אבני האפוד חלק ב· רבי דוד פיפאנו
סימן נא
א ס"א ש"ע איש ואשה שהיו ביניהם שידוכין. ע' יד"א הגהב"י ס"ק ט"ו. שרשי הים ח"ב ר"ס
ב שם בהגה ואין חילוק בין נישואין ראשונים לשניים ע' פ"ת סק"ב מ"ש משם הנ"מ והשע"המ מר"א ח"ב א"ע סי' כ"ה.
ג שם ש"ע עמדו וקדשו קנו אותן הדברים. ל"ד כשהתנו כן בשעת קידו' דה"ה בשעת נישואין. הריב"ש סי' שמ"ה והובאה בב"י ושכ"ן מלשון הרמב"ם וע' יד"א הגב"י סק"ג. שרשי הים ח"ב דנ"ט שפלפל בדין זה.
ד דוקא עמדו וקדשו אבל עמדו ושדכו לא מהני יד"א הגב"י סק"ך משם מוהר"ש הלוי ושהרדב"ז חולק וע' מר"א ח"ב אה"ע סי' כ"ד שהביא דברי הרדב"ז ח"א סי' רל"ד שחילק דבאתרא דנהיגי לכתב שטרי שדוכין בקנין ושבו' משמך סמכי וחיזק חילוקו והק' ע"ד ה' כהונת עולם סי' ס"ט עי"ש וע' במילואים או"ב. שד"ח כללים מע' ד' אות ס"ו שכתב דהריט"בא קאי בשיטת מוהר"ש הלוי ורמז להמר"א הנ"ז.
ה שם בהגה י"א דבעינן עמדו וקדשו מיד. ע' בנדפס או"ד. שרשי הים שם. ו רו"ש ששדכו בניהם וכתבו בשטר אני ר' נתחייבתי לתת לחתני בתורת נדונייא אלף פרחים וש' אבי החתן כתב בשטר אני נתחייבתי בעצמי לזון את בני ולאשתו ולבניו שיהיה לו ואם יהיה שאיני רוצה לזונם מחמת קטטה שיהיה נתחייבתי לתת להם בשביל צורך מזונותיהם ב' פרחים מידי שבוע בשבוע כל הימים שאני חי ע"פ האדמה וקנו מידם ואח"ז נישאו והיו אוכלים על שלחנו זה כמה שנים אח"ז חזר בו ר' ואינו רוצה לזונם בטענה שכיון שלא קצב מזונות הוי דשא"ק וגם טוען דמה שנתחייבתי לתת ב' פרחים לשבוע איני חייב כיון שלא קצבתי זמן. ע"ז נשאל אא"ז הרה"ג כמוהר"ח פיפאנו זצוק"ל בתשובה כ"י ואחר שערך מחלו' הפוס' בזה בדש"ק דלס' הרמב"ם אינו מתחייב ושיכול המוח' לומר קי"ל וגם מחלו' הפוס' אי בעינן עמדו וקדשו מיד הביא דברי הרב"י בסי' קי"ד בדעת הרמב"ם דבחברו אפי' בקנין ל"מ ובשטרי פסיקתא בשעת קידו' באמירה סגי ושלא בשעת קידושין צריך קנין וכו' סיים דודאי חייב אבי החתן לזון ולפרנס את הזוג יהיה למ"ד דל"ד עמדו וקדשו אלא אפי' שדכו ואח"ז קדשו יהיה למ"ד דבעינן קדשו מיד דהא כתב הריב"ש דאם התנאי היה בשעת שידוכין ל"ק עד שקנו מידו ה"ן בנד"ז אפי' שהיו בשעת שידוכין כיון שהוא בקנין מתחייב. אך עמד לנגדו מה שנתחייב לתת משב"ש שני פרחים כל הימים אשר היא חי על האדמה וזה אינו קצוב ומצא תרופה לזה מתרי טעמי חדא מטעם האמור דהכא הוי שטרי פסיקתא בקנין לתת לו מנה בכל שנה כל ימי היותו חזן או סופר שנקרא קצוב כיון שהמנה הוא קצוב ואע"ג שאין קצבה לשנים את"ד אא"ז הרב בתשו'.
ולי אנ עבדו יש לי לדון בהך סיפא דמבואר מדברי מז"ה ז"ל דתשו' הרשב"א הלזו היא מוסכמת וכמו שעל האמת כ"כ ה' חש"ש בסי' ס' הגהב"י ס"ק ב"ך וה' שמן המשחה בסי' צ"ז דע"ו ע"ב דאתייא ככ"ע ולכן כתב דאפי' בלי הך טעמא זכה החתן מכח דינו של הרשב"א. ואהמ"ר כרב גדלו לא כן אנכי עמדי דאנכי הראה דהך דינא ג"ך בפלוגתא מתנייא ועיניך תראנה להכנה"ג בח"מ סי' ס' הגב"י ס"ק כ"ח דהביא דמוהר"א בן עקר ס"ל דהרמב"ן פליג אהרשב"א וס"ל דאפי' קצץ המנה כל שאין קצבה להמשכת השנים דשא"ק מקרי והגם שהכנה"ג חלק עליו מ"מ האיכא ס' מוהר"א ב"ע ז"ל וה' דרך אברהם בח"מ ח"ב סי' י"ט די"ט ע"ד הפריע דהרמב"ן חולק אהרשב"א ומצי לומר קי"ל דכל שאין קצבה להמשכת השנים דשא"ק מקרי וע' שדי חמד כללים מע' הדלת או"א דגם הוא אסף איש טהור כמה מרבני האחרו' דסברי דמצי המוח' לומר קי"ל ומהם ה' ראש יוסף עש"ב
הגם הלום בחפשו"ן יצאתי ומצאתי לה' ארח משפט בסי' ס' הגה"ט סק"ו שרמז לה' בירך יצחק די פאס בח"מ סי' א' שנשאל על נדון כזה בעצמו שנשאל אא"ז הרב (רק דבנדון מז"ה היה קנין) והוא על איש שנתחייב בשידוכי בנו לזונו ב' שנים (והאר"מ העתיק לזון את חברו) וכתב אח"ך דאם לא יאותו שניהם על שלחן אחד שנתחייב לתת לבנו סך פ' לשבוע כל ימי משך הב' שנים וכו' ועתה טוען המתחייב דמה שנתחייב לזונו הוי דשא"ק וקי"ל כהרמב"ם ורבותיו ואתי עלה הרב מצד אחר דהנה אמת דאיכא הכא קצבת השנים וקצבת הסך דבהא אפי' מוהר"א ב"ע יודה מ"מ כיון דעיקר הסך הנה זה בא על חייוב המזונות ומזונות לא קייצי בתר עיקרו אזלינן וכיון שהוא פטור מהמזונות הוא פטור ג"ך מהחייוב דחייוב מזונות אין כאן גם חייוב הכא מכחו אין כאן וכההיא דמוהריב"ל דס"ל דקנין א"כ שבוע' א"כ ונסתייע לזה מדברי מוהר"א ב"ע האחרו' שהביא עוד שם הכנה"ג ד"ה וראיתי ומלבד דהכנה"ג לא חלק אעיקר דינו דמוהר"א ב"ע אפי' תימא דחלק יכול לומר קי"ל כמוהר"א ב"ע נגד הכנה"ג עי"ש וכפי דברי הרב ה"ן נסת"ר פסק דינו של אא"ז הרב דה"ן עיקר החייוב בא על המזונות וכיון דהמזונות גופייהו לא קייצי גם החייוב שעליו בא פורח הוא. ולכן נלקע"ד דמחוורתא כמו שפסק אא"ז הרב פרישא דבכג"וד דאיכא קנין והוא בשטרי פסיקתא גם הרמב"ם יודה וכמ"ש הרב"י באה"ע סי' קי"ג ג' סוגים בדעת הרמב"ם בזה דאפי' דלדעתו אין אדם מתחייב בדבר שא"ק אפי' בקנין ה"מ לאיניש דעלמא אבל לבנו ולבתו בשטרי פסיקתא חייב וכ"כ בתשו' לה' כתובה בדנ"ה סע"ג ובדנ"ט ע"א דקנין בלי קדושין עדיף מאמירה בקידושין. ולפ"ז מוכרחין אנו לומר בנדון ה' ברך יצחק דלא היה שם קנין ולכן פטרו.
וזאת מן המודיעית דמ"ש בנדפס או"ג משם ה' כפ"א דבדש"אק ובאסמכ' גם דעת מרן דמהני ועדיין צריך להתיישב בזה ע"כ תיבת בדש"אק כדי נסבה ואגב שיטפא כתבתי כן דבש"אק אין כאן מחלוק' דאם עמדו וקדשו אפי' באמירה סגייא ואם לא עמדו וקדשו ואיכא קנין זכה.
עוד אחרת היתה בנדון אא"ז הרב לחייב את אבי החתן אפי' שלא היה שם קנין ע"פ מ"ש אני בעניי בסה"ק אבני האפד בתשו' סי' ב' משם ה' המבי"ט ויתר פוס' דהיכא דנכתבו התנאים בשטר אפי' פסקו ועבר זמן עד שעת הקידו' חייב לשלם י"ש. ובנדון אא"ז היה כאן שטרות שנתנן מצד לצד ובעבור זה יש מקום לומר שחל עליהם החייוב ומזה אני תמה על ה' ברך יצחק דמדבריו שם נראה שהחייוב היה בשטר ולא פנה לסייעו מצד זה ונ"י. ז שם וש"ע וכן שאר קרובים וכו' רבני צרפת הו"ד בהגמי"י פכ"ג מה' אישות כתבו דאפי' כל אדם דמי. ועיין שרשי הים שם ד"ס ע"ג שכתב דסברא זו דחויה היא מכל הפוס'.
ח שם פסק האב וקנו מידו הוי כשאר תוב. ע' בצר' או"ה מ"ש משם מוהרימ"ט שנסתפק בפסק לבתו מעות ונפלו לה מעות בירושה ע' לה' שעות דרבנן בסי' ה' שפשט ספקו של מוהרימ"ט דהוא שנוי במחלוקת. וע' בסה"ק חושן האפד בתשו' סי' טו"ב דע"כ לא נחלקו אלא באבי הבת אך לא באבי אביה.