אור ברסלב
אבני האפוד על אהע אה"ע › סימן נט

אבני האפוד על אהע· רבי דוד פיפאנו

אה"ע · סימן נט

סימן נח

א ס"ב ש"ע ייחד לו בית וכלי בית וכו' קנה כלי הבית. אם גם לענין זה בעי' כל התנאים הנז' במחלו' הוא שנוי ע' כנה"ג הגה"ט סק"ט. יד"א סק"ג וע"ש בסקו"ח מ"ש משם הפמ"א דתכשיטי כסף וזהב של כלה ודאי דמה שנתן לבנו ולכלתו למתנה גמו' נתכון וסתמו כפירושו ורמז לעיין בס' דב"מ ח"ב סי' ע"ג וע"ד והרד"ק האחרון בס' ידי דוד סי' ק"ז נשאל על ר' שנתן לבנו בעת הנישו' תכשיטי זהב וכסף הראויין לכלה ובאו אח"ך ליד האם וקצת מהם נשארו בידה ואינה רוצה לתתם לו וגם אחיו טוענים כי הוא לאמצע והאריך הרב ז"ל ופלפל ע"ד מוהר"ם שלטון בס' בני משה סי' מ"ח וע"ד הדב"מ דנראה מנגד לזה וסו"ד זו הלכה העלה לזכות לש' אף לדברי הר"מ ושכ' מוהר"מ שלטון היא יחידאה נגד כל הפוס' והסכימו עמו ה' רבנים מח"ור שלוניקי שם בסימנים הבאים הביטה וראה:

כב אם האב נתחייב לבנו בשטח"ג בשעת השידוכין לעשות לבנו חופה ומלבושים לפ"כ גם מוהר"ם שלטון יודה וכ"ש היכא דאין האב לפנינו והטענה היא מהאחים דבאין בטענת שמא הרב הנז' שם א"הע סימן מ"א: א ס"א ש"ע כיון שהכניס האיש ארוסתו לחופה וכו' בד"א כשראויה לביאה. מדברי הריצב"א בתשו' דשייכי לס' נשים סי' ו' מבואר דאפי' אם הוא אינו רא'י לביאה וכגון שאין לו גבורת אנשים דליכא למימר אדעתא דב אה הכניסה עכ"ז חופה לבדה אינה קונה דבעינן חופה דחזייא לביאה ואינה גובה תוספת וע' כנ"הג הג"הט סק"ו דמפשט פשיט"ל הכי וע' יד"א סק"ה ובתשו' מוהרש"ג סו"סי ל"ו שרמז שם וע' שבט בנימן סי' רצ"ג על איש שנשא אלמנה ולא קרב אליה כי היה קשור ומת תוך שנתו דזיכה להיורשים שלח לתת לאלמנה רק מה שהכניסה ולא התוס' והמתנה וגם שהיתה נשואה עמו כמו שנה ואף שהאשה היתה תפוסה ושכן נעשה מעשה ע"ט רבני העיר י"ש ובהשמטו' דקס"ז וע"ע לשני צנתרות הזהב מיקירי ירושלם ה' מהר"י אלישר ומוהר"א אשכנזי ז"ל בתשו' כי באה בס' בני בנימן סי' ל"ו ול"ז: ב שם אבל אם היתה נדה וכו'. היא סברת הרמב"ם ורבים תמהו עליו ע' ב"ש וח"מ כנ"הג הג"הט סק"ו יד"ח סק"ט והגהב"י סק"ו ובס' הון יוסף סי' ט"ז פלפול עצום בזה ומפשטייות דברי מרן נראה דדעתו לפסק כהרמב"ם כמנהגו וככללא דקי"ל סתם ואח"ך מחלו' הלכה כסתם וע"ע בסמוך: ג שם ש"ע וי"א דדוקא לענין שלא תגבה התוספת אבל לכל שאר הדברים היא כארוסה זהו דעת הר"אש ודעימיה וכמבו' בב"י דס"ל דכי איתשיל בש"ס דוקא לענין תוספת איתשיל אבל לשאר דברים ליורשה ולהטמה לא הרי היא כאשתו לכל דבר וכתב מרן בב"י דכיון דסלקא בתיקו מספקא לא מפקינן ממונא. ומינה דאם מתה תחתיו והוא תפוס בכתובתה זוכה הוא בירושתה וכן אם מת הוא ואתייא לגבות התוספת והיא מוחזקת זוכה היא בתפיסתה ע' ב"ש סק"ב וכ"כ להדייא מוהרש"ג בתשו' סי' ל"ו אך הפמ"א ח"א סי' קי"ד כתב דבכג'וד אף אם הבעל מוחזק אינו זוכה לגבי יורשי האשה דאינהו הוו ודחי ואיהו ספק עי"ד וכבר חלק עליו בזה ה' עדות ביעקב סי' כ"ט והק"מר בח"א דע"ב וע"ש מ"ש דלדעת הרמ"בם מט"עא ל"מ תפיסתו עי"ד וע' בס' שבט בנימן סי' רצ"ג:

ומהבימר דברי העדו"בי בשרשן ראיתי שחידש מדנפשיה טעם חדש שאין לזכות לבעל בתפיסתו בכה"ג משום דכי יקרב הבעל לומר קי"ל כהר"אש וסיעתו אשר אמרו דהבעיא אינה אלא לענין תוספת אך לשאר מילי כבר נגמרו הנישואין ואני מוחזק בנכסים ועליך הרא"ה דהלכה כהרמ"בם דהממ"ע וכי אתינן עליה מצד זה א"כ תטמא לה דאם אתה בעלה ליורשה אתה בעלה ג"ך להטמא לה וכ"ת ה"ן לא היא דאמנם כיון דאית לן ס' הרי"ף והרמ"בם דסברי דבעיין בכל מילי וסלקן בתיקו הרי ודאי דיש לנו לחוש ג"ך לס' זו של הרי"ף ורמ"בם דלא למיהב רשות כלל להטמא לה א"כ הרי חזר הדין למה שאמרנו בתחי' דיאמרו ה"ז בעלה ליורשה וליטמא לה דהוי מצוה לאו אתמהה:

לכן נלע"ד בפשיטו' כל כה"ג דנ"ד אפי' תפס מפקינן מטעמא דכתיבנא א"ד ז"ל:

ואחר הס"ר כרב גדלו דברים הללו אינם עולין להלכה דהיאך נוכל להוציא הממון מידו מכח דא"כ יהיה חייב ליטמא לה ומחמת ספקא דאורייתא דדינא הוי דניזיל לחומרא לא יניחוהו ליטמא לה ובעבור הפסד המעות זו לא שמענו וכבר נודע דגם בממונא דפתיך אאיסורא כגון רבית וכיוצא דהממון גופיה הוא ממון האסור עכ"ז המוח' אומר קי"ל ולא משגחינן אאיסורא דנפק מיניה וע' אמרות טהורות ריש סי' כ"ח דל"ו ע"א שכ"כ להדייא: ובר מן דין דבריו הנה הנם היפך תוספתא ערוכה פ"ב דיבמות דתמן תנינן אלמנה לכ"ג ג"וח לכהן הדיוט הרי הן כאשתו לכל דבר יש לה כתובה ופירות ומזונות ובלאות וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה יורשה ואינו מטמא לה הרי להדייא דאע"ג דזוכה בירושתה והיא גם היא זוכה בכתובה ובמזונו"ת עכ"ז אינו מטמא לה נמצא דלאו הא בהא תלייא.

ואנהירניהו לעיינין ה' שער המלך בדנ"ד ע"ג דגם התוס' ביבמות דפ"ט ע"ב ד"ה כיון סברי מימר הכי שוב הסכימו דלאו הא בהא תלייא דמצינו בנשאת ע"פ ב"ד דיורשה ואינו מטמא לה ותמה הרב עליהם דלמה לא נסתייעו מתוספתא הלזו וכיוצא בזה המצא תמצא בס' ערך השלחן א"הע סי' ץ' חו"סי י"א וע' עבודת השם חיו"ד סי' ט"ז. ד אלמנה דחדל להיות לה אורח כנשים ומידי עלותה לע"הק ירושלם טבלה קודם כניסתה לחופה ובבואה לע"הק הלכה והיתה לאיש מבלי שטבלה לדם חימוד להיותה חולה וביום הג' לנישואיה נלב"ע ויורשי האשה באים בטענה דכיון דנשאת בעודה נדה לא זכה הבעל והבעל משיב דהרי קנאה דבר תורה ובנדה דרבנן לא נאמר וע"ז מלכים מדיינים ירדו במצולות ים התלמוד והפוסקים לך נא ראה בס' הון יוסף מסי' ט"ז עד סי' ך'. ויצא הראשון הרב המחבר שם בסי' ט"ז בתחי' דבר הביא הך פלוגתא דהרמב"ם עם הרא"ש ואסיק הלכה לזכות הבעל כס' י"א שהביא מרן ושוב כתב ד' טעמים לזכות הבעל בירושה. הראשון שידע הוא שהיתה נדה וסבר וקביל וכההיא דכתב מור"ם בסוף הסי' דאם מודיעים אותו שהיא נדה ואע"פ כן כנסה לחופה הא ודאי קנויה נו. ב' דירושה לאו מחמת ביאה הוא דקני לה אלא מכח מחילה ומשעה שיצאה מביתה מחלה והביא ראיה מההיא דהב"ש בסי' נ"ז ושכ"פ הרמ"בם פכ"ב מה' אישות שמשתצא מרשות האב או שנוחו אע"פ שעדיין לא נכנסה לחופה הואיל ונעשית ברשות בעלה ירשנה דון מינה שמשעת שיצאה מביתה לבית בעלה זכה הבעל בירושתה ואף בלא חופה קונה ג' דלא בעינן ביאה אלא כדי לזכות במציאתה ובמעשה ידיה אבל לא לענין ירושה והביא ראיה מהירוש' אילין דכנסין ארמנאין בע"ש וכ' וכפי' הפ"מ ומראה הפנים שם וכתב מוהרימ"ט בחידו' למ' כתובות דצ"ז לפי שהאלמנה אין לה חופה ובשעת יחוד של ביאה הוא זוכה במציאתה וכו' ועל ארבעה דהא דבעינן ביאה היינו דוקא מדידיה לדידה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה אבל מדידה לדידיה בכל דהוא קנה וה"ט דמחמת חיבת נישואין גמרא ומקנייא וכו' סו"ד בהא סליקנא דחופת נדה הוי חופה ליורשה מהטעמים שכתבתי וכס' הי"א שהביא מרן וכיון דבנ"ד הוא תפוס לא מפקינן מיניה הוא ל ומצי אמר קי"ל כמ"ד דבעל יורשה עכ"ל ה"ן ארו"ך אליו והעתקתיו בעבור כי אין הספר מצוי בנקל:

ובטרם תדע ותנוח ותעמד על מאי דקשה דאיהו קאי ויתיב בארעא קדישא והיאך פסק את דינו לומר קי"ל נגד מרן אשר בזה כבר השיגוהו רבני דורו והציל עצמו וכמבו' בספרו (ואביאהו לקמן בסמוך) אדברה נא כי דבריו תמוהים ולא ירדתי לסוף דעתו דמשטחייות לשונו בהיותו נותן ג' וד' טעמים כאשר ירדף הקור"א לבבו יבין דהיינו להביא את דינו לכ"ע ולומר דאפי' הרמב"ם יורה דאי לאו הכי מה לו להרבות בטעמים ואטרוחי רבנן בכדי למה? דאם כונתו לזכות את הבעל מדין מוחזקות הלא כיון דהוי מחלוקת אי חופת נדה קונה יכול המוחזק לומר קי"ל אלא ודאי דכונתו דבג' או ד' טעמים הללו דאיתנהו בנ"ד גם הרמב"ם יודה ואם אמת היה הדבר הזה למה סיים בלשונו דכיון דבנ"ד הוא תפוס לא מפקינן מיניה הלא בלי תפיסתו זוכה הוא בדינו מהטעמים שנתן:

קושטא קאי דבטעמים שנתן לומר דגם הרמ"בם יודה לדידי נוטל אחת מבנתיים ואינו מפקפק דבכולהו תלתא אחריני מידי פלוגתא לא נפקא והראיה הראשונה שהביא מדברי ר"י הנה אמת דמדברי הח"מ והב"ש שם נראה בפשיטו' דבהא גם הרמ"בם מודה אמנם ה' פ"ת בסק"יב הביא חולקים דממ"ש הח"ץ סי' קכ"ד והפ"מא מבואר דס"ל דאף בזה פליג הרמ"בם ז"ל והראיה הב' מדברי הב"ש בסי' ז"ן שכתב דכל היכא דיצאה מרשות האב ו כנסה לרשות הבעל עיקר הקנייה הוי מטעם מחילה וא"ץ לא חופה ולא ביאה גם בזה הח"מ פליג ע"ז בהדייא וכתב בסי' זה סק"ב דלדעת הרמ"בם הא דמהני מסירה לשלוחי הבעל אף שמתה בדרך קודם החופה ה"ד שראויה לחופה ולביאה אבל אם היא נדה אף שנמסרה לשלוחי הבעל לא עדיף מסירתה לשלוחים מחופה גופה עי"ד ובזה אזדא לה גם הטעם הרביעי דכל שהיה מדידה לדידיה גם בכל דהוא קנה ונסתיע מדברי מוהרש"ך בסי' ז"ך דהא הח"מ גם ליורשה קאמר דל"מ דהוי מדידה לדידיה. נמצא דבתלת טעמי שנתן הרב בפלוגתא קמיירו לא נשאר רק ההיא דהביא מהירושלמי דמוכח מינה דבאלמנה דאין לה חופה הביאה אהנייא לזכות במעשה ידיה ובמציאתה אבל לא ליורשה דהתם א"ץ לביאה דמוכח מינה דה"ה לבתולה הביאה אינה אלא לזכות במעשה ידיה ובמציאתה:

איך שיהיה שפתי הרב ברור מללו דל"ד מאי דזיכה להבעל הי נו מטעם קי"ל ול הועלנו כלום בטעמים שנתו. והרב המל"יץ ז"ל בתשו' כי באה שם בס' טו"ב רמי ומקשי ע"ד דבא"י אינם יכולין לומר קי"ל נגד מרן ומ"ניר בתשו' סי' ח"י הציל עצמו בטוב טעם ודעת ובשתיים עלתה לו חדא דהאיכא ס' הפה"א והז"א תרוייהו רבנן קדישי תקיפי ארעא דישראל שכתבו דאין לסמך על כלל זה דסתם ואח"ך מחלוקת הלכה כסתם דיש ויש כמה מקומות היפך כלל זה וא"כ המוחזק יאמר קי"ל כהרז"א והפ"הא דס"ל דבכג"ד לא מקרי שהכריע מרנן. זאת שנית הביא לנו בד"מ משם מוהרמ"בח דהא דאמרי' דהסברא שמביא מרן בסתם היא העיקרית היינו לדון הלכה למעשה אבל אם המוחזק נשען על ס' י"א אין מוציאין מידו ושכ"כ ה' בעי חי בח"ב מח"המ סי' ק"י דקי"ד ע"ד יעו"ש ובסי' י"ט דמ"ב ובסי' ך' דל"ה ע"א: ה היכא דהנדות הוא מדרבנן וכגון כלה שנשאת תוך ז"ן שצריכה להמתין משום דם חימוד יודה הרמב"ם דחופה קונה כיון דאינו אלא חשש שמא ראתה. ב"ש סק"ב משם ה"המ וע' פ"ת סק"ד שכתב שנחלקו בזה ה' שע"המ עם מוהרח"א ז"ל ושדעת ה' שע"המ דלדעת הרמ"בם אין לחלק בין נדה דאורייתא לדרבנן והרב המלי"ץ ז"ל בתשו' כי באה בס' הון יוסף סי' טו"ב כתב דענין זה הוא מקצוע גדול אי אתי דרבנן ודחי לדאורייתא והאריך הרחיב והביא בידו תשו' הרדב"ז כ"י שכתב בפירוש דחופה כזאת קונה כיון שהיא ראויה מ"הת ומר הוא דקאמר דאילו היה רואה השע"המ תשו' הרדב"ז לא היה חולק על מוהרח"א אך הרב המחבר בתשו' סי' ח"י מדבר דברים טובים ונכוחים כלביא יקום ופרש כנפיו לארבע רוחות במקצוע זה אי אתי דרבנן ודחי לדאורייתא ולא נסוג אחור מכח תשו' הרדב"ז והעלה דמידי פלוגתא לא נפקא ועמ"ש בסי' י"ט וכ"ו:

ו שם בהגה אשה חולנית חולי מות וכו' מאחר שאינה ראויה לחופה אין בעלה יורשה. תשו' הרא"ש הלזו הביאה מרן ב"י בר"סי ץ' וע' טו"ז. ב"ש ח"מ בסי' זה סק"ד יד"א הגהב"י סק"ה. פ"ת סק"ח וה' הון יוסף שם בסו"סי ט"ז העלה דכל שהנכסים שלה ולא של אביה גם הרא"ש יודה דיורשה ולכל האופנים זיכה לבעל מטעם מוחזקות והרב המלי"ץ בתשו' סי' טו"ב כתב על תשובה זו דכיון דמרן ב"י השמיטה משלחנו לדידיה טעמא הוי משום דסותר את עצמו וא"כ אין ללמד ממנה כלום ועמ"ש הרב המחבר שם בסי' ח"י דט"ל:

תוכן העניינים

אבני האפוד על אהע

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה