אור ברסלב

אבני האפוד חלק ב· רבי דוד פיפאנו

סימן קיז

סימן קטו

א ס"א בהגה וכ"ש אם זנתה תחתיו דמאיסא ליה דשרי בכה"ג. ע' פ"ת סק"ב. ועמ"ש בתשו' חשון עזר"ת או"ד והיא בסי'

ש"ע אשה שנבדקה ע"י נשים ואינה ראויה לאיש וכו'. בנ"ד או"ג הבאתי תשו' רה"ג ז"ל שבס' שערי צדק ח"ד ש"ד סי"ל שנשאל על מי שטוענת אל בעלה שאינו יכול לבעול ושעדיין היא בתולה והוא טוען כי בעל והוציא דם דאף אם יבאו מילדות ויבחנו אותה ויאמרו כדבריה אינם נאמנות לחייב את האיש ליתן כתובה דאין הדין לשמוע לנשים ונאמנות להחמיר אבל לא להקל וכו' וכבר ידענו כי בדיני ממונות חומ' לתובע וקולא לנתבע וכו' ושזה חולק על הרא"ש ז"ל שכתב דנשים נאמנות ואם אמרו שהיא ראויה לאיש חייב לתת לה הכל יעו"ש. הן עתה ראיתי למוהרי פורמון ז"ל בתשו' כי באה בתשו' מוהרש"ך ח"ב סי' ק"ס שנשאל על זה באשה שטוענת על בעלה שאין לו ג"א והוא טוען שנשאה בתולה והיא עתה בעולה והביא עדות נשים שהעידו שיצא מגופה כחתיכת דם כמות ב' או ג' אצבעות וגם ראו שהשליכה השלייא וכשהעידו ע"ז שאל הרב אם היה נפל ואם היתה חתיכה מדם או מבשר והשיבו כי לא ידעו מה הוא והאשה אומרת כי היה בימי וסתה ופעמים יקרה לה כן והשיב הרב דדינא הוי דכופין אותו להוציא ותטול כל מה שהכניסה לו. ומה שהעידו הנשים אין עדותן עדות דאין אשה כשרה להעיד עכ"ל ומלבד דנדון הרב היינו נדון ר' האיי רק דהעדות דנדון הרב היינו לטובת הבעל דהיינו הנתבע ועכ"ז קפסיק מר דאין הנשים נאמנות על כך הפך דברי ר' האיי ז"ל דמבואר בדבריו דמה שפטר את האיש היינו אם יעידו שהיא עדיין בתולה שאז הוי להוציא ממנו ממון אך אם היו מעידים כדברי האיש היינו שומעין אותן משום דהוי קולא לנתבע. אלא דאין אנחנו יכולין להקשות עליו מדברי ר' האיי כי תשובתו לא נראה בעליל בימיו. אך מדברי הרא"ש קשייא שפסק דאם הנשים אומרות שאינה ראויה לאיש פטור מהכל וכיון דבנ"ד העידו שכבר נבעלה והוי לסיוע ולפטר אותו מהכתובה איך חייבו הרב לתת לה כתו' וצ"ע. ובעיקר הדין דנאמנות הנשים הארכתי בתשו' לא"ע בסיון התרע"ג אות י"א והיא בסי' ג' ועמדתי על תשו' מוהרי"ף הלזו בסגנון אחר ושם כתבתי שליש ישוב.

ג אם הבעל טוען שתבדק ע"י רופאים והיא מסרבת לא בדרך ישר רק כלאחר יד בדחייות הנראות לב"ד שהן דחוייות כתבתי בתשו' הנ"ל שהדין עם הבעל וי"ש באות כ"א וב"ך.

שם בש"ע וכל זמן שלא נבדקה אינו חייב במזונותיה ע' משנת ר"א ח"ב סי' ל"ה.

ד מי שטוען על אשתו כי בבא אליה יש קושי שמונע הכנסת גשם בגשם. ע' בנד' או"ד מ"ש בזה. וע"ע למוה"ר מוה"ראן ז"ל בס' הו"ר אה"ע סי' ט' שגם הוא נשאל ע"ז והעלה דהרשות בידו לגרשה ואם היא רואה דם בכל פעם שתובעת בעלה מחמת הרתת והבהלה שיבא עליה ה"ז חייב לגרשה ופטור מק"ר והתוספת רק מה שהכניסה מבית אביה והוא בעין חייב ליתן לה י"ש ובנד' או"ז. וכתב עוד ההו"ר שם דאם תמאן לקבל גיטה יש לו רשות לישא אחרת עליה וימנע ממנה שכ"ו י"ש. ה ס"ה בהגה טען על אשתו שהיא מצורעת הוי מום. עיקר הדין הוא בב"י ומה שלא העתיקו בש"ע לפי שסמך אמה שהעתיק תשו' ה"ראש בנכפה ק"ו למצורעת וחייש"י לשמא תחזר אף בנתרפאית וכמ"ש הח"מ והב"ש. יאודה יעלה (אסאד) סי ע"ט וע' להג' מליסא ז"ל בספרו בית יעקב סי' זה שכת' דדוקא בצרעת וכפייה שדרכן לחזר אבל בסתם מומין מבו' בש"ם דדוקא במומין שנתרפאו אחר הקידו' אבל קודם הקידו' אין מבטלין הקידו' עי"ד.

ו ס"ה ש"ע היו בה מומין שנולדו אחר האירוסין על הבעל להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה. ראיה זו היינו בעדים וכמו שפרש"י במשנה ובודאי דבעינן תרתי וכשרים ואם יש הפרש בין איש ואשתו והביא הבעל ע"א שמקודם היו לה או עדים פסולין הרבה דכחד חשיבי אינו נאמן כיון דקי"ל דע"א באיסו' אינו נאמן לאסר במקום דאיתחזק היתרא ובנד"ז חזקה הוי דברשות הבעל נולדו כיון דאית לה חזקה דגופא והעד בא להוציאה מחזקתה אז ודאי דאפי' בע"א כשר ל"מ וכ"ש היכא שהאשה מכחשת את העד ואומרת להד"מ דאז הוי ע"א בהכחשה ולאו כלום הוא ומה גם להוציאה מחזקתה. כוכב מיעקב אה"ע סוס"י י"ב. ולא הבנתי דבריו במ"ש דע"א בהכחשה לאו כלום הוא דלשון זה מאי בעי הכא דזה נאמר דוקא לענין איסור דכל שבעל דבר מכחיש ע"א אינו נאמן. אבל בנד"ז דאיכא דררא דממונא דעל הבעל להביא ראיה דהעמד ממון על חזקתו בכי האי כלא חשיב וכמ"ש רש"י שם בדע"ו ע"ב וכל היכא דאמרינן ראיה היינו בעדים וכמו שהוכיח הג' מוה"ר בס' צל הכסף ח"ב אה"ע סי' יו"ד מכמה דוכתי פשיטא דע"א ל"מ אפי' אם לא היתה מכחישתו ובעי' עדים כשרים והדין דין אמת ופשוט.

ז סיו"ד ש"ע בא אל אשתו ושהה כמה ימים. ע' מה שהאריך בזה בס' דרך עץ החיים סי' ג' מדל"ח ואילך.

ח שם חזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו. מוה"ר מוהריק"ו ז"ל בס' כוכב מיעקב באה"ע סי"ז בסוג הד' בעוצם פלפולו ורוב חריפותו המציא לנו דהא דכתבו הפוס' דכל שבעל ושהה עמה אמרינן דמסתמא בעל ה"ד במומין שהיו לה קודם נישואין אבל במומין שנולדו לה לאחר נישו' אפי' בעל ושהה עמה כמה שנים אין כאן מחילה שיכול לטעון טענת מומין והאריך בזה להטעים הדבר ודקדק כן מדברי מוהרש"ך ומוהרח"ש ז"ל ודרך בדרך ארוכה ושם אתה רואה דעמד על ת' הח"ץ ויתר הפוסקים שהבאתי בנדפס אות י"ד

ט סי"א ש"ע מי שאשתו נכפית וכו' כופין אותה לקבל גט וכו' ימנע ממנה שכ"ו וכו'. ע' ח"מ וב"ש פ"ת סק"ה ובתשו' סיון התרע"ג הנ"ל אות כ"ה. מצפה אריה תניינא אה"ע סי' יו"ד.

י אשה נכפית דלא קביע לה זמן דהוי כמומין הגלויין והחולי הזה היתה לה קודם שנשאת ועכ"ז נשאה ונשבע שלא לגרשה בע"כ אח"ך בא טעון' שסבור היה שיכול לקבל אי מצי לגרשה. ה' תומת ישרים בסי' לק"ט כתב שיכול לגרשה בע"כ דאע"ג דהוו מומין שבגלוי וחזקתו שנתפייס ה"ד לענין שחייב לתת לה הכל אבל שלא יוכל האיש לגרשה ושיכריחנו להיות עמה אין הדין כן וכו' וכל שאינו יכול לקבל כיצד נעכב על ידו מגזר' רגמ"ה דבכ"הג לא תיקן יש"ב. וה' בני יעקב בתשו' סי' ח' הביא גם תשו' הפ"מ בח"א סי' ע"ו דס"ל דיכול לגרשה בע"כ וגמגם עליהן מלשון חזה התנופה שהביא שם ה' תו"י וסיים וכתב דאפשר דלא אמרו הנהו רבוואתא שיכול לגרשה הגם דאיכא טענת מחילה אלא דוקא היכא דלא אתינן ע"ה אלא מכח תקנת רגמ"ה וכו' אבל בנד"ז דאיכא אריא דשבועתא רביע עליה וכו' נהי דאיכא למימר אדל"ן היכא דליכא טענת מחילה אבל היכא דאיכא טענת מחילה דידע ומחיל לאו כ"כ להוציאה דהרי נתרצה בזה וחייל עליה שבועתא וכו' ובפירו' אמרי' בגמרא בנכפה דלא קביע ליה זמן דכמומין שבגלוי היו והו"ל ידע ונתפייס וכיון שהי"ל מום זה קודם הנישו' הא ודאי ידע ונתפייס ואדעתא דהכי נשאה ואדעתא דהכי נשבע א"ד ז"ל וכ"כ ה' בני אברהם סי' ח"ו וז"ל ומה גם בנ"ד דחולי זה הי"ל קודם שנתארסה ולא קביע לה זמן דהוי כמומין. שבגלוי וידע ומחיל וע"ז נשבע וכו' ובכ"הג כ"ע מודים דאינו יכול לגרשה בע"כ וכמו שכ"כ ה' בנ"י ע"כ (אלא דבתוך דבריו כ' משם ה' תו"י דס"ל דאי ידע ומחיל אינו יכול לגרשה ואהמ"ר לא כן אבי והתו"י חלק על ה' חה"ת וכנ"ז וכמו שהתלונן ה' כוכב מיעקב בסי' י"ב על ה' בנ"י דלדידי בדברי ה' בנ"י אינו כ"כ מפורש שכ"כ בדעת התו"י ודוק) גם ה' פאת נגב בסי' ח"י כתב וז"ל אם לא היתה השבו' הדבר פשוט דהיה מגרשה בע"כ אך מה שמעיק הוא שנשבע שלא לגרשה דחזקתו דידע וע"ז נשבע ולא מצי לגרשה הרי לך שלשת הרועים ה' בנ"י ו"ה בנ"א והפ"ן דס"ל לחלק בין חרגמ"ה לשבועה דמפאת חרגמ"ה יוכל לגרשה ומפאת השבו' אינו יכול לגרשה. אך מדברי מוהר"א בן שאנגי ז"ל בהסכמתו שבס' בני יעקב שם נראה דאפי' בשבועה אע"פ שידע הנשבע עכ"ז מצי לגרשה שכתב על נדון הבנ"י וז"ל האיש הלזה אינו יכול לגרש את אשתו ולא לישא אחרת עליה כל זמן שלא יפרע לה כתובתה ותוס' משלם וכו' דמבואר דבפרוע' פרעות' יכול לגרשה אע"ג דמקודם נישואי' ידע' דהוי כמומין שבגלוי וככל אשר דבר ה' בנ"י וכבר ראיתי לה' בארת המים בסוס"י א' דנרגש בזה ומה שיישב אהמ"ר איננו שוה לי וחזינא למו"ה בס' כוכב מיעקב בסי' י"ב דאחר שכתב משם הפוס' דבנכפה דקביע ליה זמן הוי כמומין שבגלוי דעכ"ז יכולה אשה שתאמר סבורה אני שיכולה לקבל (ובהו"ד כתב דבאיש ס"ל להרא"ש דאפי' ידעה מקודם יכולה לומר סבורה הייתי וכמ"ש בש"ע סי' קנ"ד ע"כ ולא חזינא כי האי סימנא בש"ע ומעיקרא לא נקט דין הנכפה ונראה דכונתו דגבי מומין שכופין אותן להוציא כתב מור"ם ואם ידעה בהן קודם שנשאת אין כופין אותן להוציא דסברה וקבילה וזהו דעת הטור בשם הרמ"ה אבל יש חולקין וכמ"ש בב"י וסבר הרב דמדסתם בש"ע מוכח דאפי' ידעה מקודם יכולה לומר סבורה הייתי) אחר זה הביא תשו' ה' בני יעקב ופלפל עליה דלפי דעתו מה חילוק יש בין חרגמ"ה לשבועה ואדרבא שבו קילא וכמ"ש הפ"מ ח"ב סי' קי"ז בשם רש"ל ומוהרשד"ם ואח"ך הביא תשו' הפ"ן דגם איהו קאי בשיטת הבנ"י דבחרגמ"ה שרינן אבל לא בשבועה וגם עליו תמה דמ"ש חרגמ"ה משבו' ורמז לה' שבט בנימן סי' ש' דהעלה דגם לגבי שבו' יכולה לומר סבורה הייתי וכו' לבסוף כתב דכיון דהוי ספק פלוג' דרבוואתא מי יקל ראשו בספק שבועה י"ש. והנה בחקי' זו אי חרגמ"ה קיל משבו' או חמיר או שוין אנכי עמדתי בזה בתשו' סיון התרע"ג הנ"ל ואספתי שם דברי הפוס' ראשו' ואחרו' והעלתי לענין דינא דילפינן זה מזה חרגמ"ה משבו' ושבועה מחרגמ"ה יש"ב. ולפום ריהטא דהר' בנ"י והפ"ן ס"ל דחמיר שבו' מחרגמ"ה כפי דברי מוה"ר הנ"ל. אולם אהמ"ר אנא דאמרי הרבנים הללו אינם ענין לסוג זה דמבואר הוא דגם אינהו ס"ל דהסכמת הפוס' דלמדין זה מזה אך כונתם דנדון שבועה זו אין לה דמיון לכל שבועה דעלמא דמקלינן בה דהא דמקלינן בשאר שבועות היינו דאמרי' אדל"ן יהיה במומין שאח"ך נולדו יהיה במומין שהיו לה מקודם והוא לא ידע וה"ז דומה כמו דאמרי' בחרגמ"ה אדעתא דהכי לא החרים אבל הכא כיון דדינינן לה כמומין שבגלוי דהו"ל ידע ונשבע היאך נוכל לומר אדל"ן ואינו דומה לתרגמ"ה דאמרי' אדעתא דהכי לא החרים כיון דדיינינן דעת רגמ"ה אבל הכא הוא בעצמו ידע ונשבע וזה מפורש בדברי הבנ"י שכתב וכיון שהיה מום זה קודם הנישואין הא ודאי ידע וכו' ואדעתא דהכי נשבע אדעתא דהכי נשאה. גם ה' פ"ן דעתו כן דחזקתו דידע וע"ז נשבע וכו' עי"ד באופן דאינו שייך לומר אדעתא דהכי לא נשבע אבל בעלמא היכא דשייך לומר אדל"ן וכגון בהמירה וכיוצא דבחרגמ"ה אמרי' א"ד לא החרים ה"ה דאמרי' אדל"ן ודוק כי החילוק ברור וכדברים האלה' כתבתי בתשו' שם לענין אחר עי"ד ומ"מ לענין דינא הדין דין אמת כמו שהעלה ה' כוכב מיעקב ז"ל דכיון דבהך מלתא גופא מצינו מחלו' בנשבע אי בידע המום מצי מימר אדל"ן מי יקל ראשו להתיר ומאחר דטענת מום אזדא לה בעבור דקדמה לו הידיעה לא נשאר כי אם טענת מאיסא עלי לחוד ובהא אפי' הרחקה דר"ת לא עבדינן וכמ"ש הג' מו"ה אג"ן ז"ל בס' צה"כ ח"א סי' ט"ו דקי"ב סע"ג.

איברא דמדברי הרב שם יש ללמד זכות דמצי לגרשה אפי' בכה"ג דערך שם באיש הנכפה ג' מחלוק' האחד המחלו' הידוע דבטענת מאיס עלי אי כופין אותו או"ל ב' בידע במום דלס' הרשב"א והרא"ה והטור כל שלא התנה עמה שיש לה מום זה אע"ג דידעה יכולה לומר סבורה הייתי שאוכל לקבל ולס' הרמ"ה והרמ"בם והר"ן בידעה לחוד סגי שלא תוכל לומר סבורה הייתי וכמבו' בטור וב"י סי' קנ"ד מחלו' הג' בנכפה דלס' הח"מ והב"ש אפי' התנה ל"מ דיש סכנה ודלא כמוהריב"ל. ומעתה איכא למעבד תלתא ספקי דמתהפכי ס' אי בטוענת מאיס עלי כבר כופין ואת"ל דהל' כמ"ד דאין כופין דלמא כל שלא התנה בפירוש אע"ג דידעה יכולה לומר סבורה הייתי ואת"ל דאפילו בידעה לחודה אינה יכו' לומר סבורה הייתי דלמא הלכה כהב"ש ודעימיה דבנכפה דהוי חולי שיש בו סכנה ל"מ אפי' התנה ומתהפכי שפיר והתם קאי באיש הנכפה וגם אנחנו נלמד מדבריו לאשה נכפית וידע במום קודם דשייכי הכא תלתא ספקי הנ"ל. אלא דראיתי לה"ג מוה"ר שם דעם דהיה לו ג' ספקות הנ"ל עכ"ז כתב דזה מהני לשנוכל לעשות לו הרחקה דר"ת אבל לא לכופו לגרש ע"ש. ועם כי צריך טעם למה לא יהנו ג' ספקות לכופו לגרש מי יבא אחרי המלך אשר גזר דאין לכופו והיה נראה דכיון דאנן עסקי' באשה נכפית ואפשר דבכי האי אהנו הנך ג' ספקות לגרשה בע"כ דבאיש שאני דהו"ל גט מעושה דהוא פסול מה"ת משא"ך באשה. אולם כשנעין לא שייכי הכא הנך ספקי דהכא אם באים אנו לעקר השבועה מעיקרא היינו בהניח דאדל"ן וליכא אנפא אחרינא לעוקרה ולפ"ז אם יטעון האיש דמאיסא עליה והגם דידע דהיה בה מום המאוס ונשבע ליכא למימר דכיון דלא התנה בפי' ל"מ הלא לענין השבו' לא מעלה ולא מוריד דהא ידע ונשבע וכינשבע היה ג"ך אדעתא דהיא נכפית והיה בו סכנה באופן דליכא צד לפוטרה מכח המחלוקייות הנ"ל. הא אין לנו אלא מחלו' אחד בין הבנ"י ודעימיה עם ה' שבט בנימן ודעי' דסבר דאפי' בכגו"ד אמרי' אדל"ן כיון דהוי ספקא בדאור' אזלי' לחומרא. ודוק.

וי"א אם אחר שנתברר שמום זה היה לה מקודם הנישו' אך נפל ההפרש ביניהם וכגון בנכפית אם היה לה זמן קבוע או לא דהבעל טוען שהי"ל זמן קבוע והו"ל מומין שבסתר אז על אבי האשה להביא ראיה שלא הי"ל זמן קבוע. כן מתבאר מדברי מו"ה הג' שער אשר חאה"ע סוס"י מ"ה וע' כוכב מיעקב שם בדר"ג מה שפלפל בחקי' זו והעלה כן. י"ב הא קאמרי' ביש לסמוך על הרופאים (ע' בנד' סי' ע"ט אות ט') היינו בדבר דלא אפשר על ידי אחרים והדבר תלוי בהם דוקא לא כן במומים שאנו צריכים לידע אם היו מקודם או לא דזה יכול להתברר בעדים או בשכנים ובקרובים היכן מצינו שיהיו הגויים נאמנים אפי' היו רופאים דזה הוי דבר דאינו נוגע בענין החולי והא ודאי לא ניתן להאמר שיאמינו חכמים לפיסו' עדות. כוכב מיעקב שם,

תוכן העניינים

אבני האפוד חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה