אור ברסלב
אבני החושן חלק א חו"מ › סימן פא

אבני החושן חלק א· רבי שלמה רייזנר

חו"מ · סימן פא

סימן פ

א) וצריך לשבע שהוא כדבריו שכונתו להשטות. וכ' הסמ"ע ס"ק ב' דאף דנשבע שאינו חייב מ"מ כיון דהודה יש להוכיח על פניו ששקר נשבע לכן צריך ג"כ לשבע שכונתו להשטות הי' והתומים תמה דמה לנו בזה דהודה הרי נשבע שאינו חייב ואף דלא הי' כונתו להשטות ולכן המציא דאף דהיכי דרוצה לחייב עצמו צריך דוקא לומר אתם עדי היינו דאל"כ יכול לומר להשטות כונתו אבל היכי דרוצה להתחייב באמת א"צ א"ע ולכן צריך לשבע שכונתו הי' להשטות דאל"כ נתחייב אף דלא הי' חייב ע"כ ודבריו צ"ע דאף לשיטת הרמב"ם דיכול להתחייב עצמו בא"ע הוא כמו שכתבתי סי' מ' בשם המק"ח דהיכי דדבריו מספיקין לומר שחייב מכבר הודאה כזו מחייב אותו בחיוב חדש אבלהיכי דאין הודאתו מספיק שיכול לטעון משטה שוב אין זה הודאה לחייבו בחיוב חדש ועיין קצה"ח לקמן בסי' זה ועיין מ"ש בסי' ס' וכן במקור דין זה בריש פ' הנושא אמרינן אי דלא אמר א"ע מ"ט דר"ל ולשיטת הרמב"ם לא איירי כלל בטוען משטה ומ"מ פריך בפשיטות מ"ט דר"ל ואין להאריך במה שנראה מכל המקומות להיפוך ולשיטות שאר פוסקים הרי בחיוב חדש אף א"ע לא מהני ומ"מ כ' הסמ"ע דצריך לשבע שכונתו הי' להשטות. שוב מצאתי שהשע"מ השיג ג"כ על התומים ומה שהקשה התומים פשוט דלק"מ דכל היכי דאינו נאמן אף שבועה לא מהני ולכן כיון דיש להוכיח מהודאתו דשקר נשבע לא מהימן לכן צריך ג"כ לשבע שכונתו להשטות וה"ה אם אומר שאין כונתו להשטות רק שרצה להתחייב ועתה חוזר ג"כ נאמן ונשבע שהוא כדבריו וזה ברור ופשוט:

ב) מי שאמר לחתנו העשיר תלמוד עם בנך. מ"ש הקצה"ח דיש בו חיוב שכירות לולי טעם דמשטה ואם לא הי' כונתו להשטות חייב יפה השיגו בנתה"מ דזה דמי כמו עשה לך סוכה ואין כאן שכירות ודבריו נכונים ופשוטים ומ"ש דבהג"מ משמע דיש בו חיוב שכירות מדכ' טענת משטה אינו נראה דהא כ' בעני דחייב מטעם נדר ושם הרי הי' השאלה דרצה לחזור ולא כיוון להשטות ומ"מ הוכרח לטעם נדר גם מ"ש התומים דכש"ך משמע דלולי טעם דמשטה דומה לשכירות והשיג עליו ופשוט דגם הש"ך כונתו כן אך מה דפטור מטעם דהוא מחויב בעצמו לעשות קורא השטאה ואך מה דמשמע מדברי הנחה"מ דאף בעני אין שום חיוב עליו רק מטעם נדר ובמת אין היורשים מחויבים לשלם והולך בשיטת החתומים וחולק על מ"ש הש"ך ס"ק ה' דלאו דוקא עני ורק דוקא בעני דחייב מטעם נדר והיינו שאף עני חייב ללמד עם בנו ולפענ"ד הנכון עם הש"ך דמלשון רמ"א והמרדכי לא משמע דהוא מטעם נדר וגם הרי ביו"ד סי' רמ"ה דבחיוב ללמוד עם בנו ולהשכיר לו מלמד מחלק בין מקרא לגמר' וע"כ דאיירי באינו עני דבעני אף בעצמו אינו מחויב ללמוד עם בנו גמר' כיון דמוכרת לטפל בפרנסתו וא"כ הוי כשוכר מלמד גם מבואר ביו"ד גבי הוא ללמוד ובנו ללמוד מי קודם הרי דיש אופנים דאין חיוב עליו ללמוד עם בנו ונראה דודאי עני הרי מוטל על הציבור לפרנסו וזה שהטעהו לא נטל מהציבור וא"כ ודאי דחייב מטעם שכירות ומ"ש בהג"מ מטעם נדר נ"מ דאף אם פסק לו יותר משכירתו חייב מטעם נדר כן נלפע"ד:

ג) או שתקו וכו'. הוא מדברי המרדכי באשה שצותה לבנה ליתן לפלוני ז' זקוקים מנכסי' והבן שחק ופסק דהוי הודאה והכל תמהו דלקמן סעיף ז' מבואר דשתיקה לא הוי הודאה והב"ח כ' דהרי כל טענת הבן הוא מחמת שלא נשבעה על כתובתה ובמחילת השבועה שתיקה כהודאה והתומים תמה דשם לא נזכר מטעם מחילה וגם בל"ז צ"ע אי במחילת השבועה שתיקה כהודאה ואין זו סברא אכן לפענ"ד דברי הב"ח נכונים בסברא דר"ל כיון דהבן לא תבע השבועה ודאי הודה על הממון דאל"כ לקתה מדת הדין דאפשר אם הי' אומר לה הרי עדיין לא נשבעת היתה תיכף נשבעת דבשלומא היכי דלא נתבטל השטר ע"י שתיקתו י"ל דשתיקה לאו הודאה אבל כאן דע"י שתיקתו נתבטל השטר מטעם דאין מוריש שבועה לבניו וא"כ למה שתק וע"כ דנתרצה ליתן ומחל השבועה או שידע שתתברר שיש לה ז' זקוקים ודו"ק. ובנחה"מ ראיתי דבר תימה שכ' לתרץ קושיא הנ"ל דלכן הוי כאן שתיקה כהודאה משום דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי דבב"מ אמרינן דבהקדישה כיון דאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט הוי כתקפה ודבריו תמוהין דכי עדיף זה המקבל מתנה מהשכ"מ מן השכ"מ עצמו דהוא שלו ואיך יהי' מה שאמר כאלו מסר אם עדיין אינו שלו וגם בהקדישה שם לא אמרינן שתיקה כהודאה וגם מה דבעי הש"ס הוא רק בשנים אוחזין אבל וכי יעלה על הדעת דמה שהוא ביד חבירו יועיל דברי שכ"מ והקדש גם לפי מ"ש לקמן סי' קל"ח דרק לענין איסור קבעי גם הנתה"מ שם כ' דרק משום דדינא כל דאלים גבר מהני הקדישה ואין להאריך. גם בהגהות א"ב ראיתי דבר תמי' שסובר דמה שכ' הש"ך וגם שם דוקא באשה ומקילי כתובה קאי על דברי המרדכי ולכן הקשה דהמרדכי לא כ' דהז' זקוקים הם שלה מחמת הכתובה וגם הקשה על הטו"ז דכ' דשאני כאן שמגיע לה מחמת הכתובה. והנה דברי הש"ך קאי על הש"ס שהביא בנתן לה חלק בין הבנים וגם על הטו"ז לק"מ דמ"ש המרדכי בין שמעיסתה קמצה ר"ל אף אם לא מחל השבועה מכתובתה אולי יש לה ז' זקוקים מעיסתה כמ"ש הב"ח וכמו שפרשתי:

ד) מי שהתנה עם בחור ללמוד עם בן חבירו בפני אבי הבן וכו'. מבואר דוקא בפני אבי הבן ויותר מבואר ביו"ד סי' רמ"ח לחלק בין אשתו דלא בעי בפניו ואחר דוקא בפניו וקצת קשה לי דלקמן סי' של"ה כ' הרמ"א דיעה ראשונה בסתם דבלמד עם בנו חייב לשלם ואף דהש"ך שם הסכים להיש חולקין היינו כמ"ש שם דבמודר הנאה מבואר בנדרים דלומד עם בנו (לפי פירוש הרא"ש שם לאו ראי' הוא) וא"כ לאו הנאה הוא היינו דוקא בלומד בעצמו דהוי כפורע חובו ש"ח אבל אם אחר שכרו על הוצאות אבי הבן כמבואר ביו"ד באשה ששכרה על הוצאות בעלה וא"כ כיון דהבטיחהו לשלם לו א"כ לא פורע חובו ש"ת הוא דאדעתא דשכירות למד עמו וא"כ אף שלא בפניו למה לא יתחייב ועוד דדין דכאן הוא מהמרדכי וגם דיעה הראשונה בסי' של"ה הוא מהמרדכי וא"כ לכאורה סוחר עצמו והי' נראה קצת לומר דכאן קמ"ל דאף בלא למד עדיין אין אבי הבן יכול לחזור כמו שוכר פועל אך מהש"ך יו"ד משמע דבכבר למד איירי עתה בהעתקה לא עיינתי אם נוכל לפרש כאן באופן דאין האב חייב לשכור לו מלמד עיין ס"ק ב' לכן לולי שהי' בפניו ובלמד מעצמו ודאי פטור וצ"ע:

ה) ואע"פ שאין התובע עמו. בש"ך ס"ק כ' כתב דא"ע ודאי מהני אף שלא בפני התובע והקצה"ח כ' דאשתמט להש"ך דברי התוס' ב"ק (ד' ק"ח) ד"ה תבעו שומר דבעי הש"ס אם הודאת הגנב בפני השומר פוטרו מקנס והקשו התוס' דמשמע בפני אחר לא מהני הודאה וקשה דא"כ למה לא בעי לענין קרן אי הוי הודאה לפני שומר ועיין מה שתירצו המבואר בדבריהם דהודאה לפני אחר לא מהני (הנה לפי מה שפי' הפ"י שם לק"מ אך דבריו שם דחוקים) אף דהודאה לפני ב"ד הוי כא"ע עיי"ש. והנה כבר כתבתי בסי' פ' דנראה דהא דבפני ב"ד הוי כא"ע היינו דוקא כשתובעין אותו וה"נ דוקא כשהי' הבע"ד לפני הב"ד דאז הב"ד מחייבין אותו א"י לטעון משטה אבל בפני אחר אין להב"ד לחייב אותו לא הוי הודאה אבל א"ע דמסלק טענת השטאה שפיר כ' הש"ך דאין חילוק בין אחר או בפני בע"ד והרי מצינו כן דאף הסוברים דבלא תביעה לא שייך השטאה מ"מ כ' הש"ך לקמן ס"ק ס"ג דבפני אחר צריך דוקא א"ע. ובזה יש ליישב גם מה דהקשה הקצה"ח מהך דר"ג משמע דהי' שלא בפני טבי עבדו ומ"מ מהני אף בקנס ולפי הנ"ל י"ל דדרך הודאה הוי כא"ע לכן מהני אף בקנס ועוד יש לחלק בין עבד לשאר קנס כיון דעבד אף אם ירצה למחול לא מהני ויוצא לחרות מגזה"כ אין צריך בפניו והוא נכון בסברא ולקמן סי' ח"כ כתבתי עוד ליישב קושיא זו בדבר נכון. ומה שכתבתי דבר"ג דהי' דרך הודאה מהני אף דהרבה פוסקים שהביא הש"ך כתבו דדרך הודאה שלא בפניו לא מהני היינו היכי דשייך טענת שלא להשביע ובר"ג ודאי אין שייך השבעה ופשוט:

ו) הודאה בפני ע"א. הש"ך הביא דברי בעל המאור דס"ל דהודאה בפני אחד לא מהני והא דקיי"ל הודאה אחר הודאה מצטרפין היינו דמ"מ הם שנים

הקצה"ח הקשה דהא יש לחוש אחד שקורי משקר וא"כ לא נשאר רק ע"א והודאה בפני אחד לאו כלום ולכן כ' דע"כ דעת בעה"מ כמו שהבין הרמב"ן דהיינו דאמר במנה דאודי קמך אודי קמי פלניא ולא הבנתי דבריו דכי משום זה לא שייך דילמא חד שקורי משקר ולא אמר רק בפני אחד ולא הועיל כלום בתי' שלו והעיקר כהנחה"מ דביש שני עדים לא חיישינן כלל לשיקרא וכן כ' הקצה"ח עצמו בסי' למ"ד ס"ק ט' ועיין מ"ש בסי' כ"ח דהשע"מ הקשה שם ג"כ כעין קושיא זו וגם מה שהקשה הקצה"ח דהא הוי חצי דבר דהא צריך עוד הודאה אינו מוכרח דהרי אין חסרון בההודאה רק דצריך עוד עד השני אך קצת קשה לי לפי מה דקיי"ל כנהרדעי דהלואה והודאה מצטרפין וקשה הא עד ההלואה א"צ לעד הודאה והעד של הודאה צריך לעד הלואה וא"כ נפיק נכי רבעא דממונא על פומא דחד סהדא והערני לזה חכם אחד וצ"ל דאף דאין עד הודאה כלום בלא עד השני מ"מ כיון דעד הלואה אינו מעיד על ההודאה לא מיקרי נפיק תלתא רבעי אפומי':

ז) החביא לו עדים וכו' והשיב לו הייתי מודה אלא שאני מתיירא שמא תכפני לשלם מיד והעדים שומעין כ"ז פטור, הש"ך ס"ק כ"ו הביא לשון הטור שכ' וז"ל כי הא גוונא דלא איבעי לי' לאסוקי אדעתי' שיש שם עדים וכו' ודייק הש"ך מדבריו דאי ידע שיש שם עדים ואמר מתיירא אני שמא תכפני חייב ע"כ ובעניי לא זכיתי כלל להבין דבריו דאם איירי באמר אתם עדי פשיטא דחייב דזה הדין דבסמוך סעיף י"ג באומר ערי ושכבי להוי סהדי אף דלא ידע מתחילה שיש שם עדים ואי בלא אמר א"ע איך דייק מדברי הטור דחייב דהרי אין טעם לחייבו רק דנאמר דהוי הודאה גמורה וא"צ א"ע והרי הטור הביאו הש"ך ס"ק כ"ד ס"ל דלא מהני הודאה גמורה וגם בל"ז אין הסברא מוכרחת דזה הוי הודאה גמורה דאם ידע שיש עדים ואמר מתיירא אני יותר יש סברא דלהשטות נתכוין ומ"ש הטור דלא איבעי לי' לאסוקי אדעתי' כונתו פשוט דנדייק כמו שכ' הטור אח"כ דבאמר ערי ושכבי וכו' איבעי לי' לאסוקי אדעתי' ומהני אתם עדי דשם אמר להוי סהדי והיינו א"ע ודו"ק:

ח) שלא להשביע את עצמי הודיתי נאמן. הש"ך ס"ק למ"ד השיג על מ"ש הסמ"ע דבאין לו בנים רק שאר יורשים לא שייך שלא להשביע וכ"כ הכ"מ ע"כ וכ' הש"ך דמ"ש הכ"מ דאיסור גיורא לא הי' לו יורשים ולא שייך שלא להשביע כונתו דהרי ידעינן שכונתו הי' לזכות לרב מרי דלא הי' לו שאר יורשים ע"כ. והנה לפי מ"ש הרבה פעמים ובריש סי' זה וכן כ' הקצה"ח סי' זה דקנין אודיתא היכי דידעינן שלא הי' חייב רק מתחייב עצמו דמהני הוא דוקא היכי דיכול המקבל לטעון שהי' חייב לו מכבר ואין שום ריעותא בהודאתו או אף אם המקבל מודה שלא הי' חייב לו מכבר מ"מ נתחייב לו מכח הודאתו אבל במקום שהנותן יכול לטעון שלא להשביע אז אינו מתחייב בחיוב חדש וא"כ איך כ' הכ"מ דבאיסור גיורא ידעינן שלא הי' כונתו רק לזכות לרב מרי דמ"מ מה מהני זה כיון דבהודה בחזקת שחייב יכול לטעון שלא להשביע שוב לא מהני הודאה זו לקנין וזה נראה כונת הרשב"ם דכ' דהש"ס דייק מעובדא דאיסור גיורא דלא שייך שלא להשביע והתוס' הקשו על דבריו דאיך שייך שם שלא להשביע ולפי מ"ש דבריו נכונים דבאופן דשייך שלא להשביע לא מהני לקנין והתוס' ע"כ צ"ל דלא סברי כשיטת הרמב"ם דאתם עדי מהני לחיוב חדש רק שהפוסקים החולקים עליו ולפי דבריהם בקנין דמהני לחיוב חדש לא שייך כלל טענת שלא להשביע ולכן הקשו על הרשב"ם אך באמת לא אבין דדברי הקצה"ח בסי' מ' נראין נכונים דהפוסקים הבינו מדברי הרמב"ם דסובר דאמר אני מתחייב עצמי לך ובזה מהני אתם עדי לכן חולקים עליו אבל באומר חייב אני לך בלשון חיוב מכבר לד"ה מהני וזה הוא האודיתא דאיסור גיורא וא"כ איך פליגו התוס' ע"ז וצ"ע ודברי הקצה"ח בס"ק י"ד הם סותרין עמם לפי מה שהסברתי ודו"ק:

ט) ואין חילוק בזה בין עני בין עשיר. הש"ך ס"ק ל"א כ' דדוקא בהלואה אין חילוק אבל בפקדון בעני לא שייך שלא להשביע והוא דבר חדש לא הו גו האחרונים גם התומים והנתה"מ בחידושים לא העתיקו את דבריו והחילוק שכ' בין מלוה לפקדון הוא דחוק והי' נראה דאף הש"ך לא קאמר רק בפקדון שאין ידוע אבל אם ראוהו בידו ואמר זה של פלוני ודאי די"ל דכ"ש בעני י"ל דהודה שלא להשביע דכיון דהי' מחזיקין אותו בעני ועכשיו ראו בידו מעות יאמרו דעשיר הוא ובזיון הוא לו שיאמרו עליו שמתרשש והון רב לכן הודה שלא להשביע וכבר כ' הש"ך סברא זו בס"ק מ"ה וכן משמע מהך אריסא דבר זוזא עיין ברי"ף פ' הכונס ואף דהתם אם הי' אומר שאינו שלו הי' נותנין אותם לבר זוזא הוא משום דהי' אריס שלו וכל מה שבידו הי' בחזקת בעה"ב שלו וצ"ע:

י) מי שמת ונמצא כתוב בא' משטרותיו שטר זה חציו לפלוני לא זכה אותו פלוני. האחרונים הקשו מהא דחנן בפ"ד ממעשר שני מצא כלי וכתוב עליו ק' קרבן מ' מעשר ולמה לא אמרינן שמא שלא להשביע כחוב עליו כן והנה הי' נראה לחלק בין איסור לממון שוב ראיתי שכן כ' הנחה"מ אך ראיתי דיש לעיין בזה ואחר העיון נראה חילוק אחר בזה דהנה ביבמות (ד' קט"ו) הביא שם הפלוגתא דר"י ורבנן בזה במצא כלי וכתוב עליו ק' קרבן ור' יוסי אומר אמרינן אישתקד הי' קרבן ועכשיו חולין ומקשה ורבנן לית להו שמא פינן ומסיק דכ"ע אית להו שמא פינן ורבנן סברו כאן אם איתא דפינן הי' מוחק הסי' ור"י אית לי' דאישתלי למחוק או לפנחיא שבקי' והנה מה דאמר לפנחיא שבקי' זה הוא כמו טענת שלא להשביע שרצה שיסברו שאינו שלו והנה הקצה"ח מחלק בין עשה מעשה או לא והנה כאן מבואר דרבנן לית להו לפנחי' שבקי' הרי דאף בלא עשה מעשה אמרינן שלא להשביע ואדרבה עוד ביותר שהי' לו למחוק וא"כ הדין מבואר דכ"ש בעשה מעשה לא אמרינן שלא להשביע כקושיית האחרונים אך יש לעיין דהתוס' שם ד"ה אימר הביאו ירושלמי בעובדא דר' יונה דהי' כתוב שמו של השותף עליו וא"ל ר' יונה אישתקד הי' דידי' ועכשיו דידי ואין מובן מאי בעי התוס' בזה וכן הרא"ש הביא שם דברי הירושלמי ודוחק לומר דהביאו לענין זה לומר דהלכה כר' יוסי (באם היינו אומרים כן פשוט דדברי הש"ע לק"מ) והרי הרמב"ם והמרדכי פסקו כת"ק עיין ביו"ד סי' רנ"ט ולכן הי' נראה דאף דהגמר' שם מדמה איסור לממון לענין חשש שמא פינן מ"מ אם טען כן אישתקד הי' שלך נאמן ולא פסקו הרמב"ם והמרדכי דהרי זה הקדש וצדקה רק שם במצא וא"י מה טיבו אבל, בטוען כן ודאי דנאמן ולכן הביאו הך עובדא דר' יונה. ואך כשבאנו לזה הי' נראה לחלק בפשיטות דהרי ע"כ לא פליגו רבנן ור"י רק במציאה אבל כדין דהכא דהא במציאה כבר כתבו המפורשים דהמוצא לא מיקרי מוחזק ועיין לעיל סי' ס"ה הבאתי דברי הפ"י דהקשה נימא ברי ושמא ברי עדיף וכל מציאה יחזיר למי שיתבע ותי' משום דיש רובא דעלמא ואני פקפקתי בזה ועכ"פ היכי דאין כאן רק חשש שאלה ומכירה לא שייך רובא דעלמא וכ"ש הכא דכתוב עליו ק' קרבן וה"ה בשמו כתוב עליו כיון דאין חשש רק שמא פינן ודאי דנותנין לו ובזה סברי רבנן דלא חיישינן שמא של אחר אבל כאן דהשטר הוא בחזקת היתומים מודים רבנן דאמרינן לפנחיא כתבו ואף דלכאורה נראה בש"ס ב"מ (ד' כ"ה) איפכא דהא מפורש שם דאפי' שמו כתוב עליו אמרינן אפוקי אפקה אך הרי מבואר בש"ע לקמן סי' רס"ב דרק במטבע דדרכו להוציאו ויותר מבואר שם בסמ"ע ס"ק כ"ח בשם כתובה לשטר הא הרא"ש הביא ראי' דחשוד אינו גובה מרב דלא מגבי כתובה לארמלתא ולק"מ דהרי הרא"ש כ' יש מביאין ראי' מרב וכו' ואינהו ודאי אין מחלקין בין שטר לכתובה רק הש"ע דכ' הכרעתו לחלק בזה ופשוט ובחידושי לאה"ע כתבתי לתרץ קושיא זו מהסוברין דאף בכתובה גובית ועיין לעיל סי' ע"ב כתבתי ג"כ בזה. ובדרך הפלפול אמרתי לתרץ וליתן טעם לחלק בין כאן לאשה דהנה בתי' הרי"ם הקשה למה בשטר שטוען פרעתי א"צ המלוה לשבע עד שטוען השבע לי וכ' דודאי כיון דיש שטר בידו למה פרע לו ואם פרע וסמך עליו ישלם ורק י"ל דפרע וסמך עליו דודאי לא ישבע לשקר ולכן צ"ל השבע כיון דסמך על השבועה חוץ מפוגמת דנפרע קצת וחיישינן דמפרע לא דייק ע"כ ולפ"ז ניחא דחשוד שאינו יכול לשבע לא שייך לומר דסמך ע"ז שלא ישבע לשקר ואי דסמך שלא יהא נאמן כיון דיצטרך לשבע א"כ אדרבה נאמר כיון דסמך שלא יוכל לשבע שמא לא פרע כלל וסמך דיתן לו שבועה ומה לו בשטרו ועל חנם תפס שטר ולפ"ז באשה דהדין דאף בלא טענה שפרע צריכה לשבע שלא עכבה משל בעלה ולאו דוקא מחשש שמא פרע ולדעת הטור והמחבר הוא עיקר השבועה וא"כ אם היא חשודה אינה גובית דאין שייך כאן למה פרע והניח השטר על סמך שבועה כיון דחשודה היא דהא השבועה היא לאו משום פרעון דוקא:

ד) אין שומעין לו להשביע. עיין קצה"ח ס"ק ו' בטוען יש לי בידך כנגדו והביא דהש"ג כ' דצריך המלוה לשבע והנה לפי מה שכתבו הטעם דבפרעתי צריך לשבע משום דכל שטר לפרעון עומד א"כ הי' נראה דנגד טענת יש לי בידך א"צ לשבע וע"כ צ"ל דהש"ג דמחייב לשבע הוא משום מיגו וסובר דאמרינן מיגו להשביע עיין קצה"ח ס"ק ז' ונגד אמנה דא"צ לשבע צ"ל דהוי מיגו במקום עדים והשטר מעיד דאינו אמנה וצ"ע ואי"ה יבואר במ"א: ה) ואם הודה המלוה שנעשה על תנאי וכו' נשבע הלוה היסת ונפטר. הש"ך ס"ק כ"ח חולק ע"ז והקשה דסוף סוף לפי דברי המלוה שטר כשר הוא דלא יהא אלא אמנה ואלו טוען המלוה אמנה הי' ואח"כ לויתי לך מי לא כשר השטר דאין לך תנאי גדול מזה שהי' ע"מ שילוה והקצה"ח הקשה דהא אמנה לא ניתן לכתוב אפשר דאה"נ דנפסל השטר עיי"ש ולפי דעתי דברי הש"ך נכונים ופשוטים דודאי שטר שנעשה על אמנה שטר פסול הוא אך כונת הש"ך בשטר שנעשה ע"ד שילוה לו ומסר קודם השטר למלוה וכן הוא הרגילות דכתבו שטרא והדר יהבו זוזא וכמ"ש התוס' גיטין (פ"ב) דאם המלוה עם הלוה לפנינו יכולין למסור השטר ומסתמא ילוה לו תיכף ובזה פשוט דלא נפסל השטר אף דהי' ע"ת שילוה ופשוט ואך הא קשה לי דהרי לשון הש"ע איירי בשטר שעל הלוה לקיים שהרי התחיל וכ' על תנאי שאם אקיימנו אפטר ואין זו שום דמיון לאמנה שצריך להלות לו ואך גם בזה קשה כעין קושיית הש"ך דהרי כל שטר יש תנאי שאם יפרע יהי' השטר בטל ומה בין תנאי לפרעון אך בזה נראה דיש לחלק דבפרע שייך שטרא בידי' מאי בעי אבל תנאי שעל הלוה לקיים הוי כמו נאנסו בשטר פקדון ואך עיין לקמן בס"ק שאח"ז דזה שעל הלוה יש חילוק בין תנאי בקום עשה אכן יש איזה תנאים דיכול הלוה ליקח השטר בעת קיום התנאי אך באופן הזה ודאי השטר טוב ויש להמלוה ג"כ מיגו:

ו) ואפי' עדי השטר עצמם נאמנים לומר שנעשה על תנאי. הש"ך ס"ק ל"ג פירש בשם הב"ח דהיינו שהלוה מוכן לקיים התנאי או שיש עדים שקיים והש"ך פירש דאיירי בתנאי שעל המלוה לקיים ובס"ק ל"ד הקשה הש"ך למה סתם כאן דהעדים נאמנים אף בכת"י יוצא ממ"א ובסי' מ"ו מבואר פלוגתא בזה. והנה לפי דברי הב"ח דאיירי בתנאי שעל הלוה לקיים ולפטר מהחוב ולפי מ"ש בס"ק הקודם דזה דמי לפרעון א"כ ודאי נאמנים העדים וכמו ביש עדים דפרע אך קצת קשה למה הוצרך הב"ח לומר שיש עדים ג"כ דקיים דכבר נתבאר דאם המלוה מודה שהי' ע"ת שוב נאמן הלוה בהיסת שקיים וכאן פשוט דאף היסת א"צ דהרי אין המלוה טוען שלא קיים דאם המלוה מודה בתנאי פשיטא דנאמנים העדים או לומר שעדיין יקיים:

ז) ואם ע"א אומר ע"ת הי' וע"א אומר לא הי' תנאי ישבע הלוה היסת. השע"מ הקשה דהא הלוה הוי מחויב שבועה וא"י לשבע ע"י העד האומר לא הי' תנאי וכה"ג אין עד מסייע פוטר ופשיט דלק"מ דזה לא שייך רק היכי דהעד בא לפוטרו ע"י שמסייעו אבל כאן העד בא לגרוע השטר א"כ אין כאן שבועה ע"י העד האומר לא הי' תנאי אך הקצה"ח הקשה על הב"י דכ' דהפלוגתא שהביא הטור תלוי בעד מסייע אי פוטר ובזה יקשה כיון דמחויב שבועה ואיל"מ אין עד המסייע פוטרו אך עיין מ"ש לקמן סי' פ"ז דאף דכתבו הפוסקים דאין עד מסייע פוטר במחויב שבועה ואי"ל משלם מ"מ בעד נגד עד מסלקין עדותן ולק"מ ולעיל בש"ך סי' מ"ו דחה דברי הב"י עיי"ש: דיני מיגו:

אכתוב קצת דברים אשר בלמדי כללי מיגו חנני השם ולא ראיתי לכתוב כל מה שחדשתי בעניני מיגו כי רוב הדברים כתבתי כל אחד במקומו: א) מיגו להוציא יש בזה פלוגתא אי אמרינן. והנה לכאורה אין שום נ"מ דהרי המוחזק יאמר קים לי דלא אמרינן להוציא ואם יתפוס שוב יהי' המיגו להחזיק אכן נראה דשפיר נ"מ דלמ"ד לא אמרינן מיגו להוציא אף אם תפס לא יהני דעכשיו הוא מיגו למפרע אכן ביען כי יש פוסקים דאמרינן מיגו להוציא יועיל אח"כ תפיסתו לומר קים לי דאמרינן מיגו להוציא כשיטת הרמב"ן והתומים רצה להכריע דלא כהרמב"ן ובודאי אין הנכון כן ומאן ספין וגם הש"ך דעתו כהרמב"ן והוי סד"ד: הנתה"מ דיני מיגו אות ו' כ' אם אחד תפס משל חבירו שלא בעדים וטוען שיש לו פקדון ביד חבירו וחבירו כופר מהני לי' המיגו דלא תפסתי ואף דיש לחבירו מיגו דנאנסו מ"מ מיגו שלו הא הוי להחזיק ומיגו של חבירו הוי להוציא ע"כ ולכאורה בלא טעם זה דמיגו שלו עדיפא בלא"ה נימא אוקי מיגו להדי מיגו ואין מוציאין אך יש נ"מ אם חזר חבירו ותפס משלו בעדים דאי משום אוקי מיגו להדי מיגו ואין מוציאין אם תפס והוי מוחזק מהני מיגו שלו אבל משום דמיגו שלו הי' להוציא ועכשיו ליכא מיגו דהוי מיגו למפרע כנ"ל א"כ לא מהני תפיסתו אך כבר כתבתי דמ"מ מהני תפיסתו ולומר קים לי דמהני מיגו להוציא ודו"ק. ואגב אבאר מה שראיתי בס' אחד כ' כיון דהטעם דמיגו להוציא לא אמרינן משום דמיגו לא הוי בירור גמור רק דקשה להוציא מיד המוחזק לכן מהני מיגו להחזיק ולא להוציא בלא בירור וכ' דלפ"ז אם יש לשניהם מיגו איכא ממ"נ דאם מיגו הוי בירור אף לזה שבא להוציא יש מיגו ואי מיגו לא הוי בירור א"כ גם לזה שבא להחזיק לא מהני ע"כ וזה טעות דהא אין אנו מסופקין אם מיגו מהני דהא מיגו דאורייתא הוא רק דאין בירור אם איש הזה הי' בידו לטעון ושמא יש לו איזה טעם דאין רוצה לטעון כך וא"כ שפיר י"ל דזה הי' בידו לטעון והשני לא ידע וא"כ מהני לזה שמוחזק: הנתה"מ אות ד' כ' דאם יש דבר ביד השליש והשליש מסופק למי שייך הדבר ויש לא' מיגו אז אם אחד השליש ויש מיגו לזה שלא הושלש נאמן במיגו להוציא מיד השליש ואם שניהם השלישו ויש לאחד מיגו הוי מיגו להוציא כיון דהרשב"א כ' דספיקו של השליש הוי כספיקו של בע"ד וא"כ זה שהושלש אף דטוען ברי לא משגחינן בי' כיון דנתן כח להשליש והוא מסופק והוי מיגו של האחר מיגו נגד טענת שמא דמהני מיגו אף להוציא ע"כ ובמחכ"ת טעות פלטה קולמוסו דאם ספיקו של השליש הוי כספיקו דבע"ד כ"ש זה שלא השליש הוי כטענת שמא ומאי מהני מיגו שלו גם בדברי הרשב"א עיין מ"ש בסי' נ"ו כונתו ועיין תומים בשם הרדב"ז דהיכי דשניהם השלישו מהני מיגו ואף דהתוס' כ' דהוי כשניהם מוחזקין אין ראי' דמיגו לא יועיל ועיין קצה"ח דדבר שאין שניהם מוחזקין מהני מיגו נראה דה"ה בזה אך התומים מפקפק קצת בשם הרי"ף וצ"ע:

בברי ושמא הביא הש"ך דברי הר"ש מקינון דאמרינן מיגו אף להוציא וראייתו דגבי משארסתני נאנסתי היא נאמר ואמרינן בכתובות (ד' י"ב) ע"כ לא קאמר ר"ג התם אלא דאיכא מיגו וקשה הא הוי להוציא וע"כ דכיון דהיא טוענת ברי והוא שמא מהני מיגו אף להוציא עיי"ש ולפענ"ד אין זה מוסכם ומקודם נתרץ קישיית התוס' שם בכתובות (ד' י"ב) דר"י אית לי' התם ברי ושמא ברי עדיף ורצה הש"ס לומר דהא דר"י דשמואל הוא דפסק כר"ג דהיא נאמנת ודחי דטעמא דר"ג הוא משום מיגו או משום חזקה. והנה התוס' שם ד"ה רב הונא הקשו על ר"י מב"ק דאית לי' הממע"ה ותי' דבברי גרוע ושמא טוב מודה ר"י דלא אמרינן ברי עדיף ועיין שם בכל המפורשים וביחוד בהפלאה דתי' זה בלא"ה הוא מוכרח והקשו התוס' דהא במשארסתני נאנסתי הברי גרוע והשמא טוב וא"כ מאי ס"ד דטעמא דשמואל הוא משום ברי ושמא ותי' דחוק עיין במפורשים גם בסוף הניחו התוס' עצמם בקושיא ונראה דבלא"ה קשה איך ס"ד דטעמא דר"ג דנאמנת משום ברי והרי לקמן (ד' ל"ו) מביא הש"ס ברייתא דהחרשת ושוטה אין להם ט"ב ומוקי הש"ס דאתיא כר"ג והרי התם היא ג"כ טוענת שמא וביותר קשה דכאן מסיק הש"ס ה"נ מסתברא דאל"כ קשיא הלכתא אהלכתא ולמה לא הביא יותר ראי' מברייתא דלקמן ואך באמת כ' רש"י שם (ד' ל"ו) דהב"ד טוענין עבורה ואך התוס' הקשו דאיך טוענין לה להוציא ואך לרש"י צ"ל דהוא משום חזקת הגוף שלה לכן טוענין עבורה וזה ברור ולפ"ז לרש"י דמהני חזקת הגוף לטעון עבורה וא"כ פשוט דאין לך ברי יותר מזה ואך דא"כ הש"ס דקאמר א"נ ע"כ לא קאמר ר"ג אלא דאיכא חזקה הא גם מעיקרא ידע דטעמא דר"ג משום חזקה דהרי אף טוענת שמא נאמנת ואך פשוט דהש"ס ידע דהוי חזקתה כמו ברי ורק לר"נ דלית לי' ברי עדיף סבר דלא הוי רק כברי וברי ושמא לא מהני להוציא ומשני דחזקה טובה הוא ואף להוציא מהני ופשוט ואך כשבאנו לזה לומר דלס"ד דש"ס ידע נמי דחזקה הוי כברי דאף בחרשת ושוטה מהני ורק דסבר דע"כ ר"ג אית לי' ברי עדיף דחזקה הוי כברי ולפ"ז למאי דמשני ע"כ לא קאמר ר"ג אלא משום מיגו ע"כ דידע נמי טעמא דחזקה דידה וא"כ לק"מ הא הוי מיגו להוציא וא"כ נראה פשוט דלשיטת רש"י לא שמעינן דמיגו להוציא מהני בברי ושמא ודו"ק כי זה ברור:

ב) מינו במקום עדים דלא אמרינן. עיין תומים היכי ששני כתות מכחישין זא"ז ויש לבע"ד מיגו ותלה לה בתי' התוס' מה שתי' על הקושיא דלהימני בתראי עיי"ש והנה בממון לא משכחת דין זה דהמוחזק א"צ למיגו כיון דיש עדים כדבריו ולהוציא הרי לא אמרינן מיגו ואף ברי ושמא נראה דלא משכחת לה דהעדים שהן מעידין כדבריו הוי כטענת ברי:

הרא"ש כ' דלא אמרינן מיגו נגד עדים פסולין ומה שהקשה התומים אות י"ת מתרץ הקצה"ח אך התומים הקשה עוד שם מהא דאמרינן לעיל סי' כ"ח דבנותנין חרם על עדות אין החרם חל על הקרובים וקשה דהא מהני עדותן לפסול מיגו והנה כבר כתבתי כמה פעמים בשם הירושלמי דאף דלפעמים מהני עדותן אין עליהם שם עדות לחייב קרבן וה"נ י"ל דאין החרם רק על עדים ואף דגם עליהם יש מצוה מטעם השבת אבידה מ"מ אין חרם רק על עדים אם לא שאמרו בפירוש. והתומים הקשה עוד על תשו'. הרא"ש דשם הי' המעשה שעשה שטר וקנין לפני קרובים וטען שהי' ממעות שחוק והשטר נתן להשטות ולכן עשאו בפני קרובים וכ' הרא"ש דאין זה טענה דקנין מסלק טענת השטאה ואף דיש לו מיגו דלהד"ם אין אומרים מיגו נגד עדים פסולין והקשה התומים הא יש לו מיגו דפרעתי שאין עדים מכחישין אותו בזה ולא בשטר זה חזקה דשטרא בידי' מאי בעי ע"כ ולפענ"ד לק"מ דהרי בלא"ה בטענת משטה לא מהני מיגו אם הי' הדבר באופן דלא שייך משטה כגון שהודה שהי' עדים ואמר אתם עדי שוב אין יכול לטעון השטאה אף דיש לו מיגו וה"נ כיון דהי' קנין דמסלק השטאה מאי מהני בזה מיגו אך ע"כ צ"ל דלא תימא דשם גרע כמו שטען הנתבע דבמתכוין עשה השטר לפני פסולין לזה כ' כיון דאינו יכול לטעון להד"ם שוב מסלק גם טענה זו אבל מיגו דפרעתי בלא"ה לא מהני לענין השטאה ויותר נראה בכונת הרא"ש דאם הי' יכול לטעון להד"ם אין זה קנין ושטר כלל ואינו מסלק טענת משטה אבל כיון דאינו יכול להכחיש העדים והוי שטר ממילא מיגו דפרעתי לא מהני לטענת משטה ודו"ק. עוד הקשה התומים הא הוי מפי כתבם והנה אפשר שהי' העדים לפנינו אך בלא"ה נראה דמפי כתבם לא גרע משאר פסול דלא מהני מיגו נגד פסולין ולא ידעתי למה דתה זה והנחה"מ כ' דלא קאמר הרא"ש רק בשטר דאית לי' קלא והמיגו הוי נגד הקול ולא הבנתי דשטר פסול הא ודאי דלית לי' קלא והרי בשטר פסול אינו גובה ממשעבדי ואף ביש עדים אחרים ואף אם בשעה שחתמו לא ידעו כלל שהם פסולין וחוץ מזה נראה דמיגו נגד קול דלא אמרינן היינו בקול מפורסם ומה שאמרו שטר יש לו קול אין זה מפורסם רק דהי' יכול לחקור ולא רציתי להאריך בביטול סברא זו כי נראה שדברי הרא"ש הם כפשוטן גם עוד יש פוסקים שכתבו דלא אמרינן מיגו נגד עדים פסולין:

ג) בענין מיגו מממון לממון אחר דכ' הש"ך דלפי דברי המרדכי אין יכול לעכב חפץ חבירו נגד מה שחבירו חייב לו עיין מ"ש התומים בזה בסי' קל"ח ס"ק ג':

ד) עיין תומים אות ל"ד בענין מ"ש הרא"ש בעובדא דאחד טען ליורשים שמגיע לו מאביהם מנה ונתנו לו ב' יורשים מנה מעזבון אביהם ואח"כ בא יורש השלישי ותובע שיחזיר לו השליש כי נתנו לו שלא ע"פ דין וכ' הרא"ש דאף דיש לו מיגו דהחזיר לו מ"מ אינו נאמן שאביהם חייב לו כי הא לפי דבריו מגיע לו ומסתמא לא החזיר והתומים הבין כי זה הוא הדין המוזכר ברמ"א סי' ע"ב סעיף י"ת דאם טען טענה שלפי הדין אין ראוי להחזיר אינו נאמן שהחזיר ויען כי התומים פקפק על דין דשם לכן דחה גם דין זה ולדעתי נראה לחלק דשם דידע בעצמו ששקר הוא יכול להיות שהחזיר אבל כאן למה החזיר כיון דעדיין טוען שמגיע לו וגם שייך מי יימר דמחייבי לי' רבנן ואין שייך מיגו דאם לקח שלא כדין צריך להחזיר גם לשאר יורשים:

ה) מיגו בשני עדים. עיין כנה"ג אות מ"ט כ' וז"ל מיגו בשני עדים לא אמרינן דלא אמרינן מיגו רק במי שאינו נאמן בדבריו הר"ן וכ' התומים דזה הוא כמ"ש התוס' דמיגו לא מהני יותר משני עדים והנה הכנה"ג לא ציין מקום של הר"ן ולפי הנראה לי כונתו כמו שכ' הרמב"ן דכל עד הצריך מיגו אינו עד וכמו עד הצריך שבועה עיין ריש האיש מקדש דצריך שיהא נאמן בלא שבועה רק בדבריו לבד ושכחתי כעת מקומו של הרמב"ן וכן פרשתי דברי התוס' כתובות (ד' כ"ה ע"ב) ד"ה הרי שאמר בני זה וכהן הוא דהקשו דיהא נאמן במיגו שלא הי' אומר שהוא בנו ותי' דלדבריו קרוב הוא ואין עדות לקרוב והקשה בגליון הש"ס הא הקשו דיהא נאמן מטעם מיגו ולפמ"ש כונתם דבדבר הצריך עדות לא מהני מיגו לעשותו עד עיי"ש:

מיגו דאי בעי שחקו אמרינן אף בשנים. עיין תומים אותכ"א הקשה על מה שהקשו התוס' גבי מודעה היו דברינו למה אין נאמנים כיון דאין כת"י יוצא ממ"א והקשה מאי קושיא דילמא איירי שהחזיק הלוקח ג' שנים וא"כ אין להם מיגו דאי בעי שתקו דאם ישתקו ישאר הקרקע בידו ע"כ ולא ידעתי מה הקשה דהרי איירי באין כת"י יוצא ממ"א ואי בהחזיק ג' שנים אין לך יוצא ממ"א גדול מזה ופשוט. עוד הקשה דילמא אינם רוצים להפסיד לו דמי המכר ונראה דע"כ איירי שהמוכר טוען שהי' אונס דאל"כ הרי הוכחש מעדים וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי ועיין במפורשים מ"ש על דברי התוס' כתובות (כ"ב) שכ' שמא רוצים לפסלה מן הכהונה דאיירי בקטנה שאינה טוענת אך יש קצת להקשות שמא גם כאן איירי ביתומים שאין טוענין ועיין נתה"מ מ"ש בזה בדוחק גם לא ידעתי מה השיג על התומים בתי' של מהר"י מינץ דתי' הוא ממש תי' התומים:

הש"ך כ' דלכן נאמנים במיגו דאי בעי שתקו משום דאם רק אחד ישתוק לא יתקיים השטר והקשה התומים דהא אם האחד ישתוק יצטרך הלוה לשבע נגד עד שמעיד זה כת"י ויפה תי' הנתה"מ דמה לו להשני איך יאמר אם ישתוק הרי טוב ואם יטעון כטענה שטוען לא יצטרך לשבע עיי"ש ואך לכאורה יש לפקפק בזה דהא כ' התוס' דמיגו בשנים לא אמרינן דשנים לא יכונו לשקר אחד ולכאורה איך נתכונו שנים לשקר זה ולכאורה נראה כונת התוס' דר"ל דקשה לשנים שיתרצו לשקר אחד ואם יאמר אחד השני לא יתרצה אבל על שקר זה נדברו והתנו שיאמרו שניהם וא"כ אף בזה אולי אם ישתוק האחד יקיים השני ואז מוכרת לומר שקר זה שלא יצטרך לשבע וכן בשלשה עדים אם לא יסכים לזמר כמותם יקיימוהו אכן באמת אין נראה שיהי' זה כונת התוס' אך נראה דכונתם דאף אם קרא מקרא ונתכונו לשקר זה אין לומר דדעת שניהם לכוון לשקר אחר אבל אין כונתם דנתרצו לשקר זה דהא אף בא' בא מן הדרום והשני מן הצפון ולא נתוועדו יחד מ"מ לא אמרינן מיגו בשנים אלא ע"כ כמ"ש דכל מיגו אין כאן בירור גמור דאולי יש לו איזה טעם וא"כ קשה על שנים שנאמר דהי' בידם לטעון טענה אחת והי' ניחא לשניהם ודו"ק:

מיגו דאי בעי שתקו. כתבו התוס' גבי א' אומר נתגרשה דאף דיש מיגו להעד שלא הי' אומר שהיא אשת איש שמא רוצה לפוסלה מן הכהונה והקשה התומים באות נ"ט למה לא כתבו דהי' רוצים שתטול כתובה ולמה להו לומר דאף דבאו לטובתה מ"מ לא רצו להכשירה לגמרי דהרי הסברא דמי שמביא עדים לטובתו הם אוהבים אותו ויורדין רק לטובתו ע"כ ולפענ"ד לק"מ דממ"נ אם היא אומרת שלא נתקדשה כלל אין לה כתובה ואי איירי באינה יודעת כמ"ש המפורשים דקבל אבי' קידושי' עכ"פ הרי לא נשאת וא"כ ל"מ להסוברים דאין כתובה לארוסה א"כ לק"מ ואך אף דהתוס' סוברים דיש כתובה לארוסה לא רצו לתרץ דרוצים שתטול כתובה דא"כ נשמע מברייתא זו דיש כתובה לארוסה והרי בב"מ לא מצאו ברייתא לדייק מינה דארוסה יש לה כתובה. והנה התומים אף דמפרש פירוש אתר בתוס' עיי"ש מ"מ היו יכולין לתרץ ג"כ משום כתובה והארכתי קצת במהד"ק וכאן השמטתיו:

מיגו דהעזה הסכימו האחרונים דאמרינן לפטור מממון אבל לא מהני לפטור משבועה והקצה"ח הקשה דהרי הרא"ש להסוברים דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה דמה לי ממון או שבועה דע"י השבועה אתא לממון וא"כ ה"נ יש להקשות לדידן במיגו דהעזה ומתרץ דבשבועה לא מחזקינן לי' בכופר רק ספק מלוה ישנה יש לו לכן אין יכול להעיז אבל בממון כיון דכופר ממון יעיז ג"כ ע"כ ואין תרוצו מוכרח דגם בממון אנו אומרים ספק מלוה ישנה יש לו אכן הנראה דודאי הוא מורגש בחוש השכל דאין הכל מעיזין וא"כ קשה איך נאמינו במיגו דהעזה וצ"ל דאף דאינו דבר ברור מ"מ אולי איש זה יכול להעיז ויש לו מיגו ואיך נוציא ממון מספק שמא אין יכול להעיז אבל היכי דהתורה אמרה לברר ע"י השבועה אין להאמינו במיגו דהעזה דאין זה בירור וקצרתי כי תה"ל מצאתי כן בתומים אות פ"א:

והנה יצא לפי דברינו דמיגו דהעזה להוציא לא אמרינן כיון דיש בני אדם שאין יכולין להעיז ורק מספק אין להוציא ממנו אבל מיגו להוציא אף למ"ד דאמרינן מ"מ מיגו דהעזה דהוא רק ספק לא מהני להוציא ושוב ראיתי בתומים אות ד' כ' כן ורק כ' טעם דצריך מיגו טובה להוציא ולפמ"ש הדין ברור והטעם דהוא רק ספק מיגו. ובזה נראה לתרץ דברי הנ"י דאחר דהביא דברי הרא"ש דנאמן גנובים במיגו דהשאלתים והקשה הא מיגו דמעיז הוא וכ' דאלו המפורשים מסכימים לדעת רש"י דבפקדון מעיז ומעיז ותמה הש"ך אות ו' דהרי מיגו דהעזה אמרינן בממון ולפמ"ש ניחא דבאמת גם הנ"י ס"ל דבממון מהני מיגו דהעזה כמו דמשמע מדבריו בעיזי דאכלו חושלי דסיים דלא אמרינן מיגו כהאי לאפטורי משבועה (והש"ך לא דקדק בזה בדברי הנ"י ועיין הגהות א"ב) מ"מ שפיר הקשה הנ"י דשם דהוי להוציא קשה הא מיגו דמעיז הוא וגם מה שתמה הש"ך על מ"ש הנ"י דסוברים כדעת רש"י דבפקדון מעיז ותמה דלא כ' רש"י רק היכי דמעיז באמת אבל להאמינו במיגו דהי' מעיז לא נשמע מרש"י ונראה לתרץ דבאמת מצינו להסוברים דחכמים דפליגו על ראב"י וסוברים דבבנו מעיז הוא אף כשטוען הבן ברי ומ"מ נאמן הנתבע במיגו דכ"ה וא"כ ע"כ דגם בפקדון שלא עשה לו טובה מהני מיגו דמעיז אבל הסוברין דבפקדון ג"כ אינו מעיז אין ללמוד פקדון מבנו ושפיר כתב הנ"י דסוברין כדעת רש"י וע"כ דאף מיגו דהעזה אמרינן ודו"ק: ח) מיגו במקום מנהג. הש"ך אות ב' הביא דברי התוס' ריש ב"ב גבי כותל שבין שני שותפים שנפל דכיון דהמנהג בין שניהם לבנותו לא מהני מיגו ולא הבנתי דבריו דאדרבה משם משמע איפכא דהא אמרינן הטעם משום דכופין זא"ז לבנות לכן אנן סהדי ששניהם בנאוהו והרי אף באין כופין ודאי המנהג בין שניהם לבנות ומ"מ לולי דכופין זא"ז הי' מהני מיגו ואך צ"ל דלאו מנהג ברור הוא לכן צריך לטעם דכופין זא"ז ודו"ק:

הש"ך הביא, שם דמיגו במקום מנהג דלא אמרינן הוא רק אם טוען ששינו המנהג אבל אם טוען שנאנסו ולא עשו המנהג מהני תפיסה ודין זה יוצא מריש האשה שנתארמלה גבי הא דאמרינן בעולה מעבירין לפני' פתוחה ופריך לא נעבור כלל ומשני זימנין דתפסה (בלא עדים) ותאמר איתנסו הוא דאיתנס הרי דאם העבירו חבית פתוחה אינה נאמנת שהיתה בתולה ושינו המנהג אבל אם הי' המנהג שלא לעבור יכולה לטעון איתנסו הוא דאיתנס ולא עשו המנהג אכן לפענ"ד יש עדיין לעיין בזה דהנה בדברי הפוסקים הנ"ל ישבתי דברי התוס' ריש ב"ב ד"ה לפיכך דהקשו למה לי הטעם דחייבין שניהם לבנות וכופין זא"ז בלא"ה הוי של שניהם משום דררא דממונא כדפריך בגמר' גבי בקעה דעושין שניהם חזית ופריך לא יעשו לא זה ולא זה הרי דרק מספק ע"י דררא דממונא חולקין ותמה הרמב"ן דהא רש"י פירש לקמן קושיית הש"ס למה לי חזית לסימן ששניהם בנאוהו לא יעשו לא זה ולא זה ויהי' זה לסימן ששניהם בנאוהו אבל בלא סימן מכח דררא דממון אין חולקין ואמרתי לתרץ דברי התוס' ע"פ הנ"ל דמיגו לשנות המנהג לא אמרינן אבל שלא עשו המנהג אמרינן וא"כ מה פריך לא יעשו לא זה ולא זה הא אז אם יפול לרשות אחד ויהי' לו מיגו יוכל לומר דשלי הוא ומה שלא עשיתי חזית מבתוץ כדין בבנה אחד משום דאיתנס ולא נעשה המנהג אבל כיון דעושין שניהם חזית אז אם יפול לא יוכל לומר שלי הוא ושינו המנהג לעשות חזית בשני הצדדים לכן הוכרחו התוס' לומר דכונת הש"ס לא דיהי' זה לסימן רק משום דררא דממונא חולקין וזה נכון מאוד לתרץ דברי התוס' אכן לתרץ שיטת רש"י נראה דהנה רש"י שם בכתובות ד"ה איתנסו הוא דאיתנס פירש שכורים היו מאונס יין המשתה א"כ משמע מרש"י דאף לטעון שלא עשו המנהג אינו נאמן רק מכח אונם והיינו שכל המנהג הוא בזמן מועט אבל כותל העומד ימים רבים דלא שייך אונס אינו יכול לטעון וכן נראה דעת הרמב"ן הנ"ל עיין ר"ה (ד' פ"ג). עיין עוד שם בש"ך הביא דברי המרדכי וז"ל וא"כ מנהג עדיף מחזקה וכו' עיין פ' הריבית לעיל על הנהו זוזי דיתמי פלוגתת הראב"ן והראבי"ה וצ"ע דהא בשמעתין משמע דאפי' במקום מנהג מהימן במיגו והביא דברי הג"מ (הנקרא אנשי השם) שהגיה דצ"ל לא מהימן במיגו ועיי"ש מה שפירש והש"ך תמה עליו ודחק בדברי המרדכי ולפענ"ד נראה דיפה הגיה בנ"מ אך לא כפרושו רק דהא המרדכי שם ציין לפלוגתת הראב"ן וראבי"ה והיינו דפליגו שם בהנהו זוזי דיתמי דמהדין יהבינן להו קרוב לשכר וטוען המקבל שקבל על פלגא באגר והפסד ופליגו אי נאמן נגד הדין וע"ז תמה המרדכי דהא בשמעתין משמע דאף נגד מנהג לחוד לא מהני מיגו מכ"ש שם דהמנהג בודאי הוא כהדין ואיך נאמן נגד מנהג להיפך הדין ודוק כי דברי נכונים וכנים ועיין ס"ק שאח"ז:

ט) מיגו היכי שטוען היפך הדין. עיין תומים אות ק"ב ולכאורה נראה דזה תלוי בהפלוגתא המובא בש"ע סי' קנ"ז באם שהו האבנים ברשותו אי נאמן במיגו ומ"מ נראה די"ל דאף הסוברים דמהני מיגו אפשר דמודים לדברי הראבי"ה שהבאתי בס"ק הקודם דלא מהימן בזוזי דיתמי נגד הדין דבסי' קנ"ז י"ל דאף דצריכין שניהם לבנות מ"מ אולי מחל לו ולא רצה לירד בדינא ודיינא לכן עשה הכותל לבדו אבל מעות יתומים למה הי' להב"ד ליתן שלא ע"פ דין כמ"ש באות הקודם דזה נגד המנהג ג"כ ומ"מ נראה ליישב דברי הראב"ן מקושיא הנ"ל שהבאתי באות הקודם בשם המרדכי דהוא סובר דמהני מיגו נגד מנהג והא דאריס אינו נאמן במיגו דשכירו ולקיטו הוא כמ"ש הש"מ הביאו התומים דהוי מיגו נגד קול ואך ראיתי דהש"ך ביו"ד פסק ג"כ כהראב"ן דנאמן במיגו אף דסובר דמיגו במקום מנהג לא אמרינן וצ"ל דאין זה מנהג ברור ולעיל סי' ע"ת הבאתי דברי המרדכי דאף דהדין דשכירות אינה משתלמת אלא בסוף מ"מ יוכל בעה"ב לומר לא רצית לעבוד עד שאשלם לך בזמנים תוך הפעולה אם אין המנהג ברור דמשלמין בסוף ואולי כאן ג"כ אם אין הב"ד מוצאין ליתן מעות יתומים קרוב לשכר יכולין ליתן על פלגא באגר והפסד וא"כ יכול לומר לא נתרציתי ליקח קרוב לשכר לכן הוכרחו הב"ד ליתן לי על פלגא בהפסד ובשכר ודו"ק: י) היכי דמשים עצמו רשע להסוברים דאינו נאמן אף במיגו לא מהימן. ועיין תומים אות ק"ד הביא דברי המהרש"א ריש מכות בתוס' שהקשו איך עדים יכולין לחייבו גלות הא יכול לומר מזיד הייתי והקשה המהרש"א הא אין אדם משים ע"ר וכ' התומים דהניחא לרבא אכן קושיית התוס' הוא לר"י דאמר גבי פלוני רבעני לרצוני רשע הוא ע"כ והנה כל המפורשים כתבו דאף לר"י אין אמע"ר אך סובר דלא פלגינן דבורי' והארכתי בכ"ז בחידושי לאה"ע סי' קט"ו:

יא) מיגו לאפטורי משבועה י"א דלא אמרינן. ותמהו מהא דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת טענה ישבע פי' יהא נאמן במיגו והנה כל התירוצים הם דחוקים ולי נראה דהרי מה שמתרץ רבה דהוי מיגו דהעזה ע"כ צ"ל דלאפטורי משבועה צריך בירור גמור והיכי דמעיז אין המיגו מברר האמת ולפי תי' של רבה סובר הר"י מיגש דבכל מיגו נגד שבועה יש איזה סברא לבטל המיגו ולא הוי בירור ולא נפניתי לברר כעת:

יב) מיגו לחייב שבועה. הכנה"ג תלה לה במיגו לפוטרו משבועה כ"כ הגד"ת ולפמ"ש אות ז' ואות י"א אין מוכרח והנה הב"ש באה"ע סי' צ"ו כ' דמה שכ' הרי"ף דגרושה אין משביעין אותה משום דהוא תו"ז ואף אחר הגירושין דיש לו מיגו דפרע עכשיו אינו נאמן וכ' הב"ש הטעם דאין אומרים מיגו להשביעה והתומים דתה דבריו דהרי הש"ס בעי אי נאמן אתר זמנו שפרע תו"ז א"כ יכולה לומר קים לי לכן אין להשביעה ע"כ ולא הבנתי דבריו דהא הבעל מוחזק בממון וכיון דהרי"ף פסק דחשודה שא"י לשבע אינה גובית א"כ יכול הבעל לומר קים לי שבלא שבועה לא תטול והר"ן ג"כ בשבועות הובא בתומים בכללי קים לי סי' ק"ל כתב דלכן לא הביא הרי"ף האיבעיא פוגמת בפחות מש"פ משום דסמך על המשנה דצריכה לשבע והבעל מוחזק ואף הסוברים דחשודה גובה נראה דכאן דיכולה לשבע יכול הבעל להחזיק בממון עד שתשבע עיין בסי' פ"ב מ"ש ס"ק ג' ואך מ"מ לפי מ"ש שם בשם הרי"ם דלכן יכול להשביע בשטר משום דיכול לומר פרעתי וסמכתי על השבועה וא"כ תוך זמנו י"ל כיון דאם תובעו תוך זמנו אין צריך לשבע א"כ למה פרע דא"י לומר סמכתי על השבועה א"כ י"ל דזה טעמו של הרי"ף ואין ראי' מהרי"ף דאין אומרים מיגו להשביע ודוק:

והנה התוס' גבי פוגמת הקשו דתהא נאמנת במיגו דלא היתה פוגמת ולכאורה קשה הא יש גם לבעל מיגו שיכול לומר השבע לי ומצאתי שהפלאה באמת מתרץ כן א"כ י"ל דהתוס' סוברים דלא אמרינן מיגו להשביע ולאפטורי משבועה אמרינן אך ראיתי בשע"מ סי' זה דכ' דלא שייך מיגו דיכול לומר השבע לי דמי מותה בידו לומר השבע כיון דטוען פרעתי ונכון עמו ועיין לקמן סי' פ"ד מ"ש:

מיגו מגברא לגברא. כ' המהרי"ט דלא אמרינן והש"ך סי' קכ"א והתומים כאן דחו דבריו מכמה סוגיות ואני תרצתי דבריו לקמן סי' קכ"א ובודאי בסברא דבריו כראי מוצקים דכי אם רוצה לגזול לזה נאמר דרוצה לגזול לאחר ויותר מבואר לעיל סי' ס"ג דאף במעידין עליו שרצה לזייף שטר על אדם זה מ"מ לא איתרע רק על אדם זה סך כשטר שרצה לזייף ויותר תימה כמ"ש הפ"י דהרי קיי"ל כאביי חיישינן לספק מלוה ישנה וא"כ ניחוש דעל זה יש לו ספק מלוה ולא על השני אך מ"מ כתבתי לעיל סי' פ"א דמהתוס' גיטין גבי הנהו גינאי והרבה פוסקים ודאי משמע דאמרינן מיגו מגברא לגברא ועיין לקמן סי' קכ"ו ס"ק י"ג מ"ש דבתוס' ר"י הזקן כ' כמהרי"ט:

תוכן העניינים

אבני החושן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה