אבני מילואים א - ב· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]
סימן כח
סעיף א
ס"ק א
ונודע שקנה אותו ביאוש. עיין ח"מ (סק"א) שכתב דבעינן ונודע דאם בשעת קידושין לא נודע ה"ל יאוש שלא מדעת, ואין לזה ביאור וע"ש במה שמחלק בין גנב וגזלן ישראל ועמ"ש בקצה"ח סי' שס"ח סק"א:
ס"ק ב
הרי זו מקודשת. עיין ב"ש (סק"ג) שהאריך בזה וכתב דלדעת הש"ע סי' שנ"ו והרמב"ם דיאוש ושינוי רשות אינו קנוי ללוקח אלא גוף החפץ אבל הדמים צריך להחזיר אלא דבגנב שאינו מפורסם ליכא דמים כיון שהבעלים צריכין ליתן ללוקח הדמים מתקנת השוק וא"כ צריך לומר דמיירי בגנב שאינו מפורסם וא"כ אכתי אינה מקודשת מדאורייתא כיון דאינו אלא מתקנת השוק, ולדעת הב"י דבמעמד שלשתן מקודשת מן התורה ה"נ ניחא דהוי קידושי תורה אבל לדעת הרמ"א דס"ל במעמ"ש אינה מקודשת אלא מדרבנן א"כ לא הוי קידושי תורה ע"ש, עוד הקשה ממ"נ אם גילה לה שהוא גנוב ליתיה לתקנת השוק ואם לא גילה לה שהוא גנוב יכולה לומר אין רצוני להתקדש בגניבה כדאיתא בקידושין (דף נ"ג) וי"ל דאמר לה שהוא גנוב ומכל מקום אין צריך להחזיר החפץ כמ"ש בסמוך (א"נ) [א"כ] מקדש הוא אותה בהנאת שימוש הכלי דגוף הכלי שלה ויש לה הנאה דגוף הכלי שלה כו', ותו קשה למ"ש רמ"א בח"מ סי' שנ"ו בזמן הזה מחזירין גניבה אפי' אחר יאוש ושינוי רשות מחמת דינא דמלכותא א"כ במה מקדש אותה דהא צריכה להחזיר ודומה לכלי שאול דאינו יכול לקדש אם לא הודיע שהוא שאול ואי דאמר לה שגנוב הוא א"כ צריכה להחזיר בלא דמים, ואפשר לומר אע"ג דאינו מודיע לה שהוא גנוב לא דמי לכלי שאול דאינו שלו כלל אבל כאן מקדש אותה בדבר שיש בו יאוש ושינוי רשות וכעין זה כתב בית הלל, מיהו אכתי קשה אם לא גילה לה יכולה לומר אין רצוני להתקדש בדבר גנוב ועיין בחשן משפט אם קנה מן הגנב ולא היה יאוש צריך להחזיר החפץ והבעלים מחזירים [לו] הדמים ואם ידע שהוא גנוב לא עשו תקנת השוק וכשיש יאוש ושינוי רשות וידע שהוא גנוב לא נתפרש דינו, וב"ח כתב בסי' זה דקונה וכ"כ בש"ך שם ונראה לדעת הרמב"ם צריך להחזיר הדמים אלא מפני תק"ה אין צריך להחזיר וכשידע שהוא גנוב לא שייך תק"ה א"כ בזמן הזה מחמת דינא דמלכותא אם ידע שהוא גנוב צריך להחזיר הכלי בחנם וכן הדין בלקח מגנב מפורסם ומזה נשמע הדין לענין קידושי אשה בגנב מפורסם או בידעה שהוא גנוב ומקדש אותה בחפץ לא הוי קידושין לדעת הרמב"ם דצריך להחזיר הדמים ואם הודיע אותה שהוא גזול ומקדש אותה בטובת הנאה שהכלי שלה הוי קידושין, ואם אין טובת הנאה בכלי דשכיח כלים כאלו לא הוי קידושין ואם מקדש אותה בסתם עם הכלי ולא הודיע לה שהוא גנוב והוא גנב שאינו מפורסם דאז אין צריך להחזיר לא הכלי ולא הדמים מקודשת אעפ"י דמן הדין צריכה להחזיר הדמים מכל מקום משום תק"ה א"צ להחזיר ומקודשת מן התורה לדעת הב"י כמ"ש במעמ"ש עכ"ל הב"ש:
והנה הב"ש בפלפולו הזך העיר בזה כמה וכמה הערות והעלה פרטי דינים בענין זה: והנראה לענ"ד בדברי ב"ש לאחר העיון והוא במ"ש הב"ש דבגנב שאינו מפורסם ולא הודיע אותה שהוא גנוב דמקודשת לפי שאין צריכה להחזיר ולא הדמים משום תק"ה. הנה משום תק"ה אין צריך להחזיר רק הדמים שנתן והלוקח צריך להחזיר מותר הדמים דאין מנכין מתק"ה רק דמים שנתן ומה שהחפץ שוה יותר צריך הלוקח להחזיר לבעלי' וכמ"ש הב"י בח"מ סימן שנ"ו וכן שם בסמ"ע ע"ש וא"כ בקידושין נמי אין מנכין לאשה עבור הקידושין רק שוה פרוטה דזה הוי דמים שנתן ומה ששוה החפץ יותר מפרוטה צריכה להחזיר לבעלים וכיון דדעת האשה להתקדש בכולה והיא אין לה אלא פרוטה ה"ל קידושי טעות. ומנא תימרא מהא דכתב הרא"ש ספ"ק דמציעא בהא דהוכיח שם דמוכר שט"ח וחזרו ומחלו דמשלם מדינ' דגרמי דאין צריך לשלם אלא דמים שנתן לוקח דאמרינן בהתקדשי לי בשט"ח דאחרים דאינה מקודשת דלא סמכה דעתה דחזר ומחל ואי נימא דמשלם כל הדמים ששוה השט"ח אמאי לא סמכה דעתה אע"כ דאינו משלם אלא דמים שנתן ואינו מחזיר לה אלא פרוטה דקידושי אשה אינו אלא פרוטה כו' והיא לא סמכה דעתה אלא להתקדש בכולה עכ"ל: ולמדנו מדבריו דבקידושי אשה מיקרי דמים שנתן פרוטה וכיון דדעתה להתקדם בכילה והיא צריכה להחזיר המותר ה"ל קידושי טעו': ולפי"ז לא משכחת לה אלא אם הגניבה לא הית' שוה אלא פרוטה דאז בגנב שאינו מפורסם אינה צריכה להחזיר כלום או באומר בפירוש תתקדש בכל דהו: ומה שהקשה ב"ש דאכתי אינה מקודשת מן התורה כיון דאינו אלא מתק"ה ולדעת הב"י דס"ל במעמ"ש מקודשת מן התורה ניחא אבל לדעת הרמ"א דס"ל במעמ"ש אינו אלא מדרבנן ה"נ לא ליהוי קידושי תורה: הנה ברמ"א לא הזכיר דין זה דמעמ"ש הוא מדרבנן אלא בדרכי משה הביא דברי רי"ו בסתם דבמעמ"ש אינה מקודשת אלא מדרבנן אמנם נראה לחלק דהתם במעמ"ש גוף המעמ"ש אינו אלא מדרבנן ולא זכתה בחוב אלא מדרבנן ואינו כסף אלא מדבריהם וכמו כן ביאו' דקונה מדרבנן ה"ל כסף מדבריהם אבל ביאוש ושינוי רשות דגוף החפץ קונה מן התורה אלא דמן התורה חייב להחזיר דמי החפץ לבעלי' ומדבריה' אין צריך להחזיר הדמים מחמת תק"ה וכיון דכבר פטרו חכמים אותו מן החוב ולית לי' לנגזל שום טענה על הלוקח א"כ מה לי מן התורה או מדבריהם כיון דאין טענה לנגזל על האשה אודת הדמים ה"ל כאלו כבר נתנה את הדמים לנגזל ומקודשת מן התורה לכ"ע וזה נכון ודוק: ומ"ש הב"ש דאם לא גילה לה שהוא גנוב יכולה לומר אין רצוני להתקדש בגניבה כדאי' בקידושין דף נ"ג והיינו מהא דאי' שם בהקדש בשוגג אינה מקודשת דיכולה לומר אין רצונ' שתתחלל הקדש על ידה ע"ש ואינו מוכרח דהתם הקדש מעילתו במיתה ולא ניחא לה דלתעבד איסור חמור כזה על ידו אבל בגניבה אחר יאוש דבהיתרא אתי לידה דמה"ט מהני יאוש ואח"כ שינוי רשות דבאבידה מהני יאוש לחודי' ובגזילה כיון דבאיסורא אתי לידי' לא קני יאוש ובשינוי רשות בהיתרא אתי לידי' דלוקח וכמ"ש תוס' ר"פ לולב הגזול וע"ש וה"ל כמוציא אבידה לאחר יאוש דלא קפדי בזה לומר דלא ניחא לי. ועוד דהתם בהקדש נמי קי"ל קידש בהקדש בשוגג דמקודש' וכמ"ש הרמב"ם פ"ה מאישות: לכן נראה דהיכא דלא גילה לה שהוא גנוב מקודשת ביאוש ושינוי רשות והדמים אינה צריכה להחזיר משום תק"ה אלא דאם הי' שוה יותר מפרוטה כיון דדעתה אכולה אינה מקודשת ומשום תק"ה אין מגיע לה רק פרוטה וכמ"ש מיהו לדעת הש"ך בסימן שנ"ו בדעת הרמב"ם דמחלק בין גנב מפורסם לגנב שאינו מפורסם דלאו משום תק"ה אלא משום דבגנב שאינו מפורסם לא חשיב באיסורא אתי לידי' ובגנב מפורסם הוא דה"ל באיסורא אתי לידי' כיון דידע שהוא גנב א"כ הכא בגנב שאינו מפורסם אפי' שוה יותר מפרוטה נמי הוי קידושין ודו"ק: עוד כתב הב"ש ז"ל ובזמן הזה מחמת דינא דמלכותא צריכה להחזיר מכל מקום מדאורייתא קנתה החפץ ודמי החפץ צריך הנגזל ליתן להן והוי קידושי דאורייתא עכ"ל וע"ש: וזה נראה סותר למ"ש הב"ש בתחלת דבריו דהיכא דאין צריך להחזיר הדמים מפני תק"ה לדעת הב"י דס"ל במעמ"ש מקודשת מן התורה ה"ה בזה אבל לדעת הרמ"א דבמעמ"ש לא הוי קידושי תורה ה"ה הכא מפני תק"ה דאינו אלא מדרבנן לא הוי קידושי תורה וא"כ כיון דדינא דמלכותא דצריך להחזיר החפץ ממ"נ לא הוי קידושי תורה דאי לדעת הב"י דס"ל כיון דמדרבנן הוא שלו הוי קידושי תורה ומשום דהפקר ב"ד הפקר א"כ הכא להיפך כיון דאינו שלו מדרבנן אע"ג דמדאורייתא הוי שלו הא אמרת הפקר ב"ד הפקר וה"ל כתורה ואם לדעת הרמ"א דלא מהני דרבנן לקידושי תורה א"כ כיון דמדאורייתא חייבת בדמים מיהת ותק"ה אינו אלא מדרבנן אינה מקודשת מן התורה וכמ"ש הב"ש בתחלת דבריו אלא דבעיקר דברי הב"ש שכתב ובזה"ז מחמת דינא דמלכותא צריכה להחזיר מכל מקום מדאורייתא קנתה החפץ הוא תמוה דנראה דהא דאמרו דינא דמלכותא דינא לאו מדבריהם הוא אלא מן התורה דינא דמלכותא דינא ודוקא בתקנת חכמים הוא דכתבו קצת פוסקים דלא מהני לדאורייתא אבל דד"ד מן התורה הוי דינא וצ"ע: ונראה משום שכתב הרמ"א בסימן רנ"ט סעיף ז' חייב להחזיר מכח דינא דמלכותא או הפקר ב"ד הפקר ע"ש ומשום הפקר ב"ד אינו אלא מדרבנן לדעת הרמ"א במעמ"ש דהוי קידושין. אבל משום טעמא דד"ד נראה דהיכא דאמרינן דד"ד ה"ל מן התורה: אמנם נראה דהתם לאו משום דינא דמלכותא אתינן עלה דלא אמרו דד"ד אלא בקרק' וכמ"ש בש"ך שם אלא דודאי מדינ' יאוש באבידה או יאוש ושינוי רשות בגזילה קנה לוקח אלא משום שאמרו בגמ' דלפנים משורת הדין מחזירין אחר יאוש וראו ב"ד לכופו על הישר והטוב לפנים משורת הדין וכן כתב במרדכי פ' אלו מציאות ז"ל אמר לי' לפנים משורת הדין ואשכחנא נמי בפ' הגוזל בתרא חייב בבא לצי"ש וכיון דחזינן דהוי כייפי להו להני כדאי' פ' האומנין גם אנן כייפינן למיעבד לפני' משורת הדין אם היכולת בידו לעשות דתני רב יוסף והודעת להם את הדרך כו' וכן פסק ראב"ן וראבי"ה דכפינן להו לעשות לפנים משורת הדין עכ"ל והיינו דאע"ג דבעלמא לא כפינן למיעבד משורת הדין הכא ראו ב"ד לתקן תקנה דכפי' כיון דבלא"ה איכא דינא דמלכותא בזה. ובש"ך סימן רנ"ט כתב ז"ל ואע"ג דמנהג גרוע שהוא נגד תורה לא אזלינן בתרי' יש לומר דהאי מנהג שנתקן כך דפשיטא שיש כח ביד הדור לתקן תקנה ועוד דגם בדינא דמלכות' כך הוא עכ"ל, ולפי מ"ש אינו מנהג גרוע כיון דלפנים משורת הדין הכי דינא וראו ב"ד לכופו בזה כיון דגם בדינא דמלכותא כך הוא וראי' דלאו משום דינא דמלכותא לחודי' אתינן עלה דהא כתב הרמ"א שם סעיף ה' דאם הוא עני ובעל אבידה עשיר אין צריך להחזיר ע"ש ומשום דינא דמלכותא אין חילוק בין דל לעשיר אלא ודאי עיקרא דמלתא משום עשיית הישר לפנים משורת הדין למי שהיכולת בידו והך דד"ד אינו אלא לסניף שראו לכופו בזה ועני שאין היכולת בידו אין צריך להחזיר וע"ש: ומש"ה בקידושין כיון דאי נימא שיעשה לפנים משורת הדין יתבטלו הקידושין ודאי אין כופין האשה שתעש' לפנים משורת הדין ועיין תו' פ"ק דחולין דף ד' בשם רש"י דחליפי אסורי הנאה אסורין למחליף ואפ"ה מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ולא אסרו על האשה כו' משום דקידושי אשה מצוה ע"ש וה"ה הכא וכיוצא בזה כתב רשב"ץ ח"ג סימן פ"ה שאלה שמעון קידש אשה בחוב שחייב לו ראובן במעמ"ש ואח"כ בא בע"ח של שמעון לגבות מה שחייב לו ראובן לשמעון אם יהיו נפקעין הקידושין או לא תשובה כו' וכבר כתבו הראשונים דאע"ג דמן הדין יכול לטרוף אי כתב לי' מטלטלי אג"ק כו' כבר נהגו בתי דינין שלא לעשות מעשה בזה משום תקנת השוק וכ"ש שאין לעשות בזה מפני תקנת הזיוג עכ"ל וה"ה הכא כיון דיאוש ושינוי רשות קנין גמור אלא שראו עכשיו לכופו לעשות לפנים משורת הדין במקו' דליכא פסידא דבעלים מחזירין ללוקח הדמי' ומש"ה ראו לכופו לעשות לפנים משורת הדין אבל הכא שיתבטלו הקידושין ע"י זה אין כופין וקידושו אשה מצוה לכן אפי' עשיר בזה אין כופין וזה ברור ונכון
ס"ק ג
או גניבת כותי ז"ל מוהר"יו סימן קל"ח על עסק משכון שמכר ר' יצחק לר' מרדכי וקידש בו ר' מרדכי אשה ומדמה מר לגזל כותי ודעתי' דמר כיון דהוי גזל מדרבנן דלא ליהוי קידושין מידי דהוי אחמץ בשעה ששית קצת לבי מהסס מתרי ותלת טעמי' חדא דלא הוי גזל אלא כגון ויגזול את החנית אבל האי דמי להפקעת הלואתו דשרי אע"ג דבמקום דאי' חילול השם אסור דלמא איסור הוי אבל גזל לא הוי וטובא אשכחן בכה"ג דאסרו חכמים לכתחלה ואי עבד כגון באבק ריבית דאין מוציאין בדינים דאטו אם קידש אשה באבק ריבי' דלא ליהוי קידושין וכו' ואפי' לפי דבריך דמדמי' לחמץ איכא לפלוגי דהתם אסור בהנאה ולית בי' ש"פ אבל הכא אית בי' ש"פ כו' ונראה לפענ"ד דהוי קידושין גמורין כיון דמכר ר' יצחק לר' מרדכי דעתי' הוי דלהוי מכירה גמור' וכו' וכיון דאפשר להשמט כו' בכה"ג שיאמר
שנאבד המשכון וכו' ואפשר דאין כאן אחי' חילול השם ומאי דקא מדמות בפסח בחדא מחתא מחתינהו כולהו דהא חטי קורדניית' בשעה ששית משמע בפ' כל שעה דחוששין לקידושין עכ"ל: ונראה דסובב כל התשוב' אליבי' דפוסקי' דגזל עכו"ם אינו אלא מדרבנן ובזה מחלק מוהרי"ו דשאני בזה מחמץ בפסח דאסור בהנאה אבל בזה דמותר בהנאה אע"ג דאינו שלו מדרבנן אפ"ה מקודשת וממילא דלפוסקים דגזילו מדאורייתא ודאי אינה מקודשת אלא דהב"ש כתב כיון דלגבי לוקח בהיתר' אתי לידי' ליכא איסו' דאוריית' דהא עושק מעכו"ם אינו אלא מדרבנן כמ"ש בב"מ ריש פ"ג והטעם הואיל שבא לידו בהיתר: אמנם לפי מ"ש מוהרש"ל ביש"ש פ' הגוזל בתרא דהרמב"ם ס"ל דגם הפקעת הלואתו אסור מן התורה ע"ש א"כ ה"ה גבי לוקח אע"ג דבהיתרא אתי לידי' אסור מן התורה. והנה בפ' הגוזל בתרא דף קי"ג בהא דתנן אין פורטין לא מתיבת המוכסין כו' והא אמר שמואל דד"ד אמר ר"ח בר כהנא אמר שמואל במוכס שאין לו קצבה דבי ר' ינאי אומר במוכס העומד מאליו איכ' דמתני לה אהא לא ילבש אדם כלאים כו' אלא להבריח את המכס מי שרי כו' ואיכא דמתני לה אהא נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין שהיא של תרומה כו' ולמוכסין והא אמר שמואל דד"ד אמר ר' חנינא במוכס שאין לו קצבה כו' רב אשי אמר במוכס נכרי ופריך מהא דר"ע כו' אמר רבא לא קשיא כאן בגזילו כאן בהפקעת הלואתו וע"ש ביש"ש דכתב דהרמב"ם לא ס"ל הך דהפקעת הלואתו שרי ולא הביא בשום מקו' לומר דמותר ע"כ ס"ל דאסור וע"ש. והרמב"ם פ"ה דגזילה שם כתב הך דמוכס נכרי שאין פורטין מתיבתו וכתב הרב המגיד משום דמוכס נכרי סתמו נוטל יותר מקצבתו וע"ש וכדי שיהי' תי' דרב אשי יכול להיות אכולהו דמייתי שם כמו אינך תירוצים שם ואין כן פי' שאר מפרשים עכ"ל וע"ש בב"י בח"מ סימן שס"ט. ובמשנה למלך שם כתב על דברי הרב המגיד דא"כ מאי פריך עלי' מדר' עקיבא וכו' וע"ש שכתב דהיינו תירוצא דרבא כאן בגזילו כאן בהפקעת הלואתו היינו דמפקיע הלואתו משום שנוטל יותר וע"ש. ואכתי תיקשי שם בסוגיא דפריך עלה אביי והא עבד עברי הפקעת הלואתו ומשני רבא לטעמי' דע"ע גופו קנוי ומבואר דהפקעת הלואתו הוא דשרי אפי' היכא דאינו נוטל מקצבתו. אמנם נראה דודאי לרב אשי הפקעת הלואה מותר אלא דאפ"ה צריך לומר במוכס נכרי ומשום דנוטל יותר מקצבתו דהב"י כתב בח"מ סימן שס"ט דאסור להבריח ממוכס שיש לו קצב' ואפי' נוטל יותר מקצבתו אין לו להעלי' דבשביל שזה גוזלו אינו רשאי לגזול המגיע ממנו ובתר גנבא גנובי טעם וע"ש וכ"כ הרמ"א בסימן שס"ט. ומש"ה מוכח דרב אשי ס"ל דהפקעתו מותר דאי נימא דאסור כמו גזילו א"כ אפי' נוטל יותר מקצבתו אין לו להעלים כמו בגזילה דאסור לגזול מה שמגיע לו אעפ"י שנוטל יותר אע"כ דס"ל לרב אשי דהפקעתו מותר ומש"ה פריך לה מדר"ע ומע"ע. וגם צריך לומר כדברי הרב המגיד במוכס נכרי ונוטל יותר מקצבתו דאם אינו נוטל יותר אע"ג דהפקעתו מותר מכל מקום אינו רשאי לישבע למוכסין כיון דבדין שקל מיני' ולאו אונס הוא דאע"ג דמותר בהפקעתו אבל אינו רשאי לישבע שהן של תרומה כיון דחייב הוא לו באמת ולהפקיע הלואתו אינו רשאי לישבע אלא משום דנוטל יותר מקצבתו רשאי לישבע ולית בי' משום בתר גנבא גנובי טעים כיון דהפקעתו מותר וזה נכון. מיהו קשה במ"ש הב"י והרמ"א דאפי' נוטל יותר מקצבתו אין לו להעלים ובי"ד סימן רל"ב כתב בש"ע גבי נודרין למוכסין דבמוכח שאין לו קצבה או שנוטל יותר מקצבתו מותר לו לישבע וברא"ש בנדרי' דף כ"ח כתב ז"ל במוכס שאין לו קצבה דהאי לאו דינא הוא דדוקא בדבר השוה לכל בני המדינה כולו רשות כו' אי ני כיון שאין לו קצבה מרבה ליקח יותר ממה שהמלך חפץ הלכך כולו גזל עכ"ל וע"ש ועמ"ש בס' קצה"ח סימן שס"ט סק"א. הדרן לדקמן דלדע' הרמב"ם אפי' הפקעתו אסור וא"ש בנדון דמוהרי"ו אינה מקודשת אלא אפי' נימא דהפקעתו מותר וזה דאתי לידה דאשה ה"ל בהיתרא מכל מקום המקדש לא יהיב מידי וליכא נותן ועמ"ש בזה ס"ק ד' ונ"ה ועו' דאפי' נימ' דגזילו מות' נמי לאו דידי' הוא וכמ"ש במגן אברהם סימן תרל"ז גבי אתרוג דאפי' למ"ד גזילו מותר לכם לא הוי ע"ש בשם יראים והיינו כיון דלא נתן לו העכו"ם אינו זוכה בו ועדיין הוא של עכו"ם אלא דגזילו מותר וא"כ במה מקדשה כיון דלאו דידי' ולאו דידה ואפי' נימא דאזלי בתר מקבל כיון דלא קנתה גוף החפץ ואם בא אחר וחטף ממנה נראה דמותר כיון דלא זכתה בי' אלא דגזילו מותר מיהו מ"ש מג"א גבי אתרוג דלא נפיק בגזל עכו"ם אפי' למ"ד גזילו מותר משום דלא חשיב לכם. נלענ"ד דשפיר נפיק בי' לפי מ"ש הרמב"ם פ"ח מלולב דיוצא באתרוג של מעשר שני וכן בחלה פ"ו מבכורים וכן במצה פ"ו שם ע"ש ואע"ג דפוסק מעשר שני ממון גבוה וכתב מוהר"י קורקוס משום דס"ל כמ"ד בסוכה דף ל"ה דלא בעי דין ממון אלא היתר אכילה וה"נ היתר אכילה אית בי' והובא בכסף משנ' שם וא"כ באתרוג למ"ד גזילו מותר דיש לו בו היתר אכילה נראה דלא גרע ממעשר שני כיון דבזה נמי אית לי' סותר אכילה והנאה. ובתו' פ' לולב הגזול דף ל"א ד"ה באשירה דמשה הקשו ע"א דכותי נמי מכי אגבי' קני' וכו' וי"ל שהגביהו ע"מ שלא לקנותו כו' וקשיא להו לולב בעי לכם וכתבו דמיירי בי"ט שני וע"ש ולפי מ"ש אפשר דמיירי דרך גזילה וא"כ אכתי דכותי הוי ויש לו ביטול דאע"ג דגזילו מותר אכתי דבעלי' נינהו ויוצא בה כיון דיש לו בה היתר אכילה והיתר הנאה אבל גבי קידושין אם אינו שלו לא מצי יהיב לה לאשה אלא שמעצמה זוכה בה האשה בתורת גזילה ואם אחר חטף ממנה יוכל האחר לזכות בו בתור' גזילה ולאוכל' ומש"ה אינה מקודשת בזה ודו"ק:
ס"ק ד
קידשה בגזל אחר יאוש לבד קונה מדרבנן והוא מדברי הרא"ש פרק מרובה ז"ל וביאוש בגזילה פליגי בה רבה ורב יוסף רבה ס"ל דיאוש קונה אלא דמספקא לי' אי מדאורייתא אי מדרבנן ור' יוחנן ס"ל דאפילו מדרבנן אינו קונה וקי"ל כרבה וקני יאוש לחומרא ואם קידש אשה בגזילה אחר יאוש צריכה גט דרבה ס"ל דכל הפחות קונה מדרבנן אבל מדאורייתא קי"ל דיאוש לא קני עכ"ל. ודברים אלו מרפסן איגרי כאשר ראו כן תמהו מוהרש"ל ומג"ש ודרישה דהא אפי' אי יאוש לא קני הא בקידושין איכא יאוש ושינוי רשות. ובדרישה ובב"ח ובח"מ פירשו דברי הרא"ש בקידשה בגזל דידה אחר יאוש ולא קדמו שידוכין ביניהם ולא אמרה הן ובזה מקודשת מדרבנן דליכא שינוי רשות דאינו אלא משום ספיקא דיאוש לחודי' קונה מדרבנן. ובט"ז כתב ז"ל ואין לומר דמיירי בגזל דידה דקשה ממ"נ אי בשדיך מקודש' מן הדין ואי בדלא שדיך לא הוי קידושין אפי' מדרבנן דתוכל לומר אין שקלי ודידי שקל ע"ש וכ"כ ב"ש ע"ש ולכאורה נראין דברי הב"ח וח"מ דודאי אם יאוש לחודי' קנה ואין לה עליו אלא דמים ה"ל כבע"ח ולא מצי אמרה דידי שקלי ועיין ב"ש סק"ז שכתב דהיכא שקנה בשינוי מעשה לא מצי אמרה דידי שקלי דלא הוי אלא כבע"ח ע"ש ויאוש נמי למ"ד קונה הרי הוא כבע"ח על הדמים. ואפש' כיון דהרא"ש לא קאמ' דמקודש' אלא משום חומר' דרבה דס"ל יאוש קונ' לחודי' אבל לדינא קי"ל דיאוש לחודי' לא קני לענין ממונא רק להצריכה גט וכיון דהרא"ש ס"ל דלא מהני תפיסה מספק נגד חזקת בעלי' הראשונים וא"כ ביאוש לחודי' צריך להחזיר לבעלים ומש"ה שפיר מצי אמרה דידי שקלי כיון דממון שבו שלה היא. אלא דמדברי ב"ש משמע דאפי' נימא יאוש קונה נמי מצי אמרה דידי שקלי ומ"ש משינוי מעשה. מיהו לפי מ"ש בקצה"ח סימן שנ"ג סק"ד דשינוי מעשה קונה קנין גמור והדמים שצריך הגזלן ליתן לבעלים אינו אלא על שעת גניבה וגזילה דנתחייב בדמים אבל יאוש לחוד קונה אינו משום החיוב שנתחייב בשעת גזילה דאפי' באבידה דאתי לידי' מקמי דמייאש מרא מיני' נמי צריך ליתן הדמים לבעלים דהתם ליכא תורת חיוב עלה משעת הגנבה דשומרין אינו מתחייב אלא משעת פשיעה ואין החיוב בדמים אלא משום דיאוש ה"ל שיור בקנינו דאינו קונה ביאוש אלא את גוף החפץ ולא לדמי החפץ וה"ל כעין משכון לבעלים ואם בא בע"ח ליטלו הבעלים קודמין דה"ל כעין משכון ובמשכון דידה מצי אמרה דידי שקלי וכהאי דהרשב"א שהביא הרמ"א בסעיף ג' משא"כ שינוי מעשה דקונה קנין גמור אפי' לדמי החפץ רק הדמי' שנתחייב הוא עבור שעת הגניב' והגזילה דנתחייב מדין אחריות בדמי החפץ ואינו משכון מש"ה לא מצי אמרה דידי שקלי. ומה שנראה לענ"ד בזה והוא דשפיר מיירי מגזל דאחרים והוא דהרב המגיד כתב ז"ל והטעם שבנתייאשו הבעלים הוי מקודשת ואע"ג דבעלמא יאוש כדי לא קנה הכא שהוא ביד האשה הרי יש כאן יאוש ושינוי רשות כשהוא בידה וכיון דקנאתו היא אף הוא קונה אותה עכ"ל. ולכאורה משמע מזה דבקידושי כסף אזלינן בתר דידה דהא יאוש לחודי' לא קנה ולאו דידי' הוא ואפ"ה מקודשת משום דהיא קונה. אמנם מדברי הריטב"א נראה דאזלינן בתר דידי' וע"ש
ס"פ האיש מקדש גבי מקדש בערלה ז"ל ואע"ג דבחולה שאין בה סכנה מותר באיסורין שלא כדרך הנאתן מכל מקום אסור הוא למוכרם לחולה זו וליטול דמי' תמנה וכו' וכיון שכן לא חשיב ממונא כלל ואפי' היא חולה שראוי להנות בהם אינה מקודשת דלאו ממונא יהיב לה וכו' אך כבר הקשה בזה במשנה למלך פ"ה מה"ל אישו' ז"ל וא"ת איך יתכן דהריטב"א יאמר דאזלינן בתר דידי' כו' והרי המקדש בגזל אחר יאוש מקודשת משום דהוי שינוי רשות אצל האשה הרי אע"ג דאיהו לא נתן כלום כיון שקנאתו היא מחמתו הרי זו מקודשת וע"ש מה שמחלק בזה ואין דבריו נראין כמו שיבואר לקמן ס"ק נ"ה. ולכן נראה דודאי ס"ל להריטב"א דבעינן ממונא דנותן ואפי' לפי מ"ש תוס' דף ז' דלא אזלינן בתר נותן היינו אע"ג דלא יהיב הנותן ש"פ כל ששוה במקבל ש"פ מקודשת והיינו משום דמכל מקום איכא נותן וממונא דיר הוא דנתרבה אצל המקבל אבל היכא דאצל הנותן לאו ממון היא כלל אע"ג דשוה ביד האשה ש"פ כיון דליכא נותן כלל ודאי אינ' מקודשת ולשטת תוס' רי"ד שם דף ז' בעינן ממונא דנותן לגמרי שיהי' ש"פ אצל הנותן ועמ"ש בסימן ל"א ס"ק כ"ד הא דהרב המגיד כתב הואיל וקנאתו כו' נראה דטעמא דידי' על כוו' אחר' והוא דהרשב"א כתב בחידושיו לב"ק פ' מרובה בהא דאמרו שם דף ס"ו הגנב והגזלן הקדישן הקדש משום יאוש ושינוי השם דמעיקרא חולין והשתא הקדש והקשה דהיכי חייל הקדישו כיון דיאוש לחודי' לא קנה ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו וכתב משום דע"י הקדש הוי שינוי השם והקדשו וקנייתו באין כא' עכ"ל וביאורו דקוד' יאוש לא הוי שינוי השם כלל כיון דהבעלים מרדפין לא הוי שינוי השם כלל וכמ"ש הרמב"ן במלחמו' פ' מרובה ע"ש אבל אחר יאוש דתו אין הבעלים מרדפין ומצא השם מקום לחול וקני' בשינוי השם וה"ל הקדישו וקנייתו באין כאחד ומה"ט נמי ביאוש ושינוי רשות ביד האשה בשעה שנותנ' ה"ל קידושין וקנייתו באין כאחד וא"כ ה"ל נותן כיון דע"י היאוש ושינוי רשות קונה גם הגזלן גם הנותן דהא בהקד' נמי אי לאו דאתי מכח מקדיש לא הוי הקדש אלא דגם הגזלן קונ' ע"י היאו' ושינוי השם וה"ל באין כאחד ואיכא מקדיש וה"נ מדידי' באו הקידושין דבקנין שינוי רשות זוכה גם הגזלן ובאין כאחת. משא"כ באיסורי הנאה דגם אחר שבא ליד האשה לא זכה הנותן. והר"ן כתב פ' האיש מקדש ז"ל מכרן וקידש בדמיהן מקודשת וכתב רש"י בפ"ק דחולין דמיהן מותרין הני מילי לאחרים אבל למוכר עצמו אסורין דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח כו' ולדבריו היינו טעמא דמקודשת אעפ"י שהיו הדמים אסורין למקדש משום דכיון שהיא מותרת ליהנות בהם וקנאתן מחמתו מקודשת דומיא דמקדש בגזל דאחרים למאן דאית ליה סתם גזילה יאוש בעלים היא דאע"ג דיאוש כדי לא קני וכל זמן שהוא בידו אינו קנוי לו אפ"ה כיון שקנאתו היא בנתינתו מקודשת וה"נ הנאה הבאה לו מחמתו הוא עכ"ל, ולפי מ"ש גבי גזל היינו טעמא משום דקנייתו וקידושיו באין כאחת משא"כ באיסור הנאה דלנותן גם אח"כ אין בו קנין ומצאתי בחידושי ריטב"א מבואר להדיא כדברינו ע"ש בהאיש מקדש דף נ"ב ז"ל אתא האי גברא חטף זוזי מחברי' שדא לה כו' לית דחש להא דר' שמעון דאמר סתם גזילה יאוש בעלים וכי תימא כיון דקי"ל יאוש כדי לא קני כי איכא יאוש בעלים מאי הוי הא לא קשיא כיון דאיכא יאוש ברשות גזלן ושינוי רשות ברשותא דידה קני' ביאוש ושינוי רשות דכיון דאיהי קניתה אף הוא קונה אותו אעפ"י שהוא לא קנה דינר זה עד שיהא ברשות' וכיוצא בו בהקדש כגון שגזל ונתייאשו הבעלים והקדיש קדוש וקני' הקדש ביאוש ושינוי רשות והוא מתכשר לקרבן דילי' אי לאו משום מצוה הבאה בעבירה עכ"ל והיינו מדכשר לקרבן דילי' ע"כ משום דדידי' הוא ע"י קנין ההקדש ומשום דבאין כאחד וכמ"ש. מיהו כל זה לשטת הרמב"ם דיאוש ושינוי רשות הוי קנין אע"ג דבא באיסורא לידי' דהא ס"ל להרמב"ם דגם שינוי רשות ואח"כ יאוש נמי קני וע"כ משום דשינוי רשות חשוב נמי שינוי כמו שינוי מעשה אלא דבעי בהדי' יאוש ובהצטרפות יאוש קונה ע"י שינוי רשות א"כ שפיר מצינו למימר דקידושין וקנין באין כאחד וכמו בהקדש אבל דעת הרא"ש דשינוי רשות ואח"כ יאוש לא קנה ומשום דבאיסורא אתי לידי' ודוקא יאוש ואח"כ שינוי רשות הוא דקונה ומשום דאתי ללוקח בהיתרא וכמו באבידה וכ"כ תו' ר"פ לולב הגזול ע"ש דטעמא דיאוש ואח"כ שינוי רשות משום דאז בהיתרא אתי לידי' ע"ש. וא"כ הגזלן לא קני לה בשום אופן כיון דבאיסורא אתי לידי' ותו ל"ל דע"י שינוי רשות שביד האשה קונה גם הגזלן ובאין כא' כיון דגזלן לא מצי קני לה בשינוי רשות דידה כיון דלדידי' באיסורא אתי לידי' ולא מהני לדידי' קנין שינוי רשות וה"ל כמקדש באיסורי הנאה והיא חולה דמותרת ליהנות בהן דלא הוי קידושין כיון דלמקדש אין לו דמים ומש"ה להרא"ש אינה מקודשת ע"י יאוש ושינוי רשות דידה ודו"ק והוא נכון ועמ"ש בזה בס' קצה"ח סימן שנ"ג סק"ג. וראיתי למגיני שלמה שכ' יש"ש ליישב דברי הרא"ש והוא תמה עליו שם וז"ל ומה שיישב הוא ז"ל דנ"מ מדברי הרא"ש אם גזל ונתן לה בפקדון ואח"כ קידשה בו דליכא יאוש ושינוי רשות כי אם שינוי רשות ואח"כ יאוש כך הבנתי דבריו והוא תימה גדולה דפקדון יהא נקרא שינוי רשות והא פקדון ברשותא דמרי' קאי וא"כ כי קדשה אח"כ מעשה שלה הוי שינוי רשות גמור עכ"ל. ולענ"ד דברי היש"ש נכונים וז"ל פ' מרובה סימן ז' ומכל מקום איכא נפקותא בהא פיסקא דהרא"ש כגון שגזל חפץ ונתן בפקדון ליד האשה ואח"כ נתייאשו הבעלים ובא הגזלן ואמר התקדשי לי בפקדון שיש לי אצלך דמקודשת אעפ"י שאין כאן יאוש ואח"כ שינוי רשות מכל מקום קונה הגזילה מתקנתא דרבנן ביאוש לבד ומקודשת עכ"ל, והיינו דכיון דבעינן יאוש ואח"כ שינוי רשות לדעת הרא"ש כי היכא דליהוי בהיתרא אתי לידיה דה"ל כמו אביד' דקונ' ביאוש אבל אם הי' פקדון אצל האשה דכבר נתחייבה בהסבה ליד הגזלן משו' שעבודא דר' נתן דשייכי גם גבי פקדון וכמ"ש ביש"ש פ' שור שנגח סימן י"ט ע"ש וכיון דכבר נתחייב' בהשבה ה"ל באיסורא אתי לידי' ולא קנה ביאוש וזה ברור בדברי יש"ש ודבריו נכונים בלשון שכתב אע"פ שאין כאן יאוש ואח"כ שינוי רשות ולא כתב דה"ל שינוי רשות ואח"כ יאוש ומשום דשינוי רשות לא הוי כיון שהיה בפקדון אלא דלא הוי יאוש ואח"כ שינוי רשות ומשום דכה"ג לא הוי בהיתרא אתי לידי' כיון דכבר נתחייב בהשבה ודו"ק. עוד שם ביש"ש ז"ל ואף התוספות מסופקי' לקמן בשמעתין דהצנועין למי שסובר יאוש קונה מדאורייתא אם קונה אפי' מונחת ברה"ר או צריכה להיות הגזילה בידו בשעת יאוש מכ"מ בנדון זה שמסר לידה בתורת פקדון והיא סברה שהוא שלו הוי כמאן דמנח ברשותו דמי ועוד דאפשר התוספות מסופקים דוקא למי שסובר יאוש קונה מדאורייתא אבל בנדון דידן שקנה היאוש מדרבנן משום תקנת השבים א"כ בכל ענין קונה משום האי תקנתא וליכא חילוק בין בתשובתו כו' וא"כ האשה מקודשת מדאורייתא בכה"ג לפי דברי הרא"ש מאחר שיאוש לחודי' קונה מדרבנן והוי כממונו עכ"ל ובס' הפלאה סימן כ"ח ראיתי שהביא דברי היש"ש במה שכתב ומכל מקום איכא נפקותא בהא פיסקא דהרא"ש כו' וכתב עלה ז"ל אבל באמת אין דבריהם מובנים כלל דכיון דאין החפץ ביד המקדש אלא ביד האשה בשעת יאוש במה זכה המקדש להיות החפץ שלו כיון שאין בידו כו' אבל ביאוש ביד הנפקד אין שום סברא לומר שקנה הגנב מטעם דהנפקד הוי שלוחו לזכות בו דהא קי"ל דאין שלד"ע כו' וצ"ע עכ"ל ע"ש. ולפנינו דברי היש"ש דאתי עלה משום תקנת השבים דקונה אפי' ברה"ר ודברי היש"ש נכונים. ואכתי צריך להתבונן בדברי יש"ש במ"ש דתו' אינו מסופק אלא למ"ד יאוש קונה מדאורייתא דאז אפשר דאינו קונה כשהוא ברה"ר אבל למ"ד יאוש קונה מדרבנן משום תקנת השבים א"כ בכל ענין קונה ואפילו ברה"ר דאכתי י"ל דנהי דנימא דקונה אפי' ברה"ר ומשום תקנת השבים אבל כשהוא ברשות אחר למה לא יקנה מאחר ע"י יאוש כיון דבהיתרא אתי לידי' ומשו' דכבר כתבנו דהנפקד כיון דבאיסורא אתי לידי' דנתחייב בהשבה כיון דבא לידו בתורת פקדון א"כ אינו קונה מדאורייתא ומשו' תקנת השבים לא תיקנו אלא רק לגזלן ולא לנפקד ודו"ק. ועמ"ש בס' קצה"ח סימן פ"ו סק"ד דבפקדון ליכא משום שעבודא דר' נתן ע"ש א"כ בפקדון לית בי' משו' באיסורא בא לידו כיון דלא נתחייב בהשבה לנגזל ודו"ק.
ס"ק ה
מקודשת מדרבנן והוא מדברי רבי' ירוחם וביש"ש כתב בפרק מרובה דאם יאוש קונה מדרבנן הוי קידושי תורה דקונה מחמת הפקר ב"ד ואין קידושי אחר תופסין בה אלא הואיל דלכמה פוסקים יאוש אינו קונה אפי' מדרבנן לכן הוי קידושי ספק ע"ש. וב"ש כתב עלה ז"ל אבל הב"י לא ס"ל כמוהרש"ל ביאוש משום דלא דמי גזל אחר יאוש למעמ"ש דגזל אחר יאוש אע"ג דקונה מדרבנן מכל מקום
מדאורייתא צריך להחזיר א"כ מקדש. אותה בדבר שאינו שלו משא"כ במעמ"ש עכ"ל ועמ"ש בזה באורך בס"ק ל"ג:
ס"ק ו
אינה מקודשת ומשום דיכלה למימר אין שקלי ודידי שקלי ואפי' בגזל מעות שייך לומר אין שקלי ודידי שקלי כל זמן שלא קנה בשינוי וכדאי' בש"ס בחטף סלע מידה ועמ"ש בקצה"ח סיצ"א. ואם קנה בשינוי מעשה אפי' בחפץ כיון דקנה החפץ ואין עליו אלא חוב בדמי הגזילה ה"ל כשאר בע"ח כ"כ ב"ש:
ס"ק ז
כנסי סלע זו שאני חייב. כתב הר"ן ז"ל מדאמרינן דאינה מקודשת אלא בדשידך א"נ דאמרה אין היינו דוקא בדאמר לה מעיקרא כנסי סלע זו שאני חייב ליכי אבל אמר כנסי סלע זו סתמא וחזר ואמר התקדשי לי בו אעפ"י שהוא חייב לה סלע מקודשת ולא אמרינן דלפרעון קבלתי' אבל כל שהזכיר לה פרעון החוב אעפ"י שחזרה ואמרה לא לשום פרעון אני נותן לך אלא לשום קידושין אמרינן דמסתמא לשום פרעון שקלתי' והיינו דקתני וחזר ואמר לה התקדשי לי בו כלומ' חזר בו מדיבורו הראשון ואמר שלא יהי' לשום פרעון אלא לשום קידושין אבל מדברי הרמב"ם
פ"ה מאישות נראה שאינו חזרה ממש אלא שבתחלה אמר כנסי סלע זו שאני חייב ליכי והוסיף ואמר התקדשי לי בו ואפ"ה בדשדיך
א"נ אמר' אין מקודש' וכן נראה מדברי בעל הלכות ולפי זה אפשר דהיכא שחזר בו ואמר לא לשום פרעון אני נותנו לך אלא לשום קידושין דמקודשת אע"ג דלא שידך עכ"ל. והרב המגיד פ"ה מאישות כתב דלדברי הרמב"ם ובעל הלכות אפשר שאם חזר ואמר לא לשום פרעון אני נותנו לך אלא לשום קידושין וקבלה ושתקה מקודשת וצריך תלמוד ומכל מקום בשלא הזכיר מתחל' פרעון אלא שהוא חייב לה מנה והגיע זמנו ואמר הרי את מקודשת במנה זו ונטלה ושתקה מקודשת אעפ"י שלא שידך ואעפ"י שאמרה לא נתכוונתי לקדש אלא כדי להפרע מחוב קבלתיו אינה נאמנת עכ"ל:
ס"ק ה
עד שתאמר הן. כתב הרשב"א בחידושיו לגיטין פ"ב דף כ' בכת' לה גט על טס של זהב ואמר לה התקבלי גיטך והתקבלי כתובתיך דנתקבלה גיטה ונתקבלה כתובתה וז"ל וכענין שאמרו פ"ק דקידושין כנסי סלע זו שאני חייב לך וחזר ואמר התקדשי לי בו מקודשת ולפמ"ש שם דמוחלה חובה ואינ' חוזרת וגוב' ממנו עכ"ל. ובמשנה למלך פ"ה מאישות ז"ל בגזל דידה כיון דקבלתיה אחילתי' וכת' מרן הב"י סימן כ"ח ז"ל כתב הר"ן כו' אבל בירושלמי אמרו רוצה היא מקודש' ויהא חייב לה סלע ומור"ם ז"ל בהגהה פסק כדברי הירו' וכתב דצריך לשל' לה גזלותי' ואין ספק דכ"ש הוא באומר כנסי סלע זה שאני חייב דצריך לשלם לה וכל זה היפך הירושלמי ועוד נרא' דרש"י ז"ל שכתב גבי גזל אחילתי' אפשר דמודה גבי חוב דחוזרת וגובה החוב עכ"ל. ולענ"ד נראה דלשטת הר"ן דמתחלה אמר כנסי סלע זה שאני חייב ליכי וחזר ואמר לא לשום פרעון אלא לשום קידושין ובלא שידך מצי אמר' לפרעון קבלתיו כדיבורא קמא ובשדיך או אמר' הן נתרצית על דיבורא בתרא שאמר לא לשום פרעון אלא לשום קידושין בזה ודאי נרא' דצריך לשלם חובו דהא ליכא כאן מחילה כלל אלא שסמכה בדיבור הקידושין ונתרצית בקידושין וא"כ הרי חזר הבעל בפירוש לא לשום פרעון אלא לשום קידושין וא"כ ליכא כאן מחילת החוב כלל והחוב בתוקפו ואפי' לדעת רש"י דבגזל אחילתי' היינו משום דכיון דסלע דידה והיא נתרצית להתקדש לו בגזל דידה וע"כ אחילתי' וכיון דנתנה לו סלע דידה תו ליכא חיוב דמים כלל אבל בזה שחז' ואמ' לא לשום פרעון אלא לשום קידושין והריצוי דקידושין מחזק ומאלם כח החוב שיהי' לשום קידושין ולא לשום פרעון וליכא כאן לא פרעון ולא מחילה. אמנם לשטת בעל הלכות והרמב"ם דאומר לה כנסי סלע זו שאני חייב והרי את מקודש' לי בו א"כ תרווייהו בהדי הדדי אתו לשום פרעון ולשום קידושין וכיון דנתרצית בדיבורו כגון בדשדיך או באמרה הן ממילא תו ליכא חוב כלל כיון דיהיב לה לשום פרעון ובע"כ מחלה החוב. ובגזל דידה דאמר לה סתם כנסי סלע זו ותהי' מקודשת בו ולא אמר בפרעון הגזילה י"ל נהי דנתרצית בקידושין ומחלה לגוף הגזילה בכדי שתהי' לה במה להתקדש אבל דמי הגזילה שנתחייב משעת הגזילה לא מחלה אבל באומר בפירוש כנסי סלע זו שאני חייב ליכי והתקדשי לי בו דכיון דנתרצית בזה לדיבורו ונותן לשום פרעון וגם לשום קידושין תו ליכא חוב כלל כיון דנותן לה בפירוש לשום פרעון. ומזה נראה שדברי הרשב"א פ"ב דגיטין הוא עפ"י שטת בעל הלכות והרמב"ם שזה הוא שדומה להתקבלי גיטך והתקבלי כתובתך דשניהם בדיבור אחד נאמרו ודו"ק:
ס"ק ט
והגיע זמן הפרעון. כתב ב"ח ז"ל הרשב"א בתשובה סימן קל"ז כתב אם לא הגיע זמן הפרעון אפי' קבלתו בשתיקה ולא שדיך מקודשת עכ"ל ובט"ז כתב להשיג על הב"ח מתשובת הרשב"א סימן אל"ף רכ"ז ז"ל וכיון דמעיקרא אמר שנתנו לפרעון אפי' חזר ואמר לא לפרעון אלא לקידושין אפשר לה לומר אני לא לקידושין קבלתי אלא דעתי בזה לפרעון כמו שאומר תחלה לפי שאפי' לא אמר לה לפרעון ומסרו לה סלע בפקדון או להוליכו לאיש אחר וקבלתו בשתיק' אפ"ה יכולה לומר לא לדעתך חבלתיו אלא לדעת פרעוני והוא שהגיע זמנו של מלוה עכ"ל. הרי דלא כתב האי מלת' דהגיע זמן פרעון אלא בפקדון שהיא יכולה לתפוס הכסף לפרעון שלה ולא אזלינן בתר דידי' אלא בתר דידה והיינו בהגיע זמן הפרעון דוקא אבל באומר בפירוש שנותן לשום פרעון ודאי אזלינן בתרי' אפי' בלא הגיע הזמן ואינ' מקודש' כלל ובנותן לה סתם אפי' הגיע הזמן מקודש' ע"כ אין להשגיח בדברים הנזכרים בדברי הרשב"א שהביא מו"ח ז"ל בלשון שזכר שם עכ"ל ט"ז וב"ש כתב דע"כ כשאומר כנסי חוב שלך איירי ולהכי משיג על הב"ח בשם הט"ז ע"ש. ולענ"ד נראין דברי הב"ח ובהדיא כתב הרשב"א בחידושיו כן וז"ל יש לפרש שחזר ואמר לא לפרעון אלא לקידושין ולפי פי' זה דוקא כי אמר לה כנסי סלע זה שאני חייב לכי דאע"ג דהדר ואמר התקדשי לי בו יכולה היא שתאמר לשום פרעון קבלתיו כמו שאמר תחלה והוא שהגיע זמנו עכ"ל וכן נראה עיקר דכיון שחזר ואמר לא לפרעון אלא לקידושין תו אינה יכולה לומר לשום פרעון כמו שאמר תחלה כיון שלא הגיע זמנה לא מצי תפס' על דיבורו קמא כיון דכבר חזר בו ויכול הוא לחזור כל שלא הגיע זמן פרעון והרי זה כמו שאומר לאשה הריני נותן לך במתנה חפץ זה וחזר ואמ' לא לשום מתנ' אלא לשום קידושין וקבלה סתם דלא מצי אמרה לשום מתנה קבלתי כמו שאמר תחלה כיון שכבר חזר בו ממתנה ויכול הי' לחזור אלא דוקא אם הגיע זמן פרעון מצי אמר' לפרעון קבלתי כמ"ש תחלה ולא הי' יכול לחזור כיון שכבר הגיע ז"פ מחויב לפרוע ואע"ג דכתב הב"י בסימן כ"ט גבי התקדשי לי במנה זה ונמצא חסר דינר וחזר ואמר התקדשי לי בו דהוי ספק קדושין לדעת הרמ"ה דאפשר אדיבורא קמא סמיך ע"ש בזה לא שייך דיבור' קמא כיון דחזר בפירו' ואמ' לא לשום פרעון אלא לשו' קידושין
דאין בו משום דיבורא כלום כל שלא הגיע זמנו וכמ"ש וזה ברור: אמנם נראה מדברי הרשב"א דלא כתבו אלא לפי' דדוק' כי אמר לה כנסי סלע שאני חייב לכי וחזר ואמר לשום קידושין הוא דבעינן שהגיע זמנו דכיון דכבר חזר מפרעון והיא אינה יכולה לתבוע תוך זמנו אבל לפי שטת בעל הלכות והרמב"ם דאינו חוזר אלא אומר כנסי סלע שאני חייב לכי והתקדשי לי בו א"כ בזה אין לחלק בין תוך זמנו לאחר זמנו דכיון דנותנו לה לפרעון ואינו חוזר בזה מצי אמרה לשום חובי קבלתי כאשר אמרת ולקידושין לא בתרציתי אבל להך דהרשב"א בתשובה סימן אל"ף רכ"ז דאפי' גבי קידושין בעי הגיע זמנו ולזה כיון הב"ח שכתב דתוך זמנו לא ומשום דהרשב"א בתשובה אלף רכ"ז מיירי כשאומר בתחלה לשום פרעון ואח"כ חזר ויכול הוא לחזור תוך זמנו וכמ"ש מש"ה כתב והוא שהגיע זמנו אבל לשטת בעל הלכות והרמב"ם נראה דאין חילוק בין תוך זמנו לאחר זמנו זה הנראה לענ"ד בזה ועמ"ש בסק"ז ועיין בדברי הרשב"א סימן אל"ף רכ"ז ושם תראה מבואר דהך דבעי הגיע זמנו היינו להך פי' דמיירי בחזר בו אח"כ ואמר לשום קידושין ע"ש ודו"ק:
ס"ק י
שתלוה לו מעות על משכון וביאורו שאמר לה כנסי והתקדשי לי בו וכהאי דכנסי סלע שאני חייב והתקדשי לי בו וז"ל הרשב"א בתשוב' סימן אל"ף רכ"ז שאלת ראובן אמר לאשה הלויני דינר על משכון זה ונתנה לו הדינר ובשעה שנתן לה המשכון אמר לה התקדשי לי בזה וקבלתו בשתיקה נאמר שאינה מקודשת ויכולה היא לומר אין שקלי ודידי שקלי כיון שיחדו לה למשכון ודמי לכנסי סלע זה שאני חייב ליכי או לא כו' תשובה מסתברא שיש הפרש בין זה לכנסי סלע זה שאני חייב ליכי דהתם הוא שחייב לה הסלע ולפיכך יכולה היא שתאמר אין שקלי ודידי שקלי אבל כאן אעפ"י שאמר לה מעיקרא שתלוה על משכון זה אין לה עדיין שום דבר על המשכון ואינו קנוי לה כלל ואפי' לר' יצחק דאמר בע"ח קונה משכון לפי שלא משכתו עדיין ובשעת משיכה לא למשכון ניתן אלא לקידושין ואף אם תמצא לומר שלמשכון נמי נתן מכל מקום אם ש"פ יותר למשכון ולקידושין נותן ורשאי דשלו הוא ואין למשכון בזה כלום כו' ועוד תדע כי מדברי בעל ה"ג ורש"י והרמב"ם ז"ל משמע שאפי' בכנסי סלע זה שאני חייב ליכי דאמר רב נחמן שהיא יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי דוק' בשאמ' לה כנסי סלע בחוב ובקידושין שתקבל פרעונה וקידושי' הא חזר ואמר לא לפרעון אלא לקידושין מקודשת כו' וא"כ בשחזר ואמר לה לא לפרעון אלא לקידושין אפי' קבלתו בשתיקה אפשר לומר דמקודשת כמשכון זה דכוותה היא ומכלל דברים אלו מסתברא לי שהיא מקודשת אלא שראוי בזה להחמיר ואם קבלה קידושין מאחר אחד מגרש וא' נושא ולמי שתנשא צריכה ממנו קידושין אחרים עכ"ל וע"ש ומשמע מזה דשאל' הרשב"א הוא בענין שבשע' שנתן לה לקידושין לא הזכיר למשכון רק לקידושין ומש"ה אתי עלה הרשב"א מדברי בה"ג והרמב"ם דכה"ג אפי' בחוב מקודש' כל שלא אמר בשעת מעשה כנסי סלע בחוב ובקידושין ולכן קשיא לי על הרמ"א שכתב הך דינא דרשב"א כיון דמהרשב"א נראה דכבר סתם כדברי בה"ג והרמב"ם וא"כ ליכא ספיקא במשכון דודאי לא עדיף מכנסי סלע שאני חייב דצריך לומר לה כנסי סלע שאני חייב והתקדשי לי בו. ואפשר דהרמ"א נמי מיירי הכין דכאשר נותן לה המשכון אמר לה התקדשי לי בו והיינו שנתן לה למשכון ולקידושין כמו בכנסי סלע שאני חייב ליכי וכן משמע לשון הרמ"א שכת' וכאשר נותן לה המשכון אמר לה התקדשי לי בו והיינו בבת אחת והספק הוא כיון דאין לאשה בגוף המשכון רק שעבוד מש"ה הוי ספק קידושין ויתיישב בזה מה שהקשו בח"מ וב"ש במה שלא כתב הרמב"ם משכון זה ע"ש ולפי מ"ש כיון דע"כ מיירי הרמ"א דכאשר נותן לה המשכון אמר לה התקדשי לי בו והרי כיון שאמר לה בשעת מעשה קבלה למשכון ולקידושין הרי הוא כמו משכון זה ודו"ק: ובדברי הרשב"א שכתב דאפי' בע"ח קונה משכון לפי שלא משכתו עדיין. קשה לי דהא מבואר להדיא בש"ס דמעות קונות למשכון וכדאיתא פ' הזהב דף מ"ח שיחד לו כלי להלואתו ובתוספות ר"פ נערה כתבו להדיא יחד כלי למשכון וא"כ אפי' לא משכתו עדיין כיון דכבר הלוה לו וקנה לה המשכון ע"יי המעות. ועמ"ש בקצה"ח סימן ע"ב: ונראה דס"ל להרשב"א בתשובה דכיון דכבר תיקנו חכמים משיכה ואמרו דמעות אינו קונה א"כ ה"ה בזה אינו קונה במעות והתם ביחד כלי להלואתו מיירי מדין תורה ע"ש פ' הזהב. אמנם לפי מ"ש בש"ע ח"מ סימן קצ"ח דבשכירות מטלטלין מעות קונות ומשום דלא שייך בזה שמא יאמר נשרפו חיטך בעלי' כיון דגוף החפץ שלו טרח ומציל וע"ש וא"כ ה"נ כיון דגוף המשכון שלו טרח ומציל ואפי' אין המשכון שוה יותר מכדי מעותיו נמי טרח ומציל משום יוקרא דהוא ברשותי' וכדאמרינן לר' שמעון פ' הזהב דף מ"ז דמוכר יכול לחזור בו ולא לוקח וכתב שם רש"י דטרח ומציל משום יוקרא דהוא ברשותי' ע"ש: והרשב"א נראה דס"ל דבשכירות נמי מעות אינו קונה ומשום דלא פלוג חכמים בתקנתן וכן הוא דעת הרמב"ם דאפי' עליה מושכרת דליכא חשש דשמ' יאמ' נשרפו חיטך בעלי' אפ"ה לא פלוג חכמי' וע"ש בש"ך סימן קצ"ח ולפי מ"ש לדידן דקי"ל דשכירות מטלטלין נקנה במעות א"כ ה"ה משכון נקנה במעות כיון דהגוף שלו וא"כ ביחד לו משכון ליכא ספיקא משום דלא משכתו כיון דמעות קונות וא"כ הספק קידושין אינו אלא משום טעם הראשון שכתב הרשב"א משום דאין לה על המשכון כלום ואכתי גוף החפץ שלו ומש"ה אינה יכולה לומר דידי שקלי והך ספיקא נמי בנותן לה למשכון וגם לקידושין אם חלין הקידושין כיון דאין הגוף שלה ומש"ה לא כתב הרמ"א תיבת זה כיון דנותן לה למשכון הרי הוא זה וכמ"ש ודוק:
ס"ק יא
התקדשי לי בחפץ הא דהוי ספק מקודשת משום דאמרינן אי לא ניח' לה תשדינהו אבל ספיקא דגוף החפץ דשמא ש"פ במדי לא חיישינן: וכתב הרא"ש דהא חזר ממה שרצה בתחלה לקדש בפחות מש"פ והיינו בחפץ ע"ש וקשה דהא בקידושין אינו יכול לחזור אפי' תכ"ד ואפשר כיון דמדינא ליכא קידושין בפחות מש"פ אפי' ש"פ במדי דאין לך אלא מקומו ושעתו ואינו אלא משום חומרא דרבנן ולא אחמור כולי האי בחזר תכ"ד: והר"ן כתב ז"ל לציפתא ליכא למיחש שהרי הוא מתחלה הי' דעתו לקדשה בזוזי דאית בי' כלומר בה ובמה שבתוכו אלא שהם חשבו שלא הי' שם כי אם הציפתא לבד ואמרו לו והא לית בי' ש"פ ואמר להו אנא תקדוש בארבע' זוזי דאית בה אמרי הלכך לציפתא ליכא למיח' שהו' לא נתכוין לקדש' בציפתא בלבד דלא ניחא לי' בקידושי ספק עכ"ל ולשטת הרמב"ם ה"ל ספק קידושין משום החפץ גופי' שמא ש"פ במדי:
ס"ק יב
וה"ה אם לא חזר ואמר התקדשי לי מדברי ב"ש נראה דלפי' הרא"ש הוא דלא מהני דהא חוזר ומקדש במעות קידושין חדשים אבל לפי הר"ן דבתחלה היה דעתו לכך אין צריך לחזו' ולומ' התקדשי לי ע"ש ובט"ז כתב דאפי' לפי' הר"ן נמי צריך לומר התקדשי לי וע"ש שהשיג על הרמ"א: ובתו' רי"ד ז"ל אמר להו תקדוש בארבע זוזי דוקא אי הדר ואמר תקדוש לי אבל אי אמר ארבע זוזי אית בי' בלחוד אינו מועיל כלום שהדיבו' הראשון אין בו ממש כיון שהאשה סברה שאינו נותן אלא האי ציפתא ואין בה ש"פ הלכך צריך שיאמר עוד תקדש בארבע זוזי עכ"ל ומדכתב שהאשה סברה שאינו נותן אלא האי ציפתא נראה דס"ל כשטת הר"ן ולא משום חזרה דמקדש ואפ"ה בעי שיחזור ויאמר התקדשי לי וזה כדברי הט"ז ורי"ו ח"א נכ"ב כתב ז"ל ויש מפרשים דהא דאמרינן דהוי ספק מקודשת דוקא כשחזר ואמר לה תהי' מקודשת לי במעות שיש לי בתוכו אבל אם לא חזר ואמר לה כלום אינה מקודשת עכ"ל:
ס"ק יג
אשה שחטפה מעות כתב ב"ש לכאורה נראה אפי' אם אמרה הן לא מהני כיון שאין בידו אינו יכול לקדשה בו כשם שאין יכול להקדיש דבר שאין בידו וכן משמע בתשובת שארית יוסף מיהו מדכתב בהג"ה ושתקה ש"מ דס"ל אם אמרה הן נעשה מיד פקדון אצלה ומקודשת ונעשה פקדון וקידושין כאחד לפי"ז מ"ש ר' יוחנן גזל ולא נתייאשו בעלים שניהן אין יכולין להקדישו היינו כל אחד אינו יכול להקדיש אבל בריצוי שניהם נעשה הקדש עכ"ל: ובתו' קידושין דף נ"ו ד"ה מתקיף לה ז"ל והר"ר מאיר מפרש שאני הכא שהלוקח יכול לחלל המעשר ביד מוכר משום דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו דהא זכי' מטעם שליחות והוי כמו שליח כו' אבל בהאי דצנועין ליכא למימר הכי שהרי הגזלנים עצמן אין יכולין לתקן כלום מה שבידם שהרי אינו שלהם והוי גזל ולא נתייאשו הבעלים וכיון דאינהו לא מצו עבדו שלוחייהו נמי לא מצו עבדו עכ"ל:
ומזה נראה דאפי' דנתרצו שניהם שהנגזל רוצה והגזלן נמי ניחא לי כיון דזכות הוא לו ואפ"ה אינו חילול: מיהו נראה דבהקדש שאני כל ששניה' רוצים בהקדש ה"ל גבי הקדש כדין פקדון כיון שרוצה הגזלן ליתנו להקדש ופקדון כל היכא דאיתי' יכול להקדישו משא"כ בחילול נהי דרוצ' הגזלן בחילול ואינו רוצה להחזי' כלל אכתי אינו ברשותו מש"ה לא הוי חילול אבל בשניהם רוצין בהקדש והגזלן רוצה להחזיר הגזילה ליד הקדש נעשה פקדון והקדש כאחת וכן נראה מדברי תו' פ"ק דמציעא דף ו' ד"ה הקדישה בלא תקפה כו' כיון ששתק אודיי אודי לי' ולא' דמי לגזל ולא נתייאשו בעלים דשניהם אין יכולין להקדישו כו' כיון דאודי לי' הוי לי' כפקדון שיש לו ביד אחרים דיכול להקדישו ע"ש ומבואר דכל שהקדישו הבעלים בריצוי הגנב ה"ל כמו פקדון ואע"ג דלא נתרצ' הגנב אלא בשעת ההקדש ה"ל פקדון והקדש באין כאחת: אמנם מדברי' הרמב"ן נראה דאפי' הגזלן רוצה להחזיר הגזילה ליד הנגזל נמי אין הנגזל יכול להקדישו וע"ש במלחמות פ' שור שנגח ז"ל ולא זו בלבד אלא שאף ההפרש שפירש בגזל ולא נתיאשו הבעלים אינו כלום שאעפ"י שהלה רוצ' ליתן לו אינו קדוש כיון שבתור' גזל הוא אצלו עכ"ל וא"כ מכ"ש אם אין הגזלן רוצה להחזיר הגזל לנגזל דאע"ג דרוצה בהקדש ורוצה ליתנו להקד' דלא הוי הקדש דבתורת גזל אתי לידי' מש"ה אינו יכול להקדיש ועמ"ש בקצה"ח סימן שנ"ד ס"ק ד': מיהו לגזלן עצמו נראה דודאי מצי יהיב לי' דאע"ג דה"ל דבר שאינו ברשותו ואינו יכול ליתנו לאחר אבל לגזלן עצמו מצי יהיב דלא גרע ממלוה דה"ל דבר שאינו ברשותו ואינו יכול להקנותו לאחר אלא במעמ"ש אבל להקדישו אינו יכול כמ"ש הרמב"ן במלחמות ואפ"ה ללוה עצמו מצי מחל ואין חילוק בין מתנה למחילה אלא דבמלוה שייך לשון מחילה ובחפץ לשון מתנה ומש"ה אמרה הן מהני דהא לגזלן עצמו מהני נתינה ואע"ג דמקדש במלוה אינה מקודשת היינו משום דלא נתן לה הנאה מחודשת שכבר הן ברשותה להוציאן אבל גזל אע"ג דרוצית לגזול מכל מקום הנאה אית לה כשנותן לה הגזילה: ובתשובת שארית יוסף סימן כ"ח העלה באשה שחטפה דרייער ולא רצת' לחזור לו וקידשה בו ע"ש שהעלה כיון דאמר ר' יוחנן שניהם אין יכולין להקדישו ומשמע אפי' מדרבנן אינו קדוש כו' וא"כ בנדון דידן נמי אע"ג דאי' עדים שהדרייער שלו ויוכל להוציאו בדיינים מכל מקום אינו יכול להקדישו הואיל והיא לא רצתה לחזור לו וא"כ ג"כ לא הי' יכול לקדשה בו עכ"ל וע"ש: ודבריו תמוהין לענ"ד דהא בש"ס מבואר להדיא בקידש בגזל דידה ואמר' הן או בשידך דאחילתי' גבי' ומוכח דיכולה ליתן לגזלן עצמו וא"כ ה"ה הכא דמתקדשה בי' ואפי' במלוה גופי' אי לאו דלית לה הנאה מחודשת אע"ג דה"ל דבר שאינו ברשותו הי' יכול לקדשה וכמבואר ברש"י ותו' פ' האיש מקדש דף מ"ז והכא בגזל דודאי הנאה מחודשת אצלה במאי דיהיב לה הגזילה נראה דמקדשה בו: ובתשובת מוהרי"ל סימן ע"ח ז"ל ועוד נראה דאין כאן לכל העדיות כיון דהיא לקחה המעות בידה ואין בידו להקדיש לפי שאינו ברשותו והיא חייבת באונסין בעידנא דאגבי' וגרע ממלוה דאפי' בעיני' אינה מקודשת דקי"ל כת"ק דלהוצאה ניתנה ולא מידי יהיב לה ולאו דמי לפקדון דבידו להקדיש אע"ג דאינו ברשותו דבכל מקום שהוא ברשותא דמרי' וכו' וכן לר' מאיר דאית לי' מלוה לחזרה ניתנה מקודשת אם הוא בעין אע"ג דחייב באונסין הוי נמי כפקדון כדאי' התם בהדיא דאין הלוה כופר ולא מחוסר גוביינא אבל גזל דידה שבידה לאו ברשותי' כר' יוחנן והא ליכא למימ' נימא הואיל ואי הי' בעי לאקדושי בדעתה להשיב לו אם יתבע ממנה והדר ה"ל פקדון כדפי' הרא"ש טעמא דמקדשה בגזל דידה מקודשת בשדיך חדא הא הכא לא שדיך כו' ועוד תקשה לך למ"ד מלוה לאו לחזרה ניתנה נימא נמי הכי שבדעתה להחזיר לו כדי שתתקדש אלא ודאי דמחשבה כי האי לא מהני כיון שבא לידה אינה יכולה לשנות באמירה כדמסיק סוף החובל הא דאתא לידי' בתורת שמירה דאין המעשה נשתנה באמירה וקדשה בגזל דיד' הוי קדושין משום דמחלה לי' וממילא הוי דידי' וכ"ש שאין שייך לומר אדידי' מכח שחפץ לקדשה מחיל על הגזל ומשוי לי' פקדון בידה דמכל מקום אין כבידו להקדיש דאינ' ברשות' דהא תופסתו בתור' גזל ולא בדידי' תליא הלכך לא מצינו למימר אין אדם מוציא דבריו לבטלה עכ"ל וזה כדברי שארית יוסף וזה היא לפי שטת הרמב"ן דבגזל אפי' הגזלן רוצה להחזיר נמי דין גזל אי' לי' כיון דבידו היו בתורת גזל וכמ"ש אבל לפי שטת תו' כל שרוצה הגזלן להחזירו ה"ל דין פקדון וה"נ כיון שרוצית להתקדש ורוצית להחזיר ה"ל דין פקדון וכמ"ש מדברי תו' לענין הקדש היכא דאודיי אודי לי' ומ"ש מוהרי"ל למ"ד מלוה לאו לחזרה נימא נמי הכי שבדעתם להחזירו שותא דמרן לא ידענא דגבי גזל שלו הוא אלא שהוא דבר שאינו ברשותו וכל שרוצה הגזלן להחזיר ממילא דין פקדון יש לו אבל גבי מלוה למ"ד לאו לחזרה ניתנה ודיד' הוי אפי' בדעתה להחזירו לא קנה המלוה עד שיבא לרשותו ובדברים לא נקנה מעות דידה. גם מ"ש מוהרי"ל ז"ל אלא ודאי דמחשבה כי האי לא מהני כיון שבא לידה אינה יכולה לשנות באמיר' כדמסיק ס"פ החובל כו' ע"ש. לענ"ד לאו ראי' דהתם לא אמרו אלא לענין פטור אחריות דכל דאתי לידי' בתורת שמירה אע"ג שנראה מדבריו שפוטרו אעפ"י כן אינו פוטרו באמת ואע"ג שאומר קרע כסותי רצונו הי' קרע ותשלם. אבל כאן אין אנו פוטרין אותו מחיוב אחריות דודאי כל זמן שאינו משיב הגזילה לנגזל הרי הוא באחריותו אפי' לאונסין אלא כיון שרוצה להחזיר נפיק מתורת אינו ברשותו וחשיב כמו ברשותו וה"ל כמו פקדון. וכן דעת בעל המאור פ' שור שנגח זולת דעת הרמב"ן דס"ל דלא מהני להקדישו אפי' רוצה להחזיר וג"כ לאו משום דהאי דס"פ החובל אלא משום דס"ל דכיון דכל זמן שאינו מחזיר הרי הוא באחריותו ותורת גזל אית עליה מיקרי דבר שאינו ברשותו למכירה ולהקדש. ולדעת מוהרי"ל דס"ל בגזל דידי' אינה מקודשת אע"ג דנגזל מצי יהיב הגזילה לגזלן עצמו וכמ"ש אבל לקידושין לא מהני דלאו כסף דידי' הוא משום דה"ל דבר שאינו ברשותו ואנן בעינן ממונא דנותן ועמ"ש סק"ד וס"ק ל"א בשם הרמב"ן במלחמות בטעמא דמקדש במלוה אינה מקודשת דהוא משום דהוי כדבר שלא בא לעולם דאינו ברשותו ע"ש ומבוא' דאע"ג דמלוה יכול למחול הלואתו ללוה אפי' הכי אינו יכול לקדש בו משום דה"ל כדבר שלבל"ע וה"נ לענין גזל דאע"ג דיכול למחול לאשה הגזל אינו יכול לקדש בו:
ס"ק יד
ושתקה והחזירה המעות. בתשובת מוהר"מ פאדווי סימן כ"ד כתב דשתיקה לאחר מתן מעות לאו כלום ואפי' להרי"ף שכתב כמ"ד חושו לה וה"ל ספק וצריכה גט היינו כיון דשידכו תחלה דהיינו שאמר תחל' לשון קידושין משא"כ כאן שלא הי' לשום קידושין לכתחלה קודם שחטפה וע"ש שהביא ראי' מדברי הטור שכתב בד"א שבא לידה בתורת פקדון אבל אם בא לידה בתורת קידושין כו' דקשה דה"ל לקצר ולכתוב אבל אם בא לידה שלא בתורת פקדון שאינה חייבת בשמירה וא"ל התקדשי ושתקה הוי ספק מקודשת אלא ודאי דקמ"ל אם לא שידך תחלה לא הוי קידושין כלל וקידושין הראשונים הוי כמו שידך עכ"ל ע"ש. ובט"ז הביא דבריו וכ' עלה ז"ל ותמי' לי מאד דבריו דאם תחשוב קידושין הראשונים לשידך אמאי הוי קידושי ספק הא קי"ל בשידך תחלה אפי' לא אמר אח"כ כלום מקודשת ודאי כו' ודברי הרב בזה תמוהים מאד בעיני עכ"ל. ותמהני דהא כן מבואר ברשב"א ובר"ן דציפתא הוי כמו שידך והוכיחו מזה דגבי שתיקה לאחר מתן מעות לא מהני שידך דאי שדיך מהני א"כ גבי ציפתא דהוי קידושין בתחלה לא גרע משידך ע"ש והוב' בב"י ובשו"ת מוהרש"ך ח"ב סימן קל"ד כתב ג"כ דהא דצריכה גט היינו דוקא בשידך או דהיכא שהי' קידושין בתחלה אבל אם לא שדיך לית ביה ספיק' ע"ש ועיין ב"ש סימן מ"ב:
ס"ק טו
ודוקא שאינה יודעת סכום הפקדון. וכתב הב"ח דבשאלה אע"ג דידעה סכומו כיון דחייבת באחריות ונעשה כמלוה ופרוטה ומקודש' ע"ש. וב"ש כתב עלה ז"ל צריך לומר דרש"י והרא"ש פליגי דרש"י פי' להמסקנ' דמיירי בפקדון דחייבת באחריות והרא"ש כתב דמיירי בפקדון דאינ' יודעת הסכום ואי ס"ל להרא"ש פי' רש"י דמיירי בפקדון באחריות א"כ אפי' ידעת סכומה מיקדשה מיהו דבריהם אינו מוכרח די"ל דאין רצונה להתקדש במה שהיא חייבת לשלם
עכ"ל. וקשה דא"כ מאי פריך שם בקידושין דף מ"ז אי דקיבל כולי' אחריות היינו מלוה והיינו לפי מאי דס"ד דסובר ת"ק במלוה מקודשת ומאי קושיא נימא דאין רצונה להתקדש במה שהיא חייבת: ולכן נראה דטעמא דהרא"ש משום דכל שסבורה שהפקדון כולה בעינא א"כ דעתה להתקדש בכולהו ואם נאבד הפקדון אע"ג דחייבת לשלם והוי מלוה כיון דטעמא דמלוה ופרוטה מקודשת משום דדעתה אפרוטה לחודי' ולא אמלוה דליתי' בעין דאם הי' דעתה אתרווייהו אמלוה ופרוט' לא הי' מקודשת וכמו שיבואר ס"ק ל"ח והיכא דסבורה דכולה בעין אם נמצא אח"כ מלוה לא מיקדשה אע"ג דנשאר פרוטה דבמלוה ופרוטה נמי אם דעתה אתרוויהו אינה מקודשת וכמו שיבואר בס"ק הנזכר ומש"ה צריך לומר דלא ידעה סכום הפקדון. אך קשה הא דתניא בברייתא ר' מאיר אומר מלוה הרי כפקדון ואם נשתייר ש"פ מקודשת ע"ש ובמלוה שיודעת סכומה א"כ נימא דעת' אכולה ולר' מאיר אינה מקודשת אלא במלו' בעין וצריך לומר דבמלו' מיירי שאומר במה שיש לי בידך דאז הכוונה במה שהוא וכמ"ש הריטב"א הובא בב"י ומשום דהרא"ש נמי אינו חולק על סברת הריטב"א וכמו שכ' בעצמו' יוסף ע"ש אלא דהרא"ש משכח בפקדון גווני היכא דלא ידעה ואחר כתבי מצאתי בט"ז כמ"ש דהיכא דסברה שהוא בעין דעתה אתרוויהו וכמ"ש:
ס"ק טז
הי' לו מלוה אצלה. בפ' האיש מקדש דף מ"ז אמר רב המקדש במלוה אינה מקודשת מלוה להוצאה ניתנה נימא כתנאי המקדש במלוה אינה מקודשת וי"א מקודשת כו' ותסברא אימא סיפא ושוין במכר שזה קנה ואי אמרת מלוה להוצאה ניתנה במה קנה והרמב"ם פ"ה מאישו' כתב דהמקדש במלוה אינה מקודשת ובפ"ה ממכירה כתב בקרקע דקונה במלוה ובמטלטלין למי שפרע. והרב המגיד שם כתב ליישב דבריו במה שהוא נגד סוגיא הנז' דמכר שוה לקידושין ומשום דסמך לו על הסוגיא דפ' הזהב דמבואר שם גבי דמי שור בפרה דאוקמה אדאורייתא דאמר ר' יוחנן דבר תורה מעות קונות והתם מלוה הוי וע"ש, ואכתי צריך טעמא דמ"ש קידושין ממכר דממ"נ אי נימא דמלוה חשוב כסף א"כ בקידושין נמי אמאי לא מהני מלוה ואי לא מיקרי כסף ומשום דלא יהיב מידי דכבר הן ברשות' דידה א"כ מ"ש מכר דמהני. ונראה דהרמב"ם לטעמי' שכתב בפ"ה מאישות במתנה ע"מ להחזיר דאינה מקודשת משום דאם לא תחזיר אינה שלה ואם תחזיר הרי לא נהנית ע"ש. והוא מפרש דהא דאמרינן פ"ק דקידושין דף ו' בכולהו קני לבר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין. דאינו משום גזירה דחליפין וע"ש בתו' אלא משום דהוי ממש כמו חליפין לקידושי אשה כיון דלא ניהנית וכיון דאמרינן בכולהו קני דהיינו במכר ובאינך שם א"כ מוכח דאע"ג דה"ל כסף אפי' במתנה ע"מ להחזיר אלא בקידושי אשה דבעינן ניהנית וכשאינה ניהנית בש"פ גנאי הוא לה לקדש נפשה בחנם. וז"ל הרמב"ם פ"ה מאישות שם המקדש במלוה אינה מקודשת מלוה להוצאה ניתנה ואין כאן שום דבר קיים ליהנות בו מעתה שכבר הוציאה אותו דינר ועבר הנאתו עכ"ל ומש"ה בקידושין דבעינן הנאה דוקא ומלוה לא הוי הנאה אצלו שכבר עבר הנאתו אבל במכר דלא בעינן הנאה דהא במתנה ע"מ להחזיר מהני בתורת כסף ה"ה מלוה נמי קונה בתורת כסף אע"ג דליכא הנאה דכבר עברה הנאתו. ולענ"ד נראה להביא ראי' לדברי הרמב"ם דבעלמא מהני מלוה בתורת כסף מהא דתנן בשקלים פ"ד המקדיש נכסיו והיו בהם דברים הראוים למזבח יתננו לאומנין בשכרן דברי ר' עקיבא ע"ש ומשום דס"ל הקדש מתחלל על המלאכה ע"ש ובהקדש כסף כתיב דכתיב ונתן הכסף וקם לו והרי"ף כתב בפ' הזהב בהא דאמר ר' יוחנן דבר תורה מעות קונת דיליף הדיוט מהקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו ע"ש וכיון דהחילול על המלאכה הוא אחר שכבר נגמר המלאכה וכמבואר במעילה דף ט"ו וה"ל מלוה אליבי' דכ"ע אפי' למ"ד אין לשכירות אלא לבסוף וכיון דה"ל כסף לגבי הקדש מכ"ש דמהני במכר ואע"ג דר' עקיבא דריש לה מקרא דכתיב ועשו לי מקדש שיהי' המלאכה מן הקדש. מכל מקום כיון דמוכח מקרא דמתחלל על המלאכה ממילא מוכח דמהני מלוה במקום כסף. ואפי' לבן עזאי שם דס"ל אין הקדש מתחלל על המלאכה נראה דהיינו דוקא בהקד' דחמירא וצריך כסף בעינא ומדר' עקיב' נשמע לדידן בעלמ' דמיקרי מלוה כסף לקנין ואא"ז בתי"ט כתב שם בשקלים דלדעת תו' הלכה כר"ע. עוד נראה בטעמא דרמב"ם דמחלק בין קידושין למכר לפי מ"ש רש"י בפ"ק דקידושין דף ו' בהא דאמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת ז"ל אינה מקודשת דקיחה משדה עפרון גמרינן דיהיב מידי בשעת קידושין ומלוה להוצאה ניתנה וכבר הן שלה ומעות אחרים היא חייבת לו עכ"ל ומשמע דאי לאו דיליף לה משדה עפרון הוי מלוה נמי חשוב כסף אלא משו' דיליף משד' עפרון והתם בשד' עפרון כן הי' דיהיב אברה' כסף בשעת מכר דכתיב וישקול אברהם ולענין זה גמרי' משדה עפרון דיהיב מידי בשע' קידושין וא"כ קרקע דנקנה בכסף דלאו משדה עפרון יליף וכדאמרינן בקידושין דף כ"ו בכסף מנ"ל אמר חזקי' אמר קרא שדות בכסף יקנו וכתבו שם תו' הא דלא אייתי מקרא דכתיב בשדה עפרון משום דהני מילי נכרי דכל קניינו בכסף ע"ש וכיון דלאו משדה עפרון יליף לה מש"ה נמי נקנ' מלוה ומשום דמלוה נמי חשוב כסף והנה בקידושין דף ג' מנלן דמקניא בכסף אמר רב יהודא אמר רב ויצאה חנם אין כסף אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר וע"ש ומשמע דלא ס"ל הך גזירה שוה דקיחה קיחה משדה עפרון וכמ"ש שם בס' קיקיון דיונה ובחידושי פני יושוע שם. וא"כ אליבי' דרב תו לא מצינן לחלק בין קידושין למכר כיון דגם כסף קידושין לאו משדה עפרון יל' וא"כ מכר וקידושין שוין ומש"ה מקש' בש"ס שפיר מהך דשוין במכר שזה קנאי ואי אמרת מלו' להוצא' ניתנ' במה קנאו דלרב ע"כ שוין הן קידושין ומכר. אבל לדידן שפיר מחלקין בין קידושין למכר דקידושי כסף משדה עפרון ילי' והתם הי' כסף בעין משא"כ שדה דמקניא בכסף משדות בכסף יקנו. ומלוה נמי חשיב כסף ודוק: אמנם קשה מ"ש פדיון הבן דלא מהני מלוה וכדמוכח פ' יש בכור דף מ"ט דפליגי רב ושמואל באומר לאחר שלשים ונתאכלו המעות דרב סבר בנו פדוי מידי דהוי אקידושי אשה כיון דיהיב לשום קידושין כו' ושמואל סבר התם בידו לקדשה כו' ומבואר דבמלוה שהי' כבר ביד כהן אליבי' דכ"ע אין בנו פדוי ומ"ש ממכר דחשיב מלוה כסף ואפשר משום דפדיון הבן שאני דאפי' בשט"ח של אחרים אין פודין ומשום דאין גופן ממון וה"ה מלוה דידיה לא מהני מה"ט דאין גופה ממון. אלא דאכתי תיקשי א"כ מ"ש בהקדש דמתחלל על המלאכה דהוי נמי מלוה וכמ"ש ובהקדש נמי לא מהני שט"ח דאחרים. וע"כ צריך לומר דאע"ג דשטרות אין גופן ממון אבל מלוה דידי' חשוב ממון ומשום דשט"ח דאחרים עיקרו אינו אלא לראי' אבל מלוה דידי' חשיב ממון וכמ"ש בקצה"ח סימן קכ"ו סק"ט ובסימן ק"ל סק"ו וצ"ע:
ס"ק יז
אפי' היא בשטר כו' נראה מדכתב ואמר לה הרי את מקודשת לי במלוה שיש לי אצלך משמע דאם לא אמר במלוה שיש לי אצלך אלא סתם התקדשי לי בשט"ח לא קנתה המלוה עצמה עד שיכתוב וימסור וכמבואר בש"ע ח"מ סימן רמ"ח סעיף י"ג במתנת בריא שנתן שטרי חובות לאחד והי' בהם שט"ח של המקבל דלא קנה המקבל בלא כתיבה ומסירה כיון דלא מחל גוף החוב אלא השט"ח לא קנה ומש"ה כתב ואמר לה הרי את מקודשת לי במלו' שיש לי אצלך ובש"ס שם דף מ"ח נימא כתנאי התקדשי לי בשטר ר' מאיר אומר אינה מקודשת ור' אליעזר אומר מקודשת וחכ"א שמין את הנייר האי שטר ה"ד אילימא שט"ח דאחרים קשיא דר' מאיר אדר' מאיר אלא בשט"ח דידה ובמקדש במלוה קא מפלגי ע"ש צריך לומר דהזכיר לה החוב דאם לא הזכיר החוב ולא אמר לה רק התקדשי בשט"ח אע"ג דנתן לה השט"ח לא קנה עד שיכתוב וימסור כמו בשט"ח דאחרים כיון דלא מחל גוף החוב אלא מסר לה השטר צריך כתיבה ומסירה. ובעצמות יוסף שם הקשה ז"ל נימא דר' מאיר דאמר לעיל דמקודשת הוי מטעם דאמר לה התקדשי בשט"ח דכיון דהזכיר לה חוב סמכה דעתה להתקדש באותו חוב ומטעם זה הוי מקודשת אבל הכא איירי דאמר לה התקדשי לי בשטר ולא הזכיר חוב כלל ובהא קמפלגי דר' מאיר סבר דאינ' מקודשת משום דדעת' של אשה אינ' להתקדש עצמה בנייר וגם לא בחוב שהרי לא הזכיר לה חוב כלל ור' אליעזר סבר מקודשת דודאי סומכת אחוב של שטר וחכ"א דכיון דלא הזכיר אלא השטר דעתה אנייר אם יש בו ש"פ מקודשת עכ"ל והניח בקושיא ע"ש. ולענ"ד אינו קושיא דבשט"ח דאחרים ודאי בעי כתיבה ומסירה ולר' אליעזר דאמר מקודשת ע"כ הי' בכתיבה ומסירה וכיון דכותב לה קני לך איהו וכל שעבודי' הרי הזכיר החוב וא"כ קשיא דר"מ אדר"מ ואפי' לרבי דס"ל אותיות נקנין במסירה נמי צריך לומר בעל פה קני לך איהו וכל שעבודי' וא"כ הרי הזכיר החוב וזה פשוט: ובסוגיא שם דף מ"ז כתנאי התקדשי לי בשט"ח או שהי' לו מלוה ביד אחרים והרשה
עליהן ר' מאיר אומר מקודשת וחכ"א אינה מקודשת האי שטר היכי דמי אילמא שט"ח דאחרי' כו' אלא לאו שט"ח דידי' ובמקדש במלוה קא מפלגי ע"ש: והרשב"א בחידושיו הקשה דהיכי דמי אי בששלח בה יד קשיא דר' מאיר אדר' מאיר דהא אמרינן לעיל דלכ"ע בשלח בה יד ברשות לוה קיימא ואינה מקודשת ואי בשלא שלח בה יד הא לא שייכא בדרב כלל דהא מוקמינן שמעתתי' דרב בששלח בה יד דוקא כי היכי דלא לימא שמעתיה כתנאי עכ"ל: ולפי מ"ש דאם נותן שט"ח ללוה לא קנה הלוה עד שיכתוב וימסור כיון דלא מחל גוף החוב וכיון דאמר התקדשי לי בשט"ח ע"כ לא מחל גוף החוב אלא בגוף השט"ח קידשה דאם אמר לה התקדשי במלוה שיש לי אצלך א"כ למה הזכיר לה בשט"ח כיון דלא מיירי בהך ברייתא משומת הנייר ע"כ מדאמר התקדשי בשט"ח קידשה בגוף השט"ח וכיון דלא מחל לה גוף החוב ע"כ מסר לה שט"ח דידה בכתיבה ומסירה או במסירה גרידא וכרבי ואמר לה בע"פ קני לך איהו וכל שעבודי' וא"כ תו ליכא למימ' דפליגי במלוה ברשות בעלים לחזרה דאי נימא דס"ל לר' מאיר מלוה ברשו' בעלים לחזרה וה"ל כפקדון א"כ היכי קנתה השט"ח דהא שטר פקדון אינו נקנה בכתיבה ומסירה וכמ"ש במוהרי"ט חלק י"ד סימן כ"א ומשום דפקדון כל היכא דאי' ברשותא דמארי' הוי והשטר פקדון אינו אלא לראי' וצריך להקנות גוף הפקדון ולא ע"י השטר במסירה ומוכרח לומר דמוד' ר' מאי' דמלו' אינו כמו פקדון ואינו יכול לחזו' ומש"ה מקדשה בשט"ח דידה ע"י אותיות נקנין בכתיבה ומסיר' ומשום דמלוה לאו להוצאה ניתנה אלא לעיסקא וא"כ רב דאמ' להוצא' ניתנה כתנאי הוא ודוק ועמ"ש בקצה"ח סימן ס"ו ס"ק ל"ה:
ס"ק יח
אפי' עדיין המעות בידה. ובעיסקא דהוא פלגא מלוה ופלגא פקדון ומקדש בחלק המלוה כתב בתשובת מיימוני לס' משפטים סימן י"ב דחשיב מלוה לענין מקדש במלוה דאינה מקודשת וכן במכר לא קנה ע"ש באורך ובס' קצה"ח סימן ס"ז סק"א שם העלתי מדברי רש"י דעיסקא מהני לקידושין ולמכר גם בחלק מלוה מדכתב רש"י בפ"ב דקידושין דף מ"ח גבי מקדש במלוה דאינה מקודשת מלוה להוצאה ניתנה וז"ל להוצאה ניתנה הלוה רשאי להוציאה בהוצאה ואינו חייב להעמידה בעיסקא שתהי' מצוי' בכל עת שיתבענו ע"ש ומשמע דאם היה מחויב להעמידה בעיסקא תמיד הוי מקודשת ודינה כפקדון וא"כ עיסקא דאסור למשתי בי' שיכרא ה"ל דין פקדון וכן נראה מדברי הרמב"ם פ"ה מאישות ז"ל מפני שהמלוה להוצאה ניתנה ואין כאן שום דבר קיים ניהנות בו מעתה שכבר הוציאה אותה דינר ועברה הנאתן עכ"ל והיינו דאע"ג דעדיין בעין כבר עברה הנאתה וגבי עיסקא דאסור למשתי בי' שיכרא ומחויב להעמידה תמיד בעיסקא הרי בא לה הנאה מחודשת ע"י קידושין שתוציא אותן לכל מה שתרצה ע"ש ועמ"ש בקצה"ח סימן ס"ו ס"ק ל"ז:
ס"ק יט
ויש מחמירים בזה. בב"ש הקשה דמנ"ל דין זה כיון דבגמרא מיירי שהזכיר השט"ח גם בסעיף ה' מבואר דאין דעתו על החפץ עכ"ל וכוונתו לשטת הר"ן בציפתא דאסא שבסעיף ה' שכתב דאין החשש משום ציפתא דשמא ש"פ במדי משום דלא הי' דעתו מתחלה על החפץ אלא על המעות ואינו מוכרח דהר"ן לא כתב אלא שבתחלה נמי לא הי' דעתו לקדשה בחפץ לחודי' אלא בחפץ ובמה שבתוכו ע"ש וא"כ ה"נ הי' דעתו לקדשה בנייר ובמה שכתוב בו דהיינו בחוב וממילא מיקדשה דמלוה ופרוטה דעתה אפרוט' ואע"ג דטעמא דר"ן שם דלא ניחא לי' בקידושי ספק ומש"ה לא הי' דעתו לקדש בחפץ שאין בו ש"פ ע"ש וה"נ אם הנייר אינו ש"פ אמאי מקודשת מספק ונימא נמי שלא הי' דעתו לקדשה קידושי ספק משום דהתם בארבע זוזי שבתוכו מקודשת ודאי אמרינן מסתמא לא הי' דעתו לקדשה בחפץ לחודי' קידושי ספק אלא הי' דעתו לארבעה זוזי בכדי שיהי' קידושי ודאי אבל כאן גבי שט"ח דמה שבתוכו מלוה ובמלוה אינה מקודשת א"כ הי' דעתו לקדשה בשטר ובמה שבתוכו וה"ל מלוה ופרוטה והיא מקודשת קידושי ספק בנייר כדין מלוה ופרוטה דעתה על הפרוטה או על הפחות מש"פ שיהי' לפחות קידושי ספק
ס"ק כ
אמר לה התקדשי בשט"ח כתב ב"ש ז"ל אע"ג דהלוה משלם שכר הסופר א"כ הנייר שלה היא מכל מקום לא גרע ממשכון ע"ש. ולפי מ"ש בקצה"ח סימן ס"ו ס"ק כ"ג דהלוה נותן שכר הסופר אלא דצריך הלוה להקנות הנייר למלוה דאל"כ אותיות פורחות באויר וא"כ ה"ל של המלוה לגמרי וטפי עדיף ממשכון ע"ש:
ס"ק כא
הלוה לה עתה ר' זוז. פ"ק דקידושין דף ו' אמר אביי המקדש במלוה אינם מקודשת בהנא' מלוה מקודש' ואסור לעשות כן משום הערמת ריבית האי הנאת מלוה היכי דמי אילמא דאזקפה דא"ל ד' בה' הא ריבית מעלייתא הוא ועוד היינו מלוה לא צריכא דארווח לה זימנא ופי' רש"י דאזקפה מעיקרא ד' בה' והשתא אמר לה התקדשי לי בזוזי חמישי ריבית מעלייתא היא ואמאי קרי לה הערמת ריבית לא צריכא דארווח לה זימנא וא"ל התקדשי בהנאה זו שאת היית נותנת פרוטה לאדם שיפייסני על כך כו' והערמת ריבית הוא דהוי ולא ריבית גמורה דלא קץ לה ולא מידי שקל מינה ע"ש: ועיין בט"ז שכתב ז"ל שהוא כריבית בטור כתב בזה וכיון דלא קץ לאו ריבי' הוא אלא אבק ריבי' עד דאמר לה ד' בה' עכ"ל וצ"ע דבח"מ סימן ע"ג משמע דהמתנת מעות לזמן ה"ל כתביעת ממון ממש לענין שאם אומר המלוה שהזמן עד עשרה ימים וע"א אומר היום סוף הזמן צריך לישבע ש"ד כשאר טענות של ממון וכ"ש דקשה על מ"ש הטור בשם בעל העיטור שאם אומר במה שאני מרויח לך הזמן במה שאת חייבת לי כבר שאין בזה איסור והיינו הי"א שמביא בסעיף שאח"ז שאינה מקודשת דקשה ממ"ש בח"מ שזכרנו עכ"ל והניח בקושיא ולענ"ד לא קשה מידי דודאי גם לרש"י זה הוי הנאה דאי לאו דהמתנת מעות מיקרי הנאה לא הוי מיקדשה בי' אלא דס"ל לרש"י דמה שמקדשה לא הוי כאלו לוקח ממנה ריבית גמור כיון דקידושין אשה שום פרוטה אלא כיון דלא יהיב מידי ולא שקל מינה אלא שמקדשה עצמה בזה לא הוי כאלו לקח ממנה חפץ או דמים ובחידושי הרשב"א ז"ל ואיכא למידק מ"ש ד' בה' דקא יהיב לה האי טופינ' בקידושין ומ"ש כי ארווח לה זימנא בקידושין הכא והכא אתת' ה"ל כריבי' מעליית' אטו מאן דארווח זימנא ושקל דינר מי שרי וי"ל כיון דגופה ממש לא קני לא הוי ריבית אלא שאסור משום הערמת ריבית אבל כי קצץ ד' בה' ובדמי האי דינר של ריבית קא שקיל לה הוי ריבית מעליא דה"ל כמאן דשקל פחות מש"פ בדמי האי דינר וריבית מעליא הוא דהא אחשבי' איהו בדינר כהתירץ הראב"ד עכ"ל והיינו משום דכל זמן דלא אזקפי' לא הוי ריבית קצוצה כיון דאין גופה קנוי לי' אבל מקדשה בדינר החמישי ה"ל ריבית קצוצה כיון דמקדשה עצמה בדינר החמישי וכהאי עובדא דפ' איזהו נשך באחד ששכר חצר מן הלוה בי"ב דינר ריביתא ולא הי' שוה אלא עשרה דמפקינן מיני' י"ב דינרין דא"ל הא סברת וקבלית בי"ב. גם מאי דקשי' לי' לט"ז בדברי בעל העיטור טעמא דידי' דאינה מקודשת משום דס"ל מקדש במלוה אינה מקודשת ואפי' בהנאת מחילת מלוה וכן הוא שטת הרמב"ם ומש"ה אינה מקודשת אלא בהלוה לה עתה מאתים זוז וזה פשוט:
ס"ק כב
ואסור לעשות כן מפני שהוא כריבית. כתב ב"ש ז"ל היינו הערמת ריבית כן הוא בש"ס ורש"י פי' על המקשן דהקשה הא ריבית מעליא הוא דהקושי' אמאי קרי לה הערמ' ריבית משמ' דלא הקשה על הדין למה היא מקודשת אלא הקשה למה קרי לו' הערמ' ריבית מזה ראי' דרש"י ס"ל המקדש בריבית קצוצה מקודשת וכ"כ ב"ח בשם הריטב"א שכתב אם נתנה לו ריבית קצוצה והוא מקדש אותה בריבית מקודשת מיהו י"ל דוקא כשלקח כבר מעות ריבית ממנה ומקדש בו בזה ס"ל לריטב"א דמקודשת אע"ג דריבית קצוצה יוצאה בדיינים מכל מקום יכול לקדש בו לא יהא שהוא חייב לה ולא אמר כנסי סלע שאני חייב לך דהיא מקודשת וכן י"ל אם גזל ממנה מעות ומקדש בה ולא אמר לה שהוא מחזיר גזל שלה דהיא מקודשת אבל אם לקח ממנה איזו חפץ בריבית ומקדש בו י"ל דאינה מקודשת די"ל דידי שקלתי וכן מצאתי ברי"ו דף קפ"א שכתב אם מקדש אותה בריבית קצוצה אינה מקודשת אלא שם משמע אפי' מקדש
במעות של ריבית קצוצה לא הוי קידושין עכ"ל. אמנם בחידושי ריטב"א מבואר להדיא דאפי' נתנה לו חפץ בריבית קצוצה מקודשת וז"ל אבל ודאי אפי' בריבית גמורה אם כבר פרעתו לו וחזר וקידשה בו מקודשת דמעות דריבתא שפרע לוה למלוה קנינהו לגמרי וממון גמור הם לו אלא שיש עליו חוב להחזירו וב"ד מוצאין ממנו ואם מת אין בניו חייבין להחזיר אלא מפני כבוד אביהם בדבר מסויים עכ"ל ומבואר להדיא דגם בחפץ הדין כן ומשום דריבית קנה המלוה לגמרי אלא שחייב להחזירו משום וחי אחיך עמך ואין צריך להחזיר גוף החפץ דקנינהו לגמרי אלא דמי החפץ חייב להחזיר משום וחי אחיך עמך. ולזה מביא ראי' מהא דאם מת אין בניו חייבין להחזיר דאם לא קנה כלל הריבית ודאי הי' מחייבין להחזיר אע"כ דקנה לגמרי הריבית אלא דחוב עליו להחזיר ולדידי' אזהר לברי' לא אזהר. נראה דאפי' לא קצץ דמי' בריבית אלא קצץ לו כלי בריבית ונתן לו הכלי נמי קנה הכלי ואין צריך להחזיר משום וחי אחיך עמך אלא דמי הכלי וכן מוכח מהא דאמר רבא בפ' א"נ דף ס"ה גלימא מפקינן דלא לימרי אינשי מכסי גלימא דריבתא ע"ש ומבואר דשאר חפצים אין צריך להחזיר דקנינהו וקי"ל כרבא כמבואר בטור וש"ע י"ד סימן סק"ג ע"ש בלקח חיטים בריבית קצוצה ורוצה להחזיר דמיהן רשאי שהמקח קיים אפי' נעשה באיסור ע"ש ולפי"ז אם קידש אשה בחפץ שלקח בריבית הרי זו מקודשת כיון דהחפץ שלו אלא דמים הוא חייב משו' וחי אחיך עמך וזה פשוט אלא שראיתי במשנה למלך פ"ח ממלוה שכתב ז"ל מי שהי' נושה בחבירו ד' דינרין של ריבית ונתן לו בהם חפץ כו' נרא' שצריך להחזי' החפץ ואינו יכול המלו' ליתן דמי' דדוק' כשקצץ עמו בדמי' ואח"כ נתן לו החפץ בשביל הדמי' אז הוא דאמרינן המקח קיים ויחזיר דמים אבל בשלא קצץ צריך להחזיר החפץ בעצמו שהרי הלוקח לא קנאו והמוכר לא מכרו עכ"ל. ולענ"ד נרא' כמ"ש וראי' מהא דתנן הניח להם אביהן מעות של ריבית אעפ"י שהן של ריבית אין חייבין להחזיר הניח להם אביהן פרה וטלית וכל דבר המסויים חייבין להחזיר ע"ש בפ' א"נ ואי נימא דחפץ של ריבית לא קנה הלוקח והמוכר לא מכרו א"כ מעולם לא הי' של אביהם וא"כ אפי' אינו דבר מסויים יהי' חייבים להחזיר ואפי' בדבר מסויים כמו פרה וטלית אין חייבין להחזיר אלא מפני כבוד אביהם אלא ודאי קנאן המלוה קנין גמור ואינו אלא חוב להחזיר דמים משום וחי אחיך. וכן מוכח מהא דשמעתין בקידש אשה בשכר המתנת מעות דלדעת ר"ת ה"ל ריבית קצוצה במה שמקדש אותה ומשמע דקידושין מיהא הוי ולא נחלק ר"ת אלא במה דהוי ריבית קצוצה ואי נימא דהיכא דנותן לו הלוה חפץ לא קנאו והמוכר לא מכר א"כ לא הוי קידושין כלל דהקידושין הוי כמו החפץ אלא ע"כ דקנה החפץ ומש"ה בקידושי אשה דקנאה בעד ריבית הרי זה קנה אותה ואין ה"נ דצריך להחזיר לה דמי קידושין שהוא שוה פרוטה והוא שיוי הקידושין וכמ"ש בסק"א ע"ש. ולדעת רש"י דה"ל אבק ריבית אין צריך להחזיר לה דמי הקידושין. ובש"ס שם דהקשה האי הנאת מלוה היכי דמי אי דא"ל ד' בה' האי ריבית מעליא ופרש"י ואמאי קרי לה הערמת ריבית ומשמע דלא פריך אלא אמאי קרי לה הערמת ריבית ותיפוק לי' דלא הוי מלוה כלל דנהי דנימא דמקדש במלוה מקודשת היינו משום דחייב הלוה אבל בזה דהוי ריבית קצוצה ואין האשה חייבת כלל בדינר החמישי כיון דהוי ריבית קצוצה ותו מאי האי דקאמר ועוד היינו מלוה הא ליכא חוב ומלוה כלל. והא דאמרי' פ' א"נ דף ס"ב בגלימא דלא מפקי' מיני' התם ע"כ כשמשך בגלימא או בחטין דהא מעות אינו קונות עכ"פ מדרבנן וכיון דמשך קונה במשיכה ואע"ג דנעשה באיסור קונה אבל הכא בקידושי אשה דאתינן עלה בתורת כסף ובמה מקדשה כיון דאינו חייב לו כלום. ונראה לפי מ"ש במשנה למלך פ"ח ממלוה בהאי דינא דגלימא ז"ל ויש להסתפק בעלמא מי שתובע מחבירו דינר והודה לו ונתן חפץ בשביל הדינר ושוב טען ואומר שטעה בחשבונו במה שהודה שחייב לו וברר הדבר בעדים ותובע החפץ והלוקח טוען שאף שטעה בחשבונו מכל מקום המקח קיים ויתן לו דינר ולכאורה נראה דהדין עם הלוקח וראי' מסוגיין דאע"ג דהמוכר לא הי' חייב ללוקח אפ"ה המקח קיים וה"ה הכא ומיהו נראה דלא דמי לסוגיין דשאני מוכר חפץ בשביל ריבית שזה הריבית ח"ב הוא שנתחייב הלוה וחייב לשלם אלא שהתורה גזרה שאף שנתחייב שלא יקח ולפ"ז אם מכר בדמי הריבית המכר קיים דהא ליכא איסורא גבי מכר אבל בעלמא שכנתברר שטעה בחשבונו הודה למפרע שלא הי' חייב לו וזה לא מכר אלא בשביל החוב וכיון שנתבטלה הסיבה נתבטל המסובב ואין כאן מקח כלל שהרי הכל בטעות עכ"ל ובזה ניחא דחוב של ריבית מהני למכר ולקידושין למ"ד מקדש במלוה מקודשת כיון דחוב יש כאן והלוה חייב הוא אלא שהתורה גזרה שלא יקח המלוה ומש"ה פריך ועוד היינו מלוה אע"ג שאין המלוה יכול לתבוע אותו בדין וכה"ג כתבו תו' פ' הגוזל דף צ"ח גבי עשה לי שירים דלא מהני אפי' למ"ד מלוה קונה ע"ש ז"ל אע"ג דלר' מאיר מקדש במלוה מקודשת או' ר"י דסברא היא שאינה מקודשת במה שמוחל לה שכרה כיון שאין יכול לתובעה בדין בעד שכרו עד שמחזיר לה החפץ ע"ש התם שאני משום דכל זמן שאינו מחזיר החפץ לא הוי מלוה כלל אבל היכא שהוא חייב אלא שעדיין לא הגיע זמנו לפרוע דאינו יכול לתובעו בדין מקודשת למ"ד מקדש במלוה מקודשת וכמ"ש הב"ש בס"ק ל"ח ע"ש וה"נ חייב הוא אלא שאינו יכול לתובעו בדין אפי' יורשיו אין יכולין לתובעו דכתיב לא תקח מאתו נשך וזה אפי' לבנו אזהר משא"כ אם כבר גבה לא אזהר לברי'. ולפי מ"ש דחוב של ריבית ה"ל מלוה ולמ"ד מקדש במלוה מקודשת ה"ה בחוב של ריבית מקודשת. וראוי לספק לפי"ז לדידן נמי דק"ל מקדש במלוה אינה מקודש' הא בהנאת מחילת מלוה מקודשת אם בחוב של ריבית נמי מהני בהנאת מחילת מלוה. אלא דהנאה מיהא לא הוי כיון דהמלוה מחויב למחול החוב ושלא יקח וה"ל כהאי דאמרו פ"ק דקידושין דף ט' גבי כלב רץ אחרי' דאמרה לי' חיובי מחייבת מן התורה להצילה ומכ"ש דלא חשיב גבה הנאה כיון דממילא אינו יכול ליקח וא"כ דוקא למ"ד מקדש במלוה מקודשת אמרינן דריבית נמי חוב הוא וכמ"ש אבל למ"ד במלוה אינה מקודשת אלא בהנאת מחילת מלוה והנאה לא מיקרי וכמ"ש. ומ"ש ב"ש לחלק בין גזל מעות ומקדש בה ולא אמר לה שהוא מחזיר גזל שלה דהיא מקודשת ע"ש אינו נראה דודאי גם בגזל מעות אם אותו מעות שגזל בעין יכולה לומר דידי שקלי וכמ"ש ב"ש בעצמו בסק"ז מהאי דחטיף סלע ע"ש. ומ"ש ב"ש שמצא ברי"ו דף קפ"א שכתב אם מקדש אותה בריבית קצוצה אינו מקודשת ושם משמע אפי' מקדש אותה במעות של ריבית קצוצ' אינה מקודשת. וז"ל רי"ו נתיב כ"ב ח"א והוא בדף ר"ג ובהנאת מלוה כתב רי"ף כיון דארווח לה זימנא מקודשת ואסור לעשות כן מפני הערמת ריבית ובריבית קצוצה כגון שהלוה לה ד' בה' וקידשה באותו חמישי אינה מקודשת כך מוכח ופשוט פירקא קמא דקידושין עכ"ל ומזה הבין ב"ש דרי"ו מיירי מריבית שכבר גבה. אמנם מדכתב כן פשוט ומוכח פ"ק דקידושין ושם בסוגיא לא מיירי מריבי' שכבר גבה אלא מדינר החמישי החייב וא"כ היכא דכבר גבה יש לומר דמודה רי"ו דמקודשת וכמ"ש דכבר קנה החפץ אלא שמחויב להחזיר דמיו משום וחי אחיך וכמ"ש. אך קשה דא"כ מאי קמ"ל דהא תיפוק לי' אפי' בחוב שאינה של ריבית נמי אינה מקודשת לדידן דקי"ל מקדש במלוה אינה מקודשת. ולפי מ"ש נ"מ דאפי' בהנאת מחילת מלוה דבעלמא מהני משא"כ בחוב של ריבית וכמ"ש. ובחוב של אבק ריבית ומקדש' בהנאת מחילת מלוה אפשר לדעת רי"ו דס"ל במעמ"ש דאינו קידושי תורה ואזלינן בתר דאורייתא א"כ באבק ריבית דמן התורה חוב גמור הוא ה"ל קידושין מדאורייתא. מיהו לפי מ"ש בס"ק ל"ד דע"כ לא אזלינן בתר דאורייתא אלא היכא דמקדשה בתורת כסף ממש אבל היכא דמקדשה בהנאה דאית בה ודאי אזלינן בתר דרבנן כיון דעכ"פ הנאה מיהת אית לה ולא גרע משחוק לפני ע"ש וא"כ ה"נ כיון דבחוב לא מקדשה ואינו אלא בהנאת מחילת מלוה וכיון דאבק ריבית נמי לא ניתן ליתב' מדרבנן לאו הנאה מיקרי כיון דבלא"ה אינה צריכה לפרוע הריבית אפי' אבק ריבית ודו"ק: