אבני מילואים א - ב· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]
סימן ד · סעיף כח
ס"ק כא
שכשם שהפקירה עצמה לארוס. פ"ק דכתובות י"ג האי ארוס וארוסתו דאתו לקמי' דרב יוסף היא אמרה מיני' והוא אמר אין מנאי אמר רב יוסף למאי ניחוש לה חדא דהא קא מודה ועוד הא אמר רב יהודא אמר שמואל הלכה כר"ג ובשטה מקובצת ז"ל וכתב הרמב"ן ז"ל חדא הא קא מודה ועוד הלכה כר"ג לאו אי קא מכח' לה קאמרינן דאי מכח' לה ברי וברי הוא ושוי' אנפשי' חד"א אלא הכי קאמר אפי' אי ליתי' קמן נמי מהימנא ויש אומרים היכא דאמר בודאי שבאתי עלי' אבל איני יודע אם הפקירה עצמה לאחר כמו שהפקירה עצמ' לי כך פי' הר"ר יוסף הלוי בן מיג"ש ז"ל ואיני מכיר בלשון הזה דכי מודה מי ידע בה דלא הפקירה עצמה לאחר וכי נעל דלת בפני' והא דרב יוסף אתיא כלישנא בתרא פ' אלמנה כו' אבל ללשנא קמא דאמרינן אע"ג דלא דיימא מעלמא ומשום דכי היכא דאפקרה נפשה לגבי ארוס כו' הודאה דארוס לאו כלום אלא דהתם אביי הוא דדחי לה ולא קיימא הכי א"נ לגבי ולד חיישינן אבל היא שריא לבעלה עכ"ל ובתו' ישינים כתבו הא דאמרינן חדא הא קא מודי דהיינו שמדה שבא עלי' ביאות הרבה דאז תלינן בארוס עכ"ל. ועמ"ש בזה בקונטרס ש"ש ש"ב פ"כ ושם הארכנו בזה:
ס"ק כב
אבל ארוסה שאמרה על בנה שהוא ממזר. כתב ב"ש ז"ל ובפלוגתא זו עיקר כי"א דארוס נאמן כמ"ש בנימוקי יוסף בשם הריטב"א ע"ש. ובנימוקי יוסף שם בשם הריטב"א כיון שהאב נאמן לפוסלו שהוא נגד חזקת כשרות מכ"ש שנאמן האב להכשירו וכתב שם בנ"י שהוא טעמא דמסתבר ע"ש:
והנה לפי דעת הרשב"ם ותוס' והרא"ש פ' י"נ [ב"ב קל"ד,ב] דאין האב נאמן לומר זה בני בכורי אלא היכא דהוחזק בבנו אז הוא דנאמן לומר שהוא בכור אבל אם אינו מוחזק בבנו אין האב נאמן לומר זה בני אפי' לירושה אלא בתורת מגו ולא בתורת יכיר ועיין סמ"ע סי' רע"ז וסי' רע"ט. ולפ"ז הכא דרוב פסולין אצלה ואינו מוחזק בבנו אין האב נאמן לומר(בני זה) [זה בני] והריטב"א נראה דס"ל כשטת הרמב"ם דס"ל דאפי' אין מוחזק בבנו, נאמן לומר זה בני בתורת יכיר ועיין קצה"ח סי' רע"ז סק"א. וא"כ ה"ה הארוס נאמן לומר זה בני ולפי"ז מידי ספיקא לא נפקא כיון דלדעת (הרשב"א) [הרשב"ם] ותוס' והרא"ש אין הארוס נאמן לומר זה בני:
ס"ק כג
או על אחד מבניו שאינו בנו. כתב הב"ש ז"ל והוא ממזר ודאי כ"כ הטור ש"מ דס"ל אם לא אמרה היא מכותי נתעברה לא אמרינן אנן שמא מכותי נתעברה. אבל הרמב"ם כתב דהוא בחזקת ממזר והיינו ספק ממזר די"ל שמא מכותי נתעברה ע"ש, ובתוס' קידושין (דף ע"ד) ע"ש שכתבו בהא דס"ל לר' יהודה כשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר בני זה בן גרושה דהיינו כיון דנאמן לומר בני זה בכור ובאומר על הקטן שהוא בכור ע"כ הגדול אינו בנו והרי הוא ממזר ע"ש. ולפי שטת הרמב"ם דאמרינן שמא מכותי נתעברה א"כ אינו פוסל אותו כלל, ואפי' לכהונה ס"ל להרמב"ם דגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר לכהונה. ואפשר כיון דכתיב יכיר משמע דלעולם נאמן על בנו הקטן אפי' בעיר שכולה ישראל דליכא למתלי בכותי וה"ל בנו הגדול לפי דבריו ממזר ודאי:
ס"ק כד
האב שאמר על בנו שהוא ממזר וחזר אח"כ ונתן אמתלא עמ"ש בזה בק' ש"ש ש"ו פ"ח ופ"ט:
ס"ק כה
מחזירין לו אבידתו. כתב ב"ש ז"ל ולענין נזקין אם נגח תורא דידן לתורא שלו כתבו בתו' ביומא דמשלם נזק שלם אע"ג דבממון אין הולכין אחר הרוב היינו כשבא לידו מדעת הבעלים ע"ש ועמ"ש בקונטרס ש"ש ש"ד פ"ו ופ"ז:
ס"ק כו
הספיקות. הנה מדינא דאורייתא כל הספיקות מותרין בודאן והן בספיקות כדאי' בש"ס ממזר ודאי ולא ממזר ספק קהל ודאי ולא קהל ספק, ועמ"ש בס"ק י"א בשם הרב ר' אלי' שדעתו דלא שריא מן התורה אלא ספק ממזר אבל אינך פסולי קהל אפי' ספיקות דידהו אסורין מן התורה, ובשעה"מ [פט"ו מאיסו"ב הכ"א] השיגו והעלה דכיון דכתב רחמנא תרי קהלי למשרי קהל ספק ולא ידעינן אהי מינייהו קאי דרשינן לי' אכולהו דהי מינייהו מפקת והיינו נמי משום דדרשינן כולהו קהלי דכתיבי באורייתא בקהל ודאי דומיא דאינך ע"ש:
וראוי להסתפק בפצוע דכא דלאו מחמשה קהלי הוא ע"ש פי' רש"י ותוס' פ' עשרה יוחסין (דף ע"ב), וא"כ אפשר לומר דספק פ"ד אסור. ולפי שטת הראב"ד הובא בריטב"א חשיב חמשה קהלי תרי בממזר ותרי בעמוני ומואבי וחד בפ"ד אבל דמצרי ואדומי לא חשיב דהאי בהתירא כתיב יבא להם בקהל ד' וזה יותר נכון בעיני עכ"ל. וכיון דלשטת הראב"ד מצרי ואדומי לאו מחמשה קהלי א"כ ספק מצרי ואדומי יש לומר דאסור:
והרמב"ם שכתב פט"ז מא"ב גבי פ"ד דלא גזרו בו על הספיקות אפשר דס"ל כשטת הראב"ד דחשיב פ"ד מחמשה קהלי וא"כ גבי פ"ד נמי ספק מותר ומשום דהי מינייהו מפקת אבל מצרי ואדומי לפי"ז ספיקן אסור:
ולכאורה קשה לפי שטת הראב"ד דמצרי ואדומי לאו מחמשה קהלי א"כ קהל גרים דאקרי קהל דיליף ר' יהודא מחמשה קהלי ע"ש פ' עשרה יוחסין, א"כ במצרי ואדומי מנלן דקהל גרים אקרי קהל. וביבמות (דף ע"ח) אי לאו דאמר ר' יהודא הכתוב תלאן בלידה לא מצא ידיו ורגליו בבה"מ כיון דאמר מר קהל גרים איקרי קהל, וכן לשטת רש"י ותוס' פ"ד אינו מחמשה קהלי ואפ"ה לר' יהודא אסור בקהל גרים כמבואר ביבמות (דף נ"ז), וכיון דלר"י קהל גרים דאקרי קהל אינו אלא משום דיליף לה מחמשה קהלי וא"כ מי שאינו מחמשה קהלי מנ"ל דקהל גרים אקרי קהל:
מיהו התם בפ' עשרה יוחסין לחד לישנא בש"ס שם לאו מחמש קהלי יליף ר"י דקהל גרים אקרי קהל אלא מדכתיב הקהל וכו' ולגר כו' [ולפי"ז] א"ש:
ובחידושי פני יהושע פ' עשרה יוחסין (דף ע"ג) שם הביא שטת הראב"ד דמצרי ואדומי אינו מחמשה קהלי ז"ל ואע"ג דלפי"ז איכא למידק א"כ במצרי ואדומי מנ"ל דאסירי בישראל דלמא לא אסרי רחמנא אלא בקהל כהונה, הא ליתי' דלענין איסורא ודאי דבר הלמד מענינו הוא וילפינן חדא מאינך עכ"ל:
וא"כ גם להך לישנא דיליף ר' יהודא קהל גרים אקרי קהל מהנך חמשה קהלי נמי אפי' הנך דלאו מחמשה קהלי לענין איסורא דבר הלמד מענינו הוא דקהל גרים אקרי קהל:
מיהו נראה דלאו דוקא לאיסורא הוי דבר הלמד מענינו אלא ה"ה לקולא נמי כל שהוא דבר הלמד מענינו, וא"כ כיון דגלי דקהל ספק לאו שמי' קהל א"כ ה"ה הנך דלאו מחמשה קהלי נמי יבא בקהל ספק. אבל ספק מצרי ואדומי אפשר דאסור כיון דספק ממזר דמותר אינו אלא מיתורא דקהל וא"כ הנך דלאו מחמשי קהלי יש לומר דאסור כמו כל הספיקות דאסור מן התורה לשטת הפוסקים דספק אסור מן התורה:
ובשער המלך כתב על דברי הרב ר' אלי' דלא שריא אלא ספק ממזר אבל ספק עמוני אסור וכתב עלה ז"ל ושוב ראיתי לתוס' פ' הערל (דף ע"ח) שמבואר מדבריהם כמ"ש וזה שכתבו בד"ה מצרי שני במאי יטהר וז"ל וא"ת ישא שתוקי דהא ר"י אית לי' בפ' עשרה יוחסין דבקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא כו', הנה מבואר מדבריהם כמ"ש דקהל דכתיב גבי מצרי דרשינן נמי בקהל ודאי כו' דומיא דממזר וכנראה דאשתמיטתי' מהרב ז"ל עכ"ל:
ולפי מ"ש אינו ראיה דמאי דאקרי קהל בהנך חמשה קהלי הן לקהל גרים ולקהל ישראל כולהו נמי כה"ג בין לחומרא בין לקולא וכמ"ש וכיון דגלי בחדא דקהל ספק לא אקרי קהל ה"ה באינך אבל ספק ממזר דמותר אינו אלא מיתורא א"כ י"ל דס' עמוני אסור. אלא דעיקר דברי שעה"מ מ"ש דהי מינייהו מפקת נראה נכון ועמ"ש בס"ק י"א:
ואכתי יש לומר לשיטת הראב"ד דמצרי ואדומי אינו מחמשה קהלי דספק מצרי ואדומי אסור וכמ"ש אבל ספק קהל כיון דגלי קרא דקהל ספק לאו שמי' קהל וא"כ ה"ה במצרי ואדומי קהל ד' דכתיב בי' אינו מפיק ממשמעות אינך קהלי דס' קהל לאו שמי' קהל:
ובחדושי ריטב"א פ' עשרה יוחסין (דף ע"ג) ממזר ודאי הוא דלא יבא אבל ספק ממזר יבא ז"ל ראיתי מקשים דרבא אדרבא דבפ' החולץ [לז,ב, גבי] ספק בן תשעה לראשון אמרינן דפליגי אביי ורבא דאביי סבר הלכה כשמואל דאמר הלכה כמתניתין דשרי ודאן בספיקן ורבא אמר הלכה כרב דפסק הלכה כר' אליעזר דאמר ודאן בספיקן אסור. ונ"ל דלאו קשיא דהאי פלוגתא היא לאסור שתוקי בממזרת ורבא סבר דאסור דכיון דהוא ספק כישראל חשביני' ליה, אבל להתיר שתוקי בישראל ס"ל דשרי דכישראל חשבינן ליה, והך דרשא דס' ממזר יבא אית ליה לרבא אבל שיבא ממזר בקהל ספק לית ליה וכישראל גמור עביד ליה לכל מילי עכ"ל:
וקשה דהא בתוס' ישנים שם (דף ע"ג) ד"ה וחד למשרי שתוקי בישראל ז"ל תימה היכי מדרש שתוקי בישראל מיתורא דקהל וי"ל דמקיש ממזר לקהל מה גבי קהל ממעט קהל ספק ה"נ גבי ממזר ממעטינן ממזר ספק עכ"ל. וא"כ אי נימא דקהל ספק לית ליה א"כ היכי ממעט ממזר ספק וצ"ע. ועיין שם בש"ס (דף ע"ג) חמשה קהלי כתיבי חד לכהנים וחד ללוים וחד לישראלים וחד למשרי ממזר בשתוקי וחד למשרי שתוקי בישראל קהל גרים לא אקרי קהל, ור' יהודה כהנים ולוים מחד קרא נפקא אייתר לי' לקהל גרים. ופי' רש"י מחד קהל נפקא דשבט א' הם ואין לקרות קהל חצי שבט ואבע"א הני נמי תרי קהלי נינהו וכו':
ולפי שיטת רש"י ותוס' דמצרי ואדומי מחמשה קהלי א"כ למה צריך קרא לקהל לוים דהא ביבמות (דף ע"ז) בנים ולא בנות דברי ר"ש אמר ר' יהודה הרי הוא אומר בנים אשר יולדו כו' הכתוב תלאן בלידה ופירש רש"י אשר יולדו כל הנולדים להם אפילו נקיבות במשמע ע"ש, וא"כ דור שלישי יבא להם ע"כ לא מיירי מקהל כהנים דהא ר' יהודא ס"ל בת גרים פסול לכהונה וא"כ היכא משכחת דור שלישי בנקיבות לקהל כהונה וע"כ לקהל לוים או ישראלים וא"כ היכי אמרו ואבע"א הני נמי תרי קהל וצריך ישוב:
ס"ק כז
הולד שתוקי או אסופי. כתב ב"ש ז"ל ונתין אסור בשפחה כ"כ תוס' בגיטין (דף מ"א), מיהו כתבו שם אליבי' דר"ת דס"ל ממזר מותר בשפחה משום דהוא קדש י"ל נתין אסור אבל לדעת הרמב"ם שהבאתי לעיל י"ל דמותר אלא קושיית תוס' שם שהקשו וישא נתינה צ"ע עכ"ל. ועמ"ש סקט"ו: