אבני מילואים א - ב· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]
סימן י
סעיף ג
ס"ק א
המוציא את אשתו משום שם רע פרק השולח (דף מ"ה) אמר ר' יוסף בר מניומי אמר רב נחמן (והא) [והוא] שאמר לה משום שם רע אני מוציאך משום נדר אני מוציאך קסבר טעמא מאי משום קלקול' ואי אמר לה הכי מצי מקלקל לה אי לא לא מצי מקלקל לה:
וכתבו תוס' שם [מו,א ד"ה אי] דחששא זו אינו אלא לעז בעלמא ולא שיהי' הגט בטל ובני' ממזרים דהא לא אמר על מנת, וע"ש שכתבו דאע"ג דבכמה דוכתי מהני גילוי דעת כמו שטר מברחת הכא ליכא למימר הכי מדבעי לה לר' מאיר תנאי כפול לכך נראה דאינו אלא לעז בעלמא, ורש"י פי' דאפי' יאמר אלו הייתי יודע אינו נאמן כיון דידע שאסור להחזירה ולא חש להמתין ולבדוק אחר הדברים גילה בדעתו שלא היתה חביבה עליו ולר' מאיר דבעי תנאי כפול כי לא כפלי' למלתי' אפי' לעז ליכא כו' והא דקאמר ר' מאיר כל נדר שצריך חקירת חכם לא יחזיר היינו דכפלי' למלתי' ולא כפלי' לתנאי דאי כפלי' לתנאי אינו מועיל מה שלא יחזיר דלעולם איכא קלקולא ע"ש ובתוס' פ' המדיר (דף ע"ה) ד"ה משום שם רע כתבו ג"כ הכין ע"ש: אמנם מלשון רש"י גבי איילונית שם נראה דלר' מאיר דבעי תנאי כפול היינו דכפלי' לתנאי' ממש ע"ש דאם לא תהי' איילונית לא יהי' גט ע"ש:
ולפ"ז יתעורר קושיית תוס' מה מהני שלא יחזיר ועוד דהא [משמע] מדברי רש"י גבי מוציא משום שם רע ומשום נדר דלא יחזיר היינו דמדינא הוי קלקולא וכמ"ש המפרשים בשטת רש"י ותיקשי ממ"נ אם הי' תנאי כפול ממש מה מהני דלא יחזיר ואם לא הי' תנאי כפול אמאי הוי קלקולא מדינא ואי משום דהוי גילוי דעת א"כ למה לי כפלי' למלתא:
ונראה לפי מ"ש הר"ן בחידושיו פרק השולח בסוגיא שם והוא שאמר לה משום שם רע וז"ל וכי תימא כפלי' בכה"ג לר' מאיר מאי הוי והא איהו מתנאי ב"ג וב"ר גמיר וכיון שכן נבעי תנאי גמור כי התם כי היכא דבעינן כפילא י"ל דכי בעינן תנאי גמור הני מילי בדבר שאפשר לקיימו או לבטלו כתנאי ב"ג וב"ר אבל מגרש על דעת מה שעבר בגילוי דעתא בלחוד מיפסל אלא כיון דלית לי' לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן בעי' כפילא עכ"ל:
ובמשנה למלך (פ"י) [פ"ו ה"א] מהל' אישות ז"ל נסתפקתי בהא דאמרינן דכל תנאי שאינו כתנאי ב"ג וב"ר אינו תנאי אי הוי דוקא בתנאי דלהבא כו' אבל בתנאי דלעבר לא בעינן משפטי תנאים ויש טעם לחלק דבשלמא כשהתנאי הוא להבא אמרינן דלא אתי ביטול התנאי שיבא אחר המעשה ויבטל המעשה אא"כ נעשה כתנאי ב"ג וב"ר אבל כשהתנאי הוא בלעבר כגון אם עשית דבר זה שמאותה שעה נתברר הדבר אם נתקיים המעשה או לא מה צורך בזה כפילת התנאי והסברא היתה נכונה בעיני אלא שראיתי בפרק האומר [סב,א] דפריך לר' מאיר דבעי תנאי כפול מקרא דסוטה דהתם ליכא כפילת התנאי ומשני דהתם נמי איכא כפילת התנאי והתוס' הקשו שם דאכתי הוי לאו קודם להן ונדחקו בתירוץ קושי' זו מכל הני מוכח דאף בתנאי דלעבר בעינן משפטי התנאים דהא תנאי סוטה תנאי דלעבר הוא וסיים ז"ל עדיין לא נתקררה דעתי ע"ש. ולפנינו מבואר דעת הר"ן דבתנאי דלעבר לא בעי משפטי תנאים אלא דלר' מאיר כפילא מיהא צריך להכי פריך מסוטה אע"ג דהוא לעבר כיון דגם בלעבר בעי כפילא עד דמשני דבסוטה נמי איכא כפילא כיון דלית לי' מכלל לאו אתה שומע הן. אבל הן קודם ללאו לא צריך כיון דהוא לעבר ולא בעי רק כפילא:
וזה נראה לענ"ד בשטת רש"י דגבי שם רע ונדר לא בעי משפטי תנאים רק כפלי' למלתי' כיון דהוא תנאי דלעבר דגם כשהותר הנדר ועקר הנדר מעיקרו א"כ מעולם לא חל המעשה והוא הגט ומש"ה כי כפלי' למלתי' הוה לי' קלקולא מדינא דבתנאי דלעבר סגי בכפליה למלתא לחודי' אלא דכי אמרינן הוי יודע שלא תחזור אליך ש"מ דאינה חביבה עליו ומגרשה גם כשיהי' נמצא הנדר או השם רע בטל וכמ"ש רש"י ע"ש:
ובהך דאיילונית כתב רש"י דקלקולא הוא שיאמר אלו ידעתי שלא תשובי אלי לא גרשתיך וע"ש. ומשום דגבי איילונית מצינו לומר השתא הוא דברית וכמ"ש הרי"ף בסוגי' דמש"ה יחזיר משום דא"ל השתא הוא דברית ע"ש. ומש"ה כתב רש"י דקלקולא הוא שיאמר אלו ידעתי שלא חשובי אלי לא גרשתיך ומשום דבתנאה שאמר אם לא תהי' איילנות לא יהי' גט כוונתו שאם אח"כ לא תהי' איילנות לא יהי' גט אם לא תשוב אליו ועיין בתשובת מוהר"ם לובלין סימן קכ"ב וכיון דזה חשוב מתנאי דלהבא לזה כתב רש"י דכפלי' לתנאי' והיינו דאמר אם לא תהי' איילנות לא יהי' גט וגבי נדר ושם רע לא כתב רש"י כפלות התנאי ומשום דנדר ושם רע ה"ל לעבר לא בעינן כפלות התנאי אלא כפלי' למלתי' ולכן לא כתב רש"י גבי נדר ושם רע בהא דכפלי' למלתא אם לא יהי' נדר ושם רע לא יהי' גט משום דבלעבר לא בעי משפטי תנאי' רק כפלי' למלתא וגבי איילנות דה"ל להבא וכמ"ש להכי כתב רש"י דהי' כפלות התנאי ממש וכמ"ש: והמעיין בלשון רש"י בסוגי' גבי נדר ושם רע דאמרו לא יחזיר פי' רש"י טעמו משום דגלי דעתי' דלא חביבה עלי' ומש"ה גירשה. וגבי איילנות דלא יחזיר כתב רש"י דקלקולא באומרו אלו ידעתי שלא תשובי אלי כו' ע"ש ולא סיים טעמו כיון דאמרו לא יחזור גלי דעתו דלא חביבה עליה ומשום דבנדר וש"ר לא הי' כפלות התנאי ממש אם לא יהי' נדר וש"ר לא יהי' גט דהוי לעבר ולא בעי משפטי תנאים אלא כפלי' למלתי' ומש"ה כד גלי דעתי' דלא חביבה עלי' אמרינן דגמר ומגרשה גם אם לא יהי' נדר וש"ר וגבי איילנות דע"כ הי' תנאי גמור דאם לא יהי' איילנות לא יהי' גט תו לא מהנו הך טעמא דלא חביבה עלי' כיון דאתני בכפילא אם לא יהי' איילנות לא יהי גט אלא כיון דבאיילנות ליכא קלקול בגוף התנאי דהא אמרינן השת' הוא דברית אלא שיאמר אלו ידעתי שלא תשובי אלי אחר שתתרפא לא היה נותן גט וא"כ ממילא כשאמרו לו הוי יודע שלא תחזור תו ליכא שום קלקול ודו"ק.
ס"ק ב
וי"א דוקא בדאמר לה מפני כך אני מוציאך. כתב בתשובת נודע ביהודא חלק אה"ע שאלה באשת איש שיצא עלי' שם רע שזינתה וע"י זה בא תיגר' בבית כו' והרבה פצעי' במנצות אכזריות הוי ושאלה עצה משכנתה איך ומה תעשה ונתנה לה עצה שתאמר בפני בעלה שאמת שזינתה כדי שיגרש' ותציל נפשה מלהיו' בסכנה תמיד כו' וכן עשתה האשה העלובה בה והאשה השכינה ג"כ קיימה דברי' ובאה ודיברה לבעל שיגרש את אשתו והלך הבעל אצל המורה ואמר שרוצה לגרש את אשתו וכו' וקרא לבעל ושאל אותו אם הוא מאמין לדברי' והשיב הן שמאמין לדברי' ופסק המור' שיגרשנה וכן עשה וגירש' בלא כתוב' והלכה לבית אבי' ועתה נודע לבעלה שטהורה היא וגם נודע מהדברים שדיברה האשה עם שכנתה וכי היא הנותנת לה עצה הנ"ל כו' וגם השכינה מעידה כן ועתה צועק הבעל על אשת נעוריו ושני בנים קטני' ורוצ' להחזיר' כו' והאריך שם בענין אמתלא ז"ל שוב ראיתי בט"ז י"ד סימן קפ"ה בהך שלבשה בגדי נדות וגילתה קודם לכן לבעלה שגם הט"ז מדמה זו למוסר מודעא ואח"כ מוכר שדיהו או נותן גט ע"ש ואף דהוא מיירי בגלתה לבעלה ה"ה בגלתה לעדים ועיקר מודעא היא בעדים כו' ולפ"ז שני עדים מהני גם עד אחד או אשה נאמנת וע"כ לא בעינן שני עדי' אלא בדבר שבממון ולא יקום ע"א באיש ועפ"י שנים עדים יקום דבר אבל במלתא דאסורא להתיר אפי' דבר שבערוה ולא תחזיק איסורא גם ע"א נאמן מן התורה בודאי וק"ו להחזיר סוטתו שאין כאן אלא איסור לאו ולא מיקרי דבר שבערוה ואף דטומאה כתיב בה כעריות מכל מקום אינ' ערוה ממש ואפי' להמרדכי שכ' בפ' מצות חליצה דיבמה לשוק מיקרי דבר שבערוה ואין ע"א נאמן הנה כבר כתבתי במקום אחר שדברי המרדכי תמוהין אבל אין לנו צורך בסתירת דברי המרדכי שאפי' נודה להמרדכי הרי ביאר שם טעמו משום דאין קידושין תופסין ביבמ' והולד ספק ממזר וכאן בסוטה הא ודאי שהולד כשר וגם קידושין תופסין בה שאם גירשה בעלה וחזר וקידשה מקודש' והדבר צריך תלמוד כיון שלענין יבום אמרו טומא' כתיב בה כעריות אולי מקרי דבר שבערוה וגם בדבר שבערוה ולא אתחזיק איסור' נסתפקתי בתשוב' אחרת אם ע"א מהימן אמנם בהצטרף יחד שכאן אינו ממש דבר שבערו' וגם לא אתחזיק יש לסמוך על ע"א להתיר וק"ו לדעת הראב"ד פ"ו מיבום שס"ל שצריכה חליצה כו' והיכא דע"א נאמן באיסורין אין חילוק בין איש לאשה וא"כ הרי השכינ' מעידה שבעצתה נעשי' הודאה בשביל האמתלא כנ"ל כו' אמנם מטעם אחר אסורה אשה זו לחזור לבעלה הראשון אשר שלח' שהרי גרש' משו' שם רע כו' דע"כ לא בעינן שיאמר משום שם רע אני מוציאך אלא בשם רע בעלמא שלא נאסרה לו עפ"י ב"ד כו' אבל בנדון דידן שהיא הודי' לפני הגירושין שזינת' כו' שהרי חזינן דע"פ הוראת הרב שהורה לו שמחויב לגרש' עמד וגירש' ולא עוד אלא אפי' לדיעה הראשונה דבעינן כפלי' למלתי' כו' אפשר דכאן שהרב הורה לגרש' ועפ"י הורא' הרב שהאשה נאסרה עליו גירשה עדיף מכפלי' למלתי' כו' ויש דברים שאפי' גילוי דעת אין צריך שאנן אומדין דעתו כו' ע"ש בתו' ואין לך אנן סהדי יותר מזה כו' ועפ"י הוראה זו גירשה א"כ ודאי מחמת זה גירשה וע"ש שהאריך: ונפלאתי בחקירה שחקר אם איסור סוטה חשיב דבר שבערוה והכריע דאינו דבר שבערוה ואיך נעלם דבר מעיני הגאון הנזכר דעיקר דבר שבערוה דבעי שנים אינו אלא משום דיליף דבר דבר מממון כתיב כי מצא בה ערות דבר וכתיב עפ"י שנים עדים יקום דבר ומבוא' דדבר בסוט' הוא דכתיב עוד גמ' ערוכה פ' האומר דף ס"ו אשתו זינת' בע"א רבא אמר לא מהימן משום דאין דבר שבערוה פחות משנים ומבואר דסוטה לבעלה ה"ל דבר שבערוה. ומה שנסתפק הגאון הנזכר בדבר שבערוה ולא אתחזיק איסורא אם ע"א מהימן מבואר בקו' ש"ש ש"ו פ"ג ע"ש: ולדינא במה שהעלה הנ"ל דהכא ודאי אסורה לחזור לכ"ע אפי' לדיעה הראשונה דבעי כפלי' למלתא ומשום דכאן אנן סהדי מה שגירשה הי' עפ"י הוראת הרב שהורה לו שאסורה היא לו במה שמאמין לדברי' ע"ש דבריו נראין נכונים: וראיתי בס' בית מאיר כתב עלה ז"ל וצ"ע כי לא נראה הכי סתימת הפוסקים ועיין סימן קי"ז בב"י וח"מ קושיות הר"ן ותירוצו בדין מגרש שאין לה וסת משמע להיפך ע"ל: והיינו דהר"ן הקשה במגרש אשה שאין לה וסת אמאי חיישינן לקלקולא דהא לא מצי אמר אלו ידעתו שתחזור לוסת לא הייתי מגרשך דהא הוא מוכרח לגרש ותי' דנהי דאסורה לו אכתי מצי אמר אלו ידעתי שכן לא הייתי מגרשך דאינו מוכרח ליתן לה גט ע"ש ומזה הביא ראי' דהיכ' דמחויב מן הדין לגרשה איקלשא הקלקולא יותר מהיכא שאינו מחויב מן הדין לגרשה ואינו השגה דהתם שאין לה וסת בשע' גירושין ומש"ה קשי' לי' לר"ן דהיכי מצי אמר אלו ידע שתחזור לוסת לא הי' מגרשה דהא מחויב לגרשה ואסור לו לישב עמה כל שאין לה וסת אע"ג שתחזור לוסת כל שבשעת גירושין אין לה וסת מחויב הי' לגרשה לזה תי' הר"ן אלו ידע שתחזור לה וסת לא הי' נותן לה גט דאם אסור לו לדור לשעתה שאין לה וסת אבל גט אינו מחויב ליתן אבל בנדון זה דאגלאי מלתא למפרע שלא הי' איסור כלל והוא היה נותן גט מחמת שהי' סבור שהיא אסורה ודאי אינו גט כלל דה"ל גט בטעות ודוקא בוסת דאח"כ הוא דחזרה לוסת וא"כ דברי נ"ב נכונים דבזה אפי' לא כפלי' לתנאי' הוי גילוי דעת שנתן הגט עפ"י המורה שהורה שאסורה לו והוא טעות דבשעת גירורין מותרת היא לו וכן גבי אשה שאין לה וסת כתב הרב המגיד בשם הרמב"ן והרשב"א דאפי' לא אמר מפני כך אני מגרש' סתמו כפירושו כיון דלאו בת תשמיש היא כלל הובא בב"ש סק"ה ובנ"ד נמי כפי שהורה המורה שאסורה לו לאו בת תשמיש היא כלל: אך מ"ש שם עוד בתשובה הנזכר ז"ל ואף שמכל מקום אין לבטל עכשיו הגט מחמת זה כיון שאמר בשעה שגירשה בפירוש שמגרש בלי תנאי וביטל כל התנאים כנהוג בינינו בשעת סידור הגט מכל מקום לא גרע מכפלי' דג"כ מיירי דלא כפלי לתנאי' אלא כפלי' למלתי' עכ"ל ע"ש: ואינו נראה לענ"ד דכפלי' למלתי' אע"ג דלא כפלי' לתנאי' אית בי' משום לעז וכמ"ש תו' והיינו משום דהעולם סוברים דהוי כמו תנאי כיון דכפלי' למלתי' אבל היכא שאומר בפירוש בלי שום תנאי נראה דאפי' משום לעז ליכא וגילוי דעת נמי ליכא כיון שאומר בפירוש בלי שום תנאי. ואע"ג דבגט שכ"מ כשעמד והיא אינו רוצה לחזור אליו דעת מוהר"מ לובלין דהוי גט בטעות אע"ג דביטל כל התנאי' כבר חלקו עליו כל חכמי הדור וכמ"ש ב"ש סימן קמ"ה ע"ש ועוד דלדעת מוהר"ם לובלין דס"ל דהוי גט בטעות א"כ פשיטא שמותרת לחזור אליו כיון דלא הוי גט כלל: ולשיטת הרמב"ם משום פריצות נראה דהיינו היכא דמוציאה משום ש"ר אבל זה שאינו נותן הגט משום השם רע אלא לבתר שאמרה טמאה אני לך ומחמת שהי' סבור שאסורה היא לו א"כ אע"ג דהי' עליה שם רע כיון דהגט לא הי' משום שם רע אלא משום הודאתה ונתברר שהודאה דיד' הי' לפנים הוי גט בטעו' ואכתי צ"ע אבל למ"ד משום קלקולא נראה כיון דהאידנא מבטלין כל התנאים לית בי' משום קלקולא:
סעיף ד
ס"ק ג
המוציא את אשתו מפני שרואה דם ספ"ק דנדה דף י"ג דזמנין דאזלא ומנסבה ומתקנה ואמר אלו הייתי יודע שכך הי' אפי' הייתם נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשה ונמצא גט בטל ובני ממזרי' והקשה הר"ן היכא מצי למימר אלו הייתי יודע
לא הייתי מגרש' דהא מחויב לגרשה דהא תנן יוציא ותי' דנהי דאסורה לו אבל אינה מחויב לגרשה ומצי אמר לא הייתי מגרשך ע"ש: ובתו' יבמות דף ס"ה ד"ה אי איהי שתקה ז"ל וא"ת דבפ"ק דנדה אמר גבי אשה שאין לה וסת לא יחזיר אפי' הדר ואיתקן משום קלקולא והשתא הא אינו יכול לקלקלה דאמר השתא הוא דברית כדאמרינן הכא ואור"י דלא דמי דקלקיל דבנים אין רפואה מועלת כל כך ולכך בשעה שגירשה לא היתה בת בנים דלא שכיח שתתרפא לגמרי ומגרש לה אבל קלקול דוסת שכיח להתרפאות ולא גמר ומגרש דיאמר אלו הייתי יודע שסם מועיל לא הייתי מגרשה והר"ר שלמה מדריוש תירץ דהתם יש לחוש שתקב' וסת כמו שהתחילה לקבוע סמוך לגירושין דליכא למימר השתא דברית דהא איגלאי מלתא למפרע דבעוד שהיתה תחתיו איברית עכ"ל. ולפי מ"ש הר"ש מדריוש לא תיקשי קושיו' הר"ן כיון דאיברית קוד' גירושין וקושיות הר"ן אינו אלא לפי' תי' ר"י דקודם גירושין עדיין לא איברי' א"כ מחויב הי' לגרשה. ובתו' בסוגיא גבי איילנות הקשו מהא דאמרינן גבי עקרה השתא הוא דברית וא"כ באיילנות אמאי חוששין לקלקולא ותי' דמיירי בס' איילנו' ולא שייך השתא הוא דברית ע"ש. וזה לפי שטתם שם דודאי איילנות אין לה רפואה עולמית אבל משטת רש"י נראה דמיירי מאיילנות גמורה ע"ש פי' רש"י במשנה וס"ל דאיילנות ודאי נמי אית לה רפואה וא"כ לשטת רש"י תיקשי קושיות תוספת דהיכי הוי קלקולא כיון דהשתא הוא דברית. ולפי מ"ש לעיל סק"א בשטת רש"י קלקולא דאיילנות משום דאומר אלו ידעתי שלא תשובי אלי עוד לא הייתי מגרשך א"כ אפי' נימא השתא הוא דברית נמי יכול לקלקלה וכמ"ש סק"א. והא דבעקרה שאין לה בנים אינו יכול לקלקלה מה"ט דהשתא הוא דברית ולא מצי אמר אלו ידעתי שלא תשובי אלי לא הייתי מגרשך משום דהתם בעקרה מיירי שאין לו בנים וכופין אותו להוציא וא"כ בשעת גירושין מחויב הי' לגרשה וכל היכא שכופין לגרש לא מצי מגרש בתנאי וא"כ תו לא מצי לקלקל וכקושיות הר"ן גבי אשה שאין לה וסת ובאשה שאין לה וסת שפיר מתרץ הר"ן נהי דאסורה היא לו אבל אינו מחויב לגרשה ומשום דלאו בת תשמיש היא וכמ"ש בחלק' מחוקק סימן קי"ז סק"ז דבעקר' כיון דבת תשמיש היא חיישינן שמא לא ישא אחרת לכן צריך לגרש מיד וע"ש ולכן שם בעקרה כל שאינו נושא אחרת מיד צריך לגרש מיד וכופין אותו לגרש וליכא קלקולא כיון שמחויב ליתן גט:
סעיף ד
ס"ק ד
אם עבר והחזיר קודם שנתקדשה לאחר. ובטור השמי' דין זה וכבר תמה בב"ח על הטו' כיון דהרא"ש פ' השולח כתבו והו' מדברי הרי"ף ז"ל הא דאמ' רבנן לא יחזיר אם החזיר אינו מוציא דגרסינן ביבמות דף כ"ה ילמדנו רבינו כנס מהו שיוציא א"ל תנתוה הנטען על אשת איש והוציאה מתחת ידו אעפ"י שכנס יוציא ואסיקנ' ולא היא התם אלומי אלמי לקלא הכי אמרינן קם לי' בקלא וליתי' ועיין בח"מ מ"ש בזה ונראה דהטור לטעמי' שפסק בסימן קמ"א בשם תשובת הרא"ש דכל היכא שהתרו בו וכנס לא מיקרי דיעבד ומוציאין אותו מידו ע"ש והוא עפ"י הירושלמי ע"ש בב"י ובהרב המגיד פ"י מגירושין וא"כ הכא במוציא משו' ש"ר או משום נדר שצריך לומר לו הוי יודע שאין אתה מחזירה לעולם וכמבואר בסעיף ו' ע"ש שכתבו דצריך לומר לו בשעת הגט דוקא דבזה הוא דמתקנינן שלא יהי' קלקול' וכמ"ש רש"י כיון שידע דאסור' לו ולא חש לבדו' שפיר גילה דעתו דלא היתה חביבה עליו וא"כ הרי זה התראה שלא יחזור ותו לא מיקרי דיעבד וזה נכון ודו"ק. והרי"ף שמביאו אפשר דס"ל דאפי' התרו בו נמי אם כנס יחזיר וכדעת הרמב"ן בגירסת הירושלמי וס"ל דאפי כנס אחר התראה נמי לא יוציא וכן הרמב"ם שהביאו נמי ס"ל דאפי' התרו בו לא יוציא וכדעת הרמב"ן אבל לפי דעת הטור לא מהני דיעבד כיון שהי' התרא' במה שאמרו לו בשעת הגט הוי יודע שלא תחזירנה והש"ע שהביאו אע"ג דס"ל לש"ע דכל היכא שהתרו אם כנס מוציא וכמבואר בסימן י"א סעיף ה' נראה לפמ"ש לקמן דלשטת תוספות דקלקולא אינו אלא משום לעז שיוצי' הבעל שבדעתו להחזירה וכיון דאמרו לא יחזיר תו לא יוציא הבעל לעז בחנם ע"ש בתוס' ולפ"ז אין צריך לומר בשעת גירושין דוקא הוי יודע שאין אתה מחזירה אלא גם אח"כ ע"ש סק"ו וא"כ אפשר דש"ע סובר כשטת תוס' וא"כ אין אומרים הוי יודע כו' דוקא בשעת הגט ומשכחת לה שפיר כשכנס עדיין לא אמרו לו הוי יודע כו' אבל לפי פירש"י דצריך לומר דוקא בשעת הגט הוי יודע דאם לא יאמרו בשעת גירושין עדיין איכא קלקולא כיון שיכול לומר שסבור להחזירה ומש"ה לא חש להמתין ולבדוק וכשאומרין לו הוי יודע בשעת הגט הרי זה כמו התרו בו וכמ"ש, וביבמות דף כ"ה דבעי לה כנס מהו שיוציא נראה דהתם ס"ל כהך לישנא דטעמא משום פרוצו' דלהך לישנא דפרוצות איכא למימר דאין צריך להודיעו בשעת גירושין וכמ"ש בסק"ו והטור ס"ל כשטת רש"י והרמב"ם דאין תיקון לקלקולא אלא במה שיאמרו לו בשעת גירושין הוי יודע שאין אתה מחזירה וא"כ זה הוי התראה ובודאי כל שהתרו אם כנס מוציא:
סעיף ה
ס"ק ה
אם הי' לו בנים משהחזירה מותר להחזירה והיינו כדי שלא להוציא לעז על הבנים. וכתב הרב המגיד בשם הירושלמי ז"ל גירש מהו שיחזיר אם אומר כן לא נמצא לעז על בני' פי' אם אתה אוסר להחזירה נמצאת מוציא לעז על בני' וכ"כ הרמב"ן ז"ל. ואיכא למידק דהא לפי הך לישנא דטעמא דלא יחזיר הוי משום קלקולא ובדכפלי' למלתא ואמר אלו ידעתי שהדברים בדאים לא הייתי מגרשך ולא עדיף מתנאי גמור ואח"כ חזר וקדשה ואח"כ גירשה ולא נתקיים תנאי של גט הראשון וה"ל גט ראשון כמאן דליתי' ולא חלו קידושי שניים כיון דאשתו היא מחזיר וגירשה סתם בלי תנאי דמהני גט השני שהי' בלא תנאי ועיין ש"ע סימן קמ"ג סעיף ט"ז בשם תשובת הרא"ש וא"כ אפי' אין לו בנים ממנה יחזירנה. ואין לומר דגם גט השני הי' בכפלי' למלתי' דאין זה במשמע ועוד דאם גם גט השני הי' בכפלי' למלתי' והי' גט השני ג"כ משום ש"ר ומשום נדר א"כ מה מהני בנים הא בפעם ראשון אסור להחזיר אפי' יש לו בנים ומה עדיפותא של גט השני אלא ודאי סתמו כמשמעו דגט השני הי' בלא ש"ר ובלא נדר וכיון דגט השני הי בסתם א"כ נהי דגט הראשון הי' ע"י כפלי' למלתא דהוי כמו תנאי הא כשקידש אח"כ סתם וגירש סתם מהני גט השני וכמבואר בש"ע סימן קמ"ג וצ"ע:
ס"ק ו
אם הי' לו בנים משהחזירה מותר להחזירה כבר כתבנו שהוא מדברי הירושלמי והרב המגיד פ"י מגירושין הביאו וכתב עלה ז"ל ונראה דוקא שהי' לה בנים מכניסה ראשונה לפי הירושלמי הזה עכ"ל ולא הבנתי דהא בבנים משהחזירה מיירי ולא מכניסה ראשונה ואולי הי' לו לכתוב שהי' לה בנים מכניסה שני' וצ"ע:
סעיף ו
ס"ק ז
אומרים לו הוי יודע שאין אתה מחזירה לעולם ונראה דלשטת רש"י בטעמא שאומרים לו הוי יודע דאז אינו יכול לומר אלו הייתי יודע שהדברים בדאים לא הייתי מגרשה כיון שיידע שאסורה לו לחזור ולא חש להמתין ולבדוק גילה דעתו דלא היתה חביבה עליו ע"ש א"כ ודאי בעינן שיאמרו לו דבר זה בשעת הגט דאם לא יאמרו זה בשעת הגט הרי לא יצאנו מידי קלקול הבעל ויאמר שהיתה חביבה עליו. ולשטת תו' דהקלקול אינו מדינא אלא משום לעז שיוציא הבעל כדי להחזירה וכשיודע שאסור לחזור לא יוציא לעז בחנם ע"ש א"כ אין צריך הודעה זו בשעת הגט אלא ה"ה אחר הגט קודם שיוציא הלעז מודיעין אותו שידע שלא תחזור אליו ומדברי הרמב"ם נראה דס"ל כפי' רש"י שכתב פ"י מגירושין ז"ל לפיכך אומרים לו גמור בלבך לגרשה שלא תחזור לך עולמי' ע"ש ומזה משמע כפי' רש"י דבזה שמודיעין אותו שלא תחזור ולא המתין בזה ודאי גמר בלבו לגרשה. ולהך לישנא דפרוצות נראה נמי דאין צריך הודעה זו דוקא בשעת גירושין דאינו אלא קנסא דקנסו שלא תחזור אליו. וכיון דלפי שטת רש"י והרמב"ם נראה דצריך לומר דוקא בשעת הגט א"כ מהראוי ליזהר בזה לומר הודעה זו בשעת הגט דוקא:
סעיף ז
ס"ק ח
משום נדר שנדר להוציאה יכול להחזירה משנה שם המוציא את אשתו משום ש"ר משום נדר לא יחזור כו' אמר ר' יוסי בר"י מעשה בצידן בא' שאמר לאשתו קונם אם איני מגרשך וגירשה והתירו לו חכמים שיחזירנה מפני תיקון העולם ובגמ' מאן תנא דתנא קונם חסורי מחסרא והכי קתני בד"א שנדרה היא אבל נדר הוא יחזיר ואמר ר"י בר"י מעשה נמי בצידון בא' שאמר לאשתו קונם אם איני מגרשך גירשה והתירו לו חכמים שיחזירנה מפני תיקון העולם כו' מאי קונם אמר רב הונא באומ' יאסרו פירות העולם עלי אם איני מגרשך כו' פשיטא למאי ניחוש לה מהו דתימא משום דר' נתן דתני ר' נתן אומר הנודר כאלו בנה במה ע"ש. והרשב"א בחידושיו הקשה ללישנא קמא דחייש לקלקולא אמאי לא גזרינן בהא נמי שמא ימצא פתח לנדרו ויאמר אלו הייתי יודע שיש הית' לנדרי לא הייתי מגרשך. ובדרישה תירץ דמש"ה אינו יכול לקלקלה דהא לא נדר אלא לגרשה והי' יכול להחזירה מיד אחר הגט ולא החזירה ע"ש. וכתב הב"ש לפי"ז אם נדר לגרשה
לעולם ומגרשה בשביל הנדר שייך הקלקול אם נמצא אחר זה היתר לנדרו ע"ש. והך לפי"ז סיים בפרישה ז"ל ולפי"ז אם נדר שתהא אסורה עליו לעולם ובשעת גירושין ג"כ אמר דמשום נדר זה מגרשה ג"כ אסור להחזירה משום דיכול לקלקלה ע"ש. והרמב"ם בפי' המשניות כתב להדיא שנדר שלא תהי' בינו לבינה נישואין לעולם ואם ירצה להתיר הנדר ויחזירנה מותר להחזירה ע"ש וא"כ תו ליכא למימר כדברי הפרישה ובט"ז תירץ דכאן מיירי שלא אמר לה משום נדר אני מוציאך ע"ש וקשה דהא בש"ס אמרו חסורי מחסרא והכי קתני בד"א שנדרה היא אבל נדר הוא יחזיר ולפי מ"ש הט"ז אין חילוק בין נדרה היא לנדר הוא דאם אמר משום נדר אני מוציאך גם בנדר הוא לא יחזיר ואם לא אמר משום נדר אני מוציאך גם בנדרה היא יחזיר להך לישנא דקלקולא. ומחוורתא כתי' הרמב"ן בחידושיו דבנדר הוא לא שייך קלקולא לומר אלו הייתי יודע שיש היתר לנדרי לא הייתי מגרשך כיון דלא נדר אלא שיגרשה וכבר גירשה וכבר הותר נדר וכיון דשוב לא יתיר הנדר ליכא קלקולא ע"ש אלא דלפי' שטת הרמב"ם בפי' המשניות שנדר שלא יהי' נישואין בינו ובינה לעולם א"כ גם אחר גירושין מצי מתיר את הנדר כדי שיהי' נישואין בינו לבינה וכיון דיתיר את הנדר חזר הדבר לקלקולא שיאמר אלו הייתי יודע שהנדר יש לו מתירין לא הייתי מגרשך. ונראה כיון דקי"ל דאין מתירין את הנדר עד שיחול הנדר וכמבואר בש"ע י"ד סימן רכ"ח סעיף י"ז הרי שנדר שלא יאכל בשר מר"ח אייר ונחם אינו נשאל עד שיכנס אייר ע"ש וזה שנדר מפירות עולם אם יהי' נישואין בינו לבינה לעולם וגירש' אין מתירין לו על פירות עולם עד שיחזור וישאנ' דקודם שישאנה עדיין אין הנדר חל ואם יגרשנה ותנשא לאחר אין מתירין לו על הפירות כיון דאין לו נישואין עמה ואם ימות האחר או יגרשנה נמי אינו רשאי בנישואין עמה דה"ל מחזיר גרושתו ולא משכח היתר על נדר הפירו' אלא היכא דעדיין לא נשאת לאחר ויחזור וישאנה ואז יחול הנדר ויוכל להיו' לו מתירין. וכיון דעיקר קלקולא אינו אלא לבתר שתנשא לאחר ויאמר אלו היינו יודע שיש מתירין לא הי' מגרשה ויהי' בני' משני ממזרים והכא כיון דאין לו מתירין בתר שתנשא לאחר כיון דאינו רשא' לישאנה ליכא קלקולא אבל בנדרה היא שפיר משכחת שתתיר את נדרה אחר שתנשא לאחר ויאמר הבעל אלו ידעתי שיש מתירין לא הייתי מגרשה אבל כאן שוב אין מתיר כשתנשא לאחר וקודם שתנשא לאחר ליכא קלקול לבנים והרמב"ם שכתב אם ירצה להתיר הנדר ויחזירנה היינו שיחזירנה ואח"כ יתיר הנדר וכל זמן שלא תנש' לו אין כאן מתירין דאין נשאלין על הנדר עד שיחול הנדר ודוק: