אור ברסלב
אבני החושן חלק א חו"מ › סימן ל

אבני החושן חלק א· רבי שלמה רייזנר

חו"מ · סימן ל

סימן כט

א) ואם נראה לדיין שהדין מרומה צריך דו"ח להוציא הדין לאמיתו. הרמ"א לעיל סי' ט"ו כ' בשם הריב"ש דאף דצריך דו"ח מ"מ אינו ממש כדיני נפשות שאם יאמרו אין אנו יודעין יתבטל עדותן והתומים הקשה דהרי הש"ס רמי מתני' דאחד ד"מ צריכין דו"ח אהך דשטר מאוחר כשר ומשני ג' חרוצים והפוסקים פסקו ככל הג' תרוצים וחדא הוא הא דמשני ר"פ כאן בדין מרומה וע"כ לר"פ שוה לדיני נפשות ממש כמו שאמרו במשנה אחד ד"נ ואחד ד"מ בדו"ח וא"כ הדין דבאומר א"י שעדותו בטל ע"כ ולי נראה דודאי כיון דקיי"ל כאינך שנויי ע"כ דלא קיי"ל כר"פ דהרי קיי"ל דמהתורה ודאי בעי דו"ח רק חכמים תקנו דלא בעי כדי שלא תנעול דלת בפני לוין ור"פ הרי סובר דמן התורה לא בעי דו"ח רק בדין מרומה ויליף מקרא דבצדק תשפוט עמיתך ולדידי' לא תקנו חכמים כלל וע"כ הא דתפסו הפוסקים דברי ר"פ הוא רק מסברא דצריך לחקור בדין מרומה וא"כ אין לדמותו לדיני נפשות רק לענין שצריך לחקור כדי להעמיד על האמת אבל לא שיתבטל עדותן באין יודעין ואדרבה לכאורה יש ראי' להריב"ש מגמר' הנ"ל דהא קשה כיון דאנן אף דלא ס"ל כר"פ מ"מ מסברא צריך דו"ת וא"כ, למה הי' צריך ר"פ לחלוק על אינך אמוראי ולמילף מקרא לימא ג"כ מסברא כמו לדידן אלא ע"כ משום דאי מסברא אין לדמותו לד"נ וכמ"ש הריב"ש ובהמשנה דמשמע דשוה ממש וזה אין למילף מסברא וצריך קרא א"כ אנן דלא סבירא לן כר"פ ורק מסברא אמרינן אין לנו לדמותו לד"נ בכל הענינים ואמת להחולקין על הריב"ש יש לדחוק דר"פ לא מייתי קרא דריש לקיש דיליף מצדק צדק תרדוף דבדין מרומה בעי דו"ח דר"ל איירי בשאר חקירות ולא בשבע חקירות ור"פ ג"כ אית לי' דמדאורייתא כל ד"מ בעי דו"ח רק כיין דחזינן חילוק בין דין מרומה לשאר ניחא לי' לפרש המשנה דלא בטלו כלל דו"ח בדין מרומה ומ"מ לפי דברי הריב"ש א"ש טפי וכן מלשון הש"ע דכ' להוציא הדין לאמיתו משמע ג"כ כהריב"ש ולא מטעם דו"ח כר"פ רק ילפינן מצדק צדק תרדוף להוציא הדין לאמתו ודו"ק. ועיין קצה"ח כ' ליישב דברי רש"י פ' ד' אחין דכ' דאי מחקה לזמן קטלינן לה והתוס' הקשו עליו וכ' הקצה"ת דרש"י לא ס"ל כהריב"ש רק דבעי דו"ח ממש וממילא במחקה לזמן קטלינן לה דהוי דין מרומה ואם אין בו זמן לא הוי עדות עיי"ש, ולי דבריו צ"ע חדא דהא אין הרמאות בעדים וא"כ ע"כ דלא נפסל הגט ורק דהיא לא מהימנא וא"כ הגע עצמך אף דתאמר בעצמה שחייבת מיחה וכי קטלינן לה ועוד צ"ע בעיני דנראה דעדים הבאין להכחיש עדי דיני נפשית אין צריכין דו"ח והיינו שאף באומרים אין אנו יודעין באיזה חקירה רק זאת ידענו דההרוג נהרג ע"י אחר שוב לא קטלינן להרוצח ובל"ז אף לפי דברי הקצה"ח הי' יכול לפרש דרש"י סובר כהריב"ש רק כיון דהדין מרומה צריכה עכ"פ להביא עדים לפנינו וזה פשוט:

ב) אע"פ שאין עדי ד"מ צריכין דו"ח אם הכחישו זא"ז וכו' עדותן בטלה. הנתה"מ כ' דאם הב"ד חקרו אותם אח"כ אפי' לזמן מרובה בטל עדותן עיי"ש ותמה אני על עצמי דא"כ אף בלא חקרו הב"ד אותם הא אם הם עצמן מכחישין זא"ז בטל עדותן וא"כ לעולם יכולין העדים לבוא לב"ד ויכחישו עצמן ויתבטל מה שהעידו וא"כ בטל דין כיון שהגיד וכו' וגם א"כ איך משכחת שיתקיים כלל שום עדות כיון דיכולין לחזור. ומה שהביא הנתה"מ ראי' משטר שאמרו בזמנו כתבנוהו ועדים מזימין אותן דנפסלין למפרע וע"כ דאמירת בזמנו כתבנוהו הוא גמר לעדות מה שהעידו בשטר שזה לוה מפלוני והיינו דזה שנכתב בשטר שזה לוה הוי עדות כאלו נחקרה דאם לא היו אומרים אח"כ בזמנו כתבנוהו היינו אומרים עדותן קיימת ורק הזמן לא נחקר ואם אח"כ אמרו בזמנו כתבנוהו הוי כנחקר הזמן אף דהוא לזמן מרובה ונפסל השטר עיי"ש והוא לכאורה ראי' מוכרחת אכן כאשר עיינתי בו ראיתי כי אדרבה ממה שאנו אומרים דהעדים נפסלין למפרע הוא סתירה לדבריו דהא מבואר בב"ק במאי דפריך לאביי דאמר למפרע הוא נפסל והא כי אסהודי אטביחה פסולין הוי ומשני שהעידו תוך כ"ד של גניבה והיינו כיין דהיו יכולין לחזור מעדות גניבה עדיין לאו פסולין הוי וא"כ ה"נ גבי שטר כיון דהי' אחר זמן רב והי' יכולת בידם לומר שאחרוהו למה נפסלו למפרע וע"כ צ"ל דכל שטר אמרינן מסתמא בזמן הנכתב נמסר ולוה בו ותיכף הוי כנחקרה באיזה זמן ורק אם באו עדים והזימום מיישבין דבריהם ואמרינן שאחרוהו ואך כשאמרו בזמנו נכתב נחקרה מקודם וממילא נפסלו וכמו שכ' התומים דודאי למה להם לשקר ולפ"ז נראה בודאי דאם כבר נתקיים עדותן ויצאו מב"ד שוב לא מהני החקירה אח"כ לבטל עדות שנתקיים:

הנתה"מ הביא כאן קושיית הפ"י בגיטין דבעי מפני מה תקנו זמן בגיטין והקשה לפי דברי מהרש"ל דעדי נשים בעי דו"ת א"כ הא צריך זמן והנה לא אדע למה הוצרך הנתה"מ לפלפל בזה לפי מ"ש בעצמו בה"ק זה דזמן הנכתב בגט לא הוי כחקירה דעיקר צריך לידע אימת הגיע גט לידה וא"כ זמן הנכתב לא הוי החקירה ולא ק"מ רק להיפך קשה למה לא תקנו זמן משום דו"ח והיינו שיצטרכו לכתוב בגט זמן המסירה וזה הוא קושיא אחרת.

ונראה דהנה לעיל סי' כ"ח כתבתי דלכן לא שייך בגט מפ"כ דהעדים העושין קיום הדבר הם כמו ב"ד לענין קיום הענין ולא שייך בזה עדות בב"ד ואנן הרואין הגט הוי כמו שידעינן שנתגרשה עיי"ש וזה ג"כ כונת ר"ל שאמר עדות שבשטר הוי כנחקרה עדותן בב"ד וא"כ ע"כ לא קאמרו הפוסקים דעדי נשים בעי דו"ת רק היכי דאיכא בע"ד המכחיש כעובדי דאה"ע סי' מ"ב דהאשה אומרת לא נתקדשתי או בבאין לאוסרה ועיקר העדות לפני ב"ד אבל כ"ז שאין צריכין לבוא לב"ד א"צ דו"ח דהם בעצמן כב"ד ובזה שיבואו אח"כ לפני ב"ד א"צ לכתיבת הזמן בהגט ישוב מצאתי כן בהגהות דו"פ דהיכי דאין הכחשה א"צ דו"ח ולק"מ:

ובקצה"ח כ' דעדים שבשטר תיכף בעת שחתמו הוי כבאו לפני הב"ד ואמרו היום לוה ולכן לא בעי דו"ח כיון דאמרו היום ובעצמו הקשה על דבריו דמאי פריך בש"ס משטר מאוחר דאי ד"מ בעי דו"ח מאוחרין אמאי כשרין הא תיכף הוי כנחקרה ומה לנו בזה דאחרו השטר מ"מ בעת שחתמו היי כאמרו היום לוה ומתרץ דרש"י פירש מאוחרין דלוה בניסן והם לא כתבו השטר עד אייר וא"כ זה הוי כאלו העידו שזה ימים רבים הלוה וא"כ לא הוי דו"ח ע"כ ודבריו תמיהין דאדרבה יקשה לפ"ז דלמה פירש הש"ס דמאוחרין היינו שלא כתבו עד אחר הלואה ולכן פריך על המשנה לוקי דאיירי באחרו הזמן וכתבו תיכף ולא יקשה כלל ובפרט דאם כן הדין דבעי דו"ח חובה עלינו לפרש המשנה כן דמסתמא עשו העדים כהוגן וחתמו תיכף אך לפמ"ש דכתיבת שטר הוי רק כב"ד ולא דהוי כבאו לפני ב"ד וא"כ לא הוי כמו שאמרו היום לוה והא דאנן ע"מ אנן הוא לפי האמת דלא בעי דו"ח אבל אי בעינן דו"ח לא מיקרי עדות ואין שטר שכתבו אף בזמנו כאלו אמרו לפני ב"ד היום ואין כלל מקום וענין לזה. ועיין השמטה בסוף הספר:

ג) אם הכחישו עצמן בחקירות. הש"ך ס"ק ו' הביא דהרמב"ן סובר דאף הכחישו עצמן בחקירות עדותן קיימת והנתה"מ כ' דדיקא בזה אומר בשלשה וזה אומר בחמשה אבל באומר לא כי אלא בחמשה אף הרמב"ן מודה דעדותן בטל ע"כ. והנה בתשובה שהביא הבעה"ת שהשיבו לו חכמי לוניל מובא בתומים ס"ק ג' מבואר דאף באומר לא כי סובר הרמב"ן דעדותן קיימת ולא כהנתה"מ וע"כ צ"ל דהרמב"ן סובר דאף כה"ג י"ל דטעו ועיין מ"ש לקמן סי' מ"ג או אפשר דסובר כחכמי בריסק דאחד המוכחש מא' מצטרפין וא"כ גם כאן י"ל כיון דאין הכחשה בעיקר הממון מצטרפין או דאין על החקירות שם עדות והנתה"מ הקשה מא' אומר אכלה בד"ו וא' אומר אכלה אג"ה דאין מצטרפין ומה שתי' לא יעלה לפי מ"ש דאף במכחישין מצטרפין ואך נראה ליישב לפי שיטת הרמב"ן גבי חוקת ג' שנים דאף אם המערער מודה שאכל ג' שנים רק שא מר שאכל בגזילה ואין עדים אין כאן חזקה עיין נתה"מ לקמן סי' קמ"ה ס"ק ה' הביאו וא"כ בשלומא בממון דאף אם א' נתכחש והשני אומר אמת מגיע לו המנה אבל בחזקה אם ע"א אומר שקר לא נשאר רק א' אין כאן חזקה ולק"מ ואך בל"ז נראה דלא קאמר הרמב"ן עדותן קיימת רק באין הכחשה מן התובע אבל שם י"ל דסובר הרמב"ן כדעת האומרים דבאתרא דמוברי ואכל רצופין לא הוי חזקה וא"כ המחזיק מכחיש ע"כ אחד מהעדים לכן לא הוי חזקה:

ד) לא כי אלא באייר. הנתה"מ הקשה דגבי זה אומר בשלשה בחודש וזה אומר בחמשה לא קתני לא כי משמע דאף העידו בסתם ולא אמרו לא כי הוי הכחשה ואף בהרבה עדים אף במעידין שבא על הערוה שיכול להיות שני המעשים אמת שבא עלי' בשלשה בחודש ובחמשה ומתרץ דבד"נ כיון דאין עדות מיוחדת כשר מסתמא על מעשה אחת העידו עיי"ש ולפענ"ד דבריו צ"ע דהוא נגד הסברא שיבוא על הערוה שני פעמים ויבואו עדים על שניהם יפטור וכי אין הב"ד יכולין לשאול אותם אם מכחישין זא"ז ויבררו דבריהם ובודאי איירי המשנה באופן דידעינן שיש בודאי הכחשה כגון בהרג הנפש או באומר לא כי גם פשט לשון המשנה לא איירי בהרבה עדים רק בכת אחת א"כ ממילא עדותן בטל, גם מ"ש בא' אומר זו אשתו והשני אמר שזו אשתו דכ' הרמב"ם דלא נעשית א"א על פיהם דכל אחד לעצמו העיד והקשה הא בלא"ה הוי הכחשה בחקירות ואנכי לא אדע דהא גבי פלוני רבעני לרצוני דאמרינן פ"ד הרבה פירשו דאמרינן רבע לאחר הרי דזה לא הוי הכחשה בחקירות דעיקר העדות להרוג הרובע אין לנו נ"מ מי רבע וה"נ לולי דהוי נוגע הוי אמרינן דהיא א"א משום פ"ד:

ה) אלא באייר. עיין נתה"מ דאם כה אומרת בניסן הרג פליגי הנפש והשני אומרת לא כי רק באייר לא אמרינן דהורגין אותו ממ"נ דכיון דאין יודעין על איזה כת נהרג הוי עדות שאי אתה יכול להזימה ודבריו פשוטים ונכונים אך קשה לי דבב"ק (ד' ע"ד) דאמרינן שם מי מיתכחשו מציעאי דדינא כוותייהו עבדינן דיש בכלל מאתים מנה ומשלם האדון דמי השן והרי שם לא ידעינן על איזה כת משלם והוי עדות שאי אתה יכול להזימה ויש ליישב בדוחק גדול ולומר דחבלות, דמי למלוה דאין צריך בהו עדות שיכולין להזימה אף דלא שייך בהו נעילת דלת והדוחק מבואר:

ו) משלם ת"ש. קצת קשה בזה למה לא נימא לצרף חמשים של עד הק' עד חמשים של עד הר' וק"ן של הר' עד הש' וגם החמשים הנשאר מעד הק' עם הש' ועוד ק' הנשאר, מעד של הש' עם הת"ק ות' של הת"ק עם עד הח' ובאופן הזה ישלם ת"ש וחמשים ומצאתי שכבר עמד בזה בתשו' הר' משולם איגרא אך תרוצו הי' עלי' מקושי הבנה וצ"ע:

ז) וישבע שבועת התורה על מאה. עיין סמ"ע ס"ק ט"ו דדוקא ע"י עד הק' חייב שבועה ולא כשנצרפו וישאר ק' מן עד הת"ק כיון דחייב על ידו לשלם ומהנ"י משמע דאף עד הת"ק זוקק לשבועה ומהטור אין שום הכרת לומר דהיכי דנצטרף לממון לא מחייבין שבועה על הנשאר ודו"ק. ומה שלא כ' הטור דחייב שבועה ע"י הודאת עדים מדר"ח קמייתא וישבע על כל הח' מנה עיין באחרונים ולי נראה די"ל דאף דהוא תובע ט"ו מנה מ"מ כיון דיש ע"א על כל הט"ו וע"כ אתה צריך לצרף אותן הלואות כדי לשלם על ידן ת"ש ולולי הלואת י"ד לא הי' משלם ת"ש ולכן כיון דחשבינן כל עד לשלם על ידו שוב אין יכול לחייב שבועה דהרי כל העדים מעידין שמה שתובע איתו משלם א"כ על כל הלואה שתבע מעיד עד ששילם וגם ליכא למילף מפיו וע"א דשם על מה ששילם אינו נשבע ודוק כי קצרתי:

ח) וכן אם העידו סתם דנין הדבר כמוכחשין להקל. עיין באחרונים מה שתירצו מהא דכ' לעיל דמיישבין את דבריהם שלא יסתרו עצמן והנה התומים הקשה דבפסחים (ד' י"ב) דפריך אלו דייקינן בהנך סהדי דמ"ד שלש תחילת שלש ומ"ד חמש סוף חמש והוי עדות מוכחשת הרי דלא אמרינן דמיישבין דבריהם ובסנהדרין ג"כ דייק מהך משנה דא' אומר בשני בחודש ואחד אומר בשלשה עדותן קיימת ש"מ רובא דאינשי טעו בעבורא דירחא ואם נאמר דמיישבין דבריהם לקיים עדותן דילמא רובא לא טעו ורק משום דמיישבין דבריהם אמרינן דטעו עיי"ש ולי נראה דלק"מ דהנה אם רובא לא טעו מה נעשה אח"כ כשיבואו עדים להזימן ויאמרו בשלשה בחודש עמנו הייתם איך נהרוג אותם מכת מה שאנחנו ישבנו עדותן ואמרנו דהי' כונתו בשלשה וטעה בעיבורא הרי יותר נצטרך לומר דכונתו הי' באמת על שני ועד השני הי' כוונתו לשלשה בחודש כדי שיהי' הכחשה ולא נתקיים עדותן כדי שלא נקטול אותם וכן העדים עצמן יאמרו למה ישבתם את העדות לקיים וכדי להרוג אותנו אנן בתחילה הי' כונתינו להכחשה וכן בפסחים יאמרו כן ורק אם רובא דאינשי טעו ממילא נתקיים עדותן והוי ככיונו ליום אחד ואדרבה נראה דמשם דייק הר"ן דמיישבין עדותן דאף דרובא טעו היינו דרוב אנשים אין יודעין אבל מ"מ אין דרך לטעות ולהעיד וע"כ דזה משום דמיישבין דבריהם ודו"ק:

ט) דנין הדבר כמוכחשין להקל. הרמב"ן יליף זה מהא דפריך לרב דאמר עדות מיוחדת פסול מהא דאמרינן הודאה אחר הודאה מצטרפין נימא דאמנה דמסהיד האי לא מסהיד האי והרי דדנין להקל ובעניי לא אבין דהתם העדים אין יודעין אם מנה אחת הוא שפיר פריך איך נחייב ונוציא מספק כיון דלרב אף אם העדות אמת אין להוציא על ידם וצ"ע:

ו) אע"פ שלא ראו שני העדים המעשה כאחד. התומים צידד אי מדאורייתא כשר עדות מיוחדת או רק מדרבנן שלא תנעול דלת ולא ידעתי דהרי הוא ש"ם מפירש דיליף מקרא והנתה"מ כ' דשם במכות איירי בא' ראה מחלין זה וא' מחלין זה וכאן איירי משני מעשים דאחד אומר בניסן וכו' וגם זה תימה דגם זה הוא ש"ם מפורש בסנהדרין ויליף מקרא דאו ראה עיי"ש וגם מ"ש התומים שם ס"ק י"א ליישב מה שהקשה על הרמב"ם דפסק דעדות מיוחדת מהני ובפ' השולח פריך סתם ש"ס ואי בעדי חתימה מי מהני אמר לזה בפ"ט ולזה בפ"ע ותי' התומים דגיטין דמי לד"נ ולא ידעתי כלל דא"כ מאי דתי התם דילמא כר"י בן קרחה ס"ל והרי אף ר"י ב"ק לא אמר דמצטרפין רק בד"מ ופשוט ומשם ג"כ מבואר דמהני מדאורייתא דאל"כ למה כשר בגט אמר לזה בפ"ע ולזה בפ"ע:

יא) הא דהלואה אחר הלואה מצטרפין כשתבע שני מנים דאל"כ הרי ע"א מוכתש מהתובע. עיין סמ"ע ס"ק כ"א דהודאה והלואה מצטרפין אף דעד המעיד על ההודאה הי' קודם זמן של המעיד על ההלואה אף בלא תובעו רק מנה אחת די"ל דהודה קודם שהלוה ע"כ והשטה"מ הקשה דהא מ"מ התובע מודה דעד הראשון בטל כיון דלא הוי רק כאומר אמנה הי' דברינו ולדעתי לק"מ דהרי הודאה הוי תוב גמור ואף דהי' דעתו שילוה ממנו מ"מ הרי מצינו בשטרי הקנאה בב"מ (ד' י"ג) דמיד נשתעבד לו ואף דהי' דעתו שילוה לו ופשוט:

עיין תומים הקשה דאף בהודאה אחר הודאה כשאין תובע רק מנה למה נצטרף והרי בגמר' פרכינן לרב דאמר הלואה אחר הלואה אין מצטרפין דסובר עדות מיוחדת פסול הודאה אחר הודאה נמי נימא האי מנה דאודי קמי האי לא אודי קמי האי ומשני דאמר לי' בפירוש האי מנה דאודית לי קמי פלניא אודי לי וכו' וא"כ אף לדידן יקשה נהי דלא פסקינן כרב הוא רק דאף שני מנים מצטרפין אבל באינו תובע רק מנה למה נאמר דאותן הודאות הי' על מנה אחת מספק נימא דהי' על שני מנים וכמו שדייק הרמב"ן מכאן דמספק דנין אותן כמכחישין להקל וה"נ כיון דאינו תובע רק חד מנה נידון אותם כמכחישין ונימא דהוא מנה אחרת וממילא נתבטל ע"י תביעת התובע כיון שאינו תובע רק מנה אתת ע"כ ולדעתי לק"מ דבשלמא לרב דגזה"כ הוא דאין עדות מיוחדת מצטרפין ואף דלא איברי סהדי אלא לשקרי והרי עכ"פ חייב לו מנה דע"ז יש שני עדים מ"מ כן הוא גזה"כ דאין מוציאין על ידם שפיר פריך דאף הודאה אתר הודאה לא יצטרף שמא מנה אחרת הוא אבל לדידן דרק היכי דאין להם נאמנות אין מצטרפין אבל אם ידעינן בודאי שחייב לו שפיר מוציאין ממנו א"כ ממ"נ בהודה לו שני מנים אם באמת הודה הרי חייב לו שני מנים ואם תאמר דהכל שקר מאי מנה אחרת יש כאן שנאמר דאין זו מנה הראשונה והרי אף מנה אין כאן ורק כיון שהודה לפני שני עדים נתחייב במנה וא"כ זה החיוב ודאי אין כאן רק מנה אחת דיותר אין יכולין לחייבו וע"כ דמנה אחת הוא אותה שחייב מכח הודאה ראשונה והוא ברור:

יב) כגון שאומר אחד בב' בחודש וכו' וטעי בעבורא דירתא. התומים הביא דעת כמה פוסקים דאם שני העדים אומרים ביום אחד ואח"כ באו מזימין לא יהבינן להו טעותייהו לומר שמא שניהם טעו בעבורא דירתא ואם אמרו בב' בחודש הי' המעשה ובאו עדים ואומרין בב' בחודש עמנו הייתם קטלינן להו ולא אמרינן דילמא טעו והקשה התומים דבסנהדרין (ד' מ') פריך אלמה לא משכחת שמונה חקירות והאיכא כמה בשעה וקאמר לאביי וכו' ולרבא דאמר טעו אינשי טובא מאי איכא למימר ר"ל דאין נ"מ בכמה בשעה כיון דאף ביותר משעה טועה ע"כ והרי עדיין נ"מ דאם שניהם יאמרו שעה אתת בשוה בחצי שעה ראשונה ואז לא ניתיב להו טעותייהו ע"כ קושיית התומים.

ונראה דלפי דבריו יותר יקשה לכ"ע הא נ"מ דאם נשאל בכמה בשעה אי בחצי ראשונה או בחצי שני' לא נצטרך ליתן להם טעותייהו כ"כ רק לפחות חצי שעה וכבר הקשה כן המהרש"אאכן לפענ"ד דאין עיקר החקירות כדי שיוכלו להזימן ולהרוג אותן רק עיקר החקירה והשאלה כדי לבטל עדותן דשמא ע"י החקירה יכחישו עצמן וכן מוכת מלשון הכתוב והנה אמת נכון הדבר היינו ששניהם כיונו כאחד עדותן וכמו דאמרינן זה אומר בסייף וכו' אין זה נכון וכן הסברא דאם עיקר החקירה כדי שיוכלו להזימן הי' די בחקירה בכמה, בחודש ולא מצינו רק דהזמה תלוי בחקירות אבל לא החקירות כדי להזים וא"כ שפיר קאמר הש"ס הא טעו טובא וא"כ אף אם אחד יאמר בחצי הראשונה והשני יאמר בתצי שני' לא יתבטל עדותן וא"כ למה נתקור ע"ז וכל תקירות השעות שמא יאמר זה בשני וזה בחמשה ויתבטל ודו"ק כי כן נראה ברור:

ועיין ברש"י שם במשנה ד"ה באיזה יום של שבת כ' דאף דכבר שאלו להם בכמה בחודש מ"מ שואלין להם בכמה בשבת משום המזימין שמא יתנו לב על זמן השבת ולא יתנו לב על זמן החודש והמהרש"ל הקשה למה לא פירש ביותר משום דיוכלו להזימן יותר דעל יום החודש טועין בעבורא דירחא והמהרש"א תי' דבלא"ה נוכל להזימן דניתיב להם כל טעותייהו ותמהו עליו דמ"מ נ"מ דלא נצטרך ליתן להם טעותייהו והתומים תמה ביותר על המהרש"א דשם בע"ב גבי בכמה בשעה הקשה המהרש"א דילמא שואלין בכמה בשעה כדי לקצר וניתן להם זמן קצר לטעות שלהם א"כ סותר עצמו ולי נראה בזה דהנה הרי אנו רואין דאין לחקור ולשאול כדי לקצר טעותייהו דאל"כ קשה לאביי ורבא דאמרו אדם טועה בשעור זה ואמרו דזה דאמר בשלש כונתו לתתילת שלש וזה שאמר בחמש כונתו לסוף חמש ואח"כ ניתן להם טעותייהו ולמה אין מדקדקין שמא יאמר זה שהי' כונתו לסוף שלש וזה לתחילת חמש ולא נצטרך ליתן להם בטעותייהו כ"כ ונוכל להזימן בשעור הקטן ביותר וע"כ כיון דהתורה לא ציותה לחקור ע"ז אין לנו לחקור ולשאול ואף דנצטרך ליתן להם שעור גדול אין לנו בזה כיון שכבר אמרו באיזה שעה וה"נ אם כבר אמרו בכמה בחודש והוא עצמו יום השבת למה לנו לחקור על יום השבת ואף אם תאמר דהדין לשאול אין זה מהחקירות ורק הא דשואלין בתתילה על איזה חודש בשנה ואח"כ באיזה יום בחודש ואח"כ באיזה שעה ביום היינו למעט זמן מהזמן שכבר אמרו ולהקטין הזמן ואין זה ממה שכבר חקרו וכן בכמה בשעה הוא להקטין מזמן שכבר אמרו שפיר הקשה המהרש"א דנמעט כמו בכמה בחודש אף דיכולין ליתן להם טעותייהו לכל החודש שיאמרו המזימין כל החודש היו עמנו מ"מ כיון דמקטין הזמן שפיר הוי חקירה אבל יום השבוע דהוא בעצמו יום החודש ורק כדי שלא נצטרך ליתן טעותייהו זה אינו חקירה ויש ליישב בזה עוד מה שהקשה התומים אך כבר יצאתי לאריכות ודו"ק: יג) וטעו בעבורא דירחא. התומים הביא תשו' הרא"ש דכ' בנידון גט שכתוב בו ברביעי בשבת כ' לחודש ויום כ' לחודש הי' בשלישי בשבת וכ' דכשר הוא דמה דיני נפשות אמרינן דטעו כ"ש זה וכו' ואע"ג דלאחר רובו של חודש לא אמרינן דטעו הכא אין חילוק דע"כ טעו דאם רביעי הוא אינו כ' לחודש והתומים תמה דמאי כ"ש הוא זה וגם מה זה שכ' דע"כ טעו הא גם בד"נ ע"כ טעו ע"כ ולי לק"מ דודאי בד"נ הא חסר מהחקירות ואם מכחישין דבריהם ולא עבידי דטעו ע"כ משקרין אבל בגט דאין שום חשש רק משום שמא הקדימו זמנו ואם היו רוצין להקדים הי' להם לכתוב בג' בשבת שלא יהא נראה הקדמתן וכיון דנראה הקדמתן אין שום חשש וע"כ טעו והי' בכ"א בחודש ואין צריך כאן לחקירות שנאמר כיון דאין מכונין פסול ודו"ק ובגוף תשו' הרא"ש עיין לקמן סי' מ"ג שהארכתי:

יד) אחד אומר בניסן פרעו מנה וכו'. הסמ"ע ס"ק כ"ז כ' דכאן נמי איירי דהלוה אומר שפרעו שני מנים והתומים הקשה דאף אם הלוה אינו אומר שפרעו רק מנה מ"מ הרי יש לו מיגו דהי' יכיל לומר שפרעו שני מנים ובשלמא לעיל במלוה הוי מיגו להוציא אבל כאן למה לא יהי' נאמן במיגו והנתה"מ כ' דהסמ"ע אזיל בשיטת מהרש"ל דג' שתבעו מנה והי' אחד בע"ד ושניהם עדים והוציאו ואח"כ הודו צריכין להחזיר וע"כ הוא משום דהודו דהעדים פסולין וה"נ הרי אומר שאחד משקר ופסול עיי"ש ואני לא אבין דע"כ טעם של מהרש"ל לפי שהוציא שלא כדין או מאיזה טעם אחר יהי' מאיזה טעם שיהי' ועיין קצה"ח שפקפק עליו בסי' ל"ב אבל כאן הרי ממש הדין של רבה ור"י דאמר אין שטרא זייפא ולא ידעתי כונת הנתה"מ בזה דלכאורה קושיית התומים הוא קושיא גדולה דשם קיי"ל דהיכי דקיימא ליקום ונראה לתרץ קושיית התומים דהנה בפשוט דזה הוא המיגו דאין מודה במקצת נאמן במיגו שהי' כופר הכל או שהי' כופר יותר דאין יכול להעיז ולכפור יותר אך הקושיא הוא דמיגו דהעזה דלא אמרינן הוא רק לאפטורי משבועה אבל לאפטורי מממון אמרינן אף מיגו דהעזה ואך לקמן כללי מיגו אמרתי ליישב קושיית הקצה"ח שהקשה מה לי ממון מה לי שבועה ואמרתי דזה הוי ספק אם איש זה יכול להעיז ולכן אין להוציא ממון אף דיש לנו ספק על איש הזה אם הוא יכול להעיז והארכתי שם ולפ"ז כאן בספק מיגו נגד שטר לא אמרינן ודו"ק ואף דכתבו קצת פוסקים דהיכי דיש לו עד מסייע יכול להעיז אכן לא אמרו זה רק לגריעותא דהיכי דנאמן ע"י טעם דאין מעיז אם יש ע"א מסייע אמרינן דאינו נאמן עיין מ"ש בזה בסי' פ"ז ובחידושי לאה"ע סי' י"ז בענין אין אשה מעיזה פני' בפני בעלה אבל ודאי לטיבותא לא נאמר דודאי יעיז ודו"ק:

טו) פרעתי. עיין קצה"ח ס"ק ט' ועיין לקמן סי' פ"א בנתה"מ ובמ"ש שם דהעיקר דאם יש שני עדים לא אמרינן דא' משקר:

טז) אבל דיין שהעידו לפניו אינו מצטרף עם אחד שהעיד לפניי. דין זה נובע מש"ס כתובות (ד' כ"א) דאמר שם מאי דקמסהיד סהדא לא מסהיד דיינא ולכאורה אין דין זה מוסכם דהרי הראב"ח פירש שם דכונת הש"ס דחסר מקצת מן הקיום דאין על עד השני רק מחצית הקיום עיין בש"ך סי' מ"ו ס"ק מ"ו וכן לפי' התוס' שהביא שם הש"ך בשם הריטב"א דאיירי דהעד העיד גם על עד השני וכונת הש"ס דנפיק לכי ריבעא דממונא ע"פ ע"א א"כ אין ראי' כלל שלא יוכל ע"א להצטרף עם הדיין ולכאורה קשה על המחבר לפ"ז דהש"ך הביא שם דהב"י הגיה בר"ן דגרס על העד ועל הדיין וסובר דאף אם אחרים מעידין על עד ועל הדיין פסול הקיום מטעם דחסר מקצת מן הקיום א"כ לכאורה אין ראי' לכאן אך זה יש ליישב דשם ג"כ אף דחסר מקצת מהקיום היינו כשאנו רוצין לקיים העדים החתומין על השטר אין כאן קיום שלם אבל מ"מ יוכשר השטר משום דהרי הדיין עכ"פ מעיד דנתקיים לפניו השטר א"כ ודאי זה חייב לזה ומה לנו בעד השני דאין עליו רק מקצת הקיום וא"כ נשמע דאין דיין ועד מצטרפין לחייב ושפיר ממילא שמעינן הך דינא דהכא וכן פירש בס' שע"מ כונת הש"ס מאי דקמסהיד סהדא עיי"ש אך לפי פירוש הראב"ח והריטב"א אין מקור לדין זה ודו"ק כי קצרתי:

יז) אם העידו על חצי דבר וכו' אפי' העידו שנים בשער אחד ושנים בשני אינו כלום. עיין סמ"ע ס"ק ל"ט בשם התוס' מה שתירצו דקשה מהא דג' כתות שהעידו כל כח על שנה אחת דהוי חזקה והנה הרי"ף תי' דכיון דמהני כת אחת לענין שיצטרך המחזיק לשלם לכן לא הוי חצי דבר ועיין בשע"מ הקשה דלהרי"ף איך יצטרפו עדי מודעה עם עדי האונס הא הוי ח"ד ולי עוד קשה דהרי בא' אומר אכלה חטים וא' אומר אכלה שעורים קיי"ל דהוי חזקה והיינו שמתרץ הר"ן כיון דאין עדותן על גוף הדבר דאין נ"מ לענין לכן לא איכפת לן מה דא' מוכחש מהמחזיק עיין חידושי הר"ן לסנהדרין והנתה"מ לעיל ס"ק ג' כיוון לדבריו והרי בזה לא יצטרך המחזיק לשלם וא"כ איך יצטרפו אז ג' כתות ודוחק דאה"נ כה"ג לא מצטרפין וגם סברת הרי"ף הוא דוחק לכאורה ולכן נראה דאולי כונת הרי"ף למה שמצאתי בש"מ ב"ב דמתרץ הקושיא הנ"ל דלא שייך חצי דבר רק בשערות דהן הגדלות אבל בעדי חזקה דאין חזקת הקנין רק לראי' על הקנין לא שייך בזה ח"ד וזה ג"כ כונת הרי"ף דהם אין באין על הקנין ואדרבה הם באין לחייב התחזיק ואין כונתו דבאין לחייבו רק ר"ל דאין מעידין על הקנין ורק אנן פוסקין ע"י אומדנא דאין אדם מניח לחבירו לאכול פירותיו ג' שנים לכן אין שייך בזה ח"ד ולפ"ז ל"ק מידי:

יח) התומים הביא דברי הרמב"ם דשלשה עדים שאמר אחד א"י בחקירות עדותן קיימת וכמו שפירש רבא המשנה בפ' היו בודקין (ד' מ"א ע"ב) ותמהו עליו דהא הש"ס מסיק התם כמאן דלא כר"ע דתקיש שלשה לשנים וא"כ אנן דקיי"ל כר"ע דמקיש שלשה לשנים ואף בשלשה נמצא אחד קרוב או פסול עדותן בטלה וא"כ איך פסק כאן דעדותן קיימת כיון דרבא תלה זה בזה ומה שתי' הלח"מ דהרמב"ם איירי כשלא העידו תכ"ד חוץ ממה שכבר דחה התומים דבריו אין מקום דהרמב"ם יכתוב דין אחר לפי היוצא מהגמר'. ונראה בישובו דהנה המפורשים הקשו דרבא דאמר מתני' דלא כר"ע יקשה אלא כמאן דהרי לא מצינו מי שיחלוק עליו אמת דהתוס' שם תי' דר"ש פליג על ר"ע אכן הקדמונים כולם פה אחד דהכל מודים בזה דנמצא אחד קא"פ עדותו בטלה ונראה דהנה קשה לפי המבואר שיטת הרמב"ם דצירוף קרוב או פסול שיתבטל העדות הוא רק בשעת ראי' ולא איכפת לן בהגדה מה שהגידו בב"ד כאחד עיין לקמן סי' ל"ו ואם בשעת ראי' כשר הי' ואח"כ נפסל לא נתבטל העדות ע"י צירוף שלו וכן כ' התומים שם בפשיטות וא"כ קשה דמאי קאמר דלא כר"ע דמה ענין צירוף פסול בשעת ראי' לזה האומר בחקירות איני יודע דכל המעיד שראה שפלוני הרג רק עתה אינו זוכר באיזה יום הרי אין הפסול בשעת ראי' ובפרט לפי דברי הר"ן המובא בקצה"ח ס"ק ב' דבאומר היום הרג א"צ דו"ח א"כ בשעה שראה שהרג הי' בודאי כשר דהרי ראה שהיום הרג וא"צ לידע כלל איזה יום בחודש וא"כ מה סברא שיפסול עדותן ע"י שאומר א"י והוא קושיא גדולה לכאורה.

ונראה דהנה שם במכות (ד' י') במשנה דנמצא קו"פ עדותן בטלה קאמר רבי בד"א בזמן שהתרו בהם היינו שהקרוב התרה בהרוצת אבל לא התרה מה יעשו שני אתין שראו באחד שהרג הנפש וקאמר שם רבא דשאלינן להו למחזי אתיתו וכו' ונראה בעליל דדברי הרמב"ם דסובר דצירוף קרוב תלוי בשעת ראי' הוא רק אליבא דרבי דסבר דצריך להתרות ואליבי' קאמר רבא דאם למחזי אתא לא ביטל העדות אבל למאן דפליג על רב ודאי דאין תלוי בראי' רק בהגדה אם נצטרף אז קרוב א"פ נתבטל העדות ולפ"ז הא דאמרינן בש"ס כאן כמאן כר"ע הוא שלא אליבא דרבי דתלה ביטול העדות בצירוף בשעת ראי' רק אליבא דמאן דפליג על רבי ונראה דס"ל להש"ס דר"ע דלא מחלק בין התרה הקרוב הוא בעצמו דלא כרבי והיינו דרבי פליג עליו ואף דבסנהדרין (ד' ט') קאמר וקמפלגו בפלוגתא דרבי ור"י אליבא דר"ע היינו בדין נמצא קרוב א"פ דזכר ר"ע או ע"כ נצטרך לפרש כאן פ' היו בודקין כמאן כר"ע היינו כר' יוסי אליבא דר"ע עיקר. היוצא מדברינו דהא דאמרינן כאן דבאומר אחד א"י עדותן בטלה הוא רק למאן דפליג על רבי וסובר דהצירוף קרוב תלוי בשעת הגדה ולפ"ז מיושב קושיית המפורשים דאמר כמאן כר"ע היינו דלא כרבי ולפ"ז ממילא מיושב דברי הרמב"ם דסובר דבשלשה שאמר אחד איני יודע עדותן קיימת דלפי שיטתו דפסק כרבי דעיקר צירוף קרוב הוא בשעת ראי' א"כ באומר א"י אין כאן ביטול דהרי בשעת ראי' כשר הי' ודו"ק:

ט) הב"י הביא כאן תשו' הרשב"א העתיקו הש"ך בס' תקפו כהן וזה לשון השאלה אחד שמכר קרקע לחבירו ובאו שני עדים ואמרו כי תנאי הי' בהמכירה שאם יחזור לו מעותיו עד שלש שנים שיהא המכר בטל והלוקח הביא עדים שלא הי' תנאי והשיב הרשב"א כיון דלדברי כולם ירד הלוקח ברשות אלא שזה מביא שצריך להסתלק הרי הקרקע בחזקת לוקח ולא בחזקת מרא קמא וכ"ש לדעת ר"ח דתרי ותרי הוי ספיקא דאורייתא ומהני תפיסה אפי' בעדים ואף דאין קרקע נתפס מהני לזה שירד ברשות ע"כ ותמה שם הש"ך בת"כ דהא בכל ספק בקרקע מוקמינן בחזקת מ"ק ופירש הש"ך דכונתו דאחר שלשה יוכל לסלקו לכן הוי בעלים עד אותו זמן כיון שאין יכול לסלקו חיך שלש וגם ע"ז חולק הש"ך גם אין לשין התשובה משמע כפרושו גם שיסתלק משמע שיהי' המכר בטל למפרע וגם מה זה שכ' וכ"ש לדעת ר"ח דאדרבה אם הי' המכר מכר גמור גרע להמחזיק מה דתרי ותרי ספיקא דאורייתא ודו"ק. ואשר הנראה לפרש כונת הרשב"א ע"פ מה שאמרתי כבר להסביר טעם הסובר דתרי ותרי הוי ספיקא דאורייתא ולא מוקמינן אחזקה והרי כיון דספיקא הוא הי' לנו לאוקמא אחזקה כמו בכל ספק ואמרתי ע"פ סברת התוס' פ' מרובה דהקשו להימני עדים האחרונים במיגו דהוי פסלו לקמאי ותירצו דמיגו לא עדיף מעדים ולא עדיף מאלו יש עוד עדים אחרים עמהם ותרי כמאה עיי"ש וא"כ ה"נ כיון דעדים מוציאין מחזקה א"כ לא עדיפא החזקה מעדים ועדים המסייע להם החזקה לא עדיפי מאלו יש עוד עדים עמהם ותרי כמאה לכן הוי ספיקא דאורייתא ותה"ל מצאתי הדברים בישועות יעקב בחידושיו לאה"ע ואך לפ"ז צריך להבין מ"ט דמ"ד דלא הוי רק ספיקא דרבנן ומדאורייתא אוקמא אחזקה ואמרתי סברתם דהנה בחזקה מצינו שני דברים הא' חזקת הגוף דאמרינן דלא הי' כאן שינוי ממה שהי' קודם כדיליף מנגע וחזקה כזו קראו האחרונים בירור דברים דאין לנו לחוש שמא נשתנה אכן עוד מצינו גדולה חזקה דאף דיש ריעותא ואין אנו יודעין כלל האיך הי' מקודם ושמא אף בתחילה נתחזק שלא כדין מ"מ אין הב"ד מוציאין הדבר מחזקתו מהמוחזק בה כעין שאמרו בפ' האשה שנתארמלה גדולה חזקה כיון שאכלו תרומה בגבולין לא הוציאו אותם מחזקתם עיי"ש ודוגמא לזה מצאתי במפורשים שתי' בקושיית התוס' גבי ה"ז גיטך אם מתי דאסורה לאכול בתרומה מיד והקשו דא"כ כל אשה לא תאכל בתרומה רק בפני בעלה ותי' דגבי גט נפל חזקתה אבל בכל אשה אף דחיישינן שמא ימות מ"מ חזקתה האוכלת בתרומה עד עכשיו לא איתרע עיין בישועות יעקב באה"ע סי' קנ"ו וזה ג"כ טעם הסובר דאוקי מדאורייתא אחזקה אף דיש עדים נגד החזקה ולא עדיף החזקה עם העדים המסייעין לה מן עדים שכנגדה ח"מ אין הב"ד מוציאין מחמת ספק מחזקה שנתחזק עד עכשיו ואם מחמירין זה רק מדרבנן. ועתה נחזור לתשו' הרשב"א הנה כבר כתבו האחרונים דחזקת מרא קמא הוא כמו חזקה באיסורין ולא כחזקת ממון דרק אמרינן בה הממע"ה רק אמרינן דלא הי' בה השתנות ורק נגד זה הרי יש עדים כאן לבטלה דהרי שנים אומרים שלא הי' תנאי ואף דשנים מכחישין הא כאן המחזיק דהוא הלוקח מחזיק בה עכשיו ואם אין על הב"ד להוציא מחזקה הרי ישאר ביד המחזיק וזה שכ' הרשב"א כיון דירד ברשות אין להוציא ממנו וסיים וכ"ש לשיטת הר"ח דהוי ספיקא דאורייתא ודאי איתרע חזקת מ"ק ואין להוציא ודו"ק ואף אם נמצא חולקין על הרשב"א עיין לקמן סי' מ"ו בקצה"ח ס"ק כ' ובמ"ש שם מ"מ דברי הרשב"א עכ"פ מובנים בלי גימגום:

תוכן העניינים

אבני החושן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה