אבני האפוד חלק ב· רבי דוד פיפאנו
סימן מג
א ס"א ש"ע קטן שקדש וכו'. ע' בנד' או"ד מ"ש משם ה' שמחת יו"ט סי' יו"ד דכשיגדל חייב לעשות לה כתובה וע' רב פעלים ח"א אה"ע סי' ב'.
ב שם ואפי' שלח סבלונות וכו'. ע' משנת ר"א ח"ב סי' י"א
ג קטן בן י"א שנה שקדש לו אביו אשה. ע' בנדפס או"ב. זל"א אביגדור סי' ד'. ובתשו' ה' מוהר"ש חיים ז"ל בע"ס שמן המשחה שהובאה שם בס' זל"א סי' ד' באורך. ולה' שרשי הים ח"ב דקפ"ב שהעתיק שם לשון ס' הפדס לרשי' בדפ"א שהובא שם מחלו' הראשו' בזה בארוכה.
ד שם ואסור להשיאו אשה בעודו קטן. נחל נובע מדברי הרמב"ם פ"א מ"ה איסורי ביאה ממימרא דש"ס סנהדרין ע"ו ע"ב ויבמות קי"ב ע"ב דמשמע דהוי בעילתו ב"ז. וראה זה שראיתי במכילתא ס' משפטים ע"פ אם אחרת יקח לו מכאן אמרו חייב אדם להשיא את בנו קטן ובמקום אחר הוא אומר והודעתם לבניך ולב"ב אימתי אתה זכאי לראות בני בניך בזמן שאתה משיא בניך קטנים ע"כ וזה דלא כהש"ס וכמו שכן ראיתי בס' תורה תמימה הנד"מ ע"פ זה דעם שהביא מירוש' דקידושי' פ"א הל' ז' דיליף מדרשא אחרת דמצוה להשיא בנים קטנים כתב דהוא הפך הבבלי. אך הג' מלבי"ם בס' התורה והמצוה בביאורו על המכילתא כתב דהמכיל' מיירי בבן י"ג וקראו קטן מפני שסמוך ע"ש אביו ומצד שסומך ע"ש אביו קראו קטן י"ש וע' עטרת חכמים סי' י"א מ"ש בדין זה דקידושי קטן עי"ש.
ו אב שקדש בתו הקטנה עם נער אחד ואחר עבר ג' ימים שקדשה נתחרט וטוען אבי הנערה שהנער הוא בן י"ג שנה וקידושיו קידושין וקרובי הקטן אומרים שאינו אלא בן י"א שנה והביאו עדים והעידו שהוא קטן היא אסורה מטעמא דשוייא חתיכה דאיסורא מוהרש"דם אה"ע סי' ט' וע' כנה"ג יו"ד סי' א' ס"ק ב"ך דהצ"ע דבריו במה שהביא ראיה מתשו' הרשב"א וע' עולת שמואל קונפורטי חה"מ סי' ד' שיישב דברי מוהרשד"ם שכונתו שהאב אינו יכול לקבל עוד קידושין בעדה אבל אה"כ דבהתגדל הנערה תוכל לומר דהיא אינה מאמנת לדברי אביה רק לדברי העדים ולא בעייא גט עי"ד ונכון הוא.
ז קטן וקטנה שנישאו זה עם זה. ע' מה שהאריך בזה בס' דברי רב משולם הנד"מ סי' י"ט.
ח ס"ב בהגה מי נאמן על קטן וקטנה שנתגדלו. ע' כנה"ג הגב"י סק"א דהביא משם ה' עצמות יוסף דהאב נאמן לומר על בנו שהוא גדול לענין קידושין להחמיר להצריכה גט אבל לא להקל בלי חליצה וכיוצא י"ש. וע' לה' דברי אמת בתשו' סי' ז' דט"ו שהאריך בזה ואייתי בידיה מחלו' הראשו' ורמז לן תשו' הרשב"א הובאה בב"י סי' מ"ב דס"ל דנאמן האב אפי' להקל בקידו'. וגם אנחנו ראינו לה' פ"ת לקמן סי' קס"ט סקי"ג שכתב משם השה"ג סוף קידושין שהביא משם ריא"ז דהאב נאמן על תולדת בנו לומר שבזמן פ' נולד בין להעיד עליו בממון ובין להעיד עליו לפוסלו וכן בשאר איסו' להחזיקו בגדול לכל דבריו חוץ ממכות ועונשין וה' פ"ת שם השיגו להנוב"י סי' צ"ג דחלק על הגדולים מסברא יעו"ש.
ותבט עיני לה' משנת ר"א ח"ב אה"ע סי' ט' שנשאל על ר' ששדך בתו עם בן ש' שאמר שבנו הוא גדול שכבר השלים י"ג והשידוכין היו בסבלונות כמנהג קושטא ואח"ז נעדר בן ש' ונשארה הכלה זקוקה ליבם ובא ש' ואמר שבנו היה קטן בעת הסבלונות ואפי' בשעת העדרו ומה שאמר בעת הסבלונות שהיה גדול שקר ענה והרב ז"ל אחר שהביא סברות הראשו' דלהחמיר נאמן האב כתב דצריכה חליצה או יבום מכח עדותו של אב ואע"ג שעתה חוזר בו דבריו הראשו' עיקר ובסוף תשובתו כתב וז"ל וכ"ת הא קי"ל כל היכא דהגדה הראשו' היתה חוץ לב"ד סמי בידיה למהדר ביה ולהעיד הפך עדותו פ"א וא"כ בנ"ד דעדות הראשון היה חוץ לב"ד שאמר דבנו גדול אהנייא לן עדותו האחרון דאומר דבנו קטן היה וממילא לא חלו הקידו' ואינה זקוקה ליבם עכ"ד ולא זכינו לסוף דבריו דכפי ריהוט הלשון הוא דדעתו להחמי' ומ"ש בסו"ד הוא סתירה גדולה דכיון דעיקר העדות היה שלא בפני ב"ד יכול לחזר ולהעיד ותהיה האשה מותרת וכבר רא תי להרב המסדר המפתחות ד"ו שנרגש בזה אכן נראה דהחילו' פשוט דאפי' שנאמר כאן דיכול לחזר ולהעיד עכ"ז עדותו מגן שוייא דעדות זה הוה מהני אם בנו לא היה נושא אשה עדיין אבל כל עת שע"פ דבריו הראשו' הוחזק הבן לגדול והאשה לא"א שוב אינו נאמן להתירה דהו"ל ע"א נגד חזקה דל"מ כלל. וכזאת כתב מוהרימ"ט בחידו' לקידו' על דס"ג וה"ד ה' דברי אמת שם בדי"ח ע"ב שאם האב העיד על בנו שהוא גדול והוחזק ע"פ ואח"ך אכל חלב שהורגין אותו על מה שהוחזק וכו' ולמדו מהירוש' עש"ב והגם דמוהרימ"ט לא איירי כשחזר בו האב מ"מ למדנו מדבריו דכל שהוחזק ע"פ האב אע"ג דאי בה שעתא היה חייב מלקות או עונשין אין עדות האב מועיל כלום מ"מ כל דמעיקרא הוחזק ע"פ אביו שוב אינו יוצא מחזקתו דכוותא ה"ן בנדון זה כיון דע"פ אביו הוחזק לגדול ושדך אשה שוב אין האב נאמן לומר שאינו גדול דלו יהיה שיבא איש אחר ויעיד מחדש שאינו גדול לא מהני עדותו להפקיע הקידו' כיון דהוחזק לגדול והאשה הוחזקה לא"א זה נראה שהיה בדעת המשר"א לכתב ולא הספיק לכותבו.
אולם כשאני לעצמי היה נ"ל דיש איתנו להפך בזכות האי איתתא לפוטרה מחליצה ויבום באשר השידוכין הללו היו ע"י סבלונות וכבר ידוע דחששת הסבלונות אינו אלא מדרבנן יהיה לטעם רש"י ז"ל דהסבלונות עצמם הן קידו' או לטעם ר"ח דחיישי' שמא קדש מקודם עכ"פ אינו אלא חששא דרבנן זולת להריטב"א ז"ל ואפי' דמצינו מאן דקאי כוותיה וכמ"ש בנד' סי' מ"ה או"ב מ"מ אינו ודאי דאורייתא רק ספקא דאור' ומצינו פוס' דס"ל דאין האב נאמן על בנו כי אם בהקדשות וחרמים וכיוצא אבל לא לשאר מילי א"כ איכא הכא ס"ס ס' אי נאמן האב לומר על בנו גדול האם דלמא הלכתא אזלא כמ"ד דאינו נאמן ועדיין הוא קטן שאין קידושיו קידו' ואת"ל דנאמן דלמא הלכה כר"ח דהטעם הוא שמא קדש וא"כ הוא ספק ושפיר אמרי' שמא לא קדש ומתהפך שפיר. מצורף לזה דבעיקר חששת הסבלונות איכא פוס' דס"ל דהוי מדרבנן והו"ל ספקא דרבנן דשמא קטן היה דאשכחינן לה' דברי אמת בסוף תשובתו שם דעשה בקיצור ס"ס זה וז"ל ומ"מ גבי סבלונות דנ"ד הכל מודים דהו"ל תלתא ספקי ואשכחן דבתרי ספקי סגי כגון ס' קטן ס' גדול ואת"ל גדול ספק לא קדש והו"ל ס"ס המתהפך א"ד ז"ל ודון מינה לנ"ד.
ברם כד הוינן בה במעטקט עיון תחזנה עיניני דס"ס דנא אשתכח חסיר דהא ליכא מ"ד דלהחמיר אינו נאמן האב ולכ"ע נאמן וכל הגדולים שהובאו בב"י סי' קס"ט דהסירו הנאמנו' מן האב היינו שאם היינו מאמינים אותו היינו מתירים לחלץ או ליבם ואתו אינהו ואמרו דאינם נאמנים אבל להחמיר לכ"ע נאמן ולא מצינו חולק בזה ובכן איך הפה יכולה לדבר ולומר דדלמא הל' כמ"ד דאינו נאמן וקטן היה נמצא דכיון דאיכא הכא עדות האב שגדול היה לא נשאר עוד מה להסתפק רק אם קדש או לא קדש ובחד ספקא לא סגייא ואינו דומה לההיא דה' דב"א דהתם האב מעיד שהיה קטן והאיכא סוברים דהאב נאמן ודוק. וע' בנדפס אות י"ד וט"ו דאע"ג דסבלונות קושטא הם קידושי ודאי דרבנן עכ"ז בתרי ספקי לא רצו להקל כמה פוסקים עי"ש.