אור ברסלב
אבני האפוד על אהע אה"ע › סימן סו

אבני האפוד על אהע· רבי דוד פיפאנו

אה"ע · סימן סו

סימן סה

א ס"א ש"ע והפי' אם ירצה ליחד לה כתובה וכו'. באתר דלא שכיחי עדים היודעים לחתום או שהם קרובים כתב הרש"בש בסי' רצ"ג ג' דרכים ורמזו היד"א בהג"הטו סק"ד וע' שבט בנימן סי' קפ"ד דלכולהו אשכח פרכא לאתרוותא דנהיגי למימר קי"ל וע' בסמוך:

ב ס"ב ש"ע אם אינו יכול לכתב לה כתובה וכו'. ימים מקדם היו נוהגין ש"ץ אשר בשלוניקי יע"א דכי יקרה אופן שנמצאת הכתובה פסולה ביום הקידושין או שלא נכתב הכתובה מפני סיבה אז היו לוקחים מפתח הארגז שבגדי הכלה נתונין שם ונותנין אותה ביד הכלה שתשמרנה ועי"כ היו מתירין להתייחד החתן עם הכלה ומטו בה משמיה דגברא רבא ובשנת התר"לו כשנכנסתי לשרת בקדש עמדתי ע"ז ולא מצאתי למנהג זה לא שורש ולא ענף וסדרתי פסק ע"ז דמהני בקגו"מך דוקא לכתב נה כתובה והסכים עמי גדול אדוננו מו"הר מוה"רא גאטינייו זצו' קל והנו נדפס בס' יחודה יעלה חא"הע סי' י"ב וע"מש במפתחות פנימייות שם:

ג אם לא נכתבה הכתובה ביום הקידושין מפני סיבה או התרשלות ועבר כמו ב' שנים כותבין אותה מזמן ראשון חיים ושלום ח"ב סי' ק"א וע"ש הנוסח: ד ס"ד ש"ע בנאבדה אי ידעי סהדי זמנא קמא כתבי ההוא זמנא וכו' מפשטייות הלשון משמע דהעדים בלי עסק ב"ד כותבים הכתובה מזמן ראשון דהיינו אם הכתובה נכתבה באחד לחדש השני משנת התר"ס ועתה הוא שנת התרס"ח כותבין באחד לחדש השני מש' התר"ס ואם אמת היה הדבר הזה קל"ט דהא בח"מ סי' מ"א פסק מרן גבי מי שבלה שטר חובו והרי הוא הולך להמחק דמעמיד עליו עדים ובא לב"ד והם כותבים לו השטר אבל עדי השטר עצמם אין כותבין לו שטר אחר והיא ס' הרמ"בם והטור ודלא כהר"אש בתשו' כ"סח שכתב דכל שהעדים יודעין הזמן יכולין לכתב וכתב בב"י שם דהטעם דעשו עדים שליחותן וכ"כ בסי' נ"ד גבי מי שפרע מקצת חובו דאם רצה המלוה ב"ד יעשו לו שטר ממה שנשאר חייב לו ויכתבוהו מזמן ראשון אבל לא עדי השנ'ר והתם נמי טעמא הוי דכיון שעשו עדים שליחותן שוב אינן חוזרין ועושין שליחות אחר ומאי שנא הכא דהעדים יכולים לכתב מזמן ראשון. וליכא למימר דהכא דהבעל בפנינו ואומר שיכתבו לו מזמן ראשון שאני דהא ליתא דהתם נמי אף אם הלוה בפנינו אינם יכולים לכתב לו אלא מזמן של עכשיו וכ"מש הש"ך שם וכ"כ מו"רם בר"ס נ"ד:

ובעבור זה עכ"ל דמ"ש חי ידעי סהדי זמנא קמא כתבי זמנא קמח אין הכונה לומר שהעדים יכתבו רק שבאים לפני ב"ד ויעידו על הזמן הראשון והב"ד יכתבו ולשון כתבי היינו הב"ד ומדבר על הידוע וכמו שכן ראיתי לה' באר מים חיים ח"א א"הע סי' ט"ז על כתובה שנקרעה באונס שכתב וז"ל הב"ד יעשו לאשה זו קייום כדין שטר שנמחק וכל נוסח הכתובה ע' הרמ"בם פכ"ג מה' מלוה עכ"ד ויש לו אילן גדול לסמך עליו הוא הקדוש הרשב"ץ בח"ב סי' ר"ך ונרמז ביד"א ס"ק מ"ו דכתב להדייא דכתובה ההולכת להמחק צריך להעמיד ב"ד ובהעמד הבעל יטפסו הכתובה בלשון אנו ב"ד הח"מ וכו' יש"ב אך קשה דאי בב"ד עסקינן למה כתב הבע"הע והובא בטור דאיכא מ"ד שכותב לה זמן של עכשיו כיון דהוי בב"ד ב"ד אלימי לאפקועי ממונא וכמפו' בש"ם ב"ב דקס"ז ובתוס' שם. ותו קשה במה שראיתי לה' זילא בא"הע מע' הך' דרפ"ב משם מוהר"ח מודעי ז"ל שהביא נוסח כתובה דאירכיסא בלשון עדים דבתוך הנוסח כתוב וקנינא מיד פ' וכו' ולשון עדים מאי בעי הכי. ואם תאמר דכבר כתב מור"ם בח"המ סי' מ"ו דב"ד שכתבו בלשון עדים לית לן בה. הלז בנוסח כתובה דאינקיבא או נקרעה כתוב שם ואנן סהדי קנינן מיד פ' וכו' דמורה בהדייא דהכל הוא לשון עדים וכבר ה' מוהר"ח מודעי גופיה רמז תשו' הרשב"ץ הנ"ל. והנה אמת דאי כתבינן לה מהשתא אין אנחנו צר כין לב"ד ודי בלשון עדות וכמו שהביאו הנוסח הטור וב"י אבל לפי מה שרמוז שם בז"לא דאי ידעי זמנא קמא כתבי זמנא קמא וכמי שבאו דבריו יותר בביאור בח"ג דקנ"ח א"כ א"א בנוסח עדים רק בנוסח ב"ד:

עוד אשוב אתפלא על נוסח מוהר"ח מודעי ז"ל שהביא הזל"א שכתב לבסוף ואנן סה"י קנינן מיד פ' קג"וש וכו' וגם נשבע ש"ח וכו'.

דמבואר מדבריו דצריך שיהיה הבעל בפני ב"ד ויקנה ק"ס מחדש ורם אין הבעל לפנינו לא נוכל עשות דבר וזו פליאה נשגבה לא אוכל לה דבשלמא בכתובה דארציסא צריך שיהיה הבעל לפנינו דאיפשר דיטעון שמחלה לו וכיוצא אבל בכתובה שנמחקה או נקרעה דמה שעושים ב"ד הוא קייום וכמ"ש מרן בסי' מ"א הלא קי"לדב"ד מקיימים השטר אפי' שלא בפני בע"ד ואפי' עומד וצווח מזוייף הוא וכמ"ש מרן בסי' מ"ו ס"ה. ואתה תראה להרשב"ץ שם דהגם דנקט בלישניה שיהיה במעמד הבעל עכ"ז לא הצריך שום קנין חדש מהבעל. וגם על הרשב"ץ תלונותי דלמה כתב שיהיה במעמד הבעל כיון שהכתובה רישומה נכרת ועמדו על החתימות יכולין לעשותו אפי' שלא בפני בע"ד יעו' במור"ם סי' מ"א ובש"ך שם ועל הכל צריך לי ישוב:

ו ס"ג ש"ע ובמוחלת אין כותבין אלא מזמן של עכשיו ע' באר מים חיים א"הע סי' ט"ז:

ז ס"ו ש"ע כמה שיעור הכתובה לבתו' ק"ק ולאלמנה ק'. אם ירצה לכתב לאלמנה ק"ק הרשות בידו ואפי' אם ירצה לכתב לבעילא בתולתא ברצון הבעל לא חיישינן למחזי כשקרא. יד"א הגה"ט ס"ק ט"ו משם הרשב"ץ וע' מה שהקשה ע"ד וע' שבט בנימן סי' רע"ג. עבודת השם סי' ה' דנ"ג ע"א ובהגהותי שם מה שפלפלנו ע"ד ה' יד"א ז"ל:

ח במפותה אי כותבין ק' או ר' עמ"ש לקמן בסי' קע"ז:

ט שם ש"ע וכל זו וזו כסף מדינה וכו' ודברי מור"ם בהגה כתבתי בזה בתשו' שהשבתי לב"ד של פיליבי יב"ץ בכסלו התרס"ז בס"ד:

י וס"ז ש"ע אם ירצה להוסיף וכו'. אם אחר הנישואין רצה להוסיף ע' הנוסח שכתבתי בזה לקמן סי' ק' על סי"ב:

י"א סיו"ד לפיכך אשה שאבדה כתובתה ידקדקו בכתובות קרובותיה. ע' כנ"הג הגה"ט סק"ה מה שתמה על מרן וע' שבט בנימן ס' קצ"ט וע"ע כנה"ג שם סק"ך. יד"א מן ס"ק כ"א ואילך וע' מה שרמזתי לקמן סי' ק' ס"ו: י"ב סי"א בהגה גרושה וכו' נוסח כתובת מחזיר גרושתו ע' יד"א הגהט"ו ס"ק מ"ז וע' שבט בנימן אות ק"ם שכתב דהנכון לכתב ענין הגירושין שהיו מפני המחלוקת וקטטה ולא משום ש"ר וכו' י"ש:

י"ג סי"ב ש"ע נשא אשה ממקו"א ע"ד שתדיר עמו במקומו הולכים אחר מנהג מקומו. ע' יד"א הגהב"י סקי"ב שהביא להרב"ד סי' ס"ה דמפירש קחתי דברי הרשב"א וע' שער אשר א"הע סי' ל"ב מחי דמקשי על הרב"ד ובסי' ל"ג ול"ד:

קונטריס ביאור

הכתובה:

אמר הצעיר המחבר ד"פ ס"ט בזמן בואי לארץ הזאת סופיאה יע"א. בש' התרנ"ט לעמר לשרת לרעת ביעקב עמו הובאו לפני שטרי כתובות לדון את הדין ולהורות את בני ישראל למי היושר. ולעד עיני דתיהם שונות זו מזו הן מצד המנהגים והן מצד הנוסח ומי ששנה זו לא שנה זו מדינה ומדינה ככתבה ומאז נתתי אל לבי ועמדתי עליהם ודרך אגב לקטתי באומ'רים אמרי נועם שיח שפתי קדש הפוסקים הראשונים איש איש ממקומו אשר דברו בפירוש הדברים ובדיניהם. ונתתי משפט הבכורה לנוסח כתובה שבארץ מולדתי היא העיר הגדולה שלוניקו יע"א וצירפתי עמה נוסח כתובת העיר הזאת.

ולדאבון נפש בעונותי היה למאכולת אש עם כל החיבורים אשר לי בשריפה אשר שרף ה' בליל ט"ו כסלו ש' הרס"ת ולא חמלת לפ"ק, והן עתה מפני סיבה הוצרכתי עוד הפעם לגשת באר'שת ע"כ פרט ופרט ובפרט בתנאי הכתובה מן הבא בידי. בהראותי מבטן מי יצאו הדברים הן ופרטיהן וקצת מדיניהם. וכבר אתה ידעת דראשונים כמלאכים ה"ה הרשב"ץ בח"ג סי' ש"א ומוהר"ם מינץ סי' ק"ט וה' נחלת שבעה בסי' י"ב פירשו לנו לשון הכתובה ורדיתי מיערת הדבש שלהם וכתבתי גם מה שנלע"ד. ונהירנא שגם ה' שבט בנימן כתב על זה אך לא אוכל עתה להתבסם מתורתו כי אינו תחת ידי כעת (תלי"ת שאח"ז בא לידי הספר הזה ורמזתי המקומות שדבר בהן הרב) הגם הלום הנה הבאתי תוך דברי נוסח הכתובות הנהוגות עד עתה בפיליבי ופאזארניק מנוסחאות עתיקות שבאו לידי ויען דכתובו' שלנו הנם משונות מכתובות של הראשונים הנז' כי כתובו' שלנו כתובו' בב' דפין ונ"מ לענין דינא וכמש"ל באות ג"ם לכן גם אני ערכתי אותן בב' דפין. קולי אל ה' אקרא ינחני במעגלי צדק למען שמו. והיה זה בחדש שבט ש' התרס"ז בס"ד וזה החלי:

בכך (א) בשבת כ"וך יום לחדש פ' משנת פ' לבריאת עולם למנין שאנו (ב) מנין כאן במתא שלוניקי יע"א דעל כיף ימא מותבה ומממי מעיינות ובארות מסתפקא (ג) החתן הבחור ה"ר פב"פ אמר לה (ו) לכלתא (ה) בתולתא שפירתא יעח"ו מ' פב"פ ת"ס בת ה"ר פ' הוי לי לאנתו (ו) כדת משה וישראל ואנא בס"ד (ז) אפלח ואוקיר ואזון ואפרנס ואכלכל ואכסה יתיכי כהלכת גוברין יהודאין דפלחין ומוקיריו וזנין ומפרנסין ומכלכלין ומכסין ית נשיהון (ח) בקושטא ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי אחיד וקים עלי מנכסי כסף זוזי מאתאן דחזו ליכי (ט) ומזונייכי וכסותייכי וסיפוקייכי ומיעל לותיכי (י) כארח כל ארעא וצביאת כלתא דא והות ליה להחתן הנ"ל לאנתו (י"א) ורצה החתן הנ"ל והוסיף לה מדיליה תוס' על עיקר כתובתה סך כו"ך (י"ב) ודא נדוניא דהנעלת ליה כלתא דא (י"ג) להחתן הנ"ל במעות מדודין סך כ"וך ובתכשיטין וש"ע סך כ"וך יפים וטובים בשיווים בלי שום העמסה כלל והודה החתן הנ"ל שקבלם כולם ובאו לידו ורשותו ונעשו עליו (י"ד) כמלוה ורשו וכנכסי (ט"ז) צאן ברזל שאם (ט"ו) פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו. וכך אמר לנא החתן הנז"ל אחריות וחמר שטכ"ז שעלה בין הכל נדונייא ותוספת סך פ' ומאתאן (י"ז) זוזי דחזו לה קבלית עלי ועל ירתאי בתראי ועכ"ן מקרקעי (י"ח) ואגבן מטלטלי להתפרעא מכל שפר (י"ט) ארג נכסין וקנינין דאית לי תחות כל שמייא דאית להון (ך) אחרייות (כ"א) דקנאי ודאקנה ואפילו מגלימא דאכתפאי בחיי (כ"ב) ובתר חיי מן יומא דנן ולעלם אחריות גמור כאח"וח כל שטרי כתובות דנהיגי בישראל ש"וק העשויין כהוגן וכתחז"ל. והכל בנאמנות גמור בפי' כב' עד"כ והאמין החתן הנז' עליו ועב"ך להכלה הנז' ולב"ך ע"כ הנז' וקנינא אנן סהדי דחתי' מטה מיד החתן הנז' ע"כ מאי דכתיב ומפורש לעיל קגומ"ך. במדל"ב דלא כאסטו' ודלא כטוד"ש של"יפ ושל"יש ומסודר בבד"ח (כ"ג) והכל היה ע"פ התנאים שהתנו החתן והכלה הנז' וש"וב וקים: הדף השני אנחנו עדים הח"מ (וכ"ד) היינו מצויין ונרשמין לעדים בעת וזמן שקדש ונכנס לחופה החתן פב"פ הכלה עם הבתולה יעח"ו מ' פב"פ וכתב לה כל מה שהכניסה לו שענה בין הכל (כ"ה) נדונייא ותוספת סך פ' (כ"ו) ומאתאן זוזי דחזו לה וקודם הנישואין התנו בניהם תנאים גמו' וכפולים כתנאי ב"ג וב"ר. ואלו הן ראשונה התנו שאם ח"ו תבא שטכ"ז לידי גבייה (כ"ז) הן מחמת מיתה הן מחמת גירושין לעולם תגבה הכלה הנ"ל כל סכי כתובתה הנ"ל משלם עספ"א (כ"ח) ואפי' שתשאר זקוקה ליבם. עוד התנו שאם ח"ו תפטר הכלה הנ"ל לב"ע בחיי החתן הנ"ל ולא ישאר לו ממנה זרע (כ"ט) שיחיה ק"ך יום אחר פטירתה אז באופן זה מעתה נתחייב החתן הנ"ל להשיב. ולהחזיר מחצית סכום הכתובה הנ"ל ליורשי הכלה הנ"ל (ל) ממשפחת בית אביה (ל"א) הכל לפי הערך שקבלן המעות לפיהן והש"ע לפיסן (ל"ב) עוד התנו ונתחייב החתן הנ"ל (ל"ג) שלא ישא אשה אחרת עליה (ל"ד) בחייה (ל"ה) בעודה באישות עמו לא בתורת אשה או אמה ופלגש וחשוקה (ל"ו) ולא בשום אישות כלל (ל"ז) ושלא יגרשנה שום גירושין שבעולם שלא מדעתה ורצונה (ל"ח) ודעת ורצון אחד מקרוביה היותר קרוב לה (ל"ט) ושלא יסיתנה (מ) ושלא יפתנה כדי שתתן ותמכר או תמחל או תפחת לא לו ולא לשום אחר בעדו ובשמו שום סך מסכי כתובתה הנ"ל ואם היא מעצמה תעשה אחד מכל אלה על האופן הנ"ל מעתה רצה החתן הנ"ל שיהיה בטל כחרס הנשבר וכדבר שאין בו ממש (מ"א) ואפי' אם יוציא החתן הנ"ל כתב הודאה מהכלה הנ"ל שקבלה כתובתה הנ"ל בין כולה בין מקצתה לא יועיל לו זולת אם יהיה חתום בו אחד מהחכמים הרשומים שבעיר ושיבאר שם טעם ואמתלאה למה נעשה כתב ההודאה ההוא (מ"ב) עוד התנו שאם ח"ו יחלה החתן הנ"ל חולי מסוכן כפי דעת הרופאים המבקרים אותו ולא יהיה לו זש"ט מעתה נתחייב החתן הנ"ל להכתיב להכלה הנ"ל גט ש"מ וליתן בידה כדי שלא תשאר זקוקה ליבם ואם ח"ו תשאר זקוקה ליבם הנה מעתה ה"ר כ' אחי החתן הנ"ל נשבע ש"ח ע"ד המב"ה וע"ד הכלה הנ"ל לפוטרה בחליצה כשרה בלי שום תביעת ממון כלל (מ"ג) והאמין החתן הנ"ל עליו ועב"ך ע"כ הנ"ל נאמנו"ג בפי' כב' עד"פ. ולקיים כל הנ"ל נטלנו מהחתן הנז' קגומ"ך במדל"ב וגם (מ"ד) נשבע החתן הנ"ל ש"ח ע"ד המב"ה וע"ד הנב"א וע"ד הכלה הנ"ל לקיים כל הנ"ל דלא כאח'. ודלא כטוד"ש של"יפ ואחרי' ונאמנות ומסודר בבד"ח וקנינא היום וכו' (מ"ה):

א כתב התש"בץ בח"ג סי' כ"א בפירוש הכתובה וז"ל ובשטרות ובכתובות ובשטרי מכירה לשון השטרות הן דברי העדים כאילו באו להעיד בב"ד דבעינן מפיהם ולא מפי כתבם ועדים החתו' על השטר נעשה כמי שהוחקרה עדותן בב"ד ע"כ כותבין אמר לנא פ' או זכרן דברים שהיו בפנינו כמ"ש פ' מי שמת דוכרן פתגמא דהוה באנפנא וכו' ובכתובות ובשטרות כותבין מה שאמר להם הבעל או הלוה וכו' ע"כ. ולכאורה נראה שדבריו הם הפך דברי ראבי"ה כי הובאו בהג"מי פ"ד מה' יבום אות ס' דעמ"ש בגיטין די"ח דכתובה הוא כמעשה ב"ד פירש דכמעשה ב"ד ולא מעשה ב"ד ממש הילכך אין כותבין לשון ב"ד וגם לשון עדות נמי לא הילכך כתבינן סתמא ע"כ ולפי דברי הרש"בץ הוא שוה לשטרות שצריך לשון עדים. אבל נראה לומר דל"ק כלל דכונת ראבי"ה היינו לומר דלא בעינן בכתובה לשון ב"ד דהיינו במותב תלתא ולא לשון עדות דהיינו דוכרן סהדותא או בפנינו עדים הח"מ אבל מ"מ בעינן דיהיה לשון עדים כגון אמר לנא פ' וכיוצא ודוק שהוא מבואר בדברי ראבי"ה כן וע"מש בתשו' שהשבתי בכסלו התר"סז. שוב ראיתי למר בריה דה' שבט בנימן בסי' ע"ר דהשיא דברי רי"בם לכונה אחרת ועפ"ז יישב לשון הכתובה דהוא סתם ולא ידענו מי הם המדברים י"ש ואהמ"ר לא כן אבי ומה שפירשתי בדברי ראבי"ה הוא הנכון. ועל עיקר תמיהתו דאין בכתובה רמז מי המה המדברים כבר יישב זה הרש"בץ ז"ל וכאשר יבא לקמן באות ג' בתר דנא חזה הוית לה' שבט בנימן בסי' קפ"ו דהוא מפרש דברי ראבי"ה כמו שפירשם מר בריה יעו"ש:

ב בלא ויו כ"כ בכלבו ומוהר'"ממ וכתב בלבוש הטעם דלא לשתמע לשון אונאה כמו השטן וא"וה מונין את ישראל. ה' נחלת שבעה סק"י ודברי הכלבו הללו הביאם הר"בי בסי' קכ"ה והעלם על שלחנו בסעי' כ"ו ומשמע מלשונו שגם הקריאה צריכה להיות בפתח ולא בחולם אבל ראיתי להגאון מוהר"ר מיכל בס' ברכות המים הנד"מ בביאור ס' הגט דכ"ח ע"א דכתב נקודתו בחולם וביאר וכתב וז"ל דא"עפ שבמדינות אלו כותבין אותו בלא וי"ו מפני שחוששין שמשמעותו לשון אונאה מ"מ אין לשנות בשביל זה הקריאה כמו כל תיבות שנכתבין חסר וי"ו ומ"מ קוראין אותו בחולם ובכלל זה עשרת מנים שכתוב בלא ויו וקוראין בחולם ועוד דאם היו קוראים אותו בקמץ משמעו לשון עבר כמו מי מנה עפר. יעקב וא"כ ר"ל שכבר מנינו כן ולא עתה אבל כשקוראים אותו בחולם משמעו שאנו מונין כן תמיד כמו מונה מספר לככבים ע"כ:

ג בסופיאה ופיליבי ופאזארגיק נוהגין לכתב איך החתן פ'. והרש"בן שם קיים הנוסח ופירש דהוי כאלו כתבו יודעים אנו איך אמר לנא פ' גם הכנ"הג כהג"הבי סק"מ הביא הנוסחא כן ועמ"של באות א' ובס' שבט בנימן סי' קפ"ו:

פנויה שנתעברה וילדה בן בין שיהיה מגוי בין שיהיה מישראל אין כותבין שם אביו אלא שם אבי אמו. יד"א הג'"בי ס"ק מ"ב משם הרבכד ז"ל א"הע סי' מ' ואם הוא בן משומד ואנשי העיר קורין אותו בשם אביו יכתבו שם אביו וכן נעשה מעשה פעמים הרבה בשלוניקו. ידי דוד א"הע סי' ב' דק"צה ושם עמד ע"ד הרב"ד ז"ל:

ד במקומות הנז' נוהגין לכתב להדא והכנ"הג בהגה"בי סק"מא משם מוהר"ם מינץ פקפק לכתב תיבת דא כי עדיין לא הוזכרה ובס' זכרינו לחיים ח"א א"הע מע' הך' הביא משם ה' שבט בנימן דהחזיק המנהג לכתב כן יען הכלה עומדת בפני הקרואים בעת כתיבת הכתובה ושפיר שייך תיבת דא: (ה) כתובת גרושה כותבין מתרכתא במקומותינו משום כהונה וכדברי מור"ם בהגה סי' זה סי"א וכ"פ הרמ"בם בה' יבום והת"שבץ שם ובח"ג סי' ק"פג חוכך בזה שהוא חשש רחוק ולמה לנו לגנותה על בעלה וע' יד"א ס"ק ל"ח וע' פ"ת סק"ח שהביא משם החת"ס דבמקום דנהיגי למכתב כן ראוי לומר שהכתובה פסולה עי"ש:

ואם היא אלמנה כותבין ארמלתא כ"כ הרמ"בם שם והת"שבן כתב דלמאי ניחוש לה הלא ליכא כ"ג בז"הז וכן פקפק הכנ"הג בהג"הבי ס"ק מ"ג וה' זכרינו לחיים שם הביא. משם ה' אה"ל דעשה מעשה בכתובה שלא נכתבה תיבת אלמנה להכתיב שורותיים אחר החתימה ולחתם העדים פ"ב ומנהגנו לכתב להדא איתתא:

אם היא אנוסה ומפותה י"א שכותבין להדא בעולה וכן עיקר. כנ"הג ס"ק מ"ד משם מוהר"מט והנח"ש בסק"טו או"ג כתב דגנאי לכתב בעולה וע' עבודת השם אי"הע סי' ה' דנ"ג ע"א דבמקום דליכא בירור שלא נבעלה לגוי דצריך לכתב לשון בעולתא משום חשש כהונה יעו"ש ובס' שבט בנימן סי' רע"ג כתב דהנכון לכתב כלתא דא דכיון שכתב כן זה מורה באצבע שהיא בעולה וכהן לא ישאנה י"ש:

ו הרש'בץ והנח"ש פירשו בתיבות כדמ"וי פירושים שונים וע' להר"דא בה' ברכות שער ט' מה שפירש ולי איש צער נ"ל דברים כפשוטן דבאו לרמז מ"ש רז"ל כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וכמ"ש בכתובו' ד"ג ע"א ופר"שי כל המקדש אשה ע"ד מה שהנהיגו חכמי ישראל בישראל הוא מקדשה שיהיו קיימים הקידושין לפי דברי חכמים ויהיו בטלין לפי דברי חכמים והתוס' כתבו דלכן אומרים בשעת קידושין כדמ"וי וכן פר"שי ביבמות ד"ץ ע"ב ד"ה אדעתא ובגיטין דל"ג ע"א ולכן כיון דלשון הוי לי לאנתו הוי ענין הקידושין תקנו בלשון זה משום דלפעמים קדשה כבר מקודם כתיבת הכתובה במקום אחר ואין כאן לפנינו אותם העדים שקדשה לפניהם וכמ"ש ה' בנימן זאב ה"ד ה' נאמן שמואל סי' פ' דק"ב ע"ג שפיר שייך לומר כדמיוי וכמ"ש ר"שי והתוספו' שו"ר למר בריה דה' שבט בנימן בסי' רע"א ור"עב שפירש כמ"ש אני עני שמח לבי:

ז הרש"בץ פירשו לשון עבודה וה' נח"ש פירשו לשין עונה ודבר בלשון נקי ע"ע:

ח ר"ל ליתן לה מזונות וצרכיה בשופי ולא בכלייות וכמו שמצינו גבי נהר שאינו פוסק מים אשר לא יכזבו מימיו שיכולין לסמך עליו. ה' נח"ש והנאני. ומפי יראין חר"א אשכנזי נ"רו שמעתי ע"פ מה שתרגם אנקלוס כס' קדושים ע"פ בצדק תשפט עמיתך דתיבת בצדק תרגמו בקושטא. וזוהי הכונה דמתחייב לזון את אשתו בצדק ע"ד יכלכל דבריו במשפט:

ט בשלשה מקומות הנז' כותבין דחזו ליכי מדאורייתא וכבר הארכתי בזה בתשו' דשנת התר"סז הנז'. ושם כתבתי כי השילום הוא משקל ל"ז דראם וחצי וכדברי מרן בסי' זה ס"ה הגם שכותבין כן:

י מל"א וי"ו שכ"כ בתרגום כדרך כל הארץ מנא וי"ו הנח"ש.(י"א) כן הוא נוסח שלוניקי וכ"כ בפאזארניק. אך בסופיאה ופיליבי כותבין בתחילה ודא נדונייא דהנעלת ליה וכו' ואח"ך כותבין וצבי חתנא דלא והוסיף לה מדיליה וכו' וכן נראה מצד הסברא דבתחילה ראוי לכתב כמה היא הנדונייא ואח"ך התוספת והכי נקטי לה הרש"בץ וה' נח"ש וכ"כ התוס' בהדייא בב"ב דמ"ט ע"ב. ובחפשי מצאתי למוהר"ימט בח"א סי' קי"ט ובח"ב אה"ע סי' ב' וח"המ סי' ח' שהביא נוסח הכתובה כנוסח שלנו ולמד מזה להמחלוקת הידוע בן מוהר"יקו שורש פ"א עם מרן ב"י בא"הע סי' ק' על תוספת זה הנהוג בינינו אם יש לו דין נצ"ב או דין קולי כתובה דמוהר"יקו סבר שתוספת שלנו היינו תוס' שליש האמור במשנה דכתובו' דס"ו ויש לו דין נצ"ב ומרן כתב דלא נראו לו דברי מוהר'יקו ומ"ניר רצה ג"ך לחלוק על מוהרי"קו ובכלל הכרעותיו מר הוא דקאמר דמספר כתובה נלמד שכותב ויהיבנא ליכי מוהר בתוליכי כסף זוזי מאתן וכו' וצבי חתנא דנא והוסיף וכו' והוא השליש שניתוסף לו ואח"ך כותב ודא נדונייא דהנעלת ליה מוכח שזה הוא תוספת על הכתובה וכמ"ש בר"פ אע"פ ואם רצה להוסיף אפי' ק' מנה יוסיף ושכן מצא להרש"בץ בתשו' בפי' הכתובה שכתב שזה התוס' שאנו כותבים הוא כעין אותו המוזכר שם במשנה ע"כ (נ"ל דכונתו דגם הרש"בץ קאי כשיטת הרב"י ודלא כמוהר"יקו דסבר דהיינו תוספת שליש המוזכר במשנה וכאשר באו דברי הרש"בץ בארוכה שם שכתב וז"ל ומה שנהגו להוסיף בכתובה שליש אינו הנזכר בגמרא פ' מציאת האשה שאותו דין הוא להוסיף בכספים שליש מהטעם שאמרו בירוש' רוצה אשה לישא וליתן בכספים וכו' ואנו נהגנו כן להוסיף בין בבגדים בין בכספים שליש לבתולה ולאלמנה ולא כלום אלא מנהגינו אינו המוזכר בגמרא ע"כ ואלי מן ההלכות שהכריע הרב שם לחלוק על מוהרי"קו ונמצא דגם הרש"בץ חולק על מוהר"יקו ובעבור זה סיים הרב ולא ידענא מאי אדון בה זה נ"ל בכונת מיהר"ימט וע' להר"בד בא"הע סי' ס"ט דס"ו ע"ג דרוח אחרת איתו בהבנת דברי מוהרי"מט ולדעתו הרש"בץ קאי בשיטת מוה"ריקו ולי אני עבדו לא הונח לי ואנא דאמרי דזה גרם גו בעבור שלא ראה דברי הרש"בץ במקומן ובס' ידי דוד סי' כ"ו נמשך אחר דברי הב"ד עי"ש ובס' מכתם לדור א"הע סי' ו' דקנ"ד ע"ד) מבואר מדברי מוהר"ימט ז"ל דבכונה מכוונת שינו רבנים הקדמונים הנוסח וכתבו תיבת וצבי קודם ודא נדונייא לידע ולהודיע דתוספ' זה אינו השנוי במשנה דהיינו תוספת שליש אלא הוא תוספ' על המנה ר' דדינו כעיקר כתובה:

אולם אני עני לא נתיישב אצלי דבר זה עדיין מתרי טעמי חדא דהא הרש"בץ גופיה דאיהו מארי דשמעתתא דס"ל דתוספת זה אינו האמור במתני' מר ניהו גופיה הביא הנוסח דבתחילה כותבין ודא נדונייא דהנעלת ליה וכו' ואח"ך ורצה החתן והוסיף מדיליה הרי לך דא"ץ לכתב בתחילה התוספת קודם הזכרת סך הכתובה כדי להוכיח דבר זה דאפי' אם כותבו אח"ך יש לו דין זה בעצמו וזה מן התימא על מוה"רימט שלא נרגש מזה. ועוד דמצינו למוהר"שדם בא"הע סי' קל"ז דס"ל דתוספת שלנו יש לו דין נצ"ב וכס' מוהר"יקו ולא חש לנוסח הכתובה דכתוב התוספ' קודם הזכרת הכתובה דמסתמא נוסח של הכתובו' שלנו גם בזמנו היה כן וכבר כתבתי במק"וא דלא נשתנו הכתובו' מזמנם לזמננו (ע' לעיל סי' א אות נ"ג) ומתשובתו דס' קכ"ט נראה כן ולמה לא שת לבו להפך נוסח הכתובה כדי שיבא לפום דינא לפי דעתו. ובינותי בספרים וראיתי להרב"ד בא"הע סי' כ"ו דס"ו ע"ב שמוכח מדבריו להדייא דכונת מוהר"ימט בהכרעתו מספר כתובה אינו ממה שהקדימו תיבת וצבי לתיבו' ודא נדונייא רק ממה שכותבין תוספ' על עיקר כתובה דזה מורה דרצו לעשותו כעיקר כתובה וע"ז אשכח לה פתרי הרב"ד ובתוך סתירותיו דברי מוהרי"מט סתר גם הכרעה זאת יעו"ש. והגם דדברי מוהר"ימט רצין ובאין דכונתו היינו מדהקדימו התוספת לעיקר דחילו היה כדברי הרב היה די במה שהעתיק הנוסח דתוספ' על עיקר כתובתה ולא היה צריך להאריך לשון ולומר ואח"ך כותבין ודא נדונייא וכו' מ"מ מי לנו גדול מהרב מוה"ריד שהבין דכונת מוהר"ימט היינו על התיבות ולא על הקדימה ובזה ית ישב מאי דק"ל על מוהרש"דם וע' לה' חס"ל אה"ע סי' ג' די"ג סע"ב שהביא משם ה' עדות ביהוסף דהבין בדברי מוהרימ"ט דהיינו על הקדימה וע"ש מ"ש הוא לחלק מנוסח מוהרימ"ט לנוסח שלנו שכותבין תוספת על עיקר כתובה יעו"ש ולא הבינותיהו כי גם בנוסח מוהרימ"ט כתוב כן ודוק ומעתה נשאר לנו לדעת טעמו של דבר מדוע נהפך הסדר מנסחת הרש"בץ וה' נחלת שבעה וגובה להם התוספות וכנז' ומי יתן ידעתי: (י"ב) זכורני מזה כמה שנים שראיתי בהסכמות שלוניקי שבס"ס זהרי חמה (אשר כעת אינו תח"י) שהסכימו לחלוק כל השומא שמכנסת הכלה להחתן בב' חצאין דאם הכניסה לו ד"מ סך מאה וששים זהובים במדודין ומאה וארבעים זהובים בתכשיטין וש"ע שנעשה הכל שלש מאות מחלקין אותם לחצאין וחושבין כאלו הביאה ק"ן זהובים במעו"ב וק"ן זהובים במטלטלין ומוסיפין שליש על חציים ועושים התוס' מסך חמשה ושבעים זהובים וכן להיפך אם הביאה ממעו מדודין סך ק"ס זהובים ומאה וששים זהובי' ממטלט' עכ"ז מחלקין אותם חציין בתו' מעו"ב וחציים במטלט' כדי להוסיף שליש על חציים והיינו כאותה ששנינו בכתו' דס"ו דבמטבעות מוסיף עליהן שליש והביאו הטור בסי' זה. וכמ"ש מו"הר ב"ד בא"הע סי' ס"ט דס"ז ע"א דתוספ' שלנו היינו התוס' האמור בפ' מציאת האשה דס"ו וע"ע תפארת אדם חא"הע סי' ז' ושם כתב דמה"ט אע"פ שהכניסה הכל כספים אין לה תוספת כי אם על המחצית יעו"ש. אך פה סופיאה נוהגין באופן אחר דאם הכניסה סך ק' זהובים המעו"ב כותבין סך חמשים במדודין וסך מאה מזהב כנהוג באופן דמוסיפין שליש על המדודין כמ"ש בש"ס ושוב כותבין סך פלוני במטלט' וסך פ' בשימושי דערשא והיינו שאם הכניסה עוד סך ק' זהובי' בין כל המטלט' מחלקין אותם החמשים למטלט' ומוסיפין עליהן בעריכתן וכן החמשים בשימושי דערשא ומוסיפין עליהן בעריכתן נמצא שעלה בין הכל נדונייא ותוס' ס"ה תקכ"ה ובשעת גבייה נוהגין כמ"ש הז'לא בדרפ"ד ע"א דשמין מה שהוא האמת דהיינו מאה מהמדודין ומאה ממטלט' שהן מאתיים ומוסיפין עליו מאה בעד תוספת הבתולה י"ש והגם דלפי האמת לפי מנהג זה נמצא דמוסיפין אף על המטלט' וגובין התוספ' ואנן לא נהגינן הכי דבגמרא נאמר וכנגד השום הוא פוחת חומש עמ"ש בזה הרב"ד שם:

י"ג כן נוהגין בשלוניקי וכך היה המנהג בסופיאה לכתב סתם. אך מזה זמן כותבין דהנעלת ליה מבית אביה ואמה וכן נוהגין בפיליבי ובפאזארגיק וכן העתיק הרש"בץ וע' מו"רם בס"יא. וע' שבט בנימן סי' קצ"ד שתמה על מנהג אזמיר שכותבין כן דמאין יש לה נכסים לתת לה וכתב ליישב דשמא הוא לכבוד בעלמא עי"ד:

י"ד עמ"של בר"סי ק' (ט"ו) לפי שהכל הוא לבעל נקראין צאן ברזל ד"מ כמו הצאן שאין להם צמר לגזז אותם והם כמו ברזל שאינו מוסיף שיקח התוספת וישאר העיקר כי הם אלו הנכסים שהכל הוא שלו לא הפירות לבד. הרש"בץ בפי' הכתובה. ולא ידעתי אמאי נייד הרב מפר"שי והר"עב בר"פ אלמנה לכ"ג ו"זל ונצ"ב הם הנכסים שהכניסה לו ומה שהוסיף הוא לו וכותבו בכתובה ס"ה קבל עליו פ' כו"ך בכתובה ולכך נקראים צ"ב שהקרן קיים כברזל שאם מתו כולן חייב הבעל לשלם ולפי שהיו רגילין לשום הצאן בשומת כיוך והיה הרועה חייב באחרייותן כפי השומא אפי' אם מתו כל הצאן לכך נקראו הנכסים שהבעל מקבל עליו אחרייותן נצ"ב ע"כ ומסתבר פירוש זה ונופל על הלשון דאילו לפי דברי הרש"בן לשון זה הוא לחובתו שהן כברזל והן שלו ואין להאשה שליטה בהן ואין זאת הכונה דהכונה הוא לחייב עצמו וכדמסיים ואזיל ואם פחתו וכו':

ט"ז לשון זה הכתוב בכתובות שאם פחתו פחתו לו וכו' אינו כתוב בנוסח הראשונים הרשב"ץ והנח"ש ומוהר"מ מינץ, וגדול בדורו מוהרש"מ בס' עבודת השם א"הע סו"סי י"ט דקכ"ח ע"ד עמד על נוסח זה וכתב דאיפשר דרבותינו הקדמונים הנהיגו לכתב נוסח זה לאפוקי מדעת האדונים שהובא לקמן בטור סי' פ"ק דס"ל דאינו חייב הבעל לשלם הפחת כ"א בנגנבו ונאבדו אמנם בישנן בעין ועושין מעין מלאכתן הראשונה אע"ג דבלו אין הפחת לבעל ויען שלפעמים הבעל מוחזק יוכל לומר קי"ל כהנהו רבוואתא לכן התקינו נוסח זה לצאת ידי כל הסברות שלעולם יהיה הפחת והיתרון לבעל י"ש וכן דן מוהרשד"ם א"הע סי' קכ"ז וסו'סי קפ"ז וקרוב לודאי דנוסח זה היה גם בימיו, אכן בתר דנא נשתנו המנהגים ואפי' דכתבי הכי בכתובה כתיבה זו מגן שוייא ודור אחר דור שנו וישנו זה מזה וזה מזה דאילו בדורו של הרב"ד וקרוב לו מקודם נהגו הרבנים היפך מוהרשד"ם דהוה מארי דאתרין והם דנו דאם נגנבו או בלו שאינם ראויים לאותה מלאכה ההפסד לבעל וכמ"ש הרב"ד בא"הע סי' פ"ג משם ה' מוהר"ב עשאל והכי אמר מר דכשהאשה באה לגבות ש"ע אינו משלים לו כיון שעושין מעין מלאכתן מכח המנהג ומכח התקנה שתקנו פה שלוניקי מקרוב לכתב רול הש"ע בפ"ע ולהגבות לה הש"ע ע"פי הרול ע"כ וזה כדברי הגאונים שהביא הטור והרי"ף כתב דכן נהגו הגם שהרב"ד גופיה בסי' מ"ה רוח אחרת איתו ומר קדאין לדינא דגמרא דהפחת והיתרון הוא לבעל אפשר דבתר הכי נתברר לו המנהג ואחריו נגרר מוהר"א איסטרוסא בע"ס יר"א בתשו' כי באה בס' ידי דוד סי' ל"ח וכתב וז"ל והגם שאינו כתוב בכתיבה כל כלי וכלי ולדעת מרן וסיעתו חזר הדין הפחת והשבח לבעל וכן עלתה הסכמת גדולי האחרונים מוהרשד"ם ומוהרש"ך ומוהרח"ש ומוהר"ש הלוי ז"ל מ"מ אנן בדידן הוקבע המנהג כהוראת הגאוני' כמ"ש הרמב"ם ונהרא נהרא ופשטיה כמ"ש מרן הרב"ד בא"הע סי' פ"ג וכו' וכן מנהגנו בגביית הכתובה ובהשבון דכל שעושים מעין מלאכתם אין פוחתין ואם הותירו הוא לו וכו' עי"ד אולם רבני דורו סרכין תלתא ה' מוהר"י מנשה ומוהרד"ק ומוהרש"ג בתשובה שם בס' ידי דד סי' ט"ל ובס' בא"המ סי' פ"א העירו לנו דגם מנהג זה נשתנה והונהג מנהג חדש דאתייא דלא כמאן והוא דהפחת הוא לבעל והיתרון הוא לאשה בין בנדונייא ושימושי ערש בין בתכשיטי זהב וכסף דאם פחתו פחתו לבעל ומשלם הפחת ואם הותירו הותירו לה ביוקרא והמה בחכמתם עם שתמהו על מנהג זה דהוא דלא כמאן ובפרט דהוא היפך רבני שלוניקי ומרן הרב"ד גדול האחרונים עכ"ז החזיקו במנהג לעשות כן היכא דאיתיה קמן הרול (אבל לא היכא דנאבד וליתיה קינן דהבו דלא להוסיף עלה) ע"ע גם הגאון מו"הר בס' שע"א א"הע סי' ל"ב דצ"ו ע"א עמד על המנהגים הללו ותהי בהו ובקש ליישבן עי"ד:

ברם גם מנהג זה דהעידו עליו רבני מאתין ארבעה מלכים דלעולם הפחת הוא של הבעל חזינא ביה תייוהא אחרינא דאנכי הרואה גדול שבדורם הרא"בד בס' תפארת אדם א"הע סי' יו"ד שכתב וז"ל לפי שנהגו במטלטלי נדונייתה שנוטלתן כמו שהם ואם הותירו או פחתו מחמת יוקרא וזולא הוא שלו ע"כ וכן ראיתי בתשו' כ"י להרב המובהק כמו"הר שלמה נאחמאש ז"ל אחד מח"ור הדור ההוא שמתברר מדבריו שהמנהג כן. הרי שינוי אחר דפחת דזולא הוא שלה וזה ימים ושנים ששאלתי להשמאי הבקי שבשלוניקי ידי"ן הרש"ש צ"רו ואמר לי דכן הוא המנהג עכשיו דהפחת הוא לבעל ודוקא פחת מחמת בלוי אבל פחת דזולא לא כי הזולא והשבח הוא לאשה וכאשר כתבתי בהגהותי לס' יאודה יעלה א"הע סו"סי ו':

ופה סופיאה נוהגין דאם פחתו או הותירו הוא לבעל ככתוב בכתובה וכמובן מתוך דברי הז"נא דרס"ט ע"ב ואף אם לא היה ברור לנו המנהג עכ"ז היה לנו לדון מן הסתם כפי הכתוב בכתובה וכמ"ש הכנ"הג בסי' פ"ח הגה"ט סקי"ג וכן העלה מו"הר בס' שע"א שם דצ"א עג"ד, והגם דהרב מוהר"ר ב"ח שם בסי' ל"ג כתב דיש לצדד לדון כהוראת הגאונים ולא כלישנא דשטרא דרובא דעלמא נהגו כהוראתם יפה השיבו תשובה נצחת מו"הר שם בסי' ל"ד והקהיל קהלות סברות הפוס' דרובא דרובא אזלי בתר דינא דגמרא ומינה דבמקום דלא ידעינן מנהגא היאך הוא דאית לן למיזל בתר רובא כ"ש היכא דכתיב בשטרא בהדייא היפך סברתם עי"ד נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת, מה גם דבסופיאה הוי אתרא דלא כתבי כל כלי וכלי בפרטות דלדעת מרן בכי הא גם הגאונים לא אמרוה:

ודוק:

י"ז כן הביא הנוסח הרב"ד בד"סה ע"ד ובסופיאה אין נוהגין לכתב ומאתאן זוזי דחזו לה. ובאזמיר נוהגין כן וכתב ה' שבט בנימן בסי' קמ"ג דזו ראיה שהק"ור נכלל בכלל התוס' מדלא כתבי בר ממאתן זוזי י"ש: (י"ח) הכי כתבינן בשלוניקי מימות עולם וכאשר העתיק כן ה' תורת חסד בסי' קמ"ו והוא מקור נפתח בש"ע סי' ק' וז"ל ועכשיו נוהגים לכתב בכל הכתובות ששעבד לה כל נכסיי מקרקעי ומטלטלי מטלטלי אגב מקרקעי דקנאי ודאקנה ומ"מ לא נהגי לגבות ממטלטלין שמכר או נתן וכו' מפני ת"ה והכי נקיט לה הרש"בץ שם וכן נוהגין בפיליפופולי ובפאזארגיק אך ראיתי לה' נח"ש באות נ"ט שהאריך להוכיח דלא נכון לעשות כן למכתב בכתובה לשון אגב יעו"ש טעמו והגם דהוא בא לחלוק על עיקר הדין מכח חילוקים וסברא וכמו שכ"ר לה' יד"א בסי' ק' הגה"בי סק"יב שהביא משם ה' פנים מאירות שדחה דברי הנ"חש י"ש נראה דפה סופיאה נקטי הכי שהרי בדקתי איזה כתובות וראיתי שאין כותבין תיבות מק'ואמ רק קבלית עלי ועל ירתאי בתראי להתפרעא וכו' מוכח דסברי וקכילו פקפוק ה' נח"ש:

י"ט כנוסח זה העתיק הרב"ד בא"הע סי' ס"ה וכתב דכל הריבויים האלה מהנו לגבות האשה כתובתה מן העידית שבנכסיו בין מקרקעי ובין ממטלטלי ושכן מצא למוהר'ימט חא"הע סי' ב' שכתב דמסתברא דעכשיו שנה לכתב כן דבכה"ג גבייא מן העדית אפי' מיתמי כמ"ש הר"א והטור והרמ"בם פ"טו מה' מל"ול וה"ה שלא תגבה פחות מהמטבעות ע"כ. ודברי מוהר"ימט הללו רמזם הכנ"הג לקמן סי' ק' הג"הט ס"ק כ"ב וע' יד"א שם סק"ו וכ"ט. אולם הנח"ש שם באות ן' סק"ב כתב משם מוהר"ם ב"ב בתשו' קו"ק סי' קכ"ט דא"עג דכתבינן מכל שפר ארג נכסין יהבינן לה סובין דכל מילי מיטב ננהו ואם היו מסלקין אותה בקרקע כדינא דגמרא מהני לישנא הדין להגבות לה מעדית שבקרקעות אבל עכשיו מתקנת הגאונים שמסלקין אותה במטלט' כל מילי מיטב ננהו וע"פז נהגו שם באשכנז לכתב כסף צרוף ליפות כחה גם במטלט' י"ש. והכין חזינא לגדול בדורנו מוהר"ש מאטלון ז"ל בס' עבודת השם א"הע סי' כ"ד דקל"ח ע"ב שהביא משם ה' עדות ביהוסף ח"ב סי' כ"ט ול' שדחה דברי מוהר"ימט ושהרב ומוהר"ץ אשכנזי כתבו דלענין מטלט' יכולים היורשים ליתן לה המטלט' שרוצין דתנאי זה ל"מ לגבות מן המטלט' החשובים ורמז דברי הר"חש הנז' והרב"ש בסי' ס"ו ס"ק י"ד וה' חינוך ב"י בסי' קי"ט והקשה על מוהרי"מט דנעלם ממנו תשובת מוה"רם ועל הרב"ד תמה דאישתמיט מיניה כל זה ומר הוא דקאמר דאילו היו רואים מוה"רימט והר"בד תשו' מוה"רם ב"ב הוו הדרי בהו יש"ב:

ך אחריות הוא מלשון אחר שיכול לרדף אחריהם ולטרף אותם מהלוקח הרשב"ץ. וה' נח"ש פירשו באו"א:

כ"א בסופיה נוהגין לכתב פה ודלית להון אחרייות דהיינו מטלטלין וכן הביאו הנוסח הרשב"ץ והנח"ש:

כ"ב ע' ב"ד אה"ע סי' ס"ה דנ"ו עא"ב שבט בנימן סי' ע"ד, ובסופיאה כותבין בחיי ובתר דנא וע"ע להכנ"הג בסי' צ"ג הגהב"י סק"ח שכתב משם הפוס' דתיבות הללו לא באו לומר שתוכל להתפרע בחיי הבעל קודם גירושין דזהו נגד הדין אלא הכונה מחמת גירושי' ע"ש וביד"א סק"ח משם ה' נאמן שמואל סי' ע"ג:

כ"ג ע' מוהרח"ש חא'הע סי' כ"ח דקמ"ו ע"ד ולה נאמן שמואל סי' פ' דק"ב ע"ב מה שפירש בלשון זה (כ"ד) כנוסח זה הובא בתשו' הר"הג מוהרח"ש ז"ל ח"ג סי' ע"ג ואחריו הביאו אותו שלשת הרועים רבני שלוניקי הפ"מא והכ"רש וה' נאמן שמואל. הפמ"א בח"ב סי' קי"ו הביאו ורמז דברי הריט"בא בחידו' לקידושי' וע' כרם שלמה סי' כ"א וה' נאמן שמואל סי' ע"ט דצ"ה ע"ג כתב דלשון זה דהיינו מצויין וגרשמין לעדים מורה באצבע שנזדמנו להעיד אכל מאי דכתיב שם באותה כתובה ומה שנהגו לכתב כן בכתובו' ולא בשאר שטרות הוא משום שחששו לדברי הס"מק בהגה שכתב דצריך לברר עדים בגיטין ובקידושין שאל"כ כולהו עדים ורגילות הוא שעומדים שם קרוביו וקרובי האשה והו"ל נמצא א' מהם ק"ופ עדותן בטלה וכן פירשו רבותינו וכן נהגו העולם וכו' ובד"קב ע"ד כתב דלשון זה הוא ע"פ ותיקין והנהו כתוב בספר ההסכמות של שלוניקי יע"א ובד"קנ ע"א הביא לשונו של הריט"בא הנ"ל ע"ע ובס' סם חיי סי' ו' וכבר ראינו לרבנים הקודמים להם ה"ה הרש"בש סי' ר"ל ד"מ ע"ג והרד"בז חדשות ח"ב סי' ת"שו וח"ד סי' מ"ז והש"ך בח"מ סי' ל"ו סק"ח שכתבו ג"ך דצריך ליחד עדים בעת הקידושי' מטע"ז דנמצאים שם קרובים ופסולים ע"ע וע"פ דבריהם לשון זה הנו נצב על עולו"תו לישנא מעלייא. אולם בסופיאה אינם כותבים בכתובה כדברים האלה ומתחילין דף הב' בנוסח זה. אלה דברי הברית והדברים אשר נדברו והותנו בין הזיווג הנאה מהחתן פב"פ עם הכלה פב"פ בשעת כניסתם לחופה והתנו ביניהן כולן תנאים גמו' ש"וק כתנאי ב"ג וב"ר וכו'. ובפאזארניק ופיליבי כותבין נחנו העדים הח"מ מצויין היינו בשעה שהתנו החתן והכלה הנז' תנאים אלו אשר נזכירם וכו' ואינם עולים על שפתותיהם לא סיכום הנדונייא והכתובה והתוספת אשר נזכר בדף הראשון ולא שהיו נרשמין לעדים ובאמת בראשית באי לארץ הזאת נטפלתי לדעת אם נוהגין לייחד עדים וראיתי שלא היו נוהגין כן ועם שלא האזרתי חייל לשנות נוסח הכתובה כנוסח א"מ שלוניקי מ"מ אנכי תקנתי וצויתי לש"ץ שבעת בואם להעיד ולסדר הקידושין יבררו מי המה העדים וכהסכמת כל הפוס' הנז' באין חולק. ואח"ז ראיתי להרב באר מים חיים בס"א א"הע סי' ט"ו שכתב דבמקומות רבים אין כותבין היינו מצויין ונרשמין לעדים וכו' י"ש (כ"ה) הטעם שחוזרין לכתב פ"ב בדף הב' הק' ור' והתוס' והנדונייא שאם יפול שום ספק באלו להחמיר עליו מכח השבועה. הרד"ק בסי' ידי דוד סי' ט"ז וע"מש אני הדל לקמן סי' קי"ח אות:

כ"ו הגם שכותבין כן בדף הראשון ובדף הב' עכ"ז נהגו בשלוניקי שאין מגבין ק"ור מעולם וכמ"ש הרב"ד בא"הע סי' ס"ט דס"ו ע"ד והגם שמוהרש"דם בא"הע סי' קכ"ו וקכ"ט הרבה להציב אפו נגד האומרים דבשלוניקי נהגו שלא להגבות ומה גם דאיכא שבועה וכמבו' שם מ"מ אחריו נהוג עלמא שלא לגבות והכי נקטי רבנן בתראי להלכתא ע' ידי דוד סי' ך'. גם מו"הר מוהר"חג בס' צל הכסף ח"א אה"ע סי' י"ג ד"ב ע"ג העיד לנו כן והוא היה אב"ד של יתומים זמן רב:

כ"ז עמ"של בסי' קי"ח בביאור תיבות אלו וע' עדות ביעקב סי' כ"ה דנ"ט ע"א וסי' ל"ו דפ"ט ע"ד. ופ"ס כותבין באופן זה ואם ח"ו יפטר החתן הנז' תחילה אזי בין תשאר לו ממנו זרע ובין לא תשאר לו ממנו לעולם תגבה היא כל סכי כתובתה ונדונייתה ותוס' ע"פ הרול הרשום מטה כפי הסכמת ותיקין ק"ק שבעירנו יע"א י"ש:

כ"ח תנאי זה כבר הונהג לכתב בזמן מוה"רשך ז"ל ועמ"ש בח"ג סי' כ"א ע' כנ"הג סי' קס"ה הג"הט ס"ק כ"ו וכתב הר"בד בסי' ק"ב דע"פ תנאי זה שנתפשט לכתב בכל' הכתובו' לצאת ידי מחלוקת גם התוספת יש לו לגבות קודם חליצה ושכן המנהג פשוט וכ"כ הי"דא בסי' קס"ה הג"הט ס"ק טו"ב משם הר"במ ח"א סי' ץ' וכ"כ ה' אשדת הפסגה בא"הע סי' ט' משם מוה"רי פראנסיש ושהסכים עמו מו"הר מוה"ריד בנוסח כתובו' של רבני פטרץ שכתוב בהן כיוצא בזה וכ"ד מוה"רא אמארילייו שם בתשו' סי' יו"ד ומה נאה לפ"ז מנהג סופיאה שכותבין בפי' לעולם תגבה כל סכי כתובתה ונדונייתה והתוס' כי לפי מנהגנו אינן מפרשים על התוס'. אך בפיליבי כותבין סתם וז"ל ואם ח"ו יפטר הוא תחילה אזי תגבה היא כתובתה ע"פי תקנת והסכמת הרבנים הקדמונים שתקנו בע"ת אנדריאנופולי וכ' בפאזארניק ואינן מבארין אם תשאר זקוקה ליבם מה תהיה משפטה?:

וע' גנזי חיים דע"ט שהעיר על מנהג אזמיר שלא לגבות ליבמה התוס' והמתנה רק הפחת ובס' שערי רחמים הנד"מ ח"ב אה"ע סי' ל"ב דקי"ג כתב דמנהג זה אין ל"ו לא שורש ולא ענף בפוס' כ"א באזמיר שכן נהגו אך בכל חלוצה הדין נותן שקודם שתחלץ תגבה כתו' ונדונייתה ותוס' מנכסי בעלה ככל האלמנות אין נגרע דבר וכן העלה מו"הרי ישראל בהסכמתו שם:

כ"ט פ"ס כותבין שיחיה ששים יום אחר פטירתה ובפיליבי כותבין מאה ושמנים יום ונהרא נהרא ופשטיה. אך בפאזארגיק כותבין בחייה ולאחר פטירתה ק"פ יום וע' מה שפלפל על נוסח זה ה' אשדת הפסגה בחא"הע סי' ט' דנ"ד ומה שיש לעמד בעיקר התנאי דהוי אסמכתא ע' שבט בנימן סי' צ"ח מה שיישב:

ל ע' פירוש דברים אלה למוהרש"ג בס' משפטים ישרים תחה"מ סי' ב' והובאה תשו' זאת בתשו' מוהר"י חאנדאלי תי' ט"ו ע"ש בדק"ו ע"א: (ל"א) ע' לעיל סי' קי"ח מ"ש בביאור תיבות הללו ובסופיאה כותבין באופן שהכניסה ליורשיה ויורשי כתובתה:

ל"ב פ"ס כותבין פה ואם ישאר לו ממנה זרע שיחיה ס' יום אחר פטירת אמו אזי לא יחזיר לו כלום אלא הוא יורש את הכל כדין תוה"ק ונראה טעמם דהיינו לכפל התנאי. אולם על מדוכה זאת ישבו ה' שבט בנימן בסי' ק"ץ דנ"ד ומר בריה בסי' רפ"ה והעלו דבכה"ג א"ץ לכפל התנאי ע"ש: (ל"ג) בסופיאה כותבין ונתחייב החתן הנז' שלא יארס ולא ישדך ולא ישא שום בת ישראל אחרת וכו', ובפיליבי אינם כותבים רק שלא ישא אשה אחרת עליה בחייה ותו לא וכן בפאזארניק:

ל"ד עמ"ש לעיל בסי' א' אות א"ג.(ל"ה) עמ"ש שם ובאות ל"ד: (ל"ו) ע' להב"ד א"הע סי' ק"ד שכתב דתיבות אלו באו לאפוקי אפי' שנפלה יבמתו לפניו וע' צל הכסף ח"א סי' ג' דפ"ד ע"ג:

ל"ז בסופיאה מוסיפין כאן ואם ח"ו יעבר וישא אחרת תחילה יפרע לה כל סכי כתובתה נדונייא ותוספת משלם עספ"א ויפטרנה בגט כשר כדמ"וי מ"כ עמש"ל בסי' א' אות ל"ה:

ל"ח עמש"ל בסי' א' אות מ"ג ומ"ד:

ל"ט פ"ס כותבין בז"הל וכן נתחייב החתן הנז' שלא לגרש את הכלה הנז' שום מין גירושין שבעולם כ"א מדעתה ורצונה ורצון א' מקרוביה היותר קרוב לה וברשו' ב"ד וכן נתחייב שלא יסיתנה וכו' ועמש"ל בסי' א אות ל"ו דרשות ב"ד לא קאי רק אתנאי הגירושין ולא אתנאי דשלא לישא אשה אחרת עליה וכמנהג שלוניקי יעו"ש, ובפיליבי כותבין בז"הל ע"הת שלא ישא אשה אחרת עליה בחייה ושלא יגרשנה בלתי רשות ב"ד וכ"כ בפאזארניק ומשמע דקאי אתרוייהו ועמ"ש שם אות מ"א דסגי ברשות ב"ד דוקא: תנאי זה הזכירו מרן מוהריק"א בתשו' לס' נשים דיני כתובה סי' ד' מיהרח"ש א"הע סי' ד' וכ"ה. עדות ביעקב סי' ע' דקפ"ו וע' יאודה יעלה הנד"מ חא"הע סי' י"א:

מ"א פ"ס אינן כותבין הדברים הבאים ואפי' אם יוציא וכו' אמנם עיקר יסודתו בזמן הרב חסדאי הכהן ומוהר"י די בוטון ז"ל וכמ"ש בספרו עדו"בי סי' כ"ה דנ"ט ע"ג וז"ל נתקנה תקנה זו כעשר שנים ע"פ רבני העיר הי"ו דאפי' יוציא כתב הודאה מהכלה שהודית שקבלה כתובתה לא יועיל כלום זולת אם יהיה חתום בכתב ההודאה א' מהחכמים הרשומים שבעיר ושיבאר טעם ואמתלאה למה נעשה כתב ההודאה ההוא וכו' וכ"כ בסי' ל' דס"ו ע"א ובסי' ל"א והרב"ד בסי' פ"ד העתיק נוסח תנאי זה בשלימות ככתוב לפנינו. וע' שבט בנימן סי' ק"ך ועוד לו בסי' רל"ח ורמזתיהו לקמן בסי' קי"ח על ס"ח:

יו"ב תנאי זה הזכירו ה' שו"ג בתשו' אהל יוסף חא"הע סי' כ' ג' דאם בשעת הקידושין לא יש אח לחתן ועדיין אביו קיים צריך לכתב עד שלא תשאר זקוקה ליבם לבד אם מת אביו ואין לו אחים דאז א"ץ לכותבו כלל וזהו הנקרא חצי תנאי י"ש ואך בסופיאה ובפיליבי אינם כותבים תנאי זה כלל רק תנאי אחי החתן שנשבע לפוטרה בחליצה וכו' ובפאזארניק אין כותבין כלל. ומזה ימים שגם תנאי זה נתבטל פה סופיאה מלכותבו ואין משביעין לאחי החתן מכל וכל וכבר מחיתי בש"ץ ונעשו כחרשים וע' למו"הר בס' צל הכסף ח"א סי' י"ג דפ"ד ע"ג מ"ש על תנאי זה דשבועת אחי החתן. (מ"ג) ראיתי לעמד אם יבא לפנינו שטר כתובה וחסר משם איזה תנאים הנהוגין להכתב כמו תנאי ההשבון או תנאי הגירושין וכיוצא או איזה תנאי מהתנאים הכתובים בדף הראשון מאי נידון ביה אי אמרינן דאע"ג שלא נכתב כנכתב דמי או"ל. לפי שראיתי מבוכה בין הפוס' ראשונים ואחרונים וכאשר אבאר:

הנה גדול אדונינו הרמ"בם ז"ל כתב בפי"ו מה' אישות הלכה ז' והובא בטור א"הע ר"סי ק' וז"ל כבר נהגו בכל המקומות שידענו וששמענו שמעם שכתבו בכתובה מקרקעי ומטלטלי הרי שלא כתב כך אלא נשא סתם אם היה יודע בתקנה זו של גאונים גובה ואם לאו או שנסתפק לנו הדבר מתיישבין בדבר הרבה שאין כח בתקנה לדון בה לפי שלא נתפרשה כדין תנאי כתובה שהם תקנת סנהדרי גדולה וכו' וכ' ה"ה דעת רבינו שאין לומר בזה אע"פ שלא נכתב כנכתב דמי שאין זה תנאי ב"ד כיון שנתחדש אחר הגמרא עכ' (וכיו"ב כתב עוד בדין כ"ב וע' לה' משנ"ל שם) ודברים אלו העתיקם מרן ב"י שם וקבלם בשתיקה דמבואר מזה דאם חסר בכתובה א' מהתנאים הללו דהשבון וחיזוקי כתובה וכיוצא שנתקנו אחר התלמוד אין לומר בהם דכאילו נכתב דמי אע"פ שכבר נהגו כן בכל המקומות מאחר דנתחדשו אחר הגמרא וכההיא דגביית מטלטלין דאע"פ דכבר נהגו כן בכל המקומות עכ"ז אם לא נכתב ל"א כמי שנכתב. אולם באמת אמרו ד"ת עניים במק"וא ועשירים במק"וא דבח"מ סו"סי מ"ב עמ"ש בטור שם וז"ל כל הלשון שרגילין לכתב בשטרות אפי' אינו מתיקון חז"ל אלא לשון הדיוט שנהגו כך לכתב במקום ההוא הולכין אחריו ואפי' לא נכתב דנין אותו כאילו נכתב כתב מרן הר"בי דכ"ד רש"י והתוס' והר"אש בב"מ דק"ד ושכ"פ הרש"בא בתשו' ושכ"כ נ"י בשם ר' האיי ור"ח ז"ל ונרגש מדברי הרמ"בם אלו דהויין תייובתיהו ונדחק ליישב דהרמ"בם מיירי למקומות דלא נהגי כלל המנהג או במקום שאין המנהג פשוט בכ' המדינו' י"ש ועפ"ז העלה שם על שלחנו הטהור דינו של הטור במוסכם גם בתשו' לדיני כתובה סי' ו' כתב להדייא בכתובה שהשמיטו ממנה תנאי דכנכתב דמי גם לדעת הרמ"בם מאחר שהוא מנהג פשוט לכתב כל העיר והר"שך שם בס"ק ל"ו רוח אחרת איתו דהא דאמרינן דכל שלא נכתב הרי הוא כנכתב היינו היכא שידוע שידע מזה אבל אם המתחייב לא ידע מזה אע"פ שנהגו הדיוטות כן אין דנין אותו כאלו נכתב וע"פז יישב דל"ת דברי ר' האיי כי הובאו ב"י סי' מ"ב אדרבי' האיי שהביא הוא עצמו בסי' מ"א יעו"ש. נמצא דספקא דידן תלוי במחלוקת הרב"י והר"שך בהבנת דברי הרמ"בם דלס' הר"בי יוצא דכל תנאי הנוהג להכתב בכתובה אף אם לא נכתב כנכתב דמי יהיה שאותו התנאי הוא מתקנת חז"ל והסכמת הקהל או שנהגו כך. אך לפי הש"ך אינו תלוי בזה רק בשידע המתחייב נוסח התנאים וא"כ בנוסח כתובות שלנו שלא אחד בהם שידע מה המה החייובים והתנאים הנעשין אמרינן אם לא נכתב הרי לא נכתב ואינו חייב באותו התנאי. ובר מן דין כבר רבני הפוס' המציאו מחלוקת בזה בין הריט"בא והרש"בא ור' האיי עס הר"אש בענין נאמנות וכיוצא אי אמרינן כל שלא נכתב כנכתב דמי ויוכל המוחזק לומר קי"ל כמ"ד דבעינן דוקא נכתב ע' כנ"הג ח"מ הג"הט ס"ק ע"א ובסי' ס"א הגה"ט סק"ה וסי' ע"א הגהב"י סקי"ט חש"ש סי' מ"ב הג"הט ס"ק ל"ז וסי' ס"א הג"הט סק"ט מט"ש סי' מ"ב הג"הט ס"ק כ"ה וסי' ס"א הג"הט סקי"ב וסי' ע"א הגהב"י ס"ק כ"ד, כי מן הבאר' נראה דמ"ש הכנ"הג בה"המ סי' מ"ב הג"הט ס"ק ס"ח וז"ל נהגו לכתב בכתובות כמנהג שו"ם ואם לא נכתב באחת כמי שנכתב דמי מוהרו"ך הו"ד בס' משאת בנימן סי' י"ב ע"כ ונקיט ליה בסתם וכ"כ מוהרשד"ם א"הע סי' קע"ג על תנאי השייור דהיה איפשר לומר שכיון שנתפשט המנהג כ"כ אע"פ שלא התנה הו"ל כאלו התנה ולפי האמור שנוי במחלוקת וכמו כן ההיא דכתב הכנ"הג בא"הע סי' קס"ה הג"הט ס"ק כ"ז דאם נהגו לכתב בכתובות שתגבה כתובתה אפי' נשארה זקוקה ליבם ובכתובה אחת לא נכתב איז בכך כלום דאע"פ שלא נכתב כנכתב דמי י"ש ולא הזכיר חולק וע' יד"א שם ס"ק ח"י גם זה מידי מחלוקת לא יצאנו דהני נמי בהני שייכי אך דא עקא ולא אוכל שאתו מה שהביא שם הכנ"הג דכ"כ מוהרא"ש סי' כ"ט וכן העתיק הרב"ד בא"הע סי' ק"ב דבריו שכתב וז"ל שאם המנהג לכתב בכל הכתוכו' כן אפי' אם לח נכתב כנכתב דמי אפי' ליכא אמתלאה במה לתלות מה שלא וכתב ושכן כתבו ועשו מעשה רבני העיר וכו' עי"ד וזוהי שקשה דמוהרא"ש הוא מכת האומרים דאין לעשות מעשה כדברי הרא"ש וכתב בתשו' דכמה פעמים בא מעשה לידם בשטר שאין בו להמנות והשביעו את הלוה וכמ"ש הכנ"הג משמו בח"המ סי' ע"א סקי"ט ומאי שנא בכתובה שפסקו ועשו מעשה לעשות תנאי שאינו כתוב כאילו כתוב וכעת אין ס' תורת אמת ומוהרא"ש תחת די לראות הדברים בשרשן וע' לה' אדמ"ק סי' ל"ו דנקיט בפשיטות בתנאי כתובה דאף שלא נכתב כנכתב דמי ואיתיה בהשג יד מפי קדוש ה' חסר לאברהם בא"הע סי ב' ד"ה ע"ד מדברי ה"ה הנז' בראש אמיר והיה בידו להשיגו מכל דברי הפוס' הנז' וע"ע בס' עבודת השם א"הע סי' כ"ד דלק"ח ע"ד בכתובה שלא נכתבה תנאי להתפרעא מכל שפר ארג נכסין וכו' שתלה הדבר במחלוקת:

הנז':

מ"ד שבועה זו אינה אלא על התנאים הנכתבים בדף ה"ב אבל לא על החייובים הנכתבים בדף הראשון מוהרח"ש ח"ג סי' מ"ד. וע' ירך אברהם חא"הע סי' ה' שחלק עליו ומוהרד"ק בס' ידי דוד סי' ט"ז כתב עליו דבמה כחו גדול לחלוק על מוהרח"ש וכתב שגם ה' שבט בנימן סי' ש"א כתב כן יעו"ש ועמ"ש אני הדל לקמן סי' ע' וקי"ח וקנ"ד בזה בס"ד:

מ"ה) ז"ל התשב"ץ שם בריש הסימן בכל השטרות נהגו לכתב הזמן בסוף השטר לפי שהרבה פעמים מקבלין העדות ואין כותבין השטר עד לאח"ז וכו' ובגטין א"א לאחר החתימה שאין חותמין אלא ביום שצוה הבעל וכן בכתובות אע"פ שאיפשר לעשות כן אבל כבר נהגו לחתם השטר ביום הנישואין בפרסום גדול ע"כ בין בגטין ובין בכתובו' כותבין הזמן תחילה עי"ד ואנן בדידן דנהגינן לכתב הכתובה בשני דפין רבנים הקודמים תקנו לכתב בדף הא' הזמן תחי' ובדף הב' הזמן בסוף ויצאנו י"ח כולם ומ"מ מבואר דעיקר מה שתקנו לכתב זמן בכתובה אינו אלא משום טרפא ולא משום הקדושין לידע באיזה יום נתקדשה וכ"כ להדייא הרשב"ץ שם בראש דבריו וז"ל מ"ש בכתו' ושטרות זמן הוא שאם יצאו שטרות אחרים על הבעל או על הלוה אי אם מכרו נכסיהם לדעת מי הקודם ויהיה נפרע תחי' ואע"פ שאם אין זמן בכתובה או בשטר אינו נפסל וכו' עי"ד וכן מבואר מדברי מרן בש"ע סי' זה ס"ד שכתב בנאבדה אי ידעי סהדי זמנא קמא כתבי ואי לא ידעי כתבי מהשתא ובמוחלת אין כותבין אלא מזמן של עכשיו ע"כ וה"ט דעיקר הזמן משום טרפא וק"ל דבגיטין דטו"ב נחלקו ר"י ור"ל על מה תקנו זמן בגטין דר"י אמר משום שמא יחפה על בת אחותו ור"ל אמר משום פירי וקי"ל כר"י דעיקר התקנה היא שמא יחפה על בת אחותו שהיא אשתו ושמח תזנה תחתיו וחס עליה שלא תחנק וכותב לה גט בלא זמן ונותנו לה וכשמעידין עליה בב"ד מוציאה גט ואומרת גרושה הייתי ופנויה באותה שעה עי"ש וכפ"ז אמאי לא חשו רבנן כן בקידושי' ויצריכו שיהיה זמן בכתב מיום שנתקדשה שמא יחפה על בת אחותו שזנתה תחתיו בעודה מאורסת לו והוא אומר שאחר הזנות נתקדשה ומאי שנא זו מזו. ונלע"ד דלא דמו אהדדי דבשלמא בגט בעודו מחפה על בת אחותו לא קעביד איהו איסורא שאינה תחתיו עוד דמיום שידע הוא שזנתה יפרש ממנה ולא יבא אליה עוד רק שעכ"ז ב"ד יהרגוה בעבור האיסור שעשתה ותהני נה גטה להצילה מחנק אבל הכא ליכא למיחש שאם באו עדים שזנתה יאמר הבעל היום נתקדשה דעפ"ז היא מותרת לישב תחתיו ולא יוציאוה ב"ד מתחת ידו וא"כ יהיו כל בעילותיו באיסור להא לא חיישינן ודוק: (מ"ו) אם אירע טעות בזמן ע' יד"א ס"ק נ"א והנמש' דבמחלוקת הוא שנוי אם מועיל קייום וכבר אספתי בזה במז"הג שלי סי' קי"ט וכתב ה' ירך אברהם בא"הע סי' ג' דאם הטעות בזמן היה בדף הא' אם בדף הב' כתוב כראוי לכ"ע מהני קייום בראשון דאחר אחרון אזלינן י"ש וכ"כ הז"לא בדרצ"א ע"א הן עתה ראיתי לה' מר בריה דה' שבט בנימן בסו"סי רפ"ו דאחר שהאריך בזה כתב וז"ל דמאחרי שבת בסברה להקל ה' בית יאודה ורבו והרב"ד וה' שפת אמת ומוהר"י ממיץ וה' בית אברהם וה' דרך המלך ועילא מנהון הר"הג מוהריט"א ז"ל מלבד כמה רבנים אחרים שהסכימו עמהם ועשו מעשה רב יש להתיר בשופי כנלע"ד א"ד ז"ל:

תוכן העניינים

אבני האפוד על אהע

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה