אור ברסלב
אבני החושן חלק א חו"מ › סימן עז

אבני החושן חלק א· רבי שלמה רייזנר

חו"מ · סימן עז

סימן עו

א) או שקבלו פקדון ביחד וכו' שניהם ערבים זה לזה, השע"מ תמה ע"ז ודחאו מהלכה והוא משום דהרי כל היכי דלא מטא הנאה לבן דעת אין בו דין כמו תן ככר לכלב ואתקדש לך או זרוק מנה לים דאינה מקודשת וה"נ בשומר תנם לא מטא הנאה לי' אין בו דין ערב ע"כ ודבריו לא נהירין דכי אמרינן דבעינן דוקא היכי דמטא הנאה לבן דעת היינו היכי דאינו ערב גמור רק דחייב מדין ערב כמו בתן מנה לפלוני ואתקדש לך דאין פלוני חייב כלום אבל באם המקבל חייב באמת לשלם והוא ערב גמור מה נ"מ להערב אם המקבל נהנה וגם העיקר דבעינן שיבוא הדבר לבן דעת עיין לקמן סי' ק"כ בנתה"מ והשע"מ עצמו הקשה מסי' ס' דכ' בש"ע בשנים שנתחייבו לזון לא' דינם כשנים שלוו מא' אף דלא מטא הנאה לחבירו וכ' לתרץ דהתם ע"כ דנתחייבו בקנין ולכן אמרינן מסתמא נעשה הקנין גם עבור הערבות ותמוהין דבריו דאם היכי דלא מטא לחבירו הנאה לא נעשה ערב בשום מקום האיך נאמר דהקנין הי' להערבות שלא נתחייב ולא התנה וע"כ כמ"ש דכל היכי דחבירו נתחייב שייך ערבות. ועיין לקמן סי' ש"פ דיש פלוגתא בזה: ב) שקבלו פקדון ביחד. הרמ"א בתשו' פסק דבפקדון לא נעשה ערב והביא ראי' מהא דכלהמפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד ואם הם פשעו פטור ואף הסובר דחייב הוא רק מטעם שלא יאכיל הפקדון לאשתו ובניו ואינו חייב מטעם ערב ע"כ והאחרונים תמהו עליו דהתם החיוב הוא מטעם שמירה וכיון דהעמיד גברא בחריקאו אין עליו חיוב שמירה ולי נראה דבריו פשוטים דהרי שנים שקיבלו פקדון ביחד ואחד ימסור לחבירו בודאי אינו חייב מטעם שומר שמסר לשומר דהא דרכו של בעה"ב להפקיד אצלו ועיין תומים ס"ק ג' ומ"מ אם חבירו פשע ודאי דהחצי שהי' מוטל על חבירו חייב מטעם ערב וא"כ איך יעלה על הדעת דעל החצי שמסר לחבירו נעשה ערב והחצי שמסר לו אף חיוב ערבות אין בו ואף שהעמיד גברא בתריקאו והשתא אם נאמר דמה שמסר לו החצי נעשה גם ערב אם ימסור לחבירו ואם ימסור הכל לו וימסור לחבירו אין עליו חיוב מטעם ערב ופשוט דלא גרע מה שמסר הוא עצמו לשומר מאלו מסר בעה"ב לשומר על דעתו וא"כ ע"כ דאין חיוב ערבות בזה ודו"ק:

עוד הביא הרמ"א שם ראי' מב"ק (ד' י') ועיין ש"ך ס"ק א' שדחה ראייתו אך נראה קצת להביא ראי' משם דזה לשון הסוגיא והאיכא הכשרתי במקצת נזקו חייב בכל נזקו מסר שורו לחמשה בני אדם ופשע א' מהם ופריך אי דבלאו איהו לא מנטר כולה היזקא עביד והנה פשוט דס"ד דלאו כולה היזקא עביד וחייב בכל וקשה דאף אם נאמר הכשרתי במקצת נזקו אינו משלם כל נזקו מ"מ חייב בכל דהרי הם פטורין והוא הי' ערב על הכל אך יש לדחות גם זה דכיון דהלוה פטור גם הערב פטור עיין סי' מ"ט אך פשוט דהרמ"א שם לא סמך על ראיות אלו לפרש דברי הרמב"ן כמו שפירש שם ולכן כ' כאן בש"ע דנעשין ערבים ורק שם באפטרופסין כ' שנראה לו כן עיי"ש אך לי נראה להביא ראי' לדין זה דאף בפקדון נעשו ערבים זל"ז מב"ק (ד' ק"ח) גבי הא דאמרינן התם ש"ת שטען טענת גניבה בפקדון דממון המחייבו כפל פוטרו מן החומש ובעי רבינא חומש וכפילא בתרי גברי מאי היכי דמי מסר שורו לשני בני אדם וטענו טענת גנב חד נשבע והודה וחד נשבע ובאו עדים מי אמרינן האי משלם כפילא והאי חומשא א"ד חד ממונא קפיד רחמנא דלא משלם חומש וכפל וה"נ חד ממילא הוא וקשה דמאי חד ממונא הוא הא כל אחד לא נתחייב רק בחצי השור וא"כ מאי שייכות יש לזה עם זה וע"כ דשניהם נעשו ערבים זל"ז וכל אחד הכופר כיון דחבירו כופר ג"כ הוי כמו שכל אחד כפר הכל כיון דחייב בכל שהרי חבירו כפר וזה ראי' ברורה לדעתי (ונשמע דגם בש"ח ערבים הם ולא כהשע"מ שהבאתי בס"ק הקודם) וחפשתי ומצאתי שכבר קדמני בראי' זו בס' ים התלמוד. ובסי' ש"ט כתבתי עוד ראי' לזה עיי"ש:

ג) לא יתבע הערב תחילה. הרא"ש חולק ע"ז ודעתו דשנים שלוו כא' נעשין קבלנים ויכול לגבות מאיזה שירצה כל החוב והקשו עליו מהראי' שהביא הרמב"ן דלא הוי קבלנים מהא דבעי פ' השואל שותפין ששאלו ונשאל לאחד מהם מאי כולה שואל בעינן והא ליכא א"ד להאי פלגי' דשיילי' מיהו מפטר ואם איתא דכ"א חייב בכולה הא איכא כולה שואל וכ"ת דליכא כולה שואל כיון דאיכא אחר בהדי' מאי קאמר בהאי פלגא מיהו לפטור ומאן פליג הך פלגא מאידך פלגא ע"כ והקצה"ח מתרץ דהרי כ"א הוי שואל בכילה ומשאיל חצי לחבירו והרי מבואר בהה"מ דשואל בבעלים והשאיל לאחר לא מפטר משום שאילה בבעלים והנתה"מ דחה דבריו דבסי' רצ"א מבואר דהא דחייב במסר לאחר הוא דוקא במיעט בשמירתו עיי"ש ולא ידעתי איך דחה דבריו דהתם דאמר דדוקא מיעט בשמירתו דאל"כ אף שלא בבעלים פטור אבל הרי שפיר שמעינן משם דברשות אחר כלתה שמירה בבעלים דאל"כ אף אם פשע השני יש לו לפטור אכן דברי הקצה"ח בלא"ה הם רק לפלפול בעלמא דהא דאמרינן דכלתה שמירה בבעלים היינו במסר לשני ויצא מרשותו אבל כאן אף דהשני יש לו ג"כ רשות בדבר השאול אבל מ"מ הרי לא יצא מרשותו והוא עומד בענין שבעה"ב השאיל לו ולמה יתחייב. אך ליישב הקושיא מעל הרא"ש נראה בפשיטות דלק"מ וכמו שכ' הרמב"ן עצמו כיון דאיכא אתר בהדי' א"כ לא הוי כולה שואל רק מה שהקשה א"כ מאן פליג הך פלגא וכו' נראה דכונת הש"ס הוא אי בתר גברא אזלינן ואיכא אחר בהדי' אי בתר חפץ אזלינן והוא חצי נשאל לו וכמו דבעי בב"ק (ד' ק"ח) אי בתר גברי או בתר ממונא שהבאתי בס"ק הקודם ודו"ק:

ד) שותפין שלוה א' מהם לצורך השותפות וכו'. השע"מ כ' דאף אם בצוויו לוה לצורך השותפות מ"מ אם אומר שלא נתן להשותפות פטור השני כיון דהמלוה לא ידע שלצורך השותפות לוה והוא לא הי' שלית של השותף כיון דשינה בשליחות ואף דתיכף שקבל המעות נגמר השליחות נגד המלוה מ"מ כיון דלא שלחו רק ע"ד שיתן המעות להשותפות נתבטל השליחות מעיקרא עיי"ש. והנה זה צ"ע לכאורה דבסי' קכ"א מבואר דאם מודה המלוה ששלחו לקבל כל החוב אף בלא החזיר למלוה מ"מ נפטר הלוה והרי שם ג"כ לא נגמר השליחות דהרי לא שלחו רק אדעת שיביא לו המעות והלוה ג"כ לא ידע שהמלוה שלחו ואך מ"מ כאן נראה די"ל דכ"ז שלא הביא המעות לשותפות אמרינן בתחילה לא לוה כלל לצורך השותפות ורק בשביל עצמו לוה ושאני בסי' קכ"א דקבל עבור חוב המלוה וכיון דנתן על חוב זה והוא באמת שלחו כבר נפטר וא"כ יש לו מקום לדינא ואך לא מטעמי' ומ"מ היכי דהשליח אמר לו בשם שותפו ששלחו והוא האמין לו והוא מודה ששלחו נראה דנכון עם הש"ך והשע"מ סובר דזה לא הוי כהלוה לשותפות כיון דהמלוה לא ידע ששלחו אף דאמר לו בשם השותף ומהסברא דזה דומה להדין דסי' קכ"א ודו"ק:

ה) ראובן תבע משנים וכו' וכפר אחד והודה א' אין עדותו מחייב את חבירו שבועה. השע"מ הביא דהפרישה הקשה הא יש להמודה מגו דהי' כופר והפרישה דחק בזה ולי נראה דאין כאן מיגו שירא דישביעו היסת אבל באומר אנו לוינו מאביך והתובע אינו יודע שפיר המודה נאמן במיגו ע"כ תוכן דברי השע"מ ובחנם כ' על הפרישה דדבריו דחוקים והם אמת לדינא ואף אם התובע טוען שמא הוי ג"כ נוגע והנתה"מ ס"ק י' דברי אמת היתה בפיהו והוא כדברי הפרישה:

ו) לוה משנים וכו' ותובע אותו שלא נכתב השטר על שמו יכול לדחותו.

השע"מ הקשה מלעיל סי' ס' סעיף ת' דאם הודה לוי לראובן שהוא שליחו יכול ראובן לגבותו ותי' דכאן דהם שותפין גרע דנראה שלא הי' רוצה להתחייב רק לאחד ולכן כ' דאם השותף א' הי' בשעת הלואה ומחמת שלא קפדי אהדדי נכתב על שמו גובה השני והביא ראי' מסי' צ"ג סעיף י"ד בהגהה דשותף שיצא השטר על שמו אינו נאמן בהודאתו שנפרע כיון שמבואר בשטר שהוא ממון השותפות ע"כ ודבריו לא נהירין ומה שהקשה מסי' ס' פשוט דלק"מ דשם איתא שהודה לוי לפני הב"ד שהוא ממון. של ראובן לכן מחויב ליתן לראובן שהוא מוציא את השטר (וכן דייקו האחרונים משם דשטר נקנה באודיתא וע"כ דהוא מטעם זה דהוי כהקנה לו השטר) אבל כאן אף דהלוה יודע שהוא ממון השותפות יכול לומר מה לי בזה הא אח"כ יתבע אותי זה הנכתב ע"ש והב"ד עצמן יחייבו אותי (אמת כי צ"ע לכאורה לשיטת הרמב"ם דלוקח שטר נאמן לענין קנייתו אף במסירה בלי כתיבה י"ל דאם ירצה לפרע לא יתחייב שנית אך מ"מ אין יכולין לכופר לירד בדינא ודיינא כמו הלוה דאין חייב ליתן ללוקח וא"כ גם מסי' צ"ג פשוט דלק"מ דהתם הא מבואר בשטר דהוא ממון השותפות דמי ממש להך דסי' ס' לכן מחייב ליתן לו חלקו:

ז) איש ואשתו שלוו חייבת לפרוע החצי מכתובתה. הנחה"מ כ' דאשה שהקשה סחורה אפי' הוא נו"נ בביתבכלים העשוין להשאיל ולהשכיר אם אין יודעין שהי' של הנותן רק ראו שנתנן נאמן לומר שלי הן ולא עיינתי כעת: ג) אבל במתנה הי'. השע"מ האריך כאן באם נתן לו סתם מעות אם הוא מתנה או הלואה והנה זה רבות בשנים הארכתי קודם שראיתי דברי השע"מ והמ"ל ואמרתי דנראה דזה הוא הפלוגתא בש"ס רב ושמואל גבי מקדש אחותו ולוקח שהכיר בשדה שאינה שלו דרב סבר מעות מתנה ושמואל אמר מעות פקדון ואך לכאורה יש לדחות דהרי שם אמר רב ונימא לה לשם מתנה סבר כסופא לה מילתא ולפ"ז הי' נראה לכאורה דדוקא שם דנתן לשם קידושין ומכר ואם הי' כונתו להלואה לא שייך כסופא לכן אמרינן דלמתנה נתכוין וכן י"ל אליבא דשמואל בהיפך דהרי אמר ולימא לשם פקדון סבר לא מקבלה וא"כ י"ל דדוקא שם דשינה ואמר לקידושין ע"כ דעתו לפקדון אבל כל סתם אי נאמר דעתו לפקדון א"כ למה הי' סובר דבסתם תקבל וע"כ דעתו למתנה אך הרי הרמב"ם פוסק דבמקדש אחותו מעות מתנה ובהכיר בה שאינה שלו מעות פקדון נראה דהוי כמו ניתן סתם דדוחק לומר דכאן שינה דרצה לפקדון וכאן שינה ורצה למחנה וסובר טעם דכסופא וטעם דלא מקבל ורק דהוי כנותן סתם ובאחותו נותן למתנה אבל באחר נותן לפקדון ועדיין צ"ע ומדברי בעה"ת הבאתיו בסי' ע"ה ס"ק ח' גבי האי דאוזיף זוזי ואשכח טופיינא בדבר שאין הדעת טועה דפסק בעה"ת דיכול לתובעו משום דהוא ברי והמקבל שמא וי"א דודאי למתנה יהיב לי' ע"כ. והנה הי"א ע"כ דסוברין דסתם לשם מחנה הוא דהרי זה דאין הדעת טועה הוא רק לראי' שלא טעה אבל מ"מ להוי כסתם וע"כ דבסתם הוי לשם מתנה ואף הבעה"ת דכ' דיעה הא' דחייב להחזיר הוא בטוען טעיתי דהרי כן משמע ג"כ בלשונו בלשון הי"א כיון דאין הדעת טועה לא מהימן משמע דאבל נותן וידע מודים ג"כ דהוי מתנה ואך מהא דסי' רמ"ו באכול עמי דצריך לשלם משמע דנותן בסתם דעתו להלואה ואך בודאי יש לחלק דהתם הי' כונתו שחבירו יאכל ג"כ אבל במעות למה הי' לו להלות לחבירו והוא שמא א"צ למעות ומי ביקש זאת מידו ואך מ"מ לפי מה שהבאתי פלוגתא דרו"ש וא"כ ה"נ י"ל דנתן לפקדון. כ"ז אמרתי מכבר והעתקתיו כאן בראותי כי השע"מ האריך בזה גם ראיתי במ"ל פ"ג מאישות הביא דהוא מחלוקת הקדמונים וכ' דהמהרי"ט דחה הראי' מהכיר בה שאינה שלו דקיי"ל דמעות פקדון ולא כ' במה דחה ואולי הוא כמ"ש ודברי השע"מ מ"ש תחילת דבריו דאי בסתם הוי מתנה א"כ כאן שהעדים לא ראו רק שנתן לו למה צריך לשבע שהי' במתנה עיי"ש והוא תימה דאף אם יטעון שנתן בסתם וא"י צריך הוא לשבע ע"ז שנתן בסתם וא"כ בטוען למתנה צריך ע"כ לשבע שהי' במתנה דהרי התובע טוען שנתן בפירוש להלואה ומה שהביאו ראי' מנתן קידושין בשתיקה דקיי"ל צריך לחזור וליטול הכסף ואם הוא פקדון למה צריך לחזור וליטול כבר כתבתי לעיל סי' ע"ד וביתר ביאור בחי' לאה"ע דאף במקדש אחותו למ"ד פקדון לאו דוקא ויכולה להוציאן ונקט פקדון דאינה חייבת באחריות לכן הוא ברשותה וצריך לחזור וליטול ועיין מ"ש הקצה"ח בזה סי' שס"ג ובמ"ש שם. ועיין תומים סי' מ' בכת"י שאומר טעיתי והייתי סבור שאני חייב וגם שם צ"ע:

ד) הכמין לו עדים מבחוץ ושמעו שנתנם לו דרך הלואה וכו' אם טען אני לא קבלתי רק בפרעון ומפני שלא הייתי יכול להוציא חובי הודיתי. הש"ך ס"ק י"ג כ' דזה דוקא בלא ראו הרצאת המעות אבל בראו שנתן לו מעות בתורת הלואה לא מהני אמתלא זו דלהוציא חובי הודיתי ע"כ ופשוט דהיכי דאית לי' מיגו דפרעתי אף בזה נאמן כאשר כ' הקצה"ח בתחילה ועיין נתה"מ אך מ"ש הקצה"ח אח"כ וז"ל ועוד דאפי' במיגו נראה דאינו נאמן להכחיש גוף הלואה באמתלא כיון דהלואה הוחזק לפני עדים ע"כ ואני לא אבין דבריו דמבואר בפשוט דזה הוא הדין דסי' ע"ה דנאמן לומר יש לי בידך כנגדו היכי דיש לו מיגו דפרעתי גם הנתה"מ כ' דהיכי דהיו עדים שלא בהכמנה אינו יכול לטעון שקבל בפרעון דאין יכול לטעון יש לי בידך כנגדו רק כסות או כלים אבל לטעון אתה חייב לי אינו נאמן במיגו דיכול הלה לומר אלו חייב הייתי לך כיצד אתה לוה ממני ע"כ. והנה לא עיין בהפוסקים שהביא הב"י סי' ע"ה שכתבו דיש לי בידך כנגדו זה הוא הדין שאמרו בגמרא מלוה ישנה יש לו עליו ומ"ש הנתה"מ כיצד אתה לוה ממני אם כונתו להא דמבואר סברא זו בסי' פ"ה הוא תימה דהרי מבואר שם דדוקא אם יש לו שטר שהי' יכול לגבות בו מיד א"כ למה לוה אבל היכי דיכול לטעון איזה טענה אף נגד השטר דהיינו דיש בו איזה חשש אסמכתא שוב אינו יכול לטעון כיצד אתה לוה ממני גם בבעה"ת מבואר להדיא הביאו כאן הבאה"ג דיליף אמתלא זו שכ' דמפני שלא הייתי יכול להוציא חובי וכו' הוא כמו שאמרו שם זה הי' פקח שיוכל למשכנו אף דיש עדים על ההלואה גם מבואר בב"י בשם ת"ר עיין סי' ע"ה דבהלואה נגד הלואה נאמן רק אם יש איזה נ"מ כמו היכי דזה גובה וזה גובה אז צריך לומר מילתא כצורתא ולא לשבע סתם איני חייב לך ולפ"ז ודאי נראה כהתומים דאם ראו בהכמנה סובר הבעה"ת דאף בלא מיגו נאמן באמתלא:

ה) וחזר ואמר פרעתיך הוחזק כפרן. השע"מ צידד בהוחזק כפרן בפקדון אם נאמן אח"כ בשבועה לטעון נאנסו וכ' דהרי לכאורה תימה למה אמרינן כיון שכפר שוב אינו נאמן אח"כ והרי חזינן דנאמן לממון אחר ולא נעשה חשוד וצ"ל הסברא דכל דהוחזק כפרן שוב חושש שלא יהא נאמן בעיני הבריות ולכן אין דרך לפרוע שלא בעדים וא"כ זה לא שייך בטוען נאנסו (רק כ' דמהפוסקים לא משמע כן רק דלא מהימנינן לי') עיי"ש וסברתו אינו נראה דהרי סברא זו כתבו קצת פוסקים גבי הגוזל מחבירו בעדים דס"ל דצריך להחזיר בעדים מה"ט דדרכו שלא להחזיר רק לפני עדים להראות כשרותו ומ"מ גם בגוזל לא קיי"ל כן רק נאמן שהחזיר וא"כ נראה דבכפרן כ"ע לית להו סברא זו. ואמת כי ראיתי שהקצה"ח חקר ג"כ בזה למה בגוזל א"צ להחזיר בעדים ונאמן שהחזיר וכפרן אינו נאמן וכ' לחלק דכפרן הוחזק לפני ב"ד ולכן גרע וראי' דהרי חזינן דלפני עדים לא הוחזק כפרן וע"כ דיש חילוק בין עדים לב"ד ואני רואה דאדרבה ראייתו הוא סתירתו דהרי הא דבעדים לא הוחזק כפרן מבואר הטעם דאין אדם מגלה טענתו רק לפני ב"ד עיין סמ"ע ס"ק כ"ד הרי דלולי זה אין לחלק בין ב"ד לעדים אך לפענ"ד נראה הטעם בהוחזק כפרן דאינו נאמן דזה דומה ממש לדין דסי' ס"ג בהעידו עליו עדים שחוזר אחר זיוף דהוי שטרי ריעי ולא מגבינין בי' ואמרינן שם דדוקא שטר בסך כזה וה"נ בדין דכאן דלאותו ממון הוחזק כפרן לא לממון אתר והיינו דאמרינן דיש לו איזה הוראת היתר על סך זה ודו"ק:

ו) אינו מוחזק כפרן אא"כ כפר בב"ד ובאו שני עדים והכחישוהו. עיין סמ"ע ס"ק כ' דבהכחישו ע"א לא הוי מחויב שבועה ואיל"מ כיון דאף בשני עדים אינו משלם רק משום דנעשה כפרן וכו' ולכאורה צ"ע דהא בשני עדים חייב משום דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי והוי הודאה ואולי משום דכיון דיכול לחזור מפטור לפטור הרי דלא הוי הודאה גמורה מה דאמר לא לויתי ורק בעדים לא מהימן א"כ ג"כ הטעם משום דהוחזק כפרן וצ"ע גם יקשה לפ"ז על האחרונים דא"כ למה לא תירצו דברי הרמב"ם דכ' הוחזק כפרן באומר לא לויתי כמו שכתבתי עיין ש"ך ס"ק ג':

ז) משום שראה עדים שבאו. הש"ך ס"ק ב' כ' דיש חונקים והיינו דפסקו כראב"ש דבמודה משום יראתהעדים לא הוי מודה בקנס ועיין תומים מסיק דלא קיי"ל כראב"ש אכן התומים כ' דבאמר לא לויתי ובאו עדים שלוה ואמר פרעתי ואח"כ הוזמו העדים ובאו עדים אחרים שלוה אף שאמר פרעתי קודם שבאו האחרים מ"מ לא מהימן כמ"ש הרשב"א בשם רש"י והראב"ד דקיי"ל כחכמים דסומכוס דכה"ג לא הוי מודה בקנס ע"כ. והנה לא אדע למה השמיט דברי הרשב"א בשם עצמו דכ' דחכמים וסומכוס פליגו אליבא דראב"ש א"כ לפי מה דלא קיי"ל כראב"ש ודאי כה"ג ג"כ הוי מודה בקנס וגם בל"ז צ"ע דהרי הא דמדמי הפוסקים הוחזק כפרן למודה בקנס היינו אם הטעם דיכול לחזור מפטור לפטור הוא רק משום מיגו דבעי עומד בטענתו הראשונה וא"כ אי חזינן דבקנס לא הוי הודאה משום דירא משום עדים ה"נ אין כאן מיגו דהא הי' ירא לעמוד בטענתו ראשונה אבל להסוברים דהטעם דיכול לחזור מפטור לפטור משום דלא דייק במה שאין נ"מ אין זה שום דמיון לקנס וא"כ בעדים שהוזמו כיון דלא נתחייב על ידם יכול לחזור גם בל"ז י"ל כיון דכ"ז שלא הוזמו לא מהני טענתו הראשונה ואח"כ עומד בטענת פרעתי י"ל דלאו משום העדים חוזר ושפיר נאמן:

ח) מי שקבל לפני ב"ד. הקצה"ח סוף הסי' הביא דברי הח"צ באחד שהי' בידו פס"ד דהברירה בידו שהוא יברור לו הבית משני הבתים שיש לחבירו חזקת מ"ק ואח"כ נפל בית אחד וטוען זה שיש לו החזקת מרא קמא כבר בררת לך בית זה שנפל ופסק הח"צ דאינו נאמן מטעם דהרי יש להשני פס"ד בידו והקצה"ח פקפק בזה דפסק זה שאינו על שעבוד נכסי אין חושש להניח עיי"ש ולי בלא"ה צ"ע דפס"ד זה לא ניתן להחזיר רק צריך להיות בידו להראות כי בית היותר טוב שייך לו והקצה"ח כ' דמטעם אחר אינו נאמן שברר דאוקי הבית בחזקתו הראשון שהי' בידו כת לברור איזה שירצה ובעיני גם זה צ"ע דנראה דלא עדיף זכותו ממטלטלין העשוין להשאיל או מגודרות דכתבו התוס' בב"מ (ד' ק') דהיכי דיש לא' דררא דממונא דידעינן דקנה ולא ידעינן אי קטן או גדול מהני תפיסתו וכאן ג"כ דררא איכא ולראשון יש חזקת מ"ק וא"כ אין כאן שום מוחזק וצ"ע ועיין בח"צ דלא סמך על טעם הנ"ל רק כ' דענינים כאלו דרך לכתוב שטר ולכן אינו נאמן ובנידון דידי' שם בלא"ה הי' רק דיבור בעלמא אף לפי הבעל מ"ק עיי"ש:

תוכן העניינים

אבני החושן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה