אור ברסלב
אבני האפוד על אהע אה"ע › סימן לז

אבני האפוד על אהע· רבי דוד פיפאנו

אה"ע · סימן לז

סימן לו

א ס"ו ש"ע הוי ספק וצריכה גט משניהם. ע' ב"ש סק"ה דאם נמצאו לה אחר הקידושין סימני בגרות וידוע דהיו לה סימני נערות כשהיתה בת י"ב שנה אמרינן בזמן הקידושין היתה בוגרת. עמ"ש בזה אני עני לקמן סי' קס"ז בס"ד. ב ס"ח ש"ע מצוה שלא יקדש בתו כשהיא קשנה וכו' אי איכא איסור בדבר או הוי מלוה בעלמא ע' ח"מ ב"ש כנה"ג הגה"טו ס"ק ז"ט. יד"א סק"ז ובהגהב"י ס"ק י"ג רב אחד בתשו' מכתם לדוד חא"הע סי' ד' דק"ן ע"א והר"המח שם סי' ה' דהל"ג:

ג שם ש"ע עד שתגדיל ותאמר ב"פ אני רוצה. משמע דבעודה קטנה אפי' אמרה ב"פ אני רוצה ל"מ וכן הביא ה' שמחת יו"ט בסי' יו"ד דל"ו ע"ב משם א' מהקדמונים בשיטה לא נודע למי ועפ"ז השיג על הב"ח שכתב ליישב מאי דק' על פרש"י בההיא דסנהדרין דמ"ו ע"ב גבי המשיא בניו ובנותיו סמוך לפרקן ומר ניהו כתב לחלק בין קידושין לנישואין דנישואין עדיף טפי ועמדו לנגדו דברי הכנה"ג בהג"הט סק"ח ופלפל בזה ע"ע:

ד סי"א ש"ע קטנה או נערה שקדשה עצמה בלא דעת אביה או נשאת אינו כלום. בטרם תחי"יל הארש' מוכרחין אנו לומר דכונת מרן היינו דנתקדשה וגם נשאת שלא לדעת אביה ובא לאשמועי' דאפי' נשאת אינו כלום דאם תרצה לפרש תיבת או נשאת דהיינו שנתקדשה לדעת אביה אבל הנישו' היו שלא לדעת אביה ותיבת או באה לחלק הא תנינא חדא זמנא לקמן בסי"ג ולכן בודאי דתיבת או נשאת ר"ל אפילו נשאת ג"ך וכאשר פרשוהו האחרונים וכמו שיבא לקמן בע"הי:

והנה דין זה דמרן מידי פלוגתא לא נפקא ומוכרח אני להציע כאן סוגיית הש"ס ולשניות את הידוע ושורש דבר נמצא בקידושין דמ"ה ע"ב נתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת ואביה כאן ר"ה אמר אינה אוכלת (בתרומה) רב ירמיה ב"א אמר אוכלת ומפרש בגמרא דטעמא דר"ה דאמר אינה אוכלת דהאי דאשתיק מרתח קא רתח וטעמא דר"י דאמר אוכלת דמדאשתיק אתנוחי אחנח ליה תו איתא התם נתקדשה שלא לדעת אביה ונשאת שלא לדעת ואביה כאן ר"ה אמר אוכלת ור"י ב"א אמר אינה אוכלת. אמר עולא הא דר"ה כחומץ לשנים וכעשן לעינים השתא ומה התם דקידושין דאורייתא אמר"ה לא אכלא הכא לא כ"ש נראין דברי התלמיד אמר רבא מ"ט דר"ה הואיל ונעשו בה מעשה יתומה בחיי האב ופרש"י בחייו קדשה והשיאה עצמה שלא לדעתו כאילו היא יתומה והוא ראה ושתק או הפקיר זכות שיש לו בה אז שתיקתו הודאה דבשלמא נתקדשה לדעתו וניסת שלא לדעתו איכא למימר בחדא שתיקא מרתח קרתח אבל כולי האי לא שתיק ע"כ. והר"ן בחידו' על הרי"ף כתב דאיכא מ"ד דק"יל כר"ה דהוא רביה דר"י ב"א ואע"ג דאמר עולא נראין דברי התלמיד הא רבא מפרש טעמיה דר"ה הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב הילכך נישואין גמורין הוו ויורשה ומטמא לה דהא אכלה בתרומה דהוא איס"ור דאורייתא אבל מדברי הרמ"בם בפ"ח דתרומה נראה דק"ל כעולא דאמר נראים דברי התלמיד עכ"ד ובמה שסיים דדעת הרמ"בם לפסק כר"י וכדאסיק עולא דנראים דברי התלמיד והיינו לומר דאינה מקודשת כלל ומש"וה אינה אוכלת מצינו לאבי התעודה הרש"בא באלפיו סי' אלף רי"ט דכתב להיפך בדעת הרמ"בם וז"ל והרמ"בם ז"ל כתב שאם נתקדשה שלא לדעת אביה בזו חוששין ודאי שלא תצא אלא בגט דלא נדחו הא דרב ושמואל אלא בנתקדשה לבד אבל נתקדשה שלא לדעת אביה ונשאת שלא לדעת אביה ודאי חיישי' שמא נתרצה האב וצריכה גט ומיאון ע"כ וכאשר ירדף הקורא' בתחילת דבריו יראה שט"ס נפל וצ"ל נתקדשה שלא לדעת אביה ונשאת שלא לדעת אביה דבנתקדשה לבד ליכא מ"ד דבעייא גט והוא פשוט. ובאמת שלא מצינו להדייא להרמ"בם שכ"כ בשום מקום:

ואני אתן את פני ברמ"בם פ"ח מה' תרומות ושם אני רואה דהרמ"בם בדין י"ו פסק רק לפלוגתא קמא דנחלקו ר"ה ור"י בנתקדשה לדעת אביה ונשאת שלא מדעת אביה ופסק כר"ה שאינה אוכלת בתרומה שאם מיחה תעשה זרה למפרע וזה שרואה ושותק כועס הוא לפי שנשאת שלא לדעתו ע"כ. אך פלוגתא תניינא דנחלקו אי אמרינן בתרי זמני קידושין ונישואין מרתח קא רתח בזה לא דבר הרמ"בם ואנה מצאו הנהו תרי גברי רברבי הר"ן והרש"בא דעת הרמ"בם בזה ומהיכן ידעו מאי דעתו. ועל תשו' הרש"בא יכולני לפטר דט"ס נפל וצ"ל הרמ"בן בנין (ושו"ר לה' ב"ש שהעתיק הרמ"בן) אך דברי הר"ן לא ידעתי מה הלשון אומרת דמדברי הרמ"בם נראה דפסק כעולא דאין רמז בדבריו:

איברא דהכ"מ ז"ל שם בפ"ח דתרומות כתב כדברי הר"ן בדעת הרמ"בם ואת העודף לא בלשון נראה אלא בלשון ודאי שכתב שם ובמחלוקת הג' פסק כעולה דאמר נראין דברי ר"י וא"עג דרבא מפרש טעמא דר"ה סובר רבנו דלאו משום דסבר כוותיה אלא כי היכי דלא להוי טועה בדבר פשוט ע"כ ומדעתי כי קשה ולא זכיתי להבינו מי הכניסו לתגר זה ואנה מצא דהרמ"בם פסק להא דעולא כי היכי דדחיק ומוקי בדעת הרמב"ם דרבא לפרש דברי ר"ה בא ולאו דס"ל כוותיה. ולא זה בלבד אלא דנראה דמרן מוהרי"קא סותר את עצמו דבב"י פה אחר שהעתיק דברי הר"ן כתב ובדברי הרמ"בם בפ' הנזהר כגירסת הר"אש והיינו דקודם לכן הביא דהר"אש לא הוה גריס בש"ס הפלוגתא תניינא דר"ה עם ר"י ומאחר דלא נצטייר לפני אור עיניו של הרמ"בם מחלוקת זה דר"ה ור"י איך הפה יכולה לדבר דפסק כר"י וע"כ יאמרו המושלים רבי לא שנה ר"ח מנ"ל. שוב אחר החיפוס ראיתי לה' מגילת ספר חלק לאוין דק"מח שנרגש על מרן ב"י דסותר את עצמו וכתב דמ"מש הרמ"בם לשון אע"פ שקדשה אביה אינה אוכלת בתרומה מוכח דפסק כר"י ע"כ יעו"ש. איך שיהיה לא יצאנו מהמבוכה בדעת הרמ"בם למען דעת מאי דעתו בבירור ונשאר לנו ס' הא כא מ"ד שהביא הר"ן דפסקי כר"ה דנתקדשה ונשאת שלא לדעת אביה קידושיו קידושין וכ"ד הרש"בא בתשו' הנז' דנגרר בתר דעת הרמ"בן והרי"בש בסי' קצ"ג כתב דכן דעת ר"ח דהוו קידושי ודאי וכ"ד הרש"בץ בח"ג סי' קע"ח והרש"בש בנו בסי' תק"עד רמזם הי"דא בהג"הט סק"ב וקיהבי טעמא למלתייהו דבשתיקה אחת אמרינן מרתח קרתח חבל בתרי זמני לא אמרינן שישתק כ"כ והן הנה דברי רבא בש"ס ליתובי דעתא דר"ה ואחד הבן ואחד האב לא בא בפיהם דברי הש"ס רק פסקו כן מבלי עלות על שפתם טעמא דש"ס (וזאת אות ומופת דאינהו נקטי בדעת הרמב"ם דפסק כר"ה ודלא כהר"ן והכ"מ שם דס"ל דפסק כר"י דאי הכי איך פסקו את דינם בסכינא חריפא היפך דעת הרמב"ם דהוא מארי דארעא דדהו מבלי עלות על שפתם דבר כזה) ולעומתם קאי מרן בש"הט דס"ל דאפי' נתקדשה ונשאת שלא לדעת אביה אע"ג דאיכא הכא תרי זמני שתיקה הקידושין אנן כלום וכדאמרן ותבט עיני להב"ש בסק"א שהצ"ע על מרן ז"ל איך פסק בפשיטות דלא הוו קידושין היפך דעת הפוס' הנ"ל ואף גם זאת תמה במ"ש הרב"י דלהרא"ש הי"ל גירסא אחרת בש"ס דמנ"ל הא אלא נראה דגירסתו כגירסא שלנו בש"ס וכו' עי"ד והן לצדק דקושייא קמייתא קשיא אבל במה שהשיג על הרב"י דמנ"ל עני אומר דתרוייהו דינא קבעו דהמדקדק בדברי הב"י כשהביא לשון הרא"ש סיים וכתב ולכך לא כתב הרי"ף הך פלוגתא דר"ה ור"י (דהיינו פלוגתא קמא) משמע מזה דליכא בש"ס אלא חדא פלוגתא ובעבור זה קאמר מר דהיה להרא"ש גירסא אחרת בש"ס אבל בהרא"ש שלפנינו כתוב ולכך לא כתב הרי"ף הנהו תרי פלוגתייהו דר"ה ור"י ע"כ מוכח דהיתה לפני הרא"ש כגירסא שלנו ומ"מ בין הכי ובין הכי לא גילה דעתו הרא"ש בזה וע' בא"הט ס"ק י"ד מ"ש בזה:

ואילו לא היה אלא דעת מרן לבדו הנצב נגד כל הראשונים הנ"ל הייתי אומר דאין כאן מחלוקת ומר אמר חדא ומ"אח ולא פליגי דהראשונים הנז' קיימי על שיטת הש"ס דאיכא שמיעה בנתיים דנתקדשה ושמע אביה ואח"ך עמדה ונשאת ושמע אביה דבהא נחלקו ר"ה ור"י אי בתרי זמני אמרינן דשתיקתו הוי דמרתח קרתח או פייוס ופסקו הפוס' כר"ה דבתרי זמני לא אמרינן דרתח אלא דודאי נתרצה. אולם מרן הקדוש בשלחנו מיירי היכא דליכא שמיעה בנתיים רק דבפ"א שמע דבתו נתקדשה ונשאת דכיון דליכא אלא חדא שמיעה אמרינן מרתח קרתח ואין הקידושין מועילין וחילוק זה הנה בא בתשו' הרש"בץ סי' קע"ח שם אשר לפי חילוק זה נתפשטו כל הקמטין. אך כיון דאכתי מידי פלוגתא לא נפקא. לא הועלנו כלום אביו הר"אש וכו' והאמת דהאיכא הר"ן ומוהרם אלשקר דהבינו בדעת הרמ"בם דס"ל דאין כאן קידושין וכנז'. מצורף לזה. דהרש"בץ גופיה שם שכתב דבנתקדשה ונשאת שלא לדעת האב דהקידושין חלין סיים וכתב דמ"מ אין דעת הרי"ף ז"ל ברור בזה. אשתכח השתא דהיכא דהנתקדשה ונשאת בלתי ידיעת אביו אע"ג דהיתה שמיעת האב בנתיים ושנתק בתרוייהו עכ"ז מידי פלוגתא לא נפקא והרי היא ספק מקודשת:

ה שם ש"ע ואפי' נתרצה האב בפירוש אחר הקדושין. זוהי ס' הרי"ף ורבים אשר אתו דס"ל דלא מהני רצוי האב ואפי' נתרצה בפירוש אך אם בשעת הקידושין נתרצה האב אי מהני לדעת הרי"ף ודעי' במחלוקת הוא שנוי בין הר' והריב"ש וכמ"ש בב"י. ומ' כנ"הג הגהב"י ס"ק י"ט שהביא משם מוהרימ"ט בחידו' לקידושין על הרי"ף דהאריך בס' המפרשים והכריח דריצוי מעיקרא מהני גם לס' הרי"ף ודעי' וע' יד"א ס"ק ח"י מה שרמז לזה וע' אמרות טהורות מה שפלפל בדברי מוהרי"מט והר"ן. ורב אחד בתשו' כי באה בס' מכתם לדוד א"הע סי' ד' עמד בזה באורך והעלה דלכ"ע ריצוי דמעיקרא הוי ריצוי ומיהו בעינן שעשה מעשה הניכר דשמח וכגון שאכל מגדנות וקבל ברכות הנצבים עליו שהיו אומרים לו בס"ט וכמ"זט והסכים עמו ה' המחבר שם:

כל שהאב עמד לימין בתו הקטנה בשעה שנתקדשה ואחר שקדשה טעם אחת נפל מידה הטבעת והמקדש ואחיו חפשו אחר הטבעת עד שנמצא וחזר וקדשה והאב עודנו עומד שם אין לך נתרצה האב גדול מזה. הרב הנז' בתשו' מכ"תל שם: ז שם ש"ע וי"א שאם נתרצה האב כששמע הוו קידו' משעת שמיעה. הבא"הג רמז דזוהי דעת הטור בשם אביו הרא"ש וכו' והאמת דכ"כ הרב זל דה"ראש והר"מה אמרו דבר אחד אבל כשנדקדק נראה דאין כן דעת הטור וז"ל קיצור פסקי הר"אש בפ' האיש מקדש סי' ו' קטנה או נערה שקדשה עצמה בלא דעת אביה אינו כלום וכו' ואפי' נתרצה האב אח"ך וכ"ש אם מת ע"כ מבואר שדעתו כדעת הרי"ף וכבר ידוע דפסקי הר"אש עשאם בנו הטור ומי לנו בקי במילי דאביו יותר ממנו ומוכרח דהבין דמ"ש בפסקיו דתמה על רב אלפס היינו דתמה עליו אבל לענין הלכה אה"ן דס"ל כוותיה ולפ"ז מ"ש בטור דא"א הר"אש תמה על הרי"ף שכתב אפי' נתרצה האב וכ"כ הרמ"ה וכו' ואם נתברר שנתרצה כששמע הוו קידושין משעת שמיעה וכו' אינו מדוקדק דמשמע דהר"מה והר"אש כחדא אזלין וכחדא שריין וכמו שהבין הר"בי ז"ל ולפי דעתו בסידור קיצור פסקי אביו הרא"ש הא ליתא דאילו הר"אש לא אמרו אלא בדרך תמיהה ולעיקר הדין ס"ל כהר"יף ואילו הרמ"ה פליג עלייהו בהחלט ואף גם זאת על הרב"י נמי היה קשה שהשוה דעת הר"אש לדעת הר"מה וכ"מש דאכתי גבא טורא בינייהו דלדעת הר"אש כל שנתרצה האב הוו קידושין למפרע משעת נתינה וכמ"ש בפסקיו סי' ו' ואילו הר"מה ס"ל דחיילי הקידושין משעת שמיעה משמע דלא חיילי מקודם וכמ"ש ה' ב"ש בס"קיח וכבר ראיתי להכנ"הג בהג"הט סק"טוב שהביא משם מוהר"שך שכתב דתיבות משעת שמיעה הכתו' בדברי הרמ"ה הם ט"ס דגם דעתו הוא דחיילי למפרע וע' יד"א ס"ק טו"ב והרב אמרות טהורות דנ"ט קיים הגרסה ופרשה בדוחק דגם דעת הרמ"ה הוא דחיילי הקידושין למפרע ע"ע:

ח סי"ב ש"ע קטנה שקדשה עצמה למי שגילה האב וכו' הרב"י כתב על דין זה שהוא מדברי הר"מה ורבים קמים עליו דהיינו עובדא דתלמודא קידושין דמ"ה בההוא גברא דהוה אמר לקריבאי דנחלקו אביי ורבא. ע' ב"ח. ח"מ.

כנ"הג הגהב"י ס"ק כ"ד. יד"א ס"ק כ"ג. רב א' בתשו' מכת"ל סי' ד' וה' מכת"ל שם ירד להציל למרן ב"י וכתב דאינו ענין דין זה לההיא עובדא דהתלמוד ועובדא דתלמודא השמיטוהו הפוס' ואין לנו עליהם אלא תרעומת יש"ב וע' אמרות טהורות ד"ס:

ט סי"ד ש"ע ומ"מ אין לאוסרה עליו משום דתחשב כפנויה ועומדת אצלו בזינות. הרב מנחם מיוני הביאוהו התוס' בקידושין דמ"ה ע"ב כתב דאסורה להיות אצלו שמא קדשה אביה במקו"א וחלק עליו ר"ת והובא בב"י. וכתב ה' חק"ל בא"הע סי' כ"ה וז"ל וכשאני לעצמי תמה הדבר להתיר במקום ערוה דעם שר"ת והר"אש והטור מתירין הנה ראיתי בחידושי הרמ"בן והריטיב"א וה"רן בהלכות הביאו מחלוקת זה והעלו דראוי להחמיר ואיך אנן יתמי דיתמי לא ניחוש להחמיר במקום ערוה ע"כ ואין בידי חידושי הרמ"בן והריט"בא שציין כי אני רואה מבוכה בזה דהיד"א בהגהב"י ס"ק נ"ב הביא משם התשב"ץ בח"ג סי' קע"ח שכתב משם הרמ"בן והרש"בא דהסכימו לדעת התוס' דלא חיישי' שמא קדשה אביה. ובאמת דהכי כתיב בתשו' הרשב"ץ בשרשה. איברא דבח"ב סי' פ"ו כתב להדייא היפך זה וז"ל והרמ"בן חוכך להחמיר אם האב הוא חי עי"ד והרגשה זו הבליעה בנעימה היד"א שם במ"ש וע' בח"ב סי' פ"ו ומי שיש בידו הספרים הנז' יעיין הדברים בשרשן וידע דבר מי יקום וע' רוח חיים אות ב':

י סכ"א ש"ע האב שאמר קדשתי את בתי וכו' אסורה וכו'. ה"ד כשאמר קדשתי את בתי בפני פ"ופ אבל אם אמר סתם קדשתיה ולא פירש לפני מי ומי ועתה אין האב לפנינו לשאל הבת מותרת מוהר"י סאמון זל בתשו' כי באה בס' חקרי לב א"הע בהשמטות סי' פ"ג. מיהו הרב המחבר שם בסי' פ"ד חלק עליו וכתב דאפי' לא אמר בפני עדים עכ"ז אסורה והגם שמצא עזר לס' מוהר"ים מתשו' ה' פני יהושע א"הע סי' י"א עכ"ז זו הלכה העלה דס' ה' פנ"י היא יחידאה דהח"מ והב"ש והטו"ז ומוהרי"בל קיימי לעומתו יעו"ש:

י"א חזר האב ושדכה לאחר באמרו שמה שאמר בתחילה שקדשה היה שקר ודבר כזב ונתן אמתלא דמה שאמר בתחי' שקדשה היה להתפאר מותרת לשוק. מוה"רי סאמון שם והרב המחבר שם בדק"עט ע"ד הסכים עמו לזה בצירוף דכיון דמתחי' אמר סתם קדשתיה והוא יכול לפרש דבריו לומר דהקידושין לא היו בפני עדים יש להתיר יעו"ש וע"ע יד"א סי' מ"ז הגה"טו סקי"וד:

י"ב סכ"ח בהגה ול"ן דדוקא תכ"ד וכו' כונת מו"רם מבוארת דכדי שלא יסתר הדין שכתב מרן בסעי' כ"ה בשם הר"ן הוכרח לאוקמי דהיינו תכ"ד וכו' וע' ח"מ ס"ק מ"ה. יהב"ש בס"ק נ"ב הביא דעת הלבוש והט"וז דאפי' לאחר כ"ד וע' יד"א הגה"בי סק"ד מה שרמז בזה. פ"ת סק"יד. מוה"רי סאמון בתשו' חק"ל סי' פ"ג דק"עו והרב המח' שם סי' פ"ד דק"עז:

תוכן העניינים

אבני האפוד על אהע

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה