אור ברסלב
אבני האפוד על אהע אה"ע › סימן קעז

אבני האפוד על אהע· רבי דוד פיפאנו

אה"ע · סימן קעז

סימן קעו

א ס"א ש"ע המפתה בתולת ישראל. במחלוקת הראב"ד והרמב"ם שהביא הטור איזו היא אנוסה ואיזו היא מפותה ע' בזה בס' באר המים חא"הע סי' נ"ז תפארת אדם סי' י"ב:

ב בא על הקטנה ע"י שפתה אותה אם יש לה דין מפותה או נימא כיון דפתוי קטנה אונס הוא יש לו דין אונס וחייב לישא אותה לא ראיתי מי שנתעורר בזה שוב מצאתי בספר כתובה ד"מ שכתב דהרמב"ם ס"ל דיש לה דין מפותה ולהחולקים יש לו דין אונס וצ"ע, הגאון מנחת חינוך סי' ס"א דפ"ט וכבר קדמו ה' בני אברהם בסי' כ"ו והאריך בזה והביא מרוב הראשונים דס"ל דל"א בזה פתוי קטנה אונס הוא והעלה לה לכה דאינו חייב לישאנה וגם אינו משלם לה קנס וצער רק בושת ופגם י"ש וע' פ"ת סק"א דממה שהעתיק משם תשו' גאוני בתראי מבואר דפשיט"ל דפתוי קטנה אונס הוא עי"ד: ג שם ש"ע משלם בושת ופגם וקנס בקטנה שיש לה אב לענין קנס במחלו' הוא שנוי בטור והמוחזק מצי לומר קי"ל אך בקטנה שאין לה אב דהקנס לעצמה אי אמרינן דמחלה או"ל נסתפק בזה המש"ל פ"ב מה' נערה בתולה והגאון מנחת חינוך שם הצ"ע דמדברי הרמב"ם פיו"ד מה'מלכים ה"ג מבואר דקטנה מפותה יש לה קנס יעו"ש וע' תפארת אדם חא"הע סי' י"ב מ"ש בזה ועמד שם ג"ך אם יש לה צער וכתב דלדעתו אין צער במפותה אפי' קטנה ושוב רמז לה' ש"הי ח"ב דמ"ט דכתב דיש צער לקטנה י"ש:

ד שם בהגה ואם נשאה המפתה א"ץ ליתן קנס, בטור כתוב וכותב לה כתובה כמו בשאר בתולות וע' יד"א הג"הט סק"ז דמפשטן של דברים נראה דהיינו ר' אבל הראב"ד כתב דהוא ק' וע' פתחי תשו' סק"ג ולעיל סי' ס"ו סק"ה עבודת השם אה"ע סי' ה' דנ"ג ע"א ובספרי האחרונים שציינתי אני הדל בהגהותי שם שכתבו דבבוגרת לכ"ע כתובתה ק' עי"ד, ומיהו אם היתה משודכת שלו כ' הפ"ת לעיל סי' ס"ו משם החת"ס דיש לדון שתהיה כתובתה ר' כיון דלבה בטוח שישאנה אדעתא דהכי אפקרא נפשה לגבי דידיה עי"ש וע' לה' חק"ל בא"הע סי' ל"ב דהכריע מהש"ס דנבעלה מהמשודך כתובתה מאתיים י"ש:

ה המפתה את החרשת ואת השוטה במחלוקת הוא שנוי בין הרמב"ם ודעי' עם הראב"ד ודעימיה אם יש לה קנס וכמבואר בטור ובמש"ל פי"א מה' אישות ה"ח חק"ל סי' ע' וע' מנחת חינוך שם ולא יכולתי להבין דברי תשו' גאוני בתראי סי' נ"ד והובא בפ"ת סק"א שכתב בשוטה דאם יש עדים שפתה אותה כיון שאין בה דעת הו"ל כקטנה דפתוי שלה אונס הוא וחייב בקנס ופגם יעו"ש ונקיט למתה כהלכתא פסיקתא וצ"ע:

ו אונס ומפתה בתולה והיא אלמנה או חלוצה מן האירוסין או מן הנשואין אם יש לה קנס ע' מה שהאריך בזה בס' ישמח לב חא"הע סי' ט':

ז ס"ב ש"ע אונס ומפתה דנין אותם בג' דיינים ובלבד שיהיו סמוכין בא"י ה"ד דין קנס אבל לענין לישא אותה ולשאר דברים שהם ממון דנין אותן אפי' בח"ל דמגו דנחתינן לדין לפלגא נחתינן לכולה הרדב"ז חדשות ח"א סי' ס"ג, והראב"ד בס' תפארת אדם שם כתב עליו דדבריו תמוהים: ח ס"ג האונס את הבתולה חייב לישא אותה, אפי' אם הודה מעצמו דפטור מן הקנס עכ"ז חי"ב לישא אותה דשתי מצות ננהו משא"כ במפתה שהודה שכיון שאם רצה לפרעו קנס אינו נושא אותה ובהודאתו נפטר מן הקנס ה"ה דנפטר מלישא אותה, הרדב"ז שם והו"ד בפ"ת סק"ה וע' תפארת אדם סי' י"ג דלפ"ד ה"ה בוגרת או יתומה שנתפתתה ומחלה דפטור מן הקנס דה"ה דפטור ג"ך מלישא אותה יעו"ש ודברי הרב אינם אלא במפותה בוגרת ובזה סרו תלונות ה' זכרינו לחיים בח"ב דג"ן ע"ב ודוק וע' בסמוך:

ט אנס את הקטנה אע"ג דפטור מהקנס מטעם קי"ל כר"ח והראב"ד דקטנה אין לה קנס מ"מ לענין לישא אותה חייב ואין פוטר אותו אפי' דהיה מחלוקת שקול כיון דהוי ספקא במידי דאורייתא ולחומ' ה' בני אברהם בסי' כ"ו ומיהו נראה מדברי הרב שם דה"ד כשהנואף אינו מכחיש אבל אם הוא מכחיש אין לחייבו בשים דבר אע"ג דאיכא אומדנות מוכיחות בריאות וטובות רק יעשו דרך בקשה וע' ז"לח ח"א דל"ג ע"ב או"ב שרמז לה' משה ידבר ואינו תחת ידי כעת:

י אנס קטנה בת מיאון בעודה תחת בעלה שלא נבעלה אי חייב לקחתה, ע' חקרי לב סי' ע"ב:

י"א אונס את הבוגרת אי חייב לקחתה ע' מה שרמז בזה בס' זכרינו לחיים ח"א ח"אהע ע' אונס אות א ובמחודשים שבסוף הספר דקנ"ט ע"ב ובח"ב דג"ן ע"ב מטה לחם סי' כ"ח:

י"ב שם ואם עבר והוציאה כופין אותו להחזירה, כשחוזר ולוקחה אם צריכה חופה וקידו' מחדש, נסתפק בזה ה' הון יוסף בסי' ב' ופשיט לה הרב מוהר"ם סוזין שם דבנתרצית לקבל גט פשיטא דצריכה חופה וקידושין מחדש ומאיליו דאם מתה אינו יורשה ושוב בסי' ג' ה' המחבר פשיט לה דאפי' צווחת ככרוכייא על הגט היא מגורשת לענין דאם חוזר וכונסה צריכה חופה וקידושין מחדש והסכים עמו ה' מוהרמ"ס שם:

י"ג היכא דליכא עדים שאנס אותה רק שהיא אומרת שהיתה אנוסה והוא טוען שמפותה היתה ע' פ"ת סק"ח שכתב דגם בזה אינו רשאי להוציאה וע' מטה לחם סי' כ"ח דהאריך בזה וכתב דאם עבר והוציאה בע"כ בכה"ג פטור מלהחזירה כ"ש היכא דפשטה ידה מדעתה וקבלה את הגט יעוש"ב:

י"ד הך דינא דמאנס את הבתולה דחייב לישא אותה הוא אפי' בז"הז וכ"כ להדייא הרב ס' החינוך בס' כי תצא וכ"ן מדברי מוהרי"קו שו' קכ"ט והרדב"ז ח"א סי' י"ט והרשב"ץ ח"ב סי' ח"י וח"ג סי' רע"ג וע' ארעא דישראל מער' א' אות מ"ד ודבריו תמוהים וכו' שערי רחמים א"הע סי' ט"ו:

ט"ו אנוסה שבתחילת בואה לב"ד אמרה לא בעינא ליה ומחלה לו חייובו ואחר יום או יומים חזרה בה שפיר מצייא הדרה, שערי רחמים שם וכן העלה ה' הו יוסף בסי' כ"ח דשפיר מצייא לחזר עד דיקנו מידה יעו"ש. ט"ז ס"ז ש"ע היתה אנוסה זו אסורה לו אפי' איסור דרבנן וכו'. ע מה שפלפל בזה ה' חקרי לב בסי' ע"ה סי' קע"ח:

א ס"א ש"ע המקנא לאשתו וכו' ובלבד שיהא הקינוי והסתירה כראוי וכו' עמ"ש בתשו' שהשבתי באלול התרס"ז:

ב ס"ב ש"ע כיצד הקינוי אומר לה בפני ב' אל תסתרי וכו' אי צריך לאמרו בלשון אזהרה דוקא ע' בתשו' שם:

ג ס"ג בהגה סברה שמותר לזנות הוי כמזידה. ע' יעיר אוזן מע' הסמך אות כ"ט וע' שדי חמד חלק הכללים אות ר"פ מה שרמז בזה. ד ס"ג בהגה אשה שנתיחדה עם אנשים בדרך וכו' ע' מטה לחם בסי' י"ב מה שפלפל בזה:

ה אפי' לדעת הי"א היכא דליכא באשה שום פשיעה מודו. ע' חיים ושלם ח"א סי' י"א:

ו ס"ה ש"ע קנא לה בפני ב' שא"ל אל תסתרי עם פ' ה"ה אם אמר לה אל תקבל לפ' בבית, כנ"הג הג"הט סק"א משם מוהר"א דיל מדיגו בתשו' כ"י וע' פ"ת סקי"ד שהביא משם ה' חת"ס ח"ב סי' צ"ו שכתב דלשון זה הוי כמו אל תדברי עם איש פ' דלא מקרי קנוי ולא עלה על שפתיו דברי הכנ"הג, וגדולה מזו כתב ה' בני בנימן בסי' יו"ד די"ג ע"ד דאפי' אמר לה הזהרי מפ' דהוי קנוי י"ש וע' בתשובותי שם מ"ש ע"ד והן עתה ראתה עיני לה' מטה לחם בסי' כ"ב דמביא וקורא תשו' ה' ידש"מ בסי' א' דאם אמר לה אל יכנס פ' לביתינו דהוי קנוי ותהי בה דהוי היפך סברת ה' חת"ס, ומ"מ באומר לה מירה די נון קונושיאר קון איסטי דמשמעות האי לישנא הוי לומר אל תעשי עמו דברי מרעיג אפי' בגלוי לכ"ע הוי כמו אל תדברי יעו"ש:

ו ס"ו ש"ע א"ל בפני ב' אל תדברי עם איש פלוני אין זה קנוי אפי' נסתרה עמו, אפי' היה כאן דבור וסתירה עדיין מותרת ודלא כדמשמע מדברי ה' ידיו ש"מ בסי' א'. מטה לחם סי' ב"ך:

ז ס"ז ש"ע לא יאמר אדם לאשתו אפי' בינו לבינה וכו' ע' כנ"הג הג"הט סק"ב וע' פחד יצחק אות ס' הנד"מ בדפ"ז ע"א מה שפלפל בלשון הרמב"ם והש"ע פה ובסעיף שאח"ז ידיו של משה סי' א' פ"ת ס"ק ט"ו מטה לחם שם שדי חמד מע' אישות סי' א' דמ"ט:

ח ס"ח ש"ע בא ע"א והעיד לו שנסתרה וכו', ע' מה שפלפל בזה ה' חק"ל בסי' ע"ז וע"ח:

ט ס"ט ש"ע לא קנא לה ובא ע"א וא"ל זנתה והוא שותק אם נאמן בעיניו ודעתו סומכת עליו יוציא ויתן כתובה הן סנה דברי הטור מיסודו של הרמב"ם פ"א מ"ה סוטה דיליף לה מסוגיית הש"ס דקידושין דס"ז מההוא סמייא דא"ל מר שמואל אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה וכמ"ש מרן בב"י וכ"כ עוד בפ' כ"ד מה' אישות דין י"ז, ובמושכל ראשון מדברי הש"ס נראה דהיכא דמאמינו אסורה לו מדאורייתא דהא אי אתו תרי סהדי ואמרי דזנתה היתה אסורה עליו איסור תורה וה"ה הכא רק ההפרש הוא דהיכא דאיכא תרי סהדי כייפינן ליה להוציא ואילו הכא דהוי ע"י האמנת הבעל אינו חייב אלא בבא לצאת יד"ש, והפוס' נקטי בלשנייהו דטעמא הוי משום דשוייא אנפשיה חד"א ע' מוהראנ"ח ח"ב סי' ך' וסוג שוייא אנפשיה חד"א הוא מדאורייתא וכמ"ש מוהר"ם דיבוטון בתשו' סי' זין וכבר אסף וקבץ בזה רב רחומא"י מוהר"א ברכה נר"ו בחידו' ליו"ד שבס' ויקרא יהושע סי' א' סקי"ב וי"ג:

ועל פי הבא'ר תס' אנכי לא אדע שכול דברי מוהר"ר תם בס' תומת ישרים סי ע' שכתב דהאי דאמרינן אי מהימן לך כבי תרי הוא מדרבנן וכו' ולא ידעתי מהיכא נפק"ל האי מלתא דהיא כיון דעיקר האיסור הוא מטעם שאחד"א הו"ל איסור דאורייתא, איברא דהך דנקטו הפוס' בטעמא דמלתא דהוייא משום שאחד"א נראה דלאו פסיקתא היא דמדברי התוס' שם בסוגייא דיה רבא אמר נראה דלא הוי טעמא משום דהו"ל חד"א רק משום דרגלים לדבר ע"ע דעפ"ד ל"ק כלל על ה' תו"י וק"ל שוב ראיתי להרשב"א במיוחסות סי' קל"ג שכתב דמה שאמר שמואל זיל אפקה לאו לאסרה עליו דבר תורה קאמר וכו' אלא כי אמר שמואל בבא לצאת יד"ש קאמר י"ש וכבר הוו בה רבנן קמאי מדוע אין כופין כיון דאסרה עליו ויישבוה ע' כנ"הג סי' קט"ו הג"הט ס"ק פ"ט מ"ש משם הרא"ם ומוה"רי הלוי ואין הספרים תחת ידי, ולכל הדברות עיקר החייוב אינו אלא מדרבנן והא לא דמייא לטענת פ"פ שכתבתי לעיל סי' ס"ח דהוייא מיהת דהתם שאני דאמרו בש"ס בהדייא ופ"פ כשני עדים דמייא, וכ"ש לפי מ"ש שם משם הגהות כסא דהרסנא סי' קנ"ג שהאריך להוכיח דכל שאינו בקינוי וסתירה מה שמחמיר בספקו הוא מדרבנן יעו"ש וע' בס' ידי דוד סי' ק"ו דקי"א ע"א דכתב להדייא דאין חיוב זה אלא מדרבנן ושכן הוכיח במישור ה' באמ"ח ח"ב חא"הע סי' ב' ומ"ש בזה ה' מוהר"א ישראל בתשו' כי באה בס' נשמת חיים חא"הע סי' ב' בדעת הרשב"א הוא תמוה וכאשר הושג מהרב המחבר שם:

י מתוך דברי הרמב"ם פכ"ד מה"א דנקט בלישניה שאמרה לו אחת מקרובותיה וכו' ובפ"א מה' סוטה דקאמר והעיד לו משמע דלא בעינן שיעיד בפני ב"ד רק כל שאמר הדברים בינו לבינו והוא מאמינו ה"ז חייב להוציאה ומו"ר דיינא בס' יאודה יעלה חיו"ד סי' י"ד כתב דהא דאמרו בש"ס אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה היינו בהעיד בפני מר שמול כנז' שם אבל כל שלא העידו בפני ב"ד משמע שאינו אסור לקיימה ובהגהותי שם אנכי העירותיהו דלפי גירסתנו בש"ס לא משמע הכי דשם נאמר כי אתא שליח אמר אשתו זנתה אתא לקמיה דמ"ש אמר אי מהימן לך וכו' משמע דהשליח אמרו לההוא סמייא וההוא סמייא הביא המעשה לפני מ"ש והבאתי שם דברי הראב"ד בע"ס תפארת אדם בכ"י דמסייע לי ומר הוא דקאמר דאיכא שינוי גרסאות בש"ס, רק בזאת נפל טעות שם דהבאתי דברי ההגה"מיי פ"ה מה' עדות לסייעני והם עזר כנגדי והוא טעות הניכר:

י"א לאו דוקא שבא איש אחר אלא אפי' בא הנחשד בעצמו ואמר לבעל שבא עליה אם דעתו סומכת עליו ובא לצאת יד"ש חייב להוציאה אע"פ שהוא חשוד על העריות דלא גרע מהאשה עצמה האומרת שזנתה תחתיו דאם דעתו סומכת עליו שחייב להוציאה, הרב מנשה מפדוואה בתשו' כי באה בס' פחד"י אות ס' הנד"מ דט"ו ע"ב אבל ה' פחד"י שם כתב דהנחשד אינו נאמן אע"פ שמאמינו כיון שהוא חשוד על העריות והוא פריץ ואינו נאמן לעדות ע"ע:

י"ב א"א שהוחזקה בפריצות ויצא עליה קול שאנתה עם אנשים הרבה וגם בעלה קנא לה מהנחשד פריץ בינו לבינה וברבות הימים באו לב"ד עדי דבר מכוער והלחשד בעצמו אמר שבא עליה וליד ב"ד הגיעו איגרות מלאות זימה וכששלחו ב"ד אחר הבעל והראו לו הכתבים נתן את קולו בבכי ואמר זה כתב יד אשתי וא"ל ב"ד אם לבך נקפך חייב אתה לגרשה ואמר הן וכתבו פס"ד שהאשה אסורה לו עולמית וקיימא עליה בעמוד והוצא וילך לו משם. מקץ שנתיים ימים חזרו קרובי האשה לפני ב"ד ואמרו שכל מה שאמר הבעל הוא שקר כי הסיתוהו ופתוהו אויבים וגם הבעל אומר שלבו נקפו שמא אויבים העלילו עליה ע"ז נחלקו רבני איטלייא הללו אוסרין והללו מתירין ואסופא דמלתא הסכימו שם דמין הדין חייב לגרשה אך אין כופין אותו בשוטים והו"ד בס' פחד"י שם ונאספו שמה דברי הרבנים כל אחד לפום חיליה וטעמיה לך נא ראה ומע"ש לקמן באות י"ט:

י"ג שם בהגה וה"ה אם היא עצמה אומרת שזנתה כמש"ל סי' קט"ו ס"ו, הביטה וראה בחידושינו שם מה שרמזנו בזה:

י"ד שם בהגה וי"א דבז"הז שיש חרג"מה וכו' ע' יד"א הג"הט סק"ו, ב"ש סקי"א, תפארת אדם א"הע סי' א' פתחי תשובה סק"ך, עבודת השם א"הע סי' כ"ז דקמ"ט וסי' כ"ח דקכ"ג ובתשו' כי באה בס' צל הכסף ח"ב חא"הע סי' יו"ד ולמו"הר המח' שם סי' י"א דל"ז, ועוד בס' עבודת השם סי' כ"ט דקכ"ט ואילך שערי רחמים א"הע סי' א' ד"ד. ובתשו' שהשבתי באלול התרס"ז ובס' יד יוסף הנד"מ א"הע סי' ג' מה שפלפל ע"ד מור"ם: ט"ו שם אבל יש חולקים וס"ל דאף בז"הז נאמן ע' כנ"הג לעיל סי' קט"ו הגה"בי ס"ק ל"ב שכתב משם ה' המבי"ט דע"כ לא נחלקו אלא במי שאומר שאשתו זנתה לפי שפיטת דעתו לא שראה הוא אבל כל היכא דהוי בראייתו לכ"ע נאמן ואין כופין. ודבר זה אינו מוסכם וכמ"ש הרב עצמו בס"ק ל"ג וכבר עמד ע"ד ה' המביט ה' בני אברהם א"הע סי' י"ט ודחאם בב' ידים ודברי מוהר"א ישראל שבס' נשמת חיים חא"הע סי' א' בזה תמוהים וכמ"ש מוהרח"פ בס' סמיכה לחיים סי', ח' ד"מ, ה' ידי דוד סי' ק"ו: ט"ז גם לפי דברי ה' המבי"ט ה"ד באומר הבעל שראה באשתו שזנתה אבל אם אמר שראה אותה שוכבת עם הנואף במטה זה ע"ג זה גם איהו מודה שאינו יכול לגרשה בע"כ דאיפשר דלא עשו מעשה ידי דוד שם:

טו"ב אפי' לדברי החולקים וס"ל דנאמן היינו בחרג"מה חבל לדידן דיש שבועה שלא לגרשה בע"כ גם הם יודו דהשבועה הוי דאורייתא וראיית הבעל הוי דרבנן ואין יכול לאסרה עליו, ה' ידי דוד שם וע' בני בנימן סי' יו"ד. מטה לחם סי' ב"ך דנ"ט:

ח"י שם ואם היה לו קטט עמה אינו נאמן, ע' ידי דוד שם דק"י ע"ד: י"ט סיו"ד ש"ע מי שהוציא קול על אשתו שזנתה וכו' ואח"ך אמר אינו אמת וכו' אם נותן אמתלא לדבריו מותרת. ה"ד אמתלא כי האי דבשעה שהוציא הקול היה יודע בודאי שאינו אמת אמנם היכא דמתחילה סמך לבו סמיכה גמורה על הדברים המוכיחין שזנתה אשתו ואח"ך אומר שלבו נקפו דאויבים העלילו עליה ופגעו בכבודה אין כאן שום אומדנא לחזר ממה שהאמין באמת דמההיא שעתא שוייא אנפשיה חתיכה דאיסורא, מוהר"ג מונטרומולי א' מרבני איטליא הו"ד בס' פחד"י אות ס' די"ח ע"א, ואם דברי הרב הם כפשטן יש לעמד עליהם דלמה לא יוכל לחזר בו אם אח"ך נתברר לו שמה שאמרו אליו מקודם שקר ענו ואין כאן איסור שאחד"א כיון שנפל היסוד נהרס הבנין וכן מצאתי להנו"ב מ"ק סי' ע' הו"ד בפ"ת לעיל סי' קט"ו ס"ק כ"ה דעלה בדעתו סברת הרב הלזו והדר ביה מטעמא דאמרן וזל"ל והנה מה שאמר עתה שכיון שאינה עומדת בדיבור ח' אינו מאמינה זה ל"מ אמתלא דכל אמתלא הוא שמעולם לא היה כונתו לאסר על עצמו רק בשביל טעם אמר כך אבל זה מתחילה האמינו באמת וכו' אמנם נראה דע"כ ל"א שאחד"א ואין בידו לאסר אלא בחוזר מעיקר דבריו וגם בזה דוקא אם ליי דעתו האיסו' הוא בודא כמו אמרה א"א אלי שזה איסור בודאי אבל כאן אף שהאמינה אעפ"כ לא ידע בודאי אלא שהיה חושש לדבריה וגם עתה אומר שהיה חושש כל זמן שלא מצא שקר בפיה אבל כיון שאינה עומדת בדבור א' שוב למפרע אינו מאמינה עי"ד וע' בס' יאוד יעלה חיו"ד סי' א' או"ד דחכם שהורה לאסר מכח שהעידו ב' עדים לפניו שכך היה המעשה ואסרו ושוב נתברר דשקר ענו בודאי דיכול לחזר בו י"ש וע"ע לו שם סי' י"ד והיכא דעשה מעשה וגרשה אם אח"ך יכול להחזירה עמש"ל בסי' קט"ו ס"ו:

סי"א ש"ע שמע העם מרננין אחר הקינוי והסתירה וכו', ל"ד בסתירה ואפי' בלי סתירה, כנ"הג הג"הט סק"ה וכ"כ ה' פחד יצחק שם דט"ז ע"ב. וע' ידיו של משה א"הע סי' א' בני בנימן סי' יו"ד: א"ך ס"טוב ש"ע כל אשה שנאסרה על בעלה אסורה גם לאותו שנאסרה בשבילו, אשה שנתקדשה או נתגרשה על תנאי ועד שלא נתקיים התנאי זנתה עם אחר דכשנתקיים התנאי הוייא א"א למפרע, חקר בזה ה' חקרי לב בסי' פ"ב וכתב דהגם שיש להשיב ולדון להתירה מחמת איזה ראייות שהביא מ"מ נקטינן לאסר ואין אליהו בא לא לרחק וכו' במהרה יבא אלינו עם משיח בן דוד:

בנל"ך

ואע"י:

סוף הספר

תוכן העניינים

אבני האפוד על אהע

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה