אבני האפוד חלק ב· רבי דוד פיפאנו
סימן קיח
א על מנהג יאנינא וטריקולא ולאריסא דהיכא דיש זש"ק מהבעל לא גבייא האשה התוס' אי אזלי' אחר שעת המיתה או אחר שעת גוביינא כתבתי בנד או"ג דבמחלו' הוא שנוי ע"ש וע' שביתת יו"ט אה"ע סי' ה' דדעתו כדעת הרב"ד. וה' פני אהרן ס' ו' העיד דהמנהג לילך אחר שעת גוביינא וכדברי ה' מ"א אך כתב שם דבשי התפ"א חידשו ההסכמה הנ"ל וכתבו שאם יפטר הבעל קודם האשה ויניח זש"ק שלא תגבה האשה התוס' כלל בין אם תגבה נדונייתה בחיי הזרע בין אם לא תגבה בחיי הזרע כי אם אחr מותו לא תגבה התוס' כלל כיון שבזמן שנפטר הבעל היה הזרע קיים י"ש ועפ"ז לא אדע שכ"י מה שהעיד מוהרי"ן בס' אשדת הפסגה סי' כ' שהבאתי שם דמעשה בא לפניו ולפני מוהרי"א בש' התקכ"ב ועשו מעשה לגבות לה התוס' וכן נראה ברור מדברי ה' משה אמארילייו ז"ל שם בסי' י"א דמנהג זה היה עדיין בחייו וכיון שהוא היה זמן רב אחר ההסכמה הזאת איך עשו ההפך ואולי דוקא בעיר יאנינא החליפו ההסכמה הישנה אך לא בארצות אשר סבבותיה.
והנה שם כ' פני אהרן נשאל ע' אשה שהיתה נשואה מש' התניה קודם שחידשו ההסכמה ובאה מנתה לגבות כת בתה ויורשי הבעל רוצים לזכות בתוס' מכח כהסכמה הלזו א' זוכים בדין אז"ל ופסק הרב דל"מ אם בהסכמה החדשה כתוב דאינה אלא מהיום ואילך דודאי דאין זה צריך בשש דלא פקע זכות האשה שהיתה לה מקודם ההסכ' אלא אפי' לא פירשו כלל עכ"ז אין נגרע כח האשה ממה שהיתה לה קודם לכן דכל הסכמה שעושין בני העיר אפי' בסתם ל"מ הסכמתם אלא מאותו היום ואילך ולנ"ד הביא ראיות לדבר מתשו' מוהרימ"ט אה"ע סי' מ"ח ומתשו' הרשב"א:
הובאה בב"י סי' מ"ו וקי"ח י"ש ולפי דעתי יש מקום לעמד בענין זה מההיא דכתב הרא"ש פ"ק דחולין על ההיא דאיתא התם בעי ר' ירמיה אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל לארץ מהו מי אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי וכו' ופרש"י דלענין דרש וקבל שכר בעי לה והרא"ש בפסקיו שם כתב דנ"מ לדידן אם רצו ב"ד לאסר דבר אחד כעין גבינות העכ"ומ וכיוצא אם אסור מה שיש לו ממנו מאותו המין ביד ישראל או"ל והתה"ד בסי' פא"ר הביא שפעם אחת עשו תקנה שלא למכר בשר ביותר מן הערך שקצבו להם והיה לאחר בשר ששחט כדי למכר קודם התקנה והורה א' מהגדולים למכר ביותר הואיל והיה בידו מקודם התקנה ונסתייע מדברי הרא"ש הנ"ל דמ"ל לענין אכילה ומ"ל לענין שאר מעשה וכיון שעיקר הבעייא בש"ס לא הופשטה כתב הרב דאם התקנה היא עשויה בחרם או באלה אזלי' בספקו להחמיר ואם אינה רק תקנה בעלמא אזלי' בספקו להקל י"ש ובמור"ם יו"ד סי' רי"ח ובטו"ז סק"ד וש"ך סק"ב וע"ע נוב"י מ"ב חיו"ד סי' ס"ד דלפי דעתו אף במידי דרב' און להקל כיון דאיכא ס"פ להחמיר דאף בדרבנן אזלי' לחומרא וע' שיבת ציון סי' ז'.
אמר מעתה כיון דבעייא זו נשארה לנו בספק אנן דקיימינן השתא במידי דאית ביה דררא דממונא דקי"ל חומרא לתובע וקולא לנתבע דינא הוי לכאו' דיורשי הבעל זוכין בדינם ויכלי מימר דההסכמה היא גם על מה שעבר. אולם אחר ההתבוננות לאו מילתא היא דאמרי ואדרבא מכאן ראיה לזכות את האשה דמן הדין היא בעלת חוב ואתינן להרע זכותה מכח ההסכמה והתקנה דאינה אלא תקנה בעלמא ב"י שום חרם דלא שייך בזה חרם ואלה וכ"ן מדברי הרב"ד באה"ע סי' פ"ה דהובאה שם קצת מנוסח ההסכמה הישנה ולא הוזכר שם שום חרם ואין ספק שגם ההסכ' החדשה ע"פ אותו נוסח לסדרא ונתוסדה וכיון דיורשי הבעל באים מכח התקנה וההסכמה הרי קי"ל יד בעל התקנה עה"ת ושבקינן אדינא ודתא נפקת כמו שפסק ה' פני אהרן ז"ל וע' לה' שביתת יו"ט שם דהאריך בזה אם נאמר בכגו"ד יד בעל התקנה עה"ת וכפי מ"ש שם בדמ"ד ע"א ד"ה ואין יוצא בדימוס דינו של ה' פנ"א ז"ל,
ב מי שהוציא שטר הודאה שנתפרעה אשתו חצי כתו' לבד חמשת אלפים ששיירה מכתובתה ומתה בלי זש"ק. מוהרש"ג ז"ל הובאה תשובתו בפמ"א ח"א סי' י"א כתב דאינו חייב הבעל להחזיר המחצית שנשאר ויכול הבעל לומר אדעתא לפרוע רובא ולהשיב ליורשיה המחצית לא נתחייבתי ומה שנראה מתשו' מוהרח"ש סי' ך' דחייב להחזיר המחצית ממה שנשאר היינו שהבעל היה רוצה לפרוע ולא איתשיל לכשאין הבעל רוצה והפמ"א הגם דבח"א שם סי' יו"ד כתב דחייב להחזיר ע' לו בח"ב סי' יו"ד דכתב בפשיטות כמוהרש"ג וכתב דאנן דכתבינן מחצית ממה שהכניסה גם מוהרח"ש יודה וכן פסק ה' משמ"א ח"א חאה"ע סי' ל"ב ואפי:
במקום שבועה יד"א הגב"י סק"ד. ושא נא עיניך וראה לה' בני אהרן בתשו' מא"ע סי' ז' שנשאל בזה ונגרר אחר תשו' הפמ"א בח"א ונסתפק אי יכול הבעל לומר קי"ל וכיון דמוהרש"ג יחיד בדבר נגד מוהרח"ש והפמ"א עש"ב והוא פלאי איך אישתמיט מיניה דמר תשו' הפמ"א בח"ב דמסכים עם מוהרש"ג וכתב דאף מוהרח"ש יודה ואין כאן מחלו' וכ"ש דאיכא ס' המשא"מ וצ"ע. והנני יוסיף להפליא על עיקר השאלה דנראה דהמעשה הזה דעליה איתשיל הבנ"א היה בשלוננקי וכבר ידוע דיש תקנה והסכמה בשלוניקי וכותבין כן בתוך שטר הכתו' וז"ל ואף אם יוציא החתן כתב הודאה מהכלה הנ"ל שקבלה כתו' בין כולה בין מקצתה לא יועיל לו זולת אם יהיה חתום בו אחד מהחכמים הרשו' שבעיר ושיבאר שם טעם ואמתלא למה נעשה הכתב ההודאה ההוא. ויסוד תנאי הזה הנה הוא מזמן ה' חסדאי הכהן ז"ל וסיעתו וכמ"ש בשה"ק אבני האפד בביאור הכתו' או' מ"א והם היו חמשים שנה קודם המעשה הזה וכבר נתפשט המנהג באותם הימים לכתב כן תוך הכתו' יעו' להרב"ד סי' פ"ד שהעתיק הנוסח בשלמות ואיך יצוייר שה' בני"א לא יעלה על שפתיו הפקפוק הזה וכפי המוצע שם בשאלה נראה ונכר שהשובר הזה נכתב ביניהם מבלי היות שם יד אדם חשוב דאילו היה כן היה כותב הכל בפירו' וכמו שעשה הרב"ד ז"ל שהביא שם שהוא בעצמו כתב השובר ומאן יימר דלא היה חתום הרב שם או אחד מהב"ד וביאר הטעם למה נעשה הכתב הזה וע' להב"ד בסי' ס' שעשה תיקון זה על כיו"ב אשר ע"פ האמור אם יבא' מעשה כזה לפנינו נראה דהיורשים יכו' לתבוע המחצית מכל הסך הכתוב בכתיבה וצ"י
ג תקנת ההשבון בקושטא אם הוא מחמת תקנת טוליטולא ע' בנד' אוי"ד ואוב"ך. וע' מר"א ח"ב סי' מ"ד דאזיל בשיטת מוהראנ"ח ח"ב סי' ן' דהוייא מכח תקנת טוליטו' ואינם חולקים אלא במצוי אבל לא בכלה ונאבד ומכח זה דן דינא דאם הוקרו התכשי' שקנה הבעל תמעית מדודן ויורשי האשה תובעים שיש להם ח"ק בנותר הדין עמהם דהו"ל כשותף אבל במקומות שנוהגין דיוקרא וזילא הוא לבעל (כמו שלוניקי ודובניצא וסופיאה) אזי יוקרא וזולא הוא על הבעל עי"ש.
ד חדשים מקרוב התחילו לנהג בנישואי איש ואשה שאם מכנסת ד"מ סך חמשים אלף ליבום בתו' מדודין ונדונייא אינם כותבים כל הסך בכתי' רק מחצה או שליש או רביע ועל השאר עושים ביניהם שטר חיב או כ"י מהאיש לאשתי בלתי קצבת זמן והוא מפני סיבה שלא לשלם הקצבה שעולה לסך רב ויש לעמד באופן שמתה האשה בלתי זש"ק אם יורשי האשה יגבו המחלות ממה שכתו' בכתי' דוקא או יכולין לגבות גם מה שכתוב בסט"ח כיון דעל האמת אלו הן ממעות שהכניסה. ומקום הספק הוא לכתו' סופיאה שכותבין שנתחייב החתן להחזיר המחצית מכל מה שהכניסה דאילו בכתובות שלוניקי שכתוב בהן שנתחייב להחזיר מחצית הסכום הכתבי הנ"ל ואם נלך אתר לשון הכתו' הלא לא נתחייב כי אם על מחצית סכום הכתוב בכתובה ומה שאינו כתו' בפירושה לא נתחייב דלא מקרי הכניסה. אך אם נלך אחר טעם התקנה דהיינו משום ותם לריק. וכו' שורך טבוח לעיניך וכו' הלא גם הסך הכתוב בשט"ח נכלל בזה יען הוא יגיע כפיו וזיעת אשו וראוי להשיבו וכמו שכ"ר לאחד מרבני קושטא האחרו' הוא הקדוש מוהר"י המון ז"ל היד ה' שמן המשחה סי' ל"ה שכתב וז"ל כשנתן אבי הכלה יותר ממה שכתוב בכתובה חולקים דכיון דטעמא משום שורו טבוח מ"ל נכתב ול"ד לנ"מ שנפלו בירושה ממקויא וכו' דלא טרח בהו האב משא"כ בזה כי מכיסו וממונו היו התקנה שוה בהם וכו' י"ש.
אולם כאשר נאמר על שורש הדברים עין בעין נראה שפטור הבעל מלהחזיר מחצית השט"ח הנ"ל ודברי מוהר"י המון אינם משלנו. והוא דעיניך תראנה דברי מוהראנ"ח ז"ל ח"א סי' ב' שהסכים דשטר זה דין נ"מ יש לו ואע"ג דהרב אסיק לדינא שהכל הוא מיורשי האשה היינו דלפי דעתו אין הבעל חילק בנ"מ כאלו שהיו לה קודם הנישו' אבל רוב הפוס' וכמעט כולם פליגי עליה וס"ל דאין הבעל חולק בנ"מ רק הכל הוא משלו יעו' כנה"ג הגה"ט ס"ק כ"ט יד"א סקי"ח וכמעט שסברתו יחידאה וה' שמן המשחה שנגרר אחריו גלי דעתיה משום דהוא מארי דאתריה אכן מנהגנו שאינו חולק בנ"מ וכמ"ש בס' ידי דוד סי' ך' וכן מתבאר מדברי הזל"א דרס"סי מה גם דמוהרנא"ח גופיה יודה לדידן דבסוף התשובה שם אסיק דדין נ"מ הללו שוה למתנות שנותנין לחתן וכשם שהן נוהגין דמתנות כאלו הן כולם ליורשי האשה ה"ה בנ"מ כאלו ומינה לדידן דנהגינן דהמתנות הם של הבעל וכמ"ש ה' ידי דוד שם ה"ה נמ' גם למוהרנ"ח. ותו דמוהראנ"ח לא דבר כי אם אל ארצו קושטא יע"א דחזרת המחצית הוא מכח התקנה ושייך שפיר גם בנ"מ כאלו וכמ"ש מוהר"י המון ואע"ג דבמחלו' הוא שנוי הלא רבני האחרו' הסכימו דהוי מכח התקנה וכמ"ש בנר' אות י"ב וב"ך ולעיל בסמוך משא"ך למנהג שלוניקי ולמנהגנו דלפי רובא דרבווא' הוא מחמת תנאי וכמו שרמזתי שם א"ו י"ב וכ"כ הפמ"א ח"א סי' קי"ט פשיטא דאף מוהראנ"ח יודה דאין ליורשי האשה כלום דעל מה שהתנו התנו ועל מה שלא התנו לא התנו ושבקי' אדין תורה דהבעל יורש א"א.
ה מנהג ירושלם ת"ו בהשבון המדודים דאם טוען הבעל שנאבדו דנשבע שהפסידם וליתנהו ברשו' לא הן ולא חליפתן ופטור ה' חיים שאל ח"א ס' ע"ד אונ"ז וכ"כ הפא"ה רמזתיהו בנד' אות כ"א ומעשה היה בא' שהכניסה לו אשתו זוג צמידים במשקל ידוע ובעת פטירתה השיב כי אין כל מאומה בידו לחלוק עם יורשיה ואח"ז נלב"ע ונכנס א' מיורשיה בביתו וראה הצמידין ותפסן וטוען כי אלו הצמידים הן הם אשר הכניסה האשה בנדוניתה נשאל בזה מוהר"י לבטון נר"ו ופסק דאין מוציאין מיד התופס ותשובתו הנה באה בס' שאל האיש אה"ע סי' ט' והסכים עמו רב חמ"א ינר"ו בסי' יו"ד ושו"ט בדברי הראשונים
ו מי שהשיא בתו ונשאר חייב לחתנו סך מהנדונייא ונתן לו שט"ח וכתוב בתוכו שבו ביום שיתפרע החתן מחמיו נתחייב להכתיבם בכתו' אשתו ושוב נתפרע החתן הסך אך לא הספיק להכתי' בכתו' אשתו עד שמתה האשה בלתי זש"ק ורוצה הבעל לזכות בכל שהם נ"א אין טענתו טענה ויחלק הסך עם אבי האשה. יוסף למר אה"ע סי' ג'.
ז ס"א בהגה תנאי השייור א"א אם מתה האשה בחיי בעלה ע' בנד' אוכ"ד. לב שלמה סי' ל"ז ול"ח.
ח ס"ו ש"ע שדבר שאינו מפור' בתקנה וכו'. לדיד דכתבינן בכתו' שנשבע החתן וכו' ויש מחלו' אם חייב להשיב אי מצי מימר קי"ל יע' לב שלמה אה"ע סי' כ"ט דדעתו להחמיר. וע' בנד' אוכ"ו כתבתי משם רבני האחרו' דמ"מ היכא דהריעותא איתיליד אח"ך יכול הבעל לומר קי"ל אליבא דכ"ע י"ש וכן ראיתי עתה לה' משנת ר"א ח"ב חה"מ סי' מ"ד שכתב דאע"ג שבקושטא נהגו היכא דאיכא שבו' לילך אחר המחמיר מ"מ כל שהריעותא איתיליד בהמשך הזמן לא ידעינן שום מנהג ולא מפקי' מעו' אלא אמרי' הוא יחוש לעצמו עי"ד
ט ס"ח ש"ע אם נתנם האשה לבע' או לאחר וכו' ע' בנד' או כ"ז ואם האשה הנעדרת היתה חייב' בחוב בקגומ"ך במדל"ב ובא בע"ח לגבות מההשבון אם יכול לגבות כיון דבעיקר הדין אם יכולה לתת איכא מחלו' מערכה לקראת מערכה ודאי דיכול המוח' לומר קי"ל פורת יוסף בליקוטים דקמ"ה ע"א.
י סי"ב ש"ע הנוהגים שהאשה מכנסת וכו'. במקומות שנוהגין דכל מה שמכנסת לה אינן כותבי' בכתובה אם לא עד סך פ' שכך הסכמתם והשאר כותב לה שט"ח מהסך הנשאר ומתחייב לפורעם לה בזמן גביית הכתו' ומתה האשה בלי זש"ק חייב הבעל להחזיר גם המחצית מהשטר אע"פ, שאינו כתוב בכתובה כיון דאנן ידעינן האמת שמנכסי נדוניתה נינהו. מר"א ח"ב אה"ע סי' ט"ל וכתב שם שכן דנו ב"ד רפא של קושטא עי"א. ע' לעיל או"ד מ"ש שם י"א סי"ח שיע אלמנה אינה חייבת בקבו' בעלה. ע' בנר' אול"ב. וע"ע בזה בס' משכנות הרועים מע' ה"ק או"ז.
י"ב סי"ט ש"ע המתנה שאם תמות בלי זש"ק וכו' בנד' אול"ד רמזתי מה נקרא זש"ק. ע' לב שלמה אה"ע סי' כ"ט שהאריך בזה.
י"ג שם בהגה בזמן שהנכסים חוזרין מכח התקנה י"א שחוזרין לנותני הנדוניא. ר' שהשיא בנו עם יתומת בת בתו ומלבד מה שהכניסה עשה לה ר' סך גדול וכתוב בכתובה דהנעלת ליה מבית אביה וכו' ומתה בלתי זש"ק ויורשי האשה תובעין מחצית ממה שכתוב בכתיבה מי שהוא תפוס ומוחזק מצי מימר קי"ל (ע' בנדפס אות ל"ד) ואם הנכסים הם ביד שליש כיון דרוב הפוס' ס"ל דחוזרת ליורשיה נתונים נתונים המה למשפחת בית אביה מטעם דיורש ר' הוא החתן והוא יורש ודאי בנכסים הללו דהבעל יורש את אשתו והללו באים לירש מכח התקנה מוקמינן הנכסים ברשות הבעל. וא"הן דאם היו הנכסים חוזרין לנותן דהיה איש זר ובא ליטול איהו נמי מכח התקנה היה שייך מחלו' האמור אמנם כיון דהנכסים חוזרין לבעל שהוא יורש ודאי הגם דמטעמא דירושת אביו הוא דבא סו"ס למאן דשייך ודאי בירושה מוקמינן ליה הנכסים. ה' מר"א ח"ב אה"ע סי' י"ג.
ואנכי הדל לא ירדתי לסוף דעתו ולא נתיישב אצלי דמה טעם הוא זה דאיהו יורש ודאי מצד דהבעל יורש את אשתו הלא אין המחלו' בינו ובין יורשיה רק המחלו' הוא בין מקבלי ההשבון יהיה מי שיהיה הוא חייב ודאי להחזירם ואילו היה אביו חי ובא טעון' דאליו שייך המחצית הזה הוה דיינינן דיחזיר המחצית ליורשי האשה מטעם רובא ומה יוסיף תת כח בעבור שהוא בנו ויורשי אביו הלא לא עדיף איהו מגברא דאתי מחמתיה. גם אילו היה שהמעות תחת יד הבעל היה זוכה מטעם אחר דכיון דהוא מוחזק היה דוחה לכל אחד מהם בזיל הכא קמדחי לה וכמ"ש בנדפס סי' ץ' אות ו' משא"ך עתה ולפק"עד דברי ה' משנת ר"א צריכין הבן ואם רק הוא ממני