אבני החושן חלק א· רבי שלמה רייזנר
חו"מ · סימן צט
א) שמשביעין וכו' ושלא נתן מתנה ע"מ להחזיר הבעה"ת כ' בלשון זה ושלא נתן מתנה ע"מ להחזיר כדי להבריח משמע מדבריו דאם נתן מתנה גמורה ע"מ להחזיר ולא הי' כונתו להבריח אינה משועבדת להב"ח ויותר משמע כן בתומים שכ' דלמה צריך לשבע ע"ז והרי כבר נשבע שכל מה שיבוא לידו יתננו למלוה וכ' דאם המתנה בטילה שייך הסידור לב"ח אבל באם נמתין עד שיבוא לידו ישייר שנית כדי סידור למזון י"ב חודש וכ' דזה כונת הבעה"ח משמע דדוקא אם המתנה בטילה וכן מדכ' ישייר שנית כדי סידור משמע דאינה משועבדת תיכף לב"ח והתומים בעצמו כ' דנראה לו טעם אחר לפי מה דאמרינן בסי' פ"ז דשבועה דלהבא לא הוי כשבועה דלשעבר וא"כ מה שנשבע שיתן מה שתשיג ידו קילא לי' ושמא נתן ע"מ להחזיר ויכול לשבע מיד על שעבר דלא קילא לי' כ"כ וא"צ לדברי בעה"ת ע"כ משמע קצת דאף במחנה ברורה להחזיר מחויב לב"ח מדכ' דא"צ לדברי בעה"ת אכן י"ל כונתו ג"כ דכיון דזה הוי כידוע שירויח לכן נשבע ע"ז אבל מ"מ אינה משועבדת לב"ת אכן ודאי צ"ע לפענ"ד דלמה גרע מתנה ע"מ להחזיר ממלוה דמיד משועבדת לבע"ח והרי מבואר בסי' רמ"א דאין המקבל יכול להקדישה דרשות הנותן עלי' ולמה אינו בכלל השבועה שאין לו כלום ואף דהא דאין יכול להקדישה הוא משום דצריך להחזירה מ"מ אם הי' לו בה קנין גמור הי' חל ההקדש ותבטל המחנה וצ"ע ואך מדברי בעה"ת הנ"ל יצא לנו דאם לא נתן ע"מ להבריח כשמקבלה אח"כ משייר לעצמו מזון י"ב חודש וצ"ע:
ב) אם נראה לו ממון. עיין נתה"מ מה שמתרץ קושיית התומים על מ"ש הש"ך דאף קודם שתשיג ידו אינו נאמן שיש לו עליו עוד חובות ולמה אינו נאמן במיגו עיי"ש אך התומים הקשה ממכר שדה דלולי הטעם שמעמידה בפני ב"ח הי' מעיד ולא חיישינן שמא יתעשר עיי"ש וכבר כ' הקצה"ח דשאני בין להעיד לאחרים בין מעיד לעצמו דלעצמו הוי נוגע גמור מדאורייתא וה"נ בבא להפקיע מב"ת הוי מעיד לעצמו:
ג) ואע"פ שיש לו מיגו. הש"ך ס"ק ו' הביא שני תשו' הרשב"א הסוחרין זא"ז וכבר כתבתי בסי' מ"ז דבר פשוט ואמת דהתם דנמואל הוציא כת"י של ראובן שהודה שמטלטלין אלו הן שלו וראובן נתן זה הכח"י קודם מותו הודאה זו הרי עושה קנין וחיוב אבל בתשובה האחרת שמודה כעת דאין הודאה זו עושה קנין כמ"ש הקצה"ח כאן ס"ק ב' דבמקום דחב לאחרים כעת אינה הודאה ובפרט לפי מ"ש הראב"ד המובא בסי' מ"ז דאחר שפרע יכול לומר דלא הודה רק להבריח והוי אמתלא א"כ אין כאן הודאה לעשות קנין כמו שהקשה התומים ודאי אף דיש לו מיגו הוי מיגו במקום חזקה שכל מה שבידו הוא שלו ואך מדברי התוס' כתובות דהקשו דיהא נאמן במיגו דאי בעי מחל משמע ודאי דמהני מיגו כמ"ש מהר"א ב"ח ומ"ש הש"ך דהתם אינו מוחזק רק בהשטר ולא בהממון כבר כתבתי בסי' מ"ז ראי' משנים אדוקין בשטר דאף בשטר נקרא מוחזק עיי"ש ועיין תומים הקשה על הרמב"ן דכאן כ' דלא מהני מיגו ובחידושי ב"ב הרמב"ן להוכיח דאשה אינה נאמנת לומר חפצים אלו נתנו לי ע"מ שאין לבעלי רשות בהם מהא דאמרינן דאינה נאמנת לומר של אחרים הם ע"נ ומה ראי' לומר של אחרים הוי נגד חזקה אבל לומר שלי לא הוי נגד החזקה עיי"ש ולק"מ וכבר מבואר באה"ע וכן לעיל סי' ס"ב בש"ך דבאומרת שנתנו לה ע"מ שאין לבעלי רשות הוי ג"כ נגד החזקה שכל מה שביד האשה בחזקת הבעל הם לאכול פירות עיי"ש גם נראה דזה דאומרת שאינה שלה לענין בעלה שיאכל מפירותי' הוי ג"כ נגד חזקה כל מה שביד אדם הוא שלו לעשות כל מה שירצה ואין רשות אחרים עליו ודו"ק גם נראה דבלא"ה דייק הרמב"ן שפיר דאם היא נאמנת שהוא שלה למה לא חהא נאמנת שהוא של אחרים כיון דאין להבעל נ"מ דבשניהם אינו אוכל פירות ובאומרת של אחרים הוי ג"כ כאומרת שאין לבעלה רשות בהם ובשלה ג"כ יכולה לעשות מה שתרצה אף ליתן לאחרים ובזה לא הבנתי ג"כ מ"ש הש"ך דיש ראי' דמהני מיגו נגד חזקה מסי' צ"ג דנאמן שיש עליו חוב משותפות במיגו שהי' נותן לו וה"נ נאמן שחייב לאחרים לא אבין דשם דנאמן שאין בידו ממון השותפות מה לי שהן שלו או של אחר אבל מנ"ל שנאמן שחייב לאחר נגד ב"ח שצריך ליתן לו ומ"ש הש"ך דחייב לאחר אינו נגד חזקה לא ברור לי דזה ג"כ הוי חזקה שאין משועבד לאחר ודוגמא לזה א"י אם נתחייבתי דאמרינן חזקה דלא נתחייב אף דאין זה ראי' דשם לאדם פרטי שחייב לזה אמרינן חזקה אבל לומר שחייב ודאי כמה לוין איכא ומה שאומר לזה הוא רק מברר למי ומ"מ יש לעיין קצת ודו"ק:
ד) ראובן השביע לשמעון ולא השביעו על להבא וכו' תבעו לוי והשביעו להבא וכו' ול"נ שב"ד יכופו ללוי ליתן החצי לראובן. עיין תומים דודאי אם כבר בא ליד לוי אין יכולין להוציא ממנו דמה שגבה גבה במטלטלי רק ר"ל קודם שבא ליד לוי נותנין לראובן וכן נראה כונת הש"ך סוף ס"ק י' והתומים הקשה דהא חל השבועה בכולל ולי נראה בלא"ה דאין כונת המחבר דלא חלה השבועה דהא כ' בסי' ע"ג דאם השבועה קדמה להחוב דחל ואפשר דאה"נ בדבר שלא בא לעולם וב"ח מאוחר שגבה גבה אולי ג"כ חל השבועה אך מ"מ אין להב"ד בזה במה שהוא יעבור כמ"ש הב"ח בסי' ע"ג והתומים לשיטתו דחולק שם על הב"ח וכבר כתבתי שם דהנכון עם הב"ח וטו"ז וכן כ' בהפלאה בק"א לה' כתובות סי' קי"ח ויש להם חנא דמסייע דכן הוא ודאי כונת המחבר כאן ומה שהקשה התומים מאה"ע סי' קי"ח דבנשבע לתת חצי מה שירויח חל השבועה ולא יתן לאשתו מזונותי' ג"כ הכונה דעליו לקיים אבל הב"ד יעשו שלהם וגובין לה מזונות כ"ז שלא נתן למי שנשבע לו. ואמת כי הב"ש כ' שם דנשתעבד לקיים השבועה ואין גובין למזונות מנכסים משועבדים בודאי דבריו תמוהים דשבועה אינו עושה קנין ושעבוד והרא"ש לא כ' שם רק דכמו שיכול לשעבד נכסיו ה"נ יכול לשעבד גופו ולא הוי נשבע לבעל המצוה עיי"ש בטור ומה שהקשה התומים מסעיף א' דנשבע שלא יתן לאשתו והרי בין השבועה להריוח מתחייב לאשתו מזונותי' ומה שנתחייב כבר הוא כתוב והדין דחולקין נראה דדין זה מסידור ב"ת נגע בו שאין משיירין לאשתו מזונותי' כי כן הדין ולא חייבוהו במזונות כלל וכן הש"ך כאן כ' כהב"ח:
ה) ובא לוי ב"ח של שמעון ולקחו בחובו אם ידוע בעדים שחפץ זה של ראובן וכו'. עיין ש"ך ס"ק י"ב וסמ"ע דהיינו דידוע שעדיין הוא של ראובן ועיין שע"מ הקשה מסי' רמ"ה סעיף ז' דהמקבל מתנה נאמן לומר לא זכיתי בה כיון דידוע שבא ממנו וחי' דכאן דבא ליד הב"ח לכן אין להוציא ממנו וכן הוא בתומים לקמן סי' קמ"ו ובנחה"מ סי' רמ"ה והשע"מ הקשה מלקמן סי' ק"מ דאין השוכרים נאמנים משום דנוגעין בעדות והרי המחזיק נאמן לומר לפירות ירדתי ואף שטוען שהקרקע שלו יאמרו השוכרים אין אתה נאמן עלינו וא"כ למה הוי נוגעין ע"כ ודבריו תמוהים דודאי מי שמוחזק בקרקע וטוען לפירות ירדתי אין המערער מוציא ממנו וכל שוכר נאמן שפרע אבל איך השוכרים יאמרו כן כשיתבע מהם המערער שנתנו השכירות לאחר דכי מי שידור בבית של אחד יהי' פטור כשיתן שכר דירה לאחר דשמא הוא ורד לפירות וזה פשוט ודו"ק:
ו) מצא בבית ב"ח דברים העשוין להשאיל וכו' ויש לו שני עדים. עיין סמ"ע ס"ק י"א הקשה דאף בע"א למה לא יהי' מחויב שבועה ואיל"מ והקצה"ח כ' דבבאי כחו לא אמרינן מתוך שאיל"מ כמו ביורשים ולא אבין דודאי לא הקשה על ב"ח דיהי' מחויב שבועה וכו' דע"ז יש הרבה תרוצים ורק הלוה קשה לי' דיהי' מחויב שואי"ל בטוען לקוח וא"כ אף הב"ח א"י לתפוס כמ"ש השע"מ:
ז) החייב לחבירו ונתן כל אשר לו לאחר להפקיע חובו לא תועיל ערמתו. התומים תמה דזה הוא תשו' הרא"ש ובתשובה אחרת כ' כענין הזה וכ' כיון דשעבד לב"ח מטלטלי אג"ק אע"ג דמתקנת השוק לא גבה ב"ח מ"מ במקום הברחה לא תקנו ותמה התומים כיון דשטר מברחת לא קנה א"כ אף בלא כתב לב"ח מטלטלי אג"ק גובה מהם ותי' דלא הי' שם רק ספק אם כונתו הי' להבריח ואף דמספק אין להוציא מן המוחזק מ"מ כיון דמדינא גובה הוי ספק בתקנה ע"כ ולפענ"ד פשוט דאין זה מיקרי ספק בהקנה דהא התקנה ברורה דאם קנה אין להוציא ממנו ורק ספק אם קנה ולא מיקרי ספק בתקנה רק בספק אם תקנו אף בזה וכתבתי בזה במ"א אכן נראה פשוט דבתשו' אחרת איירי הרא"ש דקנה בודאי ולמתנה גמורה נתכוין ומ"מ כיון דלא נתן מתנה זו רק משום שהי' חייב לב"ח ואם לא הי' חייב לא הי' נותן אף דמן הדין קנה כמ"ש הרמ"א כאן מ"מ לא שייך תקנת השוק וברור הוא בסברא דגרע מגנב ופרע בחובו וכל שאר דברים המבואר בסי' ס' דלא עשו תקה"ש וכן נראה שהשע"מ פירש כן בסי' ס' דברי הסמ"ע וראיתי בתומים לקמן ס"ק י' תמה ג"כ על הרמ"א שכ' בלשונו אם כוונו למתנה גמורה קנה אף שהי' כונתו להבריח וכ' שלא הבין דבריו דאם כוון למחנה לא כוון להבריח אכן דברי הרמ"א פשוטים דמשכחת שפיר דלהבריח נתן מתנה גמורה דעדיף לי' שיהי' ביד המקבל ולא יגבה הב"ח וכן איירי הרא"ש:
ח) ונתן כל אשר לו. הש"ך ס"ק ט"ז כ' עיין בב"ח ממחנה בכולה או במקצתה וצריך לימוד עכ"ל נראה כונתו דרק באשה המברחת מבעלה ונתנה כל אשר לה וזה ודאי הוי שטר מברחת דאיך תתן כל אשר לה ושמא תצא אח"כ מבעלה ולא יהי' לה כלום ועדיף לה שתתן לבעלה וכשתצא יוצאין עמה וע"כ רק להברחה הוא אבל שיירה קצת לא הוי הברחה בין אם נאמר דצריך שיור כדי פרנסה א"כ ודאי סמכה ע"ז והוי מתנה גמורה ולהסובר שיור קצת מהני היינו משום דלמה שיירה מקצת והרי בלא"ה אוכלת מבעלה אבל בב"ח אף בשייר יטרפו הב"ח וא"כ לא ישאר כלל בידו וע"כ להברחה הוא ולא עיינתי כעת כי כבר כתבתי מזה בחי' לאה"ע ולא נפניתי עכשיו לעיין:
ט) אין ב"ד מגבין לו מהריוח דאפי' מקרקע המשועבדים אם אכל הלוקח וכו' אין מוציאין מידו. והש"ך ס"ק י"ת השיג ע"ז דבשלמא לוקח דהוי מכירה גמורה ומדין אכל אבל כאן דהי' רק הברחה ולא חל המתנה ואף להלוה צריך להחזיר ממילא גובה הב"ח מדר"נ ע"כ ובאמת מהרא"ש אין ראי' דשם הי' מתנה גמורה כמ"ש ס"ק ז'. ויען כי התומים האריך בזה מוכרח אני לבוא על דבריו כי באמת יש לעיין הרבה בדין זה שכ' הש"ך דהרא"ש נתן ב' טעמים בכתובות דהמקבל אוכל פירות א' משום דאם לא יאכל הפירות לא יטריח בשדה ונתנה לו ע"ד כן שיהי' הפירות שלו וטעם זה שייך אף במבריח מב"ח ונהי דהש"ך דחה מ"ש המחבר דדמי ללוקח מ"מ מטעם זה דכ'
הרא"ש הריוחלהמקבל כ"כ התומים ויען כי לפענ"ד לא כ' כן הרא"ש רק באשה וגם בטעם הראשון שכ' הרא"ש שם כאשר יבואר האריך התומים לכן אבוא על דבריו אשר לפענ"ד אין הפירוש כן. והנה טעם הראשין כ' הרא"ש דלכן זוכה המקבל בפירות דהרי אם לא יזכה בהם ע"כ יזכה הבעל והיא היתה כונתה להבריח מבעלה שלא יזכה לכן זוכה המקבל ע"כ והקשה התומים דשם בגמר' פריך על שטר מברחת וכיון דלא קנה הלוקח לקני בעל ומשני עשאו כנכסים שאין ידועין לבעל ופירשו התוס' בשם ר"ח דאין קושיית הש"ס דלקני בעל דאולי באמת קונה רק קושיית הש"ס דכיון דאם לא יקנה הלוקח יקנה הבעל והיא רוצית להבריח ממנו וא"כ עי"ז נאמר דיקנה הלוקח ולמה אמר ר"נ דלא קנה ומשני דבאמת הבעל בין כך וב"כ לא קנה דהוי כנכסים שאין ידועין והוי הברחה לכן לא קנה הלוקח ע"כ והרא"ש לא ניחא לי' בפי' ר"ת דלמה נאמר דניחא לה באחר יותר מבעלה ופי' כפשוטו דיקנה הבעל ומשני עשאו וכו' (והנה ר"ת כ' דהמבריח מב"ח כיון דלא שייך תי' הש"ס באמת קנה המקבל ולהרא"ש לא קנה עיי"ש) והקשה התומים דהרי הרא"ש לא ניחא לי' בפי' ר"ת משום דס"ל דודאי ניחא לה בבעל יותר מהמקבל ורק להבריח שיהי' בידה וא"כ למה בפירות כ' הרא"ש דזוכה המקבל דכונתה להבריח מבעלה והרי הבעל עדיף לה מן המקבל ותי' התומים דרק בתחילה דקס"ד דלא מהני כלל הברחה שלה וקנה בעל וע"כ דכל הברחתה הוא משום דטעתה דסברה דמהני הברחה לא ס"ל להרא"ש כר"ת דנאמר דרוצים יותר בהמקבל אבל לפי האמת דמהני הברחה דהוי נכסים שאין ידועין ולא טעתה ממילא סברת ר"ת במקומו דאם המקבל לא יזכה א"כ זכה הבעל וזה לא ניחא לה דעל הפירות אין כאן אומדנא דמוכח ע"כ ולא זכיתי להבין כלל דבריו דאדרבה כיון דמהני הברחה ולא טעתה א"כ עדיף לומר דלא נתכונה כלל למתנה דהרי אף דיאכל הבעל הפירות לא יזכה בנכסים ובזה הרי אמר דניחא לה יותר שיאכל הבעל ולא חי' כלום כמבואר לכל מעיין ואכן נראה שדברי הרא"ש פשוטים דכ' שם בתחילה שדעתה להבריח מבעלה כדי שתוכל למכור הפירות בכל עח שתרצה וכן הוא באה"ע סי' צ' דבכל עת שתרצה תוכל לחזור ולכן ניחא לה בהמקבל כדי שיהי' בידה לחזור והרי גם בהשדה עצמה אמרינן אם מתה זוכה המקבל וע"כ דאמרינן דע"ד כן נתנה מחנה והיינו דלמה שכ' ר"ת דאין בידה לחזור ותהי' מתנה גמורה בזה אמר הרא"ש דבעלה עדיף לה אבל ביש לה נחותא זו שתוכל לחזור המקבל עדיף לה כדי שיהי' בידה לחזור וזה פשוט בעיני בכונת הרא"ש. וטעם שני כ' הרא"ש כנ"ל דאם לא יאכל פירות לא יטריח בשדה לכן דעתה שיאכל וזה שכ' התומים דה"ה במבריח מב"ח זוכה בפירות ורק אח"כ כ' הרא"ש גבי ב"ח דלוה מטעי טעי והי' סבור דלא יהי' לא של המלוה ולא של המקבל וכיון דלא מהני הברחה ושייך לב"ח לא ניחא לי' שיזכה בהם המקבל וישארו בחזקתו ויאכל בעצמו עד שעת הטירפא וע"ז הקשה התומים דע"כ זה לטעם הראשון וא"כ קשה דבתחילה כ' הרא"ש שני טעמים ואח"כ חזר מטעם השני ולכן מחלק התומים דקודם שנודע לו דלא מהני הברחה אז המקבל אוכל פירות אבל אחר שנודע לו כיון שיודע שלא יהי' לו הנכסים למה לו זה שיאכל המקבל הפירות ולפי זה מה שכ' המחבר שכל הריוח להמקבל היינו קודם שנודע ע"כ ודבריו אין מבוארים בהרא"ש ואיך סתם אכן נראה פשוט דלא כ' הרא"ש כלל דניחא לה כדי שיטריח בשדה רק גבי אשה דבלא"ה לא יהי' שלה רק של בעל וניחא להיות של המקבל במחנה ע"י מה שתוכל לחזור בהפירות והשדה ואם תצא מבעלה יחזיר לה השדה ועבור זה נותנת לו הפירות כדי שיטריח אבל בב"ח דלא מהני הברחה לא זכה המקבל כלל והפירות הם ברשות הנותן והמעיין יראה בדברי הרא"ש כי כן כונתו לכן לא רציתי להאריך ואף שגם הנתה"מ כ' דשטר מברחת הוי קנין גמור ולפענ"ד לא כ' הרא"ש כן רק גבי אשה ונראה ודאי דהנכון עם הש"ך דאין להמקבל הפירות וב"ח גובה אותן: גם מ"ש הנתה"מ דאף דהוי קנין גמור מ"מ זכה בהן המלוה כיון דבידו לחזור לא יצא מרשותו המעיין בדברי הרשב"א שהביא הב"י יראה דהיכי דקנה אף שיוכל לחזור הוא ברשות המקבל שכ' דלא נשתעבדו וזכה המקבל עד שיחזור ואז מהני כיון דכ' בשטר דיהי' יכול לחזור ע"כ והרי מבואר דהם ברשות המקבל כ"ז שלא חזר ודוחק לחלק דהתנה שאני דהוי כמכר על תנאי דאדרבה לפי דברי הנתה"מ הי' בו קנין גמור ובלא"ה פשוט דאף דיוכל לחזור כ"ז שלא חזר אין המלוה גובה ולא עדיף מהך דסי' ט' דכ"ז שאינו תובע הריבית אין המלוה גובה אף דיכול לתבוע ומה שנסתייע ממה שכ' הרא"ש גבי הא דפריך לקנינהו בעל וכ' הרא"ש דלא יצאו מרשיתה פשוט דלא כ' הרא"ש זה רק בס"ד דסבר דאינו קנין כלל והראי' דהרי פירות הם ברשותה לחזור והם כנכסים ידועין ומ"מ לא קנה הבעל עיין תומים וע"כ דהיכי דהוי קנין אף שבידה לחזור מ"מ כ"ז שלא חזרה הוי של המקבל וא"כ מדאמר גבי ב"ח דגובה ע"כ דאף קנין אינו כלל ודו"ק:
י) מי שקנה קרקע והתנה בשעת הקנין וכו' דכל מי שבא להפקיע חק"ח בערמה ותחבולה חייבים לבטל כונתו התומים הקשה דלמה לי טעם זה הא מבואר בטור סי' קי"א דאם קנה שדה על תנאי שלא יגבה הב"ח ואח"כ כשבא נתבטל המכר ממילא המעות שביד המוכר הוי מלוה וגובה מהמעות שביד המוכר א"כ אף בלא כוון לערמה ע"כ ולי הי' נראה לכאורה דצריכי תרווייהו טעמי דהרי כל זמן שלא גבה הקרקע לא נתבטל המכר א"כ אין יכול לגבות מן המעות שהוא של המוכר וגם הקרקע אין יכול לגבות דהרי אינו של הלוה לענין זה שיוכל הב"ח לגבות ואך כיון דאין מועיל ערמתו יכול לגבות מן הקרקע ואם עי"ז יטעון המוכר שבטל המכר יוכל לגבות מן המעות כן הי' אפשר לומר דרך פלפול אך באמת משמע דאף שהי' תנאי שיתבטל מ"מ כל שיש ללוה כח בה יוכל לגבות וממילא בטל המכר וגובה מהמעות אכן נראה לתרץ קושיית התומים בפשוט דבסי' קי"א דהי' תנאי באמת אינו גובה מהקרקע רק מהמעות שביד המוכר ואם נתייקרה השדה ביד הלוקח ויש בה כדי החוב ובהמעות לא יהי' לגבות כל חובו אינו גובה רק המעות, אבל כאן שהי' רק ערמה גובה הקרקע ששוה כל החוב דהרי אינו יכול כלל לבטל המכר ופשוט: