אבני מילואים א - ב· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]
סימן ז
סעיף א
ס"ק א
אסורה לכהן כתב ב"ש ז"ל ואפשר אם שבוי' נשאת לישראל ונמצא דהית' בתולה מותרת אחר מיתתו לכהן וצ"ע ובט"ז אוסר וכתב דיש לחוש שמא הערה בה השבאי עכ"ל. ומצאתי בשו"ת רשב"ץ שכתב בזה להתיר ע"ש ח"ג סימן קע"ח ז"ל קטנה בת יששכר נשבית ביד עכו"ם והביאוה לטונס וקנאה יהודי אחד והעידו שהעליל בה ומצאה בתולה ואח"כ בא אדם א' שמו בליפא ונשאה בבונא כו' ז"ל שמטעם שבוי' לא היתה נאסרת עליו שהיא נאמנת לומר נשבתי וטהורה אני ואפי' יש עדי' שנשבית נאמנת לומר יש לי עדים שלא נטמאתי וכ"ש שהרי העידו שלא נבעלה
אלא לאחר שנפדית ובעלה ישראל והשיר בתולי' וזאת ראי' ששמרה בתולי' ביד שבאי ולשלא כדרכה לא חיישינן שאין דרך שבאי להניח בעילת בתולה כדרכה ולבעול שלא כדרכה וכ"ש דבשבוי' הקילו וא"כ אם הוא כהן מטעם שבוי' אינה אסורה עליו עכ"ל: ומ"ש בתשובה הנז' ואפי' יש עדים שנשבית נאמנת לומר יש לי עדים שלא נטמא' וכ"ש שהרי העידו שלא נבעל' כו' ובעל' ישראל והשיר בתולי' כו' ולכאורה משמע דתרי טעמי נקט חדא שנאמנת לומר יש לי עדים שלא נטמא' ועוד שהרי בעלה ישראל והשיר בתולי' וזה ודאי דהיכא דיש עדים שנשבית אינה נאמנת לומר יש לי עדים שלא נטמאתי עד שתבי' עדים בפני ב"ד אלא דעיקר טעמי' דהיינו עידי' אתה במה ששמרה בתולי'. ומבואר דהרשב"ץ מיקל בזה וראוי לסמוך עליו:
סעיף ו
ס"ק ב
או שנשאת לפני ב"ד ולא מיחו בה. כתב הרד"ך בית ח' אעפ"י שבעלה ידע שהיתה שבוי' קודם שנשאה מאחר שלא הי' הדבר ידוע לב"ד בעדי' מותרת לי דמכל מקום יש לה מגו שהיתה נשאת לאחר עכ"ל. ונדעתי תליא במחלוקת בעלי תו' רשב"א ור"י בפ' חזקת דף ל' ז"ל ובעובדא דידן אי הוי מייתי מחזיק סהדי דדר בי' חד יומא נראה להרשב"א דהוי לאוקמי ארעא בידי' אע"ג דליכא מגו מכל מקום טענינן ללוק' שהי' המוכ' נאמן לומ' זבינתי' מינך במגו דאי בעי אמר לא הי' שלך מעול' וכה"ג מצינו בסוף המוכר גבי מפקיד אצל חבירו בשטר וכו' ואור"י דלא דמי דהכא אם הי' המוכר רוצה לזכות בטענה זו דלא הי' שלך מעולם לא הי' הלוקח מעכבו שהרי יודע הוא שהיתה שלו עכ"ל. וא"כ ה"ה הכא בנ"ד לדע' ר"י אין זה שיוד' שהית' שבוי' מותר בה ואם היא נאמנת לכהן אחר אבל לזה שיודע שהיתה שבוי' אינה נאמנת במגו ולדעת הרשב"א כיון דאית לי' להמוכר מגו ויכול למוכרו לאחר רשאי גם לוקח זה שיודע שהית' שלו ללוקחו ומשום דלא איכפת לן אם זה אם לאחר א"כ כיון דליכ' עדי שבוי' ואית לה מגו ליש' לכהן אחר רשאי גם זה לישאנ' ועמ"ש בס' קצה"ח סימן קמ"ו ס"ק י"א. ואין להקשות דא"כ אפי' ביש עדים שנשבית יש לה מגו שהית' נשאת לישראל דכה"ג אמרו בפ' י"נ דף קל"ה באומר יש לי בנים דנאמן לפוטרה במגו דגרשתי ודעת רשב"ם דלכהן מיהת אסורה דלכהן ליכא מגו דגרשתי ודעת תו' שם דגם לכהן מותרת ע"ש והרי אמרינן מגו דאי בעי נשאת לישראל שריא גם לכהן. דהתם שאני כיון דאנו מאמינים שאינה זקוקה ליבם ע"י מגו דגרשתי' ע"י שהית' ניסת לישראל ומשום דלא איכפת לבעל אם נשאת לישראל או לכהן וכיון שנאמן להוציא' מידי זיקת יבם א"כ גם לכהן שריא וכמ"ש הרמב"ן שם דנאמן לגמרי ומשום דלא איכפת לי' לבעל אם אינ' נשא' לכהן והי' לו לגרש' כדי שלא תזקק ליב' ותנש' לישראל וע"כ אנו מאמינים שאינה זקוקה ליבם וכיון שהותרה הותרה שאם אינה זקוקה ליבם מפני טענ' זו שטען מותרת אף לכהן ע"ש אבל הכא עיקר איסור אינו אלא לכהן ולא לישראל ולא שייך כיון דהותרה הותרה: ומיהו נראה דאם התירוה ב"ד לינשא א"כ אע"ג דזה יודע שהיתה שבוי' אפ"ה ב"ד יכולין להתיר' כיון שלא הי' שני עדים שנשבית ונגד ע"א בשבוי' היא נאמנת לומר נשבתי וטהורה וכיון שהב"ד כדין התירו א"כ רשאי לישא גם לזה דהא אפי' באו אח"כ שני עדים לא תצא מהיתרה הראשון ואם לא התיר' הב"ד אלא שבעצמה נשאת לזה שיודע בזה תליא במחלוקת שבין הרשב"א והר"י וכמ"ש כיון שלא הי' היתר מב"ד לאיסור שבוי' ודוק:
סעיף ח
ס"ק ג
האב שאמר נשבת בתי ופדיתי' בין שהיא גדולה פרק האמר דף ס"ד תנן קדשתי את בתי קדשתי' וגרשתי' כשהיא קטנה והרי היא קטנה נאמן כו' נשבית ופדיתי' בין שהיא קטנה בין שהיא גדולה אינו נאמן ובגמ' מ"ש ריש' ומ"ש סיפ' רישא בידו סיפ' לאו בידי' כו' והרי בידו להשיאה לממזר כר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין וראיתי בשעה"מ פי"ח מא"ב ז"ל ובמה שתירץ בגמ' כר' עקיבא דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין ראיתי למוהרי"ן לב בשטה כת"י ז"ל וכן בידו למוסרה לזנות כדי שתפסול משום דקא עבר בלאו דלא תחלל את בתך להזנות' הלכך לאו בידו הוא והא דקאמר בידו להשיא' לממזר ופי' רש"י ביד האב להשיאה לו בעבירה שנרא' שאעפ"י שהוא עובר בלאו שיכול להשיאה לו לא שהאב עובר כלל שהרי לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולים אלא הממזר שהשיאה עובר בלאו עכ"ל. והן דברים תמוהין דהא דאמרינן לא הוזהרו כשרות היינו דוקא לפסולי כהונ' אבל שאר פסולי' שהאנשים הוזהרו מלישא אותן כגון ממזר וכיוצא אף נשים הוזהרו עליהם דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה כו' והוא מבואר ביבמות פ' יש מותרות עכ"ל. ונראה דהא דהוזהרו נשים היינו אם הנשים בעצמן נישאו לפסולי קהל אבל הכא האב הוא שמקדשה ואין האב מוזהר בזה ואין האב עובר כלל במה שמקדש בתו לממזר ובתו ג"כ אינה באזהרה כיון דאביה הוא המקדשה לזה ולא הי' ומ"ש מוהרי"ן לב שלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולי' בזה ודאי דברי שעה"מ נכונים דהיא ג"כ מוזהרת מיהו היינו היכא שהיא מתקדשת לממזר אבל הכא האב שמקדשה לממזר אין האב עובר בזה כלל. וזה ברור ובמשנה למלך עיינתי שכתב ז"ל דע"כ מאי דפריך בגמרא בידו להשיא' לממזר לממזר דאורייתא קאמר דאי לממזר דרבנן קאמ' והוי פסולה כמו שבוי' דהוי מדרבנן לדעת רבינו ז"ל א"כ מאי משני כר' עקיבא דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין הא אפי' לר' עקיבא לא אמר אלא בחייבי לאוין דאורייתא אבל ממזר דרבנן פשיטא ודאי דקידושין תופסין וע"ש שהקשה מזה להרמב"ם דס"ל שבוי' דרבנן. ובשעה"מ שם ז"ל אך זו היא שקשה בעיני לדעת רבינו דא"כ כי משני כר"ע דאמר כו' אמאי לא פריך תלמודא דאכתי בידו להשיאה לממזר דרבנן דקידושין תופסין ופסולה לכהונה ולתרומה ובשלמא לדעת הסוברים דשבוי' היא מדאורייתא כמו שנראה מדברי רש"י פ' הגוזל בהאי דנחיל של דבורים יש לומר דמש"ה לא פריך בידו להשיאה לממזר דרבנן דהא לא חשיב מגו דאיכ' למימר דהאב רוצה יותר לפוסלה מן התורה אכן לדעת רבינו קשה כו' ע"ש שהאריך: ונראה דאין כח ביד האב למסור בתו לביאת פסולים ואע"ג דהאב זוכה בבתו בקידושי' בכסף ובשטר ובביא' היינו ביאת כשרים ולא ביאת פסולים דלפי מ"ש הראב"ד פי"ט מא"ב כל הנבעלת לביאת פסולים הרי היא זונה ע"ש. וה"ל בכלל לא תחלל את בתך להזנותה אלא דביד האב להשיאה לפסולים בקידושין וחופה דה"ל נשואה וכל שנשאת לפסולים אפילו לא נבעלה ונתארמלו או נתגרשו נפסלו מן הכהונה ומן התרומה וכדתנן ביבמות דף נ"ו אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט כו' נתארמלו או נתגרשו פסולות ע"ש וזה אינו אלא מדרבנן וכמ"ש בתשובת מוהר"א ששון סימן קע"ג דחופה לפסולות ולאא נבעלה אינו אלא מדרבנן ע"ש וז"ל והחמירו חכמים יותר לפי שקרובה לביאה ע"ש ועמ"ש בס"ק ח': ויתיישב בזה מה שהקשה במשנה נמלך כיון דשבוי' אינו אלא מדרבנן מאי פריך בידו להשיא' לממזר דלמ' אינו רוצה לפוסלו אלא מדרבנן ושאם תאכל לא תלקה כו' דלפי מ"ש א"כ גם כשישיאנ' לממזר נמי אינו אלא פסול דרבנן דחופה לפסולות אינו אלא מדרבנן: וניחא ליישב גם קושיות שעה"מ כי משני כר' עקיב' אמאי לא פריך דבידו להשיאה לממזר דרבנן דלפי מ"ש למוסרה לביאת פסולים אינו יכול האב דה"ל לא תחלל את בתך להזנותה ואפי' לפסולי דרבנן אינו יכול למוסרה כיון דזנות הוא מדרבנן אלא דבידו להשיאה בחופה וקידושין וכיון דאפי' בחופ' אינ' נפסלת אלא מדרבנן וכמ"ש מוהר"א ששון ומשום דקרובה יותר לביאת פסולים וביבמות שם דף נ"ח הני מילי משתמרת לביאת פסולי דאוריית' אבל דרבנן לא אכלה וכן פסק הרמב"ם פ"ז מתרומו' וא"כ בממזר דרבנן לא נפסלו בחופה וקידושין ודו"ק. ולשטת תו' דס"ל דבחייבי לאוין לא נעשית זונה ועמ"ש סימן ו' סק"ג נמי אינו רשאי למסר' לביאת פסולי' כיון דאסור להאכיל לקטן אפי' איסו' דרבנן וכמ"ש בש"ע א"ח סימן שמ"ג ע"ש והאב מצווה יותר אלא בחופה וקידושין יכול למוסרה דבזה אין הבת עושה איסור כיון דהיא אינה מתקדשת עצמה אלא האב הוא המקדשה לפסולין והאב נמי אינו עושה איסור וכמ"ש ומש"ה לא פריך אלא דבידו להשיאה לממזר ותפסול לתרומה ולכהונה ע"י חופה לפסולות וזה אינו אלא מדרבנן וכשישיאנה לממזר דרבנן לא מיפסלא ע"י חופה לפסולות וכמ"ש:
סעיף יא
ס"ק ד
וי"א דע"י נפשות אסורה אפי' לבעלה ישראל שטת רש"י פ"ב דכתובות דף כ"ו משום שמא נתרצית באחת וכן פי' רש"י בע"ז ר"פ אין מעידין משום דמופקרת לזנות חיישינן שמא נתרצית באחת מהן ע"ש: והרשב"א בחידושיו הקשה משבוי' דמותרת לישראל ולא חיישינן שמא נתרצית באחת מן הביאות וכן אסתר לאחשורוש: ושטת תוס' דע"י נפשו' אסור' לישראל דחיישינן שמא נתרצית כדי למצוא חן שלא יהרגנה ע"ש וגם בזה הקשה הרשב"א דכיון דהוא ריצוי מחמת פחד מותרת לישראל ע"ש. ומשמע מדבריו דכל שאינה עושה איסור לשמי' אע"ג דמכוונ' למעול מעל באשה מותרת היא לבעלה וזה שלא
כדברי מוהרי"ק סימן קס"ז באשה שזינתה תחת בעלה ברצון והיא לא ידעה אם יש איסור בדבר אם יחשב שוגג והעלה שם דכיון שהיא מתכוונת למעול מעל באשה דהא לא כתיב למעול מעל בד' כו' אלא ומעלה בו מעל כתיב וע"ש שהביא ראי' מהאי דמגילה כאשר אבדתי אבדתי דעד השתא באונס והשתא ברצון כו' ולא עשתה שום איסור ולא הי' בדבר אפי' נדנוד עבירה אלא מצוה רבה עשתה שהצילה את ישראל כו' ובפרט דקרקע עולם היתה וע"ש שהאריך וא"כ ה"נ היכא דנתרצית כדי למצא חן שלא יהרגנה אפי' לא עשתה איסור אפי"ה על בעלה נאסרת. ואולי דברי מוהרי"ק לפי שטת תוס' דנאסרת על בעלה היכא שמתרצית שלא יהרגנה ולא עשתה איסור ואפ"ה נאסרה על בעלה. אלא דמדברי תו' בע"ז דף כ"ג ד"ה תדע דע"י נפשות מחמת פחד נתרצית לו ותובעתו ע"ש וכה"ג שהיא תובעתו איסור יש בדבר שהרי בזה שמביאה אותו עלי' תיהרג ולא תעבור: ובשטה מקובצ' דף ג' גבי ולדרוש להו דאונ' שרי ע"ש כתב בשם המאירי דבאשה אפי' מביאתו עלי' נמי תעבור ולא תיהרג ע"ש בלשון אחר. ושטת הפוסקים אינו כן אלא דבאשה נמי ע"י מעשה עצמה תיהרג וכיון דמביאתו עלי' ודאי אסורה לבעל וצ"ע:
ס"ק ה
ולהתירן אף לבעלים כהנים כתב בד"מ ז"ל אבל אם היתה יכולה לברוח ולא ברחה נראה דאפי' לבעלה ישראל אסורה אמנם בגזירת אוסטרייך הותרו עפ"י גדולים ג"כ לבעליהם אפי' לכהנים ואפשר נתנו הני נשי אמתלאות לדבריה' וע"ש בת"ה שהאריך ול"נ דאפשר שהגדולי' שהתירו לאו מדינא אלא משום צורך שעה שראו שיש ח"ו לחוש לעתיד לנשים שאם ידעו שלא יחזרו לבעל נעוריהן שלא יקלקלו ולכן הקילו ואין לומר כן דיש להקל בחשש איסור דאורייתא ונ"ל דסמכו אהא דאמרינן כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ויש ביד ב"ד לאפקועי קידושין מינייהו והוי כפנויות ואף אם זינתו מותרת לבעליהן כנ"ל עכ"ל: ודברי ד"מ לא הבנתי דהא נבעלה לפסול אפי' פנוי' נמי נפסלה לכהונה וא"כ מה בכך דהפקיעו לקידושין לעשותן כפנויות ועיין ר"ן סוף נדרים במשנה האומרת טמאה אני לך ע"ש משו' דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני' והקשה באשת כהן ובפסול לה דאפי' פנוי' נאסרת מאי איכא למימר ע"ש וצ"ע:
ס"ק ו
אבל אם נתייחדה עם כותים כתב בה"ג בה"ל מיאון ז"ל זה ששנינו בכתובות פ"ק היתה מדברת עם א' ואמר לה מה טיבו של איש זה כו' ר"ג ור"א אומרי' נאמנ' מה מדברת זעירי אמר נסתרה הני מילי נסתרה עם ישראל אבל נסתרה עם העכו"ם הרי היא כשבוי' ופסולה לכהונה עכ"ל ומוהרי"ק סימן ק"ס הביא דברי בה"ג וכתב עלה ז"ל ומשמע לכאורה דפליג אכל הני רבוותא דלעיל כו' מכל מקום היה קצת נראה לומר דלא פליג ולהעמיד האי דבה"ג דוקא לאוסרה להנשא לכהן אבל אם כבר נשאת אינה נאסרת על בעלה עכ"ל: ובס' בית מאיר הקשה בהא דאמר רבינא ר"פ אין מעמידין הא לכתחלה והא דיעבד ומנא תימרא מהא דתנן לא תתייחד אשה עמהם מפני שחשודין על העריות והתנן אשה שנחבשה ע"י ממון מותרת לבעל' כו' ובהמה לקרבן הרי הוא לכתחלה כמו אשה שנתייחדה עם העכו"ם להנשא לכהונה וע"י ממון מותרת לבעלה משום דבדיעבד אינה נאסרת על בעלה ע"ש: ונראה דגם לדעת בה"ג הא דנאסרת לכהונה ע"י יחוד אינו אלא משום מעלת יוחסין וכדאי' שם פ"ק דכתובות בהא דאמר זעירי נסתרה ופריך והא אין אוסרין על היחוד לימא דלא כר' יושוע ומסיק מעלה עשו ביוחסין וכתו' שם דאין אוסרין על היחוד ע"כ מיירי בפנוי' דאי באשת איש היכי קאמר מלקין על היחוד דהא באשת איש אין מלקין על היחוד אלא מיירי אפנוי' לענין מפותת אביו ע"ש ומבואר דאפי' בפנוי' אין אוסרין על היחוד אפי' לכתחלה אלא לכהונה ומשום מעלת יוחסין ושבוי' נמי לא אסרו אלא לכהונה והוא נמי משום מעלת יוחסין אבל היכא דליכא משום מעלת יוחסין מותרת אפי' לכתחלה:
ס"ק ז
מיהו אם נתייחדה לשום זנות יש להחמיר במוהרי"ק שורש ק"ס שם כתב ליישב דברי בה"ג דלא נימא דפליג על כל רבוותא במה שכתב לאסור בנתייחדה עם העכו"ם וכתב בתחלה דבה"ג מיירי לאוסרה לכתחלה לכהן עוד כתב דבה"ג מיירי בנתייחדה לשום זנות דהיינו שמדברת עמו דברי תפלות וזנות ע"ש ומזה השיג בחלקת מחוקק על הרמ"א דמוהרי"ק לא מיירי אלא לכתחלה ואפי' במדברת דברי זנות אינו אלא לכתחלה ע"ש וב"ש בס"ק ל"ד כתב דמוהרי"ק בתי' השני בנתייחדה לשום זנות אוסר אפי' בדיעבד לכהן ע"ש: ובמוהרי"ק שם מפרש הא דאמר זעירי מאי מדברת נסתרה הא דלא תני נסתרה דהוא לישנא מעליא אלא משום דאין אוסרין על היחוד אפי' לר' יושוע אלא כשמודברת עמו דברי זנות ותפלות וכתב עלה ז"ל וכ"ת א"כ יקשה מאי פריך לזעירי דאמר מדברת נסתרה אדרב דאמר מלקין על היחוד נימא הא דאמר ר' יושוע אוסרין על היחוד היינו בראוה מדברת ואחר כך נסתרה ורב דאמר אין אוסרין על היחוד היינו דוקא ביחוד בעלמא יש לומר דדייק לישנא דרב דאמר מלקין על היחוד ואין אוסרין על היחוד דתרי זימני על היחוד למה לי הכי הוי לי' למימר מלקין על היחוד ואין אוסרין או אבל לא אוסרין אלא הכי פירושו מלקין על היחוד ואפי' ביחוד כל דהו דליכא רגלים לדבר שנתייחדו אדעתא דזנות ואין אוסרין על היחוד ואפי' ביחוד אדעתא דזנות ואת"ל דביחוד כלדהולא הי' מלקין כי אם בדאיכ' רגלים לדבר דאדעתא דזנות נתייחדו כ"ש דא"ש טפי דאז נוכל לומר דלאו מלישנא דיתורא פריך כו' ומכל מקום האי דיוקא דדייקינן יתורא דלישנא דהדר ואמר אין אוסרין על היחוד דיוקא מעליא הוא שהרי כיוצא בו דקדק רבינו מאיר לפסק הלכה בענין אותיות הדבוקות בתפילין ומזוזות להתיר לתקנם אפי' אחר שכתב התיבה או הפסוק שלאחר כן כמ"ש ברשב"ץ בשם רבינו מאיר ז"ל מדגרסינן בירושלמי דמגילה תולין בספרים ואין חולין בתפילין ומזוזות משמע דוקא חולין הוא דלא כו' והרי לך בהדיא שדקדק כיוצא בזה הדקדוק ממש שדקדקתי עכ"ל: וכיון דדייק מהא דאין אוסרין על היחוד דמיירי לשום זנות וכמ"ש מהרי"ק ועלה משני מעלה עשו ביוחסין ואינו אלא לכתחלה בפנוי' אבל בדיעבד אין אוסרין דהא אמר אין אוסרין על היחוד אפי' בנתייחדו לשום זנות וע"כ הא דאין אוסרין על היחוד מיירי באשת איש ומוכח דבדיעבד מותר. ואפשר דמפרש להך דאין אוסרין על היחוד לאו לכהן מיירי אלא אין אוסרין על היחוד בפנוי' ולענין מפותת אביו ע"ש בתו' ד"ה מעלה עשו ביוחסין בשם הר"ר יוסף. אבל לכהן ובנתייחדה לשום זנות אפי' בדיעבד אסורה ואפי' לפי' תו' שם דמיירי באשת איש אפשר דלא מיירי לכהן אלא לישראל וכ"ת אם לישראל א"כ ליכא חשש כלל כיון דביחוד ליכא חשש רצון וכמ"ש תו' ר"פ אין מעמידין דף כ"ו דלפי' מוהרי"ק מיירי בנתיחדה לשום זנות א"כ באשת ישראל איכ' חשש רצון ובזה הוא דאין אוסרין אבל לכהן יש לומר דאסורה לכהן אפי' בדיעבד כשנתייחדה לשום זנות ודוק: והנה הך דיוקא של מוהרי"ק מיתורא דלישנא ודאי שפיר דק וכמו שהביא ראי' דכה"ג דקדק רבינו מאיר גבי תפילין אלא שהביא ממרחק לחמו דהכא בהאי מימרא גופי' דייק יתורא דלישנא ועיין בתשובת מיימוני לה"ל אישות סימן כ"ה ע"ש דדייק מדאמר רב אין אוסרין על היחוד משמע דוקא איחוד אבל על עדי כיעור אוסרין וליכא למימר ה"ה בעדי כיעור אין אוסרין והא דנקט התם יחוד משום רישא דמלתא דמלקין על היחוד רבותא דאיחוד לחודי' מלקין הא ודאי אי אמר רב במלתי' מלקין על היחוד אבל לא אוסרין הוי מצי לדחויי הכי אבל מכיון דהדר ונקט במלתי' על היחוד דאין אוסרין אלמא דאיחוד קאמר עכ"ל והיא תשובת מור"מ ע"ש: מיהו נראה דלפי המסקנא דמסיק מעלה עשו ביוחסין ואינו אלא בפנוי' אבל באשת איש אין אוסרין וכתבו תו' דלפי"ז רישא דמלתא דקאמר מלקין על היחוד ע"כ בפנוי' מיירי דבאשת איש אין מלקין שלא להוציא לעז על הבנים כדאיתא בקידושין דף פ"א אלא דמילי מילי קאמר מלקין על היחוד בפנוי' ואין אוסרין על היחוד באש' איש ע"ש בתו' וא"כ כיון דמילי מילי תני תו לא קשיא הא דהדר ותני אבל אין אוסרין על היחוד כיון דזה קאי על אשת איש ומלקין על היחוד מיירי בפנוי' לא מצי תני מלקין על היחוד אבל לא אוסרין דהא במקום דמלקין דהיינו בפנוי' שם אוסרין וע"כ צריך לחזו' ולאמר אבל אין אוסרין על היחוד במלתא אחריתי היינו באשת איש. ולפי"ז מצינו לומר דרב מיירי ביחוד שלא לשום זנות וזעירי מיירי במדברת לשום זנות כיון דלא קשה יתורא דלישנא וכמ"ש אלא דבס"ד דהך דרב מיירי בחד גווני ובפנוי' ומלקין על היחוד ואין אוסרין על היחוד וקשה יתורא דלישנא ע"כ מיירי אין אוסרין על היחוד אפי' בנתייחדו לשום זנות וכמ"ש מוהרי"ק ולבתר דמסיק מעלה עשו ביוחסין בפנוי' לכהן ואין אוסרין על היחוד באשת איש וליכא יתורא דלישנא וא"כ מצי מיירי שלא לשום זנות ולפי"ז בפנוי' אסור' לכתחלה לכהן אפי' בלא נתייחדה לשום זנות והא דאמר זעירי מדברת ולא קאמר נסתרה משום דמיירי במדברת לשום זנות דוקא והיינו משום דהתם לא נודע בבירור שהוא פסול לה ואיכ' ספק ספיקא עד דהי' מדברת לשום זנות דה"ל כמו ראוה שנבעלה אבל נתייחדה עם פסול לה אפי' ביחוד בעלמא לכתחלה לא תנשא לכהונה:
ס"ק ח
על הזונה או על הגרושה. פ' עשרה יוחסין דף ע"ז אמר רבא האי תנא איסור חל על איסור לית לי' באיסור מוסיף אית לי' אלמנה אסורה לכ"ג ושריא לכהן הדיוט ה"ל גרושה מגו דאתוסף לה איסורא לגבי כהן הדיוט אתוסף לה איסורא לגבי כ"ג כו' אלא זונה מאי איסור מוסיף אית בה אמר רב חנא בר רב קטינא הואיל ושם זנות פוסל בישראל ופי' רש"י כגון אם זינתה תחתיו נאסרה על בעלה אע"ג דהאי זנות לאו תחת בעלה מיהו שם זנות אשכחן בי' מוסיף בעלמא ע"ש: ונראה דלשטת הרמב"ם דס"ל מכל חייבי לאוין ה"ל זונה א"כ ה"ל נמי איסור מוסיף אבל לשטת תו' והרא"ש והטור דזונה אינו אלא מחייבי כריתות ומיתות ב"ד אבל משאר חייבי לאוין לא הוי זונה ואינ' פסול' לכהונה אלא מדכתיב ובת כהן כי תהי' לאיש זר ולכהונה יליף בק"ו מגרוש' דמותרת בתרומה ואסורה לכהונה והארכנו בזה בסימן ו' סק"ב ע"ש וא"כ האי לאו איסור מוסיף הוא ואינו חל על איסור חללה דדוקא זונה הוא דה"ל מוסיף משום דשם זנות פוסל בישראל וכמו שפי' רש"י: ובזה אפשר ליישב קושיות תו' ביבמות דף מ"ד ד"ה ה"נ כיון דבא עליה עשאה זונה ע"ש למה לי דכתב רחמנא זונה לא יקחו כיון דזונה אסורה בתרומה ק"ו דאסורה לכהונה מגרושה דשריא בתרומה ואסורה לכהונה כו' אע"ג דאין מזהירין מן הדין קאמר התם דגילוי מלתא בעלמא הוא ע"ש. ולפי מ"ש נ"מ דליהוי לקי משום זונה אע"ג דאסורא בלאו הכי משום חללה דאיסור זונה ה"ל מוסיף הואיל ושם זנות פוסל בישראל אבל איסור דנפקא מכי תהי' לאיש זר לאו מוסיף הוא ואינו חל על חללה:
ס"ק ט
וכהן גדול שבא עליהן או על האלמנה או שנשא בעולה ובא עליה כתב בחייבי לאוין בא עלי' וגבי בעולה דחייבי עשה כתב או שנשא בעולה משום דאם בא על בעולה שלא בדרך נישואין דהיינו בלא קידושין לא חיללה וכמ"ש הרמב"ם פ' י"ח מא"ב דאם בעל בעולה בלא נישואין לא חיללה ע"ש והרב המגיד כתב שם ז"ל פשוט הוא דאע"ג דקי"ל יש חלל מנושא את הבעול' כנז' למעלה דוקא בנושא לפי שעבר על עשה דהוא אשה בבתולי' יקח והוא עשה דכהונה אבל אם בא על הבעולה שלא כדרך נישואין אינו מוזהר בה יותר מאדם אחר עכ"ל: ובשטה מקובצת נראה חולק בזה ע"ש ר"פ אלו נערות דף ל' בהא דאמרו שם איכא בינייהו בעולה לכ"ג ופי' רש"י שאין בה לאו דאלמנות וגירושין אלא עשה דבתולה יקח ולא בעולה וא"ת יש כאן לאו דזונה לא אשכחן תנא דאמר פנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה אלא ר' אליעזר ולית הלכתא כוותי' ואין זונה אלא הנבעלת לפסול ובבעולה שלא כדרכה דאי כדרכה תו ליכא קנס כו' ואי קשיא לפי' רש"י דבעולה כבר הרי זו בביאה שבא עלי' כ"ג נעשית חללה ותו אין לו בה הוי' י"ל כיון דבשעה שבא עלי' הי' לו בה הוי' אע"ג דלאחר גמר ביאה אין לה בה הוי' חייב בקנס עכ"ל. ומבואר דס"ל דבעולה לכ"ג אם בא עלי' נעשית חללה אפילו בא עלי' שלא כדרך נישואין ומ"ש הרב המגיד ופשוט הוא דאע"ג דיש חלל מחייבי עשה דוקא בנושא לפי שעבר בעשה קשה לי דהא בקידושין דף ע"ח ומוד' רבא בכ"ג באלמנה שאם בעל ולא קידוש שלוקה ולא יחלל זרעו בעמיו אמר רחמנא והרי חילל וע"ש וגבי אלמנה נמי כתיב אלמנה לא יקח א"כ נימא נמי דבעי דרך קידושין וכמו בבעולה דכתיב בבתוליה יקח דהיינו קידושין ובפרק הבע"י דף ס' דס"ל לראב"י יש חלל מחייבי עשה מ"ט דראב"י דכתיב אלמנה וגרושה וחללה וזונה לא יקח כי אם בתולה מעמיו וכתיב לא יחלל זרעו בעמיו א"כ מ"ש דבחייבי לאוין עובר בלא יחלל גם בביא' גרידא וא"כ ה"ה דבחייבי עשה יעבור בלא יחלל בביאה: ובמשנה למלך פי"ז מא"ב ז"ל שוב האיר ד' את עיני וראיתי סוגיא אחת פ' הבע"י דף ס"א וזה פרי' תניא ר"א אומ' כהן לא ישא את הקטנה כו' אמר רב אדא בר אהבה הכא בכ"ג עסקינן לאימת קני לה לכי גדלה בעולה היא כו' ודע דמלישנא דרב אדא דקאמר לאימת קני לה לכי גדלה בעולה היא משמע דליכא קפידא אלא ממה שיקיים אותה משגדל היינו שקונה אותה מדין תורה ונמצא כונס את הבעולה אבל ממה שיקיים אותה בעודה קטנה ליכא קפידא דאף דנימא דנישואין אלו לא חשיבא מכל מקום לא עבר בעשה דבעול' כיון דלא חשיב נישואין וס"ל דלא מוזהר כהן על בעיל' הבעולה שלא ע"י נישואין יותר משאר וכסברת רבינו דלסברת החולקים דס"ל דאסור לכ"ג לבעול בעולה אפי' שלא ע"י נישואין מאי ארי' לכי גדלה תיפוק לי דבקטנותה נמי איכא איסורא דלא אהני תקנתא דרבנן להפקיע איסור תורה כי היכא דלא אהני גדלותה וזו היא ראי' נכונה לסברת רבינו והנה ראי' זו נכונה עד מאד עכ"ל: ועיין בשטה מקובצת פ' אלו נערות בהא דאי' שם בעולה לכ"ג ע"ש כתב בשם הרמב"ן שהביא דברי הר"ח שפי' דמיירי בבתולה שבא עליה כ"ג ומכאן ואילך בעולה היא וקיימא עלה באיסור עשה והא דתניא התם ביבמות אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי הא אוקמינא התם בגמ' ומוציאה בגט והא דתני אם נשא נשוי לומר שאינו משלם קנס במפותה והא דתניא אידך אנוסת חבירו ומפותת חבירו ואם נשא ראב"י אומר הולד חלל ומפרש טעמי' משום דיש חלל מחייבי עשה ולא קתני באנוסת עצמו שהולד חלל לאו משום דליכא איסור עשה אלא משום דסופה להיות בעולה תחתיו אין הולד חלל והיא עצמה אינה מתחללת שאינה דומה לאלמנה לכ"ג עכ"ל וכ"כ הרמב"ן בחידושיו ליבמות דף נ"ט ע"ש: ולפי"ז יתיישב דעת החולקין דס"ל דעובר בעשה לבעולה אפי' שלא ע"י נישואין דלפי מ"ש טעמא דחולקין היינו משום דכתיב לא יחלל זרעו דאכולהו קאי וכמ"ש רש"י ביבמות דף ס' לא יחלל זרעו בעמיו אכולהו קאי ופי' רש"י אכולהו ואפי' אבתולה ולא בעולה דעשה הוא וע"ש. וא"כ גבי אלמנה וגרושה דכתיב נמי לא יקח ואפי' הכי בעל ולא קידש לוקה ומשום דכתיב לא יחלל וה"נ בעשה דבחולה נמי כתיב ולא יחלל: ומש"ה בכ"ג שנשא את הקטנה בעודה קטנה ליכא איסור כלל דה"ל בעולת עצמו ולית בי' משום לא יחלל דאין הולד חלל והיא עצמה אינה מתחללת אלא לכי גדל' נהי דלא יחלל ליכא אבל עובר בעשה משום דכתיב אשה בבתולי' יקח דהוא קידושין ובעודה קטנה דקיחא ליכא ומשום חילל נמי ליכא דה"ל בעולת עצמו אבל בעולת אחרים דהולד חלל והיא עצמה מתחללת א"כ אפילו בלא קידושין דליכא משום אשה בבתולי' יקח אית בי' משום חילל וחללה מחייבי עשה הוא ומ"ש במש"ל ראי' לסתור דעת החולקין לפי מ"ש אין בו ראיה לסתור ודוק:
ס"ק י
אבל מן הנישואין אעפ"י שלא נבעלה נתחללה. ואפי' עדים מעידים שלא נבעלה ודעת הט"ז בזה דאינו אלא לחומרא וב"ש כתב לשטת תו' דנתחללה בחופה בלא ביאה לרב דאית ליה יש חופה לפסולות ביבמות דף נ"ז ונתחללה מחמת החופה ובני' חללים בודאי ומותרים לטמא ע"ש: ובשעה"מ הביא דברי מוהר"א ששון שכתב בסימן קע"ג דחופה לפסולות ולא נבעלה אינו אלא מדרבנן והחמירו חכמים יותר לפי שקרובה לביאה והשיגו דהא בנתארמלו או נתגרשו תו לא שייך טעמא דמשתמרת לביאה פסולה כיון דכבר מתו אע"כ דנישואין משוי לי' כבעולה ומדינא פסלי ע"ש ואינו מוכרח דיש לומר חופה דקרובה ממש לביא' פסולה החמירו בה חכמים לפוסלה לעולם אפי' מתו או נתגרשו ואע"ג דבקידושין גרידא למ"ד משתמרת לביאה פסולה ס"ל במתו או נתגרשו כשירה איכא למימר חופה דקרובה יותר לביאה פסולה לא מהני מתו או נתגרשו ואין להם היתר לעולם ועמ"ש בפ"ק ג':
סעיף יד
ס"ק יא
או על יבמה לשוק עמ"ש בסימן ו' סק"ג:
סעיף טז
ס"ק יב
כלם חללים עד סוף כל הדורות רפ"ק דמכות בהא דתנן מעידין אנו באיש פ' שהוא בן גרושה ובתו' שם ז"ל תימא כיון דאם הוזמו אין נעשין בן גרושה א"כ איך יעשה על פיהם בן גרוש' והא ה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה ותירצו כיון שלוקין הוי שפיר כאשר זמם ועי"ל דגבי עדות בן גרושה לא איכפת לן בעדות שאי אתה יכול להזימה ע"ש: וראיתי בשטה בקובצת פ' מרובה דף ע"ד ז"ל ה"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כו' דעדים זוממין שלוקין משום כאשר זמם כגון שמעידים על פ' שחייב מלקות והוזמו והוא ניהו דנחשב קנס לר' עקיבא התם וגם לא בעי התראה כדמפרש פ' אלו נערות דבעי למיקטל בלא התראה אבל בן גרושה ובן חלוצה דלקי על עון עדו' שקר האי לאו קנסא הוא וכן בעי התראה כשאר חייבי מלקות תוספת שאנץ עכ"ל: והוא תמוה דהא ש"ס ערוך שם כתובות דף ל"ב דגם בעדות בן גרושה לקי בלא התראה ע"ש בגמ' מי איכא מידי דאינהו בעי קטלי בלא התראה ואינהו בעי התראה והא בעינן כאשר זמם לעשות לאחיו וליכא מתקיף לה רב סמא ברי' דרב ירמי' אלא מעתה בן גרושה ובן חלוצה דלא מכאשר זמם קא מתרבי ליבעי התראה אמר קרא משפט אחד יהי' משפט השוה לכלכם ופי' רש"י משפט השוה כיון דרוב זוממין לאו בני התראה נינהו הני נמי לא בעי התראה עכ"ל ע"ש ומבואר להדיא דגם בעדות בן גרושה לקי בלא התראה,
סעיף יז
ס"ק יג
כותי ועבד הבא על בת ישראל נסתפקתי במומר שבא על ישראלית אם פוסלה לכהונה לפי מ"ש במרדכי פ' החולץ בשם ר' אברהם מרעגנשפורק דיבמה שנפלה לפני מומר דתימה הוא אי בעי אפי' חליצה דבמקום ערוה קיימא משום דהנבעלת לגוי קנאין פוגעין בו וכיון דהוי כערוה פוסל נמי לכהונה. ולפי מה שאמרו ביבמות (דף ס"ט) בטעמא דגוי ועבד הבא על בת ישראל דפסלה מכהונה דכתיב ובת כהן כי תהי' אלמנה וגרושה מי שיש לו אלמנות וגירושין יצאו נכרי ועבד שאין להם אלמנות וגירושין ע"ש ומומר יש לו גירושין וכמ"ש בתה"ד סי' רכ"ג דמומר שקידש לכ"ע קידושיו קידושין ע"ש, אלא דאכתי יש לומר דפסלה לכהונה מהאי דנפקא כל הפסולין מדכתיב כי תהי' לאיש זר ויליף בק"ו מתרומה ע"ש דאמרו בש"ס נכרי ועבד דלאו בני הוי' נינהו לא אתי מכי תהי' יצאו נכרי ועבד דלאו בני גירושין ואלמנות אבל מומר דבר קידושין שפיר מצינן למילף מכי תהי' לאיש זר אלא דבזה בעי זר מעיקרא ולאפוקי מחזיר גרושתו וע"ש ומומר נמי לא הוי זר מעיקרו:
ואיברא לפי מ"ש הרשב"א בחידושיו פ' הערל [ע,א] בהא דפ"ד פוסל מכהונה ואינו זר מעיקרו וכתב שם משום דבפסולי קהל לא בעי זר מעיקרו ועמ"ש בסי' ו' סק"ג, וא"כ אי נימא כדברי המרדכי דאית לי' דין עכו"ם וקנאין פוגעין א"כ ה"ל מפסולי קהל ולא בעי זר מעיקרו:
ובתה"ד סי' רכ"ג כתב שם בשם גדול א' ז"ל ועל דברי ר' אברהם השיב דכל ימיו תמה על דבריו דמשוה לביאת גוי כמו ערוה דתוס' פ"ק דיבמות [טז,ב, ד"ה קסבר] כתבו בחד שינוייא דמדאורייתא אינו ממזר אלא מדרבנן כיון דבצנעא ביאת היתר הוא וע"ש:
לפי מה שמבואר אצלינו בסי' ט"ז ס"ק ד' דדוקא בנכרית ביאה בצנעא ה"ל ביאת היתר מן התורה אבל ביאת נכרי אפי' בצנעא אסור מן התורה ע"ש, לא קשה מידי דמשוה לי' ביאת מומר לביאת עכו"ם, עוד שם כתבנו דבפרהסיא קנאין פוגעין בו ובצנעא עונשו כרת בידי שמים ע"ש, וא"כ בצנעא נמי ביאת איסור מן התורה היא וא"ש דברי ר' אברהם מרעגנשפורק:
אמנם בפ' החולץ שם (דף מ"ה) מיתיבי כותי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר ר' שמעון בן יהודא אומר אין ממזר אלא ממי שאיסורן איסור ערוה וענוש כרת ע"ש ומזה מבואר דביאת כותי לאו איסור ערוה היא:
אלא דאפי' לדעת התה"ד דגוי ומומר אין איסורן איסור ערוה כיון דבצנעא מותר, מודה דעל כל פנים אסור מדרבנן וא"כ אפשר דפוסל נמי לכהונה כמו בביאת שאר פסולי דרבנן דהא לדעת הרמב"ם עבד ושפחה מותר מן התורה ע"ש פי"ב מא"ב (הי"א) וכמו כן כתב שאם נבעלה לנתין עשאה זונה והרמב"ם ס"ל דנתין אינו אלא מדרבנן וא"כ אפשר דביאת מומר נמי פוסל לכהונה מדרבנן כמו ביאת גוי ועבד ונתין וצ"ע: