אבני החושן חלק א· רבי שלמה רייזנר
חו"מ · סימן קכו
א) ראובן שהי' לו מנה ביד שמעון וכו' ואמר לי' במעמ"ש. הש"ך ס"ק א' הביא תשו' מהרשד"ם בשמעון שקבל עליו ליתן לראובן עבור לוי מסחורה שיש לו משל לוי במשכון ואחר שיקבל חובו יתן הנשאר לראובן (נראה פשוט דהיינו שיתן לו הסחורה עצמו אבל ליתן לו דמי הסחורה הוי דבר שלא בא לעולם) וכ' הרשד"ם דכיון דאפשר שתזלזל הסחורה ולא יעלה לחוב שמעון לא זכה לוי במעמ"ש וכ' הש"ך דהיינו שאין בירור אם עכשיו הוא שוה יותר אבל אם עכשיו שוה לא חיישינן שמא תזלזל וקנה ראובן והקצה"ח פקפק בזה דהרי אין יכול לכופו לשמעון שיקח כדי החוב ויתן השאר לו א"כ עדיין אין מגיע ללוי כלום אצל שמעון והנתה"מ דתה דכ' דיכול לכופו שימכור המשכון לגבות חובו כמ"ש בסי' ע"ד (שם לא מצאתי) ע"כ ועדיין יש לעיין בזה דמ"מ כ"ז שלא מכר אין לו אצלו ואפשר דהוי ג"כ דבר שלא ב"ל אכן נראה דהרי מבואר בסי' פ"ו סעיף א' ברמ"א בראובן שיש לו משכון מעכו"ם והעכו"ם חייב ג"כ לשמעון יכול שמעון לפדות המשכון מראובן כיון שאין העכו"ם יכול לפרוע בע"א וה"נ כיון דהלוה נתרצה ליתן הנשאר לשני יכול השני לשלם לראשון מה שמגיע לו ויקח הסחורה לעצמו הוי כמגיע נמי ללוי ויש לו לקנות השאר:
ה) בין שנתנו במתנה בין שנתנו לו בפרעון חובו. עיין תומים דאם נותן להמחאה בהלואה אינו קונה ודמי למ"ש הש"ך ס"ק ו' דנשאר להמחאה כח וזכות בהממון והביא התומים ראי' מב"מ (ד' ע"א) בישראל שהלוה מעכו"ם ונתן במעמד העכו"ם מעותיו לישראל שני ופריך הש"ס למה מותר כיון דאין שליחות לעכו"ם איהו שקיל ריבית וקשה הא יש כאן מעמ"ש ונסתלק לוה ראשון וכן קשה מהא דאמר שם אי סיפא לחומרא עיי"ש והקצה"ח כ' דהלואה דלהוצאה ניתנה הוי כמו מתנה והנתה"מ כ' כהתומים רק כ' טעם אחר דהלואה לא קני מעמ"ש משום דעיקר מעמ"ש נתקנה לטובת המקבל אבל בהלואה שצריך הנותן לקנות שעבוד גופו של המקבל קודם שיקבל מעותיו ודאי לא תקנו וכיון דלא קנה גופו לא קנה המעות ע"כ ועל טעם זה יש לפקפק דא"כ איך בקידושין מקודשת ע"י מעמ"ש וקנה הבעל גופה של האשה קודם שקבלה הכסף אף דאם לא יקנה גופו לא תקנה המעות ואף שיש לדחות בדוחק אין נראה גם עיקר הדין צ"ע מה שמדמה התומים מלוה לדינו של הש"ך דנתן כדי שהמקבל יקנה סחורה בשבילו דלכאורה קשה לשיטת הרא"ש לעיל הבאתיו סי' קכ"א דהקשה דאיך יוכל לומר לשליל לאו בע"ד דידי את ונתנו חכמים לו יד שיעכב מעותיו ותי' כיון דיכול לבטלו ויתחייב הלוה שנית לכן יכול לדחותו וא"כ בהמחהו במעמ"ש והלוה יפטור למה ידחהו מליתן לו עיין נתה"מ דכ"ז איירי לענין שיוכל לדחותו ואך פשוט דלק"מ כיון דלא הי' מעמ"ש א"כ הוי שליח בעלמא וג"כ יוכל לבטלו לכן א"צ ליתן ואך עדיין קשה כיון דהנותן בפיו ציוה להלוה ליתן למה יתחייב שנית והרי כיון דנתן ע"פ נתחייב המלוה מטעם ערב ואך צ"ל כמ"ש הנחה"מ סי' קכ"א ס"ק ד' רבשליח לא שייך ערבות כיון דיכול לחזור ולוקח המעות ממנו ולפ"ז בנותן להמקבל בתורת הלואה ודאי דפטור הלוה דלא גרע מתן לו ואני ערב וא"כ למה ידחהו לשיטת הרא"ש ואף אי לא סבירא לן כהרא"ש עכ"פ מצינו פלוגתא בזה גם הראי' שהביא מב"מ דהקשה כיון דפטור הלוה א"כ נסתלק תמה אני על עצמי דהא אף אם אין הלואה נקנה במעמ"ש מ"מ בנתן לו ע"פ ציווי העכו"ם פטור דלא גרע מנתן לשליחו אף למי שאינו בר שליחות כמבואר סי' קכ"א ואך מה שקשה דהא קנה המקבל ונתחייב לעכו"ם ולמה הוי איסור ריבית נראה דלא עדיף מעמ"ש מנתן מיד ע"פ ציוויו דאמרינן כיון דאין שליחות לעכו"ם איהו שקיל ריבית ולא תקנו מעמ"ש להפקיע איסור ריבית לכן ודאי דין זה אי שייך בהלואה מעמ"ש צ"ע כי לפענ"ד נראין דברי הקצה"ח:
ג) אין הנותן יכול לחזור ולמוחלו. הש"ך ס"ק י' כ' דאף אם קיי"ל כן מ"מ לענין קידושין יש לחוש להפוסקים דס"ל דמוחל וא"כ לא הוי רק ספק קידושין והכנה"ג כ' דה"ה בקנה קרקע ונתן מעות למוכר ע"י שהקנה לו חוב מעמ"ש לא קנה והתומים השיג עליו דאם ימחול יצטרך לשלם ושאני אשה דמתנה הוא ולא יצטרך הבעל לשלם לה או אשה בושה לתבוע מבעלה עיי"ש והנה כל חילוק הוא אם יועיל המחילה אבל למ"ש דקיי"ל כהפוסקים דלא מהני מחילה וא"כ אף באשה לא שייך לא סמכה דעתה דאין היא צריכה לתבוע מבעלה רק תתבע הלוה ויצטרך ליתן לה ולמה אינה מקודשת ובחי' לאה"ע כתבתי די"ל דאין ספק מחילה מוציא מידי ודאי קנין לכן פסקינן דאין יכול למחול אבל בקידושין אם מהני המחילה ממילא יש בהקנין ספק ולפ"ז אף בקרקע לכאורה יש לעיין דהתומים סמך על דברי התוס' דסמכה דעתה היכי דיצטרך לשלם לה אכן בחי' לאה"ע כתבתי דהרבה ס"ל הטעם דזביני ריעי הוא כיון דיכול למחול הוי כלא נתן כלום וא"כ גם בקרקע במעמ"ש כיון דיכול למחול לא נתן למוכר כלום ואך משום דקיי"ל דלא מהני המחילה וסמכה דעתי' הרי כתבתי דהיכי דצריך לקנות ע"י שוב הוי ג"כ ספק בקנין ומהני המחילה אכן האמת דכ"ז הוא רק דרך פלפול אבל באמת נראה הטעם דהוי ספק קידושין אף דקיי"ל דלא מהני המחילה וא"כ סמכה דעתה ונראה דהוא כמו שמצינו דאף היכי דאין כאן רק ספק קידושין ע"י ספק אם קנתה הכסף כגון ספק קרוב לו והוא תפס אח"כ הקידושין וא"כ הסברא דלא תתקדש כלל כיון דאין לה שום הנאה ואין יכולה להוציא ממנו מ"מ הוי ספק קידושין וגם בלא"ה בכל ספק קידושין י"ל דצריכה להחזיר ומ"מ מקודשת בספק וע"כ דחומרת א"א שאני ובחי' לאה"ע כתבתי בזה לפרש בקידושין גבי אמרה היא דאמרינן חיישינן מדרבנן היינו דמן התורה אין כאן קידושין כיון דצריכה להחזיר ורק דרבנן גזרו וה"נ י"ל בהיפך דאף אם מעמ"ש קונה שאין יכול למחול מ"מ בקידושין חיישינן לקידושי שני וזה ברור ולפ"ז י"ל דבקרקע דלא שייך חומרת א"א א"צ לטעם התומים ורק כיון דקיי"ל כמ"ד דאין יכול למחול ממילא סמכה דעתי' דהרי הלוה יצטרך לשלם לו ודו"ק:
ד) בד"א כשהי' לראובן מנה ביד שמעון. עיין טו"ז אה"ע סי' קס"ה משמע מדבריו דה"ה אם ראובן נתן עתה מנה לשליש בפני שמעון וא"ל אם יעשה שמעון זה תן לו המנה שייך ג"כ מעמ"ש עיי"ש וצ"ע בזה:
ה) ואפי' מחל המלוה להלוה יכול לחזור בו. הסמ"ע כ'דאף אם שמעון אינו חוזר ורוצה ליתן להמלוה מ"מ כיון דאין שמעון מחויב ליתן יכול המלוה לחזור והש"ך חולק כיון דמחל לו ושמעון אינו חוזר אף המלוה אין יכול לחזור והביא ראי' מדברי הרא"ש דכ' דהוי מחילה בטעות דאטו בשופטני עסקינן ששמעון לא יתן והוא יפטור את ראובן משמע דאם שמעון רוצה ליתן לאו מחילה בטעות הוא ע"כ ולא הבנתי דהרי הרא"ש כ' וז"ל דאטו בשופטני עסקינן ששמעון לא יתן לו אם ירצה והוא יפטור וכו' ומדכ' אם ירצה משמע דאדרבה כיון דרק הברירה בידו שלא ליתן יכול המלוה לחזור ור"ל דע"ד כן שלא נתחייב לא מחל ותימה שהאחרונים לא הביאו ראי' מכאן להסמ"ע אף דכולם הסכימו עמו והנה יען כי האחרונים תמהו בדברי הרא"ש ויען כי נראה שדבריו, פשוטים וגם מתוכן נראה כהסמ"ע לכן אעתיק דבריו לבארם. הנה אחר שהביא דהמחהו אצל חנוני פליגי רב ששת ורבה אם חוזר כ' הרא"ש וז"ל השלחני לעולם חוזר ואפי', הי' במעמ"ש כיון דלא הי' לבעה"ב אצל שלחני והא דאמרינן בירושלמי העמידן אצל חנוני אין לפועלים אצל בעה"ב הירושלמי סובר כרב ששת דאינו חוזר פירוש השלחני נתחייב לפועלים מדין ערב כיון שבעה"ב נתחייב ליתן לפועלים שכרן מיד הוי כערב בשעת מתן מעות דלא בעי קנין (נראה דתיבת מיד קאי אלמטה דמיד הוא ערב עיין נתה"מ שעמד בזה) ואין הלכה כר"ש כיון דהשלחני יכול לחזור הוי מחילה בטעות כי פליגו רבה ור"ש כשהשלחני אינו חוזר אם יכולים הפועלים לחזור ר"ש סבר אינו חוזר דמחל לבעה"ב ורבה וכו' עכ"ל בקיצור ודבריו תמוהים מרישא לסיפא למה פירש דפליגו אי הוי מחילה והשולחני לעולם יכול לחזור והרי כ' דלהירושלמי דס"ל כרב ששת השלחני א"י לחזור דחייב מדין ערב וא"כ הי' יכול לומר דפליגו אם השלחני יכול לחזור ועיין תומים ונראה דעיקר דבריו הוא דבתחילה כ' דאין השלחני מחויב מטעם מעמ"ש דהרי לא הי' לבעה"ב אצלו כלום ורק אם נאמר כר"ש ודאי דיתחייב מטעם דהוי כערב בשעת מתן מעות כיון דקבל על עצמו ועל פיו פטר את בעה"ב כמ"ש הש"ך ס"ק י"ט וזה שאמר דאין הפלוגתא דרבה ור"ש בשלחני דהרי זה אינו הסיבה והירושלמי דמשמע שם דאף השלחני אינו חוזר הוא משום דפסק כרב ששת לכן נעשה השלחני כערב ואכן באמת אין הלכה כר"ש כיון דמדינא החנוני חוזר ממילא הוי מחילה בטעות וע"ז ודאי גם ר"ש מודה דהחנוני יכול לחזור ורק דפליגו בפועל ור"ש דאמר א"י לחזור מזה נעשה הסיבה דאף החנוני א"י לחזור ורק אין הדין כן דכיון דמסתמא יכול השלחני לחזור א"כ ודאי דלא נאמר דיתחייב מטעם שהפועל פטר את הבעה"ב דפטור אין כאן כן נראה כונת הרא"ש ולפ"ז ג"כ משמע דלא אמרינן דכ"ז שאין חוזר אף הפועל אין יכול לחזור דאדרבה הרי משמע דפליגו בפועל אם יכול לחזור משמע דאף אם השלחני אינו חוזר יכול הוא לחזור ודו"ק:
ו) תן מנה ללוי ולא אמר מנה שיש לי בידך וכו' י"א שלא קנה. התומים הביא קושיא בשם הגד"ת דא"כ למה הוצרך הרי"ף לומר בשלחני וחנוני דלכן לא קנה כיון שלא הי' לבעה"ב אצל החנוני כלום תיפוק לי' שלא אמר מנה שיש לי בידך ע"כ ולדעתי לק"מ דהא הטעם דלא קנה בלא אמר שיש לי בידך הוא משום כיון דלא פירש שמא דעתו הי' על מנה שילוה לו וא"כ ג"כ כאן הטעם משום שציוה לו ליתן מנה שאין לו אצלו ואף דהרא"ש כ' הטעם כיון דתקנת חכמים הוא אין לך אלא מה שתקנו מנה לי בידך וכמ"ש הסמ"ע ודאי תימה הוא לומר דאם שינה בלשון אחר אינו קונה דכי כתוב בו והיו דנאמר בלשונה נאמרה ויהי' כגזה"כ ולא יועיל רק בלשון הקודש רק כונת הרא"ש נראה דר"ל דאף די"ל סברא בזה דעל מנה שיש לו בידו קאמר מ"מ כיון דאם אין לו בידו אינו מועיל וכיון דאפשר לפרש דבריו דעל מנה שילוה לו קאמר וכיון דתקנת חכמים הוא אין לך אלא במה שתקנו שידוע דעל מנה זו קאמר ולפ"ז ודאי דאם יהי' הדין דאף אם אין לו בידו קנה שוב אין נ"מ בלשון ושפיר נקט הרי"ף כיון דאין לו אצלו והוא פשוט בעיני וכן מלשון הש"ע שכ' בדיעה הראשונה טענת שמעון שטוען לא הי' דעתו משמע דכל הפקפוק הוא משום דשמא על מנה שאין לו אצלו קאמר ועיין ב"ח הקשה למה הצריכו הפוסקים לומר גבי כתובה כיון דאפשר שלא תבוא לידי גבי' תיפוק לי' דלא שייך שם מנה שיש לי בידך ותי' דאה"נ דכונתם כיון דאפשר שלא תבוא לידי גבי' א"כ לא שייך מנה לי בידך (ולפ"ז פשוט מה שנסתפק הש"ך ס"ק א' בדעת הרא"ש במלוה שלא הגיע זמנה אי שייך מעמ"ש ולפי דברי הב"ח אין כאן ספק דהרי שם ודאי דשייך מנה לי בידך גם דינו של הש"ך מוכרח מסעיף ה') ותי' הב"ח ודאי דחוק ולפמ"ש בלא"ה לק"מ דודאי בכתובה אם תאמר מנה מהכתובה תן לזה הוי ממש כמנה לי בידך לולי דשמא לא תבוא לידי גבי' קנה:
ז) אבל אמר לו סתם חן לו חמשים דינרים מהחטין הש"ך ס"ק כ"ג כ' בשם מהרי"ט דבאומר תן לו מנה כיון שאתה בטוח מהפקדון שיש לי בידך לא קנה והשע"מ פקפק בזה דמבואר בסי' ל"ט דבקבל ממנו משכון א"י לחזור מלהלות וכאן כיון שיש לו בפקדון נעשה משכון ומחויב להלות לו או למי שהמחהו ע"כ ולפענ"ד פשוט דאף דבקבל משכון מחויב להלות כאן דהי' בתחילה בפקדון ודאי אין קונה למשכון בחילוף דברים והרי כיון דלא הי' בידו אין חל מעמ"ש ואם לא חל מעמ"ש אין מחויב להלות וצריך דוקא שיהי' מחויב מתחילה אח"כ חל הקנין של מעמ"ש ודו"ק:
ח) אפי' אם לא נתרצה הלוה וכו' צריך ליתנו לו ע"כ. הש"ך ס"ק כ"מ כ' דהוי סד"ד והשע"מ עשה לעצמו הכרעה דבחוב ר"ל שהממחה הי' חייב להמקבל מחויב ליתן לו משום ספיקא דדינא ולא במתנה וראייתו מגיטין (ד' ס"ג) דאמרינן דרב מספקא לי' אי הולך כזכי ופריך האמר הולך מנה וכו' כזכי ומשני ספק ממון לקולא אלמא היכי דמספקא לן אם זכה או לא אין להשליח להחזיר הראשונים כיון שהי' חייב לו וכן כ' הרשב"א בטעמא דמילתא וה"נ כיון דמספקא לן אם קנה או לא צריך ליתן למתחייב בע"כ ע"כ ולדעתי אין נראה כן וחוץ דכל הפוסקים לא פירשו כהרשב"א רק כתבו דלרב הי' נראה יותר דהולך כזכי ובאיסור לא רצה לסמוך ע"ז והחמיר ואף לפי דעת הרשב"א אין לדמות ספק פלוגתא דרבוותא להא דרב מספקא לי' דע"כ צריך לפרש דרב תיקן כן או שהכריע כן דאל"כ איך חייב השליח כשהחזיר לנותן וע"כ דפסק כן לודאי וזה פשוט ולפ"ז כאן שפיר י"ל דאם אין רוצה ליתן להמקבל אין כופין אותו ויכול לומר קים לי אכן להיפך צ"ע לכאורה באם רוצה אח"כ ליתן להמקבל ורק הנותן חוזר אם נוקמא בחזקת בעלים ראשונים שוב נראה דגם בזה הברירה ביד הלוה ל"מ לשיטת התומים דאף אחר יכול לתפוס ולומר קים לי א"כ ה"נ יאמר קים לי שאני צריך ליתנו להמקבל אך אף שהשגתי עליו בתי' לאה"ע סי' ט"ז בדברים ברורים היינו לתפוס מספק אבל כאן יכול לומר קים לי דאיני חייב לך רק להמקבל:
ט) על כרתו. התוס' גיטין (ד' י"ג) ד"ה גופא כתבו וז"ל אומר ריב"א וכן ר"ת דקנה אפי' בע"כ של לוה דאל"כ למה הצריכו לתקן מעמ"ש הא יכול לומר זכי ואין נראה דהצריכו לתקן היכי שאין הפקדון ביד הנפקד ועוד אף אם אין הפקדון בידו יקנה באודיתא ע"כ וכל המפורשים תמהו דאף אם קנה בע"כ קשה למה הוצרך לתקן יקנה באודיתא דהא אודיתא נקנה נמי בע"כ ולי נראה דאין כונתם שיקנהו הנותן באידיתא דשמא אין רוצה להודות לו שהוא שלו מכבר דא"כ יתבעהו המקבל שנית בשביל החפץ שמכר לו רק כונת התוס' שיודה הנפקד דחפץ זה צריך ליתנו להמקבל ובזה ודאי צריך שיתרצה הנפקד ודו"ק:
י) ונ"ל להורות כסברא האחרונה. והש"ך ס"ק ל"ח כ' דהוי סד"ד ואח"כ הביא דהריטב"א הכריע כסברא האחרונה דיכול המקבל לחזור דאל"כ הרי התמחה נפטר מחובו וא"כ פשיטא דחייב להמקבל כיון דעל ידו פוטרו וא"כ למה אחרו בש"ס דהוי הלכתא בלא טעמא ע"כ והש"ך דחה דח"מ עיקר הדין למה תקנו דמהני ולא יוכל ג"כ לחזור הוא בלא טעם ובעניי לא אבין דהרי ודאי יש טעם למה תיקנו ומשום תקנת הסותרים הוא כח"ש כל הקדמונים ואך עיקר מה שאמרו דהוי הלכתא בלא טעמא הוא דלמה מהני וא"כ יפה כ' הריטב"א דאם אין יכול לחזור פשיטא דמהני ובתומים כ' דראיות הריטב"א הוא דבשלמא אם יוכל לחזור הצריכו לתקן מעמ"ש אבל אם לא יוכל לחזור הרי יש תקנה שיאחר אני פוטר אותך וממילא יקנה ולא הצריכו לתקן כלל מעמ"ש. והנה אף שכתבתי דדברי הריטב"א יתפרשו בפשיטות גם מ"ש התומים הוא נכון וראי' דיכול לחזור ואך התומים דחה אח"כ זה דעיקר התקנה הי' בשביל מחנה דלא שייך אני פוטר אותך אין זה דחי' דכבר כ' הריטב"א דעיקר תקנת מעמ"ש משמע דהוי הלכתא בלא טעמא אף לחוב וכן מוכרחין לומר להאומרין דהי' משום תקנח סותרים וא"כ כיון שבזה יש תקנה לומר אני פוטר אותך למה הוצרך לתקן אף במתנה דבשלמא אם אף בחוב אין תקנה והצריכו לעשות תקנה שוב לא חילקו בין מחנה לחוב אבל אם בחוב א"צ ממילא א"צ שום תקנה וא"כ ודאי ראיות הריטב"א נכון אכן ח"ח פשוט דדברי הריטב"א אינן מספיקים ושפיר כ' הש"ך דהוי סד"ד דע"כ צ"ל דהריטב"א אזיל לשיטתו דאין מעמ"ש רק ברצון הלוה כמ"ש הש"ך בשמו בס"ק כ"ח אבל אם קונה אף בע"כ של לוה פשוט דלק"מ למה הלכתא בלא טעמא הוא דהרי נפטר הנותן דמ"מ מה לו להלוה בזה הרי הוא לא ציוה לפוטרו: יא) טען לוי שהי' שמעון עני וכו' אם החוב הוא בשטר על ראובן להביא ראי'. התומים הקשה דהא אין כאן חזקה דשטרך בידי' מאי בעי ומאי מהני השטר ותי' דטענת שהי' עשיר והעני הוא טענה גרועה ואין נאמן אלא במיגו דפרעתי וכן הסכים הנחה"מ וקשה דהא מבואר לעיל סעיף ו' דאם המחהו שוב אינו נאמן לומר פרעתי וכן הקשה השע"מ וא"כ אף בע"פ אין לו מיגו והשע"מ כ' דצ"ל דאין עדים על המחאה ולשון התחבר לא משמע כן כמ"ש התומים אך צ"ל דכאן שהטעהו ידע שלא הי' המחאה כדין נאמן לומר פרעתי כמ"ש הש"ך ס"ק כ"ז והשע"מ הקשה עוד מלקמן סי' רכ"ז דאיתא דאף אם המקח אינו שוה עכשיו מ"ח אין נאמן לומר שהטעהו דדרך השער להשתנות וה"נ דרך שיורדין אנשים מנכסיהם ע"כ ולק"מ דכבר כתבתי שם דאף במקום שדרך להשתנות אזלינן בתר חזקה דהשתא אם אין חזקה דמעיקרא מתנגדת אך שם יש חזקה דאין דרך ב"א להונות עצמן ובקיאין בחו"מ ואף דקצת י"ל דגם כאן מסתמא שאל אך י"ל דלא אהני לי' שאלה דיש מתעשר ואין כל ואף דאף בלא ערמה הוי מקח טעות אפשר דאין דרך לשאול כלל וצ"ע עדיין ואך יש לעיין לדברי התומים דאינו נאמן רק במיגו ובש"ע איתא דישבע לוי ויש סוברין דלא אמרינן מיגו להשביע:
יב) אם נתן לו בפרעון חובו. הסמ"ע ס"ק ל"ד כ' דבא לאפוקי דאם נתן לו במתנה יכול הנותן לומר אם הייתי יודע שאינו חייב לי לא הייתי נותן וכן כ' הש"ך ס"ק נ"ג ותימה דבלא"ה דכיון דלא קנה יכול לחזור בו ואולי נקטו כן לומר דכה"ג אף במתנה לעני חוזר:
יג) במיגו דפרעתי. הש"ך ס"ק נ"ח הביא דהמהרי"ט הקשה הא לא שייך כאן מיגו דשמא זה אינו מתיר עצמו גבי האי ואיך נאמר מיגו מגברא לגברא והמהרי"ט כ' שם דמ"מ המקבל יחזור על הנותן אף כשיאמר הלוה פרעתי להמקבל ע"כ והש"ך הסכים עם החי' רק השיג על קושייתו מקידושין ר"פ האיש מקדש דאמרינן שם מיגו דיכולין לומר החזרנו ללוה נאמנים לומר פרענום למלוה, והנה סברת מהרי"ט ודאי נכונה והפ"י הוסיף דדילמא יש לו ספק מלוה ישנה ע"ז ולא ע"ז וגם מצאתי שהנו"ב סי' י"ש הסכים עם מהרי"ט ולתרץ דבריו הארכתי באה"ע סי' ל"ה בדברים נכונים ויען כי הפלפול ארוך לא העתקתיו אכן כעת מצאתי מה"ל כי דברי מהרי"ט מבואר בתוס' ר"י הזקן בגליון הש"ס הנדפס בווילנא שם בקידושין וכ' שם לפרש וז"ל מיגו דאי בעי אמרו החזרנו ללוה ופטורים יכולין לומר פרענו למלוה ופטורים מן הלוה וכיון דפטורים שוב נאמנים בתורת עדות שפרעו למלוה ואח"כ כ' וז"ל ויש מי שפירש דעדים נאמנים לגבי מלוה מיגו דאי בעי אחרו שנתנו ללוה וזה תימה דאיך מצינו מיגו מחד גברא לאידך גברא וכו' עיי"ש ומבואר כמהרי"ט ובתחילה לא איירי רק לענין לפטור עצמם: יד) אם הנותן מודה שטעה וכו' ואפי' יש ע"א. הש"ך ס"ק ס"ד כ' דלכן לא אמרינן דהנותן עצמו יהי' עד דהוי נוגע בעדות דחיישינן לקנוניא שיחלוק הנותן והמומתה והקשה דמ"מ ביש לו נכסים דג"כ אמרינן דאם הוא גברא אלמא גובה מהמוחחה ולמה אינו נאמן הנותן בתורת עדות כיון דמחויב ליתן להתקבל הרי אינו נוגע ולפענ"ד נראה דלק"ח דאף באין לו נכסים לחה נאמר דהוי נוגע ומ"ש הש"ך דחיישינן לקנוניא לכאורה אין מובן דמ"ש עד זה מכל עד דלא חיישינן לקנוניא והשע"מ סי' ל"ז הקשה ג"כ אהך דינא דהא הוי כחי שסילק עצמו ולכן נראה דעיקר הטעם דהוי נוגע דזה מיקרי מעיד לעצתו ול"מ במתנה דפוטר עצמו מליתן דהוי נוגע דאומר מה שנתתי לך לא הי' לך בו קנין וממילא הלוה שיודע שחייב לו מוכרת ליתן לו ועושה עמו קנוניא אך אף בחייב להמקבל מ"מ הוי מעיד לעצמו דהרי המומחה אינו אלא שליחו ליתן דנכסי המומחה משועבדים להנותן והמומחה הוא שליחו ליתן להתקבל מנכסים אלו ועכשיו שהנותן אומר שאין נכסים אלו שלו מיקרי מעיד לעצמו שאין להתקבל ליקח מנכסים אלו שהם אולי באמת שלו וקצת י"ל דעוד גרע ביש לו נכסים דבאין לו ודאי אין המומחה מחויב ליתן לו שהרי יודע דשייכים להתקבל אבל ביש לו נכסים והוא יפרע להמקבל יצטרך המומחה ליתן לו אח"כ את שלו ויודע שאין המומחה גזלן וישלם לו ומעיד שלא יקבל מאלו רק משאר נכסים: טו) מ"מ מה שכבר נתן נתון ואין יכול להוציא מידו. הש"ך הביא דברי הב"ח דאף בנתודע שאין לו ליחן מ"ת א"י להוציא חידו והש"ך פקפק בזה והנחה"מ בשם התומים כ' דהעיקר כהב"ח דאף דידעינן דלא הי' לראובן אצלו מ"ח הרי נתן ללוי ע"פ צוויו של ראובן ואיך יוציא ממנו והנה לפי דבריו אם ידוע שראובן טעה הא לא מיקרי נותן בציווי ראובן ולא הי' מתנתו מתנה יוכל להוציא מלוי ומדברי הב"מ משמע דלעולם אין יכול להוציא תלוי והי' נראה כיון דלוי קיבל ע"ח שלא להחזיר פטור מלהחזיר והשע"ת סי' זה כ' ג"כ דכל לוה שלוה ע"ד שחבירו יפרע עבורו ונתודע אח"כ איזה ענין שחבירו אין חייב לפרע בשבילו מ"מ הלוה פטור והביא ראי' מגיטין במלוה מעות ע"מ לפרוע מחלקן והעשיר העני ואין יכול לפרוש בשבילו מעשר עני מ"מ פטור דלא לוה ע"ח לשלם וצ"ע דהוא נגד הסברא כיון דטעות נתנו לו איך יעכב ממון אחרים וכאן אין שייך דליקום בהימנותי' כמ"ש הש"ך דהרי נתן ע"פ ציווי ראובן ולא בשביל עצמו וכשטעה לא נגרע נאמנות שלו וגם דברי השע"מ אין ברורים דבגיטין כן הי' התקנה והרי הלוה דאף אם לא יהי' בזה השנה כגון דישתדוף לא יפרע וצ"ע ודו"ק:
טז) דשכירות אינה משתלחת אלא בסוף. הש"ך ס"ק ע"ו השיג ע"ז דאף דשכירות אינה משתלמת אלא בסוף מ"מ הא ישנו לשכירות מתחילה
ועדסוף
ובכל יום נעשה מלוה והוי כמלוה שלא הגיע זמנה דמ"מ נקנה במעמ"ש וכן כ' התומים רק שמיישב דברי הרא"ש דאיירי באופן שאם לא יגמור מלאכתו לא יצטרך ליתן שכירות כלל עיי"ש וצ"ע בזה דמ"מ נראה דאם נגמר אח"כ המלאכה נתחייב למפרע שכירות של כל יום ויום ומה דמדמה לכתובה שכתבו הפוסקים דכיון דאפשר שלא תבוא לידי גיבוי אין בה מעמ"ש ודאי דלא דמי דהתם אין בה חיוב כלל אבל כאן הוי רק כתנאי ע"מ שתשלם המלאכה: והנה הקצה"ח השיג על הש"ך דבפ' האיש מקדש איתא דבאמרה לו עשה לי שירים ונזמים ואתקדש לך ואמרינן דאי אינה לשכירות אלא בסוף לא הוי מלוה כלל ולא נתחייבה לו עד שיביא לה ואף הסוברין ישנו לשכירות מתחילה ועד סוף כתבו התוס' דאף אם המקדש במלוה מקודשת מ"מ כ"ז שלא הביא לה אינה אפי' מלוה רק אח"כ כשהביא לה נעשה מלוה למפרע ושפיר כ' דעדיין אין חייב כלל ולא נקנה במעמ"ש ע"כ ובמחכ"ת של הקצה"ח נתחלף שכר פעולה היכי שהכלי אצל הפועל בשכר חפץ שהוא בידו דודאי שכר פעולה כ"ז שלא הביא החפץ אין מגיע לו אבל בחפץ שהוא אצלו דאין מחוסר הבאה כל מה שכבר שימש בו או דר בהבית כבר יש עליו חיוב כיון דכבר נהנה וזה פשוט. וזה כבר שהי' בידי ס' אבני מלואים וראיתי בסי' כ"ח הביא דברי אחיו הגאון בספרו קונטרוס הספיקות דשכירות קרקע או חפץ לא שייך לחלק בין ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף בין אינה אלא בסוף רק אף אם אינה לשכירות אלא בסוף כבר חל החיוב אף על מה שידור אח"כ וסובר עוד יותר ממ"ש הש"ך וס"ל דיכול להמחות במעמ"ש אף על מה שידור בבית אח"כ דשכירות ליומא ממכר הוא וכבר נתחייב בכל והאב"מ חולק עליו והביא מדברי התוס' שכתבו דאף למ"ד ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף מ"מ אינה משתלמת אלא בסוף כדילפינן בא"נ משכיר שנה בשנה ומשמע דלמ"ד אינה לשכירות אלא בסוף לא צריך קרא דשכיר שנה בשנה והרי עדיין צריך קרא לשכירות קרקע ומטלטלין וע"כ דגם בהו שייך אינו לשכירות אלא בסוף ולא אמרינן שכירות ליומא ממכר הוא ע"כ ודבריו תמוהין בעיני דלדבריו כתבו התוס' דשכיר שנה בשנה אתא למ"ד שכירות ישנה מתחילה ועד סוף והוא תימה ועוד מ"ד אינה לשכירות וכו' למה לי קרא דשכיר שנה בשנה וגם תימה לדבריו שבכאן בקצה"ח דאף אי ישנה וכו' אין החיוב כלל אף בשכר חפץ אלא בסוף למה לי קרא דאינה משתלמת כיון דעדיין לא נעשה החיוב ודברי התוס' פשוטים דלמ"ד אינה אלא בסוף י"ל דדייקו מהאי קרא דאינה משתלמת אלא בסוף ע"כ דאין החיוב אלא בסוף לזה כתבו דאף למ"ד ישנה מתחילה ס"ל דמ"מ גלי קרא דאינה משתלמת אלא בסוף וא"כ פשוט דאין מקום לדבריו ואך מ"מ מ"ש בקונטרוס הספיקות דאף במה שלא דר נעשה חיוב ויכול להמחות יש לעיין דמדברי כל הפוסקים לא משמע כן ואף שבחי' באה"ע הבאתי ראי' לדבריו מהא דקידושין (ד' ו') דפריך אילימא דאמר לה ד' בחמש וקידשה בו הא ריבית מעליא הוא משמע דלא קשה לי' איך תתקדש רק משום איסור ריבית ובלא"ה קשה הא אינה לשכירות אלא בסוף ואיך תתקדש ומה לי ריבית או שכירות מטלטלין ואך כתבתי דיש לדחות דאיירי דהתנה שתשלם לו מיד או כיון דמקדשה תיכף בשעת הלואה הוי כהתנה שתתן לו תיכף דמה לי הדינר או הנאה שתתקדש וכל תנאי שבממון קיים ויכול להתנות שישלם בתחילה ואך עיין חוו"ד ביו"ד סי' ק"ע גבי הערב בעד הקרן לא נתחייב בעד הריבית שכ' ואף דדבר פשוט דהערב בעד שכירות מטלטלין מחייב היינו דשכירות מטלטלין לא הוי ראוי כמו דאמרינן בפרה מושכרת בכור נוטל בה פי שנים אבל בריבית הוי ראוי משמע דעדיף אף מריבית ונגמר החיוב משמע ג"כ דיכול להמחות ומ"מ ראייתו יש לדחות וצ"ע לדינא:
יז) ונתן לוי לשמעון ערב וכו' ויש מי שחולק. עיין ש"ך ס"ק ע"ח דהמחבר למד זה מערב מתנה ובאמת יש לחלק בין ערב בהמחאה לבין ערב במתנה והרי כן מחלק הבעה"ת עיי"ש והנה לפמ"ש שם דהמחבר לא כ' היש מי שחולק רק למאן דסובר דיכול לחזור בהמחאה אין ראי' מבעה"ת דהרי הוא ס"ל דאין יכול לחזור. והנה הש"ך כ' דלפי מה דקיי"ל דהנותן יכול לומר קים לי דאין יכול לחזור על הנותן א"כ ודאי הערב נתחייב דהרי חסרי' ואין לומר כיון דהוי ספיקא דדינא גם הערב יכול לומר קים לי דיכול לחזור דמ"מ כיון דאין אנו יכולין לפסוק דיחזור א"כ חסרי' ע"כ וצ"ע דלקמן סי' קפ"ב וקפ"ג גבי שליח שעוות כתבו האחרונים היכי דיש פלוגתא אם המקח קיים דא"צ השליח לתקן ולשלם דיכול לומר קים לי דהמקח בטל ואף דהמוכר טוען ג"כ קים לי ואין מחזיר ואולי יש לחלק דכאן עיקר הענין הוא בין הנותן להמקבל והנותן כיון דנפטר ממילא נתערב הוא אחר שכבר נפטר הנותן וצ"ע:
יח) וכן עכו"ם שאמר לישראל מנה לי בידך תנהו לישראל פ' ואמר הנפקד כן אעשה קנה. עיין ש"ך ס"ק צ' כ' דאף בשחיקה צ"ע כיון דשתיקה כהודאה וצ"ע בעיני דהא לעיל סי' פ"א סעיף ז' מבואר דלא אמרינן שתיקה כהודאה בשתק מתחילה ועד סוף וכן בהך דין דסעיף ב' באשה שציותה ליתן ז' זקוקים דאין בנה יכול לומר ששתק כדי שלא להכעיסה חולק הטו"ז וכל מה שתירצו האחרונים שם לא שייך ומהסברא נראה דאמתלא כזו שהי' אונס עדיף מאמתלא דהתם דאם מתירא מעכו"ם מה הי' לו לעשות ול"מ אם ידוע שירא ממנו הוי דברים שבלב כל אדם ואך אה באין האונס עכ"פ אמתלא הוי וצ"ע: יט) ובכל ענין אם כבר נתן העכו"ם מה שבידו לישראל המקבל אין מוציאין מידו. עיין ש"ך ס"ק צ"ד השיג על מה שנתן הרמ"א כלל דכל מקום שאינו זוכה אם כבר בא לידו לא מפקינן מיני' ומ"מ כאן הדין אמת כיון שהעכו"ם בשליחותו נתן הוי כאלו בעצמו נתן ובקצה"ח השיג עליו כיון דאין שליחות לעכו"ם לא זכה וכי אם ימכור חמץ ע"י עכו"ם וכי לא יהי' אסור בהנאה וכן בפ' א"נ גבי עכו"ם שלוה מישראל וביקש להחזירו ומצאו ישראל שני ואמר תנם לי ואני אעלה לך ריבית אם העמידו אצל ישראל אינו אסור מדינא רק משום חומרא וטעמו דתה"ד אינו רק משום תפיסה ע"כ ולא זכיתי להבין כונתו דאם כדבריו לא יהני אף תפיסה והרי הקצה"ח לא ניחא לי' במ"ש הרמ"א וס"ל דזה דמי לשליחות וכל מה שהקשה על הש"ך לק"מ דמה שהקשה מחמץ ופשוט לי' דאם מכר ע"י עכו"ם אסור בהנאה לא אבין כלל דודאי במסר חמץ לידו ומכרו ודאי דאין שום קנין להמוכר וזה שקנאו מאתו הוא שלו דעכו"ם רק מעשה קוף עביד ובה' אונאה הבאתי דברי השבו"י והאחרונים במאנה ע"י עכו"ם אבל פשוט דאם לא נתאנה המקח קיים והעכו"ם שקנה החמץ זכה בודאי ולא גרע מאומר לבתו קטנה קבלי קדושיך ועיין נתה"מ סי' קפ"ב ס"ק ב' ובפרט באמר למקבל שיזכה ומה שהקשה מפ' א"נ לק"מ דשם דצריך שע"י קבלתו מהעכו"ם ישתעבד לישראל ובזה בעינן שליחות שיזכה השעבוד ע"י הנתינה אבל כאן דא"צ רק שיזכה המקבל א"צ עשיית העכו"ם ובר שליחות כנלפענ"ד ברור:
ב) ואם פקדון הוא ונכנס העכו"ם בבית ישראל ונטלו בחזקה. הקצה"ח השיג על מה דמשמע בטור דהוי שומר וחייב בפשיעה והשיג ע"ז דהא לא קבל עליו לשמור ולק"מ דמבואר דאם אין המקבל יכול ללקחו תיכף לא גרע משומר אבידה ועיין נתה"מ סי' רצ"א:
כא) ואפי' נטל שלו והציל הפקדון נוטל מן הפקדון כל מה שהוציא. הש"ך ס"ק ק"ב קיהה בזהדמיון דשם במוכר שט"ח והלוה שילם למוכר ולא נתחייב הלוה כלום אבל כאן הרי ודאי התופס חייב לנתפס ולא פטר את לוי רק מטעם דתפס משמעון ותיכף נתחייב שמעון וקצת הי' נראה דאיירי בעכו"ם התופס ותיכף כשתפס נפטר לוי מטעם הפקעת הלואה ואף דכ"ז שלא נפקע חייב כמ"ש הנחה"מ סי' שאח"ז אכן כאן תיכף נפקע ומהדין לוי פטור אכן במרדכי שם מבואר דאף בישראל התופס הדין כן וצע"ג בעיני: ו) מיהו פרנסי הקהל שצוו לצורך המס וכ"א צריך ליתן חלקו. עיין ש"ך סוף הסי' הטעם משום דהם כאפטרופסים וכשותפים ועיין ב"י הביא שני תשו' הרשב"א בתשו' אחת כ' הטעם משום אפטרופסים ובשני' כ' משום דשותפים הם והנה לפי טעם זה משמע דאף מי שאינו מפרנסי קהל ששילם חייבין לשלם לו משום דשותפים הם אכן באמת צ"ע דהש"ך סי' ע"ז כ' דשותפים הם רק ערבים והוי כפורע חובו ש"ח וכן הביא שם הש"ך בשם הרשב"א דאין שותף חייב לשלם לשותפו אם פרע בשבילו ואולי כאן עדיף דהוי כשותפים שלוו לצורך השותפות ולא עיינתי: