אבני מילואים א - ב· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]
סימן יא
סעיף א
ס"ק א
הרי היא אסורה כתב ב"ש ז"ל ומבוא' ברמב"ם אפי' אם העיכוב הוא ממנו דהוא לא הי' רוצה להשקותה מכל מקום אסורה היא לו והטעם משום דאחר קינוי וסתירה היא אסורה לבעל ולבועל ואין תקנה אלא ע"י בדיקת המים וכו' א"כ ממילא היא אסורה כיון דאינ' יכול' להתבר' אם היא טהור' ואפשר הב"ד יכולין לכופו שישקה אותה כדי לברר הספק מכל מקום אם לא השקה אותה אסורה לו ולנחשד עכ"ל ע"ש. ובמשנה למלך פ"ב מסוטה כתב ז"ל ומהאי דפ' האשה רבה שכתבתי לעיל יתבאר לך ביטול דברי ב"ש ומשם יתבאר לך דאפי' אם הוא רוצה לחזור ולהשקותה אינו יכול להשקותה עוד ודוק בתוספות שם עכ"ל. והוא בפ' האשה רבה דף צ"ה אלא אמר ר' יוחנן סוטה ומקשה סוטה למאן אלימא לבעל בא עלי' בעל אסרה עלי' לבועל מאי ארי' בא עליה אפי' נתן לה גט ואפי' אמר אין אני משקה אותה ובתו' ד"ה אילימא בסוטה לבעל פי' כשבא עלי' בעל אסורה לבועל לעולם ששוב אין מים בודקין אותה מאי ארי' בא עלי' כו' או אמר אין אני משקה אותה שוב אינו יכול להשקותה ואסור' לבועל לעולם ותימא לרבינו יצחק דמנלן כשאומר איני רוצ' להשקות' דשוב איני יכול להשקות' ואומר ר"י שיש להוכיח קצת דמכי אמר איני משק' קתני במתני' בסוטה דף כ"ג בהדי הנהו דמנחותיהן נשרפות שאין ראויין עוד לשתות עכ"ל. ומבואר דאפי' חוזר ורוצה להשקותה אינו יכול וא"כ איך שייך כפי' לכופו שישקה אותו כיון דאינו יכול שוב להשקותה ולא מהני השתי' אמנם בעיקר ראיית התוס' מהאי דתני בהדי הנך דמנחותיהן נשרפות קשה לי דהתם ודאי המנחו' נשרפו אפי' נימ' דיכול לחזו' ולהשקות' ומשום דס"ל דיחוי וכדאמר ר' יוחנן בסנהדרין דף מ"ז ובהוריות דף י"א זבחים דף י"ב אכל חלב והפריש קרבן ועבד ע"א וחזר בו הואיל ונדחה ידחה ע"ש ואע"ג דהתם נמי בידו לחזור אפ"ה ה"ל דיחוי וא"כ בזה נמי שאמר אינו משקה ה"ל דיחוי אע"ג דחזל בו אח"כ ורוצה להשקות' ואם חזר בו קודם שהפריש' המנחה נימא דיכול לחזור ולהשקותה אע"ג דאנן לא ס"ל הך דר' יוחנן באכל חלב ועבד ע"א והיינו משום דס"ל בעלי חיים אין נדחין ע"ש ביומא דף ס"ד אבל מנחות איתנהו בדיחוי ובתוס' סוכה דף ל"ג ד"ה נקטם מערב י"ט דהך דזבחים דף ל"ד דתנן גבי קיבל הכשר נתן לפסול יחזיר לכשר ופריך בגמ' ליהוי דיחוי ומשני רב אשי כל שבידו לא הוי דיחוי ובזבחים דף נ"ט דהואיל ונדחה ידחה אעפ"י שבידו לתקן וצריך לחלק בדברים ע"ש וא"כ אפשר דהך דאומר איני משק' דמי להך דר"א דכל שבידו לאו דיחוי וא"כ שפיר ראי' מהך דמנחותיהן נשרפות ובתוס' זבחים דף ל"ד ד"ה כל שבידו לא הוי דיחוי ע"ש ז"ל וגבי כיסוי הדם דקרי לי' דיחוי כשכסהו הרוח ונתגלה כיון דאין מצוה לבטל הדיחוי לא חשיב בידו ולא דמי להכא דמצוה לאוספו והפריש קרבן והמיר דלעיל דף י"ב אין זה קרוי בידו כיון דאין דעתו לחזו' עכ"ל. וא"כ הך דאינו משקה כיון דמצוה להשקותה ולבטל הדיחוי חשיב בידו כהאי דזבחים דף ל"ד: אולם כיון דעיקר המנחת סוטה של האשה היא והאשה היא הבעלים וכמ"ש רש"י בסוטה דף י"ט ע"ש. ואע"ג דמשל בעל באה מנחת סוטה אבל המנחת סוטה קרבן אשה היא והבעל הוא המביא משלו וכיון דקרבן אשה היא נראה דהוי דיחוי מכי אמר איני רוצה להשקותה ואע"ג דבידו לחזור ולהשקותה כיון דקרבן דידה היא והאשה אין בידה שיחזור הבעל וחשיב לאו בידה וה"ל דיחוי ומש"ה המנחה נשרפת וצ"ע:
ס"ק ב
וה"ה אם נאסרה לבעלה בשבילו אסור' לו כתב הרב המגיה במשנה למלך ז"ל עיין בתשובת מוהר"א ששון סימן קצ"ז שנסתפק בבועל שני אם נאסרה לו כיון שכבר היתה אסורה ועומדת ועיין מה שהשיגו עליו בס' שבות יעקב ח"א סימן צ"ד ובס' שער אפרים בקו' אחרון ועיין בפ' ארוסה דף כ"ה דאלמנה לכ"ג כו' מקני להו לאוסרן לבעל כבועל אלמא אפי' היכא דאסורה וקיימא עליו אסורה לבועל עכ"ל: ולענ"ד נראה דהתם באלמנה לכ"ג ושם נמי תני ממזרת ונתינה לישראל דאמרו בש"ס דמקנין לאוסרה לבועל ע"ש התם כיון דאיסור סוטה חייל לבועל חייל נמי לבעל אע"ג דאסור' וקיימא משום אלמנה לכ"ג או משום ממזרת ונתינה חייל ע"י כולל מגו דחייל איסור סוטה לבועל חייל נמי לבעל וא"כ שפיר חשיב ונטמאה ונטמא' א' לבעל וא' לבועל דע"י קינוי תאסר לבועל וממילא תיאסר משום איסור סוטהלבעלע"י כולל דבועל אבל בבועל שני לא שייך כולל כיון דהאי איסור סוטה כבר הי' על הבעל ע"י בועל ראשון וכיון דלא מצי חייל על הבעל אינו חל נמי על הבועל. ובסוטה דף כ"ו ע"י כל עריות מקנין פשיטא מהו דתימא נטמאה נטמאה שני פעמים א' לבעל וא' לבועל היכא דקא מיתסרא בהאי זנות אבל הא הואיל ואסורה וקיימא אימא לא קמ"ל ובתוס' שם ז"ל תימא הא שמעינן לה מאלמנה לכ"ג דאסורה וקיימא לבעל ואפ"ה איצטרך קרא דכי תשטה אשתו למעוטי הא לאו הכי הוי שותה עכ"ל, ונראה דבפ' גיד הנשה דף ק"א מאן האי תנא דאיסור כולל באיסור חמור ובתוס' פד"א דף ל"ג ד"ה אמר ר' יוסי הבער' ללאו יצא' ושם מבואר מדבריה' דהיכא דתרווייהו לאוי חייל שפיר בכולל וע"ש שהקשו האיך חייל איסור אחות אשה באיסור כולל אאיסור אשת איש דחמירא מיני' ותירצו דאיסור אשת איש קיל דיש לה היתר בחיי אוסרה ע"ש וניחא דתנן ע"י כל העריות מקנין דכל העריות בכללן נמי אותן עריות שאין להם היתר בחיי אוסרין וסד"א א' לבעל וא' לבועל ובזה לא חייל לבועל ע"י כולל דבעל דאיסור קל לא חייל על איסור חמור ע"י כולל אבל באלמנה לכ"ג שפיר צריך קרא דכי תשטה אשתו הא לאו הכי היתה שותה דחייל לבעל ע"י כולל דבועל וכמ"ש דתרווייהו לאוי נינהו ועיין במ"ש הרב המגיד פי"א מגירושין בשם הרשב"א דאפי' סוטה קאי עלי' בלאו דאמרינן בסוטה בא עלי' בדרך לוקה ומשום דספק עשה הכתוב כודאי וע"ש וכ"כ תוס' ביבמות דף פ"ה ד"ה ולר' מתיא בן חרש ז"ל ועוד דלא מרגלא לי' דהשתא איכא תרי לאוי ע"ש ומבואר דספק סוטה נמי חשיב לאו וא"כ שפיר חייל לבעל לאו דסוטה ע"י כולל דבועל אבל בעריות ס"ד דלא חייל כיון דליכא איסורא לבועל וע"י כולל דבעל לא חייל לבועל משום דאיסור סוטה דבלאו הוי קל על חמור והוה עריות שאין להם היתר בחיי אוסרן: עוד שם בסוטה דף הנ"ל נכרי מקנין על ידו פשיטא מהו דתימא ונטמאה ונטמאה א' לבעל וא' לבועל היכא דקא מתסרא בהאי זנות אבל הא הואיל ואסורה וקיימא אימא לא קמ"ל והקשו בתוס' ז"ל תימא מאי קמ"ל רב הונא והא
מתני' היא ע"י כל עריות מקנין ע"ש: ולפי מ"ש יש ליישב דבכל העריות נהי דאין איסור חל על הבועל אפילו ע"י כולל דבעל ומשום דהוי קל על חמור ולא מהני בזה כולל אבל איסור מיהא רכוב דכל מקום דאין איסור חל על איסור אמנם איסור רכיב עלי' ולא הותר לו אלא שאין עונשין על השני כיון דאין אחע"א וכדאיתא ביבמות דף ל"ב נ"מ לקוברו בין רשעים גמורים א"כ מיחסר לבעל כיון דגם לבועל אי' איסור סוטה דהא איסור רכיב עלי' אבל גבי נכרי דליכא שום איסור על הנכרי וקמ"ל אע"ג דליכא שום איסור על הבועל חייל על הבעל משום דהא דלא קאי הבועל באיסור אינו מעכב איסור על הבעל וחייל על הבעל אפי' הבועל נכרי אבל בבועל שני דליכא שום איסור עכשיו על הבעל מן בעילת השני דהא בלא"ה קאי באיסור סוטה מבועל ראשון מעכב איסורא נמי לבועל שני וכדברי מוהר"א ששון ולא שייך בזה נ"מ לקוברו בין רשעים גמורים כיון דאינו איסור חדש אלא איסור סוטה וכבר אסורה וקיימא משום איסור סוטה מבועל ראשון ודו"ק:
ס"ק ג
דבר מכוער בתשובת מוהר"מ לובלין סימן פ' העלה בשטת הרמב"ם דס"ל דהך ברייתא דרבי דתני הואיל ומכוער הדבר תצא דמבעל נמי קאמר כו' וכדי שלא יקשה עליו כל הקושיות שהקשו המפרשים על פירש"י והשאילתות דאין אשה נאסרת על בעלה אלא בקינוי וסתירה וגם אמרינן דלקלא דלבתר נישואין לא חיישינן לזה חילק הרמב"ם דהיינו להוציא אותה מבעלה בב"ד אבל מכל מקום בעדי כיעור אם רצה להוציא כמו בעוברת על דת משה ויהודית ע"ש שכתב כן בשם הסמ"ג ובשם הגהת מיימוני עוד כתב ז"ל נראה דלענין קושטא דדינא אין לנו לפסוק כדברי השאלתות כלל שהרי כל המפרשים וזולתו פירשו כל שטות ההלכה אבועל דוקא אבל מבעל לא מפקינן בשום ענין אלא בעדי טומאה ממש ואפי' רש"י ז"ל אע"ג דכתב ז"ל ואבע"א רבי היא דמפיק אשה מבעלה בקול כל דהו ובשביל כך כתבו המפרשי' בשם רש"י שהוא מפרש תצא מבעל מכל מקו' אינו מוכרח כל כך דיש לדחוק ולומר דרש"י בועל בעל קרי לה דאח' שיצא' מבעל' הראשון ונשאת לבועל הבועל קרוי בעלה עכ"ל וע"ש: ולשון רש"י אינו סובל כפירושו ע"ש ז"ל רוכל יוצא ומצא זה אשתו שהיא חוגרת בסינר וכמו כן ברוק למעלה מצא בעל רוק ע"ש ומדכתב רש"י הבעל ראה ומצא משמע להדיא שהדברי' נוגעים לבעל ועיקר כדברי המפרשי' בשטת רש"י ונרא' דרש"י מפרש כפי' ר"ת בפי' השאילתות דהבעל ראה הדבר מכוער ומש"ה פי' רש"י הבעל ראה ומצא דבר מכוער דאם הי' עדים בדבר מכוער ה"ל כראוה שזינתה ותצא גם לרבנן מיהו לדינא עיקר כדברי מוהר"מ לובלין כיון דכן דעת הסמ"ג והגהת מיימוני ע"ש וכן מצאתי בעיטור בדיני מרד ז"ל ודוקא בעל מפיק בעדי דבר מכוער אבל בי דינא לא מפקא אלא בעדי טומאה ע"ש וא"כ אינו אלא לבעל דאם רצה להוציא מוציא אבל ב"ד לא מפקי אלא בעדי טומאה:
ס"ק ד
או שפסק הקול בסוגי' שם יבמו' דף כ"ד הלכתא כוותי' דרב והלכת' כוותי' דרבי קשי' הלכת' אהלכתא לא קשי' הא בקלא דפסק הא בקלא דלא פסק. קלא דלא פסק וליכ' עדים כרבי קלא דפסק ואיכא עדים כרב וראיתי בעיטור בדיני מרד ז"ל ירושלמי פ' המדיר ר' אליעזר בשם ר"ח ראוה חוגרת בסינר ורוכל יוצא מתוך ביתה כעורה הדבר ותצא רוק ע"ג מטתה כו' שניהן יוצאין ממקום אפל כעור הדבר ותצא וכולן אם הביאה ראי' לדבריה נאמנת מעשה בא לפני רבי ואמר מה בכך בעון קומי אפי' ראוה פיו על פי' אמר רבי בזה כעור הדבר ותצא הא דאמרינן בגמרא דילן רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא לא תיקשי לך דרבי אדרבי אוקמינה האי בקלא דלא פסק והאי דירושלמי דאמר רבי מה בכך בקלא דפס' הוא ע"כ. ומדבריו נרא' דרבי נמי מוד' בקלא דלא פסק ובש"ס דילן דאמרו הלכתא כוותי' דרב בקלא דפסק משמ' דרב גופיה ס"ל דאפי' בקלא דלא פסק לא חיישי' וכמו כן אליבי' דרבי ס"ל אפי' בקלא דפסק אלא דהלכתא כוותי' דרבי בקלא דלא פסק: ובתוס' שם ד"ה הא בקלא דפסק ז"ל מיהו רב גופי' ס"ל ל"ש קלא דפסק ול"ש קלא דלא פסק עכ"ל ומשמע דה"ה לרבי אין חילוק בין קלא דפסימן ללא פסיק ולעולם חייש לקלא: ואפשר דוקא אליבי' דרב הוא דכתבו כן ומשום דרב אוקי למתני' בעדים דוקא א"כ מוכח דקלא לעול' לא מהני אפי' קלא דלא פסק מדלא אוקי בלא עדים ובקלא דלא פסיק אבל אליבי' דרבי שפיר מצינו למימר דהיינו דוקא בקלא דלא פסיק והא דאמר הלכת' כרב בקלא דפסיק אע"ג דגם רבי מודה בזה משום דלא מצינו בהדי' לרבי דס"ל כן לחלק בכך. ולפ"ז מ"ש בחלקת מחוקק סק"ה ז"ל ובריית' דמחלק בין יש לו בנים לאין לו בנים. אפשר דאיירי בקלא דפסק רק דלית הלכת' כוותיה דרבי בזה ע"ש ולפי מ"ש גם רבי מודה בקלא דפסיק ואע"ג דלר"א בשם ר"ח משמע דחייש אפי' בקל' דפסיק מדפליג רבי עלי' בקל' דפסיק וא"כ אפשר דכר"א משמי' דר"ח אתי כיון דבש"ס דילן לא הובא הך דר"א בשם ר"ח משמע דכרבי הוא דאוקמ' וכדאמר רב הני מתנייתא רבי הוא וקושטא דמלתא דגם רבי מודה בקלא דפסיק וכמ"ש בשם העיטור:
סעיף ד
ס"ק ה
שאם באו עדים שזינתה צריכין דרישה וחקירה כתב ב"ש בסימן י"ז ס"ק ס"ג ז"ל אין בודקים עדי נשים כו' ועיין סימן י"א דקי"ל לאוסרה על בעלה צריכים דרישה וחקירה וכאן אין צריך דרישה וחקירה משו' דהיא נוטלת הכתובה הוי כדיני ממונת כו' אבל לענין לאוסרה על בעלה ליכ' דיני ממונת כלל דהא אם היא אסור' אין לה כתובה ואם היא מותר' מכל מקום אינה נוטלת הכתובה מש"ה הוי דיני נפשות עכ"ל: ובתשובת ר' בצלאל אשכנזי סימן ה' ז"ל וממה דלא נחקרו עדותן ולא אמרו כלל באי זו יום ובאיזה חודש איברא דפליגי בה רבוותא דאיכא מ"ד שלא אמרו א"צ דרישה אלא בעדים הבאין להשיאה שמעידין שמת בעלה והיורשין חייבין ליתן לה כתובה אבל העדים הבאין לאוסרה אפילו לרבנן בעי דו"ח שהרי אינו מחייב אותה בכתובה כו' וסיום דבריו הרב המאור דחה סברא זו ובר מן דין בנדון דידן הא מלתא תליא בדיני ממונת דמוציאין מתחת ידה מה שתפסה וכעדים הבאים להשיאה דמי עכ"ל והיינו דשם תפסה למזונות וא"כ ע"י עדות שזינתה צריכה להחזיר מה שתפסה וה"ל כדיני ממונות: אמנם מדברי הש"ע שסתם ולא חילק בין תפס' למזונות דאז אין צריך דו"ח וכן האחרוני' לא חילקו בכך לכן נרא' דאפי' היכא דתפסה למזונות נמי צריך דו"ח ודוקא היכא דאי' כתובה למשקל הוא דהוי כדיני ממונות אבל לא היכא דאי' הפסד כתובה: ועיין בתשובת רמ"א סימן י"ב ושם הביא סוגיות הש"ס שלהי יבמות אין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה דברי ר"ט ר"ע אומ' בודקין וקמפלגי בדר' חנינ' כו' ומ"ט אמרו ד"מ אין צריך דו"ח כדי שלא תנעול דלת כו' מ"ס כיון דאיכ' כתובה למשקל כדיני ממונת ומ"ס כיון דקא שרינן אשת איש לעלמ' כדיני נפשות דמיא ומדנקט למשקל כתובה משמע דוקא במקום דאיכא למשקל כתובה דאית כה"ג טעמא דחינא כדאי' בכתובות אבל להפסידה כתובתה דלית בה טעמא להקל לכ"ע בעינן דרישה וחקירה עכ"ל והך טעמ' דחינא מבוא' בחידושי הרמב"ן סוף יבמו' ז"ל כיון דאי' כתובה למשקל כדיני ממונ' וקשי' לי' וכי מאח' דאי' דיני נפשו' שאין הדין נותן שיהי' נאמן למה האמינוה משום דיני ממונת שבו וכי מקילין על דיני נפשות משום דיני ממונת כו' א"נ הכי קאמר מן התורה כל הדינין בדריש' וחקירה שכולן בכלל והשת' דתיקון רבנן שלא לדרוש בדיני ממונת כו' עדי נשים דומה לדיני ממונות שאין בהם דיני נפשות ואע"ג דגבי כתובה ליכא משום נעילת דלת שיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא לא פלוג רבנן בדיני ממונ' כו' ועוד דהא חששו משום חינא ע"ש וא"כ דוקא למשקל כתוב' דאית בה משום חינא עשאוהו כדיני ממונות אבל היכא דאית בי' משום הפסד כתובה לא עקרוה לדו"ח: ובתשובת נ"ב חלק אה"ע סימן ע"ב כתב על דברי ב"ש סימן י"ז במה שמחל' בין עדי זנות דבעי דו"ח ועדי גיטין דלא בעי דו"ח משו' דבזנו' אם היא אסורה אין לה כתובה וכתב עלה ז"ל ולא נהיר' כלל דהרי עכ"פ אם לא זינתה אף בלא גירושין יכולה למכור הכתובה בטובת הנאה משא"כ כשזינתה מפסדת הכתובה לגמרי ע"ש: ולפי מ"ש היינו דוקא משום למשקל כתובה עקרוה לדו"ח משום חינא דאית בי' משא"כ היכא דאי' הפסד כתובה. עוד שם בתשובת נ"ב הובא תשובת ר"ב אשכנזי הנז' וכתב עלה ז"ל הרי לך בהדיא דאף אם באין לאוסרה ושייך בענין ההוא ממון כהאי דהתם שתפסה למזונות שוב לכ"ע הוי כדיני ממונות וא"צ דו"ח ואותה אנו מבקשי' בנ"ד דהרי ז"ל בש"ע אה"ע סימן קט"ו סעיף ה' דאף דאבדה כתובתה אעפ"י כן נוטלת מה שהכניסה ועדיין היא בעין ואשה זו הכניסה נדן גדול וישנו בעין וגם בגדי' הם בעין גם הי' לה מעות בעד בגדים שמכרה והן מרויחין המעות ההוא כאש' כבר נתגלה הריב והמדון עבור זה בפני ב"ד בשעה שהי' סבורים להתגר' עבור זנותה ויצא פסק שמחויב להחזיר הכל א"כ הרי יותר שייך כאן דיני ממונת ואין צריך דו"ח לכולי עלמ' והרא"ש מיירי היכא שלא הכניס' או שכבר כלה ואינו בעין וז"ב וז"ל רבינו בצלאל אשכנזי שם בשם הרשב"א ז"ל הרי קמן דמשום צד
ממון עקרינן מדין תורה עדות נשים ומדמין לה לדיני ממונת ושרינן אשת איש לעלמא בלא דו"ח עכ"ל ועתה הבט וראה אם להקל ולהתיר אשת איש עקרינן דו"ח בשביל צד ממון מכ"ש היכא דאיכא צד ממון ויש בדבר להחמיר שלא נצטרך דו"ס בשביל צד ממון והוא דבר פשוט בעיני ומכ"ש לדעת ב"ש שהבעל חייב לתת לאשתו שזינתה אפי' אותו תוספת שליש שמוסיפין בזמנינו שזה הוא ג"כ כמו נדוניא שהכניסה ואין לך צד ממון גדול מזה עכ"ל: ולפי מ"ש דהא דעקרינן דו"ח משום צד ממון היינו משום חינא וכמ"ש בשם הרמב"ן וכ"כ בתשובת רמ"א וכמ"ש וחינא לא שייך אלא בכתובה אבל לא בנדוניא וכמ"ש הרמ"א ק"ג סעיף א' ועמ"ש שם: ועוד דלא שייך האי סברא דאי' למשקל כתובה אלא בעדי גיטין דע"י הגט היא גובית הכתובה וכמו כן היכא דזינתה ותפסה למזונת דעל ידי זנותה צריכה להחזיר מה שתפסה ה"ל נמי כמו דיני ממונו' לפי דעת רבינו בצלאל וכמבואר אבל נדוניא ובגדים שנוטלת לאו מחמת זנותה הוא שנוטלת אלא שאינה מפסדת הבגדים והנדוניא ע"י זנותה וכמ"ש בטעמא בגמ' אם היא זינתה כלי' מי זינו ומש"ה לא אבדה הבגדים ומה שהכניסה ע"י זנותה וה"ל כאלו יש לה שט"ח על בעלה דלא אבדה בשביל זנותה ואם לא זינתה נמי יש לה הבגדי' והנדוניא וא"כ אינו נוגע זה לזנותה כלל ואע"ג דאם לא זינתה לא הי' עדיין זמן פרעון לנדוניא ועכשיו ה"ל הגיע זמן פרעון לא בזנות הגיע זמן הגוביינא אלא לאחר שתתגרש הוא דמגיע לה שיחזיר לה הכל ולא ע"י זנותה ואין כופין אותו לגרש היכא דזינתה וכמבואר ברמ"א סימן קי"ז סעיף א' וע"ש שכתב ב"ש דאפילו בלא עדים מותרת דלא חיישינן שיבא עלי' דמאוסה בעיניו. ואפי' נימא דמחויב להחזיר הנדוניא והבגדים כל שזינתה ואסורה היא לו אפי' אינו רוצה ליתן לה גט עכ"פ מחויב להחזי' לה הנדוניא והבגדים היינו כשהיא מודה שזינתה אבל היכא דאשה מכחשת ואומרת שלא זינתה הרי אינה רוצה עכשיו בנדוניא וא"כ מה צד ממון יש בזה הזנות שהעדים מעידין לכן נראה דע"י הנדוניא והבגדים לא הוי בזה צד ממון דאין הזנות גורם לזה דקודם הזנות נמי אית לה נדוניא ובגדי' ודוקא עדי הגט א"צ דו"ח דע"י הגט היא גובית הכתובה מן הבעל ובזנות עדיין ליכא גבי' והיא אינה רוצה כלל הגבי' שהרי היא אומרת שלא זינתה ולכן לענ"ד לא נהירין דברי נ"ב מ"ש בזה: וגם בהך דתפסה למזונות כבר כתבנו דעתינו דעיקר הטע' דעקרינן דו"ח מדיני נפשות משום צד ממון אינו אלא משום חינא וא"כ בהך דתפסה למזונות להפסידה מזונות בזה לא שייך טעמ' דחינ' וא"כ משום צד ממון שבה לא עקרינן דינא דדו"ח מדיני נפשות:
ס"ק ו
ואין לקבל העדות אלא בפני' כתב בתשובת רמ"א סימן י"ב בעדיות שהוגבו בב"ד הדיוטת ממש שלא בפניו ושני עדים העידו שכל א' ראה ששכב הנחשד עלי' כדרך המנאפים כו' נראה פשוט דאלו העידו העדים כשרים בפני ב"ד כש' בפני בע"ד עדות כזה פשוט הוא דהי' מוציאין אותה מבעלה כ"ש שהפסיד' כתובת' כו' ואעפ"י שפי' שכ' רש"י ז"ל משיראו כדרך המנאפים משינהגו ענין ניאוף ששוכבת בקירוב בשר ונוהגין כדרך תשמיש וכאן לא העידו רק ששכבו זה על זה ואפשר שבבגדיהם קאמרי ולא מיקרי בכך דרך המנאפים ועיין בתשובת מוהר"ם בא' שהי' כהן ושמ' אחר הכותל נשימה כדרך המנאפי' מכל מקום לא גרע מדבר מכוער פ"א דיבמו' דאמרינן דתצא ובזה תצא מבעל לדע' רש"י ור"ת ושאילתות כו' דראוי להיו' כבתראי כו' מכל מקום ענין דידן עדים אלו אין בהם ממש מכמה טעמים. טעם הראשון שהוגבה שלא כדין שלא בפניו ע"ש שהאריך בזה עוד כתב שם ז"ל הטעם השני שאין בעדות זו כלום דהא אתא לקדמנא שני עדים כשרים והעידו על עדות הראשונים שפסולי עדות הם כו' ועפ"י דברים אלו נראה לנו שפסולים הם לעדו' זה ופשיט' דאלו אחרים נאמנין על הראשוני' אעפ"י שהוא שלא בפני הראשונים דהא אמרינן פ"ב דכתובת שנים חתומים על השטר ובאו שנים אחרים ואמרו פסולי עדות היו הרי אלו נאמנים ואם הי' כת"י יוצא ממקום אחר אין אלו נאמנים ומסיק דלאו למיגבי בשטרא קאמר דאין נאמנין דנהי דהזמה לא הוי בפניהם הכחשה מיהא הוי אלא אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מארי' ה"נ אעפ"י דלא נפסלו בהעדאת עדים אלו שלא בפניהם מכל מקום לזה העדות אין מועילים כלום דאוקי תרי להדי תרי ואשה זו בחזקת היתר לבעלה עכ"ל: ובשו"ת נ"ב סימן הנז' הביא דברי הרמ"א הנ"ל וכתב עלה ז"ל ונפלאתי על הרמ"א כו' ומה אעשה בוש אני לומר שנעלם ממאור עיננו הרמ"א דברי התו' בכמה מקומות וגם דין מפורש בש"ע הנה התו' במסכת קידושין דף ס"ו ז"ל וי"ל דלא אמר תרי ותרי אלא בתרומה דרבנן כו' שוב מצאתי בתו' כתובת דף כ"ג ז"ל אע"ג דאית לן לאוקמי' בחזקת פנוי' כדמוכח פ' ד"א הוי לן למימר תצא מדרבנן וכן פסק בש"ע סימן י"ז כו' הרי לך שכל זה נעלם מרבן של כל בני הגולה רמ"א ז"ל שכתב דתרי ותרי מוקי בחזקת היתר עכ"ל: ונראה בישוב דברי רמ"א דקאי שם שראו אותם שוכבים דלא מיקרי בכך דרך מנאפים דאפשר בבגדיהם קאמרי אלא דלא גרע מדבר מכוער ובזה תצא מבעל לדעת רש"י ור"ת ושאילתות כו' וכיון דלא הוי רק עדי כיעו' ובדבר מכוער תצא ודאי אינו אלא מדרבנן דהא בעדי כיעור כשיש לו בנים אין מוציא וכמבואר בדברי רמ"א סעיף א' שכתב אם אין לה בנים ע"ש ואי הוי דאורייתא אין חילוק בין בנים לאין לה בנים ע"כ פשוט דאינו אלא מדרבנן ומש"ה בתרי ותרי מוקמינן לאשה בחזקת היתר וכמ"ש תו' בכתובת דף כ"ג דבתרומה דרבנן מוקי על חזקתי' בתרי ותרי ע"ש והא דתרי ותרי ספיקא הוי אינו אלא בדאורייתא ולא בדרבנן ודבר מכוער אינו אלא מדרבנן וכמ"ש והא דכתב הרא"ש דכיעור דומה לפ"פ וע"א אחר קינוי וסתירה ע"ש היינו מדרבנן החמירו כמו בפ"פ וע"א אחר קינוי וסתירה דהא ביש לה בנים לא תצא ובדאורייתא אין חילוק וכמו בעדי טומאה דתצא גם בבני' וזה ברור: אמנם בעיקר דברי הרמ"א שכתב לדמות זה לתרי ותרי ומשום דהכחשה מיהא הוי במה שפסלו אותם שלא בפניהם קשה לי לפי מ"ש תו' כתובות דף י"ט בהא דאמרו בגמ' ומגבינן בי' ואמאי תרי ותרי נינהו וכתבו שם תו' ז"ל וא"ת ואמאי לא מגבינן בי' הא שני כתי עדי' המכחישים זא"ז כל אחת באה בפני עצמה ומעידה אע"ג דלפי עדותן כל א' חברתה פסל' ה"נ כיון דאין מכחישין לומר שלא לוה אלא אומרים אינכם נאמנין דפסולין היית' וי"ל דהתם באה בפני עצמה ומעידה משום חזקת כשרות אבל הכא שאומרי' קטנים היו או קרובים משנולדו עד עתה שנתרחקו ליכא למימר אוקי אחזקתו דפסלי אותן משנולדו עכ"ל ובנדון דידן שני' אחרי' שפוסלין אותם שלא בפניהם דאין האחרונים נאמנין יותר מראשונים א"כ לא הוי אלא כהכחשה ואינו הכחשה בגוף העדות אלא שאומרים שפסולים היו א"כ זו באה בפני עצמה ומעידה ומוקי לה בחזקת כשרות ובש"ס דאמרו גבי הזמה שלא בפניהם נהי דהזמה לא הוי הכחשה מיהא הוי התם כיון דאמרו עמנו היו הרי הכחשה בגוף העדות אבל בזה שמעידי' איך שפסולים המה אינו הכחש' בגוף הדבר שהעידו וא"כ זו באה בפני עצמה ומעידה. ולדעת הריב"ש בסימן רס"ו דעדי' אחרונים נאמנין יותר ואפי' שלא בפניהם אלא דאין נענשין שלא בפניהם א"כ עדות הראשונים נפסלו לגמרי אלא דכבר חלקו על הריב"ש וכמ"ש ב"י באה"ע סימן מ"ב וכנה"ג בח"מ סימן ל"ח כתב דכל המפרשי' חלקו על הריב"ש ושגם הריב"ש לא סמך על טעם זה לבד רק לסניף בעלמא ע"ש גם מתשובת הרמ"א מוכח דלא ס"ל כריב"ש דהא כתב דאוקי תרי להדי תרי ואוקי אשה בחזקת היתר ולדברי הריב"ש הרי האחרונים נאמנין יותר ואין כאן תרי ותרי וכיון דאינו אלא תרי ותרי א"כ נראה דהראשוני' שהעידו בעדי כיעור נאמנין דבאה בפני עצמה ומעידה זה הנראה לענ"ד:
סעיף ח
ס"ק ז
כל היכא שהתרו בו וכנס לא מיקרי דיעבד עמ"ש בסימן י' סק"ד: