אור ברסלב

אבני האפוד· רבי דוד פיפאנו

סימן ו

סימן ה

למעלת בד"הץ של פיליפופולי יע"א.

אלול התר"סז היום היא שיחתי אודות האשה בוליסו סינייורו אשת פלוני מעיר פיליבי ונקראה בשם גומר בת דבליים ופרה בת שתיים או בת ארבע אשר נתקבלו עליה עדוייות בבד"הץ של אותה העיר עדי כיעור ועדי טומאה, ויורו המורים לאסרה על בעלה והגם שלא החליטו הדבר לענין הלכה מ"מ מכותלי דבריהם ניכר שכן הוא דעתם וידרשו מאתנו למען דעת מה יעשה בה? והשאלה באה ארוכה מאר'ש הן מחמת קבלת העדויות והן מחמת המ"ומ שלהם בדבר הלכה והוא מן הנמנע וטורח מרובה להביא כל דבריהם ובעבור זה אני אביא טופס העדוייות ומה שפלפלו עליהן בתוך דברי וממילא נשמע מה שעלה על לבם ואני אגיד כי אין בעדויות כח מספיק לאסרה על בעלה הן מחמת עצמן והן מחמת כי כולן פסולין והאמנת הבעל בז"הז לא מהני וכאשר נבאר וזה החלי בס"ד.

עדות הראשון מהאשה רוזה שראתה להאשה הנחשדת יוצאת מבית בנה כחצות הלילה וידיה על חלציה אוחזת בשנצי המכנסיים ועברה דרך ביתה שהיתה שוכבת היא, והנחשדת הכחישה על פניה ואמרה כי שקר ענתה.

אין בעדות זה ממש דעדות זו אינו של טומאה אלא של כיעור וכמפורש יוצא מדברי מרן א"הע סי' י"א וע"א בכיעור אינו נאמן אע"ג שיהיה איש כשר וכמ"ש מורם בהגה בסי' י"א סס"ב וכתב הב"ש סקי"ד דאע"ג דמאמינו כבי תרי וכמ"ש בתשו' מוהר"ם והו"ד בתשו' דשייכי לס' נשים סי' כ"ה בתחי' דבריו והגם דמוהר"ם תבריה לגזיזיה בסוף אותה תשו' כבר כתבו האחרונים דתחי' דבריו עיקר והכי נקטי להלכה רובן של פוסקים וכמו שאסף וקבץ בס' בני אברהם סי' י"ט וע' שפת הים א"הע סי' א"ב וכן העלו גדולי אחרוני זמננו הראשון אדם הגאון מוה"ר אג"ן ז"ל בס' צל הכסף, ח"ב א"הע סי' י"א דל"ח ושני בקדש ה' עבודת השם בא"הע סי' כ"ח דקנ"ד ע"ע.

וכ"ש בנד"ז דאיכא טופיינא דהנחשדת מכחישה על פניה וכבר כתב הרשב"א בתשו' סי' קי"ח ואלף רל"ז דכשהאשה מכחשת העד ל"מ נאמנותו והגם דבחילוק הרשב"א הזה יצאו עליו עוררין (וכמו שיבא לקמן בס"ד) מ"מ דיינו להחמיר היכא דהעד הנכחש הוי עד טומאה אך לא בעד כיעור וכמ"ש להדייא הרעק"א בתשו' ה"ד הפ"ת בא"הע סי' י"א סקי"א בגדולה מזאת היכא דאיכא רגלים לדבר דילדה לעשרה חדשים וג' שבועות אחר נסיעת בעלה יעו"ש.

עדות השני מאברהם ברכה ששמע מהגוי משרת שלו שראה להאשה הנחשדת שהיו מתנשקים עם שלשה אנשי חייל והוא ענין כיעור וכמ"ש מרן שם, ובזה לא גילו הב"ד דבר אם הבעל מאמין לעד הזה רק כתבו בקב"ע שהאשה מכחשת גם את זה ולפי זה עתה דנעשו ב' עידי כיעור העדות הראשון והעדות הזה אע"ג דהם שני מעשייות מצטרפי וכמ"ש מורם בהגה דב' עדי כיעור מצטרפין אע"ג דראו זה אח"ז ומאי דחזא האי לא חזא האי וכן הסכים ה' בית יאודה בח"א א"הע סי' י"ט דנ"ה ע"ד א"כ הכחשת האשה לא מהנייא נגד ב' עדים.

לזה אומר דגם זה הבל דמלבד דה' בית יאודה שם והפ"ת בסקט"ו הביאו דיש סוברים דלאסר אשה לבעלה ל"מ עדות מיוחדת עוד בה דבסי' קט"ו ס"ק קל"ג כתב הפ"ת משם ה' זכרון יוסף דהגם דדעתו כדעת הסוברין דמצטרפין מ"מ היכא דבא העד הראשון והעיד והכחישתו בע"ד ואח"ז העיד אחר והכחישתו בכה"ג לא מצטרפי דהעד הראשון נתבטל עדותו בהכחשת בע"ד וכמאן דליתיה דמי וכי אתי העד הב' בתר הכי ומסהיד לא מהימן בהכחשה ומ"ש הפוס' דמצטרפין היינו היכא ששניהם העידו בב"ד טרם הוכחש הראשון יעו"ש ואע"ג דבח"מ סי' ל' סק"ט הביא הפ"ת דברי הזכ"י הנ"ל וכתב דה' שער משפט השיגו וס"ל דהגם דהוכחש העד הראשון מהבע"ד מ"מ כשבא העד הב' חוזר וניעור העדות הא' ומצרפינן להו עי"ד מ"מ מידי פלוגתא לא נפקא.

ותו איכא לחלק בנד"ז דע"כ ל"א דמצטרפי אלא כששניהם כשרים ואין לנו שום פקפוק רק מצד הייותו עדות מיוחדת אבל היכא דעדות הא' הוא עד פסול וכגון הא דנ"ד דהוי עדות אשה בכגו"ד אינו מצטרף עם הכשר להיות כב' עדים.

כ"ש דהעדות השני עצמו הוא מצד עצמו הבל ואין בו מועיל דאינו מעיד שראה הוא בעצמו האיסור רק שמשרתו הגוי אמר לו שראה הכיעור והוי עד מפי עד דאפי' אם היה מגיד מפי ישראל כאין נחשב וכמ"ש הטוש"ע בסי' כ"ח ס"ח ולא התירו עד מפי עד רק בעגונא נמצא דאין כאן עדות כדי שנאמר דמצטרפין ויעו' להמ"ץ ח"ב סי' ס' דק"ל דבטל העדות מחמת זה.

עדות השלישי מפי ב' גויים שבאו לב"ד והעידו על האשה שנטמאה ותורף עדותם הוא זה, האחד מע'ד שביום ב' אחר חצות בין שעה שנית וחצי לשלישית היה הולך עם רעהו וראה לגוי פ' והאשה אחריו ונעלמו מעיניהם ופגעו בדרך תלמיד אחד מבית הספר ושאלו ממנו והראה להם שהלכו שניהם יחד תחת אחד השיחים והלכו שם וראו מנגד לגוי מאנשי הצבא שוכב ואשה יושבת בצדו ואח"ך הגוי התחיל למעך דדי האשה ועלה עליה והלך ותפס לאשה בשערותיה וכו', והעד השני העיד כי אחר חצות היום (מבלי הזכיר איזה יום) בין שעה אחת לאחת וחצי (ושאלו ממנו אם היה יותר מאוחר והוא ענה כי דוקא באותה שעה היה כי בשעה שנית נכנסין אל השירות) היו הולכים עם רעהו העד הראשון, וראה אשה אחת הבאה מן הדרך לבדה והולכת אחרי גוי פ' ונעלמו מעיניהם ופגעו ב' תלמידים מבית הספר האחד בן ח"י שנה והאחד בן י"ג שנה ושאלו מהם אם ראו לאותו הגוי והאשה והראו להם איפה הם שוכבים וראו שהיו שוכבים תחת העץ בצד הנואף וכשראו שעלה עליה לא יכלו שאת וילכו שניהם ומצאו להנואף עליה ונענע עצמו ב"פ והאשה תחתיו והיא היתה עומדת דדיה מבחוץ ומכנסיה למטה ורעהו תפס להאשה בשערותיה וכו' והב"ד שאלה מאת האשה אחר קב"ע מפי כל אחד מה תענה על עדות זו והיא השיבה אמריה שהכל שקר ודבר כזב והענין הוא שהם היו רוצים לגנב דבר וגם לבא עליה וטרפה דשא באפייהו ובעבור זה העלילו עליה כן, אך הבעל מאמין לדבריהם וקורא וצועק לפני הב"ד כי כל עת וזמן שהיא היתה הולכת לטייל הוא היה מוחה בידה ולא היה שומע לקולו וכזאת וכזאת.

ולפום ריהטא אין לך עדי טומאה גדול מזה דהא קי"ל דמוציאים ע"י עדי טומאה אפי' לא ראו כמכחל בשפופרת מאחר שראו אותם דבוקים זה בזה ונוהגים כדרך המנאפים ופסקו מרן בסי' קע"ח ומור"ם בסי' ך' ואפי' שהעד הראשון לא העיד רק שעלה עליה ולא הגיד אם היתה ערומה ואיפשר שהיה הוא בבגדו והיא בבגדה מ"מ העד הב' העיד שראה אותה ערומה ודש ומנענע ויצאנו י"ח סברת רש"י ע' פ"ת סי' ך' סק"ב ולפ"ז הרי היא זונה גמורה ואסורה לבעלה.

אך טרם בואי לדבר בענין העדות אי מהני על היותם עדים פסולים ואיכא הכחשת בעל דבר ארדם נא ואראה בגופו של עדות דיש כאן הכחשות ביניהם דהעד הראשון אומר כי זה היה בשעה פ' והב' אומר לא כי אלא בשעה פ' וכששאלו ממנו איפשר שהיה הזמן יותר מאוחר הוא ענה כי זה א"א שבשעה שנית נכנסין לשרת ויש הכחמה ביניהם קרוב לשתי שעות.

הכחשה שנית כי הראשון אמר שפגעו תלמיד אחד בדרך והב' אומר כי שנים היו ונתן קצבה לשנותיהם והב"ד חזרו ושאלו דאיפשר תלמיד אחד היה והוא החזיק במעוז דבריו כי שנים היו וכמ"ש בקב"ע, ג' כי העד הא' העיד כי הנואף היה שוכב והאשה יושבת בצדו והוא התחיל למעך דדי האשה והב' העיד שראה לשניהם שוכבים זה בצד זה ומפשט דבריו נראה מבואר שבתחי' ראייתם ראום שוכבים נמצא דהעדים מכחישים זא"ז איברא דהכחשה הראשונה יכולין אנו לתרצה דהאשה היתה מוטית והאחד חשב אותה ליושבת והב' חשבה לשוכבת אך הב' הכחשות גמורות הכחשה הראשונה הוייא הכחשה בזמן דהנה אמת דנחלקו הפוס' היכא דהכחשה הוי יותר משעה ופחות משתי שעות אי הוייא הכחשה ובמחלוקת הוא שנוי וכמ"ש ה' כנ"הג בח"המ סי' ל הג"הט ס"ק מ"ב מ"מ בנד"ז יודו כ"ע דהוייא הכחשה דלפי העד הב' הוא דבסוף שעה ב' מחוייבין ליכנס אל השירות בעבור שהם אנשי חייל וא"כ ליכא למימר דהעד הראשון שאמר בין שעה שנית וחצי לשלישית טעה בשעות כיון דא"א להם להיות בשוק בז"הז ודמייא הא לההיא שכתב הרמב"ם פ"ב מה' עדות דאם אחד אמר לפני הנץ החמה והב' אמר לאחר הנץ החמה דעדותן בטלה והוא מדברי הש"ס סנהדרין דמ"ב והטעם הוא שהדבר ניכר לכל וא"כ הוי הכחשה בחקירות גם הכחשה השנית כי הא' אמר שפגעו תלמיד א' בדרך והב' אמר כי שנים היו ונתן סימן לשנות כל אחד לא גרע מע"א אומר שחורים היה לבוש והב' אומר לא כי אלא לבנים היה לבוש דעדותן בטלה וכמ"ש הרמב"ם שם א"כ כיון שהוכחשו בבדיקות ובחקירות עדותן בטלה לכ"ע ואין כאן עדות אפי' אם היו ישראלים גמורים כ"ש בהיותם גויים אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר.

וראיתי אני למעלת הב"ד כי נרגשו מההכחשות שיש בעדים הנ"ל ובקשו לרפאת שבר זה על נקלה באמרם כי אף שנאמר דבטלו עדותם בהיותם מוכחשים אמנם הכל הולך אחר נאמנות הבעל יען מעיקרא אין עדות לגוי וכו' ובדבר הזה נתקן להם עוד שבר אחר שיש בנד"ז כי הב' עדים גויים הנז' בתחילת בואם לב"ד לא רצו להעיד באמרם כי מצד האשה הבטיחום לתת להם ב' נאפוליאוניש אם לא יעידו ולמה יפסידו בעדותם והלכו להם ושוב באו להגיד בפני ב"ד עדותם והבעל אומר כי המה באו בלא כסף ובלא מחיר אך מצד האשה הקול יוצא כי הושכרו להעיד מצד הבעל וכדי לצאת גם מחשש זה מע' הב"ד יצ"ו הם אמרו דהכל הולך אחר נאמנות הבעל מה גם דהעדים הללו הם הלכו אצל הבעל ויגידו לו את כל הקורות אותם לאמר אשתך היא אשת זנונים וכן הגישו עדותן לפני שר העיר את"ד ואנא דאמרי יען היסוד אשר עליו בנו הב"ד בנין האיסור הוא האמנת הבעל ומחמת זה הרחיקו ופזרו כל אבני נגף העומדים לפני העדוייות לכן מוכרחים אנחנו להרחיב דברינו ביסוד זה ולהציע פה החלוקים הנאמרים בדברי הפוס' בענין זה דהאמנת הבעל דיש כמה ענפים בענין אשר האשה הנז' יכולה להסתופף בצלם להיות לה למעוז ולמחסה שלא לאסרה לבעלה.

הנה עיקר הדין נחל נובע מההיא דקידושין דס"ה מעובדא דההוא סמייא דהוה קמי דמר שמואל ואתא שליח ואמר אשתו זנתה וא"ל מ"ש אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה ופירשו הפוס' הרי"ף והרמב"ם והרא"ש דהיינו בבא לצאת יד"ש אבל מן הדין אינו חייב להוציאה ומשו"ה אין כופין אותו וכמבו' בטור א"הע סי' קט"ו וקע"ח וחייוב זה אינו אלא מדרבנן וכאשר הארכתי בחידו' לא"הע סי' קע"ח משם הרשב"א במיוחסות סי' קל"ג, תומת ישרים סי' ע' ידי דוד סי' ק"ו.

וכאשר ירדף הקו'רא בש"ס לבבו יבין דהתם קאי בעד כשר והגון רק דהוי ע"א וקי"ל אין דבר שבערות פחות מב'.

אולם הרמב"ם בפכ"ד מה' אישות דין טו"ב צבי איהו והוסיף מדיליה דאפי' בפיסו' עדות מחמת קורבה וז"ל שם מי שראה באשתו שזנתה או שא"ל אחד מקרוביו או מקרובותיה שהוא מאמינם ודעתו סומכת עליהם שזנתה אשתו בין שהיה האומר איש בין שהיתה אשה הואיל וסמכה דעתו לדבר הזה שהוא אמת ה"ז חייב להוציאה ואסור לו לבא עליה (האי חייב היינו מדיני שמים וכדפריש לה ה"ה וע' פ"ת סי' קט"ו סקל"ז) והעתיקו לשונו הטוש"ע בסי' קט"ו והרשב"א במיוחסות סי' קל"ג כתב דדבריו צ"ע ובסי' ארמ"ט כתב להדייא דלא נתחוורו לו דבריו דהוא ז"ל כתב זה על סמך עובדא דההוא סמייא ופרשה דאין הפרש בדבר זה בין קרוב ופסול ועבד ושפחה במה שהוא מאמין דאפי' רחוק מן הדין אינו נאמן בדבר שבערוה ע"כ ואחר שמצינו להרשב"א בשתי תשובותיו אלה דחלק על הרמב"ם במה שרצה להוסיף מדעתו דאפי' בעדים פסולים נאמר דין זה, מינה אתה דן דמ"ש הרש"בא בח"א סי' קי"ח שאחר האמנת הלב הם הדברים ואפי' בגוי מסל"ת או אפי' מתכוין לחסר או להעיד אי מהימן ליה אסור יעו"ש היינו לסברת הרמב"ם וליה לא ס"ל דאי לאו הכי קשייא מדידיה אדידיה (ועמ"ש לקמן בד"ה הן ע"ד הפ"ת בסקל"ח) אלא דבלא"ה קשייא להרשב"א דבדין זה גופיה מצאנוהו במקו"א בהיפך שא נא עיניך וראה בתשו' סי' אלף ר"ן שכתב וז"ל ולענין הגוי שאמר לישראל שגוי פ' התודה לפניו ששכב עם אשתו אם בא לצאת יד"ש אם חייב להוציאה לדברי הרב ז"ל שאמר שחייב להוציא בבא לצאת יד"ש אפי' ע"י הפסולין מסתברא שאין אוסרין אשה על בעלה בכך אשר פיהם דבר שוא ושמא המגיד שקר או מי שאמר לו שקר ענה וכו' ע"כ והשתא ק"ט דמלבד דהוי היפך מ"ש איהו גופיה בסי' קי"ח עוד בה דעדיין לחלוחית הדיו קיימת בתשו' שלפניה שכתב דלדברי הרמ"בם אין הפרש בין קרוב ופסול ועבד ושפחה וכו' ולמה זה בתשובה זו שינה את טעמו ולולא דבריו היינו יכולין לומר גם בדעת הרמב"ם דע"כ לא הכשיר אלא בעדים כשרים מצד יהידותן יהיה איש או אשה או קרובים וכמו שמצינו לענין עגונא דהכשירו עדות נשים או קרובים בבאים להעיד ולא הכשירו עדות גוי רק במס"לת והטעם הוא שכליי דבשלמא נשים וקרובים יראת שמים עליהם רק דהם פסולים ממצות מלך ולא מצד דמשקרי דאפי' משה ואהרן ומרים ואסתר פסו' להעיד משא"כ בגויים ופסולי עדות מחמת רשען, אולם אחר שהרחיב לנו הדבר הרשב"א ז"ל ולמדנו להועיל דלדעת הרמב"ם אין חילוק בין ישראל לעבד ושפחה מה נשתנה גוי דכתב בתשובה דסי' ארמ"ט דגם לדעת הרמב"ם אינו מועיל.

כי מן הב'אר קל"ט על שני שרי צבאות ישראל הכנ"הג בא"הע סי' קט"ו הג"הט ס"ק כ"ח והמש"ל בפכ"ד מה' אישות שכתבו דין זה דהרשב"א דסי' קי"ח בסתמא דאפי' גוי מהימן ע"ע ולא העלו על דל שפתם דמלבד דהרשב"א לשיטתו של הרמב"ם קאמר וליה לא ס"ל דאעיקרא הוא חלוק בדינו של הרמב"ם.

עוד בה דבדין עצמו שחידש לפי דעתו של הרמב"ם תבריה לגזיזיה בתשו' אחרת וכנז'.

וכזאת וכזאת ק"ל על ה' מ"ץ בח"ב סי' ס' דק"ל דנקיט תשו' הרשב"א דסי' ר"ן להלכה פסוקה דעדות גוי לא מהני ולא זכר דבסי' קי"ח פסק להיפך וצ"ע.

וכבר ראיתי למע' הב"ד שנרגשו בב' תשו' הללו ונדחקו עצמם לחלק בין גוי אחד לב' גויים ואין אלו אלא דברי נביאות דעל האמת מ"ל אחד מ"ל ב' גם מ"ש דהרש"בא בתשו' אר"ן קאי בשאינו מאמין הבעל הח ודאי בדותא היא דכשאינו מאמין אפי' ישראל אינו נאמן וקושטא קאי דהרשב"א ז"ל ה'ן נסתר מחמתו.

ואחר החיפוש ראיתי לה' סמיכה לחיים בח"הע סי' ח' ד"מ ע"ג שקדמני בזה והצ"ע דברי הרשב"א והמש"ל והכנה"ג ובראש דבריו הביא משם הב"ש בסי' ז' סק"ו שכתב דגוי המסל"ת שהאשה טמאה ל"מ עדותו להחמיר והוי כאילו לא העיד כלל יעו"ש.

וע' למוהר"א ישראל ז"ל בתשו' כי באה בס' נשמת חיים א"הע סי' ב' שהביא משם הרשב"א בחידו' לקידושין לד"פ שכתב שכל שלבו מאמין שאסורה לו אשתו ע"פ עצמו או ע"פ גוי חייב להוציאה בבא לצאת יד"ש ע"ע, ומאחר דהרשבא גופיה דהוא המחדש בטובו לדעת הרמב"ם דסמכי' אעדות גוי במאמינו סותר מיניה וביה א"כ עדיין אין לנו מופת חותך לדעת הרמב"ם דסמכי' אעדות גוי אפי' דמאמינו דמדבריו אין הכרע וכדאמרן, והדין גופיה במחלוקת הוא שנוי בין הרשב"א והריטב"א והאחרו' ולכל הצדדין מידי ספקא לא נפקא.

ואחרי כותבי כל זה ראתה עיני להרב שדי חמד במע' אישות סי' א' דמ"ו ע"א דמביא משם גאון מופלא בס' תשובת שמואל שכתב להדייא דהרשב"א חולק להרמב"ם בעיקר דינו וס"ל דדוקא עד כשר דראוי להצטרף עם אחר הוא דמהני מאי דמהימן ליה אבל אם מאמין לעד קרוב ופסול א"ץ להוציאה אפי' בבא לצאת יד"ש ושלפי דעתו גם הרי"ף והרא"ש קיימי בהך שיטתא ודאית לן למנקט כהרשב"א בזה יש"ב, שמח לבי ויגל כי בקשתי לי חבר ומצאתי לי רב שלא הכרתיו ולא ראיתי ספרו מעולם.

ך נפוזו זרועי ידי בראותי להרב המחבר שם דחלק עליו וסמך ראשו ורובו על תשו' הרשב"א דסי' קי"ח ונדחק עצמו בפנים שאינן צהובות לפרש תשו' הרשבא דס' ארמ"ט דהרשב"א בתשו' זו רצה לסמך אדעת הרמב"ם ונמצא דכ"ע סברי דאין חילוק בזה בין עד הראוי להעיד למי שאינו ראוי וכ"ש שאינו מוכרח לומר דהרי"ף והראש סברי דלא כהרמב"ם יעו"ש, ולדידי חזי לי דאף דמדברי הרי"ף והרא"ש אין הכרח אמנם מה שפירש הרב הנ"ל בדברי הרשב"א דסי' ארמ"ט דחיק ואתי מרחיק ומה יענה לההיא דסי' אלף ר"ן דקאי לדעת הרמב"ם ומי הגיד לנו איזו תשו' היא הקודמת והרב העלים עיניו ממנה ומ"ש נ"ל נכון וקיים ואפריין נמטייה דהראה לנו רב וגאון כי גדול כבודו דקאי כוותי.

ה'ן עוד נב'יא ההיא דכתב מוהרי"קו בסי' פ"ב והביאו מורם בהגה שם בסי' קט"ו די"א שלא יוכל לומר שמאמין העד אא"כ מאמינו ג"ך בשאר דברים אבל אם אינו מאמינו בשאר דברים רק בדבר הזה משום דבלא"ה נחשדת לו קצת לא נאסרה עליו משום זה ע"כ ואין ס' מוהרי"קו עמדי לראות הדברים בשרשן דאילו לפי דברי מור"ם שכתב דבלא"ה נחשדת לו קצת נראה דאם אינה נחשדת לו אע"פ דאינו מאמינו רק בדבר הזה נאמן ואין נראה כן מדברי האחרונים כי אם דלעולם בעינן שתהא מאמינו בכל דבריו והכנ"הג בהגהב"י ס"ק כ"ה הביא משם הפו' דבעינן אדם המצוי אצלו תדיר וגם ביה והיד"א בהגה"בי סק"ל כתב ככל הדברים האלה שכתב מור"ם משם הרשב"א בח"א סי' רל"ז ואני לא מצאתי שם דבר זה אך במיוחסות סי' קל"ג כתב להדייא כן וז"ל ומה שפירשת באי מהימן לך כבי תרי אי איניש מהימן הוא אצלך בכל כשנים שאינו משקר יפה אמרת ודברים של טעם הם וכו' הרי דכתב דיהא נאמן בכל והיד"א שם אחר שהביא משם מוהרי"קו שכתב שכ"ד הרמב"ם ור"ת ומוה"רם והר"ן והרי"בה ומרן הביא ג"ך משם מוהרי"ב בסי' פ"ו שפסק בע"א שהעיד על אשת פ' שראה שזנתה והבעל אומר כי יאמן לבבו ואמת נכון הדבר נעשתה התועבה הזאת והדבר ברור אצלו כאילו היו ב' עדים אין אשתו נאסרת עליו אפי' בבא לצאת יד"ש ע"כ, גם ה' משא"מ בח"א חא"הע סי' כ"ג דקע"ג כ"כ וסיים דבריו דכל זה במונח פשוט כי העד מוחזק בכשרות ראוי והגון משא"כ היכא דאיש מרובה בגד"ים עי"ד ומו"הר בס' צל הכסף ח"ב א"הע סי' י"א דל"ח הביא שכן הסכים ה' בני אברהם בדמ"ו ע"ב וכ"כ ה' תפארת אדם בא"הע ס' א' וה' סמיכה לחיים שם דל"ט ע"ג וכ"כ ה' ישמח לב גאגין בא"הע סי' ב' ד"ג ע"א וז"ל וצריך שיברר בראייות ברורות שתמיד הוא מאמין בדבריו כבי תרי ע"כ אשר יאמר כי הוא זה או ישבע ש"ח בכל אייומים וגיזומים שבכל ענין הוא מאמין בו כ"כ וגם שבענין זה הוא מאמינו בכל לב עי"ד וכן הסכים ה' שדי חמד במע' אישות דמ"ו ע"א וה' הפוסק בס' שערי רחמים ח"ב הנד"מ סי' י"ב דנ"ה. אמור מעתה בנ"ד כי האיש הזה לא ראה ולא ידע את האנשים הערלים האלה כי אם בזאת ובודאי שאינו מאמין להם בדבר אחר ואפי' אם יאמר כי הוא מאמינם שקר בפיו או אגמרוהו לומר כן פשיטא ודאי דאין לאסרה וע' להפ"ת בסקל"ח דאחר שהביא דברי הרשב"א דסי' קי"ח דאפי' עכו"ם נאמן במאמינו כתב משם הגאון רעק"א דמדברי הרשב"א אלה משמע דלא כמוהרי"קו שהובא בהגה דבפשוט דלא שייך לומר דמהימן ליה כבת ר"ח דאינו משקר וכו' ע"ע ועפ"ד הרעק"א אלו למדנו עוד אחרת דמאחר דא"א לומר דהרש"בא פליג עם מוהרי"קו כיון דהרשב"א גופיה במיוחסות סי' קל"ג כתב כדברי מוהרי"קו מה גם כי כפי הלשון שהביא ה' משא"מ מוהרי"קו נסתיע מתשו' הרשב"א א"כ מוכרח לומר דמ"ש בסי' קי"ח דגוי מהימן לדעת הרמב"ם קאמר וליה לא ס"ל וכמשיל אני הדל, וע' למוהר"א ישראל בתשו' נשמת חיים שם שכתב גם הוא דמוהרי"קו פליג אהרש"בא ומי שיש בידו ס' מוהריק"ו יעין בו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו.

ואם אמר יאמר האיש הישראלי דנ"ד כי הוא מאמין את הגויים האלה בכל מכל והיה תהיה כדבריו אכתי אין בנו כח לאסר האשה הנז' לבעלה, והוא דנראה ברור דע"כ ל"א דכל דהבעל מאמין לעד אפי' יהיה המעיד איש או אשה או עבד ושפחה חייב להוציאה, לצאת יד"ש אלא במקום דאיכא ריעותא בגופה של עדות דהעדות הוא ברור ואמיתי רק הריעותא היא בעד המעיד דלאו בר עדות הוא וכיון דהוא מאמינו אסרוהו עליו אבל כל שעיקר העדות אינו וכגון בכה"ג דהוכחשו בחקירות ובדיקות דעדותן בטלה ואין כאן עדות מי זה אמר בכגו"ד דמהני עדותו ונאמנותו, ומה גם דהעדים הללו הובררו אצלינו דלאו בני סמכא ננהו כי בתחילה לא רצו להעיד באמרם כי מצד האשה הבטיחו להם ממון ואח"ך באו והעידו ומי יאמר דאינו אמת מה שאומרים מצד קרובי האשה דמצד הבעל נקנו על בצע כסף ומאי אהנייא עדותם של אלו והאמנתו של בעל אשר אם לבו כפיו ה"ז פתי מאמין לכל דבר, הביטה וראה מ"ש פוסק אחד הו"ד בתשו' מוהרמ"אי סי' ט"ו וז"ל ניתן שמחה בלבי אחרי ראותי כי עיקר העדות הוא מוכחש מפי העדים עצמן וכה"ג לא מצי משוי אנפשיה ח"דא וכן נמצא בתשו' הרמב"ן סי' קל"ג וכו' ועוד שם בסי' ט"ו תשו' הר"מ מנוח כתב וז"ל גם נמצא בעדות איך הבעל ואביו היו מחזירים אחר עדי שקר ומאחר שהוא מוחזק לחזר אחר עדות שקר וגם העדים מוחזקים לריקים ופוחזים וחש"ו כמו שהעידו עליהם רבים יש לחוש לשקרא ובהדי סהדי שקרי למה לי ואין בעדותם עיקר וכו' ע"כ גם המ"ץ בח"ב סי' ס' בטל העדוייות מפאת ההכחשות וכמש"ש בדק"ל ע"א, הרי להדייא דאע"ג דכל דמאמינו כבי תרי לא אתינן עלה מטעם עדות עכ"ז כל שיש ריעותא לפנינו דהעדים הם שקרנים או מצד ההכחשה שבהם או מצד חמדת הממון לא מהני עדותם כלל ופעלם מאפע והאמנתו של בעל כאפס ותהו נחשב.

ואחשבה לדעת ולבקש עוד כחא דהיתרא בנד"ז באשר האשה מכחשת את העדים על פניהם ואומרת דשקר נסכם רק דהם רצו ליהנות מגופה וממונה ולכן העלילו עליה דברים אשר לא כן ואע"ג דהבעל מרכין בראשו ואומר אמת אמת ומאמינם, והגם דיהיו פה כל משפטי התנאים הנצרכים לנאמנות העד עכ"ז כיון דתברתה בצדה דהאשה מכחשת את העדים אין האמנתו של בעל שוה לכלום וכמו שהשמיענו גדול אדוננו הרשב"א כאותה תשובה דסי' אלף רל"ז והובאה בב"י שם דל"א אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה אלא בשאינו מכחישתו רק שותקת אבל אם מכחישתו לא דע"א בהכחשה אפי' בעלמא לאו כלום הוא וכ"ש בדבר שבערוה.

והכנ"הג בהגה"בי ס"ק כ"ה הביא לנו שכ"ד מוהר"ם אלבילדה ומוהר"ש טרינקי וכבר סברא זו קבלוה בסבר פנים יפות מוהרי"קו בשו' פ"ב והטור ומרן בסי' קע"ח ומוהר"מ מלובלין סי' פ' ומורם בתשו' סי' י"ב והמ"ץ בח"ב סי' ס' דקל"א ע"ד, והדב"מ בח"ג סי' יו"ד דט"ל ע"ג וכמו שאסף וקבץ גדול הדור האחרון מו"הר מוהרא"ג ז"ל בס' צל הכסף ח"ב א"הע סי' י"א דל"ח עב"ג.

האמנם אחר העיון לא ראיתי מקום לסמך על היתר זה וכאשר אבאר, דאעיקרא דין זה דהרשב"א במחלו' הוא שנוי דמלבד דהמש"ל פכ"ד מה"א כתב דדבר גדול דבר הנביא ומשמע מדבריו דכונתו לחלוק עוד בה דראיתי להפ"ת בס"ק ט"ל שכתב ע' בתשו' רעק"א שהביא דברי הרשב"א וכתב דמדברי תשו' מיי' דשייכי לה' אישות ס"וסי כ"ה מבואר כמעט להדייא דאף במכחישתו שייך מהימן ליה לענין איסו' וכן יש לדייק מדברי מור"ם בהגה בסעי' הקודם הודית לפני ע"א שזנתה וכו' מבואר להדייא דבעד אחד דזנתה בכה"ג אסורה דמהימן אף במכחישתו ושכ"ד מוהרימ"ט בח"א סי' ט"ו ולכן בע"א בטומאה ומכחישתו והעד מהימן ליה כבי תרי מסתפינא להקל וכו' א"ד.

והרואה יראה דמו"הר עם הג' רעק"א לא שוו בשיעוריהו בדעת מוהרי"קו דמו"הר כתב דמוהרי"קו קבל ס' הרשב"א בספ"י ואילו רע"ק דקדק מדבריו להיפך וע"ש בפ"ת מ"ש בחצאי לבנה (וכבר הודעתיך מראש דאין ס' מוהרי"קו עמדי ולא תשו' הג' רעק"א) ואף גם זאת דהרעק"א דקדק מדברי מור"ם בהגה דחולק אהרשב"א ואילו מו"הר הביא מתשו' מוהרמ"אי דסבר כהרשב"א ולא זו בלבד דראיתי עוד לה' משא"מ בח"א חא"הע סי' כ"ג דקע"ב ע"ג שכתב דעם היות אמת דהרשב"א נקיט במושלם בסי' אלף רל"ז דבמכחישתו אתתא שרייא הנה במיוחסות אשכחן דבטל דעתו מקמי דעת הרמב"ם דנראה מדבריו דעיקרא דמלתא תלייא בהאמנת בעל דבר שהוא סומך דעתו עליו דכי מי הוא מכחישתו על פניו חייב להוציאה וכ"ן מדבריו שבמודפסות סי' אלף רמ"ט בשגם סיים עלה דדבריו צ"ע ולכן אסיק ותני דמאחר דסמוך לבו ומקרב נפשיה לגבי דהאי סהדא מצי מגרשה יעו"ש.

איברא דכשאני לעצמי לא כן אנכי עמדי ולבבי לא כן יחשב בדעת הרשב"א דמאחר דבסי' הר"מט מכריז ותני ע"ד הרמב"ם שדבריו לא נתחוורו אצלו איך הפה יכולה לדבר דבטל דעתו נגד דעת הרמב"ם וזוהי כונתו ג"ך במיוחסות שכתב ע"ד דצ"ע והיינו לחלוק וילמד סתום מן המפורש וע' מ"ץ ח"ב סי' ס' דקל"א ע"ד שהבין כן.

אמנם גברא רבא בישראל כמשה אמר מלתא מי יוכל לבא אחריו ובפרט כי מוהרימ"ט בסי' א' הבין כדבריו הגם שגם עליו תמה ה' שדי חמד במע' אישות סי' א' דע"ד ע"ד וכתב שאינו כן וס"ס מידי פלוגתא לא נפקא ומה גם דראיתי למו"הר בס' צ"הכ שם שהביא משם מוהר"א חזן בתשו' כי באה בס' נדיב לב א"הע סי' ט"ו שגם הוא סבר דהרש"בא קאי בשיטת הרמב"ם עי"ד, וה' ס"לח בדמ"ל ע"ג תמה' יקרא על מוהר"יו בסי' ח' שכתב דע"א המאמינו כבי תרי נאמן אפי' נגד הכחשת האשה דלא זכר מתשו' הרשב"א וכו' והוא לא זכר ג"ך לדברי הפוס' הנ"ל שכתבו בדעת הרמב"ם והרשב"א דקיימי בשיטת מוהר"יו וע' עבודת השם א"הע סי' ז"ך דקמ"ט עב"ג ישמח לב א"הע סי' ב' הגם הלום ראיתי אחרי רואי לה' שדי חמד במע' אישות מדמ"ד ואילך שהעריך מחלוקת הפוס' בזה ובדמ"ו ע"א הביא משם ס' מלבושי יו"ט דהוכיח דשיטת הרמב"ם והרמב"ן והתוס' רי"ד והרשב"א והריטב"א בחידושיהם והר"ן דהסוגייא איירי באינו מכחישתו עי"ד, אשתכח השתא דהיכא דהבעל מאמין לדברי העד והאשה מכחישתו אי מצי לגרשה במחלוקת הוא שנוי והאיכא טובא מהפוס' דס"ל דמצי מגרשה.

ותו איכא ההיא דכתב מוהרימ"ט בחא"הע סי' א' דמאי דבעי הרש"בא שותקת היינו לענין דלא אמרינן ליה זיל אפקא דבמאי דהאשה מכחישתו הורע כחו ולבו נקפו מלהאמין אבל היכא שהוא עצמו אמר אני מאמין שדבריו אלו אמת יש במשמע דקי"ל דקושטא דמלתא הכי הוי ושאחד"א ומחמת דבריו אלו נאסרת והכריע דבריו שכן הוא ובכלל הכרעותיו הוא מדברי הרשב"א גופיה דס"ל באומרת טמאה אני לך ואמר לה בעלה שמאמינה דאסירא ליה לעולם אפי' אם תחזר ותאמר דבאונס היה משמע שדבורו עושה רושם שלא מכח דבריה דאי לאו דאמר לה הכי היתה נותנת אמתלא לדבריה ואומרת מה שאמרתי טמאה אני לפי שנבעלתי אבל באונס היה עכשיו שנתן האמנה לדבר חשיב כהודאה וכולי עש"ב, והביא חילוק זה הכנ"הג בסי' קט"ו הגהב"י ס"ק כ"ה ורמז לעיין בס' מ"ץ ח"ב סי' ס' ומוה"רי הלוי סי' קכ"ג פ"מ סי' פ"ט (כי לדאבון נפש אינם תחת ידי רק ס' מ"ץ) אולם עם שגדול כבודו של מוהרימ"ט ורב ותקיף הוא עכ"ז לא אהיה חובש תחת לשוני דבגוף תשו' הרשב"א דחידש החילוק הזה הנדון היה בשהבעל במר צורח שהוא מאמין לעד וע"ז הפילו ארצה הרשב"א בשתים זו האחד דהוא היה מרגיל קטטה מקודם והשני דהאשה מכחישתו וכמבואר בא'ר לחי רואי דברי הרשב"א בתשובה שם ואיך הפה יכולה לדבר דהרשב"א לא קאמר אלא כשהבעל שותק ואנן הוא דאמרינן ליה אי מהימן לך כבי תרי אבל לא היכא דהבעל אומר בפיו שהוא מאמין לעד דבר זה אינו סובל לשון הרשב"א וכמו שכן מבואר מדברי המ"ץ בח"ב סי' ס' דקל"א ע"ד שהבין להדייא בדברי הרשב"א היפך מוהרימ"ט, ומה שהכריע הדבר מדברי הרשב"א גופיה ע' למו"הר זה הי"ם גדול בס' אהל יעקב מע' הש' או"ב שתמה עליו דהתם מיירי בשאינה נותנת אמתלא רק שמפרשת דבריה ובהא לאו כל כמינה עי"ד, ומ"מ יהיה איך שיהיה האיכא מוהרימ"ט דסבר מימר כן בדברי הרשב"א ומידי ספקא לא נפקא ואיכא הכא בנ"ד ס"ס להחמיר ולאסרה על בעלה בבא לצאת יד"ש כי הוא זה ס' אי הלכה כס' הרשב"א ודעימיה דס"ל דהכחשת האשה מרעא כח נאמנות הבעל דלמא הלכה כמוהר"ם ודעי' דהכחשת האשה לא מרעא כח הבעל ואת"ל דהלכה כהרשב"א דלמא הלכה כמוהרימ"ט דע"כ ל"ק הרשב"א כי אם היכא דאישתקיל מילוליה דבעל והבעל אינו מדבר מאומה אבל היכא דהבעל צועק ואומר אמת אמת על דברי העד בכה"ג גם הרשב"א סובר דנאסרת לו ודלא כהמ"ץ וכדמשמע לן מדברי הרשב"א וס"ס זה מתהפך שפיר ס' אי הלכה כהמ"ץ בדעת הרש"בא דנאמנותו של בעל לא מהני כלל נגד הכחשת האשה אפי' אם אומר בפירוש שהוא מאמין דלמא הלכתא כמוהרימ"ט דכל שהוא אומר שמאמין גם הרשב"א יודה דהכחשתו ל"מ ואת"ל דהלכה כהמ"ץ בדעת הרשב"א איכא לספוקי אעיקרא דמלתא מי יימר דהלכתא כרשב"א דמהני הכחשתה נגד העד דלמא הלכתא כמוהר"ם ודעימיה דכל שהוא מאמין לעד אף דאיכא הכחשת האשה כנגדו ל"מ ומאחר דאית לן ס"ס לזרות ולא להבר דין זה דמכחישתו ממילא נפקא דמאי דבעינן מעיקרא למהדר אשרייותא דהך איתתא מטעם הכחשתה לריק יגענו דסוג זה נטול הוא בנדון שלנו והרי הוא בטל ומבוטל ולא נשאר לפנינו בלתי מה שכתבנו בתחילה דעדות גוי במחלו' הוא שנוי אי מהני ואת"ל דמהני בעינן שיהא נאמן אצלו בכל דבריו וגייס ביה והא ליתא בנ"ד ואת"ל דהא נמי איתא בנ"ד העדות מעיקרא הוא מוכחש ובטל הוא ומה גם אם האמת דהם לקחו ממון להעיד ואתתא דא שרייא לבעלה וככל אשר דברנו מלפנים.

ובחפשו'ן יצאתי וראיתי דאכתי הא דהכחשה משלנו היא וזאת אחת מהרפואות שיגהו מזור ותעלה להאשה הנז' והוא במה שמצאתי להרב סמיכה לחיים דט"ל ע"ג שכתב דמ"ש המשנ"ל ע"ד הרשב"א דדבר גדול דבר הנביא לא כ"כ כי אם על עיקר הדין במהימן ליה כבי תרי לגבי ישראל וכשר אבל בעד גוי פשיטא דכל דהיא מכחשת לאו כלום היא ע"כ (ואין כונת הרב על המש"ל לבדו כ"א לדעת החולקים על הרשב"א ויען שהרב לא הביא עוד חולקים ואדרבא תמה על מוהר"יו כמש"ל כתב החילוק ע"ד המש"ל) ואנכי הצעיר אעשה לו עזר קצת מדברי הג' נו"ב שהביא הפ"ת בסי' ז' סק"ז שכתב בתו"ד וז"ל ועוד כיון שהאשה אומרת טהורה אני כותי אפי' מ"סלת בהכחשה לאו כלום הוא והרי הוא כאילו אינו עש"ה, ומעתה גם סוג זה דהאשה מכחישתו מהני ומעלי וה'ן בו מועיל להכשירה לבעלה כיון דההכחשה היא לגוי ובכי הח לא פליג הרמב"ם ומאן דקיימי בשיטתו ואף הרימ"ט לא דבר כי אם בישראל המעיד וק"ל.

העוד לנו מפקנא אחריתי, כי רבה היא להכשיר את האשה הנז' אפי' אם היה המעיד גברא בגוברין כשר והגון כל שהוא באחד דכבר ידוע שנחלקו הפוס' בז"הז דאיכא חרגמ"ה אי שרי ליה לאיניש לומר דמאמין לעד המעיד שזנתה אשתו וג' דעות בדבר דאיכא מ"ד דאף בז"הז נאמן ואיכא מ"ד דבז"הז אינו נאמן ואיכא מ"ד דכופין אותו ומשמש עמה והמה באו בדברי מור"ם בהגה בסי' קע"ח ס"ט וע' כנ"הג א"הע סי' קט"ו הגה"בי סקל"א והנמשכים חילוקי דינים הנאמרים בין ראה הבעל שזנתה למאמין לדברי העד ושם מבואר דדעת רש"ל בתשו' סי' ל"ג ומורם בתשו' סי' י"ב כס' האומרים דאינו נאמן ואדרבא מנדין אותו והיד"א שם סקל"ב כתב משם מוהרי"ב סי' פ"ו דלא יש חולק בסברא זאת זולת מוהר"ם.

והיא ס' יחידאה לגבי הרשב"א ור' שמשון ומוהרי"קו והרב"י ומוהראנ"ח בח"א סי' מ"ה סמך לפסק כהני רבוואתא ולא שת לבו לס' מוהר"ם עי"ד וכ"פ המ"ץ בח"ב סי' ס' דקל"ב ע"ד וכתב דה"ה כשנשבע שלא יגרשנה בלתי רשות ב"ד גם ה' משא"מ בח"א א"הע סי' כ"ג דקע"ג ע"א הביא דברי מו"רם והוסיף משה מדעתו דדון מינה לענין שבועתא דידן דלאו כל כמיניה לומר שמאמין לדברי העד במקום שבועה וכן דעת ה' סמיכה לחיים שם בד"מ סע"ב וע' תפארת אדם א"הע סי' א' דאחר שעמד על מחלוקת הראשונים בזה וכתב שאם הבעל אומר שהוא מאמינה בכל דבריה דצריך להוציאה ונראה שאין מנדין אותו מאחר דבמחלוקת שנויה כתב אסייומא דמלתא שאם באמת ובתמים מאמינים זא"ז אז תמחל היא השבועה שנשבע לה שלא לגרשה בע"כ ותתרצה בלב שלם ויגרשנה והוא פטור מהשבועה את"ד גם ה' בני בנימן בח"א סי' יו"ד כתב כיון דבמחלו' הוא שנוי אם נאמן הבעל לומר דלבו נקפו אין בידינו להתיר לו לכתחילה כל דאיכא שבועה ע"ד אשתו שלא יגרשנה בע"כ ע"כ והן הן דברי ה' בני אברהם בסי' י"ט הביאם ה' ידי דוד סי' ק"ו דקי"א והסכים כן גם הוא להלכה ושכ"פ ה' עין משפט סי' א' וע' לה' שערי רחמים בחא"הע סי' א' דאחר שפלפל בחכמה באורך ע"ד הרבנים שעמדו בזה העלה דכיון דאיכא שבועה לא מצי מגרשה בע"כ י"ש בד"ה ע"ג וכ"כ בס' ישמח לב א"הע סי' ב' ובס' שדי חמד שם דמ"ט ע"א וע' צל הכסף ח"ב סי' י"א דל"ח וכן הסכים בס' עבודת השם א"הע סי' ז"ך דקמ"ט סע"ג וע"ע לו בסי' כ"ח דקנ"ג ובסי' כ"ט דקנ"ט ואילך המורם מהם דאפי' שמאמין לדברי העד במקום שבועה אינו רשאי לגרשה ואיכא מנייהו דסברי דבמקום שבועה גם החולקים יודו דאינו דומה חרג"מה לשבועה וכמבו' בדבריהם.

ובכן חמסי על מעלת הב"ד יצ"ו כי בסוף מכתבם נרגשו בדרך העברה מהך דמוהרי"קו דבז"הו אינו נאמן וכתבו דנתלו עצמם באילן גדול ע"ד תשו' מוהרימ"ט דא"הע סי' א' ומה מצאו שם בתשו' מוהרימ"ט לענין סוג זה ולא דבר הרב שם כ"א בענין הכחשה וכבר כתבנו לעיל כל הצורך בזה ולא עמדו נגד עיני מוהרימ"ט הך דמוהרי"קו בעבור דאיהו קאי בנדון שכבר גרשה וחפץ להחזירה אצלו משא"כ בנדון שלפנינו וכל כיוצא בזה הא רך ללא צורך.

ובעינא דאימא מלתא חדתא ומסתפינא מחברייא דעתה בזמנים הללו כ"ע יודו דאין להאמין לבעל בטענה זו דחפץ לצאת יד"ש דבזה"ז דאחס'ור דרי לא כל אדם נאמן לומר שמאמין לדברי העד אף אם לא היה כאן טעמא דחרגמ"ה או שבועה באשר ידוע דעיקר טעמא דהאמינוהו רבנן כשאומר שלבו נקפו הלא היא כדי לצאת יד"ש דמדין תורה אינה נאסרת וא"כ כל שהבעל אומר שהוא מאמין לעד וחפץ לגרשה לצאת יד"ש צריך דידעינן ביה דמהיר וזריז הוא במצות ה' ולא קעבר אדרבנן כ"ש אדאורייתא ומה שטוען דחפץ לצאת יד"ש פיו ולבו שוין והאמונה אזור חלציו אזי נאמינהו במה שאומר שהוא חפץ לצאת יד"ש אך אי ידעינן ביה דקל הוא במצות ועובר על פשע דרבנן או דאורייתא איך נרשהו לצאת יד"ש ולחוב בדמה של אשה ולגרשה בע"כ הלא בוחן לבות הוא יודע וישראל הוא יודע כי איננו מהאנשים האלה אשר בשם אנשי אמונה יקראו ולמה זה בדבר הזה לבד רוצה לצאת יד"ש ובעניינים אחרים אינו מקיים המצות הא ודאי דלהאמין לאיש כזה במה שאומר שלבו לשמים הוא דבר שאין לו שחר וגם אילו לא היה חרגמ"ה ולא שבועה לא היה לנו להאמינו כנ"ל מצד הסברה וכעת אין לי ראיה בחילוק זה.

איכו השתא בנד"ז הנה עיניכם רואות דאיכא הכא בעדות הגויים האלו ספקי טובא שש הנה, א' מחלוקת הרשב"א והרמ"בם אי דינא דע"א איתיה אפי' בפסולי עדות דנשים וקרובים וכיוצא. ב' אי איתיה להך דינא גבי גוי. ג' אי הגויים הללו נאמנים אצלו לכל מילי, ד' דאיכא הכחשה בעדוייות ועדותן בטלה, ה' הכחשת. האשה אומרת דעל בצע כסף ושאר בשר לגלות ערותה רדפו אחריה העד יסוהכל שקר ודבר כזב והכחשת בע"ד בגוי ל"מ לכ"ע. ו' הסכמת הפוס' דעתה שיש לנו שבועה אינו רשאי להאמין העד אפי' שיהיה כשר והגון, מצורף לזה לא ימושו מעיניך דברי הגאון בה"ג ה"ד הטור בסי' קע"ח דס"ל דעדי טומאה לאסר אשה לבעלה בעינן שיעידו כמכחל בשפופרת ואע"ג דסברה זאת לא עיילוה לבי מדרשא מ"מ חזי לאיצטרופי מה גם דכד דייקינן גם בעד הב' המעיד שהיתה ערומה במכנסיה למטה לא העיד אם הנח'ץ היה ערום ואיפשר דהוא היה עדיין בבגדו וע' בס' ידי דוד סי' ק"ו דקי"א ע"ג שהביא משם רש"ל ומור"ם דבעינן שכיבה הראוה להערה כי עיקר טעמא דסגי בהכי דאמרינן מסתמא הערה ולכן כתב בנ"ד דכל שלא אמר שראה אותם דבוקים בקירוב בשר הראוי להערה אע"פ שראה אותם שוכבים זע"ז ל"מ אפי' לדעת הטור ודעי' יעו"ש, ומאחר עלות דאיכא כל הנך ספקי ומצינן למעבד ס"ס אפי' אם היה הענין איסור תורה היה לנו להתירו כ"ש דעיקר האיסור דהאמנת בע"ד להעד אינו אלא מדרבנן וכאשר כתבנו בתחי' סוג זה פשיטא ודאי דאשה זו מותרת לבעלה לשכב אצלה להיות עמה ואין לה רשות לגרשה שלא מרצונה.

ואם אמרנו אבא א'עיר להלחם עליה לתפשה מחמת הויכוח שעבר בינה ובין הבעל בהתוכחם יחד ע"ד הגויים הנז' ועל מה עשתה ככה, היא ענתה מה אעשה? תפסוני! לפי עדותו של מרדכי קמחי, ולפי עדות קרוביו ואחיו הוא שענתה ואמרה זאת היא הפעם הראשונה. ויהיו הדברים האלו כהודית היא שזנתה ולא תהא הודאת פיה יותר ממאה עדים ובהודאה כזאת ליכא למימר דלא תהיה נאמנת דאיפשר דעיניה נתנה באחר דההודאה לא היתה מעצמה רק היא באה אחר תלונות הבעל וכבר כתב מוה"רי הלוי אחיו של הטו"ז וה"ד היד"א בסי' קט"ו הג"הט סקל"ב דל"א ענ"ב אלא כשהיא מעצמה בלי שום שאלה מאחר אמרה שזנתה אבל אם יצא עליה ש"ר ושאלה בעלה וקבל עליה בפניה לפני עדים ע"ז והיא הודית לדבריו ודאי דעל האמת הודית ולא שמא ענ"ב עי"ד הא נמי פחתת' היא דמלבד דבעיקר דינו של מוה"רי הלוי חלק עליו בכח הבאמ"ח ח"ב חאה"ע סי' ב' והוכיח מדברי הת"הד ומוה"רי מברינא ומוהר"יו דשלשתן קיימי בנדון שהודית המשרתת לבע"הב ע"י שאלה ואפ"ה אמרו דאינה נאמנת דשמא ענ"ב ע"ע וכן עשו מעשה רבני שלוניקי יע"א וכ"כ בס' תפארת אדם סי' א', גם ה' ידי דוד שם דקי"א שהיה נ"ד בכעין זה והתם ההודאה היתה לפני אחד מהב"ד עכ"ז העלה הרב דהודאתה לא מהנייא כלל דמחמת אייומים וגיזומים שעשו לה ומחמת צער ודברים הדברים הודית ואין בהודאתה ממש והכא נמי בנ"ד אית לן למימר דמרוב דברי בעלה וקרוביה כי כולם קמו עמדו לנגדה הודית ואמרה תמות נפשה וא"חך בעת ובעונה הזאת היא חוזרת לדבריה הראשונים ולהכחשתה הראשונה ויעו' בתשו' שערי רחמים ח"ב סו"סי י"ב.

עוד בה דאעיקרא אין כאן הודאה דאם על מה שאמרה לבעלה תפסוני מי זה אמר דהכונה תפסוני ובאו עלי הלא יכולין אנו לפרש בכונתה שתפסוה בבגדה ורצו לשכב עמה ולא היתה יכולה לברוח מידם אך לא באו עליה ולא הגיעו למטרתם וכמו שהעיד בפנינו הגוי אטאנאש שהוא היה אוכל ובאת האשה הזאת לפניו בוכה ומבכה וממררת אמריה על הב' גויים הללו שרצו אחריה לתפשה, וגדולה מזאת כתב הת"הד בפסקיו סי' רכ"ב דאפי' הודית האשה ששכב עליה וגפפה וחבקה והשחית דרכו דרך אברים שזה לא מקרי הודאה שבא עליה כ"ש בתיבת תפסוני דלא הוי הודאה, ואף אם תרצה לומר מה שאינו דתיבת תפסוני משמעותה שבאו עליה אכתי אין בהודאתה כלום דתיבת תפסוני היינו באונס וכמאמר הכתוב והיא לא נתפסה וכל שהיה באונס אין כאן הודאת איסור ומותרת היא לבעלה, ומה שהעידו עליה קרוביה שאמרה זאת היא הפעם הראשונה גם בזה אין בה כדי שביעה דכבר בעדות גיסו שאמרה כן גם לפניו פירשה דבריה לפני ב"ד ואמרה דכך היו דבריה זאת היא הפעם הראשונה שקרה לה הדבר הזה ומה הודאה יש פה הלא פרשה זו יפה נדרשת דזאת היא הפעם הראשונה אשר קרה לה הדבר הזה שרצו אחריה לתפסה נמצא דאין כאן הודאת זינות וגם מוה"רי הלוי דס"ל דההודאה שא"חך מקלקלת השורה מודה בנדון שלפנינו דליכא הכא הודאה כנלע"ד.

ואבא היום למ"ש מע' הב"ד י"צו דהעדוייות הללו נתקבלו לפני הבעל ולפני האשה אך העדוייות אשר יבאו אחריהן קבלום רק לפני הבעל ולא לפני האשה הנחשדת יען הלכה לעיר פאזארגיק וסמכו לקבל העדויות שלא בפניה ע"פ מ"ש הכנ"הג אה"ע סי' י"א הגה"בי סקל"ה ובסי' מ"ב הג"הט אות פ"ז די"א דאפי' לכתחי' מקבלים ואחרי אשר קבלו העדוייות שלא בפניה באה הנחשדת מעיר פאזארגיק ובקשו לחזר ולקבל העדוייות בפניה אך היא לא רצתה לבא ולכן גזרו אומר דאיהי אפסידה אנפשה והעדוייות בחזקתן עומדות א"ד יצ"ו וכשאני לעצמי לא ידעתי מה זו סמיכה על סברת המכשירים לקבל עדות שלא בפניה דמאן מפיק לן מידי ס' האומר דאם קבלוהו שלא בפניו דל"מ ואפי' שאינו בעיר וכבר לימים אשר הן חליפות במעשה שאירע במח"ק על אשת יעקב לאטין שמעכ"ת אסרוה לבעלה בקב"ע שלא בפניה ויהי מאז התלוננתי על מעכ"ת שאין אנחנו יכולין לסמך על ס' האומ' דמהני יען באים אנו לאסר אשה לבעלה ולגרשה בע"כ ואיכא רבים מהפוס' דס"ל דאף אם קבלוהו אין דנין ע"פ וכאשר כתבתי בארוכה בפסק שסדרתי בחשון התרס"ו והבאתי שם דברי הבאמ"ח ח"ב דהיטב חרה לו על הב"ד שאסרו אשה לבעלה בק"ע שלא בפניה ורב קשרי לה לבעלה ונשאתי ונתתי על דבריו והוכחתי לפקעיד דהדין עמו ותמהתי על ה' חס"ל בא"הע סי' ד' שכתב דבדיע' לל"ב והעלתי דכדי לאוסרה על בעלה צריך לקבל העדות מחדש יעוש"ב הלא הוא כ"ע ובכן אם היינו באים בנ"ד מצד זה דקב"ע של"ב לאין היה נחשב והיה צריך לקבלם מחדש, אך משנה זו אינה משלנו דלאו מתורת עדות אתינן עלה כדי שנאמר דצריך קב"ע בפני הבע"ד דאי אתינן עלה מטע"ז הלא אין כאן עדים כשרים לבד רק איכא הכא עדות נשים דלאו בנות עדות ננהו ולא אתינן עלה כי אם מצד האמנתו של בעל ובההיא לא בעינן משפט העדוייות ותורתן דאפי' אם המדבר לחש באזני הבעל וא"ל אשתך זנתה אם מאמין לדבריו חייב להוציאה בדיני שמים והרמב"ם שהוא ראש המדברים בזה הכי קאמר מר מי שראה אשתו שזנתה או שאמר לו אחד מקרוביו וכו' הואיל וסמכה דעתו לדבר הזה שהוא אמת חייב להוציאה וכו' וכבר כתבתי בזה בהגהותי לס' יאודה יעלה חיו"ד סי' י"ד לך נא ראה נמצא דאין כאן עדות לשנצטרך למשפטי הקב"ע ולכן לא חשחין אנחנא על פתגם דנא שנתקבל העדות שלא בפניה.

עתה אקום לראות ולהשגיח בעדוייות שנתקבלו שלא בפניה אם יש בהם כדאי לאוסרה על בעלה, הנה עדות יצחק אלאגים. ויעקב ראובן, ורחל בילו. רוח תשאם וסערה תפיץ אותם כי, אין בעדוייות אלו כי אם קול דברים אתם שומעים וטומאה אינכם רואים ואפי' ענייני כיעור מאותם שכתבו הפוס' אין בהם והוי אטרוחי רבנן בכדי ואם היה מקום לעמד קצת היינו במה שטען הבעל שאמר ששמע שאשתו הולכת אל בית הפיסר שכנו אמר לאשתו, סי אוטרה ביז באס אה איסטה קאנצילארייה טי רומפו לוס גואיסוס אי טי ארימאטו די מי קאזה, שפירוש הדברים אם תלכי עוד הפעם לבית המרכולת מהפיסאר אשבר עצמותיך ואגרשך מביתי ונסתפקו מעכ"ת כי לפי מ"ש בש"ע סי' קע"ח ס"ב סדר הקינוי הוא שאומר לה בפני ב' אל תסתרי עם איש פ' ובתיבות סי' טיבאס אה איסטה קאנצילארייה אם נוכל לומר כי יש במשמעות הדברים אלה לשון סתירה וכו' ושוב החליטו כי הוא לשון קינוי באמרם וכי הבעל איש יודע ספר הוא וכבר ידע כי רק בזה הלשון נקרא כיוי ולא בלשון הזה? וברור הדבר כי היתה כונתו שלא תסתתר עמו וכבר כ' הרמב"ם דבז"הז אפי' אמר בינו לבינה אל תסתרי עם איש פ' וראה אותה שנסתרה עמו כדי טומאה ה"ז אסורה עליו ובנ"ד הרי עדי סתירה ועדי טומאה שהבעל סומך עליהם א"ד יצ"ו, ופליאה נשגבה איך בדברים בעלמא רצו להפיל, ארצה חומה נשגבה אשר גבלו ראשונים בסדר ולשון הקינוי באמרם כי הבעל אינו יודע הלשון שתקנו חז"ל ומה בכך שאינו יודע אם על האמת תקנו לנו חז"ל סדר הקינוי ומה נעשה ביום שידובר בנו דברי הטוש"ע בסי' קע"ח שכתבו המקנא לאשתו ונסתרה ואינו יודע אם נטמאת אסורה לו ובלבד שיהא הקינוי והסתירה כראוי הרי להדייא דדייקינן לשון הקינוי שיהא כדת וכהלכה ולא אזלינן בתר כונתו והרי כאומר לה אל תדברי עם איש פ' בודאי דכונתו שלא תבא לידי מעשה והיינו כמו לא תסתרי עמו עכ"ז אז"ל שאין זה לשון קינוי ולכן אפי' נסתרה עמו ושהתה כדי טומאה מותרת דלעולם לא אזלינן בתר כונתו אלא אחר הלשון שאמר, הביטו וראו בס' פ"ת סי' קע"ח סקי"ד שהביא משם החת"ס בסי' ק"י דאם אמר לאשתו שלא תדבר עם הנער הזה ולא תתיחד עמו דלא הוי קינוי דכיון דעיקר לשון קינוי הוא אל תסתרי והיינו אפי' בפ"פ לר"ה וכאן שאמר לא תתיחד אינו מקפיד רק על יחיד ממש א"כ לא עשה כדין קינוי וממילא דאפי' נתיחדה ממש אין אוסרין י"ש והגם דהפ"ת הצ"ע דבריו ומדברי הנו"ב שהביא בסקכ"ו נראה דזה הוי קנוי ה"ד בלשון זה דאל תתיחדי וכו' דהוי יותר מסתירה אבל בעלמא יודה יודה דבעינן לשון קנוי כראוי.

אלא דכד הוינן בה היה נראה דגם מה שאמר לה אם תלכי עוד הפעם לבית הפיסאר והנני משבר עצמותיך ואשליכך מביתי הוא לשון קנוי דלא גרע ממ"ש הכנה"ג בסי' קע"ח משם ת' הרא"ש כי"ד (צ"ל כלל ל"ב סי' י"ט) דאם אמר לה לא תכנס עמה בבית א' ונסתרה דאסו' לבעלה ולמד ממנו מוהר"א דיל מדיגו בתשו' כ"י דה"ה אם אמר לה אל תקבלי לפ' בביתי.

וה' בני בנימן בסי' יו"ד די"ג ע"ד כתב דה"ה אם א"ל הזהרי מפ' ע"ע ולשון זה לא גרע מאלה, אך דבר זה מידי פלוגתא לא נפקא דהפ"ת שם הביא לנו משם ה' חת"ס בתשו' ח"ב סי' צ"ו שכתב דאם אמר לה שלא תניח הנכרי ליכנס לתוך ביתה דאפי' נסתרה עמו מותרת דלשון זה משמע שלא תניחהו ליכנס לתוך ביתה אפי' שלא במקום סתר וכמו אל תדברי עם איש פ' שאם אמר כן אפי' נסתרה עמו מותרת ע"כ וזה מפורש דלא כמוהר"א דיל מדיגו וקושטא קאי דאם עיקר לימודו מתשו' הרא"ש אהמ"ר אין דמיונו עולה יפה דבאמרו לאשתו לא תכנסי עם פ' בבית אחד דהוא נדון הר"אש תיבת אחד מורה על דבר סתר והו"ל כמו אל תסתרי אבל לא תקבלהו בבית או לא תלך לביתו משמע כלל כלל לא אפי' אם יש אנשים עמו וזה לא מקרי קנוי וכ"ש במ"ש ה' בני בנימן באומרו לה הזהרי מפ' דיש לפקפק אי מקרי זה קנוי ותו יש להסתפק במה שאמרו לה בלשון שלילה אם תלכי לבית פ' אגרשך מביתי וכו' ולא אמר לה לא תלכי ועונש שמענו אזהרה לא שמענו ואיפשר דאיכא קפידא דליתי הקנוי בלשון אזהרה.

שוב אחר החיפוש ראיתי לה' שדי חמד במע' אישות סי' א' דמ"ט דעמד על כיוצא בזה במי שאמר לאשתו בינו לבינה איני חפץ שתהיה לבדך עם פ' וכתב וז"ל הנה לגבי דידן דחזינן דדעת רבותינו הא"ז והמאירי והרשב"א והריטב"א והב"ח ולדעתו כן דעת הסמ"ג והטור וכ"ד מרן בסי' קע"ח והרמ"א דשתיק ליה והרב הלבוש שפסק כן וכתב בעמודי אש דגם הר"אש בתשו' כל"ב ורש"י בפ' נשא פוסקים כר' יהושע דאין קינוי אלא ע"פ ב' עדים והא דאר"ח לא לימא איניש לאתתיה וכ' אינו אלא זהירות בעלמא לכתחי' ומ"מ אם עשה לא נאסרה א"כ מסתברא ודאי דיש סניף גדול להתיר אשה לבעלה בקנוי ע"פ עצמו.

גם מצד לשון הקנוי של נדון זה יש צד גדול להתיר וכו' שלא אמר לה לשון ציווי ואזהרה לא תתיחדי עמו אלא אמר לה איני רוצה שתתיחד עם הבועל נוכל לומר דלכ"ע ל"מ לשון זה וכיון דעיקר הדבר דקנוי ע"פ עצמו מרופרף מאד דהאיכא כמה וכמה דסברי דאינו אלא אזהרה לכתחילה ואף לדעת הסוב' דאפילו לאסרה לבעלה יש כח מ"מ בקנוי זה משמע ודאי דכ"ע מודו וכו' להתירה לבעלה את"ד.

הרי לך תנא דמסייע לן בכל האמור ושוב אחז"ר ראיתי בס' מטה לחם סי' כ"ב מ"ש בע"ז וממנו נקח לנ"ד.

האמנם אף אי יהיבנא להו כל דיליהו ונאמר דזה מקרי קנוי עכ"ז אין לאסר אשה זו לבעלה דהא לא נתקבל עליה שום עדות דנסתרה עם הפיסאר הזה לא קודם הקנוי ולא לאחר הקנוי והעדות שנתקבל על הפיסאר הלא הוא מהאשה רחל בילו שראוה מדברת עם הנכרי הזה בשוק ולא עוד והב"ד שסיימו בלשונם כי בנ"ד הרי עדי סתירה ועדי טומאה אש היהידות מרתחת בקרבם ונזרקה מקולמוסם דבר זה כי חפשתי בכל קבלת העדויות שנתקבלו עד עתה ולא מצאתי אפי' עדי סתירה עם הפיסאר הזה ואם כונתם על עדי טומאה שנתקבלו עבורה על הגוי מאנשי הצבא אפי' אם נחשב אותם לעדים גמו' לפי שיטטם מי שמע כזאת דהעדים הללו יועילו על מה שקנא לה עם הפיסאר דלשון מרן והרמב"ם קרי בחייל בסי' קע"ח כיצד היא הסתירה שנסתרה בפני עדים עם אותו פ' שקנא לה דייק בלישניה עם אותו פ' שקנא לה לא עם אחר וגם בסי"א גבי רצון כתב שמע העם מרננים אחר הקנוי והסתירה בלי עדים עד שהנשים נושאות ונותנות בה שזנתה מהאיש שקנא לה אסורה לו וכו' ובנד"ז לא נשמע דבר על האיש ההוא שקנא לה אף אם נאמר שזהו לשון קנוי כ"ש דלפי מה שכתבנו יש להסתפק טובא אם זה נקרא קנוי ויותר הדעת נוטה דאין זה לשון קנוי.

וכדו נסעה ונלכה לראות בדברי הילדה בת י"ג שנה כי שרה שמה והיתה משרתת מזה זמן בבית האשה והיא מעידה שבהיותה משרתת הציצה מן החרכים וראתה להאשה הנז' ערומה מבלי מכנסיים והגוי עלה עליה ואחרי כן יצא לחוץ ונכנס השני ועשה כמעשה הראשון לאחר ד' ימים באו עוד ב' גויים ויעשו גם המה כמעשה הראשונים וכו' כי לפי דבריה ארבעה אנשים מצורעים עשאוה כדבלה וטמאוה, והנה מלבד כי לא פורש בדבריהם אם הבעל סומך דעתו עליה ומאמינה מ"מ הגם שנאמר שנתברר להם שהוא מאמינה כי כבר ראינו לבעל הזה שמרכין ראשו על כל עדות שבא לפניו, מ"מ העדות הזה בטל הוא ומבוטל ע"פ מש"ל בעדות הג' מהב' גויים ואין צורך לכפל הדברים, כי אם בזאת יש ליקח דבר מדברי הילדה במה שהעידה עוד שיום אחד שהיו בוכין התינוקות ומבקשות לאמן הלכה היא ומצאה בבית הפיסאר והדלת סגורה והיו שוכבין שניהם הוא למטה והיא למעלה והגם שלא בא בפיה אם היו שניהם ערומים או במלבושין מ"מ הרי נסתרה עם הפיסאר שקנא לה בעלה ואין אנחנו צריכין שיעיד שראה אותן כדרך המנאפין כי בסתירה לחודא סגייא לאסרה על בעלה.

ברם כד הוינן בה הא נמי לאו מלתא היא דמלבד מש"ל דאעיקרא אין כאן לשון קנוי עוד בה דלא פורש בדברי הנערה באיזה זמן היה זה ואיפשר דענין זה היה קודם שקנא לה בעלה ואחרי שמעה התראת בעלה נזהרה עצמה שלא ללכת עוד שם נמצא דאין כאן סתירה לאחר הקנוי ועוד דכדי לאסר אשה לבעלה אחר הקנוי צריך עדות גמור דהלכה כר"י דמשקה ע"פ ב' כמ"ש הטוש"ע בסי"ד ונאמנות ע"א אינו אלא מטעם כי דעתו סומכת עליו וכבר כתבנו לעיל דאין להאמין לע"א בז"הז דאיכא חרג"מה ושבועה הכל כמש"ל לא נשאר לפנינו בלתי עדות יצחק הל"ל כי הבל הביא גם הוא וכמבו' למעין.

הנה נא ערכתי משפט דאין בכל העדוידן הנז' דבר הראוי לאסר את האשה הזאת לבעלה עפ"י דין תו"הק לא מהם ולא מהמונם.

והגם שמטו אשורי מדרכי הבד"הץ תורה היא ואין נושאין פנים וכו' ואת והב בסופה אהבה דוחקת ורחימתין עזיזא ובפרט עם ראש הועד רחמי'ם למבעי רח'ם ארחמ'נו ולא אכחד דלכל מראה עיני העם האשה הזאת פחת'ת היא מדרכי בני אדם ראוה בנות ויאסרוה יצאנית היא זו ולא זו הדרך לנשי בני הכשרות ולכן אמירתינו תכון שאם יכונו יחדיו ויתועדו להפרד זה מזה הנה מה טוב אולם אם היא האשה תחיל תזעק בחבליה כי תשב גלמודה בירכתי ביתה ואין איש מאסף אותה הביתה ובעבור זה לא תרצה להתגרש אין בידינו לכופה שתקבל גטה ואינו יכול לגרשה בע"כ לפי משפטי דת תורתינו הקדושה וחייב להתנהג עמה כמהדם אשתו היא, וע' לה' ישמח לב בסו"סי ב' שכתב דמה שנחלקו הפוס' הרא"ם ודעי' עם מוהרא"ש ודעי' היכא דהבעל רוצה לגרש את אשתו והוא מעוכב מצד השבועה דלדעת הרא"ם ודעימיה יכול לעכב המזונות וכנודע הך פלוגתא לא שייך הכא דהם לא אמרוהו רק בנ"ד שהריעותא לפנינו במומין שבנשים דטענת הבעל מאיכא עלי היא שכלית ולעין כל חוזה נכון הדבר אלא דאיכא למימר שעמ"כ לקחה או שידע ומחל וכיוצא ובכ"הג כתבו לפותרה משו"ך וכו' לא כן בנ"ד שרוצה הבעל להאמין לדברי העד שאשתו זנתה והתורה לא האמינתו כלל בדבר שבערוה והוא באחד ואיכא למימר דבאמת שקר ענה והרי אין כאן ריעותא לפנינו כלל ואם הדין נוטה לגרשה הוא מחמת דבריו שאומר שמאמין בו וחומר השבועה לא נתנו להאמין בכ"הג כ"ע מודו שחיב לזונה והסכימו עמו הדין סמכי קשוט מרבני ירוש' ה' מוה"רח אשכנזי ומוה"ריא ז"ל עי"ש זהו מה שהעלתי בדין זה וכוח"ש פה בשליש התיכון לחדש אלול ש' התר'"טז בסדר ולו תהיה לאשה לא יוכל שלחה.

נאום הגבר מקריב את קרבנו. קרבן עני מקנה קנינו והוא הצעיר דוד ב' אברהם פיפאנו.

ודע דאח"ז ראיתי דלפי מה שהביא הפתחי תשו' בסי' ע"ז סק"ב משם ה' ישועות יעקב הוא שחולק אעיקר דינו של ה' ישמח לב דאף בכ"הג פטור הבעל מלתת מזונות לפ"ד הר"אם ז"ל דאחר שהביא משם זקנו ה' ח"ץ דחלק על הר"אם כתב דמעשה היה באשה שעברה ע"ד ולא הי"ל עדות ברורה אלא שהיה רגלים לדבר קצת וכתב דיכול למנוע ממנה שכ"ו ובזה הודה גם מ"ז יעו"ש וזה דלא כה' יש"מל דלדעתו אף דאיכא עד טומאה ומאמינו אינו יכול למנוע ממנה המזונות ואת זה תמיהני על הרה"ג מוהרי"א איש ירושלים ז"ל דבתשו' כי באה בס' צל הכסף סי' י"ג דמ"ה ה"ד ה' ישו"יע הנ"ל ואוקמה דהאשה היתה מכחשת וע"כז כיון דהיה רג"לד פסק הכי יעו"ש ולא זכר שר באותה שעה ממה שהסכים עם ה' שמ"ח גאגין ז"ל בחילוקו הנז' וכנ"ל.

תוכן העניינים

אבני האפוד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה