אבני החושן חלק א· רבי שלמה רייזנר
חו"מ · סימן ה
. א) אסור לדון בשבת ויו"ט ואם עבר ודן דינו דין. השע"מ הקשה להסוברין דלא בעינן איסור דחימוד ממון דוקא למה דינו דין הא הדיינים נפסלו ואף דבאיסור דרבנן בעינן הכרזה מ"מ לאותו דבר שנפסל על ידו לא בעינן הכרזה כמבואר בהרא"ה גבי בר בניתוס ע"כ ולי נראה דלק"מ דדוקא בדבר שאיסור אתר גרם אז נפסל אבל כאן אם נאמר דנפסלו אין כאן דין ולא עביד שום איסור דהא אין כאן דין ול"מ לשיטת רש"י דכל החשש שמא יכתוב פס"ד אין האיסור רק אח"כ ואף לפי מ"ש הסמ"ע שמא יכתוב הטענות מ"מ רבנן לא גזרו רק בדין ואיך נחזיק החבל בשני ראשין דנפסלו ואין כאן פסק ודוגמא לזה כתבו האחרונים לתרץ קושיית הרמב"ן גבי שטר שיש בו ריבית דהקשה דילמא ידעו העדים שיש איסור ומ"מ חתמו וא"כ נפסלו העדים ואיך גובה הקרן בשטר זה ותי' דאם נפסול אותן א"כ אין כאן שטר ממילא לא עשו כלום ולא נפסלו ואף דקצת יש לפקפק בזה ולומר דאם נכשיר א"כ עבדו איסור חוץ דגבי איסור דרבנן היכי דיש תרתי דסתרי אין לפסול אך גם י"ל ברווחה יותר דהרי עבירה דרבנן צריך הכרזה ורק בדבר שע"י כן מכריזין בטלה ג"כ כנ"ל וא"כ הרי כאן אי אפשר להכריז אם נפסול הדין וא"כ פשוט דהדין כשר:
ב) אין דנין בע"ש. כ' הסמ"ע אף בנתרצו הבע"ד מ"מ הדיינים אין יכולין להיות מתונים בדין ושמא יטעו והאורים כ' דלפ"ז בקבלו עליהם בין לדון בין לטעות יכולין לדון ע"ש ובעניי הוא תימה דכי משום דקבלום בין לדון בין לטעות יכולין לעוות ולקלקל הדין ולדון שלא במימון וישוב הדעת ולא קבלוהו עליהם רק מה שאדם עלול לטעות שיוחלט הדין או לענין תשלומין שיהיו פטורים בשיקול הדעת אבל לא לעוות במזיד ואך בעיני נראה פשוט דאף בקבלו בפירוש גם ע"ז שידונו ואף שיטעו לא יהיו מתונים מ"מ אין שייך שהדיינים יקלקלו מה שיכולין לתקן ע"י מתינות גם הוא בזיון הדיינים ולמה יקבלו לדון בזה ואולי זה דומה לאומר קרע כסותי ע"מ לפטור מ"מ אסור לקרוע:
ג) אין דנין בלילה בתחילת דין אבל וכו' גומרין בלילה הרמב"ם ה' סנהדרין פ"ג כ' דכתיב כל ריב וכל נגע מקיש ריבים לנגעין מה נגעים ביום אף ריבים ביום והנה בש"ס פליגו בזה ר"מ ורבנן דר"מ יליף מהיקשא דריבים לנגעין ורבנן ילפי מוהי' ביום הנחילו את בניו וכבר כ' הכ"מ דלכן סובר כר"מ משום דהש"ס פריך ור"מ האי ביום הנחילו מאי עביד לי' ומשני מבעיא לי' להא דשלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין וכיון דאנן קיי"ל כהך דינא דשלשה שנכנסו לבקר וכו' וא"כ ע"כ קרא דביום הנחילו אתא לדין זה וע"כ הא דאין דנין בלילה מהיקשא דכל ריב וכל נגע אתיא אכן זה אשר תמהו על הרמב"ם דבסנהדרין (ד' ל"ד) אמרינן מתניתין דקתני דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה אתיא דלא כר"מ דר"מ דיליף מהיקש אף גמר דין ביום דוקא ות"ק דיליף מביום הנחילו גמר דין בלילה וא"כ כיון דהרמב"ם יליף מהיקשא למה פסק דגימרין בלילה וכבר עמדו בזה הרבה ולא העלו דבר ברור. ונראה לתרץ בדבר נכון דהנה הא דגמ"ד בלילה יליף רבא מדרמי קראי כתיב והי' ביום הנחילו משמע ביום אין בלילה לא וכתיב ושפטו את העם בכל עת ומשני כאן לתחילת דין כאן לגמ"ד ולפ"ז קשה נהי דרבא נקט קרא דוהי' ביום הנחילו דמני' יליף ת"ק דיני ממונות ביום מ"מ גם לר"מ יכול לרמי קראי כתיב כל ריב וכו' דמקיש ריבים לנגעין דדוקא ביום וכתיב ושפטו את העם בכל עת ונחרץ ג"כ כאן לתחילת דין כאן לגמ"ד ולמה אמרו דמתני' דגומרין בלילה לא אתיא כר"מ והוא תימה גדולה וכבר הקשו כן המפורשים ולא תירצו דבר המתקבל על הלב. ונראה בזה דהנה במועד קטן (ד' ח') אמר רבא דהא דאין רואין הנגעין במועד ילפינן מוביום הראות בו יש יום שאתה רואה ויש יום שאין אתה רואה והא דאין רואין הנגעים בלילה ילפינן מכנגע נראה לי בבית לי ולא לאורי והקשו התוס' דא"כ איך יחיישב סוגיא דסנהדרין דרבא אמר דלר"מ אף גמר דין ביום ובשלמא אי יליף מוביום הראות י"ל דנוכל לאוקמי בגמר דין אבל כנגע נראה לי משמע תחילת דין ע"כ והניחו בקושיא. וליישב קושיית התוס' נראה דהנה התוס' שם בתחילת הדיבור הקשו דכאן יליף רבא דאין רואין הנגעים בלילה מכנגע נראה לי ושם בסנהדרין מייתי קרא דוביום הראות ותירצו דדרך הש"ס להביא דרשה הפשוטה יותר והיינו דאי לאו הקרא כנגע נראה לי הוי ילפינן דאין רואין בלילה מוביום הראות אך כיון דכתיב כנגע דאין רואין בלילה אייתר ביום הראות דאין רואין ביו"ט ועפ"ז נתרץ קושיא הנ"ל של התוס' אך נתרץ אגב גם קושיא זו ונאמר דבדקדוק נקט הש"ס בסנהדרין וביום הראות דאין רואין בלילה דהנה שם במו"ק בהמשנה פליגו ר"מ וחכמים דר"מ אומר רואין הנגעים במועד להקל ולא להחמיר וחכמים אומרים לא להקל ולא להחמיר ובגמר' שם בהא דאין רואין הנגעים במועד יליף ר' יהודא מוביום הראות דיש יום שאין אתה רואה ורבי יליף מק"ו דאמר קרא ופינו את הבית אם ממתינין לדבר הרשות כ"ש לדבר מצוה ע"כ ולפ"ז נראה פשוט דר"מ דסובר רואין הנגעים להקל ע"כ דסובר כרבי דאם נאמר דילפינן מקרא דוביום הראות יש יום שאין אתה רואה ע"כ דאין רואין כלל ולמה נאמר דרואין להקל וע"כ דסובר כמו רבי דיליף מק"ו דאם ממתינין לדבר הרשות כ"ש לדבר מצוה וזה פשוט ולפ"ז נראה דא"צ למ"ש התוס' דבסנהדרין נקט דרשה הפשוטה רק שם דאזיל אליבא דר"מ ולדידי' דיליף מק"ו שפיר יליף הא דאין רואין הנגעים בלילה מוביום הראות ורק רבא דאזיל לדברי רבנן דאין רואין הנגעים אפי' להקל ויליף מוביום הראות ע"כ הא דאין רואין בלילה ילפינן מכנגע נראה וזה נכון להמדקדק ואך לפ"ז תקשה לר"מ למה לי קרא דכנגע נראה לי וביום הראות אך נראה דתרווייהו צריכי דהנה ודאי אי מקשינן ריבים לנגעים ובריבים כבר אמר רבא דרמי קראי אהדדי ומושפטו העם בכל עת יש ללמוד דגומרין בלילה וכיון דאין היקש למחצה הוי אמרינן אף נגעים גמר דינם בלילה וקרא דוביום הראות הוי מוקי לתחילת ראיית הנגעים וכיון דיש גם קרא כנגע נראה לי לתחילת ראייה ממילא קרא וביום הראות אתיא לגמר ולפ"ז מיושב קושיית התוס' שהקשו הא מכנגע נראה משמע תחילת דין פשוט דלק"מ דהרי בסנהדרין באמת נקט קרא וביום הראות וקאי לר"מ ואיכא תרי קראי כנ"ל וילפינן אף גמר דאינו רק ביום ומעתה מה מאוד נכין דברי הש"ס דקאמר מתני' דדיני ממונות גומרין בלילה דלא כר"מ ול"ק מה שהקשינו דלדידי' נמי נילף דגומרין בלילה מקרא דושפטו העם בכל עת דהרי כבר כתבנו דאין היקש למחצה ובנגעים יש תרי קראי לומר דאף הגמר ביום וע"כ גם גמר דין ביום וקרא דושפטו אתא לרבות יום המעונן וזה פשוט. ולפ"ז מיושב דברי הרמב"ם דהרי אנן קיי"ל כחכמים דאין רואין הנגעים ביו"ט לא להקל ולא להחמיר ויליף מוביום הראות ואין כאן רק חד קרא וממילא לא מוקמינן כנגע נראה לי רק לתחילת ראי' וא"כ שפיר יליף כרבא מקרא דושפטו העם דגומרין בלילה אף דיליף ריבים מנגעים כמו שהקשינו בתחילה וזה נכון. ואל תשיבני מהא דכ' הרמב"ם דאין רואין במועד דכתיב ופינו את הבית וק"ו שנותנין זמן לדבר מצוה פשוט דלק"מ דכבר אמרו בגמר' דלרבי צריך תרי קראי חד לגופי' וחד לביתו ורק לר"מ ע"כ דסבר מה לי טומאה דגופי' כמ"ש בנמרא שם דהרי כבר כתבנו דמאן דיליף מוביום הראות סובר דאין רואין כלל אף להקל ורק אנן אף דילפינן מופינו את הבית מ"מ כיון דקרא דוביום הראות אתא דאף להקל אין רואין ה"ה קרא דביתו ור"מ דסובר רואין להקל סובר דהכל ילפינן מופינו ומה לי טומאה דגופי' או דביתו כמו לר"י דיליף הכל מקרא דוביום ודו"ק כי הכל נכון:
ד) בלילה. הסמ"ע ס"ק ז' כ' דאם שלחו אחריו ובא דנין אותו דהא קיבל עליו והב"ת כ' דלא הוי קבלה רק בבאו מעצמם דבשלחו אחריו הא הי' מוכרח לבוא וטעם הסמ"ע נראה דסובר כיון דלא צריך לשמוע אל הזמנה זו מיקרי קיבל עליו וכבא בעצמו והנה השע"מ הקשה דהרי גבי שלשה שנכנסו לבקר את החולה דרצו עושין דין אמרינן דוקא ביום אבל בלילה כותבין ואין עושין דין והרי קבלו אותן עיי"ש דהעלה דאף דלא נאמר כהכנה"ג דלכל קבלה צריך קבלה בפירוש מ"מ לדון בלילה צריך קבלה בפירוש וחולק על הסמ"ע והב"ת עיי"ש ולדעתי לק"מ וחלילה לנו לדחות דברי הסמ"ע והב"ח דשם נראה דאף קבלה בפירוש לא מהני כיון דהדין נגד היתומים ויתבאר זה אי"ה לקמן סי' רנ"ג עיי"ש מ"ש ואך אף אם נאמר קבלה בפירוש מהני גם שם כבר ביארו שם כיון די"ל דלא רצה רק שיכתבו וכיון דלכתחילה אין להם להיות דיינים בלילה אמרינן דלא הי' כונתו רק לעשותן עדים כמבואר שם וחוץ מזה י"ל כיון דאח"כ צריך לקבל עדות ע"ז בעצמו אם קיבל עליו א"כ אין עד נעשה דיין ולא מהני קבלה בפירוש: ה) וי"א שאם עברו ודנו בלילה דיניהם דין. הסמ"ע ס"ק ח' מפקפק בזה מהא דקבלו עדות בלילה בסי' כ"ת והקצה"ת מתרץ כיון דהגמ"ד כשר בלילה א"כ ע"כ דיעבד מהני כמו אם לא הי' כלל מו"מ דהא המו"מ אין בו דבר שיפסול ע"כ. והנה הי' אפשר לומר דזה תלוי בהחילוק בין רש"י להתוס' עיין סמ"ע ס"ק ז' הביא דבריהם דרש"י כ' דעיקר הגמר ומ"מ אמרינן גומרין בלילה ה"ה הכא אף דהתחלה אין כאן כשר אבל התוס' דסוברין דעיקר הוא ההתחלה ורק הגמר נטפל להתחלה וא"כ ודאי אף דיעבד דאין כאן התחלה פסול דאין הגמר כשר רק משום דהי' התחלה ביום ואין מקום לדברי הקצה"ח לשיטת התוס' אכן נראה דאף לרש"י אין הגמר בלילה רק משום דהתתלה הי' ביום אבל אם אין התחלה הגמר נקרא התחלה ונראה ראי' לזה משלשה שנכנסו לבקר החולה בלילה דאין עושין והרי שם א"צ התתלה ומעצמן נעשין ביום דיינים ומ"מ אין דנין בלילה וקושית הנתה"מ עליו ל"ק דאף העיטוף הוי התחלה:
ו) עברו ודנו בלילה דיניהם דין. הנה תמהו ע"ז דהרי ר"א סובר דחלצה בלילה פסולה משום דחליצה כדין הרי דאף דיעבד אין דיניהם דין ועיין תומים מתרץ דבחליצה כתיב ככה דהוי עכובא והנה כבר נשמע זה בין החיים וכבר מתרץ כן היש"ש הובא בקרבן נתנאל פ' מצות חליצה עיי"ש. אכן בתוס' ריש שבועות העדות מבואר דככה דחליצה לא קאי לעכב רק מה דכתיבי גבי חליצה אבל לא מה דילפינן מדין דהא כתבו שם דאין לומר דהא דאמר לה ר"ג בתי עמודי משום דכתיב ועמד ואמר דאם ועמד משמע עמידה א"כ הוי עכובא דכתיב ככה ולמה תנן בין עומד בין יושב אלא אמר לה לעמוד משום דחליצה הוי כדין הרי אף דצריך לעמוד משום דהוי כדין לא מעכב עיי"ש: