אבני החושן חלק א· רבי שלמה רייזנר
חו"מ · סימן פד
א) הפוגם שטרו. השע"מ רצה לחדש דעל שבועת פוגם אין מגלגלין דהרי התוס' הקשו דתהא נאמנת במיגו דלא היתה פוגמת ותירצו דהוי מיגו בדדמי ואינה רוצית לשקר אבל לענין דבר אחר דלא שייך לא דייקא הרי יש בידה מיגו דלא היתה פוגמת ע"כ ואין דבריו מוכרחין די"ל בשטר זה אינו רוצה לשקר ומצינו כזה בסי' ס"ג אך בלא"ה הרי כבר כ' השע"מ הבאתיו בדיני מיגו אות י"ב דהא דהקשו התוס' דתהא נאמנת במיגו אף דיש גם להבעל מיגו דהי' אומר השבע לי משום דמי מותה בידו לומר השבע לי כיון שפרע ור"ל דלמה תקנו שבועה הרי יש לה מיגו ואם דיטעון הלוה השבע לי יצטרך אז לשבע עיי"ש אך זה בעיקר התקנה אבל אם לא היו מתקנין שבועה או אם לא תפגום יטעון הלוה השבע ואך כיון דכבר תקנו השבועה לכן אין טוען השבע דבלא"ה תצטרך לשבע וא"כ איך נאמינה במיגו דלא היתה פוגמת הרי אז תצטרך לשבע דיאמר השבע לי וזה ברור ומה שדחק להשע"מ דברי התוס' ריש אע"פ דכתבו דקמ"ל אם פגמה עיקר תשבע גם על התוספת וקשה בלא"ה תשבע ע"י גלגול כבר תי' ההפלאה קושיא זו בכמה אנפי ואם כדברי השע"מ ודאי היו התוס' מפורשים זה דהוא דבר חדש ודו"ק:
ב) לא יפרע השאר אלא בשבועה. הסמ"ע ס"ק ב' העתיק לשון הש"ס בשינוי קצת דבש"ס איתא ורמי רבנן עלי' שבועה כי היכי דתדקדק והסמ"ע כ' כי היכי דלודי והנה הי' נראה דבזה תלוי הדין שהביא הש"ך ס"ק א' באם פגם אביו אם הבן צריך לשבע והיינו דמהש"ס מוכת דלכן נתנו עלי' שבועה כי היכי דבשעת שתפרע תדקדק ואף דהשתא אמרינן דדקדקה א"כ למה תשבע מ"מ אין לפוטרו משבועה דא"כ לא ידקדק ולפ"ז בפגמו אביו אין הבן צריך לשבע ושוב מצאתי שפי' כן בחידושי הרי"ם דהביא שם הא דכתבו התוס' בשבועות דהקשו למה הפכו השבועה על השכיר הרי כיון דיצטרך בעה"ב לשבע רמי אנפשי' ומדכר ותי' כיון דהתחיל לכפור שוב לא יודה והקשה בחידושי הרי"ם א"כ ה"נ בפוגמת מה מהני כיון דהתחילה לכפור ולכן פירש כמ"ש דע"י השבועה תדקדק בתחילה כלשון הש"ס אך כאשר עיינתי בזה נראה שהוא טעות דלמה ע"י שבועה זו תדקדק שתפחד מן השבועה ולמה לא תחוש בלא"ה שמא יאמר הבעל או הלוה השבע לי שלא פרעתיך וא"כ ע"כ צריך לפרש דמה דאמרו כי היכי דתדקדק היינו דע"י השבועה תדקדק ותודה ומה שהקשה בחידושי הרי"ם דמ"ש משכיר אין לדמות התקנת חכמים דהם ידעו דבפוגם בקל יבוא לידי דקדוק אבל בעה"ב דטרוד בפועליו דומה לו שודאי פרע ואולי אף ברמי אנפשי' לא יהי' לו רק ספק לכן כשהתחיל לכפור לא יהני השבועה אכן לפי מה שכתבו קצת פוסקים דשבועה השבע לי אינו שבועת המשנה שפיר יש לפרש הש"ס כמו שפי' בחידושי הרי"ם ולפ"ז ודאי בפוגמו אביו לא ישבע:
ג) בד"א כשעבר זמנו. הפרישה כ' דבעבר זמנו אף אם טוען הלוה שפרע תו"ז יכול להשביע להמלוה ולעיל בדיני מיגו הבאתי דברי הרי"ף שכ' דאין משביעו והב"ש כ' הטעם דאין אומרים מיגו להשביע ואני כתבתי טעם אחר משום דחזקת השטר מסייעו ובתו"ז א"י לומר סמכתי על השבועה ונ"מ בין הטעמים י"ל בחשודה להסוברים דאינה נוטלת דלהב"ש דהטעם משום דאין אומרים מיגו לה שביעה אבל בחשודה דנ"מ לממון מהני המיגו ואך לפי מ"ש כבר כתבתי בסי' פ"ב ס"ק ג' דחשודה אינה מפסדת כ"ש תו"ז דמהני השטר ואך לפי הסוברים דעיקר השבועה משום כתובה ודו"ק וצ"ע לדינא:
וכעת ראיתי בשע"מ הביא ראי' דאין אומרים מיגו להשביע דאל"כ למה בטוען הלוה ריבית או אמנה א"צ המלוה לשבע הא יש לו מיגו דיטעון פרעתי וע"כ דמיגו להשביע לא אמרינן וב' הטעם דכיון דאינו נאמן על טענתו אף להשביע אין יכול דהוי מיגו לחצי טענה והנה לא הבנתי דאין זה מיגו לחצי טענה כמבואר להמעיין ואך גם ראייתו אין נראה דאל"כ למה לא אישתמט אחד מהפוסקים דחשודה שהוציאה שטר נאמן הלוה לטעון ריבית או אמנה דשם הוא נ"מ לממון וע"כ דחכמים לא תקנו לשבע על שטר רק בפרעון משום דכל שטר עומד לפרעון אבל בטענה אחרת אלימא חוקה דשטרו בידו מאי בעי ושם ודאי לא מהני מיגו דדי שישבע בטענת פרעתי. שוב ראיתי שכן ב' התומים אך בלא"ה יראה דאין זה דומה כלל ואין שם מיגו דלא שייך מיגו להשביע רק באותו טענה אבל שיהא צריך לשבע שאינו ריבית ואמנה משום דיש להלוה מיגו להשביע להמלוה שלא נפרע ואולי שבועה זו רוצה הלוה אבל לשבע על פרעון יודע שישבע ואם נאמר דיש לו מיגו שהי' טוען שהוא ריבית וגם פרע ותובע בחזרה ועכ"פ יצטרך לשבע שלא נפרע ויגלגל גם שבועת ריבית לא אדע אם באופן הזה צריך לשבע כלל דבשטר כזה אין שייך דלפרעון עומד וגם אז שייך יותר חזקה דשטרו בידו מאי בעי כיון שרואה שתובע בשטר פסול שהוא ריבית או אמנה למה הניח השטר בידו שיתבענו שנית והרי רואה שהמלוה הוא גזלן וא"כ בפוגמת ודאי דיש להלוה מיגו דפרע אחר זמנו ואין משם ראי' כלל ודו"ק:
ד) אבל אם תו"ז. הסמ"ע הביא דהמ"מ פקפק ע"ז די"ל דאיתרע החזקה דאין אדם פורע תו"ז כיון דמודה דקצת נפרע והש"ך כ' דאין כאן מקום ספק והעיקר כהמחבר וראיתי השע"מ החזיק בספיקו של הה"מ דהרי גם התוס' בב"ב הקשה היכי דפליגו השכיר והבעה"ב בקציצה למה בעבר זמנו אינו נשבע השכיר ונוטל דהא ליכא חזקה דאין בעה"ב עובר בבל תלין וחזקה דאין שכיר משהה שכרו דהא חזינן דעבר ושהה ודוחק לומר דמה דחזינן דשיהה ועבר שיהה ומה דלא חזינן דשיהה לא שיהה ע"כ הרי דגם התוס' ס"ל כיון דבטלה החזקה במקצת בטלה כולו וה"נ בטלה חזקה דאין אדם פורע תו"ז ע"ב וכן מעיין יראה דל"ד כי עוכלא לדנא דהתם ודאי קושיית התוס' הוא קושיא אלימתא כיון דחזינן דהאחת שפסק לו שיהה אם הי' קיצץ שתים לא הי' משהה ושם הרי החזקה הוא על האדם שאין עובר בב"ת וגם השכיר בא לב"ד לצעוק על שכרו אבל חזקה דתו"ז דהוא מטעם או דאין אדם פורע כ"ז שאין חיוב עליו או דבשעת הלואה ידע דיצטרך למעות עד הזמן כמ"ש המפורשים א"כ כל פרוטה ופרוטה יש לה חזקה זו וזה פשוט ובזה גם ראי' שהביא מהמ"ל באמר לו אל תפרעני אלא בעדים דכ' דאם פרע מקצת איתרע החזקה שאין פורע רק בעדים ג"כ אין ראי' דהתם אין הלוה חושש שיתבענו שנית לכן ודאי דהעיקר כהש"ך:
עוד הביא בשע"מ דברי המ"ל דכ' דאף הה"מ לא פקפק רק לענין שבועה אבל במלוה ע"פ והמלוה מודה שנפרט קצת לא נאמר דשוב אין כאן חזקה דתו"ז ויהי' הלוה נאמן והשע"מ השיג עליו וכ' דאין חילוק ורק הא דפוגם שטרו דגובה ולא אמרינן איתרע החזקה דשטרו בידי' מאי בעי הוא משום דיש לו מיגו דלא הי' פוגם ורק לענין השבועה כתבו התוס' דמיגו בדדמי הוא אבל כיון דכבר נשבע וידעינן דדייק שפיר מהני המיגו ולא הוי מיגו להוציא כיון דיש שטר ע"כ וכל דבריו לא נהירין מ"ש דלא הוי מיגו להוציא כיון דיש שטר אין נכון דהרי כל טעם מה דמהני שטר הוא משום חזקה דשטרא בידי' מאי בעי אבל כאן דאיתרע החזקה לפי מ"ש א"כ השטר לא מהני להמיגו ועיקר דבריו שכ' דרק משום מיגו נאמן הוא ג"כ תימה דפוגם ודאי גובה אף במקום דלית לי' מיגו כגון שפרע בפני עדים אף דלא יחד עדים וכן אמרינן דבראו עדים הפרעון דאין יכול לטעון סיטראי ומ"מ לא נאמר דאיתרע כל שטרותיו וראי' שלו יראה כל מעיין דאינו ראי' לכן לא חששתי להביאה והעיקר כהמ"ל:
ה) אא"כ טען הלוה השבע לי. הטעם דבהשבע לי צריך לשבע כ' הסמ"ע משום דאיתרע קצת החזקה של אין אדם פורע תו"ז אך כ' דאין זה ברמב"ם גם הש"ך ס"ק ג' תמה אנה מצא המחבר זה ונראה להביא ראי' לדברי המחבר דהנה כבר הקשיתי בסי' נ"ד במאי דאמר הש"ס דפעמים ניחא לי' ללוה דלפגום שטרו וקשה דמי מותה בידו לטעון השבע לי וכתבתי דלכן פי' הרמב"ם דהיינו שיצא קול על שטרו שהוא פרוע ולא זיילי נכסי אכן הרשב"ם שפי' דיצטרך לשבע קשה ולפי דברי המחבר ניחא דנ"מ תו"ז דאין יכול לטעון השבע לי אכן אי יפגום שטרו יוכל לטעון השבע לי אף חו"ז ואם נחליט כן וגם הטעם שכ' הסמ"ע נוכל גם ליישב קושיית הש"ך ס"ק ד' דהקשה מאי מהני ללוה דלפגום שטרו הא יוכל המלוה לכתוב הפרעון ביני שיטי ואז אין כאן שבועת פוגם ולפי הנ"ל ניחא דאין הלוה רוצה דוקא בשבועת פוגם רק נחותי' דיטען השבע לי חו"ז ולפ"ז גם אם יכתוב הפרעון ביני שיטי יצטרך לשבע דהרי מ"מ איתרע החזקה דאין אדם פורע תו"ז ודו"ק:
ו) כתוב בו פרעון ביני שיטי לא חשוב כפוגם. הש"ך כ' דדוקא בידיעת הלוה דאל"כ קשה מב"ב וכונתו בארתי בס"ק הקודם דמי מהני נחותי' דלפגום שטרו הא יכול המלוה לכתוב פרעון ביני שיטי ובהגהות א"ב כ' דעיין בפרישה סי' נ"ג ויראה דאין מקום לראי' זו ור"ל דשם כ' הפרישה דפעמים אין שטרו בידו לכתוב ביני שיטי, התומים הקשה על הש"ך דמ"מ מאי נחותי' הא תיכף כשיפרע לו יכתוב הפרעון בידיעת הלוה ולא מתרץ הש"ך כלום עיי"ש ולי נראה דדברי הפרישה הם מותאמים עם הש"ך דאל"כ אין הבנה לדבריו דכי לעולם לא יהי' השטר בידו והרי כשיבוא לגבות בו בב"ד הא ודאי יהי' בידו וא"כ קודם שיבוא לב"ד יכתוב ביני שיטי אכן כונת הפרישה כהש"ך דצריך דוקא ידיעת הלוה וא"כ אילי בשעת פרעון כשהלוה עמו אין שטרו בידו ולפ"ז גם קושיית התומים לק"מ וכבר תירצה הפרישה דכשיפרע לא יהי' השטר בידו ודו"ק: