אבני החושן חלק א· רבי שלמה רייזנר
חו"מ · סימן לט
הלכות הלואה:
א) או שהודה בפני עדים שחייב לו נקרא מלוה ע"פ. עיין סמ"ע וש"ך ס"ק א' דהג"א כ' דלא מהני קנין בהודאה רק אם נתחייב ליתן לו חובו לזמן פלוני אבל אמר סתם הריני מודה לך בקנין אין הקנין על מה לחול והב"ה השיג עליו ע"כ והנחה"מ מפרש דברי הג"א דהיינו בלא התנה אחריות ובשעת הלואה דאמרינן אחריות ט"ס הוא הוא משים דלא שדי זוזי בכדי וזה אין שייך שלא בשעת הלואה ובמ"ש הג"א דבמתחייב ליתן לזמן פלוני חל הקנין דחק בהנחה"מ עצמו לפרש עיי"ש ולפענ"ד צ"ע דנראה דאף אחר מתן מעות שייך אחריות ט"ס הוא והיינו דאמרינן דבשעת הלואה הי' דעתו שבאם אח"כ יבוא ענין שיהי' החוב בשטר יגבה ממשעבדי וכמו בפסק דין שגובה ממשעבדי וראי' לדברי מהא דבעי סוף ב"ב הוחזק בת"י בב"ד גובה ממשעבדי או לא ואמר ת"ש ר"א אומר אע"פ שאין עליו עדים רק שמסרו לו בפני עדים גובה מנכסים משועבדים ודחה שאני התם וכו' הרי דאף בכת"י רצה הש"ס לומר דאם הוחזק אח"כ גובה ממשעבדי ואף דאינו שעת הלואה ואף דהש"ס דחה זה דע שיש שם שתי גירסות האריכו בזה התוס' גיטין (ד' ג' ע"ב) ד"ה וגובה וגירסא האחת הוא שאני התם דאיכא כתובה והיינו דר"א איירי בגט וגובה ממשעבדי בכתובה ע"י גט שניתן בעדי מסירה ועיקר השעבוד ע"י הכתובה והקשו שם התוס' מסוגיא דפ' המגרש דמשמע דאף בשטר גובה ממשעבדי בעדי מסירה ופי' ר"ח דסוגיא דב"ב פליגי אסוגיא דגיטין ולפי סוגיא דגיטין דגובה ע"י ע"מ ה"ה הוחזק כת"י בב"ד גובה ממשעבדי וא"כ מוכרח כנ"ל דאף דבשעת הלואה לא נשתעבד מ"מ משתעבד אח"כ ואף דהתוס' שם כתבו דר"ת כ' דיש לסמוך אסוגיא דב"ב ואין לגבות ע"י ע"מ היינו משום דליכא עדי תתימה ולא אמר ר"א דמהני עדי מסירה רק בגיטין אבל עכ"פ פשוט דאינו מזיק כלל מה דבשעת השעבוד לא שדי זוזי בכדי וגם לפי גירסת הרשב"ם דגרס שא"ה דמשעת כתיבה שעבד נפשי' נראה ג"כ פשוט דאין לפרש כונת הש"ס דר"ל דאז בשעת כתיבה שייך לא שדי זוזי בכדי דא"ב הי' לו לומר דבשעת מתן מעות שעבד נפשי' ועוד דהרי לא איירי כלל דאין בו אחריות ועוד דהרי פשוט דבכת"י אף דכתוב בו אחריות והוחזק אח"כ בב"ד אינו גובה וע"כ דהפירוש בש"ם דמשעת כתיבה שעבד נפשי' כמ"ש הרשב"ם דהתם שעבד הלוה נפשי' אבל הוחזק כת"י מעצמו ולא נעשה כדי לגבות ממשעבדי ועתה אין הלוה משעבד עצמו במה שהוחזק הכת"י בב"ד והב"ד רואין אותו אבל אם הלוה מצוה לעשות שטר נתחייב אז בשעבוד וזה ברור לכל מעיין וכ"ש לפי מ"ש הע"ש והטו"ז לקמן סי' ע"ג דלעולם יכול המלוה לכוף את הלוה שיעשה לו שטר ממלוה ע"פ וכן לקמן סי' נ"ג הבאתי דברי הרדב"ז דיכול המלוה לכופו ליתן לו תוקף בערכאות הרי דלעולם שייך לא שדי זוזי בכדי אף דלא עלה זה על דעתו בשעת הלואה ודו"ק ואך בעיקר דברי הג"א מבואר דכונתו דלשון מודה בקנין הוי קנין דברים דכל קנין הוא דמקנה לו חלופי הסידור אבל לא שייך מודה בקנין שיחול ע"ז הקנין והב"ה סובר דסתם קנין הוא על נכסיו וזה נראה כונת הש"ך דסיים בצ"ע: ב) והמלוה את חבירו בשטר גובה ממשועבדים אף אם לא כתב אחריות. השע"מ כ' דדוקא בשטר הבא ע"י תוב אבל בחייב עצמו חיוב חדש לא מבעיא אם לא התנה אחריות כלל דלא נשתעבדו הנכסים אלא אף בהתנה ולא כתב בשטר כיון דכל חיובו ע"י השטר וכיון דאין מפורש לא קנה רק למ"ד שעבודא דאורייתא כיון דלא שייך לית לי' קלא כמ"ש הטו"ז בסיף הסי' בשם מהר"י דהסובר שעבודא דאורייתא א"צ לאחריות ט"ס רק כיון דאית לי' קלא גובה ה"נ בחיוב חדש ע"כ. והנה לפי דבריו דחיוב חדש אינו כחוב ממש לא הבנתי מ"ש בסוף דבריו דדי אם אית לי' קלא דאף דשעבודא דאורייתא היינו היכי דכבר נתחייב אבל כאן דכל החיוב בשטר ולא קיבל אחריות רק על גופו למה יגבה מה דלא נתחייב וגם י"ל דאין קול לשטר שאין בו אחריות וצ"ע אך עיקר דבריו אינן מיושבין אצלי ויש לי ראיות נגד דבריו דהרי בריש פ' הנושא בפסיקתא דר"ג דבעי אי ניתן לכתוב ופירשו הפוסקים דהיינו אי גובה ממשועבדים אף בלא כתב והרי שם הי' חיוב חדש ולא התנה ועוד נראה פשוט דמתנה כזו דמי למכר דדוקא כשנותן דבר מסוים כגון שדה זו אמרינן דלא קיבל עליו אחריות ורק שדה זו נתן אבל לא היכי דחייב עצמו ועיין ב"ש באה"ע סי' ק"ז בנתן שטר חיוב ולוה ואח"כ קנה דיחלוקו וכ' שם דאף דבכתובה וב"ח אמרינן דהכל לב"ת משום דהאשה לא נתנה מעות שאני מתנה עיי"ש וע"כ דמתנה כזו דמי למכר. אמת כי ראיתי בשע"מ סי' קט"ז כ' שם דבמתנה אין חולקין אכן אשתמט לי' דברי הב"ש ולכן נראה דבמתנה כזו שלא נתן לו עתה כלום רק שעבד לו נכסיו ודאי גובה ממשעבדי וע"כ דבחיוב נשתעבדו נכסיו דאל"כ הוי קנין אתן. ואמת כי עדיין יש לעיין דהרי כל הטעם דאחריות ט"ס משום דלא שדי זוזי בכדי ובחייב עצמו לא שייך כן ואפשר דלאו דוקא בהלואה אמרינן כן רק בכל שטר כמו דמצינו גבי כותבין שובר דהוא מטעם עבד לוה לאיש מלוה ומ"מ אף בשטר שאינו של הלואה אמרינן דכותבין שובר גם אפשר לומר דא"צ לטעם לא שדי זוזי בכדי רק בהלואה דהלוה לא ניחא לי' באחריות ואין רצונו להשתעבד כלל לכן צ"ל דודאי המלוה לא ניחא לי' רק באחריות דלא שדי זוזי בכדי ובע"כ מוכרח הלוה להתרצות אבל חוב שנותן מדעתו נותן אף שעבוד נכסים ודו"ק:
ג) גובה מן המשועבדים. הש"ך האריך בכאן אי שעבודא דאורייתא ומסיק להלכה דהוי ספיקא דדינא וכן יאות לנו שלא להכריע בין הקדמונים והתומים הקשה ע"ז איך מצאנו ידינו ורגלינו בבה"מ דהא בפ' יש בכור במאי דפליגו ר"מ ור"י בילדה שני זכרים ומת האב עד שלא נתן דר"י קאמר כבר נתחייבו נכסים והכהן גובה החמש סלעים ור"מ סובר דפטורים וקאמר דפליגו בחלקו כבר הנכסים דר"מ סבר דאחין שחלקו לקוחות הן ומלוה ע"פ אינו גובה מלקוחות ור"י סבר או דיורשין הם או דמלוה ע"פ גובה אף מלקוחות לכן אמר נתחייבו הנכסים ע"כ וא"כ אנן דקיי"ל דאחין שחלקו הן לקוחות מספק וגם קיי"ל דמלוה ע"פ אין גובה מלקוחות וא"כ למה אין שום ב"ד נותנין לב דיורשים שחלקו אין מלוה ע"פ גובה מהם וכ' עוד וז"ל ועיין חידושי הרמב"ן דטרח למצוא טעם דלמה פסקינן בבא ב"ח ונטל חלקו של אחד מהם בטלה מחלוקת כיון דקיי"ל אחין שחלקו לקוחות הן וכ' דע"ד כן חלקו שלא יפסיד האחד הכל ולא נתן כלל טעם למה יגבה מלוה ע"פ כיון דלקוחות הם ועיי"ש בתומים דמסיק דאם ש"ד ניחא כ"ז אבל לפי דמסיק הש"ך דהוי ספקא דדינא קשה עיי"ש ולפענ"ד נראה דלק"מ ובתחילה נתרץ למה אמר שם דאם לקוחות הן אין גובין מהן הא קיי"ל מזיק שעבודו ש"ח חייב וכל אחד מכר שעבודו של כהן בחלוקתו ולמה יפטור וצ"ל דהרי קיי"ל מזיק מתנות כהונה פטור משום דהוי ממון שאין לו תובעים לכן אין גובה מהם לר"מ אבל כל מלוה ע"פ נהי דלקוחות הן מ"מ הרי כ"א חייב משום מזיק במכרו לאחיו ועיין בש"ך לקמן סי' ק"ז דהיכי דמשתרשי לי' לכ"ע חייב ותה"ל בחפשי בזה מצאתי כדברי במהריט"א ה' בכורות עיי"ש דמשמע מדבריו דאף אם במתנות כהונה ג"כ חייב במשתרשי לי' היינו בחוב שהחיוב הי' עליו אבל בחיוב שהי' על האב פטורים ובזה נראה דאף אם נאמר דכל מזיק שעבודו אינו חייב רק במשתרשי ובחיוב על האב לא מהני משתרשי היינו במתנות כהונה דאין המצוה על היתומים רק על הנכסים שנשתעבדו אבל כל מלוה ע"פ דמצוה על היתומים לפרוע חוב אביהן חייבין עיי"ש. ובזה נראה לתרץ ג"כ מה שהקשה הטו"ז סי' ק"ג על מ"ש הרמ"א דאחין שחלקו אין שומא הדרא משום דלקוחות הן והקשה דבריש הגוזל ומאכיל אמר דרשות יורש לאו כרשות לוקח הוא אף דתנן לבניו לשון רבים ומשמע דהי' כמה יורשין ולפמ"ש לק"מ דהתם חייב מטעם מזיק ומשתרשי לי' ואין להאריך במה שאין מקומו כאן:
ואך ראיתי כי התומים הקשה עוד במקומו פ' יש בכור כיון דקיי"ל אחין שחלקו לקוחות ומלוה ע"פ אין גובה מיורשין למה פסקינן כר"י בבכור דנתחייבו נכסים אך כאשר עיינתי במהריט"א תימה לי על מ"ש התומים דהרמב"ן לא נתן כלל טעם למה מלוה ע"פ גובה מן היורשים שחלקו ושם ראיתי כי כתב טוב טעם לזה ואף למאי דקיי"ל דנתחייבו הנכסים גבי בכור דלאחר שכ' דלכן בטלה מחלוקת שע"ד כן חלקו שלא יפסיד האחד כ' הרמב"ן וז"ל ויש מקשין דהרי בבכורות משמע דיורשין גמורין הם דקיי"ל כר"י דנתחייבו הנכסים ואינו קושיא דכיון דע"מ כן חלקו שתתבטל חלוקתם אם יבוא ב"ח ויטרוף נמצא שאינן לקוחות לגבי ב"ת וכו' ע"כ וכן בה' בכורות להרמב"ן כ' וז"ל אסיקנא הלכתא דבטלה מחלוקת אלמא יורשין הוי ומלוה ע"פ גובה מיורשים לכן נתחייבו הנכסים כר"י עכ"ל וע"כ מ"ש אלמא יורשין הוי כונתו למ"ש בחידושיו בב"ב דלענין ב"ח כיון דבטלה מחלוקת לכן יורשים הן והוי כלא חלקו וא"כ קושיית התומים כבר ישב הרמב"ן ואף לענין מתנות כהונה הוי כיורשין כ"ש בשאר מלוה ע"פ והכל נכון ואף שראיתי במהריט"א שם תמה על הרמב"ן למה נימא דע"ד כן חלקו והרי כל הטעם שאין רוצין שאחד יפסיד הכל אם הב"ח יטריף ממנו אבל במלוה ע"פ הרי לא יגבה הב"ח כלל למה נימא דע"ד כן חלקו שעי"כ יטרוף הב"ח עיי"ש שדחק בזה. והנה י"ל בפשיטות כיון דאם יבוא מלוה בשטר ודאי יגבה א"כ הי' חלוקתם על תנאי דלפעמים יתבטל חלוקתם ממילא גובה מלוה ע"פ כיון דע"י הגביי' יתבטל חלוקתם והיינו כיון דרק ע"ד כן ירדו שלפעמים יתבטל וא"כ למה יפסיד הב"ח כיון שהי' תנאי בחלוקה ולפי האמת דאחין אינן כלקוחות רק מחמת ספק פשוט דניחא דכבר כתבתי בסי' א' דספק גזל הוי כספק איסור ורק מטעם דיהי' נזל ביד השני עיי"ש שבארתי הדברים של הר"י באסן שלא תקשה מה שהקשו עליו וא"כ אם לא יגבה יהי' ספק גזל בידם אבל אם יגבה לא יהי' ספק גזל ביד הב"ח שהרי יתבטל החליקה ויתברר שבדין גבה וחוץ מזה מצינו שחכמים תקנו גבי ב"ת מאוחר דהיכי דגבה גבה כגון בדאקני דעדיף מכתובה כיון שאחר הגבי' לא יהי' גזל בידו ודו"ק כי הסברא נכונה ודברי הרמב"ן ברורים בלי פקפוק והכל ניחא בס"ד:
ועתה נדבר בהקושיות שהאריכו המפורשים בכל שיטה ושיטה ואכתוב מה שהעלה מצודתי הנה הרי"ף סובר ש"ד והקשה הקצה"ח מגיטין (ד' נ') דאמר מר זוטרא אפי' פירש לו שבת ר"ל דנכתב בשטר המלוה שיגבה עידיות אינו גובה מיתומים אלא זבורית אמר אביי תדע דהא ב"ת דינו בבינונית ומיתמי בז בורית א"ל רבא הכי השתא ב"ת מדאורייתא בזיבורית ורק כדעולא שלא תנעול דלת בפני לוין תקנו שיגבה בינונית וגבי יתמי אוקמוהו אדאורייתא אבל הכא דפירש לו שבת דמדאורייתא בעידיות אף מיתמי וכתבו התוס' דמר זוטרא ואביי סברי שעבודא לאו דאורייתא לכן אף בפירש לו אינו גובה רק מזבורית וא"כ הרי"ף דפסק דש"ד איך פסק כמר זוטרא. עוד הקשה הקצה"ח על מה שכתבו התוס' דאביי סובר שעבודא לאו דאורייתא הא בסוף ב"ב דייק הש"ס מרבה דאמר גבי בכור גבה קרקע יש לו פי שנים להבכור והיינו דלמפרע הי' מוחזק לאביו וא"כ אביי נמי דאית לי' למפרע הוא גובה ע"כ דסובר ש"ד ומתרץ הקצה"ח ע"פ דברי הריטב"א דמ"ד שעבודא לאו דאורייתא אפי' שעבדו בפירוש לא מהני דאין הקנאה לחצאין ובזה פליגי אביי ורבא ואף דאביי אית לי' ש"ד מ"מ אין יכול לשעבד עידיות ורק התורה היתה יכולה לשעבד ולכן סובר דאף פירש שבת לא מהני כיון דהתורה לא שעבדה שבת ורבא סובר דמהני הקנאה לחצאין עיי"ש כי קצרתי בדבריו ודבריו תמוהים דאם טעמו דאביי דלא מהני הקנאה לחצאין א"כ אף מיני' דידי' לא יגבה שבת ועוד הרי אם פירש בפירוש בשטר שיגבה אף מיתמי שבת גובה ולא אמרינן דלא מהני תנאו ועוד דע"ז לא שייך תדע דקאמר אביי דמזה דאין גובה בבינונית מיתמי אין ראי' דהקנאה לחצאין לא מהני גם עיקר הסברא הוא תימה בעיני דלכן אף שעבדו בפירוש לא מהני משום דאינו יכול להקנות לחצאין והרי ש"ד ונשתעבדו נכסיו ואם אין לו רק עידיות תל עליהם השעבוד והרי זה התנה תנאי לסלק שעבודו מן הזיבורית וממילא נשאר השעבוד על העידיות וא"כ דבריו צ"ע ואך מה שנראה ליישב שיטת הרי"ף מקושייתו ואין שיטתו כדברי התוס' ואך לכאורה אין מקום לקושיא כלל דהא התוס' תירצו עוד תי' אתר וגם הפ"י האריך בזה לכן הוצרכתי לבוא בארוכה דהנה התוס' הקשו למר זוטרא ואביי כיון דהתנה ופירש שבח למה הפקיעו דינו ותירצו תי' אחד דסברו שעבודא לאו דאורייתא ומדאורייתא אין כאן שעבוד כלל לכן מיתמי בזיבורית ועוד תירצו דלא פליגי רבנן ביתמי. והנה קושיית התוס' לכאורה אין מובן והרי בכל ב"ת דדינו בבינונית למה ביתמי מזיבורית והיינו ע"כ משום דלא מסיק מלוה אדעתי' דמית לוה שינעול דלת וה"נ י"ל אף דפירש לא הי' דעתו רק מיני' גופי' ומיתמי אזיל בתר תקנה דגובה מזיבורית רק עיקר הקושיא דאי נימא הטעם דלא הי' דעתו א"כ מאי קאמר אביי תדע ואין דמיון לזה כלל והתוס' בחי' השני דתירצו דלא פליג הקשה הפ"י דמאי קאמר תדע דאיך נשמע משם דלא פליג והא עיקר מימרא דמר זוטרא לאשמעינן דלא פליג וא"כ זה לא נשמע כלל והפ"י חידש דאביי לית לי' דעולא וסובר דב"ת מדינא בבינונית ושפיר קאמר תדע דדינו בבינונית ומיתמי בזיבורית וה"ה פירש לא עדיף מהיכי דדינו בבינונית ואם נאמר כן ודאי חימה על הרי"ף דהוא פסק כעולא דב"ת דינו בזיבורית ואיך פסק כמר זוטרא ואביי. ולכן אשר הנראה לפרש דברי הש"ס הוא דהנה טעמו של מר זוטרא הוא כמ"ש דאין דעתם בתנאי רק מיני' דידי' וכמ"ש וראי' לזה דהרי הרי"ף פסק דאם התנה בפירוש דאף מיתמי יגבה שבת גובה וא"כ מוכרת הטעם כמ"ש דלא הי' דעתם רק מיני' ולא אסיק אדעתי' דמית לוה ונפלו נכסי קמי יתמי ואדעת זה לא התנה וקאמר אביי תדע והיינו דאביי סובר דכיון דרבנן תקנו שיגבה מבינונית א"כ ממילא כל מלוה אדעת זה נכנס והלוה מעותיו והוי ג"כ כפירש ומ"מ אין גובה רק מזיבורית דמה לי התנה מה לי אם נכנס על דעת כן וע"כ דלא הי' דעתם שאם ימות ורבא פליג על סברא זו וקאמר הכי השתא וכו' דהא דכל ב"ת גובה מבינונית לא הוי כהתנה רק דכן תקנו תכמים ועל יתמי לא תקנו אבל פירש לו הוי כקנה שעבוד זה ואף מיתמי גובה מעידיות וזה נכון בפירוש הסוגיא ודו"ק: וקושיא השני' מה שהקשה על התוס' דהרי אביי סובר למפרע הוא גובה ואיך כתבו דסובר שעבודא לאו דאורייתא ונראה ליישב מקודם ע"ד הפלפול דהנה צריך להבין דאיך דייק הש"ס בב"ב מרבה דסובר גבה קרקע יש לבכור פי שנים משום דמוחזק ביד אביו וכי כל דבר שלא קנה רק במשיכה דהוא דרבנן אין לבכור פ"ש ומה לי אם קנה מדאורייתא או דרבנן אך נראה דהוא ע"פ מה שכתבו כל האחרונים והוא גם בש"מ בשם הריטב"א דכל דבר שהוא קנוי מדרבנן לא נעשה שלו ער שיבוא לרשותו דלא מצינו רק הפקר ב"ד הפקר ולא קנין ב"ד קנין ואם אין השעבוד רק מדרבנן א"כ כ"ז שלא גבה לא מיקרי מצוי בידו וע"כ דסבר רבה ש"ד אבל אביי אף דסובר למפרע הוא גובה שפיר י"ל דהוא רק מדרבנן דשם א"צ שיהא מצוי ודי בזה מה שיצא מרשות הלוה דתרוץ אף בקיבל עליו אחריות עובר ושפיר מצי סבר של"ד ויש להאריך בזה ויראתי מפני האריכות כי נראה דא"צ באמת כאן לזה רק הש"ס לא ניחא לי' לומר דרק משום דסבר כאביי דלמפרע גובה יש לבכור פ"ש דא"כ למה דוקא בחוב שבשטר יש לו פ"ש וע"כ דצריך ג"כ שעבוד לכן סברת הש"ס דהוא דוקא אי ש"ד אבל אביי דסבר למפרע גובה לאו מש"ה מוכרחין אנו לומר דיסבור ש"ד והראי' דהרי אביי בעצמו הקשה (בד' קכ"ד) לרבה למה גבה קרקע יש לו והא לאו היינו קרקע דשבק אביהן אף דאביי סובר למפרע הוא גובה וע"כ דזה לא מהני דיהי' נקרא אשר ימצא לו לכן צריך להא דש"ד ודו"ק: עוד הקשו על דכ' דש"ר והא דאמר ר"פ הטעם דגובה מיורשין משום נעילת דלת ר"ל דמש"ה אוקמוהו אדאורייתא והקשו למה צריך טעם דאוקמי אדאורייתא עיין ש"ך ונראה דאפשר דהרי"ף סובר דהא דאין גובין מלקוחות משום דלית לי' קלא אין ר"ל דבעת שמכר הפקיעו חז"ל השעבוד דאין סברא שהנכסים היו עד עכשיו ברשות המלוה וכשמכרן פקע השעבוד ואם אף דלא נפקע כך תקנו שאם מכרן לא יגבה דא"כ אם הלוקח ידע שחייב למה לא יגבה וכמו בלקח מגנב דבידע שהוא גנוב לא עשו תה"ש וכאן אף בידע הלוקח אין גובין ולמה כן כיון דשל המלוה מכר וע"כ צ"ל דמיד שהלוה לא תל כלל השעבוד והמלוה לא הלוה כלל על הנכסים וא"כ אף מיורשין למה גובין לזה אמר דאוקמוהו אדאורייתא משום נ"ד ואם נאמר דהרי"ף סובר כהרא"ש דהא דאין נשבעין על שעבוד קרקעות הוא אף אם אין לו קרקע עכשיו רק הי' לו בעת הלואה יש קצת ראי' לדברינו דהתוס' כתבו דהא דאר"י הכופר במלוה שיש עליו עדים חייב קרבן ויש לו שטר פטור משום שעבוד קרקעות ע"כ איירי דיש לו משועבדים ואין לו בני חורין דאם יש לו ב"ת אף ביש עליו עדים פטור ואם אין לו אפי' משועבדים אפי' יש עליו שטר פטור וכיון דהפקיעו חכמים השעבוד הוי כמחל השעבוד לכן מודה במקצת נשבע וקשה הא מ"מ בעת הלואה הי' לו ב"ח וע"כ דתיכף הפקיעו חכמים השעבוד ולא תל כלל אף אצל הלוה ועוד י"ל לפמ"ש התומים דעבדים כיון דיכול לשחרר ולמכור שוב אין השעבוד דאורייתא דאין שעבוד רק היכי דיש לו קנין גמור שאין הלוה יכול למכור וא"כ ה"נ כיון דאין גובה מלקוחות ויכול למכור א"כ ממילא נפקע השעבוד לכן הוצרך ביורשים לומר אוקמו אדאורייתא אך קצת יקשה ע"ז מהא דפסקו מלוה ע"פ מוקדמת קודמת למלוה בשטר מאוחר משום דש"ד הא כבר נפקע השעבוד:
) והנה אם נאמר זה להנחה קיימת דהיכי דיכול למכור שוב נפקע השעבוד יש ליישב קושיית התומים שהקשה במ"ש בתוס' לחלק בין מלוה הכתובה בתורה דאז ש"ד והקשה על מ"ש המפורשים דמה דאמר ר"פ פריעת ב"ח מצוה ויתמי לאו בני מצוה נינהו לכן אין גובין מיתומים קטנים והקשה התומים א"כ מאי פריך בפ' שום היתומים דהא אין גובין נוהם והוצרך לדחוק דאיירי בעכו"ם שקיבל עליו לדון בד"י לוקמא במלוה הכתובה בתורה דאז הנכסים משועבדים ולפמ"ש י"ל דע"כ הא דאמר ר"פ גובה מיורשים משום דש"ד ע"כ דר"ל דחכמים אוקמוהו אדאורייתא דאין לפרש כפשוטו דהא כיון דהי' יכול למכור הרי נפקע השעבוד ורק כיון דמלוה דשל"ד גובין מיתומים משום נ"ד לכן אף מלוה הכתובה בתורה אף דלא שייך נ"ד לא רצו שלא יגבה וא"כ אף במלוה הכתובה אין כאן רק מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו:
והנה לשיטת הסוברים שעבודא לאו דאורייתא הקשו מהא דאמר רבא בריש הנזקין גבי פירש לו שבח אבל הכא מדאורייתא בעידיות ותי' הש"ך דהתנה בפירוש שיגבה ה"מ דשעבוד דאורייתא והפ"י ריש הנזקין בהמשנה הקשה ע"ז מסוף ב"ב דדייק מהא דאמר רבה גבה קרקע יש לו לבכור פ"ש דש"ד ודחק לשנויי דלטעמא דבני מערבא קאמר ולי' לא ס"ל לימא דאיירי ששעבד בפירוש דסתם שטר הכי הוא וכה"ג ש"ר ע"כ ולק"מ דמ"ש דדחק לשנויי זה אינו דוחק ואישתמט להפ"י דקושטא דמילתא הכי הוא בב"ב (ד' קכ"ד) ורבה בעצמו אמר שם כן אך אף י"ל דלא הוי מצי כלל לשנויי דהוא משום שעבוד מפורש דא"כ למה אמר גבה מעות אין לו ומחלק בין קרקע למעות הא על מעות אין השעבוד מפורש על אותן מעות וכה"ג אף בקרקע אין לו וא"כ בקרקע עצמו הי' לו לחלק ופשוט. אך התומים הקשה ע"ז קושיא גדולה דבפ' שום היתומים דפריך לר"פ דאמר אין גובין מיתומים קטנים משום דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו ופריעת ב"ת לא הוי רק מצוה ולרש"י והרשב"א הוא דשעבודא לאו דאורייתא ולפי דברי הש"ך לוקמא הא דשום היתומים בשעבוד מפורש ולמה דחק לאוקמי בנכרי כנ"ל. ונראה ליישב דהנה הקצה"ח צידד אי שעבידא לאו דאורייתא אי נחתינן לנכסי ומסיק דלא נחתינן מטעם שעבוד רק נחתינן מטעם כפי' למצוה וראיתי בס' מקצוע בתורה שבא לידי כעת דשפיר תמה עליו דא"כ אמאי גובה מלקוחות ועליהם אין שום מצוה וע"כ דמ"מ יש שעבוד מדרבנן ונחתינן מטעם שעבוד ואח"כ תמה דא"כ למה קאמר ר"פ דאין גובין מיתומים קטנים משום דלאו בני מצוה נינהו מ"מ יגבה מהם כמו מלוקח דהרי עכ"פ יש על הנכסים שעבוד מדרבנן ותירוצו אין מובן ויש להשיב עליו ומבואר לכל מעיין לכן לא ראיתי להביאו ולהשיב אכן נראה בזה דאם ש"ד מבואר בנתה"מ דיש לו על הנכסים קנין גמור אבל אם שעבוד רק מדרבנן אין על הנכסים רק שם ערב וכן מבואר בתומים סי' מ"ט דמאי דאמרינן נכסוהו דבר אינש ערבין בי' הוא רק אי שעבודא דרבנן (קצת צ"ע לפ"ז להסוברים שעבודא דאורייתא והרי סתם גמר' בב"ב (ד' קע"ד) גבי האי דיינא דאתתי' למלוה לנכסי מקמי דתבעי' ללוה וסלקוהו משום דנכסוהו רק ערבין בי' א"כ סתמא דהש"ס דשל"ד ואולי רק סירכא דלישנא נקט ועיקר כיון דביד הלוה לסלק בנכסים אחרים לכן אין לירד לנכסיו וגם מפ' הכותב דאין לירד לנכסים שלא בפניו צריך לומר כן וצ"ט) והנה בסי' ק"י יש פלוגתא אם גובין מע"ב במקום יתומים קטנים והרא"ש סובר דאין גובין ודייק לה מדאין גובין מנכסיהם אף דהם ערבין ולפי זה מיושב קושיא הנ"ל למה אין גובין מיתומים מטעם שעבוד דרבנן דהא מערב ג"כ אין גובין ואין לדמות לוקח ליתומים ולהחולקין על הרא"ש וסוברין דגובין מערב וחזינן דאין יורדין לנכסיהם לדידהו ע"כ צ"ל דנכסים גרועי מערב והוא משום דיש לו להמתין עד שיגדלו אבל מלוקח הא אם הלוה תי גובין מערב אם אין לו לשלם ואף במת הלוה י"ל כיון דאין תקנה להמתין גובין ממנו וזה ברור ולפי"ז נראה דבר חדש דמ"ש הש"ך דאף לרש"י והרשב"א בשעבד בפירוש מודה אין הכונה לשעבוד גמור כמו אין שעבודא דאורייתא רק ר"ל דגם מדאורייתא משתעבד נכסיו כמו ערב (דלמ"ד של"ד ע"כ אי לאו דרבנן שעבדו אין על הנכסים אף דין ערב כמבואר לפמ"ש) וטעם שלי דהרי הריטב"א הביאו הקצה"ח כ' דאף שעבוד בפירוש לא מהני דאין הקנאה לחצאין וא"כ אף לפי הסובר דחל הקנאה לשעבוד הרי לא בירר דשדה זו יקח בחובו א"כ לא שייך קנין גמור או מטעם דאין ברירה עיין קצה"ח לקמן סי' ס' או דהרי לא נשתעבד רק אם לא יפרע א"כ אין שייך בו קנין יותר מערב ובשלומא אי ש"ד התורה שעבדה לקנין גמור אבל מה שהוא שעבד אותם לא עדיף מהשתא דשעבודא דרבנן ולפ"ז מיושב קושיית התומים דלא הי' יכול לאוקמי בפ' שום היתומים דהיינו דשעבדו בפירוש דמ"מ לא עדיף משעבוד דרבנן דאין גובין מהם ושייך ג"כ יתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו ודו"ק:
מ"ש הקצה"ח בשם אחיו להרשב"א תרצתי בתי' אה"ע סי' ק' עיי"ש: עוד נשאר לי לבאר דברי הש"ך מ"ש על דברי היש"ש מה שקיהה בו הנחה"מ ופירש בו פירוש זר היפך מהכונה לכן אביא דבריו ולבארם וז"ל הש"ך עוד הביא היש"ש ראי' דשעבודא דאורייתא אף בכל מלוה לר"פ ולא המ"ש התוס' דר"פ רק במלוה הכתובה בתורה אית לי' ש"ד דהרי בפ' יש בכור קאמר דכ"ע סוברין מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא וכ"ע אית לי' דר"פ דמלוה ע"פ גובה מהיורשין ואין גובה מלקוחות ומדמחלקינן לתרי מימרא משמע דר"פ לא איירי במלוה הכתובה בתורה ותי' הש"ך דהך ר"פ דבב"ב הרי איירי בסתם מלוה כדאמר גובה מיורשין משום נ"ד ובפ' י"ב מביא הך ר"פ דב"ב ע"כ. והנה הנחה"מ פירש דהש"ך הבין בדברי היש"ש דהקשה דהדברים סותרין עצמן דקאמר לאו ככתובה בשטר דמיא וע"כ לית להו דר"פ ואח"כ אמר דאית להו דר"פ ומתרץ הש"ך דאין הדברים סותרין עיי"ש ואח"כ כ' הנחה"מ דבאמת אין כונת היש"ש כן ואין תרוצו של הש"ך עולה יפה והגה חוץ דדוחק לומר דהש"ך הבין לשון היש"ש שכ' מדמחלקינן לתרי מימרא היינו דסותרין זה את זה אכן חימה גדולה על הנתה"מ דאיך נוכל לומר דהש"ך הבין דכונת היש"ש דהדברים סותרין דאם לאו ככתובה בשטר ע"כ דלית לי' דר"פ דאי שעבודא דאורייתא ע"כ ככתובה בשטר הוא ורק ע"כ דשעבודא לאו דאורייתא והרי היש"ש רוצה להביא ראי' דר"פ אית לי' בכ"מ שעבודא דאורייתא והביא ראי' נגד דבריו ותימה גדולה הוא על הנתה"מ כנראה לכל מעיין אכן ודאי פשוט דגם הש"ך הבין דהיש"ש הקשה דלמה הוצרך לתרי מימרא דלאו ככתובה בשטר וכו' והי' די לומר כ"ע אית להו דר"פ דגובה מיורשין ואין גובה מלקוחות כמו שפי' הנתה"מ אח"כ ורק הנתה"מ לא ביאר כלל איך ניחא להיש"ש לכן דחק בדברי הש"ך והנה זה פשיט דהי' די במימרא דר"פ אך כונת היש"ש דהרי לדברי התוס' דר"פ במלוה הכתובה בחורה איירי דוקא ולכן קאמר ש"ד וא"כ הי' מהדין שיגבה מלקוחות מן התורה ורק ר"פ חדית לן דאינו גובה משום דלית לי' קלא וא"כ איך קאמר דלאו ככתובה בשטר והיינו דאינו גובה מלקוחות ואח"כ אמר דכ"ע אית להו דר"פ והרי דין זה דלאו ככתובה בשטר לא ידענו רק מר"פ דאמר אינו גובה מלקוחות דהרי מן התורה הי' גובה ולא הי' להביא רק מר"פ אבל אי ר"פ לא איירי במלוה הכתובה בתורה ורק בכ"מ אית לי' ש"ד שפיר הוצרך לתרי מימרות דאם לא מביא רק דברי ר"פ דאינו גובה מלקוחות מ"מ הי' אפשר לומר דכאן בבכור גובה משום דכתובה בתורה וכשטר דמי ולזה מתרץ הש"ך כיון דר"פ גופא אמר שני פעמים והך ר"פ דבב"ב איירי בסתם מלוה א"כ י"ל דבפ' יש בכור מביא הך ר"פ דבב"ב ולא ידע כלל מאידך לכן הוצרך גם לזה דלאו ככתובה בשטר דמי ובחי' השני מתרץ דאין ענין מה דש"ד לכתובה בשטר ונראה דר"ל דהא מדאורייתא אין חילוק בין שטר לבע"פ וגם לפי מה דפסקינן ודאי דלא מהני מה דכתובה בתורה דאף דש"ד הרי אינו גובה מלקוחות ורק הש"ס דקאמר לאו ככתובה בשטר הוא ממעשים דכל יום דגובין בשטר ממשעבדי ע"ז קאמר הש"ס דכתובה בחורה לאו ככתובה בשטר וא"כ אחין שחלקו אי לקוחות הן אין גובה ולא הי' יכול להביא מר"פ אף דר"פ חדית לנו זה דאף דש"ד אין גובה מ"מ אין הלשון מוכיח דלאו ככתובה בשטר ורק כיון דהי' ס"ד דכתובה בתורה הוי כשטר ממעשים בכל יום דגובה בשטר הביא דאין זה כשטר ואח"כ מביא מר"פ דגובה מיתומים דאי יורשין הן גובין כמבואר שם בסוגיא ודו"ק כי זה בדור למעיין כונת הש"ך:
ד) אין כותבין שלא יחזירו למלוה ע"פ מלוה בשטר. הנתה"מ הקשה בשם התומים דלמה לי טעם זה בלא"ה כל שלא אמר כתבו הוי מפ"כ ונראה דלק"מ ל"מ לשיטת הרמב"ם דכל שטר הוא רק תקנת חכמים וא"כ אי לאו החשש דלא ניחא לי' הי' בכלל התקנה אף אם לא ציוה לכתוב ורק משום דיש קפידא לא תקנו חכמים. שוב ראיתי שכן מתרץ ג"כ התומים אך לדעתי פשוט דאף לשיטת כל הפוסקים דכל שטר כשר מהתורה ולא הוי מפי כתבם והיינו כשצוה לכתוב מ"מ ג"כ ניחא דהרי גבי הודאת קרקע קיי"ל דכותבין אף אם לא צוה ועיין ברשב"א ור"ן הביאם הקצה"ח ס"ק ד' דהוא משום אומדן דעתו דניחא לי' בכתיבה כיון דאין לו קפידא א"כ גם כאן אם לא הי' קפידא הי' מותר לכתוב משים אומדנא זו דהוי כאלו צוה ופשוט. ובנתה"מ מתרץ דאף באמר כתבו אף דלא הוי מפ"כ כיון דלא אמר תנו חיישינן שלא יחזרו וכו' וסיים ולפ"ז כל שאמר כתבו אף שמוחה מליתנו שוב לא הוי מפ"כ ומהני כעדות בע"פ אף דלא הוי שטר עיי"ש ודבריו צ"ע בעיני דהרי כ' הרי"ף הביאו הנחה"מ סי' מ"ו ס"ק י"ט דכל שלא מסרוהו למלוה לא הוי כנחקרה עדותן בב"ד ועיין ברמב"ן הביאוהו לעיל סי' כ"ח דלכן שטר לא הוי מפ"כ כיון דהוי כנחקרה עדותן בב"ד וא"כ בלא נמסר הוי מפ"כ ואך אף לשיטת הרמב"ם והראב"ד והר"ן שחלקו על הרי"ף ותירצו הסוגיא דפ' ד' אחין דלכן בשטר קידושין לא הוי שטר כיון דאינו ראוי ליתנו לבע"ד אבל היכי דראוי ליתן אף שהוא תחת יד העדים חשיב שטר עיי"ש מ"מ כאן הרי מוחה ליתנו שוב לא הוי שטר והוי מפ"כ ואף לשיטה המובא בקצה"ח סי' כ"ח דשטר כיון דנכתב מדעת המתחייב לא הוי מפ"כ נראה ג"כ דהיינו דוקא ביש לו דין שטר שיוכל למסרו ליד המלוה אבל אם אין יכולין למסרו לא נגמר עדותן וא"כ מאי מהני מה שצוה לכתוב וזה נראה פשוט בעיני וגם נראה ברור דאף אם מסרוהו שלא ברשות אין לו דין שטר אף לשיטת הרי"ף דעיקר באם מסרו היינו מסרוהו כדין וגם נראה להיפך דאם כתבו שטר אף בלא דעת המתחייב מ"מ אם צוה אח"כ ליתנו ללוה יש לו דין שטר דאל"כ גם שטר ממון בעינן לשמה עיין תוס' גיטין (ד' ד') ד"ה מודה וכן ראיתי כעת בפ"י על הטור סי' זה אף דראייתו אין ראי' כפי מ"ש לעיל ליישב קושיית התומים וכן לקמן גבי שטר שנמחל שעבודו משמע לולי טעם שנמחל שעבודו לא הוי מפ"כ אף דלא נכתב על מלוה זו ומהני שם אם קיבל קנין אח"כ וא"כ פשוט דעיקר הוא המסירה וכן מן הסברא לפי מה דקיי"ל דע"מ כרתי ורק ע"ח מהני משום דידוע שבא השטר ע"י הלוה להמלוה וא"כ ע"כ דעיקר הגדתן הוא מסירת השטר. שוב ראיתי שגם הנחה"מ בעצמו לקמן ס"ק י"ג כ' כעין זה דעיקר הוא מסירת השטר וא"כ דבריו שבכאן צ"ע:
ה) אבל אם קנו מידו וכו' ואפי' נשתהה ואין צריכין לחוש שמא פרע ויש חולקין וכו'. עיין ש"ך ס"ק ו' דהוא משום דאין יכול לטעון פרעתי נגד עדי קנין ואפי' לסברא האחרונה דאין כותבין היינו משום דחיישינן שמא יברר בעדים שפרע ע"כ ר"ל דהיינו דמחזי כשקרא לכתוב שטר שכבר נפרע ופשוט ועיין מ"ש בס"ק שאח"ז ובהגהות א"ב הביא לשון הרא"ש פ"ב דכתובות דכ' וז"ל דאין לחוש לפרעון דאם איתא דפרט איבעי לי' לאודיעו לסהדי שלא יחתמו ע"כ משמע דלא כהש"ך ע"כ ולא אדע איך דחה דברי הש"ך דהרי הרא"ש הוא סובר דאינו נאמן לטעון פרעתי נגד עדי קנין ולדידי' לעולם כותבין אם אין ידוע לעדים שפרע וע"כ מ"ש הרא"ש איבעי לי' לאודיעו לסהדי היינו שיפרע בפניהם או כדומה באופן שידעו שפרע ופשוט: ו) ויש חולקין ואומרים דאי משך מילתא טפי משלשים יום אין כותבין. הש"ך ס"ק ח' הקשה דהא גם תוך שלשים פסקינן דנאמן לומר פרעתי וא"כ אף תוך שלשים לא יכתבו ותימה בעיני לפמ"ש בס"ק ו' בארתיו לעיל בס"ק הסמוך דאף לדיעה האחרונה אינו נאמן לומר פרעתי נגד קנין ורק דאין כותבין משום מיחזי כשקרא וא"כ לענין מחזי כשקרא ודאי דלא חיישינן כיון דאין דרך לפרוע תוך שלשים וכ"ז דאין ידוע שפרע למה לא יכתבו ואך אני רואה דהש"ך ע"כ חזר בו ממ"ש ס"ק ו' דאף לדיעה האחרונה אין יכול לטעון פרעתי דהרי בס"ק ז' כ' דהעיקר כדיעה ראשונה וכן העליתי סי' ע' ס"ק ד' ע"כ ושם בסי' ע' לא כ' כלום לענין אם חיישינן למחזי כשקרא רק כ' שם דאין נאמן לטעון פרעתי נגד קנין וא"כ לפמ"ש ס"ק ו' דגם דיעה האחרונה סוברת כן א"כ איך העלה שם דעיקר דיעה הא' וע"כ דבס"ק ז' חזר וסובר טעם היש חולקין דאין כותבין משום דנאמן לטעון פרעתי ולא כס"ק ו':
ז) אם הלוה מותה בעדים וכו' ואם יאמר המלוה כיון שאינך רוצה שיכתבו לי תחזיר לי מעותי שומעין לו. עיין תשו' הרא"ש וז"ל ולפ"ז אין נ"מ בין ר"ת דסובר שיכול למחות לשאר פוסקים כיון דאף לר"ת צריך להחזיר מעותיו ע"כ וכ' התומים דנשמע מדבריו שני דברים הא' דאם אינו רוצה להחזיר מעותיו אף לר"ת כותבין דאל"כ הא יש נ"מ ביניהם ועוד נשמע דאם מותה איני נאמן לומר פרעתי אף לר"ת דלהחולקין פשוט דאינו נאמן וא"כ ע"כ דגם לר"ת אינו נאמן דאל"כ הרי יש נ"מ ביניהם ולא כהמבי"ט ע"כ. והנה לפי מה דפשיטא לי' דכותבין אף לר"ת אם אינו מחזיר ודאי דגם דין השני נכון דאינו נאמן לומר פרעתי דאל"כ אין כותבין (ואין לומר דאיירי בלא צוח המלוה שיחזור מעותיו דאז אין כותבין לר"ת ואז נאמן לטעון פרעתי דא"כ כיון דאין נ"מ נאמר ע"כ דאף לשאר פוסקים אין כותבין ונאמן אף לדידהו לפי דבריו) ואכן מדברי המחבר נראה פשוט דלא כדבריו רק לשיטת ר"ת לעולם אין כותבין אף באינו מחזיר לו מעותיו דהא כ' באין לב"ד וב"ד כותבין ומשמע דאיירי בשטר הלואה וכן משמע בהג"א שממנו מקור דין זה דבשטר הלואה איירי ואף דמה דנקט המחבר שרוצין לילך למדה"י באין לב"ד נראה דאיירי אף אם הודה בפניהם דאין יכולין לכופו להחזיר מעותיו שלא לוה עתה בפניהם וגם הוא תוך זמנו לכן נקט שהולכין למדה"י כמ"ש הפ"י או כמ"ש הדרישה דאיירי בלוה סתם לא התנו לכתוב שטר דאז אין כותבין אלא א"כ הולכין למדה"י באין לב"ד (עיין לקמן סי' ע"ג מחלוקת בזה והב"ח והש"ך סוברין דאף לוה סתם יכול לכופו ליתן שטר) מ"מ אף בהתנה לכתוב שטר משמע בהמחבר דאין העדים כותבין רק באין לב"ד והב"ד כותבין ולכן נראה דמ"ש הרא"ש דאין נ"מ אף דיש נ"מ דלר"ת דוקא הב"ד כותבין ולשאר פוסקים אף העדים יכולין לכתוב מ"מ ודאי דאין העדים יודעין הדין אם לכתוב או לא וע"כ באין לב"ד והב"ד כופין או להחזיר המעות ואם אינו מחזיר כותבין לו וא"כ אין נ"מ להמלוה וכל מעיין יראה כי דברי באמת וצדק דאיך נוכל לומר דאף לר"ת דיכול למחות יכתבו העדים לו שטר דמה להם לעדים בזה דהדין שצריך להחזיר המעות דאין זה מוטל רק על הב"ד לכופו וזה פשוט בעיני: ולפ"ז גם דין השני שכ' דאף לר"ת אין נאמן לומר שפרע צ"ע בעיני דשפיר י"ל דלר"ת אם הלוה מיתה ועי"ז לא כתבו לו העדים אפשר דנאמן שפרע אף להחולקין וכמ"ש המבי"ט והתומים הביא דברי התו"י ועיינתי שם וראיתי כי ספיקו הוא אם נאמן לומר שפרע מטעם הקנין ואף להחולקין דס"ל דנאמן פרעתי נגד קנין היינו משום דיש רעותא דאין בידו שטר אבל כאן דצוח והלוה מוחה אין כאן רעותא וזה צ"ע כי הוא סברא חדשה. אכן מ"מ צ"ע בזה מטעם אחר ואף בלא קנין דמהסברא נראה דלא גרע הא דהתנה לכתוב שטר מאם אמר לי' אל תפרעני אלא בעדים כיון שהלוהו ע"מ שלא יהי' נאמן לומר פרעתי דהרי איכא מ"ד המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים וכתבו התוס' משום דנראה שלא האמינו עיין ב"ב (ד' מ"ה) ונהי דלא קיי"ל כן י"ל דהוא משום דהי' יכול להתנות ולא התנה אבל התנה לכתוב שטר חזינן דלא האמינו ואין לך תנאי גדול מזה וכן הוא מסברא ויותר מזה אני מסופק להסוברין בסי' ע"ג דלעולם יכול לתבוע שטר א"כ אם תבע הוי כהתנה. שוב מצאתי בס' מקצוע בתורה לענין מ"ש התומים דעדים יכולין לכתוב שטר אף לר"ח השיג עליו וכ' דהרי הרשב"א כ' דלכן יכול למחות דהוי כמבטל שליחותם וא"כ איך יכולין לכתוב הא הוי מפ"כ. ועיין קצה"ח סי' ס"ז:
ח) ויש חולקין. הש"ך ס"ק י"ד הביא דברי רי"ו דהודאה אחר הודאה מצטרף לעשות שטר ובס' שע"מ תמה וחולק ע"ז דכיון לענין לגבות מלקוחות צריך שני עדים וכאן דהעדים אין יודעין זה מזה ושמא חד משקר שוב אין כאן שטר עיין שם בסי' נ"א שחיזק ג"כ סברא זו ואין נראה כלל ויש ראיות מהרבה מקומות דאין לחוש כלל כיון דיש שני עדים ועיין קצה"ח סי' למ"ד וסי' פ"א ובנתה"מ ובמ"ש שם:
ט) ואמר פרעתי. הקצה"ח ס"ק ו' הקשה להסוברין דגם פס"ד צריך דוקא כתיבה ולא אמרינן סתמא לכתיבה עומד א"כ ע"כ דלא הוי שטר עד שעה שמוכח מתוכו דהיינו מיום שני דכל שטר אינו תל עד סוף היום א"כ קשה בב"ב דפריך על רב ושמואל דאמרו מלוה ע"פ אין גובה מהיורשין מהי' חופר בור ונפל עליו שור והרגו ומת השור דיורשי בעל הבור חייבין לשלם ומשני דיתבי דייני אפימא דבירא ופסקו הדין כשהי' עדיין תי וקשה דמ"מ הפס"ד אינו גובה מאותו יום דיורשין כלקוחות ע"ש והנתה"מ מתרץ דבמלוה ודאי גובה מיורשין אף דהשטר נכתב באותו יום כיון דחשש אנפשי' לעשות שטר שייך נ"ד וה"נ בנזקין לא חילקו וראי' מכתובה עיי"ש ואין תרוצו מוכרת לומר דניזקין כמלוה וכמו דאינו גובה מלקוחות שקנו בו ביום מהיורשין כן י"ל דאף מיורשין אין גובה ומכתובה אין ראי' דהרי כן היתה התקנה ואף לא נכתב כנכתב דמי וכל כתובה הוא מיורשין דלא ניתנה לגבות מחיים. וליישב קושיית הקצה"ח י"ל בקל דאיירי דהב"ד כתבו תיכף האדרכתא ושמו הנכסים והוי כגבוי דודאי הב"ד יכולין לחייבו ואך בלא"ה נראה דאף דפס"ד אינו גובה רק מיום המחרת דמוכח מתוכו היינו משום דלדידן אף אי שעבודא דאורייתא אין גובה רק בשטר מהלקוחות מתקנת חכמים אבל לרב ושמואל דאין גובה מהיורשין הוא רק מטעם דשעבודא לאו דאורייתא ובפס"ד נראה דודאי שעבודא דאורייתא דהרי תנן במשנה ופסקה הרמב"ם פ"ט מה' שמיטה דאם כתבו הב"ד פס"ד אינו משמט דהוי כגבוי וע"כ דהנכסים משועבדים ועיין לקמן בש"ך ס"ק כ"ט וכיון דש"ד א"צ להיות מוכת מתוכו וממילא גובה מהיורשין:
י) פרעתי נאמן. עיין ש"ך ס"ק כ"ה כונתו דהסמ"ע הקשה על הג"ש שכ' דאף דציית דינא אם נתברר דלא פרע כותבין הב"ד פס"ד ואין הדין כן דאף נתברר דלא פרע אין כותבין ומתרץ הש"ך דהע"ש איירי כאן בפס"ד שבא ע"י טענות שהי' ביניהם ובזה כותבין והנתה"מ ס"ק י' בד"ה ואמר פרעתי הקשה על הש"ך דא"כ למה לי נתברר דלא פרע הרי בפס"ד להרמב"ם אינו נאמן לומר פרעתי אף בלא נכתב עיי"ש ולק"מ דהש"ך ע"כ מפרש לשון הע"ש דכ' נתברר דהיינו שהב"ד ביררו הדברים ע"י דעת התורה והנתה"מ הבין דנתברר היינו דצריך ג"כ לידע דלא פרע ואם כדבריו היכן מבואר בדברי הע"ש שהחיוב הי' ע"י שחייבו הב"ד וע"כ דהש"ך מפרש כן לשון נתברר ואף דהלשון דחוק דהי' לו לומר ונתברר דחייב מ"מ הש"ך דחיק ומוקי אנפשי' לפרש כן לשון הע"ש ומה שהאריך עוד הנתה"מ ודאי דבריו נכונים לדינא אך הם לפי מסקנת הש"ך דבפס"ד דאין נאמן לומר פרעתי וכותבין הוא רק בהודיעו ללוה אבל לפי מה שמפרש הש"ך להרמב"ם דאף בלא נכתב כלל אינו נאמן לא יעלו דבריו לתרץ קושיותיו וכבר מתרץ הש"ך כל מה שהקשה בסי' ע"ט ודו"ק כי קצרתי בזה גם עכשיו בהעתקה לא עיינתי:
יא) וי"א שהסופרים בזמן הזה חוששים לענין טריפת לקוחות שמא לא אמר להם כתבו. הש"ך ס"ק ל"ד הקשה דאם יש לחוש שלא אמר כתבו א"כ גם מלוה איך יגבה אם יטעון להד"ם דהא הוי מפ"כ וכל מה שראיתי בזה הוא דוחק ונראה דהנה ודאי רוב מצויין אצל כתיבת שטר מומחין הם והא דחוששין היינו משום דאין הולכין בממון אחר הרוב וכ"ז לענין לקוחות דאם לא אמר כתבו אין לו דין שטר א"כ חזקה שלהם הוא נגד הרוב וחיישינן למיעוט אבל לגבות ממנו כיון דשקרא לא כתבו ובודאי חייב רק מגזה"כ מפ"כ אין נאמנים לא עדיף מאיסור דהולכין אחר הרוב דחזקת ממון שלו אין מסייע לטענתו וזה דרך נכון בסברא אך עדיין קשה למה לא יהי' נאמן שפרע ואולי דאף דלא ידעו דצריך לומר להם כתבו מ"מ ודאי הודיעו ללוה שכתבו לו שטר אין שכיח שיפרע ולא יקח השטר והיינו דלהא ודאי לא חיישינן ואך אף דמשמע מהאחרונים דאין גובין מלקוחות אין מוכרח שכונת המחבר הוא כן רק אפשר דחוששין וצריך לברר ואולי יהיו העדים נאמנים דהוא דבר דעבידי לטעות ומהש"ך ס"ק ל"ג משמע קצת דרק חוששין וצריך המלוה לשבע ע"ז עיי"ש וצ"ע:
יב) לוה שבא לב"ד בשט"ח שבידו לכפות את המלוה להלותו וכו' יכיל לחזור בו. הש"ך ס"ק מ"ט הביא דברי הרמב"ן שחולק ע"ז וסובר כיון דנשתעבדו נכסי הלוה להמלוה לכן אין יכול לחזור בו והביא שתמהו על הרמב"ן מקידושין דאיכא מ"ד דס"ל דמלוה ברשות בעלים לחזרה והרי לא יהי' עדיף מאלו המעות עדיין ביד הלוה דמחויב להלותו כ"ש באם הם כבר בידו וכן בשואל קורדם דסבר ר"ה לא בקע בו לא קנאו ויכול המשאיל לחזור בו והרי נשתעבדו ג"כ נכסי השואל והלוה דאף במלוה ע"פ יש שעבוד נכסי והנתה"מ מתרץ דברי הרמב"ן דאף דאמת הוא דמחויב המלוה להלוות לו מ"מ אין לו קנין במעות שביד המלוה רק שהחיוב חל אגברא ויכולין ב"ד לכופו וא"כ התם בקידושין למ"ד מלוה ברשות בעלים לחזרה אין לו קנין במעות שלוה כ"ז שלא הוציאם ורק הוא מחויב להחזיר והב"ד יכפוהו אח"כ להלוות לכן בהלוה לאשה יכול לקדש אותה בהמלוה שהלוה לה וכן גבי קרדום מחויב להחזיר עיי"ש וכל דבריו תמוהים בעיני ואף מה שכתב דאף דמחויב להלותו אין יכיל לקדש בו האשה צ"ע בעיני דהא עביד אינש דינא לנפשי' וכ"ש במה שכבר תחת ידו והמלוה התפיסו בעצמו אך בל"ז הוא תימה דכיון דהמלוה מחויב להלותו עד שיכולין הב"ד לכופו ועשה כן המלוה והלוהו איך נאמר דמעשיו שעשה ונתן בעצמו אין להלוה בו קנין וגרע מהגביהו הב"ד זה דבר שאין לו שחר וכל הדברים הסובבים על קוטב זה אין לו מובן אכן מה יקרו לי דברי הג"ח שירד לעומק דברי הרמב"ן ותימה בעיני על אדונינו הש"ך שדחה דבריו כלאחר יד והמה כראי מוצקים דהרי כל סברת הרמב"ן הוא כיון דקנה המלוה נכסי הלוה לשעבודו מחויב להלוות לו וא"כ שפיר כ' הג"ת דכ"ז בשטר שנשתעבדו הנכסים מחמת השטר אבל בקידושין שם וכן בקרדום שאין שם שטר איזה ענין המחייבו והש"ך תמה דגם בע"פ נשתעבדו הנכסים ואנכי לא הבנתי דבמה נשתעבדו הנכסים והרי לא נשתעבדו רק מחמת המלוה שהלוהו ואם לא קנה המלוה וחייב להחזיר לו אין כאן שעבוד נכסים בשלומא בשטר דנשתעבדו מיד הנכסים קודם שהלוהו ע"י השטר א"כ עבור שקנה הנכסים חייב ליתן לו המעות לא כן במלוה ע"פ שאין לו קנין רק אם הלוה קונה המעות ואין המלוה מחויב שיהיו מעותיו אצלו או הקרדום כדי שיהי' לו שעבוד וזה ברור ועיין נחה"מ דהבעה"ת והרמב"ן איירי בשטר הקנאה דנשתעבדו לו מיד אף קודם שמסר הלוה השטר ליד המלוה ודו"ק:
עוד הביא הש"ך דהרשב"א הביא עוד ראי' דיכול המלוה לחזור בו מהא דכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ואיך כותבין שעי"ז יחייבו את המלוה להלוות ור"ל דאף דיטעון המלוה שכ' השטר שלא בידיעתו עכ"פ יהי' חייב לשבע ותי' הב"ח דבימי המשנה לא הי' עדיין היסת ולכן אף האידנא לא נתבטל דין המשנה והש"ך כתב דבחנם דחק ובאמת יהי' צריך לשבע דמשבועה לא ינצל לעולם ולא זכיתי להבין דברי הש"ך דודאי הוא קושיא גדולה על הרמב"ן דהא אף להרמב"ן כ"ז שלא נכתב השער אף אם הבטיחו להלוות יכול לחזור בו ולא יהי' עליו שבועה אבל אם יכתבו לו יוכל להשביעו ואיך שייך דלא ינצל משבועה לעולם ואם ידוע שאין המלוה רוצה לשבע באמת כל ריק ופוחז יכתוב על עצמו שטר ויחייב את המלוה להלותו ואולי כונת הש"ך דלא ינצל משבועה דמה יעשה אם יתבע אותו כך שחייב לו כו"כ ומ"מ זה דוחק דהרי מ"מ העדים מחייבין אותו ואולי לתבוע כן אין חצוף ואין אדם תובע אא"כ יש לו אבל כשיהי' לו שטר המסייע מעיז ומעיז וגם תי' הב"ח חוץ מהדוחק צ"ע בעיני דמ"מ איך יכתבו העדים ודילמא באמת הבטיח לו להלוות חמשים זוז והוא יכתוב שטר על מנה וכה"ג נראה דיהי' שבועה דאורייתא עיין סי' ע"ג דמשמע דחייב שבועה דאורייתא כה"ג וא"כ אף בימי המשנה משכחת שבועה וצ"ע ולי הי' נראה דהא בהא תליא דכיון דאם נאמר דחייב שבועה אין כותבין וכיון דחז"ל הרשוהו להעדים לכתוב ע"כ כתיבתן לא מגרע להמלוה ואין מחויב לשבע וצ"ע:
והקצה"ח הקשה על הרמב"ן לפי מה שמפרש הרמב"ן מנה אין כאן משכון אין כאן היינו משום דאגיד גבי' וא"כ ה"נ אין השעבוד יותר ממשכון ואיך קונה הלוה המעות שביד המלוה שיצטרך להלוות לו והא עדיין אגיד גבי לוה ותי' דודאי לקנין לא מהני אבל עכ"פ מהני שיצטרך המלוה להלוות ומתרץ בזה קושיית הש"ך מקרדום דהבטיחו קרדום מסוים צריך קנין ובשעבוד נכסים אין כאן קנין והשיג בזה ג"כ על המבי"ט בעובדא דצמר שהביא הש"ך דודאי לא קנה עיי"ש וכבר כתבתי בתי' לאה"ע דודאי אין פרושו דאגיד ואין כאן כריתות דכי ילפינן מגט דנבעי כריתות רק כונתם כפשוטו דלא נתן כלום עדיין דהרי אין עליו ליתן המנה רק אם תתקדש וכ"ז שלא נתן עדיין לא נתקדשה ובודאי בנתן לה שטר ונשתעבד ואמר לה התקדשי במה שאני משעבד לך נכסי מקודשת אבל כיון שאמר שתתקדש במנה שיתן לה והרי עדיין לא נתן וזה אגיד גבי' ר"ל שהוא בידו ולא נתקדשה דו"ק בזה כי קצרתי במובן אבל בקירדם הרי קונה עבור השעבוד כמ"ש דגם באשה מקודשת כה"ג. ובדברי המבי"ט לא זכיתי להבין דאף אם נחשוב דהמלוה מחויב להלותו ובנתן לו שטר הוי כנתן לו כבר והלוהו ונתן לו המעות עבור הצמר מ"מ כסף אינו קונה וכי עדיף השטר שחייב ליתן לו כסף מאלו נתן לו כסף עצמו ואין המבי"ט לפני:
והנה מדברי הריטב"א ותוס' רי"ד משמע דסוברין כהרמב"ן שכתבו בהא דאמרינן בקידושין (ד' ט"ז) אילימא דנתן לו שט"ח אדמיו היינו כסף ופירשו אם תאמר דמהני היינו כסף וכבר תנא אכן ודאי לא מהני דמלוה לאו כסף הוא ואין עבד נקנה בו ע"כ ודברים אלו מחוסר ביאור ואמת כי י"ל דשטר לא מהני כמ"ש לעיל דאשה אינה מקודשת בו אבל מה שכתבו דבמלוה אין קרקע נקנית בו והא התם במלוה איירי כגון שהמוכר חייב ללוקח ועבור המלוה רוצה הלוקח לקנות הקרקע בזה אמרינן מלוה להוצאת ניתנה ואין קונה שאינו נותן לו כלום אבל מה זה ענין באם הלוקח נותן שטר ומחייב עצמו אך לפי דברי הרמב"ן ניחא דכיון דהלוקח נותן שטר למוכר א"כ מחויב המוכר ליתן לו דמים עבור השטר וא"כ דמי ממש לכסף אכן אין החיוב שחייב המוכר ליתן ללוקח יותר מאלו הלוה לו והוי חוב ביד המוכר ואין קרקע נקנית בו ודו"ק: מ"ש הש"ך דאם ידוע שיגיע למלוה איזה הפסד ודאי דיכול לחזור עיין קצה"ח ונחה"מ לקמן סי' צ"ט דיש תקין המדינה דאף אם כבר משך המוכר קודם ובסי' ק"ד הביא הקצה"ח דברי הב"ח דהוי כמו אפותיקו למוכר ואך בס' גט פשוט כ' דיש חולקין על הב"ח: