אור ברסלב
אבני החושן חלק א חו"מ › סימן כח

אבני החושן חלק א· רבי שלמה רייזנר

חו"מ · סימן כח

סימן כו

הלכות עדות:

א) כל מי שיודע עדות לחבירו ויש לחבירו תועלת בעדותו חייב להעיד.

הכ"מ כ' דמלשון רש"י משמע דע"א אינו חייב מדאורייתא והנתה"מ ראיתי שהי' הדבר פשוט בעיניו דאינו מחויב מדאורייתא (ובהגהות א"ב ראיתי דדייק מלשון הסמ"ע ס"ק ד' דכ' דיכול להרויח ע"י עדותו משמע דאף ע"א מחייב ואין מוכרת מלשונו דהא כן הוא ג"כ לשון רש"י דמינה דייק הכ"מ דאינו מחויב) וכ' הנתה"מ דלכן בע"א חל השבועה בנשבע שלא יעיד. והנה לדעתי צע"ג בזה ומהנראה דאף ע"א חייב מדאורייתא להעיד וגם מרש"י נראה שאין כונתו כן וז"ל שם על הא דאמרינן הכובש עדותו דחייב בדיני שמים ופריך דאורייתא הוא אם לא יגיד ונשא עונו ומשני התם בתרי קמ"ל אפי' תד וכ' שם רש"י שני פירושים דמנ"ל דהתורה בתרי איירי חדא דהתורה מיירי דהיכי דלא יעיד יפסיד ממון ועוד דבכל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים ומפירוש זה דייק הכ"מ דרק שנים מחייבין דגזה"כ הוא דעד ר"ל שנים וקשה לי על פירוש השני דאם גזה"כ הוא א"כ ריש פ' שבועות העדות דאמרינן הכל מודים בעד שכנגדו חשוד על השבועה שכפר עדותו חייב קרבן כיון דאם הי' מעיד הי' מחייבו ממון ולמה לא נמעט מקרא דכ"מ שנאמר עד הרי כאן שנים וכן למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי דחייב ע"א קרבן שבועה והרי איתמעט מקרא וע"כ צ"ל כמ"ש התוס' בסוטה (ד' ב') דכאן אף דכתוב עד סברא הוא שאף ע"א כיון שמפסידו ממון חייב וא"כ ע"כ דאין כאן גזה"כ דדוקא שנים ועוד קשה דהא ודאי דנפש כי תחטא ושמעה קול אלה משתעי אף באחד דהרי הודה אחד והשני כפר השני חייב וא"כ אף אם נפרש דקרא והוא עד משתעי ביש כאן שנים למה לא נאמר דרק לענין קרבן שבועה גזה"כ הוא אבל מ"מ הסברא הוא דבכ"מ דיש תועלת בעדותו חייב להעיד כמו דאיתמעט עדי קנס ועדי קרקע אף דודאי לא נאמר דעדי קרקע וקנס אינן מחויבין להעיד ולכן נראה דמ"ש רש"י דכ"מ שנאמר עד הרי כאן שנים הוא רק לס"ד ומפרש דכונת הש"ס דאי מהתם ה"א דרק שנים דכתיב והוא עד והרי כאן שנים קמ"ל בברייתא דאף ע"א חייב ונראה דהא דהוצרך רש"י לפירוש השני דלכאורה קשה הא בפ' שבועות העדות מבואר כפירוש הראשון דאין הכתוב מדבר רק בתביעות ממון אך הוצרך רש"י לזה להסובר דבר הגורם לממון כממון דמי וא"כ איך ס"ד דהתורה לא חייבה רק בשנים לזה כ' דס"ד דוהוא עד גזה"כ הוא דאין חייב רק בשנים קמ"ל דאף באחד וכמ"ש התוס' הנ"ל שהבאתי והיינו דאף דהקרא לא איירי רק בתביעות ממון לענין קרבן מ"מ אף אחד חייב להעיד ואף דגורם לממון לאו כממון דמי מ"מ אף גורם לממון מדאורייתא אסור להפסיד לחבירו כמ"ש התוס' דלכן צריך קרא למעט שטרות מכפל אף דגורם לאו כממון דמי מ"מ כיון דמתויב להחזיר ס"ד דמשלם גם כפל וא"כ נראה מכאן דאף אם הוי אמרינן דאף לצאת י"ש פטור פ"מ חייב להעיד מהתורה ועוד נראה להביא ראי' לזה דע"א מתויב מדאורייתא להעיד דאמרינן שם בשבועות הכל מודים בעד מיתה שחייב קרבן דאם הי' מעיד הי' נאמן והיתה נוטלת כתובה וקשה לי דהנה בהוריות אמרינן דמלך אינו בשמיעת הקול ועיין בתויו"ט שם הקשה דהרי משכחת מלך שיעיד באיסורא ע"כ והכל תפסו עליו דאין חיוב קרבן שבועה רק בממון אכן נ"ל כונתו דמשכחת מלך שיעיד לענין מיתת בעלה ויהי' נ"מ לענין הכתובה וקושייתו הוא קושיא לכאורה אכן נראה לתרץ דכיון דאינו מחויב להעיד בממון ואף דיעיד לענין איסור יהי' נ"מ גם לממון זה לא הוי רק גורם לממון כיון דעיקר עדותו אינו לממון וזה ברור אך קשה לפ"ז דא"כ בכל עד מיתה כיון דלממון אינו נאמן רק ממילא ע"י מדרש כתובה גובית כתובתה למה אמרינן דחייב קרבן ומצאתי כדומה לזה הקשה בשב שמעתתא שמעתתא ז' פ"ז ויליף לה מהא דאמרינן סוף פ' שבועות הפקדון רבנן סברו עיקר קנס הוא תובע דקייץ ואף דממילא חייב בושת ופגם מ"מ כיון דעיקר התביעה קנס שוב פטור מקרבן וכ"ש בעד מיתה דעיקר עדותו שתנשא למה יתחייב קרבן שבועה אכן נראה לתרץ זה דע"א באמת אף לענין ממון חייב להעיד ורק הא דפטור מקרבן משום דעדותו לא הי' מועיל אבל בעד מיתה כיון דמהני עדותו שוב ממילא הוי עד ממון אבל מלך דאינו מחויב כלל להעיד בממון שוב הוי רק כגורם כן נראה ברור. שוב אתר החיפוש מצאתי שקדמני בזה בס' ישועות יעקב (אמת שמתרץ שם עוד תי' אחר דמלך הוי עדות שאי אתה יכול להזימה וזה התי' אינו נראה דכל עד מיתה אין אתה יכול להזימו וגם א"צ כאן עדות שיכול להזימה דהוא ע"א וגם כל הכתובה הוא משום מדרש כתובה ובממון לא בעינן עדות שיכול להזימה ואף דזה רק מדרבנן הא כל הכתובה מדרבנן וכן קושיית הש"ש ע"כ לא יתיישב רק כמ"ש דעד מחויב מדאורייתא להעיד אף לממון) וא"כ נראה ודאי ראי' מזה דע"א מחויב להעיד רק ביען כי גם הכ"מ כ' כהנתה"מ לכן צריך עדיין עיון בזה ולחפש בקדמונים:

ב) ואם כבש עדותו פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים. ביען כי כל האחרונים האריכו כאן במקום דחייב לצאת י"ש אי מהני תפיסה לכן אכתוב ג"כ מה שחנני השם בעת עיינתי בדבריהם. הקצה"ח כאן הקשה על מ"ש הר"ן דלכן בבא על אמו הוי אתנן כיון דחייב לצאת י"ש והקשה דא"כ מאי פריך בפ' השוכר את הפועל וכי אמר טלה זה מאי הוי הא מחסרה משיכה והרי התם חייב ג"כ לעמוד בדיבורו ע"כ ולק"מ דהר"ן איירי בקנתה הטלה רק שלא תאמר דאין ע"ז שם אתנן רק שם מתנה ע"ז שפיר כ' כיון דבאמת מחויב ליתן שוב לא הוי מתנה רק אתנן דהרי עבור הביאה נתן לה אבל בפ' השוכר דלא קנתה כלל וכי נאמר כיון דמחויב לעמוד בדיבורו הוי כקנתה וזה פשוט ואך לפי מ"ש הפוסקים דגבי פועל אינו מחויב כלל לעמוד בדיבורו ויכול ליתן אחר עיין בסי' ר"ג בנתה"מ ובסי' של"ב אין התחלה לקושייתו אך התומים כאן משמע דס"ל דיש עליו מי שפרע והקשה באופן אתר והיינו דא"כ מחויב לצאת י"ש וכל היכי דמחויב לצאת י"ש יש להשני קנין בגוף הדבר וא"כ מהני תפיסה ע"כ. והנה לפי הנראה אין שם מי שפרע עיין סי' של"ב אך לא ידעתי דלפי דבריו למה לא הקשה על הרש"ל דסובר דמהני תפיסה רק מאתנן והי' לו להקשות מכל מוכר שהוא מוחזק במעות והלוקח מקבל מי שפרע, ומחויב המוכר להחזיר לו המעות כ"ז שלא משך וה"נ נימא בכל היכי דיש חיוב לצאת י"ש דלא יהני התפיסה ורק נראה דלק"מ דהא זה הי' עיקר התקנה דמעות אינן קונות במטלטלין ויכולין לחזור אף דהשני מוחזק וא"כ איך יהני התפיסה גם מה שהקשו מאבק ריבית נראה דהוא משום דרבנן לא תיקנו דיהני תפיסה רק שיחזור מרצונו כיון דבאמת הי' מחילה וברצון נתן לו ודו"ק:

והנה התומים הקשה על מ"ש הרש"ל דהא דמהני תפיסה היכי דקלב"מ הוא רק היכי דלא עבדינן לי' החומרא כגון חייבי מיתות שוגגין אבל היכי דדיינינן לי' מלקות או מיתה לא מהני תפיסה והקשה הא בתוסס פי פרה ודש בה דתניא דלוקה ומשלם דמשמע דלוקה ממש ומ"מ מהני שם התפיסה. ונראה דהנה הקשיתי שם דמאי פריך שם בש"ם והא אינו לוקה ומשלם והרי בירושלמי גבי מדליק גדיש בשבת דפטור פריך דנימא דעל שבולת הראשון חייב מיתה ועל השאר ישלם ומשני דגם על שאר הגדיש חייב מיתה דיש חיוב מיתה על כל שיבולת ושיבולת והקשיתי דהרי כאן י"ל כקושיית הירושלמי דעל תחילת הדישה חייב מלקות ועל השאר משלם וכאן אין לתרץ כמו שתירץ הירושלמי דגם על דישה השני' איכא מלקות דבשלומא התם אף דבתרי קטלא לא קטלינן לי' מ"מ בשיבולת השני הוי תייבי מיתות שוגגין ופטור מלשלם אבל בחייבי מלקות שוגגין קיי"ל כר"י דחייבין וא"כ אם לא התרו בו בכל דישה ודישה לא הוי על השאר רק חייבי מלקות שוגגין לכן תנן דמשלם וצ"ל דקושיית הש"ס הוא על ריש לקיש דאית לי' אף חייבי מלקות שוגגין פטורין פריך למה משלם ומשני לצאת י"ש וע"ז אמרו דמהני תפיסה ולפ"ז לק"מ על מהרש"ל דאף דתנן לוקה ועבדינן החומרא מ"מ על השאר לא הוי רק חייבי מלקות שוגגין ולא עבדינן החומרא ושפיר מהני תפיסה ודו"ק כי נכון הוא ע"ד הפלפול: והנה בעיקר הדין שכתבו דכל היכי דחייב לצאת י"ש מהני תפיסה הקשיתי דהנה הרשב"א הקשה בשבועות גבי הא דאמרינן מ"ד מלך פטור מקרבן שבועה אבל משחק בקוביא מדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו חייב קרבן שבועה והקשה הא מ"מ עדותו לא מהני כיון דפסול מדרבנן וא"כ למה יתחייב קרבן שבועה הא אינו מחויב להעיד ותי' דאותן הפסולין מדרבנן שהעידו מהני עדותן אם יתפיס התובע ע"כ והקשיתי דא"כ גבי עדים שהשביעו שהדליק גדישו בשבת דתנן פטורין משום דקלב"ח ואין כאן חיוב ממון והא מ"מ מהני עדותן אם תפס אח"כ מצאתי שכן הקשה בשב שמעתתא שמעתתא ז' פ"ג אך לפי מ"ש המהרש"ל דהיכי דעבדינן לי' החומרא לא מהני התפיסה י"ל דהתם בהתרו בו איירי לכן פטורין דלא יהני שם תפיסה וכן כ' הישועות יעקב אך לפי מ"ש הירושלמי דהחיוב מיתה על שבילת הראשון ועל השאר הוי חייבי מיתות שוגגין הדרא קושייתינו לדוכתא דהא מהני התפיסה וכמו שכתבתי לעיל גבי חוסם פרה ודש בה והוא קושיא נאה. ואך נראה דהש"ס דידן יסבור דתיכף כשהדליק הגדיש הוי כנשרף הכל ואין שייך לחלק שבולת השני' מהראשונה ולא כהירושלמי וראי' לדברי דהנה ידוע דברי רש"י בפסחים דלרנבה"ק דאית לי' חייבי כריתות פטורין מתשלומים זה דוקא אם הי' מזיד אבל חייבי כריתות שוגגין חייבין בתשלומין ולפ"ז קשה דבפ' שבועת העדות דאמר שהדליק איש פלוני גדישי ביוה"כ חייבין וקאמר בגמר' לאפוקי מדר' נתוניא בה"ק דאמר כרת פוטר ע"כ וקשה דמנ"ל דאתי לאפוקי מר' נחוניא והרי נאמר דעל שבולת ראשון חייב כרת ועל שאר הגדיש חייב לשלם וכאן לא שייך דגם על שאר הגדיש חייב כרת כדברי הירושלמי דהא על השאר לא הוי רק חייבי כרת שוגג דחייב כמ"ש רש"י אלא ע"כ דהש"ס דידן סובר דתיכף כשהדליק הוי כנשרף הכל וזה, ברור. והאברך הרב המופלג הר' יוסף הוראוויץ חק"ק זארשין הביא ראי' לדברי מדברי הנ"י דכ' למ"ד דאשו משום חציו הא דמותר להדליק נר בשבת הוא משום דתיכף כשהדליק בע"ש הוי כנשרף וחציו דע"ש הוא ונכון הוא:

ואך זה יקשה לפי דברי הרשב"א הנ"ל דהיכי דמהני תפיסה חייבין העדים קרבן שבועה א"כ מאי קאמר הש"ס שם לאפוקי מדר' נבה"ק והרי מ"מ מהני התפיסה וכאן לא עבדינן החומרא וא"כ אף לרנבה"ק יתתייבו לפי דברי הרשב"א ודוחק לומר דכרת שחייב הוי כמו דעבדינן לי' החומרא ואך י"ל לפי מה שהמציא הצל"ת סברא חדשה בפסחים (ד' כ"ט) דהא דאמרינן דכל היכי דקלב"מ מהני תפיסה וחייב לצאת י"ש הוא דוקא לדידן דברשעה המסורה לב"ד הכתוב מדבר ונפקא לן מכדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ולא שתי רשעיות לכן אמרינן דחייב לצאת י"ש דרק הב"ד לא עבדי לי' שתי רשעיות אבל הוא עצמו חייב אבל רנבה"ק דאית לי' דאף כרת פוטר אף דהב"ד אין מחייבין אותו כלל וע"כ דאף בידי שמים אין חייב שתים פטור אף לצאת י"ש ובשו"ת תוע"ר קילס סברא זו וא"כ לרנבה"ק אף תפיסה לא מהני ושפיר קאמר לאפוקי מדר' נבה"ק וכ"ז כתבתי ע"ד הפלפול אכן ודאי צ"ע אם יעמדו דברי הצל"ת לפי דברי מהרש"ל דכ' דרק היכי דלא עבדינן החומרא יהני תפיסה דאז לא עבדינן שתי רשעיות משמע הסברא להיפך וגם דברי הרשב"א אינן מוסכמין והשאר מפורשים תירצו קושייתו באופן אחר ואין כאן מקומו. ועיין מ"ש לקמן סי' ש"פ בדברי הקצה"ח: והנה אף אם נאמר דנדחה דברי הצל"ת ונפרש דהא דאמרינן משום רשעה אחת אתה מחייבו ר"ל דהיינו באין עליו רק חומרא אחת אבל ביש עליו שתי חומרות דהיינו עוד כרת או מיתה אין אתה מחייבו אבל חייב לצאת י"ש וא"כ לרנבה"ק תאמר כן ולדידי' למי חייב לצאת י"ש מ"מ אמרתי קרוב לסברא זו באופן אחר לתרץ מה שהקשו כאן האחרונים בהא דאמרינן דהיכי דקלב"מ מהני תפיסה י דהך עובדא דרבא דאגנבי' לי' דברי במחתרת ואהדרינהו לי' ולא קבלינהו משום דנפיק מפומי' דרב דאמר בדמים קנינהו והקשו דמ"מ יזכה בהם מטעם תפיסה ונראה דהרי הא דמהני תפיסה הוא משום דרק אין הב"ד מחייבין אותו אבל הוא ודאי דיש חיוב עליו לכן מהני תפיסה. והנה שם בסנהדרין דאמר רב הי' במחתרת ונטל כלים ויצא פטור אמר רבא מסתברא מילתי' דרב כששיבר דליתנייהו והאלקים אמר רב אפי' באיתנייהו בעינא והחילוק בין ליתנייהו או כשעדיין בעין מבואר במפורשים עיין לקמן סי' שנ"ב דאין קלב"מ עושה קנין רק דהיכי דקלב"מ לא נתחייב גופו אבל הכלים עדיין ברשות בעלים עומדין ובא ונוטל שלו וכן הסכימו כל הפוסקים (חוץ מבעל המאור דכ' טעם אחר). היוצא מזה דהיכי דהם בעין אין אנו מחייבין אותו כלל לכן הם של בעלים אכן רב דאמר בדמים קנינהו ע"כ דס"ל דקלב"מ הוי קנין גמור ואף דאין אנו מחייבין אותו קנה ולפ"ז כ"ש דתפיסה לא מהני דמה הכלים שאין הם שלו קנה כ"ש דאין יכולין לתפוס ולפ"ז רבא דחשש למה דאמר רב דאפי' כשהם בעין קנאם אף שהב"ד אין עושין לו חיוב לכן אף בתורת תפיסה לא הי' יכול לזכות בהם ודוק כי יפה הוא ע"ד הפלפול. שוב ראיתי שהתומים דרך קרוב לדרך זה אך לא ירד לסברא שכתבתי:

והנה יש פוסקים דכל היכי דחייב לצאת י"ש מהני תפיסה והתומים הקשה מדברי הרשב"א דדייק דבקנס לא שייך לחייב לצאת י"ש מעובדא דטבי עבדו של ר"ג למה לא יצא ר"ג י"ש לשחררו והקשה התומים למה לא דייק הרשב"א ביותר דהרי העבד מוחזק בעצמו כיון דמהני תפיסה ממילא הוא משוחרר עיי"ש ולק"מ דכבר כ' הקצה"ח סי' רנ"ח דאין העבד מוחזק בעצמו רק היכי דהוא ודאי משוחרר אבל לא שיוכל לתפוס עצמו דאין לו יד לזכות בעצמו ודבריו ברורים:

ועיין במ"ל פ' י"א מה' מלוה הקשה דאי מהני תפיסה היכי דחיוב לצאת י"ש א"כ למה לא מהני תפיסה במטלטלי דיתמי והרי מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם ע"כ ופשיט דיש חילוק בין מצוה לחיוב והרי עוד ביותר כ' הש"מ פ' הכונס בשם המאירי דכל היכי דחייב לצאת י"ש הוא בהשבון וכתבו גדולי הדורות שהוא פסול לעדות עד שישוב וכו' עיי"ש ואף דלא קיי"ל כן עכ"פ חזינן דחיוב לצאת י"ש הוא חיוב ודו"ק:

ג) אבל אין חייב לשלם דיכול לומר אמת העדתי. עיין קצה"ח ונתה"מ דדוקא עד כשר יכול לומר אמת העדתי אבל קרוב או פסול דהוי מזיק אינו יכול לומר שאמת העיד והנתה"מ הוסיף טעם דבשלמא עד כשר דאף בדיני ישראל מחייב שבועה א"כ הוי רק גורם לממון דמי יימר דמשתבע ע"כ ובעיני צ"ע דגם בלא עד שייך מי יימר דמשתבעת היסת כמ"ש התומים לעיל סברא זו א"כ אף קרוב א"פ ליפטר ובאמת להיפך קשה לי דאיך שייך שיהי' נאמן על עצמו לומר אמת העדתי בשלומא כשהעיד בב"ד דאף לענין ממון מחייב היכי שכנגדו חשוד הוא דהתורה נתנה לו נאמנות והוא בגדר עדות אבל בהעיד לפני עכו"ם ולא לפני ב"ד אינו נקרא עד כלל ויכול לחזור ולהגיד כמו חוץ לב"ד ועכשיו שהבע"ד תובע אותו שהזיקו ואיך נאמן על עצמו והרי אין עליו שם עד רק שם מסור ובדברי הגמר' הי' אפשר לפרש דהבע"ד עצמו הודה שאמת העיד ורק רצה להפקיע הלואה והפסידו לכן מנדין אותו ובש"מ מצאתי בשם הרמ"ה דאינו נאמן ויש לו דין מסור אך סיים שם בצ"ע ואך אפשר דבדיני דגרמי צריך לידע בבירור שהזיקו אבל כיון דאין ידוע אם הזיקו שאומר אמת העדתי אין לחייב אותו וכן בתומים ס"ס כ"ט משמע כן עיי"ש ולפ"ז לא אדע מה החילוק בין עד כשר לפסול וצ"ע: ד) ת"ח וכו' אינו חייב לילך ולהעיד. התומים האריך כאן בענין כבוד הבריות ויען כי אין כאן מקום העיקר בדינים אלו לא עיינתי בכל דבריו וכן מה שהעליתי בזה אכתוב. הנה הקשה בתוס' שבועות (ד' למ"ד) שכתבו דבברכות דפריך על מוצא כלאים בבגדו מוהתעלמת פעמים שאתה מתעלם ומשני שאני ממון דאתיהיב למחילה וכתבו התוס' דה"ה דהי' יכול לתרץ שב וא"ת שאני ע"כ והקשה התומים דאיך הי' יכול לתרץ כן דא"כ הי' משמע דאף באיסור מותר בשב וא"ת והאמת אינו כן ונראה דהנה באמת התוס' כתבו אח"ז דבממון אף אם אחר רוצה ליטלו מותר להתעלם אכן ע"כ התוס' השתא לא ירדו לזה וסברו דאף בממון אינו מותר רק שב וא"ת וא"כ הא דמשני שאני ממון דאתיהיב למחילה משמע ג"כ אף בקום עשה דוחה והרי האמת אינו כן לפי תירוצם עכשיו וע"כ דשני התירוצים צריכין זה לזה דרק ממון ושב וא"ח ולמה אמרו סתם שאני ממון היינו דלא ירד רק לדחות הקושיא מכלאים לאבידה וא"כ ה"נ הי' יכול לתרץ שב וא"ת שאני ודו"ק:

עוד הקשה התומים לפי מה דאמר שב וא"ת שאני משמע דמת מצוה אינו דוחה שום מצוה בקום עשה וא"כ מאי פריך בסנהדרין (ד' ל"ה) ותהא מת מצוה דוחה שבת מק"ו מעבודה והרי אינו דוחה עבודה רק בשב וא"ת ולדעתי לק"מ כמו שכתבו התוס' שם דהא עבודה נדחה ממת מצוה ומ"מ נדחית שבת מפני' ה"נ מת מצוה לדחי שבת אף בקום עשה כמו עבודה והא דמשני שב וא"ת שאני הוא אחר דמסיק בסנהדרין דאין מת מצוה דוחה שבח. ואך בלא"ה נראה לתרץ דהנה באמת הרי מצינו דמת מצוה דותה אף קום ועשה והיינו טומאת כהן ונזיר וכ' שם רש"י דהתם לאו כבוד הבריות דחי לה רק כשנכתב לאו דטומאה לא אטומאת מת מצוה נכתב והתוס' הקשו שם עליו אך נראה כונת דש"י דהתם הוא משום דכל עשה דוחה ל"ת אבל אין עשה דוחה עשה והא דדחי פסת ומילה הוא משום כבוד הבריות ולזה פריך בסנהדרין ותהא מת מצוה דוחה שבת דעשה דוחה ל"ת ואי דאין דוחה ל"ת שיש בה כרת ע"ז קאמר דמ"מ מ"מ לדחי ק"ו מעבודה דהרי עבודה קיל ודחי שבת ה"נ מת מצוה אף דבשבת יש כרת וק"ל: מה שכ' בתומים דעשה דפסח נקרא יכול לקיים שניהם דאפשר בפסח שני לא אבין דא"כ איך דותה עשה דהשלמה בפסח ראשון ובל"ז אין לזה מקום:

עוד הביא התומים דברי השיטה מקובצת ב"מ אשר הם תמוהים גבי הא דאמר והתעלמת פעמים וכו' הי' זקן ואינו לפי כבודו הי' כהן והאבידה בבית הקברות וכו' וקאמר האי קרא אילימא לכהן פשיטא האי עשה והאי עשה ול"ת ואין עשה דותה עשה ול"ת אלא לזקן והקשה שם הש"מ קושיית התוס' דהא עשה דוחה עשה ול"ח שאינו שוה בכל ושפיר לולי קרא הייתי אומר דדוחה ותי' הש"מ בשם הרא"ש ותוס' שאנץ דגם העשה דאבידה אינו שוה בכל דאינו בזקן שאינו לפ"כ לכן אינו דוחה אף עשה ול"ת שאינו שוה בכל והוא תימה דהא אי קרא אתי למעט כהן אין כאן מיעוט לזקן ושפיר הוי עשה השוה בכל והוא תימה גדולה. ונראה ליישב ע"ד הפלפול דהתוס' בשבועות הנ"ל כתבו לחלק בין בזיון גדול לקטן דבזיון גדול אף באיסור דוחה וכתבו ראי' לזה וז"ל תדע דבקרובים לא דתי פסח ומילה אכן הרבה פוסקים חלקו על התוס' וכתבו דמקרובים אין ראי' כלל דהתם ליכא שום בזיון כיון דיש לו קוברים עיין ספר שושנת עמקים אכן יש ללמוד חילוק זה מהאי קרא דוהתעלמת דקשה למה לי קרא לזקן ואינו לפי כבודו תיפוק לי' מלאחותו דכבוד הבריות דותה אף איסור כ"ש גבי ממון דנדחה מפני כבוד הבריות וע"כ מכאן נשמע דבזיון קטן לא דחי וזקן לא הוי רק בזיון קטן לכן אין נדתה מפניו רק בממון ושב וא"ח ואך כ"ז אחר דכתיב קרא דוהתעלמת למעט זקן אבל לולי קרא הייתי אומר מלאחותו דכל בזיון שוה והיינו שומעין מולאחותו דכל בזיון דוחה אף איסור וא"כ שפיר כ' הש"מ דבאבידה אינו שוה בכל דאינו בזקן ואי דקרא אתי לכהן אדרבה אי קרא אחי לכהן כ"ש דזקן פטור מקרא דולאחותו ואך התוס' לשיטתם דסברו דמקרובים נוכל למילף חילוק בין בזיון גדול לקטן ממילא לא נילף למעט זקן מלאחותו לכן הצריכו תי' אחר על קושייתם ודו"ק כי נאה הוא ע"ד החידוד:

ה) צריכין הדיינים להיות יושבין. הש"ך הביא מחלוקת דאם קבלו עדות מעומד שלא במקום ב"ד ונראה פשוט דאם קבלו שלא בתורת ב"ד לכ"ע לא מהני דודאי מה דאמרינן דכל חוץ לב"ד יכולין לחזור ולהגיד אין חילוק בין אמרו לפני אחד או לפני רבים שוב ראיתי כן בס' שע"ח אך מ"ש שם דגם המבי"ט כונתו שלא הי' בתורת ב"ד לכן כ' דלא הוי קבלה וממה שהעתיק הש"ך לשונו וכ' דלא מהני אם עומדין אין נראה כן דאי שלא בתורת ב"ד איירי פשיטא דאף יושבין לא מהני:

ו) חותכין דיני ממונות ע"פ עדות שבשטר. הקצה"ח ס"ק ז' כ' דלכל השיטות קשה הא דאמרינן בכתובות מעלין משטרות ליוחסין והא הוי מפ"כ ותי' בדוחק ולי נראה לתרץ ע"פ דברי המרדכי ריש חולין דכ' גבי קשר של תפילין לתרץ שיטת ר"א דאמר צריך לקשור בכל יום ממה דהקשו התוס' עליו דא"כ למה אסור לקשור בשבת והא אינו קשר של קיימא ומתרץ מיגו דהוי קשר לענין תפילין הוי קשר לענין שבת ומדמי לה להא דאמרינן מיגו דהוי דופן לשבת הוי דופן לענין סוכה וא"כ ה"נ י"ל מיגו דהוי עדות לענין ממון הוי עדות ליוחסין ואף דודאי היכי דיש בשטר שני ענינים לא שייך מיגו דהוי עדות לזה הוי גם עדות לזה מ"מ כאן דלענין ממון ע"כ צריך לנו לומר דפלוני דהוא הכהן הוא החייב כמ"ש הקצה"ח כאן שפיר אמרינן מיגו דידענו שהוא הכהן לענין ממון ג"כ אמרינן דהוי עדות לכהונה. ובזה נראה ליישב גם דעת הרמב"ם אך צריך קצת להרחיב הדיבור דהרמב"ם כ' דעדות שבשטר הוא רק מדרבנן והקשו עליו משטרי מכר ומהא דאמרינן בגיטין התקין ר"ג שיהא העדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם ופריך דאורייתא הוא דכתיב וכתב בספר וחתום ומשני ר"א הוא וכו' הרי דמדאורייתא מהני והמפורשים כולם פה אחד הגידו דזה דכ' הרמב"ם דעדות בשטר לא מהני מהתורה זה לענין שטר ראי' אבל שטר קנין ודאי דלא נימא דלא מהתורה הוא וזה ברור אכן התומים כ' דבזה מתורץ גם הך דגיטין והיינו בס"ד דאתיא כר"מ ובעינן עדים בחתימה לענין עיקרו של גט וגם לר"א דעדי מסירה כרתי מ"מ מהני עדי חתימה להכשירו של גט אף בנתן לה בינו לבין עצמה רק אנן ב"ד לא מהימנינן לעדים החתומים וקטלינן לה כשזינתה ורק צריכין שיבואו עדים להעיד שנתגרשה ויעידו ע"פ והי' התקנה דלהני עדי חתימה אף לראי' דילמא ימותו העדים עיי"ש. ולפענ"ד אין תרוצו מובן חדא למה הוצרך לאוקמי כר"א ואי מפני לשון המשנה דקתני שיהי' חותמין אדרבה יותר יקשה על גוף המשנה למה לא נקט עיקר התקנה שהתקינו שיהא עדותן מהני אף לראי' גם מ"ש דאף אי ע"מ כרתי מ"מ ביש בשטר עדים הגט כשר אף בינו לב"ע רק הב"ד אין סומכין זה צע"ג דהא אדרבה כתבו התוס' דאף לר"מ בעינן שיהי' עדים בשעת מסירה שאין דבר שבערוה פחות משנים ואף דכ' הרמב"ן דאף לר"א מהני ע"ת היינו מטעם דאנן ע"מ אנן דידעינן שבא השטר מידו לידו ולא כדברי התוס' אכן זה אחר דאמרינן דמהני אף לראי' אבל אם נאמר דעדות שבשטר לא מהני לראי' ודאי אין מסירה בלא עדים וה"מ דאין דבר שבערוה פחות משנים וזה ברור לכל מעיין. גם בעיקר דברי הש"ס נראה דקושיית הרמב"ן הי' דודאי לס"ד דאתי כר"מ למה הוצרך הש"ס להביא דאורייתא הוא דכתיב וכתוב בספר וחתום וכי לא ידענו דלר"מ בעי ע"ת והי' לו להביא קרא דוכתב לה ספר כריתות דלר"מ וכתב היינו חתימה וע"כ דמייתי קרא דירמי' דוכתוב בספר וחתום דסיפא דקרא למטן יעמדו ימים רבים הרי דמהני אף לראי' וזה עיקר קושייתו של הרמב"ן אך לפי מ"ש י"ל דבגט בלא"ה כיון דמהני העדים לענין הקנין מיגו דהוי עדים לזה מהני גם עדותן לראי' ולק"מ מכל מה שהקשו עליו ודו"ק:

וכ"ז לפלפולא אכן אמת הברור אשר נראה לתרץ שיטת הרמב"ם מגיטין דאין כאן קושיא כלל מגט דודאי דבר שאין עיקרו עשוי לענין טענות ותביעות כמו גט וכדומה אין על זה כלל שם עדות דנימא דהוי מפי כתבם רק הוי כמו ב"ד דהן תיכף גומרין הדבר ומה דמהני אח"כ לראי' הוא משום דהיא תופסת הגט ותפיסתה מוכחת וזה דאמר ר"ל עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד אבל שטר מלוה ממ"נ אי שעבודא דאורייתא אין השער רק לראי' ואי לאו דאורייתא אף שטר לא מהני ורק מתקנת חכמים וזה שכ' הרמב"ם דעדות שבשטר היא מדרבנן ובמה"ק הארכתי ע"פ זה לפרש הסוגיא אך מצאתי שקדמני הישועות יעקב וגם כבר כתבתי בזה בחי' לאה"ע לכן קצרתי פה:

ז) אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד. התומים הביא בשם הכנה"ג דאם אין העדים מכירין את הבע"ד הוי שלא בפניו והביא ראי' מסנהדרין (ד' ע"ט) דרוצח שנתערב באחרים הואיל ואין מכירין אותו אין גומרין דינו דהוי שלא בפניו ע"כ והוא דבר חידוש והתומים הביא דהשבו"י חולק דשאני גמ"ד דאם אין הב"ד מכירין אותו אין מרחמין עליו ודחה דבריו דאין לבקש טעמים ולבדות לעצמו על משפטי התורה. והנה אמת הוא כן אכן יש לומר קצת טעם אחר המתקבל ע"פ מ"ש לעיל סי' ג' דודאי אם סנהדרין דנו איש אחד ובא דין כזה ממש על איש אחר לפני אחרים אין מצטרפין דיעות של סנהדרין שקדמו ורק הדין צריך להיות על הזה ולכן שני טעמים מצטרפין אף דכל אחד אומר טעם אחר מ"מ איש הזה הם מחייבין ולכן באין מכירין אותו אין מחייבין איש הזה וצריך שיאמרו חייב הוא כמו בד"מ חייב אתה ליתן לו אבל עדים ודאי הסברא דאם הוא בפנינו ושומע עדותן הוי בפניו ובפרט דע"ז בזכרוני הטעם כבר כתבו שיהא בוש לומר שקר וצ"ע:

ח) וחוזרין ומגידין. הקצה"ח הביא כאן דברי העיטור דהיכי דאסהיד קרוב ואח"כ נתרחק שוב אינו מעיד דעביד לאחזוקי דבורי' והובא לקמן סי' ל"ג בזה ואי"ה יבואר שם והקצה"ח חידש טעם דהוא משום דקם דינא כדלקמן סי' רס"ח דכבר נתייאש עיי"ש. והנה לשון העיטור דעביד לאחזוקי ע"כ אינו מטעם זה וגם ודאי אין זה דמיון לדלקמן סי' רס"ח דזכה מטעם קים לי וגם תימה בעיני דא"כ אם לא ידע כלל התובע שיש לו עד וכי שוב לא יהי' יכול להביא ועוד אם נתייאש כגון שיודע שיש לו עדים אחרים במדה"י מאי איכא למימר וגם לא גרע מטעה הדיין דלא הוי יאוש וכמו שכתבתי בזה לעיל סי' כ"ה עיי"ש וכ"ש בזכה בטענות שקר מאי מהני הא דתובע אתייאש ופשיט דאין מקום לסברא זו:

ט) נכון למקבלי עדות לפרסם בשטר קבלת העדות מי הן העדים. עיין סמ"ע ס"ק נ"ט דכן מבואר לקמן סי' מ"ו גבי עדי קיום והטעם כדי שיוכל אח"כ לפוסלן ע"כ וקצת צ"ע בעיני דא"כ למה הוצרכו בפ' השולח לתקן שיהי' העדים מפורשים שמותיהם בגט ומפרש דבתחילה לא הי' חותם רק אני עד וכשהי' צריך לקיימו היו צריכין לחפש שטר שיהא דומה לאלו החתימות לכן תקנו שיפרשו ובקל ימצא מכיר החתימות עיין שם במפרשים וקשה תיפוק לי' בלא"ה הא צריך לפרש כדי שאולי יוכל לפוסלן או יהי' דייני קיום קרובים לעדים ואין לומר דלכן כ' דבי דינא בתר ב"ד לא דייקו אבל בתר עדים דייקו חדא דשם משמע דלא היו יודעין כלל מי הם העדים ועוד למה הוצרך כאן לפרש שמותיהן כיון דמסתמא דייקו וצ"ע:

י) ואם קבלוהו בלילה אין דנין ע"פ. אותה קבלה. הסמ"ע הקשה דלעיל סי' ה' הביא הרמ"א די"א דדיעבד אם דנו דיניהם דין והביא דהע"ש מתרץ דגבי דין כתיב ושפטו את העם בכל עת אבל כאן כתיב והי' ביום הנחילו ע"כ ודחה הסמ"ע דבריו דהא ושפטו לגמ"ד אתא ע"כ.

והנה ודאי מאן דאית לי' דיעבד דינו דין יליף מושפטו ומפרש כן דברי הירושלמי דאמרינן התם אית קרא לשעבר והיינו דירושלמי מפרש דושפטו אתא לאשמעינן דדיעבד דינו דין ועיין קצה"ח סי' ה' שהביא דברי הרא"ש שהביא שיטתם (אמת כי לא הבנתי היכי סמכו על הירושלמי ובש"ס שלנו יליף מושפטו לגמ"ד ואולי בל"ז י"ל דדיעבד דינו דין דהא דאין מקבלין בלילה הוא למצוה על הדיינים אבל לא שיבטל הדין אם לא עשו המצוה ואולי יהי' זה תלוי אי בעינן קרא כדכתיב או תלוי באי עביד מהני) ועכ"פ דברי הע"ש נכונים בזה אך עיקר הקושיא יהי' דגם כאן בקבלת עדות נימא דדיעבד מהני ונראה דדבריו מוכרחים לפי מ"ש לעיל דיליף דאין דנין בלילה מהיקש ריבים לנגעים וכ' הכ"מ דלכן לא יליף מוהי' ביום הנחילו דקרא זה אתא לביום אתה מפיל נחלות והיינו לשלשה שנכנסו לבקר החולה דרצו עושין דין וקמ"ל דוקא ביום דשייך לא תהא שמיעה גדולה מראי' עושין דין אבל לא בלילה דכיון דאין ראוי לקבל עדות ואין עד נעשה דיין אך הראשונים הקשו כיון דכבר ידענו מהיקש דריבים לנגעים דאין דנין בלילה א"כ פשיטא דבלילה אין עושין דין וכ' הרמב"ן דהא דאמרינן בכל דוכתא אין עד נעשה דיין מהכא הוא דילפינן ויהי' איך שיהי' עכ"פ אכתי תקשה לא תהא שמיעה גדולה מראי' אם נאמר בקבלת עדות מהני דיעבד וה"נ מה דראו יהי' כקבלו עדות ויפסקו ע"פ ראייתן ולמה נאמר דאינם רק עדים נאמר דהוי כקבלו עדות דראי' כשמיעה וע"כ דקבלת עדות בלילה אף דיעבד לא מהני וזה ברור:

והנה הסמ"ע מתרץ דבסי' ה' כבר דנו אבל כאן לדון ע"פ אותה קבלה הוי כלכתחילה והוא דוחק דגם שם יכולין לדון שנית וכאן נמי אפשר שהעדים למחר לא יהיו כאן ושוב יופסד הכל. וכשאני לעצמי הי' נראה דהנה ודאי הפוסקים רובם סוברים דאף דיעבד לא מהני כמו שדחה הרא"ש ראי' שלהם מהירושלמי אך מ"מ הביא הרמ"א דעתם שאם יהי' הוא מוחזק יוכל לומר קים לי כהדיעה דדיעבד דינו דין אכן כאן לענין הדיינים קאמר סתם שלא ידונו על קבלה זו דבדידהו לא שייך שיאמרו קים לי ואולי אף בעברו הדיינים ופסקו אין דיניהם דין כיון שלא הי' להם לפסוק אולי הוי טעות בדבר משנה ולא רציתי להאריך בהערה זו ואפשר קצת לפרש בדוחק שהסמ"ע כוון לזה ודו"ק והקצה"ת לעיל סי' ה' תי' כיון דגמ"ד כשר לכן בעברו ודנו ממילא כשר עיי"ש והנתה"מ דחה דבריו כיון דהתחלה בפסול יכולין להחליף הטענות ואין זה דחי' דעיטוף בעצמו הוי התחלה שוב הוי הטענות כגמ"ד דמותר אך בל"ז שדיתי שם נרגא בדברו:

תוכן העניינים

אבני החושן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה