אור ברסלב

אבני מילואים א - ב· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]

סימן כז

סימן יט

סעיף א

ס"ק א

בכסף כיצד. הנה מדברי הרי"ף והרמב"ם בפי' המשניות נראה דמשקל חצי שעורה כסף הוא פרוט' לקידושין וכמ"ש הרמב"ם בפי' משניות דהוא שמינית שבאיסר וכ"כ הרי"ף ומשמע בין הוזל הכסף בין הוקר לעולם הוי שיעור קידושי כסף משקל חצי שעורה וכן נראה מדברי הטור סימן ל"א שכ' בשם הרמ"ה בקידש' בכסף פחות מש"פ דאין חוששין וע"ש בדק הבית שכ' דכל כסף פחות מחצי שעורה אפי' שוה טוב' מדברים אחרים אין כאן שיעור כסף שהצריכה תורה לקידושין ע"ש: ואיכא למידק דהא כסף האמור בתורה היינו כסף היוצ' בהוצא' וכמ"ש הרשב"א בחידושיו פ"ק דקידושין דף י"א דלא אמרה תורה כסף שאינו יוצא ע"ש וכיון דפרוט' בימי משה לא הי' וכסף היוצ' לא הי' אלא מעה או דינר וכמ"ש תו' בקידושין דף י"א ע"ש וא"כ ע"כ כסף דקרא אינו כסף ממש אלא ממון ופרוטה חשוב ממון ואם אינו אלא ממון א"כ מנא לן שיעור קידושי כסף במשקל כסף חצי שעורה כיון דכסף שבתורה אינו כסף ממש אלא ממון והריטב"א בחידושיו דף י"א שם ז"ל מתני' בכסף ב"ש אומרים בדינר ובשוה דינר וב"ה אומרי' בפרוטה ובש"פ וז"ל ובדין הוא דלא הוי להו לב"ה למתני בפרוטה דהא בקרא כתיב כסף וס"ל לב"ה דלאו כסף ממש הוא אלא ממון דהיינו שוה פרוטה וכיון דכן פרוטה עצמה שהיא של נחושת היינו שוה פרוטה עצמה ולאו כסף הוא אלא איידי דקתני ב"ש בשוה דינר דלא סגי בלא"ה כיון דתני כסף תני נמי לב"ה בפרוטה ובש"פ אבל התם פ' הזהב דתני חמש פרוטות הן לא קתני אלא האשה מתקדשת בש"פ עכ"ל ומשמע דכסף דקרא אינו מתכת כסף אלא שם ממון וכל מידי דחשיב היינו ממון וליכא פרוטה כלל אלא שוה פרוטה וא"כ אין לשאר כלל במשקל החצי שעורה אלא במידי דחשיב ממון ואם פחות מחצי שעורה הוא שוה טובא מדברים אחרים נמי ראוי להיות קידושין: ומדברי הרי"ף והרמב"ם שכתבו דשיעור קידושין הוא במשקל חצי שעורה משמע דכסף דקרא הוא מתכת כסף וכן משמע מדברי הרמ"ה וכמ"ש ואלו לדברי הריטב"א אין ענין כסף לשיעור אלא שיעור דממון הוא לקידושין וש"פ הוא ממון: אך קשיא לי בדברי הריטב"א דס"ל דכסף דקרא היינו ממון וליכא פרוטה אלא ש"פ א"כ כסף ישיב לבעליו דמרב' שוה כסף וכן בעבד עברי דכתיב ישיב לרבות שוה כסף כיון דפרוטה נמי חשיב ממון ואינו אלא של נחשת וא"כ כל כסף האמור בתורה אינו אלא שוה כסף וא"כ למה צריך קרא לרבות שוה כסף: ולכן נראה לענ"ד כדברי הרי"ף והרמב"ם והטור בסימן ל"א דשיעור קידושין הוא משקל חצי שעורה כסף ומשמע בין הוזל בין הוקר וכסף דקרא אינו כסף היוצא כיון דליכא פרוטה מכסף אלא מנחשת הוא דאיכ' פרוט' וכסף הוא כסף ממש ומשו' דס"ל לב"ה דכסף משקל חצי שעור' היינו כסף חשוב מש"ה ס"ל בפרוטה והוא חלק שמינית שבאיסר וכמ"ש הרמב"ם בפי' המשניות ופרוטה של נחשת נמי אינו אלא שוה כסף ופרוטה דקאמרי ב"ה היינו משקל חצי שעורה וש"פ היינו כל דבר ששוה משקל חצי שעורה כסף וכסף פחות ממשקל חצי שעורה אע"ג דשוה טובא מדברים אחרים לאו שיעורא הוא וכן מבואר מדברי הרמ"ה הובא בנימוקי יוסף רפ"ק דב"ק שכתב ז"ל דהא דמצי יהיב לי' אפי' סובין הני מילי היכא דלית לי' למחזיק זוזי אבל אית לי' זוזי צריך למיתב זוזי ושם כתב דהלכה כרב הונא ורב פפא דאפי' אית לי' כסף יכול לסלק בסובין ע"ש ובע"כ צריך לומר דכסף דקרא אינו זוזי אלא כסף מתכת וא"כ כסף או מיטב אינו אלא בדלית לי' זוזי וכן כתב בש"ך ח"מ סימן תי"ט סק"ג ביאור דברי הרמ"ה ע"ש והגם דהש"ך שם דחה דברי הרמ"ה והוכיח דכסף היינו זוזי כמו אם כסף תלוה ע"ש אמנם מדברי הרי"ף והטור סימן ל"א נראה דכסף לאו היינו זוזי וכמ"ש: ואפשר דגם הרשב"א שכתב בחידושיו פ"ק דקידושין דף י"א דכסף דקרא אינו כסף היוצא הוא לפי הס"ד בש"ס שם דף י"א דכסף האמור בתורה היינו כסף צורי וא"כ ודאי הוא כסף היוצא אבל לבתר דמסיק דהיינו דוקא כסף קצוב אבל כסף סתם אינו כסף צורי אפשר דלא הוי נמי כסף היוצא אלא כסף ממש ושיעורו במשקל חצי שעורה דהוא כסף חשוב וכל השוה כסף סובב הולך על משקל חצי שעורה: ובטור כתב ז"ל בכסף כיצד נותן לה בפני שנים פרוטה או שוה פרוטה בין כסף והוא משקל חצי שעורה בין כל דבר עכ"ל, ונראה ביאורו דבתחלה כתב פרוטה או שוה פרוטה והדר מפרש לה דהיינו בין כסף והוא פרוטה עצמה שמשקלו חצי שעורה בין כל דבר והוא ש"פ שיכול לקנות בה כסף משקלו חצי שעורה והפרישה כתב ז"ל בין כסף ר"ל שהשוה פרוטה הוא חתיכת כסף שאינו נטבע עכ"ל ולדבריו כסף הוא ש"פ ובין כל דבר הוא נמי ש"פ וא"כ מ"ש כסף דנקט דודאי לא גרע משאר דבר ששוה פרוטה ולפי מ"ש ניחא דהא במשנתינו נמי נקט ב"ה בפרוט' ובש"פ ואתי לאשמעינן בש"פ דה"א כסף דוקא וכמ"ש תו' רפ"ק דקידושין והפרוטה דקאמר ב"ה היינו משקל חצי שעור' שהו' שמינ' שבאיסר לזה כתב נמי הטור בין כסף היינו כסף ממש משקל חצי שעורה דהוא כסף דקרא ובין כל דבר השוה כסף וכן משמע מלשון הרמב"ם פ"ג מאשות ז"ל אם בכסף הוא מקדש אין פחות מפרוטה כסף או שוה פרוטה עכ"ל ומבואר דפרוטה היינו כסף ממש ומשקלו מבואר ברמב"ם פ"ה מטוען ע"ש וסמך על מ"ש פ"ה מטוען: ולפי"ז כסף דקרא היינו כסף ממש ולעולם בעינן משקל חצי שעורה או שוה משקל חצי שעורה ובין הוקר בין הוזל אזלינן בתר שוה משקל חצי שעורה: ולדברי הריטב"א הנ"ל לא אזלינן בתר שיעורה דמשקל חצי שעורה כי כסף הכתוב היינו ממון וא"כ פחות ממשקל חצי שעורה כל שהוק' ושוה דברים אחרים שיעור ממון דהיינו פרוטה הוי קידושין וכן נראה מלשון רש"י במשנה שכתב בפרוטה ובש"פ בפרוטה של נחושת ע"ש ומשמע כדברי הריטב"א וצ"ע ועמ"ש ס"ק ג':

ס"ק ב

נותן לה בפני שנים פרוטה כתב ב"ש ז"ל לקמן כתבתי דאין מקדשין לכתחלה במטבע ע"כ ועיין ב"ש סימן ל"א סק"ה ז"ל וכתב במרדכי דאין מקדשין במטבע והיינו מדרבנן אין מקדשין עכ"ל: ובש"ס משמע דמקדשין במטבע ע"ש בהאי דאמר כנסי סלע זה שאני חייב וכן באשה שחטפה מעות סימן כ"ח סעיף ה' ובש"ס גבי האי דחטף זוזי מחברי' ואמר לאשה מקדשת לי ולא אשתמיט בש"ס לומר דמדרבנן אין מקדשין במטבע: ומ"ש ב"ש בשם המרדכי המעיין במרדכי אינו נמצא שם אך בהגהה כתי' שם במרדכי פ"ק דקידושין ז"ל גרסינן בהזהב דעתא אצורת' וצורתא עבידי דבטלה עיין שם היאך מקדשין במטבע עכ"ל ואינו אלא עיון דהיאך מקדשין במטבע דנימא נמי דעתא אצורתא ועביד דבטלה וכבר כתבו לחלק בין תורת כסף לתורת חליפין: ולפי מ"ש רש"י דעתא אצורתא וה"ל כדבר שאינו מסוים והוא ממועט מדכתיב נעל ע"ש פ' הזהב וא"כ בתורת כסף שפיר מהני ובנימוקי יוסף שם פ' הזהב כתב דבתורות חליפין רוצה בקיומו של דבר מש"ה כל דעביד דבטלה לא מהני אבל בקידושין אינו רוצה בקיומו של דבר ומש"ה מהני בתורת כסף בקידושין ובקרקע אפי' במטבע ע"ש אלא שקדושת ישראל לקדש בטבעת: ובס' המקנה בחידושיו לאה"ע סימן נון המציא טעם למ"ש ב"ש דאין מקדשין במטבע ע"ש. אמנם מדברי ב"ש נראה דכיון להך שכתב במרדכי גבי דעתא אצורתא וכמ"ש. ולפי מ"ש גם המרדכי סובר דמקדשין במטבע:

ס"ק ג

או שוה פרוטה. בתו' ריש קידושין ז"ל וא"ת מנ"ל דשוה כסף ככסף דהא לקמן מבעי לן קרא גבי עבד ישיב לרבות שוה כסף כו' מיהו בהקדשות נמי אפשר דדרשינן כלל ופרט וכלל דהא אין הקדש מתחלל בקרקע כדאמרינן בהזהב הרי אמרו דאין הקדש מתחלל ע"ג קרקע דרחמנ' אמר ונתן הכסף וקם לו אבל גבי קידושין וערכין מנלן דשוה כסף ככסף וי"ל דילפינן מעבד עברי וא"ת כו' וא"כ הוי נזקין וע"ע שני כתובין ואין מלמדין כו' וי"ל אי כתב בע"ע הוי אמינא דדין הוא שנקל עליו כדי שלא יטמע בין הנכרים וגבי ע"ע דלא מצי יליף מנזקין דהוי אמינא דומיא דנזקין ואם מקני בקרקע ליבעי מיטב ע"ש: והקשה בעצמות יוסף דא"כ בקידושין מנלן שוה כסף דאי מע"ע דין הוא שנקל שלא יטמע מן הנכרים ואי נימא נזקין יוכיח א"כ נימא דיו גבי קידושין דלבעי מיטב ע"ש: והנה לפי מ"ש הר"ן דאי' דס"ל דאין מקדשין בקרקע ע"ש א"כ במטלטלין ליכא דין מיטב דגבי מטלטלין כל מילי מיטב כדאי' פ"ק דב"ק: ומיהו נראה דאפי' לדידן דס"ל מקדשין בקרקע נמי לא קשה מידי דכיון דגבי נזקין נמי דכתיב בהו מיטב אי בעי ניזק ליטול בינונית או זיבורית צריך למיתב לי וכדאי' פ"ק דב"ק דף ד' שאמרו א"כ הורעת כחו בנזקין ע"ש וכיון דהאשה מדעתה לקבל זיבורית הוי כמו מיטב ודוקא בשוה כסף ס"ל לתו' דאי לאו דשוה כסף ככסף לא מהני ריצוי דידה כיון דלאו כסף הוא ה"ל כמו פחות מש"פ דלא מהני מחילה וריצוי

דידה אבל בנזקין לאו משום ריצוי ניזק דמוחל ומקבל זיבורית דהא אפי' בע"כ מחויב המזיק למיתב זיבורית כשרוצה הניזיק אלמא דדיני' דניזיק נמי בזיבורית אלא כשרוצה ניזיק בעידית מחויב מזיק ליתן עידית דאינו אלא ליפות כחו של ניזיק בעידיות ובקידושין אם היא מקבלת ברצונה זיבורית ודאי מהני ואפילו לדעת הרא"ש פ"ק דב"ק דלא מצי ניזק כייף לי' למזיק בזיבורית אלא היכי דמזיק גלי אדעתי' מעיקרא ליתן זיבורית אלא שרוצה מזיק כיוקרא דלקמי' ע"ש הא כאן נמי האשה גלי אדעתה ומתרצה גם עכשיו בזיבורית דכה"ג גם בנזקין מדינא בזיבורית וכמ"ש: ובזה ניחא נמי דלא תיקשי לדעת ר"ת פ"ק דב"ק כרב הונא דאמר או כסף או מיטב היכא דאית לי' כסף צריך ליתן כסף ע"ש וא"כ מנלן שוה כסף בקידושין מנזקין היכא דאית לי' כסף שיוכל לקדש בקרקע ולפי מ"ש ניחא דהתם בנזקין הא דצריך ליתן כסף היכא דאית לי' כסף נמי אינו אלא ליפות כחו של ניזק דכסף חשיב עידיות לגבי קרקע אבל אם הניזק רוצה בזיבורית צריך ליתן זיבורית וכמ"ש וא"כ בקידושין כיון שנתרצית האש' לקבל זיבורית אפי' במקום דאית לי' כסף מהני וכמ"ש: מיהו בחידושי הרשב"א כתב נמי לענין ש"כ דהיכא דמתרצה האשה בש"כ היינו כסף ע"ש ז"ל יש מקשים כו' א"כ נימא כסף דוקא כו' י"ל כל מקו' שנאמ' כסף גבי קנין ש"כ בכלל כסף כיון דהא ניח' להו הכא וגבי גרעון כסף דבע"כ מגרע ויוצא כסף דוקא קמ"ל וגבי נזקין נמי הואיל ומשל' ממיטב דכתיב מיטב שדהו ישלם כסף דכתיב גבי כסף דוקא קמ"ל אפילו סובין עכ"ל והיינו דאע"ג דבפחות מש"פ לא מהני ריצוי דידה היינו משו' דלא מיקרי ממון אבל ש"כ כל שמרוצה בכך ה"ל ככסף ממש אלא היכא דמסלק בע"כ בש"כ אז הוא דבעי קרא לרבות ש"כ: ועיין בר"ן ובריטב"א שכתבו נמי כדברי הרשב"א ויש לדקדק בדברי הרשב"א שכתב דגבי עבד עברי צריך לרבות ש"כ לפי שהוא בע"כ של האדון וגבי נזקין משום דכתיב מיטב שדהו כסף דכתיב גבי' כסף דוקא ותיפוק לי' דגבי נזקין נמי דאע"ג דהניזק אינו מרוצה בש"כ ורוצה כסף דוקא יהיב לי' ש"כ ודוקא בקידושין הואיל ודעתה מקבלת ש"כ אבל בנזקין הא ניזק רוצה דוקא כסף ומזיק יהיב לי' בע"כ ש"כ ומש"ה צריך קרא ישיב לרבות ש"כ: והריטב"א בחידושיו פ"ק דקידושין כתב ז"ל ויש שתירץ כיון דדרשינן כסף קידושין מדכתיב ויצאה חנם אין כסף וגבי ע"ע וה"ה אמה העברי' ש"כ, ככסף ואנן נמי גבי קידושין דרשינן הכי אין כסף וש"כ לאדון זה אבל יש כסף וש"כ לאדון אחר ביציאה דכוותה ממעטינן לגמרי עכ"ל: וקשה דבפ"ק דקידושין דף ד' בש"ס שם ואיצטריך למכתב ויצאה חנם ואיצטריך למכתב כי יקח דאי כתב רחמנא כי יקח הוי אמינא קידושין דיהב לה בעל דידה הוי כתב רחמנא ויצאה חנם. ותיפוק לי' דאיצטריך למכתב ויצאה חנם דהא לא ידעינן שוה כסף ככסף מוכי יקח אלא מויצאה חנם לפי מ"ש הריטב"א: ולכן נראה כדברי הרשב"א והר"ן והריטב"א דלא צריך קרא לרבות ש"כ כל היכא דהוא מדעת מקבל ממילא הוי לי' כסף ממש: ויתיישב בזה קושיות תו' פ"ק דקידושין דף ג' ד"ה ואימא לדידה ז"ל וא"ת הא ע"כ לא איצטרך קרא אלא לומר שהן של אב דהא דמקדשה בכסף גמר קיחה קיחה משדה עפרון עכ"ל: ולפי מ"ש ניחא דלפי מה דס"ד דכסף קידושין לדידה וא"כ האב מקדשה והכסף לדידה א"כ איצטרך ויצאה חנם ללמד שוה כסף דמסברא לא ידעינן שוה כסף דכיון דהכסף לדידה והאב מקדש לבתו בע"כ דבתו א"כ ריצוי דאב לא מהני כיון דהכסף לדידה והיא אינה מרוצה והיכא דהוי בע"כ צריך ריבוי לשוה כסף ומויצאה חנם שפיר ילפינן שוה כסף דגבי אמה העברי' שוה כסף ככסף וכמ"ש הריטב"א אבל במסקנא דמסיק דמאן דמקדש איהו שקל כספא תו לא איצטריך לימוד לש"כ דהא מסברא ידעינן כל היכ' דמקבל מדע' את הש"כ ה"ל ככסף מש"ה אמרו בש"ס ואיצטריך ויצא' חנם דה"א קידושין דיהב לה בעל דידה הוי: ובחידושי הרשב"א שם ז"ל ואי קשיא לך הא דאמרינן לקמן דף ח' מכסף מקנתו בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתורת תבואה וכלים ופריך עלה האי תבואה וכלים היכי דמי אילימא דלא מקני בהו כלל ישיב אמר רחמנא לרבות שוה כסף ככסף דאלמא אף לקנין צריך לרבויי ש"כ למהוי ככסף י"ל דהתם לרווחא דמלתא קאמר לי' ודעדיפא קא מקשי דאי מסבר' הוי דחי ואמר לי' ומנא לך מש"ה קא מקשה מדכתיב ישיב עכ"ל: ויש להקשות דא"כ ישיב דכתיב בעבד עברי גבי גרעון כסף למה ליה תיפוק לי' כיון דגבי גאולה לא כתיב כסף כלל אלא משום דכתיב ישיב מכסף מקנתו ופי' רש"י וכיון דמפרק בי' אקנויי נמי מקני מדכתיב גאולתו מכסף מקנתו ע"ש וכיון דנקנה בשוה כסף מסבר' דהא עבד נתרצ' להקנות עצמו בשוה כסף וא"כ ממילא גאולתו מכסף מקנתו ונפדה בשוה כסף: ואפשר כיון דהא דנקנה בשוה כסף היינו משום דכל מדעתו ה"ל כמו כסף ממש אבל השת' שיוצא בע"כ דאדון בגרעון כסף אין השוה כסף שנותן עתה לאדון מכסף מקנתו דהקנין הי' בכסף ממש דכל שנתרצה ה"ל כמו כסף ממש והשתא שהוא בע"כ אינו כמו כסף להכי צריך לרבות בגרעון שיהי' ש"כ ככסף ובדף ח' בהא דאמר רב יוסף שוה כסף הרי הוא ככסף מה כסף דקייץ ז"ל רש"י גבי קידושין כתיב כסף ושוה כסף אתרבי ככסף כדאמרינן לקמן ישיב לרבות שוה כסף הילכך כי כסף בעינן דקייץ עכ"ל ומשמע דס"ל דלא ידעינן מסברא ש"כ אלא מריבוי ויליף לה מע"ע. ולדברי הרשב"א והר"ן והריטב"א דכל שנתרצה ממילא הוי ש"כ ככסף צריך לומר דהא דס"ל מה כסף דקיץ היינו אע"ג דנתרצי' לשוה כסף כל שאינו כמו כסף דקיץ לא מהני ריצוי דידה דה"ל כמו פחות מש"פ כיון דאינו כסף כלל:

ס"ק ד

שוה פרוטה. כתב מוהרי"ט בחידושיו ז"ל ומקשו הכא מנ"ל גבי קידושין דשוה כסף ככסף דהא גבי ע"ע לקמן איצטריך ריבוי דישיב לרבות ש"כ כו' ותי' דגבי עבד ונזקין כו' עבד משום שיוצא בע"כ של אדון ונזקין דאחמיר בהו רחמנא לשלם ממיטב אבל לענין מקנה ששניהם מתרצי' מסברא פשיטא לן דש"כ ככסף ומספקא לן בהא דאמרו ס"פ מי שאחזו מתקנתו של הלל נלמד נתינה בע"כ שמה נתינה כגון הרי את מקודש' ע"מ שאתן ק"ק זוז אם נתן לה ש"כ והיא אינ' רוצ' מהו כיון דבע"כ יהיב לה מסתבר' דכסף דוקא כו' א"נ דא"ל כל זמן שתרצה הבא מעות וטול את שלך דמהיכ' ילפינן דש"כ בע"כ שמי' נתינה אי מעבד עברי לא מצי למילף דאקיל רחמנ' גבי' שלא יטמע בין העכו"ם ובנמכר לישראל כו' מכל מקום ריבה לו הכתו' יציאות ביובל ושנים וגבי גט מסתברא דדלמא לצעורי קא מכוין דלא מהני כדאמרינן גבי איצטלית כו' דאע"ג דבעלמא חזרת דמים הוי חזר' שאני גט דלצעורי קא מכוין אבל גבי קידושין וגבי קרקע דבתי ערי חומה נהי דנתינה בע"כ שמי' נתינה מכל מקום בכסף ממש יכול להפקיע ובשוה כסף לא עכ"ל: והוא כדברי הרשב"א והריטב"א דמש"ה בקידושין שוה כסף ככסף משום דנתרצית: ובב"ש הובא ספיקא דמוהרי"ט וכתב עלה ז"ל וקשה הא כתב הרשב"א בתשובה והב"י הביאו ר"ס קמ"ג אפי' למ"ד נתינה בע"כ שמיה נתינה היינו הנותן יוצא ידי נתינה אבל להמקבל לא הוי נתינה כי אינו יכול לחייבו בע"כ כגון אם אומרת תן לי מנה ואקדש אני לך ונתן בע"כ לא הוי קידושין לפי"ז אפי' נתן כסף לא הוי קידושין כיון דלא נתרצית ואפשר שם איירי כשהי' מתנ' התנאי תן לי מנה אז אמרינן נתינ' בע"כ לא הוי נתינ' אבל כשהו' מתנ' ע"מ שאתן לך אפי' בע"כ הוה נתינ' דהא התנאי התנ' הוא עכ"ל: ואין נראה לחלק בזה בין מתנה הוא או היא וראי' מהא דאמרו פרק מי שאחזו דף ע"ה איכא דאמרי אמר רבא מתקנתו של הלל נשמע הרי זה גיטך על מנת שתתח לי כו' בין מדעתו בין בע"כ הוי נתינה וכי איצטריך הלל לתקוני שלא בפניו כו' ואי נימא דבתנאי נמי לא אמרינן נתינה בע"כ הוי נתינה אלא כשהוא מתנה ע"מ שאתן א"כ היכי יליף על מנת שתתני דנתינה בע"כ מהני הא גבי בתי ערי חומה לא הי' שם תנאי אלא התורה אמרה להחזיר אבל היכא שהתנה על מנת שתתני לא מהני בע"כ ומוכח דע"מ שתתני לא מגרע לענין נתינה בע"כ וא"כ בקידושין נמי אי נימ' נתינ' בע"כ מהני א"כ אפי' התנה האשה על מנת שתתן נמי מהני בע"כ: ומה שהקשה מדברי הרשב"א אינו קושיא דהרשב"א לא מיירי מתנאי וז"ל הב"י סימן קמ"ג כתב הרשב"א נראה לי דאפי' למ"ד נתינה בע"כ שמי' נתינה היינו דוקא שהנותן נפטר בנתינתו וזכה במה שבידו בקיו' התנאי והיינו טעמא דגט והיינו טעמא דבית בבתי ערי חומה זכתה האשה בגט שבידה וזכה הלה בבית בקיום התנאי וה"ה לנשבע ליתן לחבירו נותן לו בע"כ ונפטר אבל שתהא נתינה לגבי מי שנותן להם בע"כ לא שאי אפשר לזכות לאדם בע"כ וה"ה והוא הטעם לאומרת תן לי מנה ואתקדש אני לך ונשבע הלה ליתן לה ונתן לה בע"כ יצא הלה ידי שבועה והיא אינה מקודש' עכ"ל. ומשום דאותו מנה

לא הי' דרך תנאי ובזה הוא דכתב הרשב"א דיוצ' ידי שבועה אפי' בנתינה ע"כ והיא אינה מקודשת כיון שאינה רוצה לקבל כסף קידושי' שהוא המנה אבל במקדש אשה ונתן לה כסף קידושי' והתנה ע"מ שיתן לה מנה כיון דכבר נתקדשה התנאי מתקיים בנתינה בע"כ וזה פשוט אח"כ מצאתי בס' הפלאה שכתב כן: ובחידושי הרשב"א פרק מי שאחזו ז"ל ולענין הלכה לא נתברר אם נתינה בע"כ הוי נתינה או לא הלכך לענין גט דאיסורא אינה מגורש' וגט פסול הוא דס' איסורא לחומרא ולענין קידושין כגון שאמר לה הרי את מקודשת לי ע"מ שאתן לך מאתים זוז ונתן לה בע"כ שאף הוא בא עכשיו לגמור קניינו בנתינה זו בע"כ הוי ספק מקודשת עכ"ל. ובש"ס שם גבי גט בנתינה בע"כ אמרו הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז והרשב"א כתב עלה ולענין קידושין באומר ע"מ שאתן לך מבואר דאין חילוק בין תנאי שאתן או שתתני ומה שנסתפק מוהרי"ט בנתינה בע"כ בשוה כסף גבי בית בבתי ערי חומה הנה אחר העיון לענ"ד נראה דבבתי ערי חומה ודאי מהני נתינה בע"כ בשוה כסף דלא אמרו ש"כ אינו ככסף אלא היכא דכתיב כסף אבל בבתי ערי חומה לא כתיב כסף וא"כ מה לי כסף או ש"כ וז"ב: ומה שנסתפק מוהרי"ט בתנאי ע"מ שתתני מאתים זוז או שאתן מאתים ונותן ש"כ בע"כ אי הוה כמו כסף. בזה נראה דאין זה דומה להך שכתבו דהיכא דמרוצה אז הוי ש"כ ככס' ולא בע"כ ואין זה אלא בכסף דקרא היכא דאיכ' ריבוי לרבות ש"כ או מדעתו דאין צריך ריבוי לש"כ. אבל לשון בני אדם אם הוא כסף דוקא וכשמתני' ע"מ שתתני מאתים זוז ה"ל בלשון בני אד' רק זוזי ממש א"כ אינו מועי' ש"כ ואם בלשון בני אדם כשמתנה ע"מ שתתני מאתי' זוז ה"ל בכלל ש"כ א"כ ודאי מהני קיום התנאי בש"כ אבל אין זה מענין כסף תורה דמרבי תורה ש"כ ככס' ולשון תורה לחוד ול' בני אדם לחוד ולכן צריך חקירה בלשון בני אדם בזה: והנה בר"ן פרק שבועת הדיינים בהא דאמרו שם בתובעו דינר דשוה קאמר והקשה דהא פ"ק דגיטין בהא דאמר רב בנותן מתנה דחיישינן למנה קבור משמע דמנה סתם דוקא קאמר ולא שוה דאל"כ ליכא חשש דמנ' קבור וכתב דגבי נותן מנה דוקא קאמר אבל בתובע שוה קאמר כדי שיתחייב הנתבע שבועת התורה ע"ש ועיין ב"י ח"מ סימן רנ"ג ובסימן פ"ח שם: ולפי"ז בתנאי שתתן מאתים זוז דוקא קאמר דלא אמרינן שוה קאמר אלא בתובע וכדי שיתחייב שבוע' וכיון דדוק' קאמר לא מהני ש"כ לקיום התנאי: והא דגבי איצטלא דודאי דוקא קאמר ואפ"ה יוצא ידי התנאי בשוה והיינו בדמי איצטלא אי לאו משו' דלצעורי קא מכוין נרא' דלאו בתורת שוה הוא דלא אמרינן אלא גבי כסף דש"כ ככסף היכא דרבי קרא אבל שוה חפץ דהוי כחפץ לא שמענו. מיהו ברא"ש פ"ק דב"ק משמע דאפי' שוה כלי נמי אמרינן ע"ש גבי אין שמין לגנב ולגזלן כו' משום דכתיב חיים שנים ישלם ודמים מהני משום דמה לי הן מה לי דמיהן ע"ש: אלא דהיא גופא קשיא דהא היכא דלא גלי לרבות ש"כ אינו ככסף וא"כ התם דכתיב חיים שנים ישלם דיליף התם דצריך לשלם כעין הכלי שגזל וא"כ מנ"ל לרבות שוה כלי והיינו שוה חיים: ועיין בתשובת הרא"ש כלל ו' סימן כ"ד ז"ל תדע לך דאמרינן התם הרי זה גיטך על מנת שתתן איצטלית ואבדה איצטלית דוקא קאמר אע"ג דבכולה תלמוד' קי"ל ש"כ ככסף שאני התם דלצעורי קא מכוין ע"ש ומשמע נמי דשוה כלי ככלי. ואמאי הא אפי' ש"כ אינו ככסף אלא היכא דגלי קרא לרבות ומכ"ש בשוה כלי דלא נימא שוה כלי ככלי: ומוהרלנ"ח סימן קל"ד הביא בשם מוהר"י בי רב שכתב בתשובה דלרבנן דקי"ל כוותי' באיצטלית בעל מנת שתתני לי מאחים זוז מודו דלאו דוקא זוזים בעי למיתב לי' אלא אפי' נתנה לו חפצים או אפי' סובין כדי שוין הויא מגורש' והוא ז"ל נחלק דהדין שיש באיצטלית ישנו בזוזין דאפי' נתנה לי כל חפצים שבעולם אינה מגורשת וע"ש: ולכן נראה דגבי איצטלא לאו מתורת שוה אתינן עלה דהא היכא דאיתי' בעינא לא מהני נתינת דמים וכדאי' פ' מי שאחזו ע"כ לא קאמר רשב"ג אלא היכא דליתי' בעינא אבל היכא דאי' בעינא לא קאמר וטעמא מבואר בתה"ד סימן שי"א שכתב דודאי בעלמ' כשהוא מתנה על החפץ והחפץ בעין אין אומרים שיתן את דמיו שהרי לא על החפץ התנה ולא על דמיו ואם הי' רוצה בדמיו הי' אומר תן לי שוה כך וכך אע"כ דדוקא החפץ חביב עליו ואפ"ה היכא דנאבד וליתי' בעין אמדינן דעתי' דאין רצונו שבשביל כך יתבטל תנאו אלא יטול את דמיו עכ"ל וא"כ אינו בתורת שוה אלא משום דאמדינן דעתי' דאין רצונו שבשביל כך יתבטל תנאו מש"ה סגי בדמיו: ולפ"ז בתנאי שתתן לי מאתים זוז כיון דדוקא קאמר א"כ היכא דאית ליה זוזי ודאי צריך למיתב זוזי דגבי איצטלא נמי היכא דאיתי' צריך למיתב איצטלא דוקא ואינו יוצא תנאו בשוה אלא אפי' לית לי' זוזי נמי נראה דצריך לטרוח וליתן זוזי כיון דאיתנהו לזוזי בעול' ומצי מיטרח בתר זוזי צריך לקיים תנאו דגבי איצטלא נמי דוקא כשנאבד וליתי' בעולם דאז אמדינן דעתו שאינו רוצה שיתבטל בשביל זה כיון דאי אפשר, באיצטלא ודעתו הי' שלא לבטל בשביל זו ולכן נותן שוה אבל היכא דאיתי' לאיצטלא אלא שצריך טרחא להביא ודאי דוקא קאמר וא"כ בזוזי נמי כיון דמצי למזבן ולמיתב זוזי צריך לקיים תנאו כמו שהתנה ועיין בש"ע ח"מ סימן ק"א סעיף ו' בבע"ח שהתנה במזומני' דצריך לסלק בזוזי ע"ש כיון דאדעתא דזוזי מכר צריך לטרוח ע"ש וה"נ ודאי כיון דאפשר לקיים תנאו בזוזי דוקא כמו שהתנה צריך לטרוח ולקיים תנאו זה נ"ל ברור: ולפי מ"ש בקידושין נמי כל שהתנה ע"מ שאתן מאתים זוז ורוצה ליתן חפצים דדעת מוהרלנ"ח בשם מוהרי"ב דמהני חפצי' אפי' בגירושין ולענ"ד נראה דאפי' בקידושין לא מהני ולא מיבעי' היכא דאית לי' זוזי דה"ל כמו באיצטלא דאי' בעינא אלא אפי' לית לי' זוזי צריך לטרוח בתר זוזי וכמ"ש: ובקידושין שהתנ' ע"מ שאתן איצטלא דהיכ' דליתי' בעינא דמקיים תנאו בדמי' והיכא דרוצה ליתן בעד האיצטלא חפצים שוה איצטלא נראה דלא מהני וקצת ראי' לזה נראה ממ"ש הרא"ש פ"ק דב"ק גבי אין שמין לא לגנב ולא לגזלן ז"ל דבגנב כתיב חיים שני' ישלם ובגזלן כתיב והשיב את הגזילה אשר גזל כעין שגזל ומיהו מעות יכול ליתן לו דמה לי הן ומה לי דמיהן כיון שיכול לקנו' בהן כעין שגזל אבל לא דבר שיצטרך לטרוח ולמוכרן ולקנות בדמים כעין שגזל עכ"ל ע"ש. וא"כ ה"ה באיצטלית כשנאבד יוצא בדמים ומשום דמה לי הן מה לי דמיהן ויכול לקנות בדמים איצטלא. אבל כשנותן חפצים דצריך למכור ולקנות איצטלא לא מהני: ועיין ב"ש שכתב ז"ל ועיין סימן קמ"ג שם מבואר נתינה בע"כ ס"ל להרא"ש דהוי ספ' גט והרמב"ם ס"ל דפסול מדרבנן הוא ומסתמ' גם בקידושין שייך פלוגתא זו עכ"ל ומשמע מדבריו דלהרמב"ם כי היכא דבגיטין פסול מדרבנן ה"ה בקידושין פסול מדרבנן. והמעיין בר"ן יראה מבואר דבקידושין ליכא פסול אפי' מדרבנן ע"ש ר"פ מי שאחזו ז"ל ומעתה אלו הי' הרב ז"ל סובר שהדבר ספק הי' כותב מגורשת ואינה מגורשת אלא ודאי נראה שהוא פוסק כלישנא בתרא דרבא אלא שרצה להחמיר לכתחלה מפני חומר ערוה ולא רצה להתירה לינשא לכתחלה ונמצאת למד שהאומר לאשה הרי את מקודשת ע"מ שאתן לך מאתים זוז ונתנם לה בע"כ מקודשת וכן לענין דיני ממונות כו' עכ"ל וע"ש ומשמע דבגיטין אינו אלא לכתחלה מחמת חומר ערוה אבל בקידושין ה"ל מקודשת ודאי ולא תפסי קידושי שני אפי' מדרבנן. מיהו בר"ן שם כתב ואחרי' אומרים שהדבר ספק בהני לישני הלכתא כמאן ולפיכך בגיטין וקידושין הרי היא ספק כו' ובקרקעות הרי הן בחזקת בעלים ראשונים ע"ש וזה כדעת הרא"ש דה"ל ספק אבל לפי דעת הרמב"ם דהוא מדרבנן א"כ בקידושין ליכא שום פסול אפי' מדרבנן: עוד שם בב"ש ז"ל ויש עוד להביא ראי' דנתינה בע"כ ושוה כסף הוי נתינה מע"ע אלא שם בחידושי הנ"ל דוחה ראי' זו וכתב שאני ע"ע דריבה התורה ולכאורה דבריו תמוהין דא"כ מנ"ל להש"ס ריש קידושין למילף מע"ע ש"כ ככסף עכ"ל. ואינו בש"ס רק תו' כתבו דיליף מע"ע ודברי מוהרי"ט אינם על שטת ר"ש אלא הם עפ"י שטת הרשב"א והר"ן והריטב"א דלא ילפינן ש"כ ככסף בקידושי אשה אלא מסברא כיון דנתרצית האשה ועפ"י ריצוי ש"כ ככסף וא"כ לא ילפינן כלל מעבד עברי וכמ"ש מוהרי"ט דמע"ע לא ילפינן דריבה התורה יציאות הרבה ביובל ושנים ע"ש: אך קשה דאי נימא דמע"ע לא ילפינן ומשום דשאני ע"ע דריבה התורה יציאות הרבה. וא"כ תינח קידושי אשה דהוא מסברא כיון שנתרצית אבל ערכין מנ"ל דבתו' שם רפ"ק דקידושין הקשו קידושין וערכין מנ"ל. וכתבו דילפינן מע"ע וע"ש ואי נימא דלא ילפינן מע"ע תיקשי ערכין: ואפשר דלאו דוקא

נתרצית אלא אפי' היכא דליכא ריצוי נמי סברא דש"כ ככסף אלא כשמיחה ואומר איני רוצה בש"כ בזה הוא דצריך ריבוי ובע"ע משו' דהוא בע"כ של אדון שיוצא בגרעון כסף ואינו רוצה בש"כ אבל היכא דליכא מחאה וגם ריצוי ליכא ממילא ש"כ ככסף וא"כ ערכין נמי ניחא כיון דליכא מחאה אמרינן מסברא ש"כ ככסףף וניחא בזה דלא תיקשי קושי' פני יושו' על דברי הרשב"א שכתב בקידושין ש"כ ככסף משו' דהוא עפ"י ריצוי א"כ קידשה בלילה או ע"י שליח היכא מהני ש"כ ע"ש ולפי מ"ש אע"ג דליכא ריצוי כל דליכא מחאה בפירוש נמי ממילא ש"כ ככסף: אלא דבלא"ה לא קשה קושיות פ"י מקירשה ע"י שליח או בלילה משום כיון דדרך נשים להתקדש בש"כ ולא קפדי א"כ מסתמא נתרצו נמי על ש"כ וכמ"ש תו' כה"ג בקידושין י"א ד"ה שכן אשה מקפדת ע"ש: מיהו מערכין אינו קושיא לפמ"ש תו' בבכורות דף נ"א ד"ה ולא הקדשות בהא דאמרו אין הקדש מתחלל ע"ג קרקע ופירש"י שם דבת"כ דריש לה בכלל ופרט דכתיב וכל ערכך יהי' בשקל הקודש וכלל בפרשת ערכין וכן בתו' שם וא"כ כלל ופרט היינו מדכתיב בערכין וכל ערכך יהיה בשקל הקודש ע"ש. וכאן דהוי בכלל ופרט א"כ ממילא אתרבי ש"כ. ובתו' רפ"ק דקידושין שכתבו דבהקדש ניחא דש"כ ככסף כיון דיליף לה מכלל ופרט אבל בערכין קשיא ובתוס' בבכורות שם מבואר דמערכין הוא דיליף לה דהאי קרא וכל ערכך יהי' בשקל הקודש קאי נמי על ערכין וא"כ ממילא ניחא ערכין ודו"ק. ועיין תו' בבא מציעא דף נ"ד ד"ה ונתן הכסף ועיין תו' שבת דף קכ"ח ד"ה ונתן הכסף וקם לו שם מבואר הכלל ופרט מוכל ערכך ע"ש:

ס"ק ה

ובלבד שהיא תבין ומשמע מזה דאפי' בלשונת הברורים בש"ס דהוי לשון קידושין מכל מקום כל שאינה מבינה אין כאן קידושין ובאשר"י כתב דבהני לישני דבריר' לן דהוי קידושין לאו כל כמינ' לומר לא הוי ידענ' ע"ש. ופירושו דברירא לן דיודעת ומכרת בלשון הזה דהוי לשון קידושין דלאו כ"ע גמירי בלשון הקודש. וב"ש דפריך על הלשונו' דמבעי' לי' באומר צלעתי סגורתי כו' מנא ידע' ומשמע דבשאר לשונות דברור בש"ס דהוי לשון קידושין אמרינן דודאי ידעה היינו לדידהו ידעי הש"ס דגם להני נשי בקיאין ומכירין בהן אבל עכשיו דלא גמירי א"כ אפי' בלשון הברו' אפשר דלא ידע'. וכ"כ הריטב"א בחידושיו דף ו' ז"ל במאי עסקינן אילימ' כשאין מדבר על עסקי קידושין מנא ידעה ז"ל עיקר הפירוש בזה דלא קיימינן אלא אהני לישנא דתניא בברייתא בהדיא דהיו מקודשת לא קא מבעי' להו דלדידהו לישני דמוכחי דמוכחי לקידושין אינון כו' מיהו היינו לדידהו אבל השתא לדידן דלא בקיאי נשי בלישנ' דהני ואינם יודעת לספר בלשון הקודש כל היכא שאין מדבר עמה על עסקי קידושין ואמר לה אפי' מהני לישני דתניא בהו מקודשת לא חיישינן לה דאיהי לא ידעה מאי קאמר עכ"ל ע"ש: וניחא בזה דלא תיקשי מה שהקשה ב"ש סקי"א לדברי הר"ן דכ' גם בלשונות הברורים צריך שתבין א"כ מאי פריך על לשונות דקא מבעי' כיון דגם בהני לישני דמבעי' מהני כל שמבינה אפי' אינ' מדבר עמה על עסקי קידושין ע"ש ולפמ"ש הריטב"א ניחא דלדידהו פסיקא דנשים היו מבינו' בהני לישני דברירי אבל עכשיו אין הכל יודעין שפיר כ' הר"ן דצריך שתבין: ובחידושי הרשב"א מפרש דהא דפריך מנא ידעה לאו על הנך דמיבעי' פריך מנא ידע' אלא על כולהו לישנ' דבריר' בבריית' דמקודש' פריך מנא ידעת ע"ש וא"כ לא קשה מידי:

ס"ק ו

ואם הבינה דבריו ומשמע דאפי' אין העדים יודעין אם הבינה כל שהיא אומרת שהבינה הוי קידושי ודאי וקשה דהא הוי כמקדש בלא עדים: ואפשר כיון דעיקר הקידושין מצד המקדש כמ"ש הר"ן בנדרים דף ל' ע"ש ז"ל כיון שהתורה אמרה כי יקח איש אשה ולא אמר כי תלקח אשה לאיש לא כל הימנה שתכניס עצמה לרשות הבעל ומש"ה אמרינן פ"ק דקידושין דאי אמרה הריני מאורסת לך אין בדבריה, ממש אלא מכיון שהיא מסכמת לקידושי האיש היא מבטלת דעתה ורצונה ומשוי נפשה אצל הבעל כדבר של הפקר והבעל מכניסה לרשותה הלכך אין אנו דנין בקידושין מצד האשה אלא מצד הבעל עכ"ל וכיון דעיקר הקידושין מצד הבעל א"כ עיקר דבר שבערוה מצד הבעל הוא ולכן לא בעינן תרי סהדי אלא לגוף הקידושין ששמעו מן המקדש אבל רצון האשה לא בעי עדים וסגי בהודאתה: וכן נראה מוכח בש"ס פ' האיש מקדש דף נ' ודברים שבלב אינן דברים מנ"ל לרבא האי כו' אלא אמר אביי מהכא בכולם אעפ"י שאמר' בלבי הי' להתקדש אעפ"כ אינה מקודשת ואמאי הא קאמרה בלבי ודחי דלמא שאני התם דאתנאי לאו כל כמיני' דעקרה ע"ש ותיפוק לי' דקידושין בעי סהדי ואם הי' בלבה להתקדש מאי הוי כיון דליכא עדים בזה. ולדעת הרמב"ם פ"ז מאישות דבביטול ומחילת התנאי אין צריך עדים ניחא דהתם הוי בביטול התנאי ולא בעי סהדי אבל לדעת הראב"ד ודעימי' דסברי דמחילת התנאי נמי בעי סהדי א"כ מאי קאמ' הא קאמר' בלבי הי' להתקד' דהא ליכא סהדי בזה שבלבי ומוכח דרצון האשה לא בעי סהדי: ואפי' לדעת הפוסקים דשליח קבלה צריך עדים היינו משום דכל דליכא עדות שהוא שליחה לא הוי מעשה המקדש כלום אבל כל שהמקדש גומר קידושין בפני האשה אע"ג דליכא סהדי על מה שבלבה מהני הודאת בזה ואכתי צ"ע: בזה:

ס"ק ז

הרי את חרופתי. דף ו' איבעי' להו חרופתי מהו ת"ש דתניא האומר חרופתי מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה כו' אלא הכי קאמר האומר חרופה ביהודה מקודשת שכן ביהודה כו' אבל מקרא ליכא למילף דההיא יחוד בעלמא שהרי בשפחה כנענית הכתוב מדבר שאין קידושין תופסין בה ומעיקרא הוי ס"ד כמ"ד בחצי' שפחה וחצי' בת חורין הכתוב מדבר דשייכי בה צד קידושין עכ"ל: והרשב"א בחידושיו כתב עלה ז"ל ונראה מדבריו דלדידן דקי"ל כר"ע דבחצי' שפחה הכתוב מדבר האומר חרופתי בכל מקו' מקודשת וקשה דהא פלוגתא דאמוראי בחצי שפחה וחצי ב"ח אי תפסי בה קידושין כלל או לא ומשמע נמי התם אפי' למ"ד דתפסי בה קידושין לא קידושי ודאי קאמר אלא ספק מקודשת היא דהוי ואי נשתחררה וקיבלה קידושין מאחר מקודשת לשני מספק וצריכה גט משניהם אלמא ספיקא הוי אי נחרפת מאורס' קאמר או מיוחד' קאמר א"כ אפי' לדידן דקי"ל בחצי' שפחה הכתוב מדבר האומר חרופתי אמאי מקודשת גמורה כו' אבל השתא הדרי למימר כמ"ד התם דאין קידושין תופסין בה כלל א"נ כמ"ד ספיקא הוי והכא בקידושי ודאי קאמר לומר דביהודא מקודשת ודאי אבל בעלמא ספיקא הוי כנ"ל עכ"ל: ותמיה לן דבפרק השולח דף מ"ג משמע להדיא דמ"ד בחצי' שפחה וחצי' ב"ח קידושי תפסי בה וה"ל קידושי ודאי אלא דבנשתחרר' הוא דפליגי שם ע"ש חצי שפחה וחצי ב"ח שנתקדשה לראובן ונשתחרר' וחזרה ונתקדשה לשמעון רב יוסף בר חמא אמר רב נחמן פקעי קידושי ראשון ר' זירא אמר רב נחמן גמרו קידושי ראשון ופי' רש"י פקעי ז"ל אפי' למ"ד מקודשת בא השחרור והפקיעה ומקודשת לשני שהרי נשתנה גופה וה"ל כקטן שנולד ומ"ד גמרו קידושי ראשון דעד עכשיו הבא עליה באשם ודאי ומלקות ומכאן ואילך הבא עליה במיתה ע"ש, ולא פליגי אלא בנשתחררה ומשום דס"ל דבא השחרור והפקיעה אבל קודם שנשתחררה לכ"ע תפסי בה קידושי ודאי אלא שהבא עליה אינו במיתה אלא מלקות ואשם אבל קידושי ודאי תפסי בה וצ"ע ועמ"ש בסי' מ"ד (ס"ו) [סק"ד]

ס"ק ח

אין חוששין למלות אלו. ומדכתב למלות אלו נראה לכאורה דאם כתב בשטר קידושין הני לשונות הרי את צלעתי או סגורתי דה"ל ספק קידושין כיון דנותן לה השטר ובשעה שמוסר השטר אומר לה בלשון שמבינה דה"ל ספק קידושין אע"ג דאינה מבינה לשון השטר כיון דאומר לה הרי את מקודשת בשטר זה:

ולפ"ז קשה דא"כ מאי פריך [בדף ו,א] אי בשאין מדבר עמה על עסקי קידושין מנא ידעה נימא דנ"מ בכותב לה בשטר קידושין הנך לשונות דהא לקמן שם (ו,ב) באומר לה הרי את ב"ח פי' רש"י בכותב ע"ש הרי דקרי לאומר כותב:

ולכן נראה דהנך לישני סגורתי צלעתי אע"ג דשייך לצד אישות, בקידושין לא מהני אלא לשון קידושין וצריך שיקח אותה לעצמו כמו הרי את לקוחתי או זקוקתי דקונה אותה לעצמו אבל סגורתי ותחתי וצלעתי אין זה לשון קידושין שיקנה אותה בזה לעצמו, ועיין חידושי הרשב"א ז"ל ותדע לך דהא אנן כי בעיין צלעתי סגורתי לאו משום שיקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה משמע לן דהוי לשון קידושין ממש אלא משום דנאמר בענין אישות והיינו דכתב רש"י דשייכי צד קידושין ולא קאמר דשייכי בה קידושין עכ"ל, וכיון דאין בהנך לשון קידושין אלא צד קידושין וא"כ לא מהני לקידושין אלא משום דה"ל כמדבר על עסקי קידושין ואמרינן דהי' הכוונה לקידושין ואפי' אינו מדבר עמה על עסקי קידושין קודם הנתינה אלא בשעת נתינה נמי מהני וכמ"ש בשלטי גבורים [ה,א, מדפי הרי"ף או"ג] ז"ל ולי נראה שאף בקידושי כסף אם אמר הרי זה לקדושיך מקודשת שהרי גילה דעתו שלשם קידושין הוא נותן לה וכבר בארנו שאם הי' מדבר עמה על עסקי קידושין אעפ"י שנתן סתם מקודשת עכ"ל ומבואר דאע"ג דהרי זה לקידושיך אינו לשון קידושין ה"ל כמדבר על עסקי קידושין בשעת נתינה ואמרינן דהכוונה לקדש ממש ולא הוי דברים שבלב כיון דידעה הכוונה שבלב וכמו כן הרי את צלעתי לא גרע מהרי זה לקידושיך ומש"ה בכותב בשטר הנך לשונות כיון דעיקר הקידושין ע"י השטר לא מהני בזה כוונה לקדש כיון דבשטר ליכא לשון קידושין ודו"ק:

מיהו הרמב"ם פ"ג מהל' אישות (ה"ז) כתב ז"ל אמר לה או כתב לה הרי את מיוחדת לי כו' הרי את עזרתי כו' הרי את תפוסתי הרי זו מקודשת בספק והוא שהיה מדבר עמה תחלה על עסקי קידושין עכ"ל ומשמע דגם בשטר ה"ל ספק קידושין. ואפשר דכיון דאפי' בשטר פסול שמין את הנייר וכמ"ש בש"ע סי' (ל"ג) [ל"ב ס"ב] ע"ש וא"כ אפי' בכותב לה לא נפקא מידי ספיקא מחמת שווי הנייר דה"ל כמו קידושי כסף:

ס"ק ט

צריך לחזור ולטול הכסף. הקשה ב"ש מהא דלקמן (סעי' ל') [סי' ל"א] היכא דלא שמו הקידושין בשם הרשב"א דצריך לחזור ולקדשה ואינו צריך לחזור ולטול הכסף ע"ש וכן הקשה בט"ז:

מיהו טעמא דהך מלתא מבואר דהיכא דנתן לה בסתם אמרינן סתמא לשום מתנה ואע"ג דבלבו היה לקידושין ה"ל דברים שבלב וא"כ דידה הוי הכסף וכבר זכתה מש"ה ס"ל להרשב"א דצריך לחזור ולטול ממנה הכסף:

שוב ראיתי בתשובת מוהרי"ט חלק אה"ע סימן מ"ג ז"ל ונראה שדעתו כיון דנתן לה כסף סתם ולא היו מדברים בעסקי קידושין כלל מסתמא בתורת מתנה יהיב ניהלה ואם טענה היא בכך מהימנא כדאמרינן פ' שבועות העדות (לד,ב) מנה נתתי לך בפני פ' ופ' והעדים רואין אותו מבחוץ כו' ואי דקאמר במתנה נתן לי כי עדים רואין אותו מאי הוי משמע דכל דלא ידעי העדים אי לשום מתנה יהבי אי לשום פקדון סתמא לשום מתנה הלכך כיון שיכולה לומר במתנה נתנם לי כי רצתה בהם אח"כ לשום קידושין לאו כלום הוא כיון דה"ל כנתקדשה בממון שלה שאינה מקודשת וכו' ולא מבעי' אם לאחר כדי דיבור אמר לה לקידושין דלאו כל כמיניה אלא אפי' תכ"ד אמר לה ושתקה ליכא למיחש דדוקא גבי פקדון הוא דאיכא טעמא דאם איתא דלא ניחא לה בקידושין אמאי לא תשדינהו (יג,א) אבל הכא דלא שדיתינהו משום דבמתנה יהיב לה א"נ בחוב שהיה לה אצלו נתנם ולא חיישינן למה שאמר לה בתר הכי לקידושין, לפיכך נראה שאפי' הרי"ף והרא"ש יודו בזה כו' וע"ש מה שהביא בשם הרב מוהר"ש יפה דמקהה אקהייתא בתשו' הרשב"א זו, ודעת מוהר"ש יפה להוכיח דכל בסתמא לאו מתנה הוא אלא פקדון מהא דקי"ל בהכיר בה שאינו שלו כרב דאמר מעות פקדון ודוקא במקדש אחותו קי"ל דמעות מתנה דמקרבה דעתיה לגבי אחותו כו' ומפרש להאי דתשובת הרשב"א דצריך לחזור ולטול ממנה הכסף במשודכת דהוי נמי מקרבה דעתיה וסתמו לשום מתנה ע"ש:

אמנם בר"ן מבואר להדיא דכל בסתם הוי מתנה ע"ש רפ"ק דקידושין (ג,א מדפי הרי"ף ד"ה תן) בנתן הוא ז"ל דהא ודאי נתן הוא ואמרה היא דספיקא הוי משום תלקח אשה לאיש היינו שאמרה כן בשעת נתינה אבל לאחר נתינה כו' כ"ש הכא דאי מעיקרא יהיב לה סתמא ומדינא הרי הם שלה במתנה כדמוכח בפ' שבועת העדות דאמרינן התם אי דאמר אין שקלי ודידי שקלי כי עדים רואין אותו מבחוץ מאי הוי דליכא ספיקא דאמירה דידה ושתיקה דידיה לאחר מתן מעות לאו כלום הוא אלא ודאי בנותן הוא ואמרה היא בשעת נתינה הוא דמספקא לן עכ"ל. וכן כתב הרשב"א פ"ק דקידושין (ו,א) ז"ל ומיהו נ"ל דהכא אפי' לרבי דאמר אין צריך לטול הימנה הכא צריך הואיל וקנאתו לגמרי דהא אי בעי למיהדר ביה לא מצי הדר דמימר אמרה ליה את בסתמא יהבת ואנא למתנה אכוין וכיון שכן אינה מקודשת כו' ודמיא למאי דאמרינן בגיטין פ' המגרש כיצד יעשה יטלנה הימנה כו' אפי' תימא רבי שאני הכא הואיל וקנאתו לפסול בו והכא דכוותה היא ועדיפא מיניה דקנאתו לגמרי עכ"ל. וא"כ קושית ב"ש לק"מ ומשום דהתם בלא שמו דצריך לחזור ולקדשה ואין צריך לטול הימנה הכסף דהתם בפירוש יהביה לשום קידושין וא"כ לא קנאתו משא"כ הכא בסתמא יהביה ובסתם מתנה הוי:

ובעיקר דברי הרשב"א והר"ן כבר כתבנו מה דקשיא לן בדבריהם בקצה"ח סי' שס"ג סק"ט ע"ש:

ומוהרי"ט שכתב הלכך כיון שיכולה לומר במתנה נתנם לי וכ"כ בתחלת דבריו ז"ל ואם טענה איהי בכך מהימנא ע"ש ומשמע דאפילו נימא דבסתם לאו מתנה היא יכולה היא לטעון במתנה נתנם לי:

ואין זה נראה לענ"ד דמה בכך שיכולה לטעון שקר כיון דהאמת הוא שנתן לה בסתמא. ועוד דאי נימא דכל בסתמא לאו מתנה הוא אפי' תטעון היא שקר ותאמר שנתנם לה במתנה אינה נאמנת כיון שראו העדים שנתן בסתמא ולא הי' שום דיבור בפניהם אינה נאמנת לומר שנתנם לה במתנה:

וגם לשון הרשב"א שכתב את בסתמא יהבת ואנא למתנה אכוין איני מבין דמה מהני כוונה דידה למתנה אם הוא לא נתן למתנה:

ולדינא נראה לענ"ד דאפי' נימא דכל בסתמא לאו לשום מתנה וכמ"ש בקצה"ח סי' שס"ג (סק"ט) בשם הר"ן והרשב"א ר"פ שני דייני [כתובות סג,ב, מדפי הרי"ף] ע"ש וכן בר"ן ר"פ אין בין המודר (לג,ב) ושם נמי מבואר דס"ל דכל בסתמא לא הוי לשום מתנה, מכל מקום פקדון נמי לא הוי אלא כל בסתמא הוי הלואה ורשאי להוציאן דאדעתא דהכי נתן בסתמא, וכן בהכיר בה שאינו שלו דקי"ל כרב דאמר מעות פקדון נמי יכול להוציא המעות וכמ"ש הריטב"א פ' האיש מקדש (נו,ב) גבי מכרן וקידש בדמיהן ז"ל ומשמע דמתני' דהכא כשהכיר בהן הלוקח וגמר ונתן לשום מתנה לשמואל או על מנת שיוציאנה לרב עכ"ל:

ומבואר דאפי' לרב דקי"ל כוותי' דאמר מעות פקדון אינו אלא לאפוקי מתנה אבל פקדון נמי לא הוי אלא מעות הלואה דניתן להוצאה וכיון דניתן להוצאה אינה מקודשת עד שיחזור ויטול ממנה הכסף דה"ל מקדש במלוה דאינה מקודשת דלהוצאה ניתנה:

ואולי גם הרשב"א שכתב דאי בעי למיהדר לא מצי דמימר אמרה את בסתמא יהבית ואנא למתנה אכוין היינו כיון דאיהי כוונה למתנה נהי דלא יהביה לשום מתנה ה"ל הלואה עכ"פ דאם לא כוונה לזכות בהם לא הוי הלואה ועדיין דברי הרשב"א צ"ע:

ומ"ש מוהרי"ט ז"ל לא מבעיא לאחר כדי דיבור כו' אלא אפי' תכ"ד אבל הכא דלא שדיתנהו משום דבמתנה יהיב ניהלה דהכי אמר לה מעיקרא א"נ בחוב שיש לה אצלו ולא חיישינן למה שאמר בתר הכי לקידושין ע"ש:

וכבר כתבנו דמהכחשה לא מיירי וגם אינה נאמנת להכחיש כל שעדים רואין דיהיב בסתמא:

אלא דאפי' דכל בסתם הוי מתנה מכל מקום כל שחוזר תכ"ד מהני חזרה וכמבואר בטור וש"ע ח"מ סי' קצ"ה [ס"ז] ע"ש, וא"כ כיון שחוזר תכ"ד ואומר לשום קידושין תו לא הוי מתנה ואפי' הלואה נמי תו לא הוי כיון שחוזר תכ"ד וא"כ ה"ל למשדינהו דתו אינה חייבת באחריות כיון שחוזר ואומר לה לקידושין הרי חוזר תכ"ד ממה שנתן בתחלה למתנה או להלואה וכבר כתב מוהר"מ פאדווי' דאפי' בפקדון שאינה חייבת באחריות ה"ל למשדינהו הובא בב"ש סימן כ"ח סקי"ד גם אפי' למה שנראה מדברי מוהרי"ט דמפרש לה בהכחשה ואומרת בפירוש נתן לי מעיקרא לשום מתנה כיון דמשהגיע לידה חוזר תכ"ד לקידושין מהני חזרה וא"כ ה"ל למשדינהו: וראיתי בס' הפלאה שכתב וז"ל ונראה דאם נתן לה סתם ומיד תכ"ד אמר לה הרי את מקודשת לא אמרינן בזה תכ"ד דאם נתן לה לשום מתנה אינו יכול לחזור בו דלא מצינו בשום מקום במוכר או נותן לחבירו וקנה במשיכה או בקנין שיוכל לחזור בו תכ"ד ואדרבה מצינו גבי הקדש דאינו יכול לחזור בו תכ"ד כדאי' בתמורה משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי משמע להדיא דלאחר מסיר' להדיוט אינו יכול לחזור אפי' תכ"ד ונראה לי הטעם בזה משום דלא אתי דיבור ומבטל מעשה כדאי' ר"פ האומר דלכ"ע אין דיבור מבטל מעשה ע"ש: והנה מ"ש הגאון דלא מצינו בשום מקום במוכר או נותן לחבירו וקנה במשיכה או בקנין שיוכל לחזור תכ"ד אשתמטתי' דברי הש"ע בח"מ סימן קצ"ה סעיף ז' ז"ל בשאר דרכי הקני' אין שום א' מהם יכול לחזור בו אחר כדי דיבו' ע"ש ומבוא' דתכ"ד ודאי יכול לחזו' בו וע"ש בסמ"ע ובקנין סודר אפי' אחר כ"ד כל זמן שעסוקין באותו ענין יכולין לחזור ועיין שם ב"י ז"ל וכתב עוד דבשארי קנינים תוך כדי דיבור מיהא יכול לחזור בו כו' ויש לבעל דין לחלוק ולומר דמשיכה במטלטלין וחזקה בקרקעות אפי' תכ"ד אינו יכול לחזור בו ומקדש ומגרש איצטריך לי' דאע"ג דבהקנאת ממון כיוצא בו כגון בשטר ובכסף יכול לחזור בו תכ"ד עכ"ל ולענין הלכה דברי בעל דין החולק בטלים לגבי כל הנך רבוותא שכתבתי בסמוך דבשאר קנינים יכול לחזור בו תכ"ד עכ"ל הב"י. ומבואר דאפי' במשיכה יכול לחזור תכ"ד והא דגבי הקדש אינו יכול לחזור תכ"ד משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט היינו משום דהתם בהקדש הדיבור גופי' אלים טובא דה"ל כמסירה לכן תו אינו בחזרה אפי' תכ"ד אבל במשיכה או הגבהה דאין הזוכה זוכה במשיכה או בהגבהה עד שיתרצה הנותן למוכרו או ליתן במתנ' וכשחוזר מדיבורו שנתרצה ליתנו לו א"כ המשיכה לחודי' אינו קונה לו כל שלא נתרצה הנותן וכיון דחזר מכוונה או מן הדיבור שנתרצה תכ"ד יכול לחזור בו משא"כ בהקדש האמירה גופי' הוא מעשה לכן אינו בחזרה אפי' תכ"ד וכמבואר בקצה"ח סימן רנ"ה ס"ק ב' ע"ש: עוד ראיתי שם בס' הפלאה כתב ז"ל אלא דלכאורה קשה מהא דאמרינן בב"ב תכ"ד כדיבור חוץ מקדש ומגרש והרי מקדש ומגרש איכא מעש' ומאי אריא מקד' ומגר' אפי' מכיר' ומתנ' נמי ונרא' דלא קש' מידי כיון דמקד' ומגר' קי"ל דבעי' דיבו' עם המעש' אבל אם נתן לה גיטא וקידוש' סתם אף שהי' כוונתו לקידושין אפי' באמרה היא לא מהני משום דבעינן דוקא דיבורו עם המעשה א"כ כיון דבתכ"ד מבטל דיבור הראשון ה"א דממילא הקידושין והגירושין בטלין כו' קמ"ל חוץ מקדש ומגרש אבל במכר ומתנה דאין צריך אמירה פשיטא דאינו יכול לחזור אחר המשיכה אפי' תכ"ד עכ"ל: והנה מ"ש במתנה ומכר אין צריך אמירה אינו נראה דודאי אינו יוצא מרשות לרשות עד שיתרצה הנותן או באמירה או בדברים שבלב כל אדם וכגון מדבר על עסקי מכירה ונתינה דה"ל נמי כמו דיבור בשעת מעשה או נותן בסתם אי נימא כל בסתמא הוי מתנה ה"ל כמו דברים שבלב כל אדם ובגטין נמי מהני עסוקין באותו ענין: אלא עיקר הקנין הוא בשעת מעשה ע"י הכוונה לגרש או לקדש או למכור וליתן וכשחוזר תכ"ד הרי חוזר מריצוי שלו והכוונה לא עדיף מן הדיבור וכמ"ש משא"כ באמירה לגבוה דאמירה גופי' מעשה הוא ומאי דקשיא לי' מהא דאמרו חוץ מקדש ומגרש כבר נתיישב מתוך דברי ב"י דאפי' מאן דס"ל דאינו יכול לחזו' תכ"ד היינו דוקא במשיכה וחזק' דהוא בגוף הנקנה אבל בשטר וכסף לכ"ע יכול לחזור תכ"ד וא"כ מקדש ומגרש אינו אלא כמו כסף ושטר ואנן קי"ל דאפי' במשיכה יכול לחזור תכ"ד וכמ"ש ב"י ודוק.

ס"ק י

ולא אמר לי. משום דה"ל ידים שאינן מוכיחות כתב מוהרי"ט בחידושיו ז"ל ויש לברר כשהי' שידוכין ביניהם אי חשיב כידים מוכיחות שהרב מוהרי"ן לב ז"ל בח"א מתשובותיו כתב דחשיב ידים מוכיחות והביא ראי' מהא דכתב ר"ת על מעשה בא' שאמר לחבירו בתך מקודשת לי סתמא ולא פירש פלונית בתך דמסתמא על המשודכת קאמר וכתב וכבר נשאתי ונתתי בזה עם א' מגדולי הדור והי' סבור לומר דאין כאן קידושין כלל דלא דמי האי דר"ת לנדון דידן דהתם ודאי הקידושין חלין על אחת מהבנות הלכך כולהו בעיין גיטא מספיקא וכיון דליכא אלא ספיקא או הא או הא יש לומר שלא קידש אלא אותה ששידך מעיקרא דגילוי מלתא היא דשארית ישראל לא יעשו עולה אבל במקדש ולא אמר לי כיון דידים שאין מוכיחות לא הוו ידים ה"ל דברי' שבלב ואינו דברים עכ"ל וכתב עליו הרב הנ"ל והאמת ד"פ ח"ח מכל מקום אני לא אסמוך בעניותי על חילוקים לפוטרה בלא גט כו' ולאחר שקילס הרב ז"ל סברת גדול הדור ההוא וכרכ' בי' רישא יש לי לומר דלא סגי לן דלא נחלק החולק ההוא שהוא ברור ומוכרח דהא כי פרכינן עלי' דרבא דאמר קידושין שאין מסורין לביאה לא הוי קידושין ממתני' דתנן המקדש את בתו סתם אין הבוגרת בכלל ומפרקינן לה בשאין שם אלא קטונה וגדולה וקמ"ל דאע"ג דשויתי' גדולה שליח לקבל קידושין אמרינן לא שביק מלתא דאית לי' הנאה מיני' כלומר דכסף קידושין שלו ועביד מידי דלית לי' הנאה מיני' ואפי' אמרה גדולה שיהי' הקידושין של אבי' אמרינן לא שביק אינש מצוה דרמיא עלי' ועביד מצוה דלא רמי' עליו ובהך סברא אמרינן דאין הבוגרת בכלל ולא חשו לה חכמים אעפ"י שידוע שעשאו שליח ואלו בקידושין שאמר הרי את מקודשת ולא אמר לי אמרינן דליכא ידים מוכיחות שקדשה לעצמו ולא הוו ידים כלל ולא מהני האי סברא דלא שביק אינש מצוה דנפשי' ורמיא עלי' ואית לי' הנאה מיני' ועביד לאחריני אעפ"י שלא ידענו שנעשה שליח לשום אדם והיינו לפי שאינו בעיקר הקידושין עכ"ל ומבואר דדוקא היכא דלפנינו קידושין ברורים אלא שלא נודע מי המתקדשת או מי המקדש אזלינן בתר אומדנא אבל היכא דהקידושין בעצמם אינן כלום לא עבדינן קידושין ע"י אומדנא: אך קשה בהא דאמרינן פרק האיש מקדש ד' נ"ב בהא דאמר רבא קידושין שאין מסורין לביאה לא הוי קידושין ת"ש המקדש את בתו אין הבוגרת בכלל הא קטנות בכלל ואמאי קידושין שאין מסורין לביאה נינהו אמר לך רבא הבמ"ע שאין שם אלא גדולה וקטנה אי הכי מאי למימרא הבמ"ע דשוי' שליח כו' קמ"ל דלא שביק אינש כו' ולפי מה דס"ד דלא שויא שליח מאי פריך מאי למימרא טפי ה"ל למיפרך דלא ליהוי קידושין כלל כיון דיש לו קטנה וגדולה ואומר סתם בתך מקודשת לי ושמא הבוגרת ואין כאן קידושיו כלל ולא מהני אומדנא במקו' דלא הוי קידושין כלל וא"כ אפי' נימא אומדנ' דקטנה מקדש ולא הבוגרת דהא היכא דלא הוי קידושין כלל לא מהני אומדנא ואם הבוגרת בכלל לא הוי קידושין כלל כיון דס"ד דלא שוי' שליח: ונראה דבמתקדשת כיון שרצונה לקבל קידושין לא בעי מוכיח וכן אב שאומר בתי מקודשת לך נמי ודאי על הקטנה אומר וכאומר קרק' אני מוכר לך או בית אני מוכר לך דאם יש לו בית או קרקע לא מצי אמר קרקע או בית של אחר מכרתי ועיין ב"י ח"מ סימן רנ"ג שם הביא תשובת הרשב"א באומר ביתי מכור לך ולא סיים במצריו אין היורשין יכולין לומר שמא בית אחר הי' לו צא ובקש אלא חזקה הידוע לו נתן ואין המצרי' מעכבי' במכירה ובמתנה דאסיקנא בספ"ק דגיטין למנה קבור לא חיישינן עכ"ל. וא"כ ה"ה הכא דיש לו גדולה וקטנה ונתרצה לקדש את בתו ודאי דאיתא ברשותי' מקדשה. ולפי"ז נראה דוקא במקדש בעינן ידים מוכיחות אבל במתקדשת אמרינן את עצמה שהיא ברשותה מקדשה. אלא דמתוך תשובת האחרונים אינו משמע כן וכן מתשובת מוהרי"ט סימן הנ"ל משמע דבעינן יד מוכיח למתקדשת: ובריב"ש סימן רס"ו תשובה אם באנו לבטל הקידושין כל שכן בזה שלא אמר אפי' הרי את מקודשת אלא הריני נותנו לך בתורת קידושין ואינו מוכיח מתוך לשונו מי המתקדשת ומי המקדש ואעפ"י שאמר לה הריני ניתנו לך גם באומר לה הרי את מקודשת ולא אמר לי ואנו רואין בעינינו שהוא נותנו לה ואעפ"י כן הוו ידים שאינן מוכיחות כיון שאפשר שנותנו לה כדי שתתקדש לאחר וגם בזה אעפ"י שהוא אומר שהוא נותנו לה אפשר שנותנו לה כדי שתתקדש לאחר דהא קי"ל הולך מנה והתקדשי לפ' מקודשת מדין עבד כנעני וכן אפשר שהיא מקבלת אותו בעד אחרת שעשאתה שליח וא"כ הוו ידים שאינו מוכיחות כל זה אינו נראה דלא מיקרי ידים שאינן מוכיחות אלא במי שמתחיל הדיבור ואינו גומר אותו ואין מוכיח מהתחלת הדיבור

מה הי' כוונתו דהיינו לישנא דידים שהוא לשון בית יד אחיזת הדבר כמו שפי' רש"י ז"ל דומיא דמי שאמר הרי את מקודשת ולא אמר לי וכן נמי במודרני ממך דלא מפרש ממאי כו' אבל במי שאמר הריני נותנו לך בתורת קידושין אין כאן ידים אלא דיבור שלם שכיון שהזכיר שהוא הנותן לה בתורת קידושין כבר נראה מלשונו שהוא המקדש והיא המתקדשת דלא שביק אינש מצוה דנפשי' ודרמי' עלי' ואפי' אם ידענו שהוא נעשה שליח לאחר והיא נעשית שליח לאחרת אפ"ה אמרינן דלא שביק איניש מידי דרמי עלי' כדתנן פרק האומר המקדש את בתו סתם כו' אלמא אע"ג דקידש את בתו סתם ולא פי' איזו אפ"ה לא אמרינן דהוי ידים שאינו מוכיחות אעפ"י שגם הגדולה מינתה אותו שליח אלא אמרינן דעתו אקטנה דהוי מצוה דרמיא עלי' והכי נמי הכא ואפי' היו הקטנו' הרב' שאינו מוכיח מי מהם המתקדש' אפ"ה חיילי קידושין על אחת מהם כו' וצריכה חמשה גיטין ולא קרי להו ידים שאין מוכיחו' אעפ"י שאינו מוכיח מדיבורו מי מהן המקודשת ולמי מן האחים אלא כיון שהדיבור שלם בלשון קידושין שהוא מקדש אחת לאחד חיילי קידושין וכל אחת בספק לכל א' וה"נ כיון שהדיבור שלם לא מיקרי יד שכבר נראה ממנו שהוא נותנו לה לשם קידושין ואזלינן בתר אומדנא דלא שביק אינש מידי דרמי עלי' וכן לא שביק אינש מידי דאית לי' הנאה מיניה ואמרינן שהוא המקדש והיא המתקדשת עכ"ל: ומדברי הריב"ש נרא' דאפי' היכא דליכא קידושין נמי מהני אומדנא ודלא כדברי מוהרי"ט אלא דמחלק באומר הרי את מקודשת אינו מוכי' מדיבורו כלל שהוא המקדש ואעפ"י דמעשיו מוכיחין שהוא הנותן כל שדיבורו אינו מורה שהוא המקדש וה"ל כאומר הרי את מקודשת ולא ע"י מעשיו דבזה לא מהני כלל אומדנא דלא שביק אינש כו' כיון שאינו אומר שהוא המקדש אבל כל שאומר בפירוש שהוא המקדש ה"ל כאומר לי דכל המקדש ודאי לדידי' הוא מקדש דלא שביק אינש מצוה דרמי עלי' וא"כ מוכח מדברי הריב"ש דאפי' היכא דליכא קידושין כלל מהני לי' אומדנא: מיהו לענין דינא נמי במשודכת כל שלא אמר לי כיון שאינו מוכיח מדיבורו שהוא המקדש אינו דיבור שלם לקידושין כלל עד שיאמר לי או שיאמר הריני נותן דה"ל כאומר בפירוש שהוא המקדש וכל שהוא התקד' ה"ל כאומ' לי מחמת אומדנא דלא שביק אינש מצוה דרמי עלי': ומדברי מוהרשד"ם סימן ג' משמע נמי דס"ל באומר הריני נותן ש"ד אלא מטע' אחר אתי עלה והוא משו' יתור לשון כיון דחזינן שהוא הנותן ע"כ רוצה לומר שהוא מקדש לעצמו ע"ש:

ס"ק יא

ואם קידש תחלה אשה אחת. והוא בטור מדברי הרמ"ה דמדמה לה לנזיר עובר לפניו ע"ש ואפ"ה אינו אלא ספק קידושין. וכתב הב"י די"ל מדקידש כבר אחת לעצמו קידש את זו לחבירו ע"ש וב"ש כתב ז"ל גם י"ל הספק עפ"י הגירסא כמ"ש בתו' שם עכ"ל. והיינו מ"ש תו' דף ו' ד"ה הכא במ"ע דאמר לי ז"ל יש ספרים דגרסי האומר אהא הרי זה נזיר אמר שמואל והוא שהי' נזיר עובר לפניו כו' ואית ספרים דגרסי לימא קסבר שמואל ידים שאינו מוכיחות לא הוי ידים ומשני עובר לפניו הוי ידים שאין מוכיחות לכל הפחות אבל אין עובר לפניו אפי' שאינן מוכיחות לא הוי עכ"ל וא"כ נזיר עובר לפניו גופי' לא הוי אלא ידים שאינן מוכיחות וכיון דקידש אשה תחלה אינו אלא כמו נזיר עובר לפניו וא"כ לדידן לא מהני ידים שאינן מוכיחות ומש"ה הוי ספק קידושין כיון דתליא בגרסאות שבנזיר: ולכאורה בלא"ה מידי ספיקא לא נפקא כיון דאיבעי' להו בנדרים דף ו' יש יד לקידושין ועלתה בתיקו וא"כ נהי דהוי לה יד אכתי אינו אלא ספק כיון דמספקא לן אם יש יד לקידושין ובחלקת מחוקק נראה שרומז לזה מיהו נראה דאי מהך בעי' לאו ספיקא הוא דכתב שם הר"ן ז"ל וא"ת מאי קא מספקא לן בקידושין מ"ש מגיטין דלכ"כ יש יד כדמוכח סוגיא ולא פליגי אלא ביד שאינו מוכיח י"ל דשאני גט כיון דאיכא מעשה דהיינו נתינת הגט לידה הוי טפי מיד ועיקר מוכיח מקרי משא"כ בבעין דלחדא הוא דיהיב שתי פרוטות אבל לחברתה לא יהיב מידי עכ"ל. וא"כ הכא דנותן לידה פרוטה ואיכא מעשה ה"ל עיקר מוכיח ובזה מהני יד בקידושין כמו בגיטין ובעי' אינו אלא משום דלחברתה לא יהיב מידי וכמ"ש הר"ן ואפי' לפי מ"ש בש"ע סימן ל"ו דיהיב שתי פרוטות לשליח האשה ואמר לה ואת ע"ש נמי לאו מעשה גמור הוא כמו בגט כיון דעיקר הנתינה בשביל משלחה ועמ"ש בסימן ל"ו סק"ט: ובדברי הר"ן שכתב דאיבעי' יש יד לקידושין הוא משום דלא יהיב מידי לחברתה ואינו דומה לגיטין דאיכא מעשה קשה דבסוגיא שם בהא דבעי רב פפא יש יד לקידושין פריך ומי מבעי' לי' לרב פפא והא מדאמ' לי' רב פפא לאביי מי סבר שמואל ידים שאינו מוכיחות הוי ידים מכלל דס"ל לרב פפא יש יד לקידושין ומשני חדא מגו מאי דס"ל לשמואל אמר ליה לאביי ע"ש והתם במה דאמר רב פפא לאביי היינו במה דאמר שמואל הרי את מקודשת והתם יהיב לה פרוטה וראוי להיות בה יד כמו בגיטין דהא לפי מ"ש הר"ן גם בהאי דואת אי הוי יהיב לה לחברתה הוי בה דין יד כמו בגיטין וצ"ע: ובקושיות הר"ן שהקשה דמאי מספקא לי' אם יש יד לקידושין מ"ש מגיטין דלכ"ע יש יד וכן הקשו בתו' שם. ונראה לפי מ"ש הר"ן שם בהא דבעי יש יד לקידושין ז"ל אפי' ביד מוכיח קא מבעי' לי' מי אמרינן נהי דלא אתרבו ידות בהדיא גמרינן במה מצינו מנדרים או אין יד ואפילו מוכיח דשאני נדרים דחמירי דאפי' בדיבורא בעלמא חיילי משא"כ בקידושין שהן צריכין איזו מעשה כסף או שטר או ביאה ע"ש. וביאור הדברים נראה דבנדרים כיון דדיבורו כמעשה ומשו"ה מהני ביה ידים דהיינו אפי' אוחז מקצת הדיבור כיון דדיבורו כמעשה ואלים טובא ומש"ה אפי' אוחז מקצת הדיבו' חשוב הוא אבל בקידושין שדיבורו אינו כמעש' אלא צריך מעשה לקידושין כסף או שטר וביאה ואין דיבורו כמעשה מש"ה בעי לה אם מהני בי' יד אפי' מוכיח דהיינו אוחז מקצת הדיבור דאפשר כיון דאין דיבורו כמעשה בעינן כולי' דיבורו ולא מקצתו. וא"כ בגיטין דמהני יד היינו בכתיבת הגט שכותב ודן דיהוי ליכי מנאי ואינו כותב תיבת ודן או תיבת מנאי דמהני בתורת יד כיון דהתם כתיב' הגט היא מעשה ובמעשה סגי בקצתו ככולו כמו בנדרים אע"ג דצריך אח"כ נתינה ליד האשה ולומר הרי את מגורשת עכ"פ כתיבת הגט שהוא מעשה סגי בקצתו ככולו כיון דהוא מעשה ועדיף מנדרים דגבי נדרים אע"ג דדיבורו כמעשה מכל מקום אינו אלא דיבור ומש"ה צריך ריבוי לידות אבל כתיבת הגט דהיא גופי' מעשה אינו צריך ריבוי כלל ועמ"ש פוסקי' דאינו יכול לבטל כתיבת הגט ורשאי לגרש בו דאין דיבור מבטל מעש' ומבואר דכתיבת הגט ה"ל מעשה וכל שהוא מעשה סגי בקצתו ומש"ה אמרי' בגיטין דין ידות אצל הכתיבה ואין ה"נ גבי קידושין אם כותב הרי את מקודשת ולא כתב לי דסגי בכתיבת מקצתו ודוקא באמירתו הרי את בעינן כולו דדיבור שהוא קצוש ממעשה בעינן כולו וזה נראה נכון ודו"ק:

ס"ק יב

הריני נותנו לך והוא מתשובת הריב"ש סימן רס"ו ועמ"ש בס"ק י' טעמא דריב"ש דכל שאומר הרי את מקודשת ולא אמר לי לא מחזי מדיבורו כלל שהוא המקדש ואינו לשון קידושין כלל אלא כאומר הרי את מקודשת לאחר שלא ע"י עשייתו כלל אע"ג דחזינן שהוא הנותן אבל כשאומ' הריני נותן דזה הוי לשון קידושין וכל שהוא המקדש ה"ל כאומר לי דלא שביק אינש מצוה דרמיא עליו. מיהו מלשון הרא"ש שכתב שמא קידש לחבירו וגם מלשון תשובת האחרוני' שכתבו שמא נעשה שליח לאחר א"כ משמע דהוא המקדש אלא שקיד' לאחר א"כ משמע דאפי' אומר שהוא המקדש אכתי חיישינן שמא קידשה לאחר וצ"ע:

ס"ק יג

בתורת קידושין ואם אמר אני נותן לך לקידושין עיין חידושי מוהרי"ט ז"ל באומר אני ניתן לך זה לקידושין נהי שהוא הנותן והיא המקבלת אבל כל שלא אמר שתהא מקודשת לאו כלום הוא דלקידושין לצורך קידושין משמע וראי' מפ' כיצד מערימין אמר על בהמ' טמא' ועל בעלת מום הרי אלו עולה לא אמר כלום הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהן עולה אלמא שני לן בין אמר הרי זו עולה לאומר לעולה ונדון של הריב"ש ז"ל כיון שאומר הריני נותן לך בתורת קידושין הרי גילה שנתינה זו תורת קידושין עלי' שבנתינתה היא מקודשת שכן מצינו בגמ' פ' הזורק אמר לו בע"ח זרוק לי חובי בתורת גיטין שפירושו שיזכה לן ארבע אמות בזריקה כו' אף כאן באומר בתורת קידושין היינו כדינה שתהא מקודשת בנתינה זו עכ"ל ובתשובותיו ביאר יותר וז"ל בסימן קל"ח אבל הלשון שכתבו אותם הרבנים הריני נותן לך זה לקידושין כו' שאין בלשונות הללו לשון קידושין שהיא מתקדשת לו עכשיו בנתינה זו דקידושין דומיא דהקדש הוא שצריך לחול על גוף האשה וו

שאינו מקדשה ממש ואומר לה הרי את לא הוי קידושין כמו במקדיש בהמה ואומר הרי זו עולה או תרומה אומר הרי זו תרומה שם הקדש חל על גוף החפץ אבל אומר הריני בורר זה לעולה או לתרומה לא חלה קדושה על החפץ דומיא דתנן בתמורה ס"פ כיצד מערימין אמר על בהמה טמאה ועל בעלת מום הרי אלו עולה לא אמר כלום הרי אלו לעולה ימכרו ויביאו בדמיהן עולה אלמא שני לן בין אומר עולה לאומר לעולה עכ"ל: ולענ"ד נראה דגם גבי עולה אם אמר הרי זו לעולה חלה קדושה על גוף החפץ וה"ל עולה ממש וכן באומר הרי זה לחטאתי וכן מבואר מדברי הרמב"ם פ"ב משחיטה ז"ל הי' מחויב חטאת ושחט ואמר לחטאתי שחיטתו פסולה וכ"כ בטור וש"ע י"ד סימן ה' ז"ל דאם נודע שעבר עבירה שחייב עלי' חטאת או אשם ואמר זו לחטאתי או לאשמי פסולה ע"ש מיהו מוהרש"ל בחידושיו ס"פ השוחט כתב לחטאתי לא מהני עד שיאמר לשום חטאתי אלא דכבר השיגו בט"ז שם סימן ה' וע"ש בט"ז דוקא בחטאתי צריך שיאמר לחטאתי ביוד אבל באומר לעולה שחיטתו פסולה אע"ג שלא אמר לעולתי משום דעולה אף שאינו מחויב יכול לנדור בעולה וא"כ באומר לעולה נמי הוי לי' עולה והאי דבעלת מום שאני כיון דבעלת מום לא מיתפס בעולה א"כ כשאומר הרי זו עולה לא אמר כלום ובאומר לעולה כוונתו לדמי עולה אבל במתפיס בהמה תמימה אפי' אמר לעולה נמי כוונתו על גוף השור שיהי' עולה. מיהו בנדון זה שאמר על החפץ הרי זו לקידושין נראה דאין זה לשון קידושין דהאשה היא הנתפסת בלשון ולא החפץ. אולם בש"ג כתב דה"ל קידושין מטעם אחר וז"ל ולי נראה שאף בקידושין כסף אם אמר הרי זה לקידושיך מקודשת שהרי גילה דעתו שלשם קידושין הוא נותן וכבר בארנו שאם הי' מדבר עמה על עסקי קידושין אעפ"י שנתן סתם מקודשת עכ"ל ועיין בהגהת מרדכי ז"ל מאורע א' שאירע שבחור א' הי' מדבר עם יהודית אחת להלוות לו מעות על קרס של כסף והראה לה הקרס אח"כ אמר לה תרצי להתקדש' בו אם אתנהו לך התחי' לשחק וחזר ואמר לה הרי הוא לך לשם קידושין ממש בזה הלשון אמר לה ולא אמר לה הרי את מקודשת לי בזה הקרס ע"ש באורך ומשמע דלא מהני לי' קידושין רק בתורת יד אתא עלה כו' רבא אמר הוי ידים ע"ש עוד משום דהוי כמדבר עמה על עסקי קידושין כו' וה"נ הי' מדבר עמה ששאל לה כדלעיל ע"ש והיינו משום ששאל לה תרצי להתקדש בו אבל אם לא דיברו בתחלה מעסקי קידושין זה שאמר הרי זה לקידושיך לא הוי כמדבר על עסקי קידושין ועמ"ש בס"ק ח'. והנה לדברי הש"ג דה"ל כמדבר עמה על עסקי קידושין במה שאומר הרי זה לקידושיך. לכאורה תיקשי דא"כ באומר הרי את מקודשת דקרי לה ידים שאין מוכיחות ומשמע דהכוונה יותר שקידש לעצמו אלא שאינו מוכיח מדיבורו כל כך וא"כ תיפוק לי' דלהוי כמדבר עמה על עסקי קידושין. ונראה דהתם באומר הרי את מקודשת ולא אמר לי אי נימא לא הוו ידים א"כ מגרע באמירה זו דהרי את מקודשת סתם אינו משמע לעצמו אלא לאחר וכיוצא בזה כתב הרשב"א בחידושיו לקידושין דף נ"א ז"ל מכאן דקדק ר"ת למי ששידך א' מבנותיו וא"ל בתך סתם מסתמא המשודכת קאמ' כו' ומיהו י"ל שאינו דומה לנדון שלפנינו דהתם בשקידש כל א' שלו ועכשיו נסתפקו ולפיכך אומר כיון שעסוקין בגדולה לגדול כו' אבל כאן שאמר סתם בתך מקודשת לי דלמא לאחרת נתכוונו ואפי' תאמר לזו נתכוונו שמא אין הולכין אחר כוונתם אלא אחר לשונם עכ"ל ומוכח דכל שהלשון הוא נגד הכוונה אין הולכין אחר הכוונה וה"נ הרי את מקודשת ולא אמר לי משמע לאחר ומש"ה אין הולכין אחר הכוונה אי נימא דהוי יד שאינו מוכיח אבל זה לקידושיך דהלשון אינו סותר הכוונה מש"ה מהני מצד הכוונה ודו"ק:

ס"ק יד

הוי כאומר לי. כתב מוהרי"ט בחידושיו ז"ל ויש להביא ראי' שכל שהלשון אינו מוכיח אעפ"י שיש הוכחה מדבר אחר לא מיקרי ידים מוכיחות מדמאמרין פ"ק דנדרים כנדרי רשעי' נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה ומפרש רש"י ז"ל דכולהו בהדי הדדי הוי כיון דאמר על הככר הריני עלי הימנו פו' הריני נזיר עלי קרבן הימנו שבועה ופריך בגמרא הימנו דלמא דאכלי' קאמר ומאי פריך הא ליכא לספוקי בהכי דמדאמר הריני נזיר ועלי קרבן מוכח דלא בעי למיכלי' שהרי אסרו עליו אלא כיון שזה הלשון דהימנו לא מוכח בעצמו לא הוי יד אעפ"י שדבר אחר מוכיח עליו ולא דמי לנזיר עובר לפניו דאהא לשון קצר כו' והר"ן ז"ל בראש הפרק כתב כיוצא בזה אהא דאמר ודין כו' ע"ש וכ"כ בתשובותיו שם סימן קל"ח באומר הרי את מקודשת ולא אמר לי והיא משודכת לו דלא מהני במה שהיא משודכת כיון שהלשון אינו מוכיח אעפ"י שיש הוכחה מדבר אחר ע"ש. והנה המעיין שם ברש"י יראה דאין ראי' כלל לדבריו דפי' רש"י שם קאמר על הככר הריני נזיר אם אוכל הככר ועלי קרבן נמי הוא כה"ג שנדר להביא קרבן אם יאכל הככר והימנו הוא שבוע' על הככר ע"ש וכיון דלא נדר הככר בקרבן שפיר פריך דלמא הימנו דאכלי' קאמ' וכן משמע מלשון רש"י שם דף ט' כנדרי כשרים לא אמר כלום כנדבותם נדר בנזיר ובקרבן וכתב רש"י ז"ל אבל אמר כנדבותם של כשרים ואכלו חייב בנזיר ובקרבן אבל בשבועה אין נשבעין ע"ש ומבואר דלא נדר על הככר בקרבן דכשרים אין נודרים ונשבעין על הככר גופה אלא שנדר בנזיר ובקרבן אם יאכל הככר יביא קרבן וזה פשוט. ועוד דאי נימא דנדר בקרבן על הככר גופי' א"כ תו לא מצי חיילא שבועה על הככר דאין שבועות חלין על נדרים וכדאי' בירוש' הובא בנדרים בר"ן דף י"ח א"ר יודן והוא שהזכיר נדר ואח"כ הזכיר שבועה אבל אם הזכיר שבועה ואח"כ הזכיר נדר הנדרים חלין על האיסורין וע"ש ומבואר דשבועה לא חייל על נדר אלא ודאי הנדר בקרבן לא על הככר קאמר אלא שיביא קרבן אם יאכל וכמ"ש. מיהו התם שהזכיר נדר ואח"כ שבועה היינו אחר כדי דיבור אבל בבת אחת שפיר חייל נדר ושבועה. אלא דקושטא דמילתא רש"י מפרש נדר בקרבן אם יאכל יביא קרבן וכמ"ש וכן הוא בפי' הרב ברטנורה במשנ' נדרים שם. ומ"ש מוהרי"ט ראי' מהר"ן בראש הפרק דכתב כיוצא בזה. הנה בר"ן כתב דף ו' שם ע"כ לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט דאין אדם מגרש אשת חבירו וכתב עלה הר"ן ז"ל הרשב"א שבש לשון זה ואמר דלא דייק דרבא לא קאמר דלא לבעו רבנן ידי' מוכיחות אלא דקסברי דהנך ידים בגט מוכיחות נינהו משום דאין אדם מגרש אשת חבירו ולי אתי שפיר דודאי הידים בעצמן אינו מוכיחות שיהא הוא מגרשה אלא שהענין מוכיח מצד עצמו שהוא מגרשה משום שאין אדם מגרש אשת חבירו עכ"ל וא"כ משמע להיפך דאפי' היכא שאין הלשון מוכי' אלא שהענין מוכיח מצד עצמו משום דאין אדם מגרש את חבירו נמי מהני ואם כן במשודכת נמי אם הענין מוכיח מצד עצמו לפי שהיא משודכת ראוי לומר דמהני. ואם כי יש לחלק דגבי גירושין הענין מוכיח מצד עצמו דאין אדם מגרש את אשת חבירו ובמשודכת אין זה מוכיח מצד עצמו דלאו כולי עלמא ידעי שהיא משודכת אכתי תיקשי גבי הימנו דלמא דאכילנא קאמ' דהת' אומר בבת אחת קרבן ושבועה ומוכיח מצד עצמו דידעי שאסר בקרבן ותו לא קאמר דאכלינ' ולכן נרא' כמו שכתבתי דקרבן היינו שיביא קרבן ובמשודכת עמ"ש סק"י:

ס"ק טו

כאומר לי כתב בח"מ מפשט לשון זה משמע דהוי קידושין גמורין אבל המעיין בריב"ש סימן רס"ו יראה דלא הוי רק ספק קידושין עכ"ל וכ"כ ב"ש וכבר כתב מוהרשד"ם סימן ג' דדעת הריב"ש הוא דהוי קידושין גמורין ומ"ש בסוף דבריו דאפי' תימא דהוי יד מכל מקום הוי יד מוכיח וצריכה גט מספק אינו אלא למי שירצה לחלוק אבל לדידי' הוי דיבור שלם ע"ש וכ"כ בסימן ל"ז ע"ש:

ס"ק טז

אבל אמר הן קידושין כתב בח"מ ז"ל בב"י מביא גוף התשובה וכו' מכל מקום מאחר דאמרינן בגמ' דלשון קידושין דאסר לה אכ"ע כהקדש וא"כ כשם דבהקדש אין חילוק בין אם אמר ככר זה הקדש כדאי' בגמ' והובא בתו' ורא"ש או יהי' הקדש כך בקידושין אין חילוק בין אם אמר תכשיטין אלו קידושין יהי' לך או קידושין הן לך ממני ע"ש וכ"כ ב"ש: ואיני מבין הדמיון דבככר זה הקדש חייל קדוש' על גוף הככר אבל חפצים שמקדש בהן האשה אין בחפצים שום קדושה ואין ההקדש דאסר לה אכ"ע אלא על האשה:

ס"ק יז

נתנה היא לו כסף. וכתב ב"ש אפי' מדברים

מעסקי קידושין דה"ל נתנה היא ואמר הוא ואדם חשוב הוי כנתן הוא מיהו בתו' בסוגיא זו לא משמע כן גם בפרישה כתב דאינה מקודשת עכ"ל. וז"ל הפרישה נתנה לו היא ואמרה היא אפי' אי הוי אדם חשוב אינה מקודש' שהכתוב משמע שהוא יקדש אותה ולא היא את עצמ' עכ"ל. וטעמא דמלתא אינו מבואר כיון דאד' חשוב ה"ל כנתן הוא א"כ ליהוי ספק קידושין כמו בנתן הוא ואמרה היא. ובס' עצמות יוסף ראיתי שכתב ז"ל ויש לחקור היכא דנתנה היא ואמרה היא באדם חשוב מאי הוי והשכל מחייב שנתינתה לאדם חשוב חשיבא כנתן הוא כו' דפסקינן דספיקא ולפי"ז אינו מתקיים דינא דסיפא דהך ברייתא אלא באדם שאינו חשוב בדוקא ואם דין זה אמת דברי התו' תמוהים דהא מלתא דסיפא נמי איירי במלתא דלא פסיקא כו' ונראה לי כו' אלא דוקא כשדיבר הוא לה וקיים דברי' דהשתא יקרה היא בעיניו אבל בקבלתו לחוד בני אמירתו לה אינו נחשב כנתן הוא כלל ולפי"ז דינא דסיפא הוא מלתא פסיקא ואפי' באדם חשוב וכן נראה לי עכ"ל. ואולי היינו נמי טעמא דפרישה דלא מהני אדם חשוב. וזה הוא כוונת ב"ש במ"ש בתוס' בסוגיא לא משמע כן והיינו מדכתבו תו' דף ה' ד"ה נתן הוא ואמרה היא מה שלא הזכיר כלל נתנה היא ואמר הוא דלא פסיקא לי' דלפעמים מקודשת באדם חשוב עכ"ל ומשמע דבסיפא בנתנה היא ואמרה היא אפי' אדם חשוב לא מהני וכמ"ש עצמות יוסף. מיהו הרשב"א בחידושיו כתב ז"ל וא"ת ונידוק מיני' נמי נתנה היא ואמר הוא ותי' הראב"ד דהאי לא פסיקא לי' דאי' אדם חשוב דהוי מקודשת גמורה כדאי' לקמן וכן בתו' רבינו הצרפתים עכ"ל. ונראה מדבריו דמש"ה לא פסיקא לי' דאי' אדם חשוב דהוי מקודשת גמורה והיינו קידושי ודאי אבל נתנה היא ואמרה היא דמקודשת גמורה ודאי לא הוי אע"ג דספיקא דרבנן אית בה שפיר פסיקא לי' למתני באדם שאינו חשוב דאינה מקודשת כלל ומשום דאי' אדם חשוב דהוי ספק מקודשת מדרבנן כיון דאינה מקודשת גמורה גם באדם חשוב שפיר פסיקא לי' הך דינא שאינה מקודשת כלל באדם שאינו חשוב: אלא דלכאורה תיקשי הא דמשמע מכל הפוסקים בנתנה היא ואמרה היא אפי' באדם חשוב דמקודש' גמורה ודאי לא הוי ואמאי כיון דהוא מקבל כסף הקידושין אדעתא דקידושין הרי נתרצה למאמרה וה"ל כאמר הוא ונתן הוא מיהו לפמ"ש הר"ן פ"ק דקידושין ניחא ע"ש גבי תן מנה לפלוני בדברי הרמב"ם שהצריך לומר התקדשי לי במנה שנתתי על פיך ואע"ג דאמרה תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך והוא נתן על פי' אפ"ה צריך לחזור ולומר התקדשי במנה שנתתי על פיך ומשום דשתיקתו אעפ"י שנראה כהסכמה לדברי' לא איכפת לי' כיון דיכול לישא אחרת אבל שתיקת האשה הוא דהוי הסכמה כיון דנאסרת לעלמא לא היתה שותקת ע"ש א"כ בנתנה היא ואמרה היא לא מהני קבלתו בשתיקה כמדבר עמה בקידושין ומשום דלא איכפת לי' כיון דיכול לישא אחרת וז"ל הרשב"א בחידושיו והא דאמרינן לקמן תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב דוקא בחזר הוא ואמר לה בשעת נתינ' הרי את מקודשת לי במנה זה שאני נותן הא נתן ולא פי' אינה מקודשת ואעפ"י שהדברים מראין דלדעת מה שאמרה לו נתן הוא וכמו שפירש דמי מכל מקום העדאת עדים בעי דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקידושין כו' אבל כשהיו עסוקין באותו ענין כיון שהוא בעצמו נתרצה בהם מעיקרא הרי זה כאלו פירש עכשיו בשעת נתינה דאדיבורי' דנפשי' קא סמך ויהיב עכ"ל. ומזה הטעם נמי בנתנה היא ואמרה היא אפילו באדם חשוב ליכא העדאת עדים: מיהו נראה דכל שאינו ידוע באדם חשוב אע"ג דאנן מחמירין בזה וכמ"ש בש"ע וצריך חקירת חכם מי נקרא אדם שאינו חשוב מכל מקום בנתנה היא ואמרה היא דאפי' באדם חשוב אינו אלא מספיקא דנתן הוא ואמרה היא דאינו אלא ספיקא דרבנן א"כ כל שאינו ידוע בודאי באדם חשוב תו לא מחמירינן בזה: אמנם לפי מ"ש הר"ן הא דלא הוי ודאי קידושין כיון דקיבל בשתיקה אדעתא דקידושין דליהוי כנתן הוא ואמר הוא באדם חשוב משום דשתיקתו אינו כדיבור דלא איכפת לי' שיכול לישא אחרת וא"כ האידנא דאינו יכול לישא שתי נשים א"כ איש ואשה שוין דמהני השתיקה כדיבור וכן בתן מנה לפלוני ואתקדש אני לך ונתן מנה לפלוני דמהני מה שנתן לפלוני בדיבור דע"י קידושין נאסר באשה אחרת כמו האשה שנאסרה לעלמא ע"י קידושין וחר"ג שלא לישא שתי נשים אפי' בארוסה לדעת כמה אחרונים בתשובותיה'

ס"ק יח

הוי ספק קידושין כתב הרי"ף ז"ל נתן הוא ואמרה היא ספיק' הוי וחיישינן מדרבנן עכ"ל: וכתב עלה הר"ן ז"ל והאי לישנא מספקא לי טובא כיון דספיקא הוא ה"ל ספיקא דאורייתא והיכי קאמר חיישינן מדרבנן כו' והרמב"ם כתב נתן הוא ואמרה היא הרי זו ספק מקודשת ולא הזכיר מדרבנן ולפיכך אני מסתפק בכל ספק קידושין אם צריכה גט מדאורייתא או לא דאפשר דמדאורייתא שרי משום דאיכא למימר העמד אשה על חזקתה דמ"ש מכל תיקו דממונא דאמרינן בה העמד ממון על חזקתו כו' אלא שמפני חומר ערוה אסרוה מדרבנן ומש"ה אמרינן ספיקא הוי וחיישינן מדרבנן אבל הרי"ף כתב לקמן בפרקין דבעי רב אשי בכלב רץ אחריה דסלקא בתיקו וה"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא וצ"ע עכ"ל: ובחידושי מוהרי"ט כתב עלה ז"ל ונראה לי דכי אמרינן העמד דבר על חזקתו היינו אחזקה דגופה דלא אתרעי עד השתא אבל חזקה דפנוי' הא אתרעי שהרי פשטה ידה וקיבלה הקידושין אלא שאנו מסופקין במעשה הקידושין ומאותה שעה שפשטה ידה יצאה מכלל פנוי' שהיתה מקודם לכן ושוב אין להעמידה על חזקתה שתהא מותרת מן התורה דהא בפ"ב דכתובות דתני גבי שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא ומפרש לה אביי בעד אחד והקשו שם בתו' אמאי לא תנשא לכתחלה ה"ל לאוקמי אחזקתה וי"ל כיון שאנו יודעין שזרק לה קידושין ומספקא לן אי קרוב לה אי קרוב לו והני תרי סהדי חד אמר קרוב לו וחד אמר קרוב לה כיון דודאי זרק לה קידושין לית לן למימר אוקמה אחזקתה להתירה לכתחלה ואעפ"י שתפסו בלשונם להתירה לכתחלה לא בעי למימר דחומרא דרבנן הוא אלא הכי קאמרי לית לן למימר מדאורייתא להתירה לכתחלה אלא שאם נשאת לא תצא שאין בכך להוציאה מתחת בעלה אם לא היכא דאתחזק איסורא כגון בתרי ותרי דהב' עלי' באשם תלוי אבל הכא נהי דאתרעי חזקתה דהתירא אכתי לא אתחזיק איסור אעפ"י דאמרי' שחזק' קמייתא אתרעי שהרי אין חזקה זו כשאר חזקות שלא הורעו דילפינן בפ"ק דחולין מנא הא מלתא דאמור רבנן זיל בתר חזקה מדכתיב ושב הכהן ודלמא אדנפיק ואתי בציר לי' שיעורא וכ"ת התם נמי אורעה שהרי חסר לפניך התם איכא למימר השתא הוא דחסר אבל קודם לכן בחזקתו קיים וע"ש שהאריך בזה: וכל דבריו בזה תמוהין דמעולם לא נשמע בספק איסור שיהי' חילוק מן התורה בין לכתחלה ובין דיעבד וכל לכתחלה ודיעבד אינו אלא בדבריהם גם מ"ש דנגעים לא יורע חזקתו מבואר להיפך בתו' חולין שם דף י' ד"ה ודלמא אדנפיק ואתי בצר לי' שיעורא ז"ל אבל קשה תינח היכא דליכא ריעותא אבל היכא דאי' ריעותא כגון סכין שנמצאת פגומה וכן א' משנים שנטמא ודאי ברה"ר דמטהרין שניהם מטעם חזקה מנלן דאזלינן בתר חזקה וי"ל דה"נ יש ריעותא גדולה דאע"ג דאשכח חסר לאחר שבעה עכ"ל. ומבואר דחזקה דנגע איתרע מיקרי וכבר כתבנו בקו' ש"ש ש"ו פ' י"ח ע"ש בזה: ובדברי הרי"ף שכתב בנתן הוא ואמרה היא חיישינן מדרבנן וגבי כלב רץ אחריה כתב דה"ל ספיקא דאורייתא נראה משום דחזקה לא אמרינן אלא בספיקא דגיף, המעשה אבל בספיקא דדינא לא מהני ומשום דבשביל חזקה לא ישתנה הדין ועיין תבואת שור בסימן כ"ט ובמשנה למלך פ"ז משכירות וגבי כלב רץ אחריה ה"ל ספיקא דדינא ממש אם יש בזה תורת כסף או משום דמחייב לאצולי לא הוי כסף ובזה דהוי ספיקא דדינא לא שייך חזקה דבשביל חזקה לא ישתנ' הדין אבל בנתן הוא ואמרה היא דהספק הוא שמא נתרצה למאמרה וכאומר הן או שמא לא נתרצה ה"ל ספיקא דגוף המעשה ובזה שפיר מהני החזק' חזקת פנוי' לכן לא חיישינן אלא מדרבנן: והר"ן שהקשה בדברי הרי"ף דכתב חיישינן מדרבנן. לא נדע מאי קשיא לי' בדברי הרי"ף הא כן אמרו בש"ס להדיא שם נתן הוא ואמר' היא ספיקא היא וחיישינן מדרבנן. והריטב"א כתב ז"ל ספיקא הוא וחיישינן מדרבנן וכו' ולא משום דאמרה היא מדינא ליהוי קידושין דהא ודאי אמירה דידי' בעי כו' אלא טעמא דספיקא דחיישינן כו' שמא הי' דעתו בנתינתו על סתם שלה וכאלו אמר לה הילך כמו שאמרת שתהא מקודשת לי ואעפ"י שלא פירש כן משום חומרא דאשת איש חיישינן להא מדרבנן לשויה ספק מקודשת להצריכה גט אבל אינו ספק גמור שהדין יותר להתיר ומש"ה לא תני לה בהדיא בספק מקודשת עכ"ל. וא"כ דברי הרי"ף נכונים במ"ש כאן דאינו אלא מדרבנן וגבי כלב רץ אחרי' ספיקא דאורייתא:

תוכן העניינים

אבני מילואים א - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה