אבני החושן חלק א· רבי שלמה רייזנר
חו"מ · סימן יז
א) ועמידה ע"י סמיכה מיקרי שפיר עמידה. האחרונים הקשו על הרמ"א מש"ס זבחים (ד' ט"ז) דיליף דזר מחלל עבודה מיושב ופריך מה ליושב שכן פסול לעדות ולמה לא יליף מסומך דג"כ פסול לעבודה ותו לא יוכל למפרך מעדות דהרי לפי דברי הרמ"א כשר לעדות והנה תפשתי בזה אם סומך מחלל עבודה ולא מצאתי וגם בחפשי ראיתי בפ"מ או"ח סי' קמ"א כ' ג"כ דלא מצא זה דסמיכה מחלל עבודה וא"כ לא ידעתי מאי קשיא להו דנילף זר מסומך ונדבר מזה בסמוך. והנה התומים מתרץ דסמיכה לאו הכל מודים בזה דשם (ד' י"ט) גבי מקדש ידיו ורגליו דסובר ר"י מקדש כאחד ואמרו רבנן אי אפשר לעשות כן ופריך שפיר קאמרו רבנן ומשני עמידה מן הצד איכא בינייהו דהיינו שיסייעהו חבריו דר"י סבר דזה עמידה ולכן לא יליף מסומך דר"י סובר דכשר ושם רוצה למילף מד"ה ע"כ. והנה שם אחר דקאמר עמידה מהצד איכא בינייהו פריך וליתיב מיתיב ומשני לעמוד כתיב לפי דברי התומים צריך לומר דזה פריך רק לרבנן והתוס' פירשו דלאו ישיבה ממש דאין ישיבה בעזרה רק ר"ל סמיכה ולפי דברי התומים הי' לו להקשות בפשיטות למה אסור לרבנן וע"ז לשני לעמוד כתיב ולכן משמע דהגמר' פריך בין לרבנן בין לר"י ואף ר"י אינו מתיר רק שחבירו יסייעו ולא סמיכה וא"כ תי' התומים צ"ע אך לכאורה גם משם קשה על הרמ"א דפריך וליתיב מיתיב ולפי מה שפירשו התוס' דהיינו דיסמוך וע"ז משני לעמוד כתיב א"כ משמע דסמיכה לא הוי עמידה אך האחרונים תירצו דמיתורא דרשינן שם דאף סמיכה אסור והנה מה יתור יש צ"ל דשם (ד' כ"ד) יליף דיושב מחלל מדכתיב תרי קראי לעמוד ומהעומדין חד למצוה וחד לעכב וצ"ל דא"צ שני כחובים על עמידה דבלא"ה אין ישיבה בעזרה ומחד קרא ידעינן לעכב וע"כ דחד קרא אתי לסומך אך אם נאמר כן א"כ ליכא חד קרא על סומך ומנ"ל בסומך דמעכב והיא אשר דברנו דליכא קרא בסומך דמחלל אכן ודאי פשטא דש"ס לא משמע כן רק צריך לעמידה גופי' תרי קראי ובפרט לפי מ"ש התוס' שם (ד' ט"ז) ד"ה מיושב בהגהה דאפשר דהא דאין ישיבה בעזרה היא רק מדרבנן א"כ ודאי צריך תרי קראי לעמידה ובש"מ שם וכן בתוס' יומא (ד' כ"ה) כתבו דאין איסור צורך עבודה ונראה דזה תלוי בזה דאם אין ישיבה בעזרה הוא רק מדרבנן י"ל דלצורך עבודה לא גזרו וא"כ י"ל דהא דפריך וליתיב מיתיב הוא כפשוטו דצורך עבודה מותר ומשני לעמוד כתיב ואם נאמר כן י"ל כמ"ש התומים דסמיכה הוא פלוגתא דרבנן ור"י ודו"ק ולא רציתי לבאר יותר כי הכל נראה להמעיין:
ואגב אבאר דברי התוס' בסוטה (ד' מ') שראיתי שעמד התומים כאן בזה דשם גבי עומד לקרות בתורה פריך עומד מכלל דיושב הי' והא אין ישיבה שעזרה והתוס' שם ד"ה והאמר מר בסופו כתבו ותו קשיא מפ"ב דזבחים ונבוכו בו המהרש"א והתומים מה הי' כונתם ולי נראה בפשיטות דשם בזבחים דפריך וליתיב והא אין ישיבה בעזרה וע"כ צ"ל כמו שפירשו שם התוס' דלסמוך שמעינן דלסמוך מותר בעזרה א"כ מאי פריך עומד מכלל דיושב דילמא מכלל דסמוך הי' דסמיכה מותר ובתורה צריך לעמוד דוקא כמ"ש התוס' שם בזבחים (ד' י"ט) ד"ה עמידה ודו"ק:
ב) אסור לדיין לשמוע דברי בע"ד הא'. ומשמע מהסמ"ע ס"ק י"א דאם שמע אסור לו אח"כ להיות דיין בדבר וכן כתב התומים בשם מהרי"ל ובנתה"מ אכן בטו"ז בשם מהרי"ל משמע דרק לכתתילה אסור לשמוע וכן משמע מהש"ך וכן כ' בשם מהרשד"ם:
ג) אין לו להדיין לפסוק יותר ממה שתבע. עיין ש"ך ואחרונים דהוא מטעם מחילה ועיין מה שפלפלו אם יכול לחזור ולתבוע ולפי דברי הקצה"ת לעיל סי' י"ב דמחילה בלב לא מהני ודאי דיכול לתבוע אך בדברי הע"ש שהביא הש"ך י"ל נמי דשמא הי' חייב לו ממ"א והנתה"מ מפקפק דאיך שייך בע"ה דמחל ושמא לא ידע אין זה קושיא דודאי כל שבא לב"ד מאי איכפת לי' לטעון כל מה שיכול דאין שייך אף בע"ה דכ"כ טועה עד שברור לו שאין יכול לתבוע יותר:
והנה הפוסקים לא איירי כאן רק בתובע שאין תובע הכל ואך לא ביארו באם הנתבע יכול לטעון ביותר דבו אין שייך מחילה אם טענינן עבורו והנה מהתוס' כתובות (ד' ט' ע"ב) משמע דטוענין עבור הנתבע דשם בד"ה אי למיתב לה דייקו נבי והוא אומר עד שלא ארסתיך אבל מנה אית לה למ"ד מקח טעות ממאתים עיי"ש אף דיש ספק שמא אחר שנתארסה זינתה ברצון וקשה דילמא אה"נ אם הי' טוען כן לא היתה נוטלת אבל הרי הוא טוען עד שלא ארסתיך ומגיע לה מנה ולמה יש לנו לטעון עבורו להפסידה משמע דטוענין עבורו אף יותר ממה שתובע ומ"מ יש לדחות דהתוס' קשיא להו למה נקטה המשנה טענתו בעד שלא ארסתיך ומודה במנה לנקוט דטוען שהי' ברצון ואינו מגיע לה כלום אלא ע"כ דבס"ס לא מפסדה ומ"מ לפי הטעם דר"ג דנאמנת מטעם חזקת הגוף י"ל דנקט עד שלא ארסתיך לומר דנאמנת מטעם חזקה וכן לפי מ"ש הש"ך דרק מטעם ספק אין לפסוק יותר להוציא א"כ בנתבע טענינן לי':