אבני האפוד על אהע· רבי דוד פיפאנו
אה"ע · סימן קס
א ס"א ש"ע יבמה כל ג"ח הראשונים וכו' שומרת יבם שמת יבמה טרם הקיפה לנו הידיעה אם רצונו ליבם או לחלץ באופן שעתה איננה עוד זקוקה ליבום ורוצה להשאר בכבוד בעלה הראשון ותובעת מזונות. מי אמרינן כיון דנפלה לפני יבם פקע חייובא דמזונות לגבי בעלה הא' ועתה שמת יבמה הרי היא לגבי יורשי הראשון כאשה זרה, או נימא כיון דעתה היא מותרת להנשא לזר ואינה נשאת רק בעבור כבוד בעלה א"כ קרינן לה כל ימי מיגר אלמנותיך, וכן יש לדקדק מדברי רש"י בש"ס יבמות דמ"א ע"ב דעלה דאמרו בש"ס מכאן ואילך אינה ניזונית לא משל בעל ולא משל יבש פירש וז"ל ואינה דומה לשאר אלמנה דהתם כל זמן שלא נשאת לאחר ואומרת מחמת פ' בעלי שכבודו גדול אלי יש לה מזונות אבל הך אגידא ביבם וכו', הרי דכל היכא דמאי דלא נשאת הוא רק בעבור כבוד הבעל יש לה מזונות ואל תשיבני מההיא דכתב הריב"ש סי' ש"ג דאם חלץ לה היבם ולא פרע לה הכתובה אין לה מזונות שכבר אבדו מזנותיה מנכסי בעלה, דהחילוק ברור דכיון שכבר עשה המעשה הראוי לו לעשות וכבר נתחלל כבוד בעלה בבואה לפני ב"ד הגם שהיתה אנוסה הו"ל עכשיו כאשה דעלמא וכמ"ש הריב"ש שם להדייא דהרי היא כאלמנה אחרת שנתארסה לאחר ונתגרשה ממנו י"ש, משא"כ היכא דהיבם לאן עשה מעשה ולא נחחלל כבוד בעלה בפני ב"ד ומאליו פקעה זיקתה דאז שפיר קרינן בה כל ימי מיגר אלמנותיך:
אולם ראיתי להיד"א בהגה"טו סק"ג דכתב משם מוה"רי עייאש ז"ל בבית יאודה ח"ב אה"ע סי' ה' דה"ה אם רצה לייבם ומת שאינה חוזרת למזונותיה שטעמיה דהריב"ש בחלץ שייכי נמי ביבם שמת, ולפי האמור שנא ושנא היכא דחלץ דעשה מעשה להיכא דרצה לייבם ועדיין לא עשה מעשה. אם לא שנאמר דהתם קאי בעמדה לפני ב"ד ושאלו ממנה וממנו מהו רצונם אם לחלץ או ליבם כנהוג והיבם גילה דעתו שרצונו לייבם דכיון דכבר הספיקה לעמד בדין הרי נתחלל כבודו (ואין ס' בית יאודה אצלי לראות הדברים בשרשם) אבל כל שלא עשו שום מעשה עדיין וביני ביני מת היבם איפשר דחוזרת על המזונות אצל יורשי בעלה הראשון:
וראה זה מצאתי בס' שער אשר ח"ב בתשו' שקודם הדרושים דכ"ה ע"א דקאי מר על יבם שנעלם קודם מיתת אחיו ואינו ידוע אם חי אם מת והאשה תובעת מזונות שכתב הרב שם דאם יש אופן היתר להנשא לזר ע"פ איזה עדות והאשה רוצה להשאר בכבוד בעלה דיש לה מזונות וקיהיב טעמא דכשהאשה נשארה זקוקה ליבם ואינה יכולה להנשא לית לה מזונות משום דבמיתת הבעל אכתי לא פקע ממנה כל האישות עד שתקרא אלמנה דאכתי פש גבה מקצת אישות וחשיב כאילו הב' אחים הם תרי פלגי דגופא וחצי הגוף מת וחצי האחר עדיין חי אינה נקראת אלמנה עדיין וכמו שמפו' הדבר בתשו' ה' שמחת יו"ט סי' ב"ך משא"כ היכא דיש לה היתר לינשא דתו לא פש לה שום אישות כלל וכו' יעו"ש מבואר דדעתו כמ"ש, ואילו היה ס' שמחת יו"ט תחת ידי הייתי שוטט עיני שם לראות מה דבר האיש אדוני האר"ש:
האמנם עדיין יד הדוחה נטויה דנדון הרב שאני דאם נלך אחר העדוייות שמותרת להנשא היינו שנתברר לנו דבעת מיתת הבעל לא היה היבם בעולם נמצא דלא היתה זקוקה ליבם מעולם ובודאי דשפיר קרינן בה כ"י מגר אלמנותיך דהרי היא ככל אלמנה דעלמא אבל במאי דאנן קיימין דכבר היה לה שעת זיקה ופקע מיורשי הבעל זכות האלמנה מי זה אמר דתחזר עוד לחייוב הראשון ולא נימא הואיל ואדחי אדחי:
ובחפשי מצאתי בס' מקור ישראל הנד"מ בחא"הע סי' ל"ה שמביא וקורא תשו' הריב"ש הנז' שכתב ואין לומר שאחר שתחלץ תחזר לזכות במזונותיה של נכסי בעלה אלא הרי היא כאלמנה אחרת שנתארסה ונתגרשה ממנו ותהי בה דמדברי הפוס' והרא"ש בכתו' דג"ן ע"ב על ההיא דבעו בש"ס בת יבמה אם יש לה מזונות וכתבו דיבמה עצמה לא תבעי לן ופירש הרא"ש דלאחר שמת היבם שפיר קרינן בה כל ימי מיגר אלמנותה כיון שנשאר אחיו להקים לאחיו שם וכו' וסיים הרב וז"ל והדעת נותן דאפי' אם לא ייבם אותה ומת היבם שתהא ניזונית מנכסי בעלה שהרי הזיקה היתה עליה להקים לאחיו שם וכיון שמת היבם ולא הקים הרי היא אלמנה של אחיו ושפיר קרינן ימי מיגר אלמנותיך ובפרט שכשמת היבם צריכה להמתין ג"ח וכו' וא"כ פשיטא דג"ח ניזונית יען מעוכבת מלהנשא וניזונית מנכסי בעלה שהוא הגורם לה הזיקה וכעת לא מצאתי דבר זה מפורש ואיפשר לומר דדוקא אם ייבם אותה ולא אם מת קודם ייבום ויש קצת טעם לחלק יען דעדיין לא נשאה להקים לאחיו שם לא נכנס במקומו שתקרא אלמנתו ואם כדברי הריב"ש הרי היא כאלמנה אחרת שנתארסה לאחר ונתלמנה ואיך תחזר לזכות במזונות שתקרא שמה עליה כ"י מיגר אלמנותה וכו' יעוש"ב עיניך תראנה דגם הוא נסתפק בספק שלנו והוא הצ"ד צדדין ולא הכריע:
ולדידי חזי לי בקט שכלי דהצד הראשון הוא המוכרע ואתי בק"ו מדבדי התוס' דהשתא כל שכבר בא עליה ואינה עוד אלמנתו של ראשון שכבר נשאת לשני עכ"ז כתבו התוס' דמזונותיה על נכסי בעלה הראשון דכיון דהוא בא להקים שם אחיו בישראל עדיין אלמנתו של ראשון נקראת כ"ש כשלא ייבם ומת שלא הספיק להקים לאחיו שם דעתה על האמת היא עדיין אלמנתו של ראשון דשפיר אית לה מזונות ומה שצדד דכל שעדיין לא נשאה להקים לאחיו שם לא נכנס במקומו שתקרא אלמנתו איני רואה טעם בזה דכיון שלא הספיק ליכנס אדרבא לא יצאה ממנה שם אלמנתו של א' ואין ראיה מדברי הריב"ש דהתם שעשה מעשה שחלץ פקע ממנה לגמרי שמו של ראשון ולכך אמר דהרי היא כאלמנה שנתארסה ונתגרשה וכו' ועפ"ז לא קשייא כלל מדברי התוס' ודוק. שוב אחז"ר בא לידי ס' שמחת יו"ט וראיתי לו שהאריך להוכיח שם בסי' ביך דדוקא היכא דחלץ לה יבמה אבדה מזונותיה דהו"ל כגרשה בעלה אבל כל שלא חלצה רק שייבמה ומת חוזרת לאלמנותה הראשון ויש לה מזונות ודלא כה' מוהרי"ע בס' בית יאודה יש"ב שהביא דברי כל הראשונים בזה. ואתה דן ק"ו להיכא דמת היבם בעודה שומרת יבם ולא הספיק לחלץ דדינא הוי דניזונית משל בעלה וכבר כתבו הרב שם להדייא עי"ד:
ב שומרת יבם שנשארה זקוקה ליבם שנעלם ולא נודע אם חי אם מת לית לה מזונות, מוה"ר בס' שער אשר ח"ב דכ"ו בתשו' שקודם הדרושים וחלק על רב הפוסק שרצה לדון לחייב ליורשי הבעל המזונות יעו"ש ונתברר לי שאותו הפוס' הוא הרב המובהק כמוה"ר מנחם הכהן ן' ארדוט ז"ל שהיה אז רב ומו"ץ בעיר לאריסה ואח"ך נתקבל לכב' בעיר שירון יע"א:
ג אם חלתה כתב רס"ג והובא בב"י שאינו חייב ברפואתה. ומוהרח"פ ז"ל בס' סמיכה לחיים א"הע סי' ט' דס"ח פלפל הרבה בתשו' זו והעלה לענין הלכה דמסתמאא ג"ח הראשונים חייב ברפואתה משל בעל כמו שחייב במזונות ומיהו ה"ד ברפואה שאין לה קצבה אבל לא ברפואה שיל"ק וכדין אלמנה הנז' בסי' ע"ט ודלא כהרב הלבוש שפסק סתם דאין חייבים ברפואתה, והגאון מוהרי"ח ז"ל בתשו' שם סו"סי י"ד כתב שאין דברי רס"ג אמורים כ"א לאחר ג"ח הא' אבל בג"ח הא' לכ"ע חייב י"ש:
ב שם ש"ע מכאן ואילך אינה ניזונית לא משל בעל וכו' וכו'. אם צוה הבעל שכל ימי מגר אלמנותה יהיה ניזונית מנכסיו ניזונית והולכת כל ימי מגר אלמנותה מנכסי המת כנה"ג הג"הט סק"ב בשם המבי"ט ח"ב סי' קכ"ד, וה' שמחת יו"ט בסי' ב"ך דפ"א עג"ד פירש דברי המבי"ט דמ"ש כן היינו בנ"ד דמה שצוה היה בעודו ש"מ ונפשו עליו תאבל ויודעת מאד דהאשה תהיה זקוקה ליבם וא"כ אע"ג דנקט לשון ב"ד דהיינו כל ימי מיגר אלמנותה הוא למעוטי תובעת כתובתה או נתארסה או נשאת אך לא למעוטי שומרת יבם דעלה קמצוה אבל באיש המצוה על אשתו בעודו בריא שאחר פטירתו תטול אשתו כל פירות נכסיו למזונותיה ופרנסתה כל ימי מגר אלמנותה ונפלה לפני יבם אז ודאי כל שהיא שומרת יבם שהיבם קיים ולא עשה שום מעשה לכ"ע אין לה ליטול כלל לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבע"פ והרשות נתונה ביד היבם לסלקה מהאי ביתא לגמרי יעו"ש כמה אר'כן הוא והעלה כן להלכה בדפ"ד ע"א:
וחזה הוית לה' חקקי לב ח"א סוס"י ס"ג שכתב וז"ל וזהו דוקא כשלא צוה הבעל בחיים חייותו שתתפרנס אשתו מנכסיו ברם כשצוה שתתפרנס אשתו מנכסיו אף דהוי דשא"ק זכה במזונות והגם שתהיה שומרת יבם ולית לה כ"א ג"ח הראשונים עכ"ז זוכה מכח צוואת בעלה וכ"פ ה' החב"יב ח"ב סי' קכ"ד וה' שמחת יו"ט סי' ב"ך וה' אהל יצחק סי' קי"ג וכבר בא מנושה לידי בשומרת יבם אשר ציוה בעלה שתתפרנס אשתו מנכסיו כל ימי חייה כשהיא תחת כבוד בעלה והיו היורשים ממאנים שלא לתת לה ופסקתי שיתנו לה כפי צוואת בעלה ומה גם שהיתה תפוסה וכו' א"ד, ות"ס אנכי דייחס על ה' שמחת יו"ט מה שאינו אהמ"ר דה' שיו"ט העלה בפירוש דכל שכתב לה כל ימי מגר אלמנותה דאינו זוכה במזונות כיון דתפס בלישניה לשון תנאי ב"ד וא"כ ה"ה בנ"ד שציוה כל ימי חייה כשהיא תחת כבוד בעלה דהו"ל כלשון תנאי ב"ד דמ"ל זה ומ"ל זה, אם לא שנאמר דעובדא דאתי קמי דמוהרח"פ ז"ל היה בש"מ המצוה בעת חלייו דבהא גם ה' שמחת יו"ט מודה וכמ"ש ה' המב"יט וכנז' וזה נמי הוי נדון ה' אהל יצחק שם:
והן עתה נראה בעליל ס' מקור ישראל ושם בסי' ל"ה ול"ו באו ב' תשובות מהאב והבן על פתגם דנא והוא ברור דהם המדברים על נדון ה' שמחת יו"ט ז"ל ממש דבזמנו היו ואחד האב ואחד הבן העלו להלכה דהאלמנה זוכה במזונות אע"ג דכתב לה כי האי לישנא דכל ימי מיגר אלמנותיך ואין אנחנו צריכין לחלק בין מצוה בהיותו בריא למצוה בהיותו ש"מ רק כיון דזיכה לה בתורת מתנה כונתו דאע"ג דהיא שומרת יבם הוא נותן לה זכות שתזון ותתפרנס מנכסיו כל ימי היותה תחת כבודו מבלי שתנשא לאחר יעו"שב:
ה אם עדי השטר לענינו ומעידים שהבעל אמר להם בפירוש שתהא ניזונית על סדר זה אפילו בעודה שומרת יבם נאמנין וניזונית לכ"ע, ה שמחת יו"ט שם דפ"ד ע"א:
ו בסדר ונוסח השטר צוואה שתתפרנס אלמנתו לאחר מותו אשר עמדו ע"ז ה' ש"יוט וה' מקור ישראל הנז' באותות הקודמות ערערו עליו מפאת דהוי מקנה ונותן דשלב"ל והמה הגבורים אסקי להלכה דכיון דהוי בלשון חייוב מהני ע"ע ולפי מ"ש אני הדל בתשו' לח"מ סי' ג' ובחידושי לחה"מ סי' ס' ור"ט גם זה מידי מחלוקת לא פלטינן ועוד יש כמה עניינים במתנתא דנא וכבר אני עשיתי אר"ש רחבה בענין זה ובכל המסתעף זה למעלה משלשים שנה משום מעשה שהיה הלא הוא בתשו' לח"מ סי' ו' לך נא ראה וקח לך משם לנדון זה. ז שם ש"ע עמד בדין וכו' ונתרצה לייבם וכו' חייב במזונותיה. אם היבם אינו מחליט מאמרו רק אומר המתינו לי ימים או עשור ואח"ך איבם או אחלץ ראוי לתקן לה מזונות. מוהראנ"ח ח"א סי' ע"ח ומדבריו נראה ברור דאם היבם נתן כתף סוררת שלא לכנס ולא לחלץ ראוי לב"ד לפסק לה מזונות אדמ"ק ח"א סי' נ"א. כ"כ היד"א הגה"ט סק"ד. ומדברי הב"ש בסק"ד מתבאר להיפך ומן התימא על היד"א שלא הזכירו. ועיני ראתה לה' בני אברהם בסי' ל"ה דהגם דעינו ראה דברי הב"ש פסק להיפך דחייב במזונות דמ"ל ברח ומ"ל לא ברח כל שהוא מעגנה ושכ"כ הרדב"ז בח"א סי' ס"ו. וע' ידי דוד א"הע סי' א' דקצ"ב מה שפלפל ע"ד ה' אדמ"ק וע"ד מוהראנ"ח שסותר את עצמו מסי ע"ח לסי' ע"ג ושוב העלה מדברי מוהראנ"ח עצמו (הביאם הכנה"ג לקמן סי' קס"ה סק"ה) דאם הוא טוען שרוצה לפרנס את עצמו נטרינן ליה עד יב"ח ואינו חייב במזונות למאי דביני ביני ולאחר יב"ח אם תבא היא בטענה דבעינא חוטרא לידה כייפינן ליה לחלץ ואם היא אינה רוצה שיכופו אותו יתן לה מזונות יעו"ש:
ח ס"ג מורם בהגה י"א הא דאינה ניזונית משל יבם קטן היינו מנכסיו וכו' אבל וכו' והיא רוצה לקיים הקרן עד שיגדל וכו' נותנין המעות לידה. ע' כנה"ג הג"הט סקס"ו שהביא משם ה' המב"יט ח"א סי' קל"ג דנצ"ב אפי' תפסום היורשים מחזירין לה לאכל מפירותיהם ושמוהר"א מוטאל חולק וע' יד"א סק"ה וע' משכנות הרועים מע' המ' אות רמ"ט מה שפלפל בתשו' המבי"ט. וע"ע שו"ת מירא דכייא סו"סי כ"ג וסו"סי כו" שערי רחמים א"הע סי' ז"ך חקקי לב ח"מ סי' ס"ג. ישמח לב ח"ב ה' חליצה סי' י"ב: ט כשם שאינה ניזונית כך אינה יכולה לגבות כתובתה מיהו אם ידוע שכשיגדיל הקטן לא ייבמה גובה כתובתה מעתה כנ"הג סק"ט משם המבי"ט ח"א סי' קל"ג ואתה תחזה בדברי הרב בשרשן דמסתמיך ואזיל אסברת ר' ישעיה שהובא בהגהות הרי"ף דכל שנפסלה על היבם באיזה אופן שיהיה אע"פ שצריכה עדיין חליצה הואיל ואינה ראויה לה גובה כתובתה מנכסי בעלה וממנה הוליד הרב לכשהיא גדולה והיבם קטן דדינא הוי דמשיאין לו עצה ההוגנת לו שיחלץ דה"ה נמי שגובה כתובתה מעתה עי"ש וה' משכ"הר שם תמה הרבה על ה' המבי"ט דמלבד דסברת ר' ישעיה היא היפך ס' הרמב"ם והראב"ד בפ"ו מה' נחלות דין ג' דמבואר משם דגביית כתובה תלייא בנישואין ורמז דברי הב"י בסי' טו"ב ובש"ע שם סל"ה וירד לחלק ביניהם י"ש ובס' שערי רחמים שם דהביא דמוהרש"ג חולק על המבי"ט גם בזה:
י ס"ז ש"ע מתה כשהיא שומרת יבם וכו', מחלוקת הפוס' בזה הובא בטור ובב"י וע' כנה"ג סק טו"ב דהצד שהוא מוחזק יכול לומר קי"ל בין בנ"מ שנפלו לה בעודה תחת בעלה ובין בנצ"ב וע' יד"א סק"ט, ירים משה בזכרונו' מע' היוד או"ב וכבר עמדו ע"ז שני שרי צבאות ישראל מרבני האחרו' מוהרח"פ בס' סמיכה לחיים סי' ט' ומוה"ר מוהרא"ג ז"ל בס' צל הכסף ח"א סי' י"ב (ותימה על הירי"ם שלא רימזם) ובררו הענין כשמלה ומוהרח"פ שם הביא לנו סברא ג' מרס"ג ור"ן גאון ומוה"רי אבן מיגאש דבנצ"ב הקיימים כולן ליורשי האשה. ולכן העלה לענין הלכה דאם יורשי הבעל תפוסים זוכים בכל אפי' אם נצ"ב בעין ואם יורשי האשה תפוסים ונכסי נדונייתה קיימים זוכים בכל רק התוספת חייבין להחזיר ואם אין נצ"ב קיימים והן תפוסים נוטלים ג' רבעים ורביע יורשי הבעל ואם יהיה האופן שנכסי הנדונייא מקצתן קיימים ומקצתן כלו או נאבדו ד"מ שהנדונייא היתה סך אלף גרוש ונשאר בעין סך ת"ק גרוש והם תפוסים מסך אלף גרוש אזי יטלו יורשי האשה תחילה ת"ק גרוש' מתורת קי"ל כרס"ג ומהת"ק הנשארים יטלו יורשי האשה ר"ן גרוש בתורת השבון והר"ן הנשארים יחלקו ביניהם ואם הנכסים ביד שליש אם אין נצ"ב קיימים יטלו יורשי האשה ס"ב וחצי למאה מהנדונייא ויורשי הבעל ל"ז וחצי למאה ואם נצ"ב קיימים יטלו יורשי האשה ע"ה לק' ויורשי הבעל כ"ה ל"ק ובנ"מ יחלוקו שב"ש. יעו' ב"ס צל הכסף שם הדברים מבוארים באר היטב אחר שעמד ע"ד הפוס' המדברים בזה וע"ע בסמוך דכל זה אינו אלא כשהסכימו שניהם לייבום:
י"א שם בהגה וכ"ז במקום ובזמן שאין כופין לחלץ אבל במקום ובזמן שכופין לחלץ וכו' אם מתה אינו יורשה. ע' כנ"הג הגה"ט ס"ק כ"ה מ"ש היכא דהיבמה מורדת יד"א סק"ה וח"י וסקי"ט במקום דנוהגים להתנות שאם יפול לפני היבם שמחוייב לחלץ. ומוה"ר בס' צי"הכ שם עמד בכל זה באורך וזו הלכה העלה דשומרת יבם שמתה אף שהיבם פנוי שרוי בלא אשה וגם אינו מושבע לחלץ בין שהיו מוסכמים לחליצה בין שהיבמה היתה רוצה ביבום והיבם רוצה בחליצה או להיפך ובין שעמדו בשתיקה ולא גילו דעתם לא היבם ולא היבמה אם יורשי היבמה מוחזקים זוכים בכל ובקמ"ור ובתוס' (והחילוקים הנאמרים לעיל באות הקודמת היינו בשהסכימו שניהם לייבום) ואם היבם מוחזק אף אם הוא נשוי ומושבע שלא לישא אשה אחרת וגם מושבע לחלץ מצי למימר קי"ל דאין הירושה נפקעת אלא בחליצה גמורה ויורשי האשה יוצאים בידים ריקנייות יעוש"ב:
י"ב שה בהגה י"א שהיבם הוא יורש וכו'. ע' כנ"הג הגה"ט ס"ק כ"ו יד"א ס"ק כ"א בני אברהם סי' נ"ט:
י"ג בענין מחצית ההשבון אם חייב היבם עמש"ל בסי' קי"' אות כ"ד. אה"ע סי' קס"א:
א ס"ב ש"ע היו בהן פסולות לכהונה אם בא לחלץ אינו חולץ אלא לפסול. ע' כנ"הג הגב"י סק"א דכתב דעצה טובה קמ"ל אבל אין כופין אותו ובצדק התלונן עליו ה' שדי חמד ע' חליצה סי' א' אות כ"ו דאיך כתב היפך הרמ"ה שהובא בב"י על בלי הגיד דבריו. וע' לה' המאירי בחידושיו דגם הוא כתב דכופין:
ב ס"ד בהגה או שא"א לו לחלץ או ליבם כגון שהיה נשוי אחותה. ה"ה אם הגדול אין לו גבורת אנשים דיחלץ הקטן כיון דאין הגדול ראוי ליבום וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה ופגענו בדין חליצה פסולה דצריכה לחזר ע"כ האחין בני אברהם סי' מ"ח:
ג ס"ה ש"ע או שהיה אחיו הגדול ממנו במד"הי. אי מד"הי הוי דוקא או נימא דה"ה עיר הקרובה כל שאינו לפנינו מד"הי מקרי ע' כנה"ג הגה"ט סק"ח דבמחלו' הוא שנוי. יד"א סק"ה פ"ת סק"ב וע' ראש משביר ח"א א"הע סי' ן' במעשה שבא היבם מעיר שירון לשלוניקי ואחיו הגדול ממנו לא בא דעמד בזה ואסף איש טהור רובא דפוס' דס"ל דשיהוי מצוה לא משהינן אפי' בעיר הקרובה והסכים כן להלכה, וע' ידי דור א"הע ס"א דקצ"ד שדי חמד מע' חליצה סי' א' או"ט ושוב מצאתי בכ"י להרב שמעון פסח ז"ל כי בש' התרל"ט עשו מעשה כן בשלוניקו שהאח הגדול היה עומד באינישיאיר ואחיו הקטן היה עומד בשלוניקי ולא עכבו החליצה וכתב שם גדולה מזאת משם ה' צרור הכסף בא"הע סי' י"א דעשו מעשה רבני מתא בנדון שהאח היושב במקום החליצה הוא סומא מב' עיניו ויש לו אח קטן או אח גדול בער אחרת שאין להמתין עד שיבא האח הגדול או עד שיגדיל הקטן יעו"ש:
ד ס"ו ש"ע לא רצה הגדול לייבם אלא לחלץ וכו' ביאת קטן עדיפא ע' בני אברהם סי' כ"ה. וכתב הרב"י דהאי קטן לאו קטן ממש קאמר והדבר פשוט דהיינו שהוא צעיר מאחיו אבל הביא ב' שערות והוא בן י"ג שנים ויום אחד דחל"כ לאו בר חליצה ויבום הוא ע"ע והן הנה דברי רש"י בגמרא דל"ט וכ"כ הנמק"י וראה זה חדש שמצאתי להרב המאירי בחידו' על הש"ס שכתב וז"ל זו שנחלקו בגמרא בביאת קטן וחליצת גדול פירושו אף בקטן ממש ובלבד שיהיה בן ט' שהוא ראוי לקנות וכו' ולא כדברי גדול הרבנים שפירשו בביאת קטן דוקא בבן י"ג ויום א' אלא כדפרישנא ע"כ וחפשתי ברמב"ם ז"ל ולא מצאתי דין זה דביאת קטן עדיפא ולא ידעתי למה השמיטו: ה שם אבל אם אין שניהם רוצים ליבם אלא לחלץ חליצת גדול עדיפא. היכא דהגדול אינו חפץ לא ליבם ולא לחלץ וצריך למכפייה והצעיר ממנו חולץ מרצונו בכי הא חליצת קטן מרצונו עדיפא כ"כ הב"י בשם רי"ו שכ"כ. בשם הרמ"ה והביאו הב"ש בסק"ז. וכ"כ מוהראנ"ח בח"ב סי' ל"ב ורמזו הכנ"הג בהגה"ט סק"ג וכ"כ המאירי בחידושיו וז"ל זו שנחלקו בחליצת קטן וחליצת גדול אי שוו להדדי וכו' לא הובררה מתוך כך מחזירין אחר הגדול גמור או אחר הגדול שבאחים שבכאן אם חולץ מוטב ואם לאו כל שיש קטן ממנו שרוצה לחלץ אין כופין לגדול ע"כ ודבר זה הסברא מחייבתו וכ"ן מפשטייות לשון השס' דקאמר דכוותה אצל האחין לא רצה לא לחלץ ולא לייבם אמאי חוזרים אצל הגדול למכפייה לכפייה לדדהו כיון דמצוה בגדול לדידיה כייפינן מבואר דלא כייפינן לגדול רק כשהקטנים ממנו לא רצו לא זה ולא זה ומוהראנ"ח ז"ל הלך בדרך אחר להכריע דינו מהש"ס יעו"ש: אך לא אכחד דמדברי התוס' בסוגיין אין נראה כן שכתבו בד"ה גבי אחין וז"ל לא רצה לא לייבם ולא לחלץ אמאי חוזרין וכו' אפי' לא רצה לייבם אלא לחלץ הוה מצי למפרך ע"כ ופירוש דבריהם נלע"ד כן דכפי מאי דקמן הש"ס מכריע דלא רצה דרישא היינו שלא רצה ליבם לבד ממאי דקתני באחין לא רצו והיינו ניבם לבד דאי לא רצו דקתני היינו אפי' לחלץ ממאי חוזרים אצל הגדול לכפותו לכפייה לדדהו והתוס' חידשו לנו דאיכא למפרך גם באופן אחר אפי' נוקים דלא רצו דסיפא היינו ביבום דהש"ס מכריע ממאי דקתני סיפא נא רצו חוזרין אצל הגדול והכונה דלא רצו היינו לייבם דוקא אבל רוצין בחליצה ועכ"ז חוזרין אצל הגדול ובשלמא אם לא רצה דרישא היינו שלא רצה לייבם אבל רצה לחלץ אתי שפיר דכשלא רצו שאר האחים לייבם חוזרין על הגדול שיחלוץ אבל אי לא רצו דרישא היינו, נא לייבם ולא לחלץ אפי' תימא דלא רצה דסיפא היינו לייבם אבל לחלץ רוצין אמאי חוזרין אצל הגדול לכפותו הלא טב לנו חליצת הקטן מרצונו מחליצת הגדול שלא ברצונו, ובלכתך בדרך הזה לא היו מקשין בש"ס לכפייה לדדהו דהא אינהו לא בעו כפייה ומתרצי בש"ס דהא קמ"ל דכיון דמצוה עליה דידיה רמייא לדידיה כייפינן אף דקטן חולץ מרצונו ואכתי לא רצה דרישא היינו לא לחלץ ולא לייבם כן נראה כונת התוס' ברורה ולא יכולתי להבין בדבריהם כונה אחרת:
ואם כנים אנחנו בזה דהא נפקת דאף אם הקטן ברצון והגדול בכפייה הגדול קודם דהכי פשיטא לה להש"ס. ומיהו כיון דלא באו דבריהם אלא מחמת פלפול והראשונים פסקו להלכה דבכגו"ד חליצת קטן עדיפא כן ראוי לעשות: ו אם הגדול נשוי והקטן פנוי מצוה בקטן. ביש בשם הריטב"א. שדי חמד מע' חליצה סי' א' אות יוד:
ז התחיל הקטן לחלץ וביני ביני בא הגדול. ע' פ"ת סק"גמשם הב"יע דחוזרין לסדר החליצה על ידי הגדול וע' שד"ח שם אות ח' מה שפלפל בזה: