אבני מילואים א - ב· רבי אריה לייב הכהן הלר [בעל הקצות]
סימן ד · סעיף כו
ס"ק יז
פנוי' שנתעברה וילדה. דיני' הללו נתבארו בקו' ש"ש ש"ב פ' י"ז ע"ש עד פ' כ"ד.
ס"ק יח
שכשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר. כן פסק הרמב"ם פ"ג מה"ל יבום וכ"כ בש"ע סימן קנ"ו לענין יבום ע"ש. ומשמע אפילו לא דיימא מאחר. והקשו בח"מ וב"ש דברי הרמב"ם אהדדי דכתב בפ"ח מה"ל תרומות בישראלית שנתעברה מכהן דתאכל בתרומה ולא חיישינן שזינתה ג"כ עם אחרים. ומתרץ בח"מ דהכא משום שאומרת נגד החזקה דבודקת ומזנה ע"ש. וקשה דאם מהימנת לאותו פ' שמודה שנבעלה לו והוא הפסול הרי חזינן דלא בדקה ונבעלה לפסול לה ואי לא מהימנת ליה ומשום דהוא נגד חזקה דבודקת ומזנה א"כ למה לן דכשם שזינתה עמו כך זינתה עם אחרים כיון דלא מהימן כלל. ולכן נרא' לפי מה שמבוא' אצלינו בקו' ש"ש ש"ב פי"ז ע"ש בטעמ' דנאמנ' לומר לכשר נבעלתי משום דאלים לי' לר"ג ברי אפי' בחד ספיקא וע"ש ומש"ה ניחא דעיברה מכהן תאכל בתרומה כיון דהיא יודעת בברי שלא נבעלה מאחר מהימנא וכמ"ש בש"ע סעיף כ"ח בארוסה שעיברה דאף עפ"י שבא עלי' ארוס כו' כשם שהפקירה כו' כך זינתה עם אחרים ואם נבדקה ואומרת לארוס נבעלתי הולד כשר ע"ש ועיברה מכהן שיודעת בעצמה שלא זינתה עם אחר מותרת אבל בהאי דיבום לפטור אשה אחרת לא מהני טענת ברי דיד' וכמו שמבואר שם דטענ' ברי לא מהני אלא לבע"ד עצמו וכהאי בכתובו' דף ע"ה ריש' מנה לי בידך סיפא מנה לאבא בידך ולא מהני טענת ברי דידה לגבי אבי' אלא לגבי עצמה שהיא הבע"ד ודו"ק. ובש"ס ס"פ אלמנה לכ"ג, דהוכיח רבא מהך דעיברה דתאכל בתרומה להאי דארוסה שעיבר' אע"ג דהתם דתאכל בתרומ' משום טענת ברי דידה אתינן עלה וכמ"ש. משום דהתם ס"ל לרב הולד ממזר ובפרק עשרה יוחסין דף ע"ה מוקי פלוגתא דרב ושמואל דרב סבר הולד ממזר ואסור בישראלית ושמואל סבר הולד שתוקי דסובר שמואל כר"ג דבודקין את אמו ושם להך לישנא לית לי' לרב דבודקין את אמו ולית לי' דר"ג וכמ"ש באשר"י ספ"ק אלמנה לכ"ג ע"ש וכיון דלא מהני לרב טענת ברי דידה א"כ בהך דעיברה מכהן אמאי תאכל בתרומה כיון דאיהי לא מיהמנא בטענת ברי דידה. אבל לדידן דקי"ל כר"ג ואיהי מהימנא בברי ה"ה בהך דעיברה תאכל בתרומה הוא משום ברי דידה. אלא דאכתי תיקשי לפי מ"ש בשמעתא ב' שם פי"ז דטענת ברי דידה לא מהני אלא לעצמה ולא לולדה ע"ש היטב א"כ היכי מייתי רבא ראי' מעיברה התם טענת ברי לעצמה שתאכל בתרומה ולולדה לא מהני טענת ברי דידה. וראיתי בשו"ת ח"צ סימן מ"ד שכתב בישוב דברי הרמב"ם פ"ח דתרומת ז"ל והנרא' לי בטעם הרמב"ם ז"ל דבתרומ' דחזקת הולד לצורך אמו כיון דעובר ירך אמו היא מהני לה חזקת הולד שבמעי' דמוקמינן לה בחזקת זה שבא עלי' להאכילה בתרומה לכשיולד אבל ביבום שבא לפטור אשתו הנשואה מכח ולד זה שנולד מן הזונה לא מהני חזקת ולד זה לפטור אשה אחרת כעין אותה שאמר רב אשי בהמדיר דף ע"ה רישא מנה לאבא בידך כו' לפי דרכינו למדנו דלהרמב"ם נמי בתר דידי' שדינן לי' לכל מילי דשייכי לגוף הולד או לאם מכח ההריון עכ"ל. ותמה אני דהא הך דינא דהרמב"ם פט"ו מא"ב גבי ארוס' שעיברה בבי' חמיו כשם שזינתה עם זה כו' דהך שייך לגוף הולד ומוכח דאפילו במידי דשייך לגוף הולד נמי לא שדינן בתר דידי'. והגאון ח"צ שם העלה בהך דמשודך הוד' מיני' לענין המתנ' כ"ד חודש וז"ל וא"כ בנ"ד שהוא לדבר הצריך לגוף הולד כבנו חשבינן לי' עכ"ל ומדברי הש"ע אלו שהמה דברי הרמב"ם הנזכר מבואר בזה דנוגע לולד אם הוא פסול או כשר ואפ"ה לא חשבינן כבנו והגאון הנזכר לא הביא כלל דברי הרמב"ם ודברי הש"ע.
ס"ק יט
כך זינתה עם אחר כתב בתשובת הריב"ש סימן מ"א באחת שתבעה את שמעון איך הרתה משמעון ותובעה אותו שכר הנקה ומזונות להולד ושמעון אומר להד"מ והעלה דשמעון פטור משבוע' היסת כיון דאפי' באשתו העומדת תחתיו ומשמשתו וילדה האמינו תורה לומר זה אינו בני וממז' הוא דקי"ל כר' יהוד' כו' וכיון שכן שמעון נאמן בטענתו ואין מזקיקין אותו לשבועת היסת שהתורה האמינו כו' ובסימן מ"ג הוסיף ז"ל והרי זה מבואר כיון שהאמינו התורה שאינו בנו הדבר פשוט שאינו חייב ליטפל בו וגם שאין כאן שבועת היסת שאם היינו מחייבין אותו היסת הרי הוא כשאר כופר בכל ומה הועיל מה שהאמינו תורה ועוד שטעם אחר לפוטרו מהיסת לפי שזה זכות העובר לאחר שיולד ולא זכות האשה ואין טענת ברי של האשה תועיל כלום לזכות הולד וטענת הולד אינו אלא ספק ואין נשבעין על הספק כו' ואף אם היינו אומרי' ששמעון חייב שבועת כאלו לא האמינו תורה והיינו אומרים שטענת ברי של האשה תועיל בזכות הולד כו' שהרי אף אם הי' מודה שבא עלי' עדיין הוא ספק אצל שמעון אם הוא בנו דכי היכא דמפקרא נפשה לגבי האי מפקרא לגבי אחריני כו' אלא שהעיקר הוא שאינו נשבע כלל שהתורה האמינתו ותו לא מידי עכ"ל. ורשב"ץ בתשובותיו ח"ב סימן י"ט הביא דברי הריב"ש וחולק עליו וז"ל ומה שטענה כשנאמרה פ' אלמנה לכ"ג כו' וגם כל זה לא נאמר אלא בבא על ארוסתו בבית חמיו ולענין חשש ממזרות אבל באנס אשה ומפתה אותה אם נתברר הדבר שבא עלי' זה האונס והמפתה בהודאת פיו או בעדים כיון דלא דיימא מעלמא דבר ברור דבתר דידי' שדינן לי' ולא אמרינן כי היכא דאפקרה נפשה וכו' דהא תנן התם כהן הבא על בת ישראל וילדה שהולד תאכל בתרומה וכו' למה לא נשביע אותו כיון שיש ביניהם טענת ממון כו' ואפי' נאמר דלהכרת בכור נאמן בלא שבועה אע"ג דהוא ממונא כו' ועוד שהאב אינו נאמן אלא על בנו לפוסלו לומר שהוא ממזר אבל לפסול שאינו בנו אינו נאמן כדאי' פ' החולץ אף אתה אל תתמה לענין
חיוב ממון אם נאמן להפסיד ירושתו אינו נאמן להפסיד אמו שכר הנקתה שהנאמנות שהאמינו תור' אינו אלא על בנו כדי להפסידו או לפוסלו ולא לפסול אחרים ולהפסיד' וע"ש שהאריך. והנה מ"ש דהתם בפ' אלמנה אינו אלא לענין חשש ממזרות ומשמע מדבריו דוקא בחשש ממזרות דהוא משו' מעלת יוחסין דחמירא אבל לשאר דברים אין חוששין בש"ס שם מייתי רבא ראי' מהא דתנן ילדה תאכל בתרומה ואביי מוקי לה בחבושין בבית האסורין ותיפוק לי' דלא חיישינן אלא לחשש ממזרות ומה שפסק הרמב"ם פ"ח דתרומת דילדה תאכל בתרומה כמה נתחבטו בזה ליישב דברי הרמב"ם. ומ"ש כהן הבא על בת ישראל וילדה שהולד תאכל בתרומה בש"ס לא מיירי אלא מאשה עצמה שתאכל בתרומה ע"י ולדה ואולי כוונת הרשב"ץ וילדה שהולד מאכיל בתרומה וכהאי דש"ס. ומ"ש הרשב"ץ ועוד שהאב אינו נאמן אלא על בנו לפוסלו לומ' שהוא ממזר אבל לפסול שאינו בנו אינו נאמן כדאי' פ' החולץ המעיין שם פ' החולץ לא נשמע שם כלום מזה: ובתוס' ורא"ש מבואר להדיא גבי אריס באומר שאין הולד ממנו שהוא ממזר ודאי ובתורת יכיר כר' יהודה וכ"כ שם בנ"י פ' אלמנה. וכן מבואר להדי' בתו' בהא דס"ל לר"י כשם שנאמן לומר זה בכור כך נאמן לומר בני זה בן גרושה דהיינו משו' דנאמן על השני והוא הקטן שהוא הבכור וא"כ הראשון אינו ממנו והוא ממזר ע"ש ומבואר דנאמן הוא לומר שאינו בנו. ואם אמנם ראיתי בשלטי גבורים ג"כ סברא זו ז"ל ואף כשהאמינ' תורה לאב לא האמינו אלא כשהוא אומר שהוא בנו אלא שנולד בפסול שאמו היתה אסורה עליו משום איסור אחר שמא לא הכיר בה עד עתה אבל אם אומר שאשתו זינתה תחתיו ומאחר נתעברה ואין זה בנו אינו נאמן שעל בנו האמינו תורה ולא על שאינו בנו עכ"ל ע"ש פ' עשרה יוחסין איברא שהיא נגד כל הפוסקים שלפנינו תוס' ורא"ש שכתבו גבי ארוס שנאמן לומר שאינו בנו וכן מבוא' מדברי הרמב"ם פ"ד מנחלו' ז"ל אבל נאמן הוא על מי שהוחז' שהוא בנו לומר אינו בנו כו'. ורשב"ץ באותה תשוב' בתחלת' כתב ז"ל אקדים לך הקדמה ודאי שהתור' האמינו לאב לומר זה אינו בני כו' דממילא אם זה הקטן בכור הגדול אינו בנו ומכאן נלמד נאמנות האב לומר על איזה בן שיש לו שהוא אינו בנו וממזר הוא עכ"ל ומבואר מדבריו דס"ל ג"כ דאב נאמן לומר שאינו בנו ונראין דבריו סותרין זה את זה וצ"ע ועמ"ש בקצה"ח סימן רע"ז ס"ק א' ובפ' החולץ דף מ"ז מעשה בא' שבא לפני ר' יהודה ואמר לו נתגיירתי ביני לבין עצמי אמר לי' ר"י כו' יש לך בנים א"ל הן א"ל נאמן אתה לפסול עצמך ואי אתה נאמן לפסול בניך ופריך ומי אמר ר"י הכי והתניא יכיר יכירנו מכאן אמר ר' יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור וכשם שנאמן כו' כך נאמן לומ' בני זה בן גרוש' כו' והתם מיירי בבא על ישראלית וכמ"ש תו' שם ד"ה נאמן אתה אלא משום דקסבר ר' יהודה נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר וא"כ אינו בנו כלל וא"כ מאי קושיא מהא דאמר ר"י נאמן אדם לומר על בנו שהוא ממזר התם אומר שהוא בנו ובן גרושה הוא והכא אומר שאינו בנו כלל דהא הולד כמותה ובש"ס שם אמר רבינא הכי קאמר יש לך בני בנים כו' ואינו נאמן לפסול בני בניך ע"ש והא אפי' הבנים אינו יכול לפסול כשאומר שאינו בנו ומזה ראי' דיכול לומר שאינו בנו ודוק: