזמן אבל הכא מקודשת במה שזה מוציא ממונו להלואה על פי' ודו"ק. ומ"ש בח"מ ואולי הרשב"א בתשובה מיירי שערב גם בעד הקרן ע"ש והמעיין ברשב"א יראה דלא מיירי שערב בעד הקרן ועיקר כמו שכתבתי
ס"ק ח
בהנאת מתנה זו שקבלתי ברצונך. כתב הרמב"ם פ"ה מאישות כשקידש' אותו פ' ואמר לה הרי את מקודשת בהנאת מתנה זו שקבלתי ברצונך וכתב עלה הרב המגיד ז"ל יש מי שפירש כשאותו פ' מינה שליח את זה לקדש לו אשה כו' והרשב"א תמה על רבינו למה הוצרך לפרשה כשאמ' מי שנתקדש' לו הרי את מקודשת בהנאת מתנה שקבלתי ברצונך עוד כתב ואדרבה לכאור' משמע דכל כה"ג קרוב הוא להיות כהילך מנה ואתקדש אני לך דאינה מקודש' אלא באדם חשוב דוקא וצ"ע עכ"ל ודברי תימה הן דהא ע"כ אם נפרשה שמינהו שליח ודאי הוי אמר התקדשי בהנאת מתנה זו שנתת ברצונך שאם לא אמר השליח כלום היאך יפה כחו יותר ממשלחו וכבר נתבאר בפ"ג שנתן הוא ואמרה היא שאינ' אלא קידושי ספק כ"ש כה"ג אלא ודאי כשא"ל השליח כן א"כ יפה פי' רבינו שאין כאן צורך שליח כו' והקושיא שהקשה הוא ז"ל דלכאורה משמע דכה"ג אם אינו אדם חשוב אינה מקודשת אני אומר לדבריו א"כ יפה כח שליח ממשלחו שכששליח מקדשה בכה"ג מקודשת וכשהמשלח אומר כן לא תתקדש וזהו תימה אלא ודאי יש חילוק בין האי דבעי אדם חשוב גבי הילך מנה והיא חסרה ממון ולפיכך בעי אדם חשוב דוקא ושלא בחשוב במה תתקדש אבל כאן אינה חסירה ממון כלל והיא נהנית שמתקיימת מצותה בממון של אחרים כן נ"ל עכ"ל. ונראה דהרשב"א ס"ל דזה לא הוי הנאה כלל במה שמקבל אינו חשוב מתנה מרצונו אלא עיקר במה שמחסר ממון על פי' וכמו ערב ומה"ט ס"ל לקצת פוסקים דאפי' זרוק מנה לים כיון שמחסר ממון על פי' ה"ל ערב ואפי' להפוסקים דבעינן דוקא לבן דעת היינו משום דכל שאינו נותן לבן דעת אע"ג דמחסר ממון על פיו לא משתעבד אבל כל שנותן לבן דעת נמי עיקר חיוב הערב במה שהוציא ממון על פיו לבן דעת ועמ"ש בסק"ו ומש"ה באומרת תן מנה לפ' ואקדש אני לו מקודשת מדין שניהם ערב ועבד כנעני אבל באומר הבעל תתקדש בהנאת מתנה שקבלתי ברצונך לאו הנאה מיקרי באינו חשוב וזה הוא מה שבין הרמב"ם והרשב"א דהרמב"ם ס"ל שיאמר בהנאה שקבלתי ברצונך ולהרשב"א הקבל' אינו הנאה וצריך שיאמר בהנאה זו שנתתי ברצונך והיינו במה שהוציא ממון על פי' לבן דעת וחיסר השליח על פי' וניחא לי' להרשב"א לפרש בעשאו שליח ומקדשה השליח במנה זו שחיסר על פי' לבן דעת ואין ה"נ בלא עשאו שליח ואומר המקדש בהנאה זו שנתן פ' לידי על פיך וא"כ לא עדיף כח שליח מכח המשלח וזה נראה לענ"ד בכוונת הרשב"א ומ"ש הרב המגיד דהיכא דאינה חסירה ממון גם קבלת אדם אינו חשוב הוי הנאה קשה לי בהא דאמרו בגמ' מקודשת מדין שניהם מדין ערב ומדין עבד כנעני ולמה לי דין עבד כנעני כיון דזה גופה הוי הנאה מן המקדש במה שמקבל כרצונה וצ"ע ואפשר דבאדם שאינו חשוב אע"ג דהוי הנאה במה שמקבל כרצונה מכל מקום המקדש לא חסר ומשום דבאדם חשוב כיון שאין דרכו לקבל מתנות ועושה רק להנאתה ה"ל כמו חסר אבל אדם שאינו חשוב שמקבל בכל עת בלי קפידא מיקרי לא חסר לזה יליף מעבד כנעני דאע"ג דאיהו לא חסר קבלת רבו גרמה וה"ה בזה אע"ג דלא חסר כיון דהאשה נהנית מקודשת ואכתי צ"ע. ובש"ע י"ד סימן ק"ס סעיף ט"ו ז"ל יש אומרים שאסור לומר לו אמור לפ' שיתן לך ד' דינרים ואלוה לך מעות וכתב הב"ח שהוא ט"ס ובט"ז כתב ז"ל והנראה לענ"ד שאין כאן ט"ס והוא דבפ"ק דקידושין אשה שאמרה הילך מנה ואקדש אני לך מקודשת באדם חשוב ופי' רש"י בהאי הנא' שתרצה לתת פרוטה לאדם שיפייסנו לזה לקבל המתנה עכ"ל ונראה בעיני דע"כ לא בעי התם שיהי' אדם חשוב אלא דוקא כשהוא מקבל המתנה דאי לאו דאדם חשוב הוא אעפ"י שהוא נהנה במה שמקבל ממנה דהא ניחא לה בכך מכל מקום אין ההנא' שוה כלום דדוקא בכסף מתקדשת ולא בהנא' שאינו שוה כסף כו' ולפי"ז אם אמר' אמור לפ' שיתן לך מתנה ואתקדש אני אפי' אם הוא אינו חשוב הרי זו מקודשת כיון שבשליחות' הוא אמר והיא ניחא לה בכך אי לאו שהוא יאמר כן הית' נותן לאחר פרוט' שיאמר לו כן נמצא נהנית באותו שליחות ושייך בו ממון דאין אדם מטריח באמיר' בחנם לכן נרא' לי דבזה מקודשת אעפ"י שאינו אדם חשוב ולענין הלכה למעש' נראה עכ"פ נהי דאינה מקודשת לקולא כגון אם יקדש אותה אחר כו' מ"מ לחומרא מקודשת והשתא גם לענין ריבית הוי ממש כן דאם אומר מלוה ללוה אלוה לך מעות על מנת שתקבל ממני מתנ' אם הוא אדם חשוב יש איסור ריבית ואם לאו אדם חשוב אין איסור אבל אם אמר לו אמור לפ' שיתן לך מתנ' ממילא ניחא לי' האי אמיר' ולולי זאת הי' נותן פרוט' לאחר שיאמר אמיר' זאת והוי ריבית גמור עכ"ל. והנה לכאורה בנדון הט"ז דלפי מ"ש הרב המגיד דכל שאינו מחוסר ממון באדם שאינו חשוב נמי הוי הנא' א"כ לענין ריבית נמי הוי הנאה בקבלתו אפי' באינו חשוב. מיהו אפי' דברי הרב המגיד היינו דוקא אם הנתינ' הי' במצות האשה ונהנית במה שמקבל זה ע"י מצותה אבל באומרת אמור לפ' שיתן לך מתנה אפי' באדם חשוב כה"ג אינה מקודשת כיון שאין המתנ' במצות האשה וכן משמע לשון הרב המגיד שכתב ז"ל והיא נהנית שמתקיימת מצותה בממון של אחרים ע"ש והיינו מצותה שציותה ליתן למקדש אבל היכא שנותן אותו פ' מעצמו אינה מקודשת כיון שאין זו הקבל' באה על ידה. ולזה בא עליו הט"ז מטעם אחר והוא משום דשו"פ השליחות ההוא שיאמר לפ' אלא דלענ"ד אין זה חשוב כסף לא לקידושין ולא לריבית כיון שאין הקבל' במצותו והיכא שאומרת אמור לפ' שיתן לך מנה עבורי א"כ לקידושין כה"ג מקודשת לפי מ"ש הרב המגיד היכא שנעש' עפ"י מצותה בממון אחרים וא"כ אפשר ה"ה לאיסור ריבית כה"ג אסור ולדעת הרשב"א באדם שאינו חשוב לא הוי הנאה כלל אלא במה שמחסר זה על ידי מצותה ואינו אלא מדין ערב ועבד כנעני וא"כ אין בזה איסור ריבית. וכן אם אותו פ' אינו ידוע לו כלל ענין הקידושין והיא אומרת למקדש אמור לפ' ויתן לך מנה עבורי. ולשטת הרב המגיד כה"ג מקודשת מדין הנאת קבלה שקיבל הנא' במצותה והיא אינה חסיר' ממון וה"ל הנא' אפי' באדם שאינו חשוב אבל להרשב"א כה"ג באדם חשוב מקודשת משום הנאת קבל' כיון שקיבל במצותה אבל באדם שאינו חשוב כיון דאותו פ' אינו יודע מענין הקידושין ולא נתן כספו לקידושין אינ' מקודשת ולית בי' משום דין ערב ועבד כנעני. ויותר נראה לענ"ד דגם הרמב"ם שכתב בהנאת מתנ' שקבלתי ברצונך לאו מתורת הנאה קבלה לחוד אתי עלה כיון שהוא אינו חשוב אלא משום הוצאת ממון שהוציא על פיו והוא מדין ערב וכיון דהוצאת ממון על פיו לחודי' לא מהני דהא בזרוק מנה לים לדעת הרשב"א לא הוי ערב אלא כשנהנ' בן דעת מש"ה כתב בהנא' מתנ' שקבלתי ברצונך דכשמקבל בן דעת ה"ל הנא' במה שחיסר זה ממון על פי' ואולי גם כוונת הרב המגיד כן אלא מדברי האחרוני' בח"מ וב"ש דכתבו דברים ככתבן דהוי הנאת מקבל אפי' באינו חשוב כל שאינו מחסר ממון ע"ש משמע דלא אתי כלל מדין ערב וקשה לפרש הסוגיא מדין ערב ומדין עבד כנעני תיפוק לי' מדין עבד כנעני לחוד ואין לומר דדין ערב נמי מה"ט שהוא נהנה במה שמקבל הלו' ואפי' אינו חשוב כיון שאינו חסר דבכל דוכתי משמע דערב אינו אלא משום שהוציא ממון על פיו ואפי' למ"ש לעיל ליישב הא דהוצרכו מדין עבד כנעני אבל דין ערב למה כיון דנהנה מקבל' ולכן מחוורתא כשיטת הרשב"א ולפי מ"ש אפשר דגם כוונת הרמב"ם עיקרו מדין ערב שהוציא ממון על פיו אלא דלא סגי הוצאת ממון זולת כשנהנה בן דעת לזה כתב בהנאת מתנה שקבלתי ברצונך.
ס"ק ט
ואותו פ' עשאו שליח עמ"ש בזה בקצה"ח סימן ק"צ סק"ב:
ס"ק י
ונתן לה משכון פ"ק דקדושין דף ח' התקדשי לי במנה והניח לה משכון עלי' אינה מקודשת מנה אין כאן משכון אין כאן. ושטת הרמב"ן והרשב"א דכיון שהמנה שמקדש בהן אינה בעין אלא אגיד גבי' וברשותו הוא לא מהני במקום כסף לקנות בו קרקע או אשה וכדמוכח שם בש"ס גבי אמתא דאותבי נסכא עלי' ומבואר דגם לקנין קרקע לא הוי כסף הראוי לקנין כיון דאגיד ביה ושטת הר"ר יהוסף הלוי הובא בנמוקי יוסף רפ"ק דמציעא ז"ל ולענין מודה
במקצת ורצה ליתן משכון למלוה באותו מקצת אם מיקרי הילך או לא וכתב הר"ר יוסף הלוי ז"ל דלא מיקרי הילך והביא ראי' מדאמר בפ"ק דקידושין התקדשי לי במנ' והניח לה משכון עלי' אינה מקודשת מנה אין כאן משכון אין כאן והרנב"ר ז"ל ביאר הדברים כנגד החולקים ופי' כיון דק"ל מלוה אינה קונ' כלל החולקים כו' נמצא שהמשכון הזה אינה נקנה באותו מלוה דכי אמרינן בע"ח קונה משכון הני מילי במשכון בשעת הלוא' משום דקנ' לי' מעותיו כדמוכח מהא דאמרינן פ' השולח בשלמא משכון בשעת הלואתו דקני לי מדר' יצחק וטעמא דמלתא מפני שמעותיו קונה לו משכון ואי נמי במשכנו שלא בשעת הלואתו קני לה משום דבגוביינא דבי דינא אתי לידי' וגזירת הכתוב הוא דקני לה כדר' יצחק דהרי הוא כאלו הגביהו ב"ד כו' אלא כשנותן לוה למלו' משכון שלא בשעת הלוא' כיון דמלו' אינו קונה במה קנאו מלוה שמא תאמר אעפ"י שמלוה אינו קונ' לו קנא' במשיכ' שכשם שכשהקנהו לגמרי נקנה ובמשיכ' כן כשהקנהו לו בתורת משכון קונה לו. זו היא שטת הר"ר יוסף הלוי מהאי דפ"ק דקידושין שאין המטלטלין נקנין במשיכ' למשכון בעלמא כיון שאין כח במעות הראשונות לקנות הלכך משכון לאו הילך הוא עכ"ל והובא שטת הר"ר יוסף הלוי ג"כ בר"ן פ' שבועת הדיינים ע"ש ועמ"ש בזה בסימן ע"ב סק"ב ובסימן נ"ז ס"ק י"א בקצה"ח. ושטת הרא"ש מנה אין כאן משכון אין כאן משום דאין אדם יכול לשעבד נכסיו אא"כ נתחייב גופו תחלה וכיון דזה לא נתחייב כלום אלא שעבוד משכון שנתן לו ולא מהני שעבוד למשכון בלא חיוב גופו ע"ש ביאור הדברים דנכסייהו דבר אינש אינון ערבין וכל היכא דליכא לוה ליכא ערב. ולשטת הרמב"ן והרשב"א דמפרשי משום דאגיד גבי' אבל במתנה מהני אם נותן לחבירו מנה ונותן לו משכון עליה' זוכה במשכון לשעבוד מנה אע"ג דלא נתחייב גופו על המנה. ואיכא למידק איך יהי' מהני למתנ' כיון דאמרו בש"ס פ' יש בכור דנכסוהי דבר אינש אינון ערבין וכל היכא דלוה פטור ערב נמי פטור ע"ש בבכורו' דף מ"ח. ואין לומר דמשכון שאני משום דבע"ח קונה משכון ועדיף שעבוד המשכון משאר שעבוד ומש"ה משתעבד המשכון אפי' היכא דליכא לוה דודאי בע"ח דקונה משכון נמי ליתי' בלא לוה. שוב ראיתי שדעת הרשב"א בתשובה סימן אלף נ' דנתחייב הערב אע"ג דליכא לוה ע"ש במי ששאל חפץ מחבירו ואמר לו אם לא אחזירנו לך לזמן פלוני אתן לך דמים כך וכך והעמיד לו ערב בעד הדמים אע"ג שלגבי השואל הוי אסמכתא ופטור הערב חייב לשלם וכתב שם וז"ל ואעפ"י שאמרו אין נפרעין מן הערב תחלה דאלמא דאין הערב משתעבד בדאי' לוה לא הי' דכל דהלוה מתחייב אין נפרעין מן הערב תחלה אבל זה הרי חייב עצמו במה שלא הי' השואל חייב עכ"ל ומש"ה ס"ל נמי להרשב"א דבמתנה משתעבד למשכון אע"ג דליכא לוה. ובח"מ סימן קכ"ט הקשה הב"ח על הרשב"א דהיכא נתחייב הערב במקום דהלוה פטור ע"ש וגם בש"ך שם כתב דמוכח כן מש"ס פ' יש בכור דף מ"ח ע"ש גם בט"ז שם הקשה מפרק יש בכור ע"ש. והרי לפנינו דעת הרמב"ן והרשב"א בשעבוד משכון דמהני אע"ג דליכא לוה. ומה שהקשו מבכורות דף מ"ח נראה דהתם נמי בשני יב"ש נמי בשע' הלוא' הוברר הלוה ואז נכסוהי דבר אינש אינון ערבין בי' ובשעת גבי' דנפטר הלוה מחמת ספיקא דשני יב"ש גם הערב פטור כיון דלא נתערב כי אם במקום הלוה אבל היכא דנעשה ערב היכא דלא הי' לוה חייב הערב כיון דבתחלה נעשה ערב במקום שלא הי' לוה ודו"ק. ובסמ"ע סימן ס"ו סעיף כ"ו גבי משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך ע"ש שכתב דאפי' לדעת הרא"ש דס"ל בשטר שכתוב בו משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך דיכול למחול אפ"ה מודה דאין צריך כתיבה ונקנה במסירה לחודי' ע"ש ויש מקום עיון בזה כיון דטעמא דרא"ש דיכול למחול מבואר שם פ"ק דגיטין ז"ל ואפי' לדברי המפרשים דבמעמ"ש אינו יכול למחול יש לחלק דשאני התם דשלשתן עומדין במעמד א' וכו' אבל במוכר שט"ח כיון שאין קנין המלוה מועיל שיהי' שעבוד גופו קנוי ללוקח מכח קנין המלוה אלא מחמת שכותב לו הלוה למלוה משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך אנן סהדי דאין הלוה רוצה שיהי' גופו משועבד לשניהם למלוה לפי שלא הואיל הקנין להיות גוף הלוה משועבד ללוקח מכח קנין המלוה ונמצא שנשאר עדיין שעבוד גוף הלוה אצל המלוה וגם ללוקח לפי שכתב משתעבדנא לכל מאן דאתי מחמתך אלא ודאי על שעבוד נכסים כותב עכ"ל וע"ש. וכיון דאינו לדאתי מחמתו אלא שעבוד נכסים א"כ מה מהני שעבוד נכסי בלא שעבוד גופו דהא היכא דהגוף לא נתחייב גם נכסים לא משתעבדי לדעת הרא"ש כמו שאינו יכול לשעבד המשכון בלי שעבוד הגוף ובשלמא מוכר שט"ח דאע"ג דאין ללוקח אלא שעבוד נכסים היינו משום דלוקח מן המוכר והוא המלוה קא קני לי' ולמלוה אית לי' שעבוד הגוף ולא פקע ומוכר זכותו בשעבוד נכסים ללוקח אבל גבי משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך דאינו קונה מן המלוה דהמלוה אינו יכול למכור שעבוד נכסי אלא ע"י כתיבה ומסירה וזה שאינו בכתיבה ע"כ הוא בא מצד עצמו במה שמשעבד עצמו לכל מאן דאתי מחמתו והיכי מצי משעבד נכסי למאן דאתי מחמתו בלי שעבוד הגוף. ומיהו נראה דשעבוד נכסי למאן דאתי מחמתו נמי ע"י שעבוד גופו למלוה ראשון משעבוד נכסי דאינון ערבין בעד שעבוד גופו הוא משעבד נכסי למלוה ולמאן דאתי מחמתו וא"כ שעבוד נכסי למאן דאתי מחמתו הכל הוא ע"י שעבוד גופו למלוה ראשון ומש"ה כשמוחל המלוה ראשון ממילא פקע שעבוד נכסי למאן דאתי מחמתו. והרשב"א דס"ל שם גבי משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך דאינו יכול למחול משו' דס"ל להרשב"א גבי משכון דיכול לשעבד נכסי אפי' היכא דליכא שעבוד הגוף ומשום דס"ל גבי ערב דנתחייב היכא דלוה לא נתחייב וכמ"ש וא"כ יכול לשעבד עצמו לכל מאן דאתי מחמתו בלא שעבו' גופו של המלוה ומשעבד נכסי למאן דאתי מחמתו שלא ע"י שעבוד גופו של המלוה ומשום דהיכא דלא נתחייב הלוה כלל מתחלה נתחייב הערב ולמאן דאתי מחמתו לא נתחייב גופו וס"ל להרשב"א דאע"ג דאין דעתו של לוה לשעבד גופו לשניהם למלו' וללוקח משתעבד נכסי ללוקח שלא בשעבוד גופו והיכא שבתחלה לא הי' לוה נשתעבד נכסי וכמו במשכון למנה ומש"ה אינו יכול למחול ובמוכר שט"ח דיכול למחול דבזה נשתעבד לוה והוא שעבוד הגוף והיכא דנפטר הלוה אח"כ גם הערב שהוא שעבוד נכסי פקע ודו"ק:
ס"ק יא
אינה מקודשת כתב הר"ן פ"ק דקידושין מנה אין כאן ז"ל כתב הרמב"ן ז"ל דאפי' היכ' דאמר לה קני משכון בשעבו' מנה והתקדשי לי בו ומשכתו אינה מקודשת דנהי דקניא לי' משכון להאי שעבודא אינה מקודשת בכך דמנה אין כאן כלומר דעיקר שעבודא דמנה גבי ליה הוא ולא גבי אשה וכו' אבל הראב"ד ז"ל פי' דה"ק מנה אין כאן שהרי לא נתחייב לה בו דמילי בעלמא נינהו וכיון דמנה אין כאן משכון נמי אין כאן דלא קניא למשכון במידי דמאי יהבי' לי' דקניא לה משכון ודכוותה נמי הא דאמרינן בסמוך פריטי אין כאן נסכא אין כאן כלומר דכיון דלא נתחייב בפריטי אין השעבוד נתפס על הנסכא שהוא משכון אבל היכא שנתן לה משכון ואמר לה קני במשכון זה שעבוד מנה והתקדשי לי בו מקודשת עכ"ל. ומוהרי"ט בחידושיו מפרש דברי הראב"ד דס"ל דהיכא דהקנה לה במשכון שעבוד מנה מקודשת והכא משום דלא הקנה לה במשכון במידי אלא דאמר לה התקדשי לי במנ' ונתן משכון עליהם וכיון דבמנה לא נשתעבד אף במשכון לא נשתעבד וע"ש שהקשה דמאי מותיב לרב נחמן מקידשה במשכון מקודשת ומוקי לה במשכון דאחרי' דאפי' למאי דס"ד דמיירי במשכון דידי' מתוקמא שפיר ששעבד לה משכון על המנה ואמר קנה משכון זה בשעבוד מנה כו' והרא"ש ס"ל שאין מקום שיחול שעבוד על נכסיו כל זמן שאין עליו חיוב ואינו כדברי הרמב"ן ולא כדברי הראב"ד ז"ל עכ"ל גם מדברי ח"מ מבואר דדעת הראב"ד הוא דעת שלישית. אמנם לפי דבריהם אין ביאור לדברי הראב"ד דאם מהני כשאומר קני במשכון שעבוד מנ' א"כ בהתקדשי לי במנה ונתן לה משכון נמי היינו לשעבוד מנה: והעליתי בזה באורך בקצה"ח סימן ק"ץ סק"ו דהראב"ד ס"ל לגמרי כשטת הרא"ש וכמבואר בריטב"א בחידושיו ז"ל ועיקר הפי' כפי' הראב"ד ז"ל שאין משכון חל ומשתעבד אלא בשקדם לו חיוב ממון שלוה ממנו או שנתחייב לו בקנין כראוי דהשתא מקנה משכון לשעבוד אותו חיוב אבל הכא שלא נתחייב לה במנה ובאמירה בעלמא וכו' משכון דיהיב לה על האי מנה לאו כלום הוא וכן הדין במכר ובכל דבר כגון שאומר לחבירו אתן לך מאתים זוז והרי לך משכון עליהם לא זכה כלל ונוטל ממנו משכונו כו' הא אלו אמר לה זכי במשכון זה שיעור מנה והתקדשי לי בו ומשכתו זכתה בו לשיעור מנה אלא שיכול לסלקה וכיון שזכתה בו הרי היא מתקדשת בו עכ"ל. ומבואר לפנינו שטת הראב"ד שהוא כשטת הרא"ש ומשום דאין משכון משתעבד אלא כשקדם חיוב הגוף דאז נכסוהי ערבין בי' אלא דוקא כשאומר לו זכי במשכון שיעור מנה דה"ל זכי בגוף המשכון דבזה, גם להרא"ש מהני כיון דקונה בגוף המשכון שיעור מנה והא דיכול לסלקו אינו אלא כעין תנאי
שיוכל לסלקו בדמים. וא"כ הא דכתב הר"ן בשם הראב"ד אבל היכא שנתן לה משכון ואמר לה קני במשכון זה שעבוד מנה והתקדשי לי בו מקודשת. יש להגיה במקום שעבוד מנה דהיינו שיעור מנה ולא שעבוד מנה והוא ממש כדברי הראב"ד שהובא בריטב"א והיכא שאומר שיעור מנה דזה הוי זכה בגוף המשכון מהני גם להרא"ש וכמבואר ברא"ש בערבונת דשידוכין והוא בטור וש"ע סימן ר"ז. ותו לא קשה מה שהקשה מוהרי"ט לדברי הראב"ד דמה פריך מקודש' במשכון נימא דמיירי באומר קני בשעבוד מנ' דלפי מ"ש לא מהני שעבוד מנ' אלא שיעור מנ' וזה לא הוי משכון אלא קנין בגוף החפץ ומה שמסלקו בדמים אינו אלא משום דה"ל כמו תנאי שיוכל לסלקו בדמים וכל זה ברור. דגם לשטת הרמב"ן והרשב"א מהני זכי במשכון שיעור מנה ולא מיקרי אגוד גבי' אלא שעבוד משום דאכתי הכסף לא יצא מרשותו אבל קני בגוף החפץ כבר יצא מרשותו לגמרי ונכנס לרשות האשה וזה פשוט אלא שראיתי לב"ש שכ' דלדעת הרמב"ם והרשב"א גם בזכי בגוף המשכון אינה מקודשת ע"ש ולענ"ד נראה כמ"ש דכה"ג לאו אגוד גבי' מיקרי כיון דכבר יצא מרשותו לרשותה. והיכא שאומר אל תחזיר עד שאתן לך המנה כתבו בתו' קידושין דמהני ע"ש דף ח'. וכתב הב"ח באל תחזיר דמהני גם לקידושין ומדברי ב"ש נראה דאל תחזיר לא מהני אלא במתנה אבל לא בקידושין ע"ש. ואינו מובן דמ"ש במתנה דמהני ובקידושין לא מהני: ונראה דאל תחזי' אינו קנין בגוף החפץ ואינו אלא משכון ולא מהני למשכון כיון שלא קדם חיוב הגוף לית בי' תורת ערב אלא דאע"ג דלא קני למשכון וצריך להחזיר אך שהיא מוחל את תביעתו ואומר אל תחזיר עד שאתן את הדמים ומש"ה במתנה מהני שלא ליצטרך להחזיר אבל בקידושין דבעי כסף וכיון דלא קנת' למשכון אע"ג דאינה צריכה להחזיר עד שיתן את הדמים לא מהני לקידושין כיון דלא קנתה הכסף שהוא המשכון ודו"ק. אמנם באשרי לא הביא כלל הך דינא דאל תחזיר ומשמע דלא ס"ל כלל ואפי' במתנה לא מהני וצריך להחזיר בלא דמים
ס"ק יב
וכ"ש אם נתן לה שטר. ובח"מ כתב דאינו מוסכם דאינו אלא לדעת הרמב"ן והרשב"א דס"ל משום אגיד גבי' אבל לדעת הרא"ש שהוא משום דלא נשתעבד במשכון בלא חיוב הגוף והכא הרי נתחייב בשט"ח ולא גרע משט"ח דאחרים וכ"כ ב"ש ע"ש וז"ל וכבר הרגיש בזה בח"מ וכ"כ הש"ג פ"ק דקידושין דהוי קידושין והא דס"ל אם מקנה לה טבעת ע"י ק"ס לא הוי קידושין כמ"ש בסמוך לאו משום דאגיד גבי' אלא משום דנעשה ע"י סודר ודומה לקנין חליפין ולא הוי קידושין ומ"ש בתשובת רש"ך אם מקנה לה ע"י סודר טבעת הוי קידושין אתיא כשטת הראב"ד דוקא אבל לשנות הרשב"א לא הוי קידושין כיון דאגיד גבי' עכ"ל והנה מ"ש בשם ש"ג אם מקנה לה הטבעת ע"י ק"ס ט"ס וכתב שם מקנ' לה מנה ע"י ק"ס וכן העתיקו ב"ש סק"ב ע"ש. ומנה נמי ע"י חיוב דאי דרך הקנאה לא מהני כיון דמטבע אינו נקנה בחליפין אך מ"ש ב"ש בטעמו משום דנעש' ע"י ק"ס ה"ל כחליפין לא נהירא דכיון דאינו מקדשה בחליפין אלא בכסף והכסף הוא דמקנה לה ע"י חליפין ואינו ענין לחליפי חליפין. וז"ל הש"ג פ"ג דקידושין ומזה אומר שאם דעת האשה הוא להתקדש בתפיסת הקנין לבד שהוא כנף בגדו שיש בו שו"פ הרי זו מקודשת שהרשות בידה לפסוק כנף בגדו ולעכבו בידה אם תרצה ולא אמר שאין האש' נקנית בחליפין אלא כשדעת' להתקדש במנה ונתן לה קנין כדי לקיים הקידושין והוא יתחייב לה במנה כמו שביאר מז"ה עכ"ל ומבואר דעת הש"ג דאשה נקנית בחליפין ממש היכ' שדעת האש' להתקדש בתפיסת הקנין לבד וא"כ איך יתכן לומר כשמקדשה במנה שנתחייב לה ע"י חליפי סודר דלא הוי קידושין ולכן נראה דשטת שלטי הגבורים הוא שטת תו' רי"ד רפ"ק דקידושין ז"ל מניינא למעוטי חליפין קשיא לי טובא ואם אדם נותן סודר לאשה שיש בו שו"פ אעפ"י שנותן לה בתורת חליפין אמאי אינה מקודשת כו' ונרא' לי לומר שאם בזה הסודר לבד נתרצית לו לקדשה אעפ"י שהזכיר לה חליפין מקודשת היא והבמ"ע כגון שהתנ' עמה לקדשה במנה ולא הי' נותנו לה עכשיו. אלא התפיס' את הסודר שתתקדש לו ולא תוכל לחזור בו והוא יתחייב ליתן לה המנ' לאחר זמן בכי ה"ג ודאי אינה מקודשת כיון שלא נתרצית לקדש אלא במנה ומנה אין כאן ואעפ"י שבשדה קונה הסודר כו' וטעמא דמלתא כיון דחליפין איתנהו בפחות משו"פ וכיון דבפחות שו"פ ליתנהי בשו"פ נמי ליתנהי שאין גזיר' שוה למחצ' עד שיתן לה המנה עכ"ל. וביאור שטה זו כבר ביארנו באורך ס"ק ב' ע"ש וזהו נמי שטת הש"ג והכוו' אם נותן לה הסודר לגמרי מקודשת בתורת כסף אפי' הזכיר לשון חליפין לא נפיק מכלל כסף אלא דכסף גופה דקונ' אינו אלא בתורת שיוי אבל אם נותן כסף בתורת קנין לא מהני וכמ"ש בסמ"ע סימן ק"ל דילפינן משדה עפרון שהי' הכסף מדמי השדה ע"ש ותורת חליפין דאיתי' בפחות שו"פ ואינו בתורת שיוי אלא בתורת קנין. ומש"ה כשנותן הסודר לגמרי לאשה אפי' הזכיר לשון חליפין לא נפיק מכלל כסף והוא נמי שיוי הקידושין אבל אם אמר התקדשי לי במנ' ולא נתן עכשיו אלא שיתחייב לה והסודר נתן לשום קידושין ושיתחייב לה המנ' בשלימות ולא ינוכה כלום מן המנה לערך שוה הסודר דאז אין הסודר מכלל שיוי הקידושין רק בעד קנין ולא מהני חליפין לקנין אלא גבי שדה אבל תורת חליפין לקנין לא מהני גבי קידושין דכיון דחליפין איתנהי בפחות משו"פ וקידושין ליתי' בפחות שו"פ דלא מקנא נפשה בפחות משו"פ ומש"ה לא מהני הק"ס וקיום הקידושין וממילא לא נתחייב במנה כיון דלא נתקיים הקידושין אבל אם הק"ס הי' שיתחייב במנה ומקדש' בחוב דידי' שפיר מקודשת דה"ל כשט"ח דידי' דמהני לדעת הש"ג וזה נכון וברור ועיין היטב בסק"ב. ומ"ש ב"ש דתשובת רש"ך הוא כשטת הראב"ד אבל לשטת הרשב"א לא הוי קדושין דאגיד גבי' אינו נרא' דלא מיקרי אגוד גבי' אלא במשכון דאכתי הכסף לא נפיק מרשותו ואין לה לאשה או למוכר אלא שעבוד מש"ה אינו כסף לקנין באשה ובמכר אבל הכא דנקנ' גוף טבעת לאשה כבר יצא הכסף מרשותו ואינו אלא פקדון בידו דהא אגוד גבי' דלא מהני בקדושין לאו מתורת אגוד גבי' דגבי גט דהתם בגט טעמא משום דבעינן כריתות וליכא כדאי' פ"ק דמציעא דף ו' אבל בקידושין לא שייך האי טעמא ועוד דהא גם גבי אמתא נמי אינו קונ' במשכון וע"כ האי אגוד גבי' אינו אלא משום דאינו כסף הראוי לקנין כיון דאינו מוציא הכסף מרשותו וגבי שעבוד עדיין הכסף ברשותו אבל היכא דנקנ' גוף הטבעת לאשה אלא שעדיין הוא ברשות המקנ' כבר יצא הכסף מרשותו ואינו אלא פקדון בידו וזה פשוט וברור:
ס"ק יג
דלא הוי קידושין ונסתפקתי בפדיון הבן אם נתן לכהן משכון בחמש סלעי' אם בנו פדוי. והנה בנתן שט"ח לכהן ודאי אינו פדוי וכמבואר להדיא ר"פ הנושא דבר תורה בנו פדוי לכשיתן ומדרבנן אינו פדוי משום גזירה דפודין בשטרות ועמ"ש בקצה"ח סימן ק"ל סק"ח ע"ש אך במשכון לא נתבאר בפוסקי' אם בנו פדוי. והנה נרא' דשטת הרמב"ן והרשב"א דכסף שלא יצא מרשותו לא חשיב כסף לקידושין ולמכר וא"כ נרא' דה"ה בפדיון לאו שמי' כסף אבל לדעת הרא"ש דטעמא דמשכון לא מהני משום דגופו לא נתחייב ונכסוהי ערבין וכל היכא דליכא לוה ליכא ערב א"כ בפדיון נרא' דמהני משום דנתחייב גופו לכהן ליתן לו חמש סלעים א"כ נכסוהי ערבין ויכול לשעבד משכון לזה החוב. וראי' מר"פ הנושא בהא דאיפלגי ר' יוחנן ור"ל בחייב אני לך מנ' בשטר דר' יוחנן אמר חייב ור"ל סובר דפטור ופריך לריש לקיש מהא דתנן כתב לכהן שאני חייב לך חמש סלעים חייב ליתן לו חמש סלעים ובנו אינו פדוי ומשני שאני התם דמשעבדא לי' מדאורייתא וע"ש ומוכח דאע"ג דאכתי לא נתברר מי הוא הכהן ואפ"ה לכל כהן שנותן שט"ח מתחייב כיון דמשועבד לכהן וא"כ ה"נ מהני לי' משכון כיון דנתחייב לכהן. ואפשר דאפי' לדעת הרמב"ן והרשב"א דלא מהני שעבוד במשכון לקידושי אשה ולקנין קרקעות היינו משום דכסף ואגיד גבי' ואינו יוצא מרשותו אינו ראוי לקנין אבל גבי פדיון הבן דאין הבן קנוי לכהן שיצטרך לקנותו מכהן אלא חוב הוא שמוטל עליו ליתן לכהן חמש סלעים וכל שנותן לו משכון ומקבלו לפרעון ולדעת הרמב"ן והרשב"א דמהני משכון למתנ' ויש זכיה למקבל במשכון וא"כ זכה בו הכהן ונפטר מחובו וזה נרא' ועמ"ש בקצות החושן סימן ס"ו ס"ק א' ואכתי צ"ע:
ס"ק יד
והוא ישלים לה השאר. כתב בח"מ וז"ל כלומר ואם לא ישלים אינה מקודשת כמי שאמר על מנת מיהו לקמן סימן ל"ח כתב דיש חולקין דגם בע"מ צריך תנאי כפול עכ"ל. וב"ש כתב ע"מ שאתן ואם לא נתן לה השאר בטילין הקידושין אע"ג דלא הזכיר שום תנאי ה"ל כאלו התנה וכפל כ"כ הרא"ש ואישתמיטתי' לח"מ עכ"ל אמנם לטעמא
דהרא"ש לא ירדנו דאמאי הוי כאלו התנ' תנאי כפול יותר משאר תנאים דבעי כפילא. ובחדושי הרשב"א קידושין דף י"ח ז"ל ואמ' רב הונא אמר רב כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי יש מדקדקין מכאן דבע"מ אין צריך תנאי כפול והן קודם ללאו דהא הוא סתמא יהיב לה אלא דאנן הוא דקאמרינן דכמאן דאמר לה על מנת דמי וכן דעת רבינו אלפסי וכבר הארכתי בזה בפ' מי שאחזו בס"ד עכ"ל וז"ל ס"פ מי שאחזו יש מביאין ראי' מהא דאמר ר' אליעזר האומר לאשה התקדשי לי במנה ונתן לה דינר כו' כמאן דאמר על מנת דמי והתם ודאי לא כפלי' לתנאי ואפי' על מנת ממש לא אמר לה אלא שאנו רואין מעשיו כאלו אמר ע"מ ושמא נדחה בזה דטפי עדיף כי לא אדכר תנאי מפור' אלא שמעשיו מוכיחין עליו ממי שיזכיר תנאי שלא כדרך תנאי שבכתוב כמו שאנו עתידין לכתוב בשם רבותינו בעלי התו' עכ"ל. וזה נרא' טעמא דהרא"ש דס"ל לחלק בין גילוי דעת ובין היכא דהזכיר תנאי ולא כפל וכ"כ באש"רי פ' מי שאחזו ע"ש. אלא דדעת כמה פוסקים שלא לחלק בכך וכמבואר ברמ"בן בחידושיו פ' מי שאחזו ע"ש גם הר"ן בפרק מי שאחזו גבי אתקין שמואל בגיטא כתב שם דאין לומר דטפי עדיף לר' מאיר אומדנא וגילוי דעת מתנאי שלא נכפל וע"ש וגם להרשב"א לא ברירא לי' הך מלתא לחלק בכך וכתבו בלשון שמא נדחה כו' ולכן נרא' לענ"ד במה דקשיא להו בהך דאמר ר"א התקדשי לי במנה ונתן לה דינר מקודשת וישלי' כו' כיון דלא כפלי' אמאי ישלים. והיא דע"כ לא בעינא דיני תנאי ב"ג וב"ר אלא שיבוטל המעש' ע"י תנאי דאז אם אין התנאי כדיני תנאי אע"ג דלא נתקיים התנאי המעש' קיים אבל שיתחייב בתנאו לא בעינן דיני תנאי וכמו קנה שדה במנה ונתן דינר שקנה לו השדה צריך להשלים דמי השד' ונתחייב בדמי השדה אחר שקנה השדה אלא דאם לא נתן דמי השדה לא נתבטל הקנין וכמו כן הכא כיון דקנ' האשה ע"י הדינר נתחייב בדמים שהבטיח לה ובש"ס ובש"ע לא הוזכר שיתבטלו הקידושין אם לא יתן המנה אלא אמרו צריך להשלים המנ' וחייב הוא בכך וביבמות דף ק"ו בהא דחליץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז בתר דחלץ לה אמר זיל הב לי' א"ל ר"פ יכול' לומר משט' אני בך וכ' שם הרשב"א בחידושיו ז"ל ואיכ' למיד' היכי הוי מחיי' אביי למית' לי' ור"פ למאי איצטרך לאתויי ראי' מן הבורח מבית האסורין והא הכא כיון דאתני לי' בלשון ע"מ לא מחייב לי' משום דכל האומר ע"מ אין מחייבין אותו לקיים התנאי אלא אם רוצ' יקיים ואם ירצה לא יקיים לפי שכבר נתפרשה כפייתו אם יקיים תנאו יקיים המעש' ואם לא יתקיים התנאי לא יתקיים המעשה וכיון שכן ה"נ לימא לי' לא בעינא בחליצה ולא יהבינא והרי החליצ' ממילא קיימת והיא פטור' וי"ל דכיון שאי אפשר לה לחליצ' להתבטל הרי זה כשכירות ולפיכך אי הגון לה מחייבין ליתן לה מדין שכירות והיינו דאמרינן בירושלמי אם אמרה ע"מ נותנת אלא מכיון דלאו הגון לה ומצוה עליו מן התור' בחליצ' ורמי' עליו למיחלץ האי כעין אנוסה היא ואיהו נמי לא פסיד מידי דהא לא חזא לי' מינה מידי עכ"ל וכ"כ הרמב"ן בחדושיו שם ע"ש וא"כ הכא שנתקדש' לו ע"י הדינר ונתקיים המעש' שהוא הקידושין נתחייב גם הוא דמי הקידושין ולא גרע מקנה שדה בחזקה שנתחייב בדמי הפסיקה של השד' וא"ש הא דקאמר ר' אליעזר מקודשת וישלים ודו"ק. והא דאמרינן פ' מי שאחזו דף ע"ה בהא דתנו רבנן הרי זה גיטך והנייר שלי אינה מגורשת ע"מ שתחזיר לי את הנייר מגורשת ופריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא כו' אמר אביי הא מני ר' מאיר הוא דאמר בעינן תנאי כפול והכא הא לא כפלי' לתנאי. ולפי מ"ש דהיכא דלא כפלי' נמי מחויב בקיום התנאי וכופין לקיים כיון דהמעש' נעש' אדעתא דהכי א"כ בע"מ שתחזיר לי הנייר אפי' לא כפלי' צריכ' להחזיר הנייר כמו שהתנה. ונראה דהתם גבי גט כיון דהוא מגרשה בע"כ לא שייך בזה תנאי קיים עבור המעשה כיון דהמעשה נעשה בע"כ דאשה וא"כ אינו אלא מחמת התנאי שהתנה שיתבטל המעשה אם לא יתקיים התנאי מש"ה בעי כפילא. מיהו כל זה באומר מעכשיו דהמעשה תיכף נתקיים ולכן בקידושין או בשד' אם התנו מחויב לקיים תנאי וכופין אותו עבור המעשה אבל היכא דלא אמר מעכשיו אלא לכשאתן המנה א"כ עדיין המעשה לא נתקיי' ואינו חייב בדמי' עבור המעשה לזה אמרו בש"ס מקודשת וישלים מ"ט דר' אליעזר דאמר כל האומר על מנת כאומר מעכשיו וכיון דמעכשיו נתקיים המעשה וכל שנתקיים המעשה מחויב להשלים לה כתנאי שהותנו ביניהם בפסיקה עבור הקידושין ועמ"ש בס"ק א'. ועיין בר"ן פ' האומר ע"ש שכתב בכל התנאים שהוא חייב וכנס תוך הזמן דאמרינן אף שלא נתקיים בזמן הוי קידושין דכיון דכנס אחולי אחיל לתנאו אבל מכל מקום המעות שנתחייב בתנאי נעשה עליו מלוה וצריך לקיים וע"ש. ומבואר דאע"ג דנמחלו התנאים מ"מ החוב לא נמחל וא"כ ה"ה היכא שבתחלתו לא נעשה בדיני תנאי צריך להשלים החוב. ובזה יתיישב מה שהקשה אחי הרב המופלג מוהר"ר חיים כהן נרו' בהא דמקש' בגמ' פ"ק דקידושין אהא דאמ' ר"א מקודש' וישלים מהא דתני' התקדשי לי במנה והי' מונה והולך ורצה א' מהם לחזור אפי' בדינר אחרון הרשות בידו ומאי קושיא דהא המקדש יכול לחזור משום דאין כופין בקיום התנאי אלא המעשה בטל אם לא נתקיים התנאי והאשה נמי יכולה לחזור לפי מה דאמרינן פ' מי שאחזו דף ע"ד נתינה בע"כ לא שמי' נתינה וא"כ יכולה לומר איני רוצה בקבלת השאר ונימא ר' אליעזר ס"ל נתינה בע"כ לא שמי' נתינה עכ"ד. ולפי מ"ש דאין בזה משום תנאי כיון דלא כפלי' אלא מחויב הוא בדמי הקידושין עבור המעשה וכיון דאינו אלא חוב שניהם אין יכולין לחזור דהמקדש לא מצי חוזר כיון דלא כפלי' לתנאי והיא נמי לא מצית לחזור דבחוב ודאי פרעון בע"כ שמי' פרעון ודוקא בתנאי היא דפליגי אם נתינה בע"כ מהני ע"ש פ' מי שאחזו ודו"ק:
ס"ק טו
וה"ה אם חסר דינר אחד כתב ב"ש ז"ל עיין פ"ב דקידושין שם ברש"י ור"ן משמע דוקא אם קיבל עליו המקדש במלוה ואם לא קיבל לא הוי קידושין ולרמב"ן ושאר פוסקים אפי' לא קיבל מקודשת וכן משמע מרמב"ם וכן מדייק המגיד מדבריו ורשב"א ס"ל אפי' אם אמר תהא עלי במלוה לא הוי קידושין משום דכסיפא לה למתבעי' כיון שחסר רק דינר אחד עכ"ל. ובחידושי מוהרי"ט נראה להיפך והוא דאם קיבל עליו במלוה לא סמכ' דעתה ודרך תנאי סמכה דעתה טפי וע"ש שכתב על דברי הרמב"ן במה שהביא ראי' דאפי' בחסר דינר מקודשת וסמכה דעתה והא דתניא התקדשי לי במנה זה ונמצא חסר דינר אינה מקודש' אלמ' במנה סתם מקודשת ולא אמרינן כסיפא לי' מלתא למתבעי' וכתב עלה מוהרי"ט ומיהו על ראייתו של הרמב"ן קשיא לי מאי מייתי מהאי דהתקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זו מקודשת וישלים כלומר ע"מ שישלים קאמר ואין הקידושין נגמרין אא"כ ישלים ובהא ודאי לא אמרינן דכסיפא לה מלתא דבלא תביעת' איהו מזהר זהיר כדי שיתקיימו קידושיו וסמכה דעתה שפיר כמו האומר הרי את מקודשת לי ע"מ שאתן לך ק"ק זוז דמקודשת והוא יתן אבל הכא שעשאו מלוה הדינר הנשאר ורוצה שיהי' הקידושין נגמרין מעכשיו והדינר נעשה עליו כמלוה בהא ודאי אמרינן דכסיפא מלתא למתבעי' ולא סמכה דעתה מאחר שכבר היא מקודשת ישחק בה עכ"ל. ולענ"ד אינו נראה לא כדברי זה ולא כדברי זה דבקידושין דף מ"ז בהא דתניא המקדש במלוה אינה מקודשת וי"א מקודשת ומוקי לה באומר לה התקדשי לי במנה ונמצא מנה חסר דינר מר סבר כסיפא לה למתבעי' ומ"ס לא כסיפא לה מלתא למתבעי' ואלא הא דאמר ר' אליעזר התקדשי לי ונתן לה דינר הרי זו מקודש' וישלי' לימא כתנאי אמר' לשמעתי' אמרי מנה חסר דינר כסיפא לה מלתא למתבעי' מנה חסר תשעים ותשע לא כסיפא למתבעי'. ולפי מ"ש מוהרי"ט דבתנאי לא אמרינן כסיפא למתבעי' דאיהו מזהר זהיר א"כ מאי ענין דר' אליעזר הכא דהא ר' אליעזר דרך תנאי קאמר לפי מ"ש הרא"ש והובא בס"ק י"ד וברייתא בעשאו מלוה. וכן לפי מ"ש ב"ש דבעשאו מלוה הוא דסמכה דעתה אבל דרך תנאי לא סמכה דעתה אליבי' דכ"ע וא"כ היכא קאמר לימא ר"א כתנאי אמרה לשמעתי' דהא ר"א אפי' כתנאי לא אמרה דהא ת"ק דאמר מקודשת דרך מלוה דוקא קאמר. ולכן נראה דדרך תנאי ודרך מלוה שוין הן ולמ"ד לא סמכה אדעתה בשניה' אינה מקודשת ולמ"ד סמכה דעתה בשניהם מקודשת והא דפי' רש"י והר"ן וז"ל רש"י שם במילי אוחרי בדבר אחר דהך לאו במלוה שיש לו עלי' קאמר אלא שאמר התקדשי לי במנ' ונמצא מנה חסר דינר ואמר לה
הרי עלי מלוה עכ"ל והיינו מדתניא המקדש במלוה ומיירי בנמצא מנה חסר דינר ולשנא דמקדש במלוה ע"כ משום שאמר הרי הוא עלי מלוה דאל"כ מאי לשון מקדש במלו' ולדינ' ה"ה דרך תנאי ורש"י ור"ן לפרושי לישנא בריית' דתני המקד' במלוה אך היא גופה תיקשי דאמאי נקט ברייתא בדינא דמלוה שאמר על הדינר החסר הרי עלי מלוה כיון שהוא נמי דרך תנאי ולהרמב"ן ושאר פוסקים דס"ל דאפי' לא קיבל עליו במלוה נמי וכמ"ש ב"ש א"כ אמאי נקטי' ברייתא בלשון מלוה. ולפי מ"ש בסקי"ד דמקדש במנה ונתן דינר דמקודשת וישלים לאו משום דיני תנאי כיון דלא הי' תנאי כפול אלא שמחייב הוא בכך כיון דנתקיימו הקידושין נתחייב הוא בדמיו ניח' דנק' לי' מלו' דאינו אלא חוב ודו"ק:
ס"ק טז
בק' דינרים אלו והתחיל למנות פ"ק דקידושין דף ח' אמר ר"א התקדשי לי במנה ונתן לה דינר מקודשת וישלים מתיבי התקדשי לי במנה והיה מונה והולך ורצה א' מהם לחזור אפילו בדינר אחרון הרשות בידו הבמ"ע דאמר במנה זו דדעתי' אכולה ופריך מדסיפא במנה זו דקתני התקדשי לי במנה זו ונמצא מנה חסר דינר אינה מקודשת מכלל דרישא במנה סתם ומשני רישא וסיפא במנה זו ופרושי קא מפר' רצה א' מהם לחזור אפי' בדינר אחרון הרשות בידו כיצד דאמר לה במנה זו רב אשי אמר לעולם רישא במנה סתם ומונה והולך שאני ודעת הרי"ף והרמב"ם דדוקא במנה זו אבל מנה סתם אע"ג דמונ' והול' אין יכולין לחזור ומקודשת ודלא כרב אשי. ולכאורה קשה לפי אוקמתא זו דרישא מיירי במנה זו ופירושי קא מפרש א"כ הא דתני ורצה אחד מהם לחזור למה לי חזרה דבמנה זו ונמצא חסר דינר ממילא נתבטלו הקידושין אפי' בלא חזרה. ובחידושי הרשב"א ראיתי שכתב ז"ל פירושי קא מפרש כיצד כגון דאמר לה מנה זו ומנה שלם בידו והי' מונה והולך ונמצא כולו מנה בידו חסר דינר שעדיין לא הספיק למנות וליתן לה רצה א' מהם לחזור הרשות בידו אבל אם הי' מנה שבידו חסר אינה מקודשת כלל וע"ש שכתב שכן נראה מפי' ר"ח דלא כולה סיפא פי' דרישא אלא מנה זו בלבד פירש דרישא וא"כ השמיענו דין אחר דהיינו שנמצא דינר רע וע"ש. ובזה ניחא דלא תיקשי ללישנא קמא דרישא במנה זה א"כ למה נקט והי' מונה והולך ובח"מ כתב דאורחא דמלתא נקט ע"ש ולפי מ"ש הרשב"א ניחא טפי דכיון דרצה להשמיענו דין חזרה ולא משכחת לה אלא במונה והולך והמנה שלם בידו ומונה והולך לתוך ידה ששניהם יכולין לחזו' עד שיבא דינר האחרון לידה דאם אינו מונה והולך ונמצא חסר דינר לא בעי חזרה אלא ממילא נתבטלו הקידושין. והיינו נמי טעמיהו דהרי"ף והרמב"ם שכתבו והתחיל למנו' משום דמיירי בדין חזרה וכמ"ש. וא"כ לרי"ף ורמב"ם ברייתא דתני מנה זה ומונה והולך תרתי בעינן דבמנ' זה לחוד ונמצא חסר דינר לא בעי חזרה ובמו' והולך לחודי' לא מהני חזר' וא"כ תרתי בעינן ולזה כתב הרמ"א וי"א דבחדא מנייהו סגי דמשמע דלדיע' ראשונה בעי תרוויהו וכמ"ש ונתיישב בזה מה שהקשו ח"מ וב"ש בדברי הרמ"א שכתב וי"א דבחדא מיניהו סגי. ועיין בס' עצמות יוסף שהקש' בהא דפריך אדר' אליעזר מהא דתניא והי' מונה והולך ורצה א' מהם לחזור אפי' בדינר אחרון הרשות בידו אמאי לא אוקי הך ברייתא בהכי דמטעם דנמצא חסר דינר הוא דיכול לחזור ומשום דמנה חסר דינר כסיפא למתבעי' ונרא' דלשון אפי' בדינר אחרון נרא' דלא מבעי' בדינר הראשון או השני עכ"ל וע"ש. ואינו קושיא דודאי כשנותן לה צ"ט דינר בבת אחת הוא דאינה מקודשת דכסיפא למתבעי דינר אחד שחסר ממאה אבל אם נתן לה דינר דמקודשת ומשום דסמכ' דעת' דלא כסיפא למתבעי' צ"ט דינר וכיון דכבר נתקדש' בעד הדינר הראשון בעת שהי' חסר צ"ט ליתי' בחזרה אפי' כי נתן לה אח"כ צ"ח וחסר דינר האחרון כיון דכבר מקודשת בדינר הראשון זה נרא' לי ודו"ק:
ס"ק יז
אא"כ אמר לה דינר החסר ז"ל הב"ש אא"כ אמר לה דינר החסר ז"ל הרמב"ם ש"מ מ"ש אפי' בדינר האחרון מיירי כשחסר ומכל מקום כתב שניהם יכולין לחזור ש"מ דס"ל כשטת רש"י דוקא אם חזרו הקידושין בטילים עכ"ל. ולפי מ"ש בס"ק ט"ז דמיירי שהמנה שלם בידו ומונה והולך ונמצא בידה חסר דינר בזה שייך חזרה כיון דבידו להשלים וא"כ מה שאמר לה החסר יהי' מלוה היינו דינר החסר בידה אבל ביד המקדש איתנהו לכולה בידו: