אבני מילואים א - ב· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]
סימן יג
סעיף א
ס"ק א
עד שתמתין צ' יום. פ' החולץ דף מ"ב וכן שאר כל הנשים בשלמא יבמה כדאמרן אלא שאר כל הנשים אמאי אמר רב נחמן אמר שמואל משום דאמר קרא להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני מתיב רבא לפיכך גר וגיורת צריכות להמתין ג' חדשים הכא מאי להבחין איכא ה"נ להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שנזרע שלא בקדושה רבא אמר גזירה שמא ישא את אחותו מאביו כו' והקשו תיפוק לי' דצריך המתנה שלשה חדשים דשמא מעוברת היא ולא ישא מעוברת חבירו ומינקת חבירו וכתב הרמב"ן בחידושיו ליבמות דהוי מצי למימר כן אלא דחששא רחיקתא היא וכולי האי לא גזרו בספק מעוברת ונקט טעמא דעדיף מיני' ע"ש. וראיתי בתשובת נ"ב כתב עלה ז"ל ואני אומר כמה כרכורי' כרכרו בגמ' להחזיק טעמו של שמואל ושל רבא וכמה דוחקים סבלי לומר שאין בודקין אחר הנשואות ולומר אשה מחפה עצמה שירש בנה מנכסי בעלה ועדיפה מיני' לומר שטעם האיסור משום מעוברת ומינקת חבירו ע"ש שבדוחק פלפולו שם הוכיח מזה כשטת ר"ש הזקן ואח"כ כתב ז"ל. אמנם אחר העיו' קושי' מעיקר' ליתי' עד שאני תמה מאו' על שני מאורי אור עיני העדה הרמב"ן והרשב"א שהקשו קשי' זו דהרי מביא כאן בתחלת הסוגי' בריית' דגר וגיורת שצריכה להמתין שלשה חדשים ואיך אפשר לפרש דמשום הנקה ואיזו טעם יהי' שייך לאסור גר באשתו ג' חדשים לכן צריך לטעם הבחנה ושייך גם בגר בין זרע שנזרע ביהודי' כו' וכן טעמא דרבא שמא יפטור אשת אחיו וכפירש"י התם עכ"ל וכד דייקת תראה דשפיר קא קשיא להו ואחרי נשיקות עפרות זהב לו להגאון הנז' המבחין בין הבחנה להבחנה יראה דהבחנה שבין זרע שנזרע בקדושה כו' חמיר' טפי וכמ"ש תו' פ' אלו נערות דף ל"ז ד"ה צריכין להמתין ג' חדשים ע"ש ועיין בתו' פ' החולץ דף מ"ב ד"ה לזרעך אחריך שכתבו ז"ל לקמן פ' נושאין דרש מהאי קרא דאזהר לי' רחמנא לאברהם לא תנסוב נכריות ושפחה דלא יתייחס זרעך בתרה ע"ש וא"כ למה ליה לחדש הבחנה זו בין ראשון דלא מוכח שפיר מזרעך אחריך תיפק לי' ממעוברת חבירו שלא ישא וגבי גר וגיורת נימ' באמת טעמ' משום זרע שנזר' בקדוש' ובתשובת נ"ב שם ז"ל אלא דאכתי קשה במה דהקשה ונבדקה בהילוכה ואמר אשה מחפה שירש בנה וזה דוחק דלפעמי' הבעל הראשון עשיר יותר כו' וה"ל למימר אשה מחפה כדי שלא תצטרך להתגרש מהשני או לפרש טעם גוף האיסור משום מעוברת חבירו ומינקת חבירו ע"ש ובזה שפיר מצינו לומר דצריך להך טעמא דאשה מחפה שירש בנה בנכסי בעלה משום גר וגיורת דתיקשי ונבדקי' בהילוכה ולזה משני אשה מחפה כדי שירש בנכסי בעלה דהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה אינו יורש את אביו הגר ובשאר נשים אע"ג דלפעמים הראשון יותר עשיר משום דהתם בלא"ה מחפה שלא תתקדש מחמת מעוברת חבירו ומנקת חבירו. אלא דמלשון רש"י שכתב אשה מחפה שירש בנה בנכסי בעלה וכתב רש"י בנכסי בעלה השני ע"ש משמע דבשאר נשים נמי קאמר האי טעמא ולמה לא נימא בשאר נשים מחפה שלא תהי' צריכה גט משום מעוברת חבירו ותהא צריכה הפרשה שתי שנים או גט: ולכן נראה לענ"ד כיון דבתחלה לא אסרו חכמים משום ספק מעוברת וכמ"ש הרמב"ן דכולי האי לא גזרו משו' ספק מעובר' וא"כ בהיתר גמור הוא ולכן אפי' המצ' ימצא דמעובר' היא נמי לא תצא מהיתר' הראשון דלא אסרו חז"ל מעוברת חבירו ומנקת חבירו אלא היכא שנשאה באיסור שהיתה מעוברת או מנקת חבירו אבל אם בשעה שנשאה הי' בהיתר אע"פ דנמצאת מעוברת לית לן בה כיון דבהיתר נשאה ולא בעי הפרשה בזה ולמסקנא דצריכה להמתין שלשה חדשים משום הבחנה א"כ כל שנשאת תוך שלשה חדשים ה"ל נישואין באיסור צריכה הפרשה משום עיבור ויניקה:
ס"ק ב
אבל מותרת לעשות שידוכין. וכתב ב"י שישבע המשודך שלא יכנוס בבית המשודכת עד סוף הזמן כדי שלא תבא לידי תקל' ועמ"ש בסק"ז:
סעיף ד
ס"ק ג
מחזיר גרושתו אינה צריכה להמתין בתשובת הריב"ש סימן תס"ב ז"ל עוד שאלת המחזיר גרושתו אם צריכ' להמתין ג"ח כמו שצריכין להמתין אם נשאת לא' תשוב' דבר ברור הוא שאינ' צריכה להמתין משו' הבחנ' ודוקא לא' כו' ואפי' היכ' דליכ' משו' הבחנ' כגון בארוס' או בקטנה וזקינה ועקרה וכולהו אינך דגזר בהו ר' מאיר דקי"ל כוותי' אבל בבעל עצמו לא שייך הבחנה כו' והיינו דבפרק החולץ מתיב רבא לטעמא דהבחנה מדתני' לפיכך גר וגיורת צריכה להמתין ג' חדשי' והכא מאי להבחין איכ' ומשנינן ה"נ להבחין בין זרע שנזרע בקדוש' ובודאי כי מקשי מגר וגיור' משמע דפשיטא לי' דגיורת שהיתה נשואה בגויתה שצריכה להמתין להנשא לישראל אחר דהא שייך בי' טעמא דהבחנה בלאו טעמא דהבחנת זרע שנזרע בקדושה ואפ"ה מקשי דלגר עצמו שנשא בגיותו אמאי צריכה להמתין דלא שייך כלל הבחנה גם לא שייך למיגזר בי' כלל דאי שייך למיגזר בי' לימא משום דגזרינן בעלה אטו אחר ור' מאיר הוא דגזר אלא ודאי בבעל עצמו לא שייך הבחנה כלל ע"ש ועיין תו' יבמות דף ל"ה ד"ה חוץ לגיורת ז"ל והא דתניא בהחולץ לפיכך גר וגיורת צריכה להמתין ג' חדשים כר' יהודא אתי' דחייש שמא לא נהפכה יפה כו' ועוד אור"י שיש לחלק דלא
מינטרא נפשה כלל כשמתגיירת עם בעלה כיון שכל הזרע מאותו האיש ואין חוששת להבחין בין זרע שנזרע מבעלה זה בקדושה לשלא נזרע בקדושה עכ"ל. וכיון דס"ל לשמואל שם יבמות דף ל"ה חוץ מגיורת ושפחה משוחרר' א"כ שפיר מותיב רבא לשמואל התם מאי הבחנה איכא לבעלה דליכא למיגזר משום אחר כיון דלאחר לא בעי המתנה כלל לשמואל. מיהו לשטת הרמב"ם גיורת ומשוחררת דרך נישואין בעי המתנה גם לאחר וכ"ה שטת הרא"ש ס"פ ד"א דגיור' ומשוחררת דקא' שמואל דלא בעי המתנה היינו דרך זנות אבל דרך נישואין לא מתהפכת אע"ג דדעתה לגייר ע"ש וא"כ ראיית הריב"ש נכונה דכיון דלאחר בעי המתנה א"כ מאי מותיב מגר וגיורת נימא ר' מאיר היא כו' אע"כ כל לגבי בעלה לא בעי המתנה. אמנם לשטת תו' דס"ל דגר וגיורת אפי' דרך נישואין מתהפכת כל שדעתן לגייר וכן הוא שטת הרשב"א דחוץ מגיורת ומשוחררת דקאמ' שמוא' היינו בנישואין כיון דדעתה לגייר אפי' בנישואין מתהפכת וא"כ לשטת תו' והרשב"א מצינו לומר במחזיר גרושתו דצריך המתנה ומשום דגזרינן בעל אטו אחר. והא דאמרו ביבמות דף ל"ה וכתובות דף ל"ז בטעמא דר' יהודא במפותה ואנוסה משום דאימר לא נתהפכה יפה ולא קאמר משום דגזר בזנות אטו נישואין משום דר"י לא גזר כלל דס"ל פרק החולץ דף מ"א הארוסות ינשאו אלמא לא גזר מש"ה צריך לומר בטעמ' דר' יהודא אימר לא נתהפכ' יפה אבל לדידן דקי"ל כר' מאיר דגזר שאינן ראויות לילד אטו ראוו' ה"נ גזרינן זנות אטו נישואין
סעיף ה
ס"ק ד
ואפי' גר ואשתו שנתגיירו בפ' החולץ מתיב רבא גר וגיורת צריכ' להמתין הכא מאי להבחין איכא ומשני להבחין בין זרע שנזרע בקדושה. ואיכא למידק דהא קי"ל בגר קטן שמטבילין אותו על דעת ב"ד הגדילו יכולין למחות ע"ש בכתובו' דף י"א ואם הורתו שלא בקדוש' אינו אלא גר קטן שמטבילין ע"ד ב"ד ואם הגדיל יכול למחו' ואם הורתו בקדוש' אינו יכול למחות דה"ל ישראל גמור ובזה ודאי צריך הבחנ' להבחין ולהבדיל בין ישראל לעמים ואע"ג דרבא מותיב שם על הא דאמר רב יוסף הגדילו יכולין למחות כבר כתבו דקי"ל כרב יוסף ואע"ג דאותיבו עליה אביי ורבא לאו לאפלוגי עלי' אלא לברורי מתני' דלא תיקשי ע"ש שטה מקובצת. ונראה דביבמות דף ע"ח אלא הא דאמר רבא נכרית מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה וכ"ת משום דר' יצחק דאמר ר"י דבר תורה רוב' ומקפיד עליו חוצץ כו' שאני עובר דהיינו רביתי' וע"ש ומבואר דאי נימא עובר לאו ירך אמו א"כ הא דעלתה לו טבילה דאימי' היינו משום דלאו חליצ' היא דהיינו רביתי' וא"כ כשהגדיל יכול למחות כיון דאינו גר רק עפ"י טבילת עצמו שטבלוהו ב"ד אבל אי נימא עובר ירך אימי' א"כ העובר אין צריך טבילה כלל וליכא תורת גירות בעובר רק באימי' ובתו' שם ד"ה אלא הא דאמר רבא וא"ת מאי פריך מרבא הא בהדי' אית' דעובר ירך אימי' בפ' כל האסורין דף ל' ובשיר שנגח את הפרה דף מ"ז כו' ואומר ר"י שרוצה ליישב דברי רבא דהכא אפי' לר' יוחנן ע"ש וכיון דסובר רבא עובר ירך אימי' אינו יכול למחות משהגדיל וק"ל ועמ"ש בסימן ד' סק"ג:
סעיף י
ס"ק ה
המקדש. תוך תשעים יום מנדין אותו ז"ל הראב"ד פי"א מגירושין ונראה לי שמפרישין אותו לאחר תשעים כימים שעמד בתוך תשעים דאל"כ מאי הפסיד כשבעל באיסור ומתני' בבא על יבמתו בתוך ג' חדשים אם אין הולד של קיימא יקיים ולא קתני יוציא התם מפני שהיא יבמה ואם יתן לה גט נאסרה עליו עכ"ל. והיינו משום דאם קנאה בביאה הרי היא כאשתו לכל דבר ומגרשה וחוזר וכונסה אבל אם עדיין לא יבמה ונותן לה גט נפסלה עליו וע"ש בכסף משנה. ובמשנה למלך שם הקשה דאי משום הא שתיאסר עליו עולמית לא מהני דהא מסקינן פ' החולץ דף ל"ז דאפי' כהן יוציא, ונראה ביאור דברי הראב"ד דבפ' החולץ דף ל"ו אין הולד של קיימא יקיים תנא משום ר' אליעזר אמרו יוציא אמר רבא ר' מאי' ור"א אמרו דבר אחד ר"א הא דאמרן ר' מאיר דתניא לא ישא אדם מעובר' חבירו ומניקת חבירו ואם נשא יוציא ולא יחזיר עולמית דברי ר' מאיר וחכ"א יוציא ולכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס ע"ש ומשום דר' מאיר ס"ל קנס שיוציא ולא יחזיר עולמית ה"נ קניס אם אין הולד של קיימא שיוציא ולא יכנוס עולמית ורבנן דסברי יוציא ולכשיגיע זמנו יכנוס ולית להו קנסא אלא דצריך גט שמא יבא עלי' ואם ברח ונשתהה עד אחר כ"ד חודש תו אין צריך גט וכמו כן בהבחנה תוך תשעים צריך גט שמא יבא עלי' ואחר תשעים יכול לכנוס דלא בעי גט אלא תוך זמנו שלא יבא עלי' והראב"ד דס"ל דאפי' לרבנן דלא קנסי עכ"פ אסרו עליו כימים שעברו באיסור. ולזה קשיא ליה משנתינו דתנן יקיים ולא בעי גיטא לימים כמנין שעברו באיסור דאי נימא דתיכף אחר זמן איסורו ליכא שום קנס ניחא דביבמה אחר שהפילה דתו ליכא איסור יכול לקיים אבל כיון שצריך פריש' כימים שעברו א"כ היכי תני יקיים והא בעי גט על ימים כימים שעברו. לזה מיישב הראב"ד כיון דמדינ' אין צריך גט אחר שהפילה דכבר חלף הלך איסורו אלא משום קנס כימים שעברו וביבמה כיון דע"י הגט תיאסר עולמית ואין לנו לקונסן אלא כימים שעברו וע"י הגט תיאס' עולמית מש"ה אי אפשר בגט דע"י הגט יהי' הקנס יותר מימים שעברו ודוקא במינקת חבירו דבעי גט תוך זמנו מדינא שלא יבא עלי' ומש"ה צריך גט אע"ג דע"י הגט תיאסר עולמית כגון באשת כהן אבל משום קנס כימים שעברו לא מצינו למיקנסימן יותר מימים שעברו ועל ידי הגט תיאסר עולמית ולפי"ז ה"ה באשת כהן תוך תשעים וכלו תשעים של הבחנה אין צריך גט כימים שעברו לשטת הראב"ד כיון דע"י הגט תיאסר עולמית והוא נכון. והרשב"א פ' החולץ כתב על דברי הראב"ד ז"ל ואם איתי' דקנסינן אפי' בשילדה כולהו אמרו דבר אחד דאפי' לרבנן דר' מאיר מודו בה דמוציא ואעפ"י שתיאסר עליו ממילא כמעוברת שנשאת לכהן דמאי שנא עכ"ל ולפי מ"ש ניחא דבמעוברת לכהן הגט מדינא שלא יבא עלי' ומש"ה אע"ג דתאסר עליו עולמית לא איכפת לן אבל משום קנס כימים שעברו לא בעי למיקנסימן קנסא שיעלה יותר מימים שעברו. ונראה הא דבא על יבמתו תוך ג' חדשים אם אין הולד של קיימא יקיים מיירי שהפילה אחר תשעים מיום המיתה דאי תוך תשעים אכתי לא שלמו ימי הבחנה דאפי' במפלת תוך תשעים צריכה המתנה וא"כ גיטא בעי מדינא ותו לא איכפת לן במה שתיאסר עולמית אלא מיירי שהפילה אחר תשעים מיום המיתה וחלף והלך האיסור אלא שהיבם כנסה תוך תשעים ומשום קנס ימים שעברו לא בעינן למיקנסימן יותר ומש"ה לא בעי גיטא דע"י הגט תיאסר עולמית וזה יותר מימים שעברו ולפי מ"ש בנימוקי יוסף פרק החולץ דאע"ג דבקטנה נמי צריך המתנה ג' חדשים אבל אם כנס אינו מוציא כיון דליתי' גבה משום הבחנה ע"ש וא"כ במפלת נמי אע"ג דצריכה המתנה כיון דלית בה משום הבחנה ואינו אלא משום גזירה אי כנס אינו מוציא ואפילו עדיין לא שלמו לה תשעים יום מיום המיתה וכמו בקטנה
ס"ק ו
גרשה אסורה לדור עמו במבוי. הריב"ש בסימן ש"ס ז"ל וא"כ בנדון זה אם כנס כופין אותו להוציא בגט ולא יכנוס עד שיעברו ימי הנקת הול' כ"ד חודש כו' ונראה שהיא אסורה כל זמן זה לדור עמו במבוי דומיא דכהן שגירש אבל אין לאוסרו לדור עמ' בשכונתו דומיא דישראל שגירש ונשאת לאחר משום דהתם דאיכא איסורא דאשת איש אבל הכא דליכא אלא איסור דרבנן די לנו שנחמיר עלי' כמו באשת כהן שלא נשאת לאחר ואין לומר דשאני אשת כהן דאיכ' איסור דאוריית' אבל הכא דליכ' אלא איסור דרבנן תדור במבוי ואפי' בחצרו כל שיחד לה בית שתה' נכנסת בסוף בני' ויוצאה בראש בניה כלומר שיהי' שם שומר שלא יתייחד עמה כמו שהתירו באשת כהן שנשבית כדעבד לה ר' זכרי' בן הקצב לדביתהו כדאי' פ' האשה שנתארמלה דשאני התם דבשבוי' הקילו עכ"ל ע"ש. עוד תשובה לריב"ש בסימן רצ"ו ז"ל שאלת זה שאמרו חז"ל האשה שנתארמלה או נתגרשה צריכה להמתין תשעים יום שלא תתארס ולא תנשא ונתנו טעם כדי להפריש בין זרעו מראשון לזרע אחרון אם צריכ' כמו כן להמתין ולהשמר מזנות עד תשלום תשעים יום או לא אלא דוקא אירוסין ונישואין גזרו אבל אם תזנה היא לא גזרו בה כו'. תשוב'. כבר ידעת מה שנחלקו בגמ' יבמות בשלהי פ' ד"א ר' יהודה ור' יוסי באנוסה ומפותה דר' יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד דאשה מזנה מתהפכת כדי שלא תתעבר ור' יהודה אוסר דאימר לא נהפכה ונחלקו הראשונים בפסק הלכה כי הרב אלפסי והרמב"ם פסקו כר' יוסי כו' והרבה מן הגאונים ז"ל ומן האחרונים והרא"ש ז"ל מכללם פסקו באנוסה ומפותה כר' יודא דאסר כו' ולענין שאלתך ששאלת לפי פסק הרמב"ם הדבר ברור שכיון שאפי' ידענו בבירור שזינתה אנו מתירין אותו לכתחלה מטע' דאשה מזנה מתהפכת שלא תתעבר כל שכן גרושה שזינתה תוך ג' חדשים שאין עונשין אותה על העבר מפני שלא המתינה שהרי יש לסמוך דאשה מזנה מתהפכה ואפילו לדעת הפוסקים באנוסה ומפותה לאסור יש לומר שבנדון זה אין עונשין שהרי ע"כ קיי"ל כר' יוסי בטעמא דאשה מזנה מתהפכת דהא שמואל קאי כוותיה בהא אלא שהם אומרים דשמואל ס"ל דכיון שאסרו חכמים בכל הנשים ליארס ולישא תוך ג' חדשי' אפי' באיילו' וקטנה ואותן שאין בהם חשש טיבו' דגזרינן בהו אטו אידך ה"ה דגזרינן בזנות וכיון שכן אפש' לומר דכל שידענו שזינתה הוא שנאסור לה משום גזירה ליארס ולישא שהוא דבר הנעשה בפרסום אבל בגרושה לא אסרו עלי' הזנות משום גזירה דכיון שאין הזנות נעשה בפרסום לא גזרו בי' ועוד דאיך יגזרו חכמים ליאסר משום גזירת הבחנה בדבר שהוא כבר אסור מדבריהם מצד עצמו שהרי אפי' יחוד דפנוי' ב"ד של דוד גזרו וכ"ש שביאתה אסורה ואין צריך לומר לדעת הרמב"ם ז"ל שנראה דעתו בפ"א מהל' אישות שכל ביאת פנוי' דרך זנות אסור' מן התור' בלאו דלא תהי' קדשה ולכן נראה לי ברור שלא גזרו חכמים על הזנות משום הבחנה ואם באתם להענישה הענישו אותה משום הזנו' עצמה עכ"ל: וצריך להתבונן בתשובות הללו כי נראין סותרות דמ"ש בהבחנה שלא גזרו על הזנות ומטעמים שכתב בריב"ש. ובמניקת. גזרו שלא ידור עמה במבוי דנמי אינו אלא זנות. ונראה דבזנות עצמו הוא דפסק הריב"ש שאין בו משום המתנה כיון דמדינ' אין בזנות עיבור דמתהפכת אלא משום דגזרינן זנות אטו נישואין ואינו אלא היכא שהזנות ידוע גזרו בה שלא תינשא ומשום דגזרינן זנות אטו נישואין אבל שנאסור הזנות שאינו בפרסום משום הבחנ' לא גזרינן וטעם השני בריב"ש כיון דהזנות בעצמו אסור לא שייך למיגזר בי' משום הבחנה. אבל במינקת כיון דבנישואין הדין להרחיק ממבוי א"כ אפי' בפנוי' צריכה הרחקת מבוי דבזה ליכא איסור בעצם כיון דאפי' בשומר לית ביה משום יחוד וכיון דבזה אסרו הרחקת מבוי והרחקה זו שייך גם בפנוי' כיון שאין במדורת מבוי איסור בפנוי' א"כ גזרינן מדור' מבוי בפנוי' אטו נישואין וכן מטעמא שכתב הריב"ש דלא גזרו זנות אטו נישואין אלא היכא דהוא בפרסום ע"ש וזה נמי שידורו במבוי ה"ל פרסום וגזרינן אטו נישואין אמנם כל זה לשטת הרא"ש דגזר זנות דפנוי' אטו נישואין גזרינן נמי מדורת מבוי בפנוי' אטו נישואין אע"ג דהוא עצמו אינו אלא משום זנות גזרו אטו נישואין אבל לשטת הרמב"ם דלא גזרינן זנות דפנוי' אטו נישואין א"כ בגרושה ומניקת נמי אין צריך הרחקת מבוי כיון דאינו אלא משו' זנות וכיון דלא תתעבר ע"י זנות ולדעת הרמב"ם לא מיחלף זנות בנישואין ודאי אין צריך הרחקת מבוי. אלא דהריב"ש נראה לו לחוש לדעת הרא"ש ודעימי' הרבה מן הגאונים והאחרונים דפסקו באנוסה ומפותה כר' יהודא מש"ה פסק בסימן ש"ס דצריך להרחיק ממבוי: וזה נראה לי בדעת הב"י דהשמיט הך דריב"ש סימן ש"ס דמצריך הרחקה ובב"י סימן קי"ט הביא דברי הריב"ש בסימן ש"ס ומשום דבש"ע פסק כרמב"ם דלא גזרינן בזנות אטו נישואין א"כ אין צריך להרחיק כיון לזנות לא חששו להמתנה כלל: מיהו בעיקר תשובת הריב"ש סימן ש"ס שכתב דלפי דעת הרמב"ם הדבר ברור כו' כל שכן גרושה שזינתה תוך ג' חדשים שאין עונשין אותה על העבר מפני שלא המתינה שהרי יש לסמוך דאשה מזנה מתהפכת שלא תתעבר כו': וקשה לי בגוה דהא דעת הרמב"ם במעוברת חבירו שלא ישא הוא משום דחסא וכמ"ש בפי"א מגירושן א"כ אפי' בזנות נמי דשמא מעוברת היא ומשום דחסא: ונראה כיון דלא אמרו טעמא דהמתנה שלשה חדשים אלא משום הבחנה ולא אמרו משום ספק מעוברת ולא ישא אדם מעוברת חבירו וכ' הרמב"ן והרשב"א דכולי האי לא גזרו בס' מעוברת והובא דבריה' בסק"א ע"ש. ומש"ה אע"ג דבמעוברת חיישינן לדחסא אבל ספק מעוברת לא חשו כל כך וא"כ אינו אלא משום הבחנה ובזנות לדעת הרמב"ם ליכא משום הבחנה כיון דלא תתעבר ע"י זנות דמתהפכת: ולפי מ"ש נראין דברי הח"מ שכתב בסעיף א' בשידוכין במינקת שישבעו שלא יכנס לבית המשודכת וכמו בהבחנה ומשום דאע"ג דכ' הריב"ש בסימן רנ"ג דבזנו' לא גזרו הכא דהוי פרסום בדירה ובכניסתו לבית' גזרינן אטו נישואין וכמ"ש בביאור דברי הריב"ש, ובתשובת נ"ב סימן י"ט השיג על הח"מ מהאי דריב"ש סימן רצ"ז דבזנות לא גזרו ע"ש. ולפנינו תשובת הריב"ש סימן ש"ס להיפך וע"כ צריך לחלק כמ"ש וא"כ במשודכת נמי צריך להרחיק.
ס"ק ז
אסורה לדור עמו במבוי. בס' בית מאיר כתב ז"ל צ"ע הא בריב"ש לא נאמר אלא בכנס מעוברת ומדמה לכהן שגירש כו' ועיין סימן קי"ט דאפי' בכהן שגיר' מן האירוסין מותר' לדור עמו במבוי אם לא בדגייסי אהדדי וא"כ מנ"ל להחמיר הכא בסת' מגרש מן האירוסין ואולי מפני שמיהר לקדש באיסור חשיב לי' כודאי גם בה עכ"ל. וז"ל הריב"ש בסימן ש"ס ואעפ"י שזה לא כנס אלא ארס לבד ואמרינן התם בפ' האש' שנתארמלה גבי כהן שגירש אמר רב נחמן תנא באבל רבתי במד"א בנתגרשה מן הנשואין אבל נתגרשה מן האירוסין נפרע' ע"י עצמ' שאין לבו גס בה הכא בנדון זה נראה שאע"פ שאין כאן אלא אירוסין שייכי אהדדי ולבו גס בה עכ"ל: ומבואר דריב"ש מיירי מן האירוסין ולא בכנס אלא דשם כתב בנדון זה נראה שאעפ"י שאין כאן אלא אירוסין שייכי אהדדי ולבו גס בה ומשמע דשם הי' המעשה ידוע שהי' לבו גס בה וא"כ תיקשי על הרמ"א שפסק כן באירוסין סתמא: ולכן נראה דוקא היכא דהי' גירושין ביניהם מן האירוסין מצדם תו לית להו שייכות אהדדי ואין לבו גס בה אבל הכא דהגירושין לא הי' מצדם אלא דהב"ד כפו אותן בגירושין והוא הי' רוצה לישא אותה אמרינן לבו גס בה ודוקא היכא דהגירושין הי' מעצמם ולא מיתדר להו הוא דאין לבו גס בה אבל מה שהי' ע"י כפי' והמה רוצין היו בנישואין א"כ מסתמא נמי לבו גס דשייכי אהדדי:
סעיף יא
ס"ק ח
עד שיהי' לולד כ"ד חדשים. כתב בשטה מקובצת במדרש מסמיך לה אהאי קרא לא תבשל גדי בחלב אמו תבשל בגי' הכי הוי ושנים יתירים על כ"ד חודש כדאמרינן חוץ מיום שנתארס' וחוץ מיום שנולד ותו דאמרינן פ"ק דתענית דנ"ב שנה היו שנותיו של שמואל הרמתי וכתיב וישב שם עד עולם ומפרש בתלמוד ירושלמי עד עולמו של לוי דכתיב ומבן חמשים שנה ישוב אלמא הא דכתיב הנער כ"ד חודש הוי רש"י ז"ל במהדורא קמא עכ"ל
ס"ק ט
אפי' נתנה בנה למניקה פ' אע"פ דף ס' ת"ר נתנה בנה למניקה או גמלתו או מת מותרת לינשא מיד רב פפא ורב הונא ברי דרב יהושוע סבור למיעבד עובדא כי הא מתניתא אמר' להו האי סבתא בדידי הוי עובד' ואסר לי רב נחמן איני והא רב נחמן שרי להו לבי ר"ג שאני בי ר"ג דלא הדרי בהו א"ל רב פפי ואתון לא תסברוה מהא דתני' הרי שהי' רדופה לילך לבית אבי' או שהי' לה כעס בבית בעלה או שהי' בעלה חבוש בבית האסורין או שהלך בעלה למד"ה או שהי' בעלה זקן או חולה או שהיתה עקרה וזקנה איילנות וקטנה והמפלת אחר מיתת בעלה ושאינ' ראוי' לילד כולהון צריכו' להמתין שלשה חדשים דברי ר"מ ר"י מתיר ליארס ולינשא מיד ואמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כר"מ בגזרותיו אמרי לי' לאו אדעתי' והלכתא מת. מותר. גמלתו. אסור: ובתו' ד"ה אמר רב נחמן ז"ל אין לפרש דגזרינן מת אטו לא מת ונתנה בנה להניק אטו לא נתנה גומלתו. אטו לא גומלתו. דא"כ היכי שרי רב נחמן לבי ר"ג אלא י"ל דגזרינן במת שמא תהרגנו ונתנ' בנה להניק שמא תחזיר בה גומלתו אטו שמא תגמלנו ועדיין הוא צריך להניק עכ"ל ע"ש: ומהרש"א הקשה דלמה לא כתבו תו' דגזרינן הא אטו הא וכמו בהבחנה דגזרינן שאינן ראויות לילד אטו ראויות ע"ש: וכבר כתב הרא"ש בזה ז"ל ואפי' נתנה בנה למניקה או גומלתו אסורה לינשא דחיישינן שמא תמהר לגומלה כדי שתנשא ויסתכן הולד וכן נתנה בנה למניקה חיישינן שמא תחזיר בה המניק' והא דשרי רב נחמן לנשי דבי ר"ג אלמים וחזקי' היו ולא היו רשאו' לחזור ודבר ידוע ולא אתי למשרי באשה אחרת אבל שאר נשים אפי' נשבעה המניקת או הדירה ע"ד רבים שלא תחזיר בה אסור דאתי למיחלף באשה אחרת היכא דלא נשבעה כו' והיכא שגומלתו בחיי בעלה נראה שמותרת לינשא דליכא למיגזר מידי ולא גזרינן אטו לא גומלתו בחייו דכי ה"ג לא גזרינן דא"כ היכי שרי לדבי ר"ג לגזור אטו לא נתנ' למניק' אלא לא גזרינן אלא שמא תחזור בה המינקת או שתמהר לגומלו דודאי מינכר בין נתנה למניקה ובין לא נתנה למניקה ובין גומלתו ללא גומלתו וכן משמע הלשון מינקת שמת בעלה שהית' מניקתו כשמת בעלה עכ"ל הרי דלא גזרינן הא אטו הא ומשו' דמינכר נתנה למניק' אלא דגזרינן שמא תחזור והיכא דהדירה ע"ד רבים שפיר גזרינן אטו לא הדירה דכה"ג לא מינכר בין הדירה ללא הדירה:
ס"ק י
אפי' נשבעה המניקה או הדירה ע"ד רבים. ובהגהת מרדכי כתב להקל בדיעבד בנשבעה ע"ד רבים ע"ש ובתשובת מיימוני להלכות אישות סימן כ"ד כתב דהר"ר יעקב התיר בהדירה ע"ד רבים כיון דלא הדרא בי' ה"ל כהאי דר"ג ע"ש גם בשטה מקובצת כתב דנשבעה על דעת רבים לא מיחלף בלא נשבעה דנשבעת אית לי' קלא ע"ש בשם בעלי תוספות ובתשובת מיימוני כתב שם במניקת שהי' לה בעל והבעל יכול להפר נדרה דעינוי נפש הם כו' שמא יפר לה בעל בלחש ע"ש. והא דקרי לה עינוי נפש נראה לפי מ"ש הרמב"ם פכ"א מאישות ז"ל היא אומרת אני את בני והוא אינו רוצה שתניק אשתו כדי שלא תתנוול כו' וכיון דה"ל נוול ה"ל מדברים שיש בהן עינוי נפש. ולכן נראה בפנוי' יש לסמוך בשעת הדחק על המתירין בנשבעה
על דעת רבים: אלא דאכתי תיקשי נהי דאשה הנשבע' ע"ד רבים ודאי לא תחזור ניחוש שמא אם הילד תחזור בה משכירת המניקת: ובשטה מקובצת שם בסוגי' ז"ל שאני דבי ר"ג דלא הדרי בי' שאין המניקה חוזר' בה לאחר שקיבלתו להניק משום אימתם וגם הם אין חוזרין בהם מתוך חשיבתן וליכא למיחש למיתת הבן עכ"ל. וא"כ אי לאו דמשום חשיבתן לא הדרי הוי חיישינן שמא תחזור אם הילד: ולכן נראה דגם אם הילד תשבע שלא תחזור והשבועה יהי' ג"כ על דעת רבים: ואם האשה אם הילד תסלק למינקת כל דמי השכירות או שתתן לה משכון באופן המועיל אפשר דלא מהני דדוקא שבועה אית לי' קלא אבל נתינת המעות אפשר דלית לי' קלא ומחליף באינך לכן נראה שתשבע אם הילד ג"כ ע"ד רבים וכה"ג אפשר לסמוך בשעת הדחק על הפוסקים המתירין בשבועה ע"ד רבים:
ס"ק יא
ושכרו לו מינקת בחיי בעלה. כתב ב"ש ז"ל כן הוא באשר"י וכתב הב"י אדלעיל קאי שצמקו דדי' או פסק חלבה ושכרו מינקת וכ"כ מוהרש"ל וכן יש קצת גירסות בטור ועיין פרישה. וב"ח מסכים עם הגירס' או שכרו מינקת ולכאורה נראה דלא מהני שכרו מינקת לבד דהא בתשובת הרא"ש הביא דעת הסמ"ג דמתיר אם נתנה למניקה ג' חדשים בחיי בעלה ולא הניקה כלל תוך ג' חדשים והרא"ש מפקפק בהיתר ואיך פסק דמהני שכרו מינקת ולא קבע שום זמן עכ"ל: והמעיין באשר"י בפסקיו נראה דלא כתב שיעור כלל אלא כל שנתנה בנה למניקה בחיי בעלה סגי ע"ש שכתב ז"ל וכן משמע הלשון מינק' שמת בעלה שהיתה מניקתו כשמת בעלה ע"ש ומזה משמע דאפי' יום אחד בחיי בעלה סגי. אלא שכתב אח"כ באשר"י שם ז"ל ומטעם זה נרא' להתי' אשה שדדי' צמקו ואינה רגילה להניק לעולם או שפסק חלבה בחיי בעלה ושכרו לו מינקת בחיי בעלה ומזה נרא' דוקא שפסק חלבה אבל כל שלא פסק חלבה ה"ל בכלל מינקת חבירו כיון דיכולה עדיין להניק. ולכן נראה דבגומלתו מדינא ראוי להתיר אפי' גומלתו אחר מות בעלה אלא דחיישינן שמא תגמלנו בכדי שתהי' רשאה לינשא ויבא הולד לסכנה ע"י מה שתמהר לגמול אבל כיון דגומלתו בחיי בעלה ומוכח דלא לשום כוונת נישואין גומלתו סגי אפי' יום אחד בחיי בעלה אבל כל שלא גומלתו אלא ששכרה מינק' בחיי בעלה כל שלא פסק חלבה וראוי' להניק וגם הולד עדיין צריך הנקה אסור' לינשא עד שיהא פסק חלבה בחיי בעלה כן נראה:
ס"ק יב
או שנתנה בנה למניקה ג' חדשים קודם מיתת בעלה. כתב בח"מ ז"ל משמע אפי' לא פסק חלבה דאל"כ היינו בבא דרישא אבל מדברי הרא"ש משמע שבשלשה חדשים צמקו דדי' וצריך לומר דהכי קאמר כל שפס' חלבה עפ"י סיבה אפי' יום או יומים קודם מיתת בעלה או אפילו שהיא גרמה שפסק דהיינו שלא רצתה להניק משך שלשה חדשים וממילא צמקו דדי' עכ"ל: ומשמע מזה דאם נתנה בנה למינקת בחיי בעלה ג' חדשים ולא צמקו דדי' וכגון שהניקה ולד אחר לתענוג או לכאב הדדים באופן שלא צמקו דדי' עדיין אסורה לינשא אמנם מתשובת הריב"ש אינו נראה כן ז"ל סימן תס"ג ואף הגאונים ז"ל לא התירו אלא בנתנה בנה למניקה בחיי בעלה ולאחר שלשה חדשים מת בעלה דהשת' אינה נקראת מינקת חבירו כיון שיש שלשה חדשים שלא הניקתו ובשלשה חדשים כבר מכיר המינקת האחרת ותפסו להם הגאונים ז"ל ג' חדשים לחומרא שהיא השיעור הגדול הנאמר בגמ' בהכרת המניקת אבל בפחות מיכן לא התירו עכ"ל ולפי"ז אפי' לא צמקו דדי' וכגון שהניקה ולד אחר מחמת כאב הדדי' או לתענוג כל שלא הניקה בנה שלשה חדשים בחיי בעלה ונתנו למינקת מותרת לינשא. ובתשובת הרא"ש כלל נ"ג סימן ג' ז"ל אמנם חדשת דבר בכתבך כו' שכתבת שלפעמים היתה מניקה לתענוג לבתה באותן שלשה חדשים כו' ומאחר שלא מצינו התרה בגמ' אלא א"כ מת הולד שבאנו לסמוך על הר"מ ז"ל בשם הגאונים צריכין אנו לדקדק בלשונו שכתב אם פירשה מלהניק דמשמע פירשה לגמרי ופסק חלבה ואינה מניקה כלל עכ"ל ולפי מה שכתב הריב"ש דתליא שלשה חדשים בהכרה א"כ דוקא לולדה בעינן שיהי' פירש' לגמרי מלהניק דאם מניקה ולדה לפעמים לא הוי בכלל הכרה כיון דגם היא מניקתה לפעמים אבל אם פירשה להניק ולדה לגמרי שלשה חדשים אלא שמניק' הולד אחר לפעמים לתענוג אפי' לא צמקו דדי' נמי מותרת לינשא ולפי מ"ש הרא"ש בעינן שתהי' פרושה לגמרי מלהניח אפי' לולד אחר בכדי שיהי' צימוק דדים אז היא דמותרת לינשא והיכא דיש צד להקל רשאין לסמוך כה"ג על דברי ריב"ש דאם פירשה להניק ולדה בחיי בעלה שלשה חדשים אפי' היתה מניקה ולד אחר לתענוג ולא צמקו דדי' דמותרת לינש' משו' דכבר מכיר הולד המניקת האחרת וכמ"ש הריב"ש:
סעיף יב
ס"ק יג
ויכתוב לה כתובה אחרת כתב בח"מ ז"ל עיין ב"י מ"ש דכתובה הראשונ' נמחל שעבודה יא פלא פרע לה הכתובה ואין דבריו ברורין עיין בגוף התשובה של הרא"ש דמשמ' דאם תרצ' להחזיק כתוב' הראשונ' בידה עכ"ל: וב"ש כ' ז"ל כתב הב"י אפי' לא פרע לה הכתובה מכל מקום צריך ליתן לה כתובה אחרת משום דהוי שטר שנמחל שעבודה והיינו מסתמ' אמרינן כשהיא לא תבעה הכתובה בעת הגירושין דאז הי' זמן הגבי' מסתמא מחלה הכתובה אבל אם אמרה דרצונה להחזיק הכתובה עד שיחזיר אותה אין צריכה כתובה אחרת וכ"כ בח"מ עכ"ל: ולענ"ד נראה דלא הפסידה הכתובה במה שלא תבעה הכתובה בעת הגירושין וז"ל תשובת הרא"ש ואם תרצה תתבע כתובתה כשאר כל הנשים המתגרשות ואם תרצה לחזור אליו יכולה לומר לא אחזור אא"כ תכתו' לי כתוב' אחר' עכ"ל. ומשמ' דה"ל כמו בשא' נשי' דאפי' אינן תובעין כתובתן בשעת גירושין אחר כמה שנים ובשתיקה לא הוי מוחלת. ונראה דאפי' לא קיבלה כתובתה לאחר גירושין כשנשאה אח"כ צריך לכתו' כתובה אחרת דאסור לשהות עם אשתו בלא כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וממ"נ אם לא תמחול כתובה הראשונה הרי יושבת עם הבעל בנשואי שניים בלא כתובה דהא הכתובה הראשונה כבר הוא חוב עליו עבור נישואין הראשונים וכאלו חייב לה בשט"ח ואם תרצה למחול הכתובה בעד נישואי הראשונים ותחזיק הכתובה על נישואין שניים לא מהני מידי דהא כבר נמחל שעבודה ואפי' בתורת תנאי שאם תתאלמן או תתגרש יהי' מחויב הבעל לפרוע כתובה הראשונה דתו אינה קלה בעיניו להוציאה דאם יגרשנה יהי' מחויב לפרוע כתובה הראשונה זה נמי לא מהני כיון שאין לה תורת כתובה בנישואין שניים וכמ"ש תו' כה"ג פ' החובל דף פ"ט ד"ה כל לגבי בעלה ודאי מחלה ז"ל וא"ת נכתוב שטרא בשמי' דאז לא מצי מחלה כו' ותי' ר"י דכיון שאין הכתובה בשם האשה הרי הוא כאלו משהה בלא כתובה ואעפ"י שאינה קלה בעיניו להוציאה ע"ש וה"נ אעפ"י שאינה קלה להוציאה דנימא דמוחלת כתובה ראשונה כשלא תתגרש אבל אם תתגרש או תתאלמן יהי' צריך לפרוע כתובה הראשונה א"כ היא בלא כתובה מנישואין שניים וא"כ אין לך תקנה אחרת רק שיחזור ויכתוב לה כתובה בנישואי שניי' וכדברי הב"י וזה ברור: והרא"ש שכתב ואם תרצה לחזור אליו יכולה לומר לא אחזור עד שתכתוב לי כתובה אחרת נראה דלאו דוקא דלאו ברצונה תליא ואפי' אינ' אומרת לא אחזור עד שתכתוב לי כתובה אחרת נמי צריך לכתוב כתובה אחרת וכמ"ש:
סעיף יד
ס"ק יד
זה שאמרו בגרושה. כתב הרא"ש פ' החולץ ז"ל והיכא דקים לן דמעוברת היא תנשא אלמא תנן לא ישא אדם מעוברת חבירו ומניקת חבירו ומסיק משום דסתם מעוברת למניקה קיימא ודלמא מעברא ומיעכר חלבה וקטלא לי' ומתוך זה הי' אומר ר' שמשון גרוש' מניקת וגרושה מעוברת מותרת להנשא דלא משעבדא להניק עכ"ל ועיין בהגהת אשר"י פ' אעפ"י דס"ל ואעפ"י שאם מכירה כופה ב"ד להניקו מכל מקום אין שעבוד עלי' כל זמן שלא כפו אותה בב"ד ומותרת לינשא ולא דמי לאלמנה מינקה שחייבת להניק את בנה עכ"ל ומזה למדו קצתן דה"ה בצמקו דדי' בחיי בעלה דגם אלמנ' מעוברת מותר לישא כיון דלאו למניקה קיימא וכמו דמתיר ר"ש גרושה מעוברת משום דלאו למניקה קיימא: מיהו נראה דעכ"פ צריכה להמתין שלשה חדשים דהבחנה ואע"ג דהוכר עוברה כיון דאפי' הפילה צריכה להמתין ימי הבחנה ובתשובת הרא"ש כלל נ"ג ראובן בא על נערה ונתעבר' והודו שניהם שממנו נתעבר' ואח"כ נתקדשה לשמעון ונראה לב"ד שתנשא לראובן כיון שהיתה מעוברת ממנו והם מסופקים אם צריכה להמתין ג' חדשים כיון שנתן לה שמעון גט או דלמא כיון שידוע שהיתה מעוברת מראובן כו' תשובה כו' וכשמגרשה שמעון צריכה להמתין שלשה חדשים קודם שתנשא לראובן אעפ"י שהיתה מעוברת מראובן לא פלוג חכמים בענין הבחנה אפי' קטנה זקינה ואיילנות ואפי' שלח לה בעלה גט ממד"ה כולן צריכות להמתין שלשה חדשים עכ"ל:
ס"ק טו
דהא אי בעי' לא תניק לי' כלל ובתשובת נ"ב ז"ל הנה זה לי שנים רבו' הקשיתי על שטת ר"ש הזקן שחולה הטעם בשעבוד ומתוך כך מתיר גרושה והרי לב"ש שום אשה אינה משועבדת להניק כלל וכדאי' כתוב' דף נ"ט והרי בדף ס על מה דפליגי ר' מאיר ור' יוסי במניקה שמת בעלה הרי זו לא תתארס ולא תנשא עד כ"ד חודש ור"י אומר שמנה עשר חודש א"ר נתן בר יוסף הן הן דברי ב"ש הן הן דברי ב"ה שב"ש אומרים כ"ד חודש וב"ה אומרים שמנה עשר חודש ודוחק לומר דב"ש אומרים כ"ד חודש היינו לענין זמן היניקה כו' שהרי על שניקה שמת בעלה קאמר הן הן דברי ב"ש ועוד דא"כ ה"ל לר"נ בר יוסף לומר הן הן דברי ב"ש על משנה דגיטין דף ע"ה כמה היא מניקתו ב' שנים ר"י אומר ח"י חודש ה"ל למימר התם הן הן דברי ב"ש אלא ודאי דגם ב"ש וב"ה במניקה שמת בעלה פליגי וא"כ קשה לב"ש למה אסורה לינש' והא לא משעבדא לי' כלל כו' ומתוך קושיא זו הוכחתי דע"כ לא התיר ר"ש הזקן אלא בגרושה דאיכא אב אבל באלמנה דליכא אב מודה ר"ש הזקן שאין חילוק בין משעבדא ללא משעבדא עכ"ל: ועיין שטה מקובצת שם בדף ס' ז"ל ואפשר דר' נתן ורשב"ג בפירושא דב"ש וב"ש וב"ה פליגי דודאי ר"מ ור"י פליגי לענין נישואין דר' מאיר קאמר בהדיא לא תיארס ולא תנשא עד כ"ד חודש ור"י סובר עד י"ח חודש ומיהו בדברי ב"ש וב"ה איכ' לפרושי דהכי קאמרי ב"ש כ"ד חודש פי' שיעור היניקה כ"ד חודש ומיהו אין צריך להמתין מהלנשא כי אם כ"א חודש וב"ה סברי שיעור היניק' י"ח חוד' מיהו אינה צריכ' להמתין מלהנש' אלא עד ט"ו חודש אי נמי איכ' לפרושי דב"ש וב"ה בשיעור הנישואין נמי פליגי ר' נתן סבר כי היכ' דפליגי ר"מ ור"י בשיעור הנישואין וכדתני להדי' הרי זו לא תנש' כו' ה"נ פליגי ב"ש וב"ה דהן הן דברי ב"ש הן הן דברי ב"ה ורשב"ג סובר דב"ש וב"ה בשיעור היניקה פליגי ולדברי האומר כ"ד חודש מותרת לינשא בכ"א חודש ולדברי האומר י"ח חודש מותרת לינשא בט"ו חודש מהא דא"ל אביי לאריסימן דבעי ליארס בט"ו חודש מדר' מאיר ור"י הלכה כר"י היינו לומר דשיעור היניקה אינו אלא י"ח חודש ועיק' סמיכותי' מדמר עוקב' דאמ' לי התיר ר' חנינא ליש' לאחר ט"ו חודש עכ"ל. ומבואר דלרשב"ג ודאי עיקר פלוגתי' דב"ש וב"ה אינו אלא בשיעור יניקה וסבר דלנישואין בצרי לה שלשה חדשים לכל חד כדאית לי' ור' נתן נמי מודה דעיקר פלוגת' דב"ש וב"ה בשיעור יניקה אלא דר' נתן לא סביר' לי' הך פחת דג' חדשי' וס"ל דכי היכ' דפליגי בשיעו' יניקה ה"נ לענין נישואין ולדברי ב"ש כ"ד חודש והיינו לדידן דאלמנה משעבדא ולב"ה י"ח חודש. והא דאמר אביי לאריס' דבעי ליארס מהאי דר' מאיר ור' יהודא דהלכ' כר"י ומנלן דסובר ר' יהודא שיעור יניקה י"ח חודש ודלמא הוא לבתר שיעורא דעכירת חלבה וה"ל שיעור יניקה כ"א חודש כיון דר"י לענין נישואין קאמר משום דבהדיא מצינו לר' יהודה שיעור יניקה י"ח חודש בפ' מי שאחזו דף ע"ה דר' מאיר ס"ל ע"מ שתניקי את בני היינו שתי שנים ור"י ס"ל י"ח חודש ע"ש
ס"ק טז
לא תניק לי' כלל ואפי' בשכר כתב ב"ש ז"ל הנה באלמנה נמי משכח' לה דאינה חייבת להניק היינו כשהיא עשירה או היכ' דאין לה מזונת ולפי"ז י"ל גם אלמנה מותרת להנשא כו' וכן פסק בתשובת אמונת שמואל ויסוד בנין שלו שסמך על הר"ש הזקן דס"ל גרושה מותרת להנש' משום דאין חייבת להניק אבל אין נ"ל להקל דהא לא כתבו הפוסקים היתר זה אלא בגרושה ולא באלמנה וע"כ הטעם משום דגרושה לעול' היא פטורה להניק א"כ אינה בכלל מניקה אבל אלמנה דלפעמים חייבת אז היא בכלל מניקה כו' ולכאורה יש להביא ראי' מש"ס אפי' אלמנה עשירה אסורה דהא בי ר"ג התירו חז"ל משום דהם מפורסמי' ובודאי בי ר"ג עשירים היו ומכל מקום מחמת עושרם אסורין וא"ל דמיירי אלמנה מאחר ובאה לינשא לר"ג מש"ה צריך שם הטעם בי ר"ג מפורסמי' דהא רש"י פי' שם כשהי' שם בר"ג אלמנ' מניקה משמע שהי' נשי ר"ג עכ"ל. והנה לכאורה כיון דמש"ס לאו ראי' דאי' למימר אלמנ' מאחר וכמ"ש ב"ש ונשאת לר"ג ומדברי רש"י נמי לאו ראי' דאפשר דרש"י אינו סובר כשטת ר"ש הזקן אבל לשטת ר"ש הזקן אי' למימר דכשם שגרושה מותרת משום דלא משעבדא ה"נ אלמנה עשירה לא משעבדא והש"ס מיירי מאלמנ' מאחר ונשאת לר"ג מיהו נראה דברי רש"י מוכרחין והוא דכתב הרא"ש בתשובה כלל נ"ג ז"ל ומה שהתי' ר"נ לדבי ר"ג היינו אם אחת מדבי ר"ג שכרה מינקת כו' אבל אם איש א' מדבי ר"ג נתן עיניו במניקת דעלמא לישאנה ושכר מינקת לבנה בזה לא התיר ר"נ וטעם נכון יש לחלק כי כשהאשה היא מדבי ר"ג אם ימות הוא מדבי ר"ג לא הדרא בה המניקת אבל אם א' נשא מינקת דעלמא לא תירא כל כך המינקת כיון שהילד אינו מדבי ר"ג ואולי תחזור בה דאי לא תימ' הכי הפקעת תקנת חכמים כל אשה מינקת תבק' לא' מדבי ר"ג שישכיר לה מינקת אלא ודאי רב נחמן לא התיר אלא לנשים מניקות של ר"ג עכ"ל ולזה הוכרח רש"י לפרש כשהי' בהם בדבי ר"ג אלמנה מינקת וא"כ ראיית הב"ש נכונה. ובעיקר דברי אמונת שמואל שהעלה דבעשירה דלא משתעבדא ה"ל דין גרושה דמותרת לדעת ר"ש הזקן ולענ"ד דביניקה אין חילוק בין עשירה לעניה ומשום דכל זמן שהבעל חי והכניסה לו כדי לקנות שפחה או לשכור שפחה וכמבואר בש"ע סימן פ' סעיף ט' היא אומרת ראוי הוא לקנו' או לשכור שפחה ע"ש. וכיון דפטורה ממלאכות וה"ה מיניקה לא משעבדא לי' אבל כשמת בעל ומחויבין היורשין להחזיר לאלמנה כל נכסי' ונדוני' שלה ואפי' אם עדיין לא גבתה אינו אלא חוב ביד היורשין וא"כ כל זמן שניזונת ודאי מחייבה במעשה ידי' ליורשי' והנקה בכלל מעשה ידיה. ובר"פ אלמנה ניזונת בהא דתנן אלמנה ניזונת מנכסי יתומים מעשה ידי' שלהן איבעי' להו ניזונת תנן או הניזונת תנן ניזונת תנן וכאנשי גליל ולא סגי דלא יהבי לה או דלמא הניזונת תנן וכאנשי יהודא ואי בעו לא יהבי לה ומסקי' ניזונת תנן וכתבו תו' דהכי פירושא ניזונת תנן וכאנשי גליל שהיא ניזונת על כרחין של יתומים והלכך מעשה ידי' שלהן אבל לאנשי יהוד' שמדעתם ניזונת ויכולין לסלקה אין מעשה ידי' שלהן או הניזונת תנן וכאנשי יהודה דאפי' לאנשי יהודה דאי בעו לא יהבי לה אפ"ה מעשה ידי' שלהן ע"ש וכיון דמסקי' ניזונת תנן ממילא מבואר דלאנשי יהודא כיון דיכולין לסלקה אין מעשה ידי' ליורשין וא"כ תיקשי לרב דס"ל כאנשי יהודה בפרק נערה דף נ"ד ולדידי' אלמנה לא משעבדא ליורשין להנקה ורב ושמואל דאמרו תרווייהו צריכה להמתין כ"ד חודש פ' אע"פ דף ס'. ונראה דרב ס"ל דהניזונית תנן וכ"כ בחידושי מוהרי"ט ע"ש לשטת רש"י ז"ל דלהכי מבעי' לי' אי ניזונית תנן קשיא לרב ע"ש גם בחידושי פני יושוע כתב ר"פ אלמנה ניזונית ע"ש בשטת רש"י דבהא גופה פליגי רב ושמואל אי ניזונית תנן או הניזונות תנן ע"ש והא דפשיט שם מדשמואל דהניזונת תנן וכאנשי יהודא ושמואל גופי' ס"ל הלכה כאנשי גליל כבר כתב בשטה מקובצת שם דהוי ס"ד דשמואל חזר בו עד דדחי לי' ע"ש וכיון דרב ס"ל דהניזונית תנן א"כ ממילא משעבד' אפילו לאנשי יהודא. אלא דלפי"ז לדידן דקי"ל כשמואל וכאנשי גליל ונזונית תנן וא"כ לאנשי יהודא אין מעשה ידי' ליורשין ועכשיו דנהיגין כאנשי יהודא ומשום דיכולין לתקן כל ב"ד במקומן שהיתומים יכולין לסלקה בכל עת שירצו וכמבואר בסימן צ"ב סעיף ג' ע"ש וא"כ עכשיו אין מעשה ידי' ליורשין וכבר כתב הב"ח בסימן צ"ה דהיכא דיש תקנה לעשות כאנשי יהודא אין מעשה ידי' שלהן וכן כתב הב"ש בסימן צ"ה ע"ש וא"כ האידנ' דלא משעבד' להנקה אפי' עניה ולא משכחת עכשיו איסור מינקת לדברי שו"ת אמונת שמואל ע"ש בתשובה הנ"ל תשובת הגאון מוהר"ש לוצאטו שכתב ליישב מה שהקשה ר"ת על ר"ש הזקן ז"ל ועוד דאלמנה לא משתעבד' מכי תבעה כתובה או להנשא וע"ש שכתב דשאני אלמנה דבדידה תלי' הפקעת השעבוד ומשום שלא תניק תובעת כתובתה וכן מ"ש הרא"ש טענה אחרת נגד השר שתאמר איני ניזונית ואינה עושה גם זה בדידה תלי' מלת' משא"כ במגורשת עכ"ל ע"ש ולפי מ"ש א"כ האידנ' כל האלמנות דינה כמגורשת דעכשיו אין מעשה ידי' ליורשין. ואין לומר כיון דמדינ' קי"ל כאנשי גליל ומעשה ידי' ליורשין ומשעבד' להנקה ומה"ט מניקה אסורה לינשא מש"ה אפי' עכשיו מינקת אסירה דכל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו אע"ג דהטעם בטל האיסור במקומו דכיון דגם כשהי' הדבר באיסור היו העשירות מותר' לינש' לדברי שו"ת הנ"ל משום דלא משעבדא ועכשיו כולן דין עשירות להם לא שייך בזה משום דבר שנאסר במנין. מיהו לפי מה שמבואר לפנינו בסימן צ"ה סק"א דגם האידנא מעשה ידי' ליורשין ודלא כב"ש ע"ש א"כ א"ש דגם האידנא עניות אסורות לינשא. שוב ראיתי בס' הפלאה להרב הגאון בעה"מ שם בחידושיו הקשה לדעת הר"ש הזקן דהיכא דלא משעבדא לית בה דין מינקת דא"כ לרב דס"ל כאנשי יהודא דלעולם לא משעבדא להנקה לפי מ"ש תו' ר"פ אלמנה ניזונת והיכי קאמר רב צריכ' להמתין כ"ד חודש ובחידושי הגאון הנ"ל לש"ע סימן צ"ג כתב ליישב לפי מ"ש הב"ח סימן צ"ג דכל היכ' דאסורה לינש' מחמתו יש לה מזונת בע"כ ולכן אסורה לינשא כדי שיוכרחו היורשין ליתן לה מזונת ומעשה ידי' שלהן דהיינו הנקה ע"ש. ואינו נראה דכיון דדעת הר"ש הזקן הסיבה דאסרו מינקת היינו משום דמשעבדא לי' להנקה ומש"ה התי' בגרושה ואיך יהי' מן המסובב סיבה דכיון דלאנשי יהודא לא משעבדא להנקה למה יאסרו אותה לינשא. אלא דקושיא מעיקר'
ליתי דלרב דס"ל כאנשי יהוד' ס"ל דגרסי במשנתינו הניזונית וכמ"ש. גם ראיתי שם בס' הפלאה בחידושיו פ' מציאת האשה מעין הדברים שכתבנו בהני דר"ג דאע"ג דעשירים היו משום דגבי יורשין לא מהני הנדוניא כיון דחייבין להחזיר תיכף אחר מות אביהם וכיון דאסורה לינשא תתבע את הנדוניא מיורשין וע"ש. ואינו צריך לזה שתתבע את הנדוניא דגם אם לא תתבע הנדוניא כיון דאחר מות בעלה הגיע זמן פרעון הנדוניא ה"ל כמו שאר חוב שיש לה ביד היורשין וא"כ מעשה ידי' ליורשין ודברי המחבר הנ"ל אינו מוכרח דמ"ש כיון דאסרוה לינשא תתבע את הנדוניא מיורשין ומעשה ידי' ליורשין ע"ש דאדרבה אי תיאסר אות' לינשא לא תתבע את היורשין בכדי שלא יהי' מעשה ידי' ליורשין ואז תהיה מותרת לינשא ואחר הנישואין תתבע את היורשין הנדוניא אלא דלאו בתביעה תליא מלתא ומשום דדוקא לגבי בעל כשהוא חי לא משעבדא ליה ליניקה כיון דבעל אוכל פירות מדינא בנכסי אשתו ויש לה נדוניא גדולה מש"ה פטורה מהנקה אבל כשמת בעלה דיורשין מחויבין להחזיר אין לה דין עשירה לגבי יורשין כיון דהמה מחויבין מדינא להחזיר לה גם כשתניח את הנדוניא ביד היורשין לא מהני לה מידי כיון דאינו אלא כמו חוב ביד היורשין שהגיע זמנו לפרוע וזה פשוט וברור עוד שם כתב בס' הנ"ל בכוונת ב"ש שהקשה מהנך דר"ג דעשירים וכתב לפרש שבעליהן עשירים היו ועולה עמו ואינה יורדת אפילו לאחר מיתה ע"ש. ולענ"ד נראה דלא אמרו עולה עמו ואינה יורדת אלא במה שבינה לבין בעלה כמו קבורה דעל הבעל לקובר' צריך לקוברה לפי כבודו דעולה עמו אפי' לאחר מיתה וכן במזונת אלמנה כיון דהוא חוב על הבעל ובתנאי כתובה נשתעבד מחיים אלא דזמן פרעון לאחר מותו וכמ"ש הרב המגיד בפי"ח מהל' אישות ע"ש ומש"ה גם לאחר מותו כיון דחוב מזונות על הבעל צריכין ליתן לה מזונו' לפי כבוד הבעל וכמ"ש בש"ע סימן צ"ד דאם כבוד בעלה גדול נותנין לה מזונ' וכסות לפי כבודו אבל מעש' ידי' דליורשין תקנו לא שייך לומר גבי יורשין בעלייתו של בעל ובמה שאביהם עשיר ואע"ג דיורשין למזונות במקום בעל ועמ"ש בסימן צ"ה סק"א היינו לענין מזונת שמחויבים אבל אם הבעל עני אע"ג דיורשין עשירין הוי אינם צריכין ליתן מזונות לפי כבוד עשרם דבזה לאו בעל נינהו וה"נ לענין מעשה ידי' דיורשין לא מפסדי במה שבעל עשיר הי' אלא דכל שניזונית מיורשין תקנת חכמים שמעשה ידי' ליורשין ואע"ג דב"ש כתב בסימן צ"ה סק"ב ז"ל מעשה ידי' שלהן עיין סימן פ' בענין מלאכות שלה תליא הכל בעושרו וכן אם היא פטור' לעשות מלאכה לבעלה פטורה לעשות ליורשין ע"ש ואינו מוכרת די"ל דגבי בעלה אמרי' בעלייתו של בעל וכן אפי' לאחר מות בעל מה שמגי' מן הבעל ונג' הבעל דהיינו מזונת שחייב בעלה ואמרינן דנותנין לה מזונת לפי כבוד עושרו בחייו אבל מה שתיקנו חכמים ליורשין שיהי' מעשה ידי' שלהן עבור מזונת לית בהו משום עלייתו של בעל ועשירות שלה אינו מועיל לגבי יורשין כיון דאחר מות בעלה מחויבין לסלק לה הכל ואינו אלא כמו חוב וכמ"ש זה הנראה לענ"ד ודו"ק:
ס"ק יז
ומשמע מדבריו דה"ה לגרושה כתב בסמ"ג עשין נ' ז"ל הרב ר"ש מפאלאיזא הי' אומר דגרושה מניקה מותרת לינשא בתוך זמן הזה מפני שאנו אומרים בפ' אעפ"י נתגרשה אינו כופה להניק ולא הודה לו ר"ת לחלק בדבר מפני שבמקום שמכירה כופה להניק וגם בשאלתות פוסק דל"ש גרושה ול"ש אלמנה עכ"ל. ולכאורה משמע דלא פליג ר"ת אלא במכירה וכן הבין מוהר"י מינץ ע"ש אבל מדברי תו' והרא"ש מבואר דר"ת ס"ל דאין חילוק כלל בין אלמנה לגרושה וכמ"ש תו' בשם ר"ת דאלמנה נמי אינה משועבד' כשאומרת איני ניזנת ואיני עושה או כשרוצית לינשא ע"ש ובאלמנה ודאי אפי' אינה מכירה דהא אפי' מעוברת אסורה מה"ט דלמניקה קיימא ואע"ג דאינה מכירה לעולם וא"כ ה"ה גרושה אפי' אינה מכירה וגם בסיום דברי הסמ"ג שכתב וגם בשאלתות פוסק דל"ש גרושה ל"ש אלמנה מבואר דגרושה ואלמנה שוין ובאלמנה ודאי אפי' אינה מכירה לא תנשא עד כ"ד חודש ולפי מ"ש מוהרש"א בטעמא דר"ת דאוסר בגרושה אע"ג דלא משעבדא דגזר אטו מכירה ע"ש אפשר לפרש בכוונת ר"ת שהובא בסמ"ג דלא הודה לו לחלק בדבר מפני שבמקום שמכירה כופין אותה להניק גזרינן אינה מכירה אטו מכירה והר"ר שמשון נראה דסובר דבגרושה אפי' מכיר' אע"ג דכופין אותה להניק משום סכנת הולד כיון דלאו בתורת שעבוד הוא מותרת לינשא וכמ"ש בהגהת אשר"י ע"ש א"כ לא שייך למיגזר אטו מכירה כיון דמכירה נמי לא מיתסרה. אך קשה דאי נימא דגזרינן אטו מכירה א"כ היכי לא שרי רב נחמן להני דבי ר"ג כיון דבי ר"ג נמי כל שמכירה אסור וכמ"ש הרב המגיד פרק י"א מגירושין ז"ל וכתב הרשב"א בתשוב' דאפי' לר"ג כל זמן שהניקתו האם עד שמכירה לא תנשא אלא כופין אותו ומניקתו מפני סכנת הולד עכ"ל. ואין לומר דשאני דבי ר"ג דלא גזרינן בהו הא אטו הא משום דענינם נודע ומפורסם וכמו שיבואר לפנינו בשם הריב"ש דהתם היינו שענינם נודע ומפורסם בנתנתו למינקת אבל זה שיתפרסם אם הולד מכיר' או לא דבזה צריך בדיקה אם מכירה ולא יתכן בזה פרסום וא"כ אפי' נתנתו למינקת נגזור אטו מכירה. ונראה לפי מ"ש בשטה מקובצת ז"ל ואם הי' מכירה פי' המורה שאינו רוצה לינק מאשה אחרת ע"ש. ולפי"ז כיון דהא דנתנתו למינקת בהני דבי ר"ג עיקר ההיתר הוא משום דידוע ומפורסם ענינם וכמ"ש הריב"ש בסימן תס"ב ז"ל ואף אם נאמר דאי' לדרב נחמן דשרי לבני ר"ג היינו משום דהני דבי ר"ג היו מפורסמים באלמות והי' ענינם נודע לכל ישראל ואין לגזור בהו אטו אחריני' וה"ל כמת עכ"ל וכיון דנודע ומפורסם ענינם שנתנו למניקה אחרת תו לא הוי מכירה כיון דקיבל הולד מינקת אחרת ובאשה דעלמא אפי' נתנו למניק' אחרת וה"ל אינה מכירה כיון דאין הענין נודע שנתנתה למניקה אחרת וגזרינן הא אטו הא. מיהו מדברי הרא"ש משמע דלא מיחלף נתנתו למינקת אטו אינה נותנה למינקת משום דמינכר בין נתנה למניקה ע"ש שכתב דבנתנה למניקה הטעם דאסור משום דחיישינן דלמא הדרא בה ובגומלתו נמי מינכ' אלא משום דגזרינן שמא תמהר לגומלו קודם הזמ' אבל לא גזרינן הא אטו הא ע"ש. ודברינו נכונים למ"ש הריב"ש דשפיר גזרינן הא אטו הא ובדבי ר"ג משום דענינם מפורסם א"כ ניחא דלא גזרינן אטו מכירה אע"ג דמכירה אין בו משום פרסום כיון דצריך בדיקה מיהו כיון דנודע שנתנו למניקה ה"ל ידוע שאינה מכירה וכמ"ש. אמנם בשטה מקובצת כתב על פי' המורה ז"ל ואינו נ"ל דא"כ אמאי בעי עד כמה ופליגי אמוראי בשיעורא כל שנראה שאינה רוצה לינק מאש' אחרת אזי נכוף אותה ועוד האי דאותבי' בדרא דנשי מה צורך בבדיקה נרא' אם יונק מאשה אחרת מש"ה נראה לי שאעפ"י שהוא יונק אם הוא מכיר את אמו כופין אותה שכיון שהוא מכירה אם תניחנ' תיקש' לו פריש' אמו ומסתכן כו' ואלו כפי' המורה כיון שלא הי' יונק מאשה אחרת מה לו לומר הוי קא מסוי לאפה אלא ודאי יונק הי' מהם ואפ"ה מפני שהי' מכיר את אמו כפו אותה והלשון מוכיח דקאמר אם הי' מכירה ולא קאמר אם לא הי' יונק אלא ממנה ר' ישעי' מטראני ז"ל עכ"ל. ולפי"ז הדרא קושיין לדוכת' דגם בדבי ר"ג ונתנתו למניקה נגזור אטו מכירה:
ס"ק יח
דדוקא שהניקתו קודם שנתגרשה עד שהכירה. והוא דעת הרשב"א להתיר בגרוש' כיון דלא משעבדא ואין איסור בגרושה אלא בהניקתו קודם שנתגרשה עד שהכירה. ומשמע מדברי הרשב"א דאם הניקתו אחר שנתגרשה עד שהכירה כיון דבתחלה לא משעבדא כלל ה"ל כאשה דעלמא שהניקה עד שהכירה דאין כופין אותה ודוקא שהניקתו קודם שנתגרשה דאז הי' משעבד' לי' להניק והניק' מתוך שעבוד' עד שהכיר' ומש"ה אפי' נתגרש' אחר שהכירה כיון דכבר משעבדא והכירה הי' מתוך שעבודה הוא דכופין אותו אבל אם הניקתו אחר שנתגרשה עד שהכירה כיון דמעולם לא משעבד' אינה נכנסת בשעבוד במה שמכירה. וניחא בזה הא דכ' הרמ"א סימן פ"ב ז"ל וי"א דאפי' אשה אחרת שהניקה ולד עד שמכירה כופין אותה ומניקתו בשכר מפני סכנת הולד ע"ש ולכאורה ליכא מאן דפליג בהדיא בזה. ולפי מ"ש מוכח מדברי הרשב"א דבאשה דעלמא אין כופין אלא דוקא במכירה מתוך שעבודה: