אור ברסלב
אבני החושן חלק א חו"מ › סימן כה

אבני החושן חלק א· רבי שלמה רייזנר

חו"מ · סימן כה

סימן כד

א) אם טעה וכו' חוזר הדין. השע"מ רצה לחדש כאן דין חדש דיען שהי' קשה לו כיון דהבע"ד לא ידע שהדיין טעה אייאש ודמי לשור הנסקל שהוזמו עדיו לכן כ' דאין הדין חוזר רק היכי דחוץ מטעות הדיין ידע שהבע"ד זכה בטענות שקר דסובר אולי יתפוס משלו. והנה בעצמו כ' דלא שערום הראשונים וגם א"צ להשיב וכבר דחיתי דבריו כאלו בסי' כ' אך ביען כי כאן כ' הוכחה מדברי הרא"ש סוף פ' הגוזל הוכרחתי עוד לדבר מזה. והנה ז"ל הרא"ש שם נשאל רבינו אפרים בראובן שנתן מעות לשמעון שיתנו לעכו"ם והעכו"ם מת זכה שמעון במעות הללו כמו בשור הנסקל שהוזמו עדיו והרא"ש השיג עליו כיון דראובן יכול לחזור וליטלו לא אסח דעתי' מיני' הרי דלולי הטעם דלא אסח דעתי' הי' זוכה שמעון אף להרא"ש א"כ כאן דאסח דעתי' זכה ע"כ ונראה דגם זה אינו ראי' של כלום ואדרבה לפי דבריו אינו מובן דאף דיכול ליטלו ממנו מ"מ הרי לא הי' דעתו ליטלו ממנו וחזקה שלית עושה שליחותו ועוד תימה דלפי דבריו אם ראובן אינו יודע כלל שעדיין לא נתן לעכו"ם כגון שעברו איזה ימים א"כ ודאי הסיח דעתו שהרי הי' סבר שכבר נתן שמעון לעכו"ם א"כ יזכה שמעון וא"כ הי' לו להרא"ש לחלק בזה ועוד מה השיג על רבינו אפרים דילמא שם הי' סבור שכבר נתן לעכו"ם אכן נראה כונת הרא"ש דכמו שכתבתי לעיל כיון דבא לידו מיד הבעלים הוי באיסורא אתא לידי' וחייב בהשבה עיין סי' כ' מ"ש אבל כאן ודאי אם הי' שמעון זוכה לעכו"ם הוי בהיתרא אתא לידי' ושוב אין לו שום שייכות בהם לכן כ' כיון דיכול ליטלו ולא זכה בשביל עכו"ם עדיין הוא ברשותו ומ"ש לא אסח דעתי' מיני' נראה פרושו דבעת שמסרם לידו לא אסח דעתי' דלא הפקיר ולא נתן לו במחנה רק נתנם כדי שיתן לעכו"ם וכיון דלא נתן והוא שלוחו הוי כעדיין הם ביד הבעלים ולא מהני יאוש ואף אם לא יהי' כן הפירוש בדברי הרא"ש י"ל דשם מיקרי בהיתרא אתא לידי' אך באמת נראה כי הפירוש כמ"ש:

ב) ויש חולקין. עש"ך ס"ק ה' כ' לתרץ קושיית התוס' בטיהר את הטמא קודם דמוקי לה בערבן עם פירותיו למה מה שעשה עשוי ולמה ישלם מביתו ופי' הש"ך דיש לאוקמי בתובע ונתבע דיעץ ללוקח לקנות שאמר שטהור הוא ומה שעשה עשוי שאין המוכר צריך להחזיר וכבר תמהו עליו דאין זה דין ואין זה בזה ולמה לא יוכל אך כבר תפשו האחרונים וציירו דברים בזה ואמרתי אף אני בזה דמשכחת לה בסדר ב"ח שנטל הב"ח מן הלוה מה שיש לו ומהדין צריך לשייר מזון שלשים יום ופסק הדיין על תבואה שלו שהוא טהור וכשר לאכילה ויכול להניח לו תבואה זו מה שעשה עשוי ואין הב"ח צריך להחזיר והדיין ישלם ללוה מביתו וא"כ איירי בעסק דין והוא רק לחידוד תלמידים:

ג) שכבר פשט המעשה בכל העולם. עיין נתה"מ ס"ק ה' דדבר שהוא מחלוקת הפוסקים ופסק להוציא הוי טעות בדבר משנה דדבר ידוע שאין להוציא מספק אכן בהכריע מסברתו אז באם פשט המעשה וסוגיא דעלמא כאידך אינו יכול להכריע מסברתו וזה הוי טעות בשיקול הדעת ואם לא פשט אין כאן טעות ע"כ. ונראה דבר חדש בזה דאין שייך סוגיא דעלמא כאידך רק היכי דסוגיא דעלמא להוציא מן המחזיק והוא דן להחזיק הוי טעות ואין יכול להכריע נגד מה שנתפשט בעולם אבל בסוגיא דעלמא שלא להוציא לא נקרא הסוגיא כאידך דהרי הא דלא הוציאו הוא משום ספיקא דפלוגתא ואין זה נקרא נתפשט המעשה ודוגמא לזה כ' הפ"מ בכללי הנהגת הוראה או"ה דהיכי דמכשירין בפלוגתת הפוסקים אין לצרף דעת המטריף לעשות ס"ס לחומרא דכבר נתבטל דעתו כיון דנהגו להקל אבל אם המנהג להטריף יכולין לצרף דעת המיקל דהא דמטריפין י"ל דהוא רק מספק ואין ראי' מהמנהג דהדין ברור ונראה ראי' לזה מהך דינא דסי' ק"ח גבי מת לוה בחיי מלוה דפסקינן כרב ושמואל דאין אדם מוריש שבועה לבניו ומ"מ פסקינן דאין לקרוע השטר שמא יבוא לפני דיין שיפסוק כר"א והוא תימה כאשר כבר תמה התומים דהרי מדינא יש לפסוק דאין אדם מוריש וסוגיא דעלמא כן ומ"מ אם הדיין טעה ופסק כר"א מה שעשה עשה ולמה יגרע מה דדיין פסק כרב ושמואל מטועה בשיקול הדעת דמה שעשה עשוי ולמה לא יקרע השטר והניח בקושיא ולפמ"ש הדבר נכון דמה דפסקינן כרב ושמואל לאו משום זה נאמר דהמנהג כן ונקרא דבר ברור ורק דאין להוציא נגד רו"ש וא"כ לא הוי סוגיא דעלמא כאידך ויוכל אח"כ הדיין להכריע לפסוק כר"א ודו"ק ולפ"ז מה שהביא הש"ך שני פירושים בסוגיא דעלמא דיש גורסין סוגיא דשמעתא וסוגיא דעלמא היינו דהמנהג כן וסוגיא דשמעתא היינו סוגיית הש"ס מוכחת כן ולפמ"ש אף הגורסין סוגיא דעלמא זה ניחא גבי זיכה את החייב י"ל דסוגיא דעלמא לחייב הרי נתפשט המעשה להוציא כאידך אבל חייב את הזכאי וסוגיא דעלמא לפטור למה יהי' נקרא טועה והרי זה לא נקרא מנהג וצ"ל דגם הוא יפרש שסוגיא דשמעתא הוי שיקול הדעת. ומשכחת גם סוגיא דעלמא שידוע שהי' מכח הכרעה וכמ"ש הש"ך ס"ק י' דגם אם במדינה זו נוהגין כן וידוע שגדול אחד סבר כן ונהגו על פיו זה מיקרי סוגיא דעלמא אף לחומרא. שוב ראיתי כן בש"ך סי' פ"ז סקל"ת:

ד) אם הי' זה דיין מומחה וכו'. עיין נתה"מ פ"ק ז' הביא קושיית התומים דהקשה דלמה במומחה כ' הרא"ש טעם דפטור משום דמזלא דהאי גברא גרם שיטעה ולמה לא סגי לי' בטעם שכ' גבי ג' הדיוטות וקבלו דשם כ' הטעם משום דיכולין לדון בלא קבלתן אהני קבלתן למיפטרינהו ובמומחה וקבלו נמי שייך טעם זה דיכול לדון בלא קבלתן אהני קבלתן למפטרי' ומ"ש הנתה"מ בזה לא נהירא גם סותר דבריו מלעיל סי' ג' אכן נראה לתרץ בפשוט דהרי הש"ך כ' דצריך לברר שהוא מומחה ועכ"פ זה פשוט דא"צ לברר שהם ידעו שהוא מומחה וגם אף אם יבררו שהם לא ידעו כלל שהוא מומחה פטור אם הוא באמת מומחה וא"כ בזה לא שייך הטעם דבלא"ה יכול לדון ע"ז קבלוהו כדי שיפטור דהרי הם לא ידעו כלל שהוא מומחה וא"כ יתחייב ולכן כ' הטעם שהוא אונס ומזלא דבע"ד גרם ולכן אף בנתברר אח"כ שהוא מומחה פטור. עוד יש ליישב בפשיטות לפי מ"ש הש"ך דאף בזמן הזה דלא שייך סמיכה ואין יכול לדון יחידי מ"מ פטור משום מומחה וא"כ לא הי' יכול הרא"ש לומר דהי' יכול לדון בלא קבלתן והוצרך לטעם שהי' אנוס: ה) הואיל והוא מומחה חוזר הדין. עיין ש"ך דצריך לברר שהוא מומחה והקצה"ח ס"ק ד' כ' לפי מ"ש הראב"ד דלכן לא מפטר גם הדיין בטעה בשיקול הדעת כמו הבע"ד דפטור משום דיכול לומר שמא סברא ראשונה שלך אמת וא"כ גם הדיין יפטור מטעם זה ומתרץ הראב"ד דודאי דיין יש בו יראת שמים ומודה שטעה ע"כ ולפי"ז כיון דצריך הודאתו א"כ אף באינו מברר שהוא מומחה הרי יש לו מיגו דלא הי' מודה אבל להרא"ש דהטעם משום דקבלתו אהני למפטרי' צריכין שידעו מקודם שהוא מומחה ע"כ דברי הקצה"ח וכל דבריו תמוהין דמעולם לא עלה ע"ד הראב"ד לומר דצריכין להוראה שלו ומה יעשה באם הדיין יותר הדיוט מהבע"ד וכי פטור לשיטתו ועוד אם יש גדולים ויודעין שטעה וכי יהי' הבע"ד מחויב להחזיר ועוד אם נאמר דאף ביש גדולים ויודעין שטעה צריך להודאתו בודאי דאין כאן מיגו דהוי מיגו במקום עדים ועוד דאי משום האי טעמא פטור הבע"ד א"כ אף בטועה בדבר משנה אם הבע"ד ע"ה יאמר איני מאמינך שטעות וחלילה לתלות בוקי סרוקי בהראב"ד וע"כ הטעם דהבע"ד פטור כיון דאיכא סברא כמו שפסק דחד מ"ד ס"ל הכי תקנו חכמים שיהא קם דינא כיון דכבר פסק הדיין כך ויכול הבע"ד לומר פסקת כהלכה ולא מטעם דמשקר ויאמר איני מאמינך שטעות וע"כ כונת הראב"ד דבדיין לא תקנו חכמים שיוכל לומר דנתי כהלכה דעליו לידע וגם מה יעשה פעם השני כשיבוא דין כזה לפניו וכי יפסוק ג"כ כן והשופט יעוות משפט והדיין צריך שיהא בו יראת שמים ועליו לא תקנו שיפטור משום דאיכא סברת חד מ"ד נגד סוגיא דעלמא וזה ברור בכונת הראב"ד ואך בזה ודאי אם אינו ידוע כלל שטעה כ"א על פיו אפשר דבזה לא יאמר הש"ך דצריך לברר דהא בודאי יש לו מיגו ואז אף לשיטת הרא"ש נאמן במיגו ואך היינו באופן דליכא להתברר כלל שטעה וגם לית כאן מי שיברר אם אינו מומחה ודו"ק כי רחוק הוא שיהי' לו מיגו וגם מ"ש הקצה"ח דלהרא"ש אהני קבלתו למפטרי' לכן צריך שידעו שהוא מומחה לא נהירא דודאי אף אם יברר אח"כ שהוא מומחה ולא ידעו תחילה ג"כ פטור כמ"ש ס"ק הקודם וכמו שדייק הש"ך מהא דאמר זיל אייתי ראי' דמומחה את ואפטרינך. והנה ודאי אף לדברי הקצה"ח צריכין הם לברר שלא ידעו דאף דכ' הש"ך דאין שייך כאן המוציא מע"ה היינו משום דסתם בני אדם אינם מומחין אבל אם הוא באמת מומחה רק משום דלא ידעו חייב ע"ז צריכין הם לברר שלא ידעו וזה ודאי ג"כ רחוק שיהיו יכולין לברר וגם נעלם מהקצה"ח דהרא"ש לא כ' כלל משום דיכול לדון בע"כ אהני קבלתו למפטרי' רק דלכן פטור משום דטעות שלו הוא אונס וכמו שכתבתי בס"ק הקודם וא"כ פשוט דאם אינו מברר אף להראב"ד חייב ואם מברר אף להרא"ש פטור ומ"ש הקצה"ח סברא חדשה בזה יבואר אי"ה לקמן:

ו) והוא מומחה חוזר הדין. התומים הביאו הנתה"מ ס"ק ח' הביא ראי' להרי"ף דפסק דבמומחה חוזר הדין מהא דפריך הש"ס גבי נאמן הדיין ולהדר ולדיינו ולמה לא משני שהדין תלוי בש"ה דמה שעשה עשוי ולא שייך להדר ולדיינו ולהרי"ף ניחא דאם הדיין משלם אין נ"מ לבע"ד ואם אינו משלם הדין חוזר וקשה לשיטת החולקין והנתה"מ דחה ראייתו ומתרץ דהרי הש"ך כ' דאף בש"ה אם עדיין לא הוציא לא אמרינן קם דינא ושפיר פריך להדר ולדיינו ואם כבר הוציא א"צ לנאמנות הדיין דבלא"ה הבע"ד מוחזק ואף להחולקין על הש"ך אין הדיין נאמן לומר שטעה ע"כ והנה אמת בענין שתפס התומים קושייתו דלוקי שהדיין אומר שטעה בש"ה דכן משמע מלשונו דכ' דאם הדיין משלם מאי איכפת לי' שפיר מתרץ הנתה"מ אכן יש להקשות להיפך דלוקי דהדיין אומר שיפה פסק ובע"ד המוחזק אומר שטעה בשיקול הדעת ולהרי"ף ניחא דהא הדיין פטור א"כ הדין חוזר דודאי הדיין פטור שהרי אומר שלא טעה ואך להחולקים על הרי"ף ודאי צ"ל כיון דהדין להיפך אין הבע"ד נאמן לומר שהדיין טעה דאין שכיח לטעות ואך נראה דהגמר' עדיפא משני דודאי אחר שנתקנה היסת אין הדיין נאמן אף בעומדין לומר שלא טעה וא"כ לשיטת הרי"ף אף דנאמן נגד עצמו ודאי דחוזרין ודיינין ואף לשיטת שאר הפוסקים אף אם נאמר דהבע"ד נאמן מ"מ אין שייך דנאמן הדיין דהרי הוי נוגע ממש ואף דהברייתא נוכל לתרץ דנאמן דאיירי קודם שנתקנה היסת מ"מ עכשיו לא שייך דין זה לכן מתרץ דאיירי בשודא דדייני ויהי' הברייתא גם עכשיו דיש היסת לדינא ודו"ק:

ז) חוזר הדין. הש"ך ס"ק י"ד האריך וקודם שאבוא על דבריו בסדר אותיותיו ראיתי לדבר בדברי הרי"ף אשר כבר דיבר בו הנתה"מ ס"ק א' הנה הרי"ף כ' דהלכה כרב ששת ור"ת והיינו כרב ששת דבטעה בדבר משנה לעולם חוזר ובשיקול הדעת מה שעשה עשוי וחדית לן רב חסדא דאף דמדינא ראוי להיות כן דבשיקול הדעת קם דינא מ"מ מתקנת חכמים דרק בנשא ונתן ביד דאז הדיין חייב לשלם קם דינא אבל בלא נו"נ ביד דהדיין פטור וא"כ יפסיד הבע"ד הדין חוזר ודייק הרי"ף דהלכה כר"ת דהא בבכורות פ' עד כמה מוקי לה בנו"נ ביד והיינו כר"ת ע"כ והנה תמהו עליו דנהי דמוקי לה בבכורות כשנו"נ ביד היינו לענין חיוב הדיין אבל מ"מ יכול להיות כר"ש דקם דינא אף בלא נו"נ ביד והנה הנתה"מ ס"ק א' מתרץ דאי קם דינא אף בלא נו"נ ביד ומ"מ הדיין פטור מה תת כח מה דאח"כ נו"נ ביד ומה פסידא עשה לו אח"כ במה שנשא ונתן ביד והרי כבר הי' של חבירו ולמה יתחייב וע"כ דלרב ששת תיכף חייב ואי מוקי בנו"נ ביד ע"כ דמעיקרא לא קם דינא ע"כ. והנה אף שהי' בעיני הנתה"מ לדבר פשוט מ"מ אין זה מוכרח והגע עצמך במטמא ומדמע דהיזק שאינו ניכר לא שמי' היזק וכי נאמר דאם טימא טהרות חבירו ואח"כ שרפן פטור ואף דודאי אם אחד טימא ובא שני ושרפן פטור מ"מ אם הוא עצמו טימא ואח"כ שרפן חייב וכן מבואר בתוס' גיטין (ד' נ"ג) וכתבו דשמואל סובר דמנסך פטור אף דמעידנא דאגבי' קניא מ"מ כיון דעל הניסוך פטור הוי כנסכו אחר וה"נ י"ל דאף אם קם דינא מ"מ בעשה אח"כ בידים חייב. ומה שהביא דכן כתבו התוס' בב"ק (ד' ק') דהקשו למה חייב באגע בי' שרץ כיון דכבר מה שעשה עשוי ומדמה הנתה"מ גם חייב את הזכאי לזה כיון דכבר הי' חייב לשלם א"כ לא עשה כלום במה שנתן ביד. והנה לפענ"ד בדיוק כתבו התוס' ונקטו קושייתם מאגע בי' שרץ והיינו לפי מה דקיי"ל היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק א"כ לא עשה כלום מה דנגע בו שרץ ורק דחכמים חייבו שלא יהא כ"א הולך ומטמא טהרות חבירו וכאן שכבר הי' טמא אין לחייבו מה דאגע בי' שרץ יותר ממה שהי' קודם כיון דכבר הי' טמא אבל בהיזק ממש בחייב הזכאי ועשה שניהם ודאי חייב ואך אפשר לומר דכל דיוקו של הרי"ף מאגע בי' שרץ ולמה חייב אלא ע"כ דקיי"ל כר"ח דלא קם דינא אך ודאי דוחק הוא לומר דהרי"ף העמיד כל דקדוק שלו מאגע בי' שרץ דהא נוכל לפרש דאגע בי' שרץ קודם שפסק והורה כמ"ש הקצה"ח ס"ק ה' ואף שהקצה"ח סתר זה אין מוכרח וכמ"ש הנחה"מ עצמו ס"ק ח' דאין דחייתו כלום וכן ראיתי בס' שע"מ דנוכל לפרש דאגע בי' שרץ קודם שהורה ורק ראיתי כי הוא ג"כ כ' כהנחה"מ דאף בחייב הזכאי אי קם דינא אין לחייב אם אח"כ נו"נ ביד והביא ראי' מהא דאנסוהו והראה חמרא דחבירו דאף לסייע אח"כ בהדייהו פטור כיון שכבר הי' בידם ואין זו ראי' כלל דהתם תיכף כשהראה הוי כעביד מעשה וכבר קליא כדאמרינן התם רק דפטור משום דאנסוהו שוב אין לחייב כשסייע אבל כאן כיון דבתחילה אינו פטור רק מטעם דלאו כלום עביד וא"כ ודאי כשאח"כ נו"נ ביד חייב וזה נראה ברור ועיין בחידושי רע"א בכתובות (ד' ל"ב) שהאריך ג"כ בענינים כאלו וכ' כן לדבר פשוט דאף דבמעשה האחרון פטור וגם בראשונה פטור אם עשה שניהם הוי כאלו עשה מיד כל ההיזק וכמו בחמץ שעבר עליו הפסח דיכול לומר הרי שלך לפניך באבדו אח"כ תי"ב אף דבלא"ה אינו שוה כלום:

אכן מה שנראה ליישב דברי הרי"ף מקושיית התומים הנ"ל דאיך דייק מפ' עד כמה דלא קם דינא רק בנו"נ ביד כר"ח ודילמא רב ששת נמי מודה דאין חייב רק כשנו"נ ביד ונראה דהנה הרמב"ן כ' דהיכי דנשא ונתן ביד אף בדבר משנה חייב ונראה דלשיטת הרי"ף הוא מוכרח לומר כן דהרי קאמר בדבר משנה חוזר ובש"ה מהדין קם דינא ורק מתקנת חכמים כיון דלא עבד מעשה פטור חוזר הדין אבל בעבד מעשה דחייב קם דונא משמע דזה פשוט מבחוץ דבעבד מעשה חייב ואף בטועה בדבר משנה הוא כן היכי דאי אפשר לחזור דאם לא כן אף בשיקול הדעת כיון דכ"ז דלא עבד מעשה הדין חוזר נימא ג"כ אף בעבד מעשה חוזר כמו בדבר משנה אלא ע"כ דזה הוא דין פשיט דנו"נ חייב היכי דאי אפשר לחזור ולפ"ז קשה דמאי פריך הש"ס לרב ששת לימא לי' טועה בדבר משנה אתה דאם נאמר דגם לר"ש אינו חייב רק בנו"נ כקושית התומים וע"כ ר"ט נו"נ ביד הוי כמו לר"ת דלא פריך לימא לי' לא נו"נ ביד הוית וא"כ אף בטועה בדבר משנה חייב ומאי פריך (אמת דגם הרמב"ן הרגיש בזה וכ' דהי' דוחק להש"ס לומר דר"ט נו"נ הוי וזה דוחק גדול דהרי לר"ת ע"כ נפרש דר"ט נו"נ ביד הוי וכבר תמהו כן כל המפרשים והקשו להרמב"ן דעכ"פ לשני הש"ס הכי ואני חמה על תמיהתם דודאי עובדא דר"ט איירי כעין המשנה דאין המשנה מביא מעשה לסתור וע"כ לכל חד מהאמוראים באופן דמפרש המשנה מפרש עובדא דר"ט ולר"ח איירי בנו"נ וא"כ לפי אוקימתא דר"ש גם ר"ט לא הוי נו"נ ביד וא"כ שפיר פריך לימא לי' טועה בדבר משנה אתה ודברי הרמב"ן נכונים) ויפה דייק הרי"ף דע"כ סוגיית הש"ס דלרב ששת חייב אף בלא נו"נ ביד דאי לענין חיוב צריך דוקא נו"נ ביד א"כ ר"ט נמי איירי בנו"נ ביד ומאי פריך לי' לימא לי' טועה בדבר משנה אתה וע"כ דלרב ששת חייב אף בלא נו"נ ביד וא"כ בבכורות דמוקי כשנו"נ ביד ע"כ דהיינו כר"ח ודו"ק כי ברור הוא. ויצא מזה דר"ח הוא דחדית לן דאינו חייב רק בנו"נ לכן ממילא חוזר וראיתי בתומים כ' כעין זה רק כ' להיפך דהרי"ף יודה דהיכי דקם דינא חייב אף בלא נו"נ ביד לר"מ והקשה למה דהא להרי"ף לא שייך בדיין דינא דגרמי דאל"כ לא יעשה דיין לעולם ולפי דברי פשוט דלא כ' כן הרי"ף רק לר"ח דמוקי כשנו"נ ביד אבל אינך אמוראי דלא אוקי מתני' בנו"נ ביד אה"נ דמוכרח לדידהו דשייך גם בדיין דד"ג. ומה שהקשה עוד התומים על הרי"ף למה כ' דאף לר"מ פטור בלא נו"נ ביד ומביא ראי' מר"ח דהא לאו לדחויי לר"מ מוקי לה והקשה דהא ר"ח לאו לענין חיוב מוקי לה הכי רק לענין קם דינא עיי"ש שדחק ולק"מ ותה"ל כונתי בזה לדעת הנתה"מ ס"ק ת' לכן השמטתיו, ומה שהקשה הרא"ש על הרי"ף דלוקי ר"ת כאן במומחה כונתו דהי' יכול לומר דאידי ואידי איירי בנשא ונתן ביד ומ"מ במומחה כיון דפטור מלשלם מחזירין. עיין תומים ונחה"מ ס"ק ח' דחקו בזה ולדעתי נראה דאף הרא"ש לא הקשה קושיא זו רק אגב גררא דאין זה קושיא הראוי לעמוד בה והרי הרשב"א ס"ל דאף להרי"ף בטעה בד"מ פטור אף אם נו"נ ביד ולא כהרמב"ן וא"כ ג"כ יקשה דלוקי אידי ואידי בנו"נ ביר וכאן בטועה בדבר משנה כיון דכל עיקר דברי ר"ח לחדש דלעולם אינו חייב רק בנו"נ ביד וכמו שהקשה הרא"ש וע"כ צ"ל דאה"נ דמצי לאוקמי הכי רק כיון דחידש דאין חייב רק בנו"נ ביד לכן מחלק ע"פ אוקימתא שלו. ועתה נבוא לדברי הש"ך ס"ק י"ד ע"פ סדר דבריו. באות א' כ' דעיקר כהרא"ש וטור דהלכה כרב ששת ואף בלא נו"נ ביד בש"ה דקם דינא חייב וסיים ונראה דגם ר"ח מודה לזה לדינא כרב ששת אלא דבעי לשנויי גם אליבא דרבנן ולכאורה דבריו תמוהין דודאי ר"ת בזה פליג ארב ששת וס"ל דאף בש"ה לא קם דינא רק בנו"נ ביד ובזה ודאי דאין חילוק בין ר"מ לרבנן וכ' הנתה"מ דכונתו דר"ח מודה דהיכי דקם דינא חייב ואף דלא קם דינא רק בנו"נ ביד מ"מ בטיהר את הטמא דאוקי בערבן עם פירותיו לא הי' צריך לאוקמי שהדיין עירבן וע"כ דבעי לאוקמי אף אליבא דרבנן. והנה דבריו לא מעלין עדיין ארוכה דהא לדעת הש"ך כל היכי דהדין חוזר לאו כלום עביד ואף שערבן בעה"ב עם פירותיו למה יתחייב הדיין משום זה והא אי הוי קמן הי' חוזר ובטיהר הטמא לר"ש פירש הש"ך לעיל ס"ק ה' דאיירי בלוקח ומוכר וע"כ לר"ת צריך לאוקמי דעירבן הדיין דאל"כ פטור אף לר"מ אך נראה כונת הש"ך ע"פ מ"ש לקמן אות י"ד דבאיסור והיתר לעולם קם דינא אף בלא עביד מעשה וא"כ לא הי' צריך לאוקמי בטימא את הטהור דאגע בי' שרץ דבלא"ה קם דינא וחייב לכן כ' כיון דמפרש כל המשנה בנו"נ ביד ומתוקמא אף אליבא דרבנן לכן פירש ג"כ הא דטימא באגע בי' שרץ וזה ברור: באות ב' הביא הש"ך דברי הרי"ף דכ' דבדיין לא שייך דד"ג דא"כ לא יעשה דיין לעולם והקשה הש"ך הא בבכורות קודם דאוקי בנו"נ ביד רצה לאוקמי כר"מ הרי דלא חייש לשמא לא יעשה דיין והנה לפי דברי הש"ך לא הי' צריך להקשות מס"ד רש"ס רק עדיפא הי' לו להקשות דהא רב ששת לא אוקי בנתן ביד ולהרי"ף דאין חילוק בין ר"מ לרבנן א"כ לר"ש בשיקול הדעת לכ"ע חייב וא"כ לא יעשה דיין לעולם וע"כ דאין כונת הרי"ף לעשות מזה קושיא דאיך נחייבו דלא ירצה להיות דיין רק כונתו לר"ת דמסיק דאין חייב רק בנשא ונתן ביד ולמה לא יחייב כיון דקיי"ל כר"מ דדאין דד"ג לזה כ' דרבנן פטרוהו משום דאל"כ לא יעשה דיין לעולם אבל לרב ששת ודאי דשייך דינא דגרמי וכן לס"ד דבכורות:

ומ"ש הש"ך וכדי דלא נשוי להרי"ף טועה גדול דהקשה אי משום דד"ג מחייבת לי' א"כ אף בטועה בדבר משנה נמי אם אין הדבר מצוי שיחזור לבעליו ע"כ ואיך לא ראה הרי"ף ש"ס ערוך דמחלק דטועה בדבר משנה כיון דאלו הוי קמן הוי הדר לאו כלום עביד ומתרץ הש"ך דהרי"ף ס"ל כהתוס' והרא"ש דלר"מ דדאין דד"ג אף דלאו כלום עביד חייב והנה"מ תמה על הש"ך דא"כ מאי הקשה הרי"ף על הגאון דאי משום דינא דגרמי קמחייבת לי' אף טועה בד"מ נמי הא באמת הסוגיא לדברי התוס' אזיל אליבא דרבנן אבל לר"מ אה"נ דאין חילוק בין טועה לדבר משנה לטועה בש"ה ע"כ ואני לא אבין דברי הנתה"מ דהרי הגאון מחלק בין טועה בדבר משנה לטועה בש"ה וא"כ שפיר הקשה דאיך נאמר חילוק זה לדינא דר"ש אליבא דרבנן אזיל אבל לר"מ אין חילוק והרי"ף עצמו סובר דאף לר"מ פטור רק אם נו"נ ביד וכ"ז כתבתי לפי הבנת הנחה"מ אכן הש"ך דכ' והלכך ע"כ לא שייך הכא דד"ג דמשמע דמכאן דייק הרי"ף דלא שייך דינא דגרמי אינו מובן דלכאורה אין מכאן ראי' דהסוגיא כיון דאזלא אליבא דרבנן א"כ י"ל דלר"מ אה"נ דחייב משום דד"ג ואף בטועה בדבר משנה אכן כונת הש"ך פשוט דודאי הרי"ף לא ס"ל כהתוס' דהסוגיא אזיל אליבא דרבנן וכמ"ש דא"כ מאי פריך לימא לי' ר"ע טועה בדבר משנה את דילמא ר"ע כר"מ ס"ל רק כונתו דסובר כהתוס' דאין חילוק בין טועה בד"מ לטועה בש"ה היכי דשייך דינא דגרמי ור"ש פוטר אליבא דלכ"ע דאין חילוק בין ר"מ לרבנן ולכן פריך לימא לי' טועה בדבר משנה את דאין שייך כאן דינא דגרמי ור"ש אף אליבא דרבנן מחייב בש"ה ובד"מ דלאו כלום עבד אף לר"מ פטור וה"ה לר"ח אין חילוק בין ר"מ לרבנן וזה ברור בכונת הש"ך ודבריו ברורים:

באות י"א העלה הש"ך דג' הדיוטות ובהם יחיד מומחה שטעו חייבין דלא הי' להם לדון בכפי' והנה ע"כ איירי דהתובע בא וקבל בפניהם דאל"כ מאי פריך הש"ס אלא מעתה טעו לא ישלמו דלא ירצו להזדקק לדין ואם אין התובע בא לפניהם למה יצטרכו להזדקק וע"כ בכה"ג לא משכחת רק חייב את הזכאי דדנו הנתבע בכפי' ואי"ה נדבר מזה אך בעיקר הדין צ"ע די"ל דמומחה לא עביד דטעה כמ"ש הפוסקים דמטעם זה הוי אונס אפשר דלא שייך נ"ד וא"כ בשלשה ובינייהו מומחה כיון דס"ד דש"ס דבכל שלשה טעו לא ישלמו ומשני כ"ש שאתה נועל דלת בפני לוין וא"כ אולי ביש ביניהם מומחה לא חשו לזה:

באות י"ב כ' הש"ך וז"ל גם מה שהקשה מהך דאלו טריפות נמי לק"מ דמאן לימא לן דתלתא הוי ופשטא וכו' ע"כ לא ידעתי דהרי לשון הרמב"ן וכתלתא הוי לגבי' ראיית עדיפה ור"ל דכמו דבדין בעינן חלתא בטריפה סגי חד דגמיר וסביר:

באות י"ד כ' דמדברי רש"י דכ' דטועה בדבר משנה לאו כלום עביד משום דאלו הוי קמן הוי הדר ומתכשרא משמט דבטעה בש"ה אף אי איתא קמן לא הדר וכתב דכן מוכח בש"ם דקאמר אי אמרת טועה בדבר משנה אינו חוזר היינו דקא מפחיד ר"ט ולא כבעה"מ דכ' דמשום פשיעותא דבע"ד נגעו בו ע"כ ופירש הנתה"מ דהש"ך קאי על מה דאמר לקמן דבדיני ממונות אף בטעה בשיקול הדעת כ"ז שלא הוציא לא קם דינא לזה קאמר דבאיסור והיתר אינו כן דאף דעדיין הוא בעין ולא האכילו לכלבים קם דינא וע"ז כ' דכן מוכח בש"ס משום דאם נימא דאם איתא קמן הדר ומתכשרא א"כ לעולם לאו כלום עביד כיון דאי איתא קמן הדר וע"ז סיים הש"ך דלא כבעה"מ ור"ל דזה דוקא לפי שיטת רש"י מוכת כן אבל לפי שיטת בעהמא"ו אינו מוכח דלדידי' י"ל דאף אי הוי קמן הוי הדר מ"מ כיון דאח"כ האכילוהו לכלבים שוב קם דינא למפרע ולא שייך פשיעותא של בע"ד דנתגלה למפרע דטריפה הי' לכן חייב ע"כ עיי"ש באריכות ובכל דבריו לא נח דעתי והם תמוהים בעיני. הא' דאיך נאמר דהש"ך אתא לאפוקי דלא נימא קם דינא אחר שנעשה המעשה והאכילוהו לכלבים ומאי שייך קם דינא אמ"כ. ב' דלשון ולא כבעהמא"ו משמע דאתא לאפוקי מבעל המאור ואיך יביא ראי' ויסתור עצמו דא"כ הי' לו לומר וכן מוכח לשיטת רש"י, הג' מ"ש דלבטל המאור כיון דקם דינא למפרע לא שייך פשיעות דבע"ד והרי מ"מ מאי דקם דינא הוא בפשיטותו מה שהאכילו לכלבים גם מאי קאמר דלא כהבעל המאור פשיטא דלדידי' ליכא שום פשיעות בש"ה כיון דאין גלוי לכל ולדידי' אין הפשיעות במה שהאכילו לכלבים רק במה שלא ידע בעצמו ועיקר דבריו המה דוחק גדול דא"כ אין נ"מ באיסור והיתר במה דקם דינא רק לענין תשלומין ואך בכונת הש"ך נראה פשוט ביען כי כ' ביו"ד הובא לקמן בש"ך דלא אמרינן קם דינא רק באם המורה בעצמי אינו יודע שטעה אז אמרינן חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר אבל אם אחר נושא ונותן עם המורה ומעמידו על האמת יכול המורה לחזור לכן כ' כאן לאפוקי מזה וכ' דמדברי רש"י מבואר בש"ה דקם דינא לא הדר ומתכשרא דא"כ אף בש"ה לאו כלום עביד דאי הוי קמן הי' חוזר וע"ז כ' דכן מוכח בש"ס דבקם דינא מפחיד ר"ט משמע דלא הי' יכול לחזור ואך לכאורה לבעל המאור נוכל לומר דאף דקם דינא בש"ה יכול לישא וליתן עם המורה והא דחייב לשלם אף דאי הוי קמן הוי הדר מ"מ לא שייך בזה לאו כלום עבד כיון דבש"ה הבע"ד לא פשע כלל במה שהאכילו דלא הי' לו לידע מ"מ בש"ס דאמר אי אמרת טועה בדבר משנה אינו חוזר היינו דקא מפחיד ר"ט ומאי נחותא הא כאן הבע"ד פשע דהי' לו לידע ולמה פחד דהא בדבר משנה אנן קיימין והי' לו לגלויי טעותי' וע"כ דלא כבעל המאור: ומ"ש הש"ך והא דפריש רבינא לר"ח טימא את הטהור באגע בי' שרץ וכו' דאוקמי בנו"נ ביד אלמא דהיינו כרבנן וכו' ותמה הנתה"מ דאף אליבא דר"מ הוצרך לאוקמי כשנו"נ ביד בדיני ממונות לענין קיום הדין ומנ"ל דהיינו כרבנן ועיין מה שדחק בזה ולפענ"ד דבריו פשוטים וכונתו כמ"ש באות א' והיינו כיון דאוקמי בנו"נ וממילא אתיא אף אליבא דרבנן לכן אף דכאן איירי לענין קיום הדין ולא הי' צריך לאוקמי באגע בי' שרץ דבאו"ה בלא"ה קם דינא מ"מ כיון דכל המשנה יכול לאוקמי אף אליבא דרבנן פירש נמי זה באגע בי' שרץ דאוקמי אף אליבא דרבנן ואף דאין לשון הש"ך מדוקדק ברור שכן כונתו:

באות י"ז אחר שהעלה הש"ך דבאיסור והיתר בשיקול הדעת אין יכול לחזיר מהוראתו עמד לנגדו דברי התוס' בע"ז (ד' ז') שכתבו וז"ל חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר אא"כ יכול להחזירו כגון שטעה בדבר משנה או אפי' בש"ה וסוגיא דעלמא כאידך דבהא אמרינן מה שעשה עשוי וישלם מביתו אם נשא ונתן ביד ע"כ הרי דאף בש"ה יכול לחזור ומתרץ דהתוס' סוברים ביש פוסקים דר"ח אף באיסור והיתר פליג ארב ששת וסבר דלא קם דינא רק בנו"נ ביד והראי' דהרי סיימו אם נו"נ ביד אלמא דאזלי אליבא דר"ת אכן הש"ך לדעתו דר"ת לא פליג בהא ארב ששת כן תוכן דברי הש"ך ובמחכ"ת אלף פעמים אין פירושו סובל כלל דברי התוס' דלפי פירושו כך היו צריכין לומר דלא אמרינן מה שעשה עשוי רק בנו"נ ביד גם מ"ש וישלם מביתו אין שייך כלל לדבריהם גם מ"ש וסוגיא דעלמא כאידך הוא יחור לשון דכבר כתבו שטעה בש"ה אכן אני תמה על עצמי שהש"ך וכל נושאי כליו לא עמדו על דברי התוס' ופירשו דבריהם שחכם השני בא להתיר מה שאסר הראשון ובאמת התוס' לא כוונו כלל לזה רח הם איירי אם יכול החכם השני לומר דהראשון שלא כדין הורה והוא לשון הרע והולך רכיל וזה שכתבו דאין השני יכול להתיר רק בטועה בדבר משנה דהדין חוזר אין כאן רכילות וכן בטעה בש"ה ויכול להוכיח שטעה כגון דסוגיא דעלמא כאידך (ולאפוקי היכי שנחלק עליו רב בסברא) דבהא צריך הדיין לשלם מביתו כשנשא ונתן ביד ג"כ יכול לומר שטעה כדי שישלם והוי משיב אבידה ואין זה רכילות כמ"ש הטור בשם תשו' הרא"ש בסי' קנ"ד אבל אם אין הדין חוזר וגם אין הדיין צריך לשלם אסור להשני לומר שטעה וזה ברור בכונת דברי התוס' ופלא על גאוני עולם שלא ירדו לכונתם:

ח) וג' הדיוטות דינם כיחיד מומחה. ולשיטת הרא"ש אם קבלו אותם פטורים והש"ך ס"ק ט"ו כ' דעיקר כבעל המאור דחייבים והנתה"מ ס"ק ט' כ' דלא פליגו כלל ורק היכי דקבלינהו בפירוש לכ"ע פטורים ובסתם שבאו אף הרא"ש מודה דחייב והביא ראי' לזה דהא התובע לעולם בא לפניהם ומ"מ אמרינן בגמר' דלכן טעו ישלמו כדי שלא תנעול דלת בפני לוין ואי אמרת היכי דבא לפניו פטור במה יתקן הנ"ד כיון דהתובע ע"כ יצטרך לבוא לפניהם אלא ע"כ בא לפניו גרידא לאו קבלה הוא אף להרא"ש ע"כ וקשה לי דלעיל ס"ק ז' כ' הנתה"מ גבי יחיד מומחה דבבא לפניו הוי קבלה וא"כ לעולם יפטור ולחלק בין תובע לנתבע הרי כ' הנתה"מ דהוא דוחק דלא הוי שתקו הפוסקים לחלק בזה וגם דוחק לחלק בין באו לפניו לקבלה בפירוש. ואשר הנראה לפענ"ד דבלא"ה הקשו על הרא"ש דכ' דכיון דבלא קבלתם יכולין לדון אהני קבלתם לפוטרם וכי אם הנתבע הוא גברא דציית דינא ולא המתין עד שיכופו אותו רק הלך בעצמו יפסיד. אשר על כן נראה דגם מ"ש הש"ך דלא הי' להם לדון בכפי' צ"ע דמה יעשו אם הנתבע אינו ציית דין ומוכרחים לכופו ומומחה אין בעיר לדון לפניו וצ"ל דהי' להם לכופו לילך למקום מומחה או לכתוב הטענות ולשלוח לפני ב"ד מומחה וא"כ מה שהתובע בא לקבול בפניהם שיכופו הנתבע אין זה מיקרי קבלה אכן כשבאו שניהם יחד ואין התובע צריך לכופו וא"כ הם בעצמם יכולין לילך לפני ב"ד אחר אז אף הסתם מיקרי קבלה כן נראה לפי ענ"ד:

ט) אין הרבים מסכימים מטעם אחד. עיין מ"ש בזה בסי' ג':

י) וי"א אפי' לא נתן ביד. עיין ש"ך ס"ק כ"ת ועיין בשע"מ מה שהאריך בזה ומרוב האריכות לא עיינתי בדבריו כראוי אך זה ראיתי דבר חדש כ' דהדיין יכול לומר כיון שאני מחויב לשלם א"כ אתה תופס משלי ואף דאיכא מ"ד דסובר כן ולכן מהני תפיסה ע"י הדיין אבל מ"מ אין אתה יכול לתפוס ממני כיון דאין לך שום תביעה עלי ע"כ ודבריו תמוהים בעיני דאף דנזכר סברא כזו בסי' נ"ח דכיון דהשליח חייב לשלם צריך להחזיר היינו בלקח מיד השליח דהוי שלו ממש כיון דחייב באחריותו ואם ישלם קנה למפרע דכל שומר שמשלם נעשה שלו וקנה אף הכפל אבל לא בלקח ממי שיש לו התביעה עליו וגם בלקח מיד השליח אם טוען שנתן לו על תוב אחר אין חייב להחזיר ויכול לומר מה לי בזה שאתה חייב לשלם ואין אדם נתפס ע"י חבירו שעי"כ יתחייב לו חבירו וכ"ש שבדין קיבל את שלו וזה פשוט: יא) אבל אם קבלום עליהם בין לדון בין לטעות וכו' לא ישלמו. הקצה"ח ס"ק י' כ' דלבעל המאור דסובר בקרע כסותי אם לא אמר והפטר חייב ה"נ דוקא שיאמר והפטר ולכן הקשה הקצה"ח מהירושלמי דאמר דסתם קבלה הוי בין לדון בין לטעות ולא כש"ס שלנו מ"מ יתחייב דהרי לא אמר והפטר ע"כ. והנה י"ל דהירושלמי כמו שסובר דסתם קבלה הוי אף לטעות היינו דהוי ג"כ כאומר והפטר אך בלא"ה נראה דאין זה דומה כלל לקרע כסותי ולא יאמר בעל המאור דכאן בעינן נמי שיאמר והפטר דשאני התם דהוי' מזיק ממש אבל כאן כיון דאין חייב רק מדיני דגרמי ואם קבלו אף לטעות הרי הוא גרם לעצמו והרי בגמר' פריך למה חייב לשלם כיון דקבלו ומשני דאמרו לו דיינת דין תורה משמע בהדיא דאם לא כן פטור ואיך יהי' בעהמא"ו נגד ש"ס מפורש ואך בל"ז אין זה דמיון כלל לקרע כסותי ותימה בעיני על הקצה"ח איך מדמה אותן דכיון דקיבל עליו אף לטעות כי היכי דיכול להפסיד ה"נ יכול להרויח וא"כ וכי ס"ד דאת הטוב יקבל ואת הרע לא יקבל וכי היכי דבעי לקנות מקנה ג"כ ולא גרע זה ממשחק בקוביא דיכול להרויח לכן אמרינן באופן דתל הקנין אגב דבעי לקנות מקנה וזה פשוט:

יב) בין לדון בין לטעות. עיין ש"ך ס"ק למ"ד באות ה' מ"ש וז"ל תדע דהא אף לרש"י מה שעשה עשוי רק דמשלם אלמא דדין תורה דן דאל"כ למה אין הדין חוזר כיון שהתנו שידון ד"ת ותימה שהרי כבר כ' באות ג' הטעם כיון דאין צריך קבלתו דיכול לדון יחידי לכן אף אם נתבטל התנאי קם דינא עיי"ש ותבין וצ"ע:

יג) מ"מ יש להם לחזור. עיין ש"ך ס"ק ל"ו דהיינו אם עדיין לא הוציאו ואחר שנתברר שטעו כפו והוציאו חייבין לשלם והיינו כדברי הרמ"ה שהביא בס"ק כ"ט והשפ"מ מפרש דאיירי בטעו בדבר משנה וכבר הוציאו ואין רוצים לחזור בזה חייבין ולא אמרינן לאו כלום עביד עיי"ש ותימה על דבריו דלמה לנו חזרתם נפסוק אנן דלהדר דינא כמו שתמה הש"ך ומה שהביא ראי' מדברי התוס' כתובות ד' נ"מ דר"נ שם אמר לרב תנן בר ביזנא זיל אהדר ואי לא מגבינא אפדנייכו וכתבו התוס' דהי' טעות בדבר משנה עיי"ש צ"ל דשם דרך גוזמא קאמר ולא מדינא וכמו שפירשו התוס' בחולין. אמת כי הש"מ שם מפרש דמדינא קאמר ודייק מכאן דאף בדבר משנה אין הדין חוזר רק כשהדיין בעצמו חוזר הנה ודאי פשוט דאנן לא קיי"ל כהש"מ גם השע"מ בכל הסימן לא עלה כן על דעתו וגם במרדכי שממנו מקור דין דכ' שם דחייבים לשלם ואין הדין חוזר כלל כמו שהביא הש"ך דבריו בס"ק ל"א וא"כ ע"כ לא איירי כלל בטעות בדבר משנה. עוד צידד שם השע"מ באם הבע"ד אין רוצה להחזיר בטעות בדבר משנה רק אם אותו הדיין יאמר לו להחזיר יציית לו והוא אינו רוצה לומר אם חייב והביא ג"כ מש"ס הנ"ל דחייב הדיין וכבר כתבתי דאין ראי' משם ונראה דפטור דזה דומה לכובש עדותו ומ"ש השע"מ לחלק דכאן שאני כיון דההפסד בא ע"י גרמא שלו אין זה בנותן טעם. גם מ"ש השע"מ על דברי הש"ך ס"ק ל"ו דבקבל בפירוש בין לדון בין לטעות ואף אם יטעה מחוייבים לקיים הפסק תנאם קיים ומחוייבים ליתן כמו שפסק כ' דצ"ע בזה ולי נראה דאף הש"ך לא קאמר רק בקיבל בקנין באופן המועיל גבי נאמן עלי אבא ואז נראה דחייב לקיים ולא הוי גוזמא דהרי יכול להיות דאף דהדיין חייבו בטעות מ"מ באמת הי' חייב רק דלא הי' הבע"ד שכנגדו נאמן רק יש לעיין באיזה אופן הי' הטעות ודו"ק כי קצרתי:

יד) והלכו אתר שנים הם משלמין ב' חלקים וחלק השלישי מפסיד הבע"ד. הטור כ' דאם השנים יש בהם יחיד מומחה משלמין הכל והרמ"א השמיטו וכ' הסמ"ע ס"ק כ"ה הטעם משום דאין נוהגין לדון ביחידי כונתו דאף דהי' יכול לדון מ"מ לולי השלישי לא הי' דן א"כ הוא ג"כ גרם והש"ך כ' דנראה לו דברי הע"ש כיון דדיעבד דינו דין צריכין לשלם הכל ולכאורה סברת הסמ"ע נראה וצריך להבין סברת הש"ך ונראה דהקצה"ח ס"ק י"ב הקשה דלמה לא ישלמו הכל הא היכי דליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי ותי' בשם מהרש"ל דלא אמרינן כולי' היזקא עביד רק היכי שהי' יכול לעשות ההיזק בעצמו וא"כ באם יש ביניהם אחד מומחה שוב אמרינן היכי דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי והנתה"מ כ' דלא אמרינן כלל האי כולי' הזיקא עביד ובעניי לא אבין דמבואר לקמן סי' שפ"ח ס"ק מ"ב בשנים שמסרו באופן שאחד פטור כגון שאינו נתפס על צערו השני משלם הכל וכי לא איירי ג"כ כגון שאחד לא רצה לילך בלא השני וקצרתי בזה וגם דברי היש"ש אין לפני. והשע"מ הקשה להיפוך דלמה חייבין ומבואר לקמן סי' תי"ח ברמ"א סעיף ט' דעת הי"א דאם שניהם ליבו ואין באחד כדי ללבות שניהם פטורין וה"נ כיון דאחד אין יכול לחייב וכן הקשה בעדים שהעידו שקר למה יתחייבו והניח בקושיא. והנה הפ"י בב"ק (ד' ס') כ' בדברי התוס' שהם דעת הי"א הנ"ל דזה דוקא באש שאין החיוב רק משום ממונו או חציו והמלבה אינו רק מוליך החץ לכן אם אין בליבויו כדי ללבות לא נקרא מוליך החץ והנה אף שהוא סברא דקה מ"מ הוא מוכרח דכי נאמר באש של שותפין דפטורין רק במלבה כתבו התוס' כן וא"כ לק"מ גם נראה דשני עדים או כל הדיינים כחד גוף הוא כיון דאין שם עדות על אחד ודו"ק:

טו) דיין שטעה וחייב שבועה. השע"מ צידד במקום שיש פלוגתא אי הוי הילך וחייב רק היסת או לא הוי הילך וחייב ש"ד וסוגיא דעלמא לחייב ש"ד והדיין פסק דישבע היסת בלא נק"ח ובודאי קם דינא אי חייב הדיין לשלם ומקום ספיקו הוא כיון דבמקום דחייב ש"ד אם אינו נשבע נחתינן לנכסי וחיוב תשלומין עליו והדיין דפטרו הוי כמו פוטרו מממון דבמקום דצריך נק"ח הוי כלא נשבע כלל א"כ חייב הדיין לשלם ואך לפי מ"ש הרא"ש דהא דצריך נק"ח הוא רק מדרבנן א"כ אם נשבע בלא נק"ח שוב לא נחתינן לנכסי וא"כ הדיין לא פטרו מממון ע"כ וכל דבריו לא נהירין ואף ח"ש דמי שנתחייב ש"ד בנק"ח ונשבע בלא נק"ח שוב לא נחתינן לנכסי אין זה ברור לדעתי דאפשר דהוי כלא נשבע ועיין בקצה"ח סי' פ"ט שהשיג על הש"ך שרצה לומר דכל הנשבעין וניטלין אם אין הנתבע רוצה לשלם לא נחתינן לנכסי וכ' הקצה"ח דכמה תקנת חכמים נחתינן נכסי כיון דגוף הגזילה הוא מדאורייתא אף דמה שראו חז"ל להאמין התובע בהשבועה הוא רק מדרבנן וא"כ ה"נ י"ל כיון דאינו נאמן רק בשבועה בנק"ח כ"ז דאינו נשבע כדין נחתינן לנכסי וצ"ע ואך בעיקר דבריו דפשיטא לי' דאם הי' חייב ש"ד ופטרו הדיין מכל וכל בודאי חייב הדיין לפענ"ד לא נהירא ופשוט בעיני דהדיין פטור בזה דהרי עיקר חיוב הדיין הוא רק מדד"ג ובמקום דחייב שבועה הוא רק גורם לממון דהרי אף בעד שלא העיד אף דיותר י"ל דלא הי' נשבע לשקר מ"מ אמרינן דלא הוי רק גורם לממון כ"ש בשבועה שאין ידוע אם אמת כדבריו דאין השבועה רק גורם וא"כ הוי גרמי דגורם ובפרט אולי האמת כדבריו ואיך נחייב הדיין לשלם ואף לר"א ברבי שמעון דמחייב קרבן שבועה להעד שהוא יודע שחייב ונשבע לשקר שאין יודע לו עדות היינו לעד שהי' מחויב להעיד ומשום השבועה אבל לחייב הדיין צריכין היזק ברור ואף דמהש"ך סי' שפ"ו משמע דלמאן דסובר דינא דגרמי לאו משום קנסא אף גרמי דגרמי חייב מ"מ גרמי דגורם ודאי אין לחייב דהא אף גורם לממון עצמו קיי"ל דלאו כממון דמי וזה ברור לדינא: טז) ועשו פשר. עיין ש"ך סוף הסי' גבי מי שתבע בעל אחותו לדין שמא לקח ממון שנשאר מאביו ונתחייב לשבע ונתפשר עבור השבועה ואח"כ נגלה שנשאר ממון שהוא בידו ונתחייב להחזיר וחזרה שבועה למקומה ע"כ וקצת יש להבין דודאי אף שמחזיר מה שנתגלה מ"מ נימא דהפשר קיים כיון דעל השבועה נתפשר וא"כ חוץ ממה שנתגלה יצטרך ליתן מה שנתפשר וצריך לומר דהבעל אחותו יכול לומר עבור שידעתי שיש בידי לכן נתרצתי בפשר אבל עכשיו שאני מוכרח להחזיר זה שוב איני רוצה להתפשר וע"ד כן לא נתרצתי לפשר:

תוכן העניינים

אבני החושן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה