אבני האפוד על אהע· רבי דוד פיפאנו
אה"ע · סימן פח
א ס"א האשה שיוצאת מתחת בעלה וכו' נוטלת כל נכסיה. כשכתוב בכתובה סך פ' והוא כתב כן על סמך שיקבלנו אח"ך ולא בא לידי פרעון, כשבאה האשה לקבל כתובתה אי חייב הבעל לפרוע לה במחלוקת הוא שנוי. ע' בספרי הפוס' המצוינים ביד"א סי' נ"ב הגה"ט סק"ז. זכ"ל ח"ג דקכ"ט. ירים משה בזכרונותיו ע' כתובה או"ג, וכתב ה' חיים ושלום בח"א סי' א' די"ב דאין המוחזק יכו"ר קי"ל דאם היו רואים האחרונים דברי הראשונים הוו הדרי בהו וע"ע לו בח"ב סי' צ"ח אך ה' תפארת אדם בחא"הע סי' ח' כתב דאעפ"כ יכול המוחזק לומר קי"ל י"ש, ורמזתיהו לעיל בסי' נ"ב וכ"כ בס' שערי רחמים ח"ב אה"ע סי' כ"ט:
ב שם ש"ע ונ"מ נוטלתן כמו שהם. מי שמת ואשתו תובעת נ"מ מלבד כתובתה היא זוכה במה שבידה לומר שהם נ"מ וכו'. כנ"הג סק"ב. יד"א סק"א. תפארת אדם א"הע סי' י"א שער אשר סי' ל"ה מקור ישראל א'הע סי' כ"א: , ג ס"ב ש"ע נצ"ב וכו' נהגו שכל זמן שראויין לעשות מעין מלאכתן ראשונה וכו'. בעוב"י שלוניקי יע"א נוהגין לכתב בכתובה תנאי זה דאם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו וע"מש לעיל בסי' ס"ו בביאור הכתובה:
ד שם אפי' הן כלויין הרבה נוטלתן וכו'. אם התכשיטין היו ראויין לשבת ועכשיו אינם ראויים אלא לחול לפי כבודו אינן נוטלתן אלא לרצונה ובשומה של עכשיו אם תרצה אפי' לדעת הגאונים. כנ"הג הג"הט סק"ח משם הרש"בץ בתשו' והיא מוצ'את בח"ב סי' רצ"ב. ומדברי מרן והלבוש דנקטי בלישנייהו אפי' שהם בלויין הרבה מוכח להדייא דכיון דחזו ללבישה דהוי מעין מלאכתן ראשונה נותנם לה מה גם דלס' הכנ"הג שכתב דזה הוי גם לדעת הגאונים ק"ט דמדברי הגאונים שהביא הרי"ף מבואר דאפי' בלו הרבה דלא כהרש"בץ ז"ל יאודה יעלה א"הע סי' ו'. ומן האמור בזה קל"ט על ב' המאורות הגדולים כמו"הרר קאלמארו וכמו"הרי מנשה הו"ד בס' תפארת אדם א"הע סי' טו"ב דע"ד ע"ג וז"ל ואני ר"ק נסתפקתי מלבוש הראוי ללבש בחול ולא בשבת כדמעיקרא אי מקרי זה מעין מלאכתו. ושאלתי למו"הרי מנשה נר"ו וא"ל מסתברא דלא הוי מעין מלאכתו הראשונה דתשמישו הראוי בעינן ברם מוהר"יק נר"ו ח"ל שהוא זוכר בבירור מזמן הרבנים דאפי' דלא חזי לשבת היה נוטלו כמו שנישום בליסטה וכו' עי"ד. ולא אחד בהם דיעלה על לשינו ת' הרש"בץ הנז' ודברי הכנ"הג והוא פלא:
ה מת הבעל מחולי הדבק ובאת האשה לגבות כתובתה והיורשים אומרים לה הנה מטלטלך והיא טוענת שימכרו היורשים המטלט' וישלמו לה הפחת נשאל בזה מ"ור דיינא בס' יאודה יעלה חא"הע סי' ז' ומכותלי דבריו ניכר שדעתן להלכה דכיון דאין הפחת מצד הבלוי ולא מחמת זולא נותנים לה הבגדים כמו שהן. ואני הדל בהגהותי שם כתבתי והכרעתי דכיון דהוי היזק שאינו ניכר יכולים לומר לה הרי שלך לפניך גם לפי המנהג דיוקרא וזולא עליה דבעל להדר כ"ש לפי המנהג דיוקרא וזולא הוא שלה יעו"ש: ו אילו לא מסתפינא אמינא דהוראת הגאונים ה"ד במטלט' וכו' אבל בקרקע ובפרט חנות דלא שייך בהו כליה והפסד וגנבה ואבדה אלא דוקא יוקרא וזולא כשקבל אחרייות עליו אפי' יוקרא וזולא קבל אפי' לפי דעת הגאונים ולפי שלא מצאתי גילוי בזה בדברי הפוס' איני תוקע עצמי בזה. כנ"הג הג"הבי סקי"וד וע' יד"א סק"יב שהביא משם הרש"בץ והרש"בש דה"ה לקרקע וכן פסק מוה"רא איסטרוסה בתשו' כי באה בס' ידי דוד סי' ל"ח והסכימו עמו סרכין תלתא שם בסי' ט"ל וע"ע בס' חיים ושלום ח"ב סי' כ"ה:
ז שם ש"ע בד"א במקום שנוהגין לכתב בכתו' הכניסה לה כלי פ' בסך פ' וכו'. מנהג סופיאה שכותבין הרול תוך הכתובה ושם רושמין הבגדים כל כלי וכלי בפרטות ומסיימין סך הכל כ"וך. מריש הוה אמינא דזה נקרא כולל הכל ביחד דמאי נ"מ שנכתבו כל הכלים בפרטות הלח לא ידענו סיכום כל כלי כדי שנתנהו לה באותו סך ושוב אח"ז ראיתי כי בדבר הזה נחלקו שני גדולי הדור שבימינו הרב מתתיה צורמאני וה' החר"יפ ז"ל והו"ד בס' שערי רחמים ח"ב א"הע ס' נ"ב דקי"ב והרב המחבר קאי כוותי והסכים עמו ה' מוה"רי ישראל ז"ל שם:
ח ס"ג ש"ע אם היא אומרת כלי אני נוטלת שומעין לה. לענין השבין אי יכולין יורשי האשה לטעון כן במחנו' הוא שנוי ע' כנ"הג סק"ד. יד"א סק"ז. וע' במה שרמזתי לקמן סי' קי"ח:
ט אלמנה שבאה לגבות כתובתה מן הבתים אשר קנה בעלה זה זמן בטענה שכל יושבי שער העיר יודעים שקניית הבית הכל כאשר לכל היתה מנכסי נדונייתה שמכרה מלבושיה ותכשיטיה הדין עמה. מוהר"שג בתשו' צל הכסף ח"ב חא"הע סי' ל"ב:
י ס"ז ש"ע הוציא הוצאות על נ"מ של אשתו וכו' אשה שהכניסה לבעלה לבד נדונייתה חלק חצי בתים שהי"ל בשותפות עם אחותה ובעת גבייתה לא נמצא ה שימה רק בשטר כתובתה כתוב שהכניסה עוד חצי בתים וכתוב ע"ז אחרייות והבעל וגיסו בנו עליית קיר קטנה ע"ג הבתים ותובעין היורשין מן האלמנה מה שהוציא נחלק בזה הראב"ד בספרו תפ"א סי' יו"ד עם רבני דורו דהם כתבו שכיון שקבל הבעל אחרייות על הבית הו"ל נצ"ב גמור והדין נותן שתשלם היא דמי העינוי והרב המח' ס"ל שיש לה דין נ"מ ומה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ואסופא דמלתא עשה פשרה לדבר יעו"ש ובס' אם הדרך א"הע סי' ח':
י"א הוציא הוצאות על נכסי אשתו בנכסים שאין לו בהם אכילת פירות כגון שנתנו לה ע"מ שאין לבעל רשות בהם וכיוצא בהם אי בכה"ג אמרינן מה שהוציא הוציא. ע' חק"ל א"הע סי' ט"ל:
סי פ"ט:
א ס"א ש"ע מתה האשה בחיי הבעל חייב לקברה וליטפל בכל צרכי קבורה. קבורה תקנו חז"ל תחת נדונייתה ולא תחת נכסי מלוג כמ"ש בס"י ע"ז. ב"ש סק"א ונ"מ היכא דאבדה כתובתה וע' להרב לעיל בסי' ע"ז ס"ק ט"ז שהביא כן משם הב"ח ודבריהם צ"ע דאישתמיט מנייהו מלכי דברי התוס' בכתובו' פ' האשה ד"פ ע"ב דאזלי בתר דידהו דס"ל דמ"ש בגמרה קבורתה תחת כתובתה דל"ד אלא דה"ה תחת נכסי מלוג אלא דהרגילות הוא טפי שמכנסת האשה לבע' נצ"ב מנ"מ וכ"ן בתשו' מוהר"יל סי' פ' ויעו' עוד בתשו' מוהריב"ל סי' ע"ו ויותר תימא שהב"ש סותר למ"ש הוא עצמו בסי' נ"ה סקי"א ולא ידענא מאי אידון ביה עבודת השם סי' כ"א דקל"א:
א ס"א ש"ע הבעל יורש את אשתו. זה כמה ימים נתפשט המנהג בשלוניקי דאם ח"ו מתה אשה נשואה והניחה זש"ק דמן הדין הבעל יורשה קמים בני משפחתה וכופים לבעל שיתן כל ממון כתובתה ביד שליש עד שיגדיל הבן או הבת שיש לו ממנה ליתנו להם ולע"ד הוא מנהג גרוע ואין לילך אחריו וכן דן ועשה מעשה מ"א הרב וכו' וקצת פעמים היה עושה הדבר בפייוס ולא מן הדין וכו' ואח"ז עלתה הסכמת הרבנים ה"י לנהג שאם הניחה בן ויש לו שום דבר בעין מנדוניית אשתו נותנין אותו ביד שליש לשם הבת וכותב שטר לתת לנישואיה כפי כבודו קודם שישא אשה אחרת וכו', הדב"מ הח"המ ח"א סי' ד"ן. והכי אזלא ומשכא מנהג שלוניקי יע"א וכמו שעבר על ידי כמה פעמים אך אינם נוטלים הכל רק למחצה לשליש ולרביע לפי ראות עיניהם ועושין כן על ידי כפייה. וע' הק"קל אא"הע סי' ס"א דבאזמיר לא נהגו כן ואם יבא הדבר לפני ב"ד יוציאו מקרובי האשה אף אם הם תפוסים וע' זכרינו לחיים ח"א במפתחות דק"ל ע"ב:
ב כל ספק בירושת הבעל והנכסים ביד שליש זוכה הבעל לומר קי"ל אף למ"ד דירושת הבעל מדבריהם ה' עולת שמואל אלורינטין סי' ו' ועכ"ז לבי אומר לי דכל שאין שום א' מהם מוחזק אזלינן בתר הרוב ושכ"כ החק"ל א"הע סי' מ"ה דצ"ח. מוהרש"ג בס' צ' הכסף סי' ל"ה וע' שערי רחמים א"הע סי' יו"ד די"ט ובתשו' מוהר"א מאני שם סי' י"א. ובס' שערי רחמים ח"ב א"הע סי כ"ח.ג שם ש"ע בד"א במוחזק אבל לא בראוי כגון ירושה שראויה לירש ומתה בחיי מורישה. פקדון לא הוי ראוי דכיון שהוא בעין ביד הנפקד הו"ל כאילו גבתה האשה בחייה. יד"א הגה"ט סקי"ח משם הב"ח וכ"כ מוהרח"ש בח"ג ר"ס ס"ה ונראה שהוא מתורתן של ראשונים שכ"כ בהדייא ה' מוהרי"א בסי' ע"ח ותשובה זו הוא מכמה רבנים ה' צל הכסף שם. ושערי רחמים ח"ב סי' ב"ך:
ד שם בהגה אבל אם הניחו מורשיה נכסים אע"פ שלא גבתה הבת מחיים וכו'. ע' כנ"הג הג"הט ס"ק ט"ו משם מוהר"ם אלשקר סי' כ"ח שכתב דאפי' אם מת מורישה בחייה כל שלא החזיקה בו בחייה ולא נכנס ברשות הבעל אפי' שעה א' קודם שמת ראוי מקרי וכתב עליו שדבריו תמוהים ושוב הביא משם מוהרשד"ם בחא"הע סי' צ"ח שכתב היפך מזה ועוד לו בס"ק כ"א לענין מתנה שנתנו לה הביא כמה מן הפוס' דאינה זוכה כל שלא באה לידה וע' יד"א סקי"ד וט"ז. וה' מוהר"ש גאטינייו בתשו' צל הכסף שם עמד בזה באורך וחילק בין ירושה דאתייא ממילא למתנה וכיוצא והביא מה שיישב ה' אדמ"ק בח"א חא"הע סו"סי כ"ח בדעת מוהרמ"א (ולא זכר שר כי ישיב לה גופיה הביאו הכנ"הג שם משם מוהרע"י) ולא נחה דעתו בזה ולכן העלה לענין דינא דאם יורשי האשה מוחזקים בודאי הגמור דיכולים לזכות מכח קי"ל כמוהרמ"א ודעי' יעו"ש וכ"כ בס' שערי רחמים שם דמצי המוחז' לומר קי"ל רק היכא דנהיגי כמרן י"ש. וה' אהל יצחק בליקוטיו דק"ל ע"ג הביא למוהרי"א בסי' קכ"ט ולמוהר"ח עובדיה שר המסכים שם דקיימי בשיטת מוהרמ"א ובבצרק התלונן עליו הרב שמעון פסח ז"ל בתשו' כ"י דנדון מוהר"יא שאני דהו"ל כמלוה בלי משכון מה שא"כ בירושה דאתייא ממילא יעו"ש וחזינא עוד להרב הנ"ל שם דע"פ חילוקו של ה' אד"ק בא"הע סי' כ"ח הנ"ל רצה לתווך את השלום בין מוהר"שדם ומוהר"מא ומר הוא דקאמר דכל היכא דליכא שום שעבוד רק ירושה דממילא לכ"ע בעלה יורשה וחידש דבר לחזק חילוק זה דמדברי הרא"ש בתשו' כלל נ"ד סי' א' מבואר דפשיט"ל דהיכא דהמוריש מת בחיי הבת ואח"ך מתה הבת אפי' דלא הספיקה להגיע המעות בחייה עכ"ז לא הוי ראוי וחשיב מוחזק וזוכה בעלה בירושתה ומכח זה תמה הפלא ופלא על הרבנים שלא נסתייעו מתשו' הרא"ש ושאלו היה רואה מוהרמ"א תשו' הרא"ש הנ"ל לא היה חולק ואם נאמר דמוהרמ"א לא קאמר אלא היכא דאיכא שעבוד אלמנה דבהא גם מוהרשד"ם יודה וכמ"ש בא"הע סו"סי קי"ב וכו' אתי שפיר את"ד ואין ס' תשו' מוהר"מ אלשקר תחת ידי כי כפי מה שהעתיק דבריו הוא דמוהרמ"א נסתייע מתשו' ר"י תלמיד הרגמ"ה ומה יתן ומה יוסיף אם הרא"ש חולק כיון דיש לו למוהרמ"א אילן לסמך עליו. איך שיהיה אנן בדידן הנה הבאנו מרבני האחרונים שראו חילוק זה ולא הונח להם ועכ"ז עשאוהו מחלוקת וגדול כח המוחזק:
ה אפי' לס' מוהר"מא דאינו זוכה הבעל היינו דוקא שבשעה שמתה הזקנה לא היתה נכדתה נשואה דלא זכה הבעל בשעת הנישואין רק במה שהכניסה לו אבל אם בשעה שמתה הזקנה כבר היתה נכדתה נשואה דבשעת זכייה זכו האשה ובעלה בנכסים גם מוהר"מא יודה דירית לה הבעל. הרב שמעון פסח ז"ל בתשו' כ"י שם ודייק לה מתשו' מוהר"מא גופיה וכתב דא"עג דה' עולת שמואל פלורינטין בא"ע סי' ז' דל"ד ע"ב דחה חילוק זה מ"מ אינו אלא בדינו של מוהר"מא משום דנ"ד הוא דהנכסים היו משועבדים למזונות האלמנה אבל כל דאיכא שום שעבוד בשעת נפילת ירושה גם איהו יודה את"ד והאריך לקיים חילוק זה:
ו אשה שנשאת לר' ויש לה בת נשואה לש' ומתה אשת ר' וחייב להחזיר מחצית הכתובה לבתה ולא הספיק לגבותה עד שמתה גם הבת בלא זרע ושמעון בעל הבת תובע ההשבון מיד ר' ויורשיה ממשפחת ב"א תובעין כיון שלא הספיק לגבותה הו"ל ראוי נשאל בזה הרד"ק בס' ידי דוד סי' ז"ך וקשקיל וטרי הרב דההשבון יש לו דין פקדון י"ש ומכותלי דבריו כיכר דכונתו לזכות להבעל כיון דאינו מלוה כדי שיקרא ראוי, אולם כבר ידוע דמלתא כדנא במחלוקת הוא שנוי בין הראשונים דלס' מוהרח"ש וסיעת מרחמוהי ההשבון יש לו דין חוב גמור וכמו שעמד בזה גדול בדורו מוהר"י מנשה ז"ל בס' בא"המ חא"הע סי' פ"ב ומר הוא דקאמר לשים שלום ביניהם דהיכא דאיתנהו בעינייהו דיינינן להו כדין פקדון ברם היכא דליתנהו בעינייהו שבלו או שנאבדו יש להם דין חוב ומאי דטבא ליה עבדי ליה ומצא חילוק זה במבי"ט ח"א סי' רכ"ב יעו"ש ולפ"ז בנדון שנשאל עליו תינח אם הנכסים היו בעין דשפיר קייב ליה דין פקדון אך אם הנכסים לא היו בעין הרי הן כחוב ולא קזכי בהו הבעל כ"ש אי שבקינן דברי מוהרח"ש כפשטן דיהיב לההשבון דין חוב ותבט עיני למוהר"שג בס' צ"הכ שם שעמד על נד"ז ממש והרחיב הדבר רח"ב רח"ב כיד ה' הטובה עליו וקזכי ליה לבעל והיה בהני"ח דר"זל קראו בשמותם ארבעה שמות לההשבון שם האחד סילוק ירושה שמסתלק הבעל מירושת אותו החצי שלא יירשנה וממילא נפלה הירושה לבעלי ההשבון, והן שני דהשבון זה הוי כמתנה ע"מ להחזיר דאבי האשה נותן לחתנו במתנה הנדונייא ע"מ שיחזיר לו או ליורשיו החצי. ג' דהבעל הוי כזוכה בעד היורשין בחצי חלק הנדונייא דמגו דזכי לנפשיה זכי לאחריני ועל שלש אלא זוכה בעל הבת כמו שהריך שם. אך לפי טעם הרביעי דהוא כחוב הוי ראוי ואינו יורש הבעל ושוב כתב דאף לס' מוהר"חש ודעי' ע"כ ל"ק אינהו דהוי כחוב אלא לגבי נ"ד דבא ההשבון לאחר מיתת אבי הבת אבל בכיהא דנ"דד דירושת ההשבון עלה והגיע לידי ירושה בחיי הבת וכבר הבת בחייה זכתה בהן בנחלת לא מפני חסרון שלא הגיע לידה בחייה נחשב אותו כנכסי ראוי י"ש. לפ"ז הנה נא לנגד עיניך שני המאורות דיתבי בבי דינא כחדא לזכות את בעל הבת. גם הרב שמעון פסח ז"ל בכת"י הביא דברי הר"דק הנ"ל ותמה במה שנראה מדבריו דאם יש להשבון דין חוב הו"ל ראוי ולא ירית בעלה. והוא כתב דליתא להך דכיון דבנד"ז אין כאן שעבוד אלמנת חמיו לכ"ע ירית לה בעל א"ד ז"ל ולשיטתיה קאזיל דס"ל דבכה"ג בטלה מחלוקת מוהרמ"א עם מוהרשד"ם וכמש"ל באות הקודמת ולדידן ליתא וכמ"ש שם:
אכן כל קבל דנא אנכי הרואה בס' תפארת אדם חא"הע סי' ה' על נדון אחר אך הוא כיוצא לנדון זה דהתם קאי באשה אלמנה שנשאת לראובן ואח"ך השיאה בתה לש' וילדה בת ושוב מתה האלמנה בלא זש"ק ולא הספיקה הבת לגבות ההשבון מאמה עד שמתה ונשאל הרב מי יורש ההשבון בעלה או בנה ופסק הרב דאינו זוכה הבעל. תיתי חדא דההשבון הוי כמלוה וכיון שאין הבעל מוחזק אע"ג שגם הירשים אינם מוחזקים כיון שהם יורשים ודאים אין ספק מוציא מידי ודאי ועוד טעם אחר דבמלוה כזו כ"ע מודו דהוי ראוי כיון שבשעה שנשאת האלמנה ונתחייב ר' בהשבון לא היה ודאי שתבא לידי השבון דשמא תניח זש"ק וכיון שבשעה שנשאת אינו ודאי שתבא לידי השבון אע"פ שבשעה שמתה אשת ש' קיימא לפרעון הוי ראוי ודייק לה מדברי ה' אבן מיגאש שהו"ד בא"ז לבתרא פי"ן דקכ"ה ע"ב אלא דבסו"ד נסתפק אם יש להשבון דין מלוה י"ש. אתה תראה דהני נמי בהני שייכי דהא בנדון הרב כבר מתה המורישת קודם היורשת וכנדון הרבנים הנז' ולא הוי אלא מחוסר גוביינא ואע"פ כן חשיב לה אכן הוי אלא מחוסר גוביינא ראוי ולא חילק כחילוק מוהרש"ג. וכ"ש למה שיצא לידון מדברי ה' אבן מיגאש. נמצא דמלתא כדנא בנדון שלפנינו ונדון ה' תפ"א בפלוגתא מתנייא בין רבני האחרו' וה' ירים משה בזכרונותיו לח"הע ע' השבון הביא דברי הר' תפ"א כמש"ה סתמית:
האמנם לענין דינא אנא דאמרי מלתא חדתא דלדידי חזי לי דמחלוקת זה אינו אלא כשהבעל רוצה להחזיר מחצית ההשבון אך המחלוקת נפל בין המקבלים. אולם אם הבעל מאן ימאן להחזיר נראה דאיהו ניהו הזוכה בעניינים כאלה הבעל הראשון דהיינו בעל האלמנה כיון דהוא מוחזק בשלו וכל הבא לטעון ממנו יכול הוא להשיבו לאו בע"ד דידי את דאם יבא בעל הבת לטעון ממנו ההשבון, יכול מימר קי"ל כמ"ד דההשבון יש לו דין חוב והו"ל ראוי ואין לך חלק ונחלה בהמה, ואם יבאו יורשי האשה לתבוע ממנו דלהם משפט הירושה יכול הוא לומר להם קי"ל כמ"ד דההשבון דין פקדון או מתנה או סילוק ירושה יש לו וה"ז שייך להבעל באופן דזיל הכא קמדחי לה וזיל הכא קמדחי לה ואמינא לה מההיא דכתב מור"ם בח"המ סי' מ"ט ס"ו על ההיא דכתב מרן דשני יב"ש שמוציאים שט"ח על אחד אינו יכול האחר לומר לא נתחייבתי לך אלא לחברך ששמו כשמך שכל מי שהשטר יוצא מתחת ידו מחזיקינן ליה כשלו כתב מור"ם משם נ"י בשם הריטב"א דאם אין השטר יוצא מתחת ידו אע"פ שמודה שחייב לאחד מהם אינן יכולין להוציא ממנו אלא בהרשאה וה"ט דזיל הכא קמדחי לה וזיל הקמ"ל והה"ן ואע"ג דיהיה האופן בנד"ז דיוצא שטר כתובה מתחת אחד מהם עכ"ז ל"ד להך דהכא שאני שהוא שט"ח שקבל ר' מש' ושמו כתוב בתוכו אבל בשטר כתובה כתוב בה שנתחייב להחזיר ליורשיה ואין כאן בירור מי המה יורשיה ודוק:
ואחר החיפוש מצאתי כדברי לה' עדות ביעקב סי' ל"ב דעל אותו מחלוקת שהביא רמ"א בסו"סי קי"ח דכשהנכסים חוזרים מכח התקנה אי חוזרין לנותני הנדונייא או ליורשים ודן ה' מ"ב ז"ל דהו"ל ממון המוטל בספק וחולקין כתב הרב דנראה לו לדון שלא להוציא מיד הבעל כיון דהבעל מוחזק מן הדין בממון הזה וחזר הדין למידן דינא דב' יב"ש וכההיא דמור"ם והגם דשטר הכתובה יונח מתחת יד א' מהן אינן יכולין להוציא ממנו דדוקא התם דהא מיהא כתוב שם בשטר יוסף בן שמעון משא"כ בהחזרת כתובה יעוש"ב דברים ככתבן ומשתי כעל כל הון וגדולה מזאת כתב הרב שם דבהא אפי' הרשאה לא מהני יעו"ש מלתא בטעמא ולפ"ז ההיא שכתב ה' מוהרש"ג בס' צל הכסף ח"ב סו"סי ל"א דעשו פשרה ביניהם איפשר דהבעל לא ערער והוא רצה מדעתו ורצונו להחזיר שארית סכום הכתובה ודוק: איכא מ"ד דאף דמתה הבת בחיי האם ואח"ך מתה האם דאפ"ה זוכה בעל הבת מטעם דבעל האם לא היתה יכולה למכר בנכסים ולכן שפיר חשיב מוחזק ובעל סברה זו מר ניהו רבה ה' מוהר"ש גאון בהח"המ סי' ב' והובאה תשובתו בתשו' מוהר"י חאנדאלי סי' ט"ו דק"ו והחזיק במעוז סברא זו ה' מוהר"ש גאטינייו בס' צל הכסף שם ונ"מ דאם הבעל מוחזק מצי מימר קי"ל: ח שם בהגה ואפי' אם היו משועבדים לכתו' אלמנה נקראים מוחזקים וכו' ע' בדברי מור"ם בהגה לקמן סי' ק' שכתב משם מוהר"ם בעצמו להיפך וכבר עמדו ע"ז ראשונים ואחרונים ונאמרו כמה חילוקים בענין ע' ח"מ וב"ש וכנה"ג שם הגהב"י סק"ג. יד"א שם סק"ד. פ"ת סי' זה סק"ג ראש משביר ח"ב סי' ע' דצ"ד. בני אברהם א"הע סי' מ"ה ונ"א ובהשמטות דק"ה ע"ד ירך אברהם א"הע סי' ט"ו חוקי חיים סי' מ' שערי רחמים א"הע סי' יו"ד י"ג ובח"ב א"הע סי' ב"ך. המורם מהם דבכל אופן אם שום א' מוחזק יכול לומר קי"ל ועמ"ש לקמן בסי' ק':
ט ר' נלב"ע והניח אחריו ב' בנות ואלמנתו וניזונים מנכסיו שהניח נכסים וקרקעות ואחר עבר זמן גדלה הבת ונשאת ללוי ואח"ך מתה בלי זש"ק ומקצת נכסים שהכניסה נמצאים בבית אמה אשר היא בחיים ועתה בא טעון הבעל להוציא מתחת האלמנה כל הנכסים שלקחה מבית אביה ואמה וגם מחצית כל הנכסים השייכים לה מירושת אביה והבת הנשארת טוענת כי אין לו חלק ונחלה רק במחצית מה שהכניסה ומן הקרקעות ושאר נכסים אין לו שום זכות כי הנם משועבדים לכתו' אמה ולמזונותיה והוי ראוי ואין הבעל נוטל בראוי. בזה האריך הרחיב ה' שערי רחמים שם והעלה דכיון דהנכסים ביד שליש וגם בקרקעות לא שייך מוחזקות זכה הבעל במחצית חלק העזבון חלק כחלק עם אחות אשתו לכשתמות הזקנה או לכי תשבע ותגבה כתובתה ברם בהיותה בחיים ורוצה להיות ניזונית מנכסיו הקרקעות משועבדין למזונותיה יעו"ש והסכימו עמו ה' מוהר"א מאני בסי' י"א ומוהר"מ פארדו בסי' י"ג ע"ע ועוד לו בח"ב אה"ע סי' ב"ך:
י שם ש"ע וכן אם הי"ל מלוה ביד אחרים כשנשאה וכו אינו יורשה. ע' כנ"הג הגהב"י ס"ק צ"ח יד"א סק"ד שכתב דכיון דהדבר שנוי במחלוקת המוחזק יכו"ל קי"ל והרב שמעון פסח ז"ל בתשו' כ"י שם תמה על ה' נחפה בכסף ח"ב חא"הע סי' ך' דק"ח ע"נ שכתב דאין לומר קי"ל חדא דמוהר"י אבן מיגאש לא רצה לעשות מעשה ובדברי הרמ"בם לא איתפרש בהדייא דס"ל כרבו וה"צע דבריו - וכתב עוד הכנ"הג משם מוהר"יא דאם הנכסים ביד ב"ד או ביד אחרים כיון שהם יורשים ודאי והבעל ספק אין ספק מוציא מידי ודאי. וע' יד"א שם. בני אברהם סי' מ"ט וע' לה' חק"ל בא"הע סי' מ"ו דצ"ט דאק"הי אקהיי"תא ע"ד הרבנים הנז' וכתב דכל שהנכסים ביד שליש דינא הוי דאזלינן בתר רובא עי"ד ועמש"ל באות ב':
י"א הכניסה לבעלה בנדן שט"ח שהי"ל על אחרים ומתה אין הבעל יורשה רק אם הכניסה לו בכ"ומ או מע"פ במע"ג. יד"א הגהט"ו סק"יט. ופ"ת סק"ד משם ה' חות יאיר וכתבו שמורה אחד וה' שבות יעקב חלקו עליו דדוקא בנ"מ נאמר כן אבל לא בנצ"ב. וה' חק"ל בא"הע סי' מ"ה דק"א הביא משם מורה א' שסבר כסברת ה' חות יאיר ושכתב משם ה' שביתת יו"ט שפוסק כן. ומ"ניר הגאון חק"ל עשה לו עזר מדברי ה' חות יאיר אך איהו גופיה כתב שדברי ה' חות יאיר תמוהים וכאשר חלק עליו ה' שבות יעקב. ואף גם זאת פש'פש ול"ו מצא לה' ד"ן בסי' ס' דפשי"טל דהבעל יורש מלוה כזאת אפי' בנ"מ. והגם דסב' הד"ן היא נגד רבים מ"מ בנ"צב העלה לדינא כס' השב"וי והמורה דיורש הבעל ושאין לומר קי"ל כה' חו"י אף אם יורשי האשה מוחז' דאיהו גופיה סותר את עצמו מסי' קכ"ב לסי' צ"ו ולא נשאר רק סברת מורה א' שהובא בתשו' חות יאיר סי' צ"ו והוא יחיד יש"ב. ורב ארוך בדורו היה וכל לגבי דידיה רשאי הוא להכריע ולהוציא ממון מהמוחזק. אולם אנן בדידן אם יבא מעשה לידינו אין אנחנו יכולין להוציא מן המוחזק דמלבד סברת אחד המיוחד שבדיינים שהביא ה' חו"י בסי' צ"ו יש איתנו סברת ה' שביתת יו"ט ומו"הרא הלוי הפוסק שהביא ה' חק"ל דס"לה והמוחזק שפיר יכו"ל קי"ל במוטב' תלתא ופשוט: י"ב היה לו עסקא ביד אחרים אי חשיב ראוי או מוחזק במחלוקת הוא שנוי בין הפוסקים בין על פלגא מלוה ובין על פלגא פקדון. ע' חק"ל שם. בני אברהם סי' מ"ט ונעלם דבר ממוהר"ש פסח ז"ל בתשו כ"י וע' מה שאסף וקבץ בזה בס' שערי רחמים ח"ב הנד"מ בא"הע סי' ב"ך דצ"ו ומה שרמזו בענין זה לגבי בכור ה' ארח משפט בסי' רע"ח ומו"הר שער אשר ח"ב באסיפתו לח"מ סי' רע"ח לך נא ראה:
י"ג הא דאמרינן דבעסקא דפלגא פקדון יורש הבעל ה"ד אם לא שינה מקבל העסק בתנאים הכתובים בשטר העסקא אבל אם שינה נעשו כל המעות מלוה גביה וזוכים יורשי האשה. וגם בעינן דדמי הפלגא פקדון יהיו מצויים ביד המתעסק או חילופי המעו' בעין אבל אם דמי הפיקדון אינם בעין או חילופיהן רק הם מלוה ביד אחרים בודאי דחשיב ראוי אליבא דכ"ע וא"כ צריך שיברר הבעל דהממון או חליפהם היו ביד המתעסק. מורה א' הוב"ד בס' חק"ל שם דצ"ח ע"ג משם ה' שביתת יו"ט והסכים הוא לזה. אבל הגאון חק"ל שם דצ"ט חלק עליהם בכח י"ש וע' מה שרמז מו"הר מוהר"אק בס' שער אשר שם הג"הטו סק"ן ומ"ש ה' שערי רחמים שם:
י"ד שם ש"ע אבל אם הלותה מנ"מ ומתה וכו' יורש אותה בעלה. דבר זה מידי פלוגתא לא נפקא ואי אחד מהם מוחזק מאן מפיק ליה מידיה. אך אם המעות הם ביד הלוה ש"ד ליתנם לבעל כיון דרוב הפוסקים מסייעי ליה. ה' בני אברהם סי' י"ג מא"הע:
ט"ו אפי' לס' ר"ת דהבעל לא ירית אף בכ"הג דהלותה מנ"מ היינו כשהלותה בתו' עסקא דהא מיהא הפירות אכיל להו בעל אבל אם הלותה בלי ריוח גם איהו יודה דירית לה בעל ה' בני אברהם שם:
ט"ז ס"ג בהגה אשה שהמירה הבעל יורשה. ע' בתשו' הגאונים שבס' שערי צדק ש"ד סי' מ' תשו' ר"פ גאון ומה שהביא בשם בני מערבא דסברי דאביה יורש כתובתה והוא חולק ע"ז והכנ"הג בח"מ סי' רפ"ג הגהב"י סק"ג הביאם בשם רב עמרם גאון ומה שהביא הכנה"ג שם בשם רב נטרונאי דה"ד לק' ור' אבל ירושה דילה לא ירית כתובתה בס' שערי צדק שם סי' מ"א בשם רב פלטוי:
טו"ב ס"ה מורם בהגה אבל כל זמן שלא נתגרשה אע"ג שנתן עיניו לגרשה יורשה. לאפוקי מדעת רשב"ם בבתרא דקמ"ו דס"ל דאינו יורשה כיון שנתן עיניו לגרשה וכל הפוס' חולקים עליו. ב"ש סקכ"א גם הכנ"הג בס"ק כ"ז כתב שאין המנהג כרשב"ם ובס"ק ק"י כתב משם הפוס' דנקיטינן כהרא"ש אך הרב יד"א בהגהב"י ס"ק ט"ז כתב משם הכר"ש ודעימיה דיכול המוחזק לומר קי"ל כרשב"ם מאחר דמוהר"י אבן מיגאש ורי"ו קיימי כוותיה. והר"הג חוקי חיים בסי' ט"ז התמרמר עליהם דאין כן דעת הגאון אבן מיגאש לפי מה שהוכיח מדברי הר"י אב"מ בשרשן ורי"ו לא הכריע ומחמת זה זו הלכה העלה דאין המוחזק יכו"ל קי"ל כרשב"ם דסברה יחידאה היא. אמנם אחריו לו' קם הגאון מו"הר מוהרא"ג ז"ל בספרו צל הכסף ח"א סי' י"ב דס"ז ועמד בזה ונפק דק ואשכח עוד ב' רבנים מלבד מוהר"י אב"מ ורי"ו דקיימי בשיטת רשב"ם ולכן העלה דהדת נתנה דיכול המוחזק לומר קי"ל כרשב"ם דאין הבעל יורשה ועמד שם ע"ד הפ"מ בח"א סי' ד"ן שהביא היד"א בס"ק י"ז דכתב דאין המוח' יכול לומר קי"ל מטעם דלכ"ע ירושת הבעל דאורייתא ע"ד יש"ב וכבר קדמו ה' חוקי חיים שם בתמיהה זו וע' מכתב שלמה סי' ה' וסי' ז' משם מר אחיו ומ"ש הוא ע"ד בסי' ו' והעלה דמצי המוחזק לומר קי"ל והן עתה נד"מ ס' פחד יצחק אות הנון ושם בע' נדונייא דט"ו ע"א כתב וז"ל ובתשו' שנשלתי להיות סניף להגאון בעל מנחת יעקב מה דין הירושה אם נתעלפה האשה ומתה בעוד שהב"ד היו יושבין והסופר היה כותב לה גטה והוריתי וכו' דהזמנה כי האי כדאי הוי שלא יירשנה כדעת רשב"ם ולבסוף הוכחתי דכיון דתלייה קרא בוכתב ונתן דתרתי בעינן ועדי מסירה כרתי אין ספק דבחזקת א"א הוה קיימא בכל הדברים גם לירושה דין הוא שהבעל יירשנה במה שתחת ידו אף אם הגט היה חתום וכו' מאחר דאיכא מ"ד דע"ח כרתי והא הכא כבר חתמו ולכן הוכחנו והעלינו דאם יורשי האשה תפוסים יכו' לומר קי"ל כרשב"ם וכו' וכמ"ד דע"ח כרתי ואין שום ב"ד יכול להוציא מידם אך אם אינם תפוסים יורשי האשה יקחו ג' רבעים והבעל רביע וכו' את"ד. ואין התשובה בידינו לראות מדוע כשאינם תפוסים יורשי האשה עכ"ז זוכים בג' רבעים? וע"ע במפתחות פנימייות שבס' עבודת השם במע' היו"ד דכתבתי שם משם הר"הג אי"ש ירושלים ז"ל בס' בני בנימן ח"א סי' טו"ב דהסכים דמצי המוח' לומר קי"ל והסכים עמו הגאון מוהרד"ח שם והובא ג"ך בס' נדיב לב חח"המ סי' ט"ל, וע"ע לו בס' מעשה איש א"הע סי' י"ח וי"ט, ו"ע' בס' שערי רחמים ח"ב א"הע סי' כ"ג שכתב שדעת מרן דלא כרמב"ם ונ"מ למקומות שקבלו עליהם סב' מרן אבל בשאר מקומות גדול כח המוחזק:
י"ח לדעת רשב"ם שאינו יורש אשתו נשואה כשהיא בקטטה כ"ש כשהוא מאותם שכופין להוציא וכו'. כנה"ג ס"ק כ"ט ולא רמז מבטן מי יצאו הדברים. אך מו"הר שם הביא כן משם המרדכי ומוהרד"ך וחלק עליהם וכתב דיש לחלק היכא דמאס בה הוא מדעתו להיכא דמצד הדין אינו יכול לעכב דהתם עכ"פ דעתיה עלה ויש לו אישות עמה ולא מפקעה ירושת הבעל ובהא יודה רשב"ם י"ש. אולם מוהרש"מ ז"ל בס' עבודת השם בחיו"ד סי' ט"ז דל"ג לא ס"ל לחלק בהכי וחלק ע"ד ע"ע ובס' פחד"י שם כתב דעמד בזה בתשובה ולא זכינו לאורה:
י"ט טענה שאין לו גבורת אנשים והיה מכחישה ועד שלא הספיקו ב"ד לעיין בדינה חל"ש האשה ובא הבעל להוציא מיד חמיו נכסי אשתו הראויים לו ע' מט"ש ח"ג בש"ות מירא דכייא סי' י"ג שכתב דל"ד לרש"בם מיהו זוכה אביה מההיא דהכנ"הג בסי' קנ"ד הג"הטו ס"ק ק"ס וה"ד ה' שערי רחמים ח"ב א"הע סי' כ"ד ופלפל בחכמה ע"ד והעלה דמצי המוחזק למימר קי"ל: ך אפילו לדעת רש"בם דוקא בזמן שלא היה חרג"מה אבל בז"הז דאיכא חרג"מה וגם שבועה שלא לגרשה בע"כ גם רש"בם יודה. כנ"הג ס"ק קי"ב והי"דא ס"ק ח"י משם כמה פוסקים וכן הסכים מו"הר בס' צל הכסף שם וכ"כ הפ"ת סק"ח משם הגאון חת"ס וכ"ד ה' חוקי חיים שם. אולם ה' עבודת השם כתב דחילוק זה אינו מוסכם וכמו שכ"ן להדייא מדברי רש"ל ביש"ש ומתשו' ה' שבות יעקב ח"ב סי' ק"ם עי"ד והכי נקטי בפשיטות שני צנתרות הזהב אשר בירושלים בס' בני בנימן שם וע' מכתכ שלמה שם:
כ"ע היכא שפרע כתובתה ונקרעה ונתנה לו רשות לישא אחרת והתירו השבועה זכו יורשי האשה. יד"א ס"ק:
כ"א וכתב מו"הר שם דל"ד אלא אפי' אם האשה נתרצתה להתגרש בדבור בעלמא הגם שלא התירו לבעל שבועתו ומתה זוכים יורשי האשה בתפיסתם עי"ש. וע' חוקי חיים שם דמסיק להיפך דאף אם קנו מידה לגירושין כיון דהיה על תנאי שיגרשנה ומיתתה גרמה שלא יכול לקיים תנאו המחילה בטלה יעו"ש: כ"ב אם גם ביבם ויבמה שיש קטטה ביניהם נחלקו רש"בם והר"אש. ע' כנ"הג סק"ל צל הכסף שם. כ"ג אין לחלק בין שהוא רוצה לגרשה להיכא שהיא רוצה להתגרש ודלא כה' זקן אתרן סי' ר"ז. מו"הר יוסף חיים בר"ו רב מבבל בתשו' כי באה בס' מעשה איש חא"הע סי' י"ח. מיהו ה' שערי רחמים בח"ב א"הע סי' כ"ג כתב דע"כ ל"ק רש"בם אלא דוקא היכא דהוא הסכים לגרשה אבל אם היא האשה המבקשת הפירוד באיזה טענה וכפוהו ב"ד על כך והוא לא הסכים לגרשה רק על אפו ועל חמתו אליבא דכ"ע אם מתה יורשה ומה שנראה מדברי הנ"מ דרי"ט להיפך ומדברי הכנ"הג ס"ק כ"ט אין לומר קי"ל כוותייהו דאילו היו רואים תשובת ה' זקן אהרן בסי' כ"ז שכתב היפך דידהו הוו הדרי בהו י"ש:
שם בהגה המורד על אשתו או מדירה וכו'. ע' ח"מ סק"טוב. ב"ש סק"כג. מכתב שלמה סי' ה' ו' ז' בני בנימן ח"א סי' י"ז. כ"ד כ"ה ס"ט ש"ע האשה שמכרה מנ"מ אחר שנשאת וכו' ואם הדמים שלקחה קיימים וכו'. ע' מה שפלפל בזה בס' ידי דוד סי' צ"ט:
כ"ו שם בהגה ואין חילוק בין אם מכרה הנכסים או הקדישה אותן. דין זה מידי פלוגתא לא נפקא ואם ההקדש מוחזק יכול לומר קי"ל אפי' החדש בז"הז. הרב מוהר"ר יוסף חיים נר"ו בתשו' כי באה בס' מעשה איש חא"הע סי' י"ח והרב המחבר שם סי' י"ט:
כ"ז סי"ב ש"ע נכסים שאינם ידועים לבעל כשיודעו לו מ"ד נעשו כ"מ. אם לא נודעו לו עד לאחר מיתת האשה הבעל יורש אותם בין למ"ד ירושת הבעל דאורייתא ובין למ"ד דרבנן. הר"ן ר"פ האשה שנפלו וה"ד הד"מ וכ"פ מוהר"חש בס' תו"ח ח"ג סי' ס"ח רמזו היד"א בהג"הט ס"ק נ"ח וכ"כ ה עבודת השם בסי' כ"ב דאפי' יורשי האשה תפוסים הבעל זוכה ובסי' כ"א עמד ע"ז ואחר שכתב שלא מצא חולק פש'פש ול"ו מצא דלפי דעת האומרים דירושת הבעל דרבנן איפשר דאינו יורשה לפי דברי הר"מה שהביא הר"אש ר"פ האשה שנפלו י"ש והיאך בסי' כ"ב כתב דיש להוציא מהמוחזק ולא ידעתי איזו היא משנה ראשונה:
כ"ח סי"ד ש"ע ואם מכרן או משכנן מה שעשה עשוי ע' מטה שמעון סי' צ"ז הגה"טו סק' כ"ד. ירים משה שם ס"ק ל"ה. משכנות הרועים מ"ע הנון אות' וט' ומיהו ה"ד בדבר שאיפשר לבלותו אבל תכשיטין שהכניסה בנדונייתה שהם מתקיימים הרבה ויש בהם שבח בית אביה איפשר דכ"ע יודו דאין מכירתו מכירה. פוסק א' הו"בד בס' עולת איש סי' ב': כ"ט ע' לעיל סי' ע"ג חילוקי דינים שכתבתי בענין זה קחנו משם וע"ע כנ"הג הג"הטו ס"ק נ"ט ויד"א ס"ק נ"ח ומ"ש לקמן א"ה בסי' קי"ח על ס"ח:
ל סט"ו ש"ע אבל כלי זהב ובדולח יכול למכרם. דוקא החפצים שעושה הבעל לאשתו אחר נישואין אבל חפצים שעושה לארוסתו קודם החופה אינו יכול למכר. כנ"הג ס"ק קל"ג משם מוהרימ"ט וע"ש מ"ש עוד וע' מב"יט ח"א סי' ס"ט וה"ד היד"א ס"ק מ"ח וע"ע לו ס"ק נ"ה. ומוהרד"א ז"ל בע"ס מגן גבורים בתשו' הנדפסות בס' ירך אברהם סי' ו' כתב ע"ד ה' המבי"ט וז"ל הרב מיירי בענין שכפי הנראה היה מנהג שהדורונות ששולחים החתנים לכלות הם מתנה גמו' ואין הבעל יכול למכרם ואין ב"ח גובה מהם חובו וכו' אבל בנ"ד שאין מנהגינו כך אלא שכפי מה שראינו הבעל שליט בתכשיטין שעושה בשעת נישואין לאשה למכרם או לפרוע חובו וכנראה שאינם מתנה לאשה וכו' י"ש. ומבו' בדברי הרב דאפי' על התכשיטין שעושה לו קודם הנישואין מיירי יעו"ש היטב:
ל"א סט"ז בהגה י"א דוקא מכירתה וכו' אבל אם מחלה לבעלה וכו'. ע' כנ"הג הגהב"י ס"ק קמ"א בני אברהם א"הע סי' מ"ז: