אבני האפוד חלק ב· רבי דוד פיפאנו
סימן קסט
א ס"א ש"ע מצות חליצה בג' דיינים. בפירוש ס' חליצה למרן ז"ל באו"ח על ההיא דאמרי' שלא יהא שום א' פסול כתב וז"ל פשוט הוא מאחר שהחליצה הוא דין וזהו שכתב הטו' שמצות חליצה בג' דיינים ועוד לו שם באות י"ח וכ"כ בב"י על לשון הטור. וק' אנא מצא שהחליצה הוא דין כדי שנאמר שבעבור זה צריך ג' הלא ביבמות דק"א ע"א נאמר בטעם רבנן דמצרכי ג' משום דאמר קרא ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים והרי כאן ב' ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי דטעמא הוא דגלי קרא אל הזקנים ולא משום דחליצה הוי דין. וראיתי ל"ר המאירי בנימוקיו ש"כ וז"ל מ"ח בג' דיינים משום דכתיב ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים ואין זקנים פחות מב' ואחר שאמר הזקנים וכן שאמר השערה שהוא מורה מקום ישיבת ב"ד אלמא לב"ד אנו צריכין ואין ב"ד פחות מ"ג מוסיפין עליהן עוד אחד מבואר דמתיבת השערה למדנו שהחליצה הוא דין מדהוצרך לב"ד וכי תימא א"כ למה הוצרך תיבת הזקנים והלא מתיבת השערה יוצא שצריכה ב"ד י"ל דאילו לא היה תיבת הזקנים הו"א דאע"ג דהוי דין מ"מ בדין גופיה אם אם הוא מומחה או קבלום עליהם מהני לזה באו שניהם דמתיבת זקנים נפקא דבעינן ב' ומתיבת השערה ילפינן דבעינן ב"ד שלם דהיינו ג' ודוק. נמצינו למדין דחליצה הוא דין בעבור דאמר קרא השערה וצדקו דברי מרן ב"י דנקט טעמא דחליצה הוי דין.
וחזה הוית לה' שד"ח במע' חליצה סי' ג' או"א דהיטב חרה לו על ה' ישועות יעקב דקא יהיב טעמא על מאי דבעינן ג' דחליצה חשוב דין וכתב עליו וז"ל לא ידעתי מי ומי הם הפוס' שכתבו טעם זה כי בדברי הרי"ף והרא"ש והרמב"ם וריב"ה ומרן בש"ע לא ראיתי שום רמז מזה ומשמעות הש"ס ר"פ מ"ח היינו משום דכתיב הזקנים ואין ב"ד שקול וכ"כ הרבנים פרישה והלבוש ע"כ ודבר תימא על עינא דשפיר חזי דלא ראה דברי מרן גופיה בב"י ובפירוש ס' חליצה שכתב להדייא כן וס' פרישה אין עמדי כעת ומה שהביא משם ס' מצות חליצה דעיקר הטעם דבעינן ג' הוא משום דכתיב זקנים והכריע כן מדלא מהני יחיד מומחה וכן מדלא סגי בב' אפי' למ"ד ב' שדנו דיניהם דין וכו' גם הספר הזה אין עמדי ולא ראיתיו עד הנה ולפום ריהטא נעלם ממנו דברי ה' המאירי שכתבנו לעיל. אך מה שהשיבו לה' ישוע"י דמדבריו משמע דמאי דמצריכינן ג' הוא תקנתא דרבנן ומסתמייות הש"ס הוא דמדאור' בעינן ג' ע"ש טעמו ונימוקו עמו. והנה הטור סיים בלשונו כשרים וכ"כ הרב"י שלא יהיו קרובים ושלא יהיו בעלי עברה וכבר בא בש"ע ס"ב נמצא א' מהם קרוב או פסול וטעמא דחליצה הוייא דין וכדאמרן בתשו' שהשבתי ברחמים התרע"ה והיא בסי' ז' עמדתי על איש שנכשל בעברה שיש בה ס"ס אם הוייא עברה אי כשר לחליצה והעלתי דהוא כשר עש"ב.
ב ס"ב ש"ע נמצא אי מהם קרוב או פסול. אם פיסולו של הדיין הוי מצד קורבא דרבנן או מצד עברה דרבנן אפ"ה פסולה בדיעבד כ"ן להוכיח מההיא דהתה"ד סי' רפ"ז על ב' דיינים שפסולים שנשואים ב' בנות אחים דעיקר פיסולן אינו אלא מפני מראית העין דלכתחי' יש להקפיד אבל בדיעבד לית לן בה מבואר דאם היו פסולין מדינא אפי' מדרבנן חליצתה היתה וכמו שכן מצינו לה' הלבוש ברסי' זה שכתב להדייא דאפי' ב' מהם נשואים שתי בנות אחים לא יהיו זה עם זה דלגבי איסו' לא מכשירינן תרי בעל כאשתו אפי' בדיעבד ומפרש לה ה' עבודת השם באה"ע סי' מ"ה דרצה להחמיר מכח ס' הרי"ף ז"ל הביאה הטור בסי' ל"ג דס"ל דאפי' לגבי ממונא אמרי' תרי בעל כאשתו אפי' ב' בב' ע"ע וה' עה"ש הרבה עליו רעים לסברת הלבוש דבכה"ג אפי' בדיעבד פסול החליצה ע"ע אך יש לדחות דכיון דלס' הרי"ף קורבת אישות וחיתון הוי דאוריתא כל שאנו באים לחוש לדעתו דס"ל דגם תרי דאורי' ולכן הוא דבדיעבד פסולה אכן כשיהיה האופן דהוי פיסול דרבנן גמור אפשר דבדיעבד כשרה וצריך להתיישב בדבר ולחפש בספרים.
ג ס"ג ש"ע לכתחילה מצוה שיוסיפו ב' על הג'. הטעם הוי לפרסומי מלתא וכמ"ש בפי' ס"ח ס"ט והק' בס' תורה תמימה ס' כי תצא פסקא כ"ה אות קכ"ה דבכמה דוכתי בש"ס מצינו דגם בשלשה הוי פרהסייא. ואי בעינן פרהסייא כמשמעו בכמה מקומו' מצינו דאין פרהסייא פחות מעשרה והצ"ע עי"ד,
ואם רוצים ת"ח לישב בחליצה יותר מג' דיינים מלבד הנוספים יכולין ובלבד שלא יהיו פחות מט' ויותר מג'. יאודה יעלה סי' קס"ד עי"ש מלתא בטעמא.
ד סי"ד ש"ע צריך שידעו וכו' ושהביאה ב"ש אחר שהגיעו לזמנים אלו וכו'. אפילו עברו רוב שנותיה צריכה בדיקה. ופוק חזי מאי עמא דבר דבכל בתי דינים בודקין גם הזקנות יאודה יעלה סי' קס"ג
ה ס"א ש"ע אין סומכים במנין השנים ע"פ קרובים וכו' ע' פ"ת סקי"ג מאש משם ה' נוב"י שחולק ע"ז וע' מחנה חיים ח"ב אה"ע סי' מ"ט מ"ש ע"ד והעלה דדברי הש"ע נכונים. וע' לידי"ן הרב בצ"ע נרו בתשו' כי באה בס' משה האיש הנד"מ סי' ט"ז מ"ש אי נאמר זה אפי' להחזיקו בקטן דמסייע ליה חזקת קטנות יש"ב.
ו שם ש"ע י"א שאם הוחזק בעיני השכנים שלא ע"פ האב וכו' נאמנין וכו'. בזמננו שמחוקי המלכות צריכין לכתב בס' הזכרונות (מטריקא) כל הנולדים זכרים ונקבות כאיזה ימים אחר שנולדו ושם כותבים באיזו שנה ובאיזה חדש וביזה יום נולד כל אחד ועליהם סומכים כל הערכאות בכל עניינים שונים כי הספרים והסופ' נאמנים הם יש לעיין אם יש לסמך ע"ז גם לענין חליצה שמשם מתברר היטב באיזו שנה ובאיזה יום בחדש נולד ואף להנך דסברי דחליצה הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות מב' כיון שנתברר האמת וכי גרע זה מהוחזק בשכנותיה וכו' ה' שבט שמעון ד"פ ע"ד ואין זה ענין למ"ש בכנה"ג הגה"ט ס"ק מ"ו משם המ"ץ בח"א סי, ס"ו דעדות שבשטר ל"מ לעדות השנים דערכאות שאני דעל פיהן נעשים כל העניינים עונשין ומו"מ וכיוצא
ז סי"ח ש"ע יהיו בו שתי רצועות לקשרו וכו'. בענין תפירת הב' רצועות דבאזמיר נוהגים לתפרם אחת למעלה מצד ימין בתחילת המנעל ואחת למטה מצד שמאל בסוף אוזן המנעל היתה מבוכה גדולה בין רבני הדור דתרי מנייהו רבנן דפקיעי שמייהו מעיר אזמיר היו רוצין לשנותו ומו"ה מוהריק"ו ז"ל נדרש על זה מאת מוה"ר מוהר"א פאלאגי זצ"ל ככתוב בס' כוכב מיעקב סי' י"ח והעלה דאין לשנות דהמנעל עשוי כמשפט וידי"ן המגיה נר"ו רמוז שם דבסו"ס שמו אברהם ח"ב נדפסו דברי כל רבני הדור שעמדנו ע"ז לך נא ראה כי אמ"א.
ח סט"ז בהגה נהגו לחלץ לכתחילה וכו' וגם שהוא מב' חתי'. ע' מ"ת סק"ך מ"ש משם הג' חת"ס בח"ב סי' קי"ב על מנעל העשוי מ"ג חתיכות וחכם א' אמר שכל החליצות שנעשו במנעל זה פסולות ומר הוא דקאמר שאין בדבריו ממש ושהוא מתיר לכתחי' עי"ד וכן מצאתי לה"ג מוהר"ם בנעט בס' גדולת מרדכי סי' ל"ב שעמד בזה ואפשר ששני הנשיאים הס המדברים על נדון אחד וז"ל שם על מנעל הנעשה משלשה חתיכות פסק רב א' דכיון דאפשר לחלץ שנית מקרי לכתחילה ואני השבתי דמו' לחלץ שנית ואפי' גבי גט היכא שכבר נכתב כ"ש כשניתן מקלין בהרבה דברים ע' ב"ש סי' קמה סק"ה וט"ו וכ"א וקר"ו סק"ה ח"מ ס"ק כ"ד הביא דברי התה"ד דהוי זילותא דב"ד וכו' וכ"ש בנ"ד דאף לכתחי' ש"ד לעשותו מחתיכות הרבה וכו' וא"כ מאין הרגלים לחלק דמ"ג חתיכות פסול לכתחי' דח"ל ג' או ב' וכו' ומש"ש בנ"ד דאיכא חששת לעז וזילו' דב"ד וח"ו לערער על הרב שנהג לחלץ במנעל הנ"ז וכו' עש"ב.
ט סכ"ב ש"ע בסנדל שאין לו עקב חליצתו פסולה. ב"י עקב היינו מה שאנו קורין שואילה וכמו שפירשי' בש"ס וע' בקונט' המילואים אות א' וע' עולת שמואל (קונפורטי) א"ע סי' ו' שכתב וז"ל בענין מנעל של חליצה שהוא צר מאד עד שהעקב עולה למעלה מאחוריו ואינו ניכר שהוא עקב קשה וכו' יש להחמיר שלא לחלץ לכתחיל' במנעל זה מכיון שאינו בולט ועולה למעלה מהעקב ע"כ ולא יכולתי לצייר אופן זה דכשנאמר שהמנעל הוא צר ולא יכיל הרגל איך איפשר שיעלה העקב דהיינו השאילה למעלה מאחוריו אדרבא הרגל עודף אם לא שנאמר דהרגל הוא צר והמנעל הוא רחב דכשמכניס הרגל הוא עודף מהמנעל ועולה העקב דהיינו השואילה למעלה מאחוריו והלשון דחוק וגם צ"ל דיכול להלך בו דאל"ה פסול מצד זה וק"ל.
י סכ"ג שע' מנעל של עכו"ם וכו' ע' ב"ש ס"ק כ"ב שכתב הטעם שאינו שלו. ועיין מצפה אריה תניינא סי' נ"ב מה שתמה ע"ד וע' במזכרת החליצות שלי סי' ז'
י"א סכ"ה ש"ע איטר ברגליו וכו'. בנד' אוט"ו הבאתי משם ה' עבודת השם סי' מ"ו דמשיש לו אח קטן ממנו עשו מעשה רבני שלוניקי שיחלץ הקטן. עתה ראיתי בתשובות מוהרש"ם ח"ב סי' י"ז שכתב וז"ל ובעיקר הדין אם האח הגדול הוא איטר ויש לו אח קטן ע' תשו' רע"א מ"ת סי' מ"ג שפקפק הרבה ביד הב"י והעלה שיחלץ האיטור בב' רגליו ואח"ך יחלץ גם הקטן וכו' אבל בתשו' מוהר"ם שיק אה"ע סי' קמ"ט פסק כה' נוב"י שיחלץ רק הקטן וע' תשו' ברכת יוסף אה"ע סי' ק"ה שפסק שהגדול איטר יח"ץ ובפארסאם צריך להמתין על הקטן שיביא ב' שערות גם הנו"ב מודה לזה עש"ב וע' במזה"ג אשר לי סי' ב"ך.
י"ב סכ"ט ש"ע מלמדין אותה ואת היבם לקראת וכו'. אם האשה והיבם יודעין לקרא א"ץ שיקראו אותם אחר. כ"כ במזכרת החליצות שלי סי' כ"ג ולאפוקי ממאי דמשמע מהירושלמי.
וי"ב שם ויקראו אותה. הגם דמכמה דוכתי נראה דגוף הקריאה מאן יבמי וכו' הוא מה"ת אעפ"כ אפשר לומר דכ"ז אם אירע המעשה כמו שנכתב בקרא דהיבם רוצה לעגנה והיבמה מוכרחת לבא לפני ב"ד לקובלנא אבל לפי מנהגנו דלא נהגינן ליבם כלל רק לחלץ והיבם והיבמה שניהם באים אדעתא דחליצה אפשר שאין הקריאה הזאת מה"ת רק מתקנת חכמים וכ"ן מתשו' הרא"ש שהובאה בב"י סי' קס"ט גבי נשים שמן הדין חולצות ולא מתיבמות דמשמע דהקריאה היא משום לא פלוג אך מדברי תשו' הרמב"ן שהביא שם בסמוך משמע שהיא גזה"כ בכל מין חליצה. הג' שיבת ציון בסי' צ"ח ע"ש באריכות.
י"ב ס"ל ש"ע וידחק רגלו בקרקע וכו'. אי דחיקה זו הוייא מדאורייתא או מדר' ע' שד"ח כללים מע' החית כלל ל"ב.
י"ג שם הכל בידה הימנית. בס' תורה תמימה ס' תצא סי' כ"ד אות קמ"ח הכריע מההיא דיבמות ק"ה ע"א דגדמת חולצת בשיניה דלא בעינן כלל יד ימין ומשמע דיעב' אינו מעכב עי"ש ואין כל חדש דהן הנה דברי התוס' ביבמות ק"ב ע"א ד"ה ואע"ג וע' בפי' ס' חליצה סי' מ' שבא הכל מפורש ומה שעשה מחלו' בין הירוש' ובבלי הוא ללא צורך דגם הירוש' לא קאמר לעיכובא וע' בנד' אות י"ט.
י"ד שם ותחלץ כל המנעל גם בידה הימנית. אם היבמה יש לה מכה או מכוה בידה הימנית ומכוסה במנעלה וא"א לה להסירו אם בכל זה תחלץ בימינה או בשמאלה או לא תחלץ כלל וכו' ע' בלבוש סל"ה שכתב דילפינן כל מעשיה ממעשה היבם לפ"ז כמו ביבם חליצה פוסלת ה"ה גבי דידה ואפשר דזה הוי כדיעבד ולדעתי תחלץ במנעלה דלס' הרי"ף והרמב"ם לא בעו כלל שתחלץ בימין. אך ע' בריטב"א יבמות על דק"ב ד"ה או"ד דמדבריו מתבאר דאצלה אין חליצה פוסלת. ה' שבט שמעון דכ"ג ע"א וע' בנד' אות י"ט וע"ע שד"ח מע' חליצה סי' א' אות כ"ט הפוס' שרמז אי חליצה פוסלת בידי האשה וע' תורה תמימה אות קמ"ח שהבאתי בסמוך דפשיט"ל דבדיע' לא מעכב שתהא חליצה בימין.
ט"ו סל"ד ש"ע היתה רגלו עקומה לאחור וכו'. יבם שכרעיו עקומות עד כשמהלך נראה כהולך על אצבעות רגליו אך על הרוב דורס רגלו בקרקע ויכול לנעץ עקבו בקרקע ככל אדם כשר לחליצה. רבני אזמיר הו"ד בס' שמו אברהם ח"ב ס' כי תצא אות שנ"ב.
ט"ז סל"ז ש"ע היה לבוש ב' מנעלים וחלצה וכוי. ע' מה שפלפל בזה ה' מאמר המלך ה' שאר אבות הטומאות דע"ג ע"ג.
טו"ב סל"ח ש"ע ואם לא ראו הדיינים כשיצא הרוק מפיה כשרה. האחרו' נחלקו בזה. וע' תורה תמימה ס' תצא סי' כ"ה אות קל"ט.
י"ה אירע מעשה שהחלוצה מפני עגמת נפש לא מצאה די רוק בפה ושלחוה הדיינים חוצה לשאף מעט רוח כדי שמתוך כך תמצא רוק ונתאחר שובה איזה זמן ובין כה ישב החלוץ שלוף רגל ונסתפקו הדיינים אם יוכל החלוץ שוב לנעל נעל שלו הרגיל ולא ישב בבזיון ונעשה מעשה לישב שלוף הרגל עד אחר המאמר ככה שהוא אחר הרקיקה והטעם דתיבת ככה הוי הודאה על אותו דבר מורה באצבע. תורה תמימה אות קס"ב.
י"ט סמ"ה ש"ע וכן אם רקקה לפני היבם וכו' נפסלה מלהתיבם. כיון שנאסרה עליו אם כופין לחלץ. ע' כנה"ג הגה"ט ס"ק ק"ח אם כופין לחלץ דבמחלו' הוא שנוי יד"א ס"ק צ"ד. פ"ת ס"ק ל"ח. שמחה לאיש אה"ע סי' טו"ב וכתב שם דהחייוב מוטל מטובו להציל נפש אחיו המת צועק מן האדמה וראוי לרחם על מנוחתו.
ך ח"ן ש"ע חליצה מוטעית וכו' החליצה כשרה. פשוט במ' יבמות ק"ו ובכתובו' ע"ד ע"א יהבי טעמא משום דכל תנאי מב"ג ומב"ר ילפינן לה וכו' ונקט האי טעמא לדינא הרא"ש ורש"י והתוס' והנמק"י והמאירי ביבמות ויתר הפוס' אך איכא טעמא אחריתי בש"ס דכיון דעשה מעשה אחולי אחליה לתנאיה. ונ"מ בין הטעמים אי בשעת מעשה אהדריה לתנאיה דאי אמרינן דטעמא דלא מהני תנאי הוא משום דילפינן מב"ג וב"ר אפי' אהדריה ל"מ מאומה והתנאי בטל והמעשה קיים וכמ"ש הרא"ש בתשו' כנ"ג סי' ו' אך אי אמרינן דטעמא הוי דאחולי אחליה לתנאיה כל שפירש כן בשעת מעשה אם לא קיים התנאי החליצה אינה כשרה. ורבינו המאירי ז"ל בנימוקיו ליבמות על דק"ו כתב דגאוני ספרד פסקו לטעמא דאחולי אחליה לתנאיה י"ש וא"כ אם כפל התנאי בשעת מעשה החליצה במחלוקת הוא שנוי אי כשרה ועמ"ש בזה בתשו' טבת התרע"ח והיא בסי'. כ"א שם בהנה אבל אם נתנה לו המעות וכו' אינה יכולה לחזר. כל זה הוא כשלא נשבע בשעת נישואין לפוטרה בחליצה בלי שום תביעת ממון אבל אם נשבע בזמן הנישו' אפשר שאף שנתנו לו מעות יכולין לקחתם כיון דבאיסור באו לידו הון רב סי' י"א. כ"ב סג"ן דין חליצה מעושית וכו'. יבם שלא רצה לחלץ ליבמתו וזה ד' שנים שהניחה עגונה וכבר דברו אתו הב"ד ואמץ את לבבו לבלתי שמוע לקול מורים הרבנים להרחיקו ולהבדילו מעדת ישראל והכריזו אותו ברבים והיה רוצה לברוח מהעיר ושמו אותו במאסר שלא יברח. ורמז לעיין בתשו' מוהר"ם הארוכות סי' תתס"ו מוהר"ם מלובלין סי' ל"ח מוהר"י הלוי כ"ב סי' ט. ה' תעלו' לב ח"א סי' ח'.
סדר חליצה
כ"ג ס"א בהגה יש מחמירים שלא יהיה בהם שום מום, ע' זכרינו לחיים ח"ב ע' חליצה או"א שהביא משם ה' תרומת כסף סי' ל' שהכשיר להיות דיין מי שהי"ל מול ערפו מאחוריו בשר נפוח כג' בצים. אך מי שהי"ל על מצחו נפוח כביצה אחת סמוך לגבות עיניו לא מלאו לבו להתיר כיון שהוא בגלוי ורב רחומאי' רח"ס ארחמנו בהגהותיו לס' ירים משה בזכרונות מע' היו"ד אות כ"ו פשט ספקו להתיר י"ש ועדיין יד הדוחה נטוייה דבמקום הנראה ונגלה שאני. וע' להג' עטרת חכמים בסי' ס"ו שהביא מערערין לומר שהדיין שיש לו חולי השברון אין לו לישב בסדור גטין וחליצות והרב השואל ביטל את המעוררין י"ש וה"ט שהיה בסתר וע' בדברי ה' המחבר שם וק"ל שו"ר שדברי ה' עטרת חכמים הנ"ל העתיקן ה' שד"ח במע' גט סי' א' או"ך ע"ש,
כ"ד סל"ז ויצוה ליבם לרחץ רגלו הימנית יפה. בפירוש ס' חליצה סנ"ב כתב הטעם משם המר והטור דהיינו כי היכי דתהוי החליצה מעל רגלו ולא מעל דמעל וכתב הב"ש ס"ק כ"ה דהוא חומרא בעלמא לכתחילה וע' מאמר המלך בה' שאר אבות הטומאה דע"ד ע"א שהצ"ע דברי הב"ש דלמה לא יהיה חוצץ מאחר דהוי מין בשא"מ ולפי דעתו ברור כשמש שהחליצה פוסלת בהכי עי"ד.
כ"ה סמ"ו בכל ענייני חליצה בין בקריאה וכו' יהיו היבם והיבמה עומדים. בפי' ס"ח ס"ק ס"ד ביאר הדברים באר היטב דאע"ג דבש"ס דידן איתא דבין עומד בין יושב חליצתה כשרה לכתחילה בעינן בעמידה משום דדמייא לגמ"ד ולא דדריש בספרי ועמד וחמר אין דברים הללו נאמרים אלא בעמידה אסמכתא בעלמא היא ואע"פ שהרמב"ם אינו מצריך עמידה אלא בקריאה ורקיקה לבד וכו' נהגו העולם להעמידה וכו' יעו"ש ונעלם דבר מבע"ס תורה תמימה ס' כי תצא אות קל"ד הרעיש את העולם דהרמב"ם לא חשש להגמ"ר שהיא נגד הספרי ורקיקה דבעי מעומד לא נתבאר מקורו עי"ד דמלבד דדרכו של הרמב"ם לילך בשיטת הספרי אפי' נגד הש"ס וכמ"ש בעלי הכללים. עוד בה דמרן בפי' ס"ח כבר כתב דכל הפוס' הושוו דלכתחי' בעינן בעמידה.
וראיתי לה' פ"ת בסדר חליצה ס"ק י"ב שכתב משם ב"מ דעמ"ש התוס' דיכול ת"ח כמו בדין הצ"ע דלא משמע כן בפוס' ואדרבא י"ל אחרי שכבר מוכרח להיות כבודו נדחה מפני הרקיקה אף בעמידה נדחה י"ש ולא זכיתי להבין למה החמיר כל כך בדבר דמה"ד א"ץ עמידה רק לכתחילה ומכח מנהג נגד עשה דכבוד תורה ולמה יגרע מזקן או חולה וק"ל.