אור ברסלב

אבני האפוד חלק ב· רבי דוד פיפאנו

סימן כח

סימן כז

א ס"א ש"ע המקדש בגזל וכו'. (א) האותיות שאלוני על ר' שהלך אצל מוכר מרגלייות וקנה ממנו טבעת זהב או חפץ אחר וקצב המעות ולא נתנם לו תכף רק שלקח החפץ וקדש בו את האשה קודם נתינת הדמים אי הוייא מקוד' לגמרי או דוקא מקוד' מדרבנן או אפי' מדר' אינה מקודשת. (וכבר בנדפס או"ד רמזתי הפוס' המדברים היכא דקדש המוכר וקצרתי י"ש).

והנה אמת דבדין זה ספרין פתחו ואינו אלא לשנו"ת את הידוע אך לרגל המלאכה אשר לפני אעלה ואגידה דברי הפוס' המדברים בזה ואגב גררא אכתב מה שזכני ה' לחדש. וז"ל הטור בח"מ סי' קצ"ח דבר תורה מעות קונות ככל המטלט' שכיון שפסקו שיעור הדמים ונתנן למוכר חזר המקח לרשות הלוקח ואין אחד מהם יכול לחזר בו לפיכך משקבל המוכר המעות הן שלו מה"ת ואם קדש בהן את האשה מקוד' וחכמים תקנו שלא יהיו מעות קונות עד שימשך וכו'. וז"ל רש"י ז"ל ב"מ מציעא דמ"ח ע"א על מאי דאיתא בש"ס שם דברים ואיכא בהדייהו מעות קאי באבל כתב וז"ל ומ"מ לענין איסורא כגון אם קדש בו את האשה לרי"ו הוו קידושין דמדאור' קנייה ודידיה הוא לר"ל לא הוו קידו' ע"כ מבואר דרש"י קאי כס' הטור ואע"ג דאיכא הפרש בין לשון הטור ללשון רש"י דלדברי רש"י היינו שקדש הקונה בחפץ זו בלי משיכה כגון שאמר לאשה התקדשי לי בחפץ שלי שביד פ' ולדברי הטור הוא שקדש המוכר במעות מ"מ הכל הולך אל מקום אחד והיסוד הוא דבענין קידוש' שבקינן אדיניה דמעות קונות אע"פ שלא משך. וכבר ראיתי בשטמ"ק למציעא דהעתיק לשון רש"י אם קדש בהן את האשה וכלשון הטור וע' בס' מקרא סופרים דר"פ ע"א וג' מ"ש בזה.

וחובה עלינו לדעת על מה זה? דאם האמת דקי"ל כר"י דרבנן עקרו דינא דאורייתא דמעות קונות ותקנו דלא יקנו וכמ"ש הפוס' בח"מ שם מדוע תהיה האשה מקוד' כל שקדשה במעות שאינם שלו ומבואר מדברי הטור ורש"י ז"ל דהוייא מקוד' ודאית מדאור' והא ודאי טעמא בעי וכבר ה' פרישה שם ובסמ"ע סק"ג נרגש בזה וכתב ע"ד הטור דבא ללמדנו דאע"ג דחכמים תקנו שלא יקנו המטלט' במעות אלא במשי' מ"מ אם קדש אשה מקוד' דקנין מעות מה"ת לא זז ממקומו לענין קידו' דהוי מלתא דאיס"ו ולחו' א"ד וכונתו מבוארת דכיון דאם נלך אחר תקנתם שרינן א"א לעלמא לא רצו חכמים לעקר דבר מה"ת ולהתיר א"א רק הם בחרו לילך לחומ' ולומר שהיא מקוד'. אולם לפק"ד מה נשתנה ענין זה משאר מילי דאמרינן דחכמים רשאים לעקר הקידו' אע"ג דחיילי מדאור' ומתי' א"א לעלמא ולא חיישי לאיסו' הלא תראה בכתובות ד"ג ע"א דעל ההיא דאמר רבא אין אונם בגטין ואי אמר אי לא אתינא מכאן ועדל"י להוי גיטא ואפסקיה מברא דעכ"ז הוי גט קבעו בש"ס ומי איכא מידי דמדאורייתא לא הוי גט ומשום פרוצות או צנועות שרינן א"א לעלמא אין כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקיעיניהו רבנן לקידו' מיניה ופרש"י דמדאור' לא להוי גיטא דמצינו טענת אונס מה"ת שנאמר ולנערה לא תעשה דבר. כל המקדש ע"ד שהנהיגו חכמי ישראל בישראל הוא מקדשה שיהיו קיימים הקידוש' לפי דברי חכמים ויהיו בטלין לפי דברי חכמים ע"י גטין שהכשירו חכמים ואפקיעיניהו רבנן לקידו' כשיבא גט בזה אחריהם ע"כ הרי דמה"ת עדיין אגידא בבעלה ואינו גט אתו רבנן ואמרי דהוי גט ושרו א"א לעלמא. וכזאת איתא בגטין ל"ג ע"א לגבי ההיא דאמר רשב"ג דאם בטל הגט אינו מבוטל דא"כ מה כח ב"ד יפה שתקנו שלא יוכל לבטל הקשו בש"ס ומי איכא מידי דמדאור' בטל גיטא ומשום מהכח ב"ד יפה שרינן א"א לעלמא. אין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעיניהו רבנן לקידושי מיניה וע"ש בפרש"י. עוד אחרת היתה בגטין ע"ח אמרו במשנה היתה עומדת בר"ה וזרקו לה קרוב לה מגורשת ומפרש בש"ם דהיינו תוך ד"א ופסקוהו הפוס' באה"ע סי' לק"ט והלא מה"ת בעינן ונתן בידה וקניית ד"א אינן אלא מדרבנן עכ"ז אלמוה רבנן לתקנתייהו דד"א של אדם קונות לו בכל מקום שהוא ועשאוה מגורשת וה"ט דהפקיעו הקידושי' מעיקרא דעשו אותם מעות הקידו' הפקר ב"ד הפקר מה"ת וכיון שהפקירו מעות הקידו' נעקרו הקידו' מעיק' ונעשית פנויה אוף ה"ן נימא הכי בנד"ז דאע"ג דמה"ת מעות קונות והמעו' הם שלו ונמצא שקדשה המוכר בשלו מ"מ חכמים מכח תקנתם שתקנו משיכה עקרו דינא דאוריי' והפקירו מעות הקידו' ואינה מתקדשת ומדוע נלך לחומ' משום איסור א"א ובדברי הסמ"ע. וזכני ה' ובחפש"י מצאתי בשיטה מקו' למ' מציעא על דמ"ו ע"ג שהביא בשם הריטב"א שכתב וז"ל רש"י פי' לקמן דנ"מ לענין קידושי' דלר"י כיון דמעות קונות מה"ת אם קדש בהן את האשה מקו' וכו' ואינו מחוור דכיון דמדרבנן אינן קונות הפקר ב"ד, הפקר ואף לר"י אינה מקוד' למ"ד דלית ליה רשות למוכר לאנפקיניהו ע"כ הרי תנא דמסייע לן דמטעם הפקר ב"ד פסק להל' דאם קדש אשה במעות אלו אינה מקו' וכמ"ש לתמוה על רש"י והטור.

איברא דה' בני יעקב בתשו' סי' ב' דקפ"ז עמד בזה ויישב על נכון וז"ל איכא למידק אמאי לא חשש רש"י ז"ל לה"ט דהפקד ב"ד הפקד דטעמא תריצא היא וכדאמרי' בכמה דוכתי כל המקדש וכו' התיר פשוט דכיון דהפקר ב"ד הפקר הוי מדאור' ודאי יש כח בידם להפקיר היכא דהוצרכו להפקיר אף גבי קידו' כההיא דבטלו דע"כ להפקיע הקידו' כדי שלא יעמד כל איש שיבטל שלא בפניו ונמצאו בנות ישראל עגונות אבל במשיכה דעיקר תקנתם גבי ממונא ומשום גזרה דנשרפו לא הפקידו אלא בממונא אבל גבי קידו' אוקמוה אדאוריי' דמה להם להפקיע הקידו' כיון דמקיימא תקנתייהו גבי ממון וכו' עש"ב. מ"מ מדברי הריט"בא הנ"ל מבואר דלא ס"ל לחלק בהכי ולדעתו אם קדש המוכר במעות הללו את האשה אינה מקוד' כלל. והשתא לגבי דידן דבמחלו' הוא שנוי בין רש"י והטור והריטב"א אי שייכא הכא דינא דהפקר ב"ד יוצא לנו דבין אם קדש המוכ' במעות ובין אם קדש הלוקח בחפץ הז' ס' מקוד' מה"ת מחמת פלוג' דרבוואתא הנ"ל שו"ר ל"ה ממנה אפרים בה' מכירה סי' י"א דעמד בחקי' זו היכא דקדש הלוקח חפץ זה ולא העלה דבר יברור (וע' קול אליהו ח"א דפ"א דהק' דאיך יצוייר שקדש הלוקח בחפץ בלתי משי' וע' הון יוסף סי' י"ט דב"ך ע"ג).

האמנם ראיתי לה' מוהר"י בן בורנה ז"ל בתשו' כי באה בס' בני יעקב שם דרוח אחרת אתו בדעת רש"י והטור ז"ל וחלק בפי' על הסמ"ע וכתב דדבריו הם הפך כל הראשונים והאחרו' ולדעתו לאו מטעם חומר' קידו' אתו עלה רש"י והטור כי אם מחמת הדין אשר ע"פ דבריו אם הלוקח עמד וקדש באותו חפץ גם רש"י והטור מודו דלא הוו קידושין והיה טעמו דבדקכ"ב ע"ד כתב ליישב דברי רש"י מכל מאי דקשה עליו ומר קאמר דדעת רש"י הוא דעקרו בתקנתן דבר תורה אך איהו קאי בשיטת הפוס' דס"ל דיש רשות למוכר להשתמש באלו המעות וכתירוצא בתרא של התוס' בפ' המפקיד דע"ג ע"א ד"ה מאי אירייא הוציא דהגם דר"י ס"ל דחכמים אמרו דמשי' קונה ול"א מעות קונות מ"מ לא הפקיע' חכמים הכח שיש למוכר להשתמש במעות וכיון דקונות מן התו' הוי שואל עלייהו ולז"א דאם קדש בהן אשה מקוד' דמלוה להוצאה נתנה וה"ז קדש במלוה ומ"ש רש"י דנ"מ לאיסו' ולא קאמר דאף לענין להתחייב באחרייותן עדיפא מינה נקט וסיים דלפ"ז בין לרש"י בין להרמ"בם והרי"ף והתוס' והטור בסס"י קצ"ח דס"ל דיכול המוכר להשתמש במעות זהו דוקא לגבי מוכר דהוי שואל עלייהו אבל גבי לוקח לא קנה אף במקום איסור דאוריי' וכו' וש"ב דברים נאותים. והגם דלא הונח ל"ה בני שם בדקפ"ז ע"ג ישוב זה בדברי רש"י והכריע מסוגייא דמעילה דלוקח מעל דלא כוותיה יש לדחות כמ"ש הרב דה"ט דכיון דיש למוכר רשות להשתמש בעבור זה מעל וכמו שכ"ר לה' מחנ"א בה' מכירה סי' י"א שכ"כ. גם מר בריה דה' מחנ"א כ"כ שם בדעת רש"י דלאו מטעם חומרא הוא רק משום דהמעות הם שלו לכל דבר. ולפי סברא זו דיכול להשתמש במעות דאיכא רובא דרבוואתא דסל"ה ע' ב"י סו"ס קצ"ח ובס' לחם שלמה דק"ב ע"ב נמצא דקדש בשלו ולאו מטעם חומרא אתינן עלה ונתפשטו כל הקמטין דל"ש הכא לומר הפקר בד"ה דעל מה ועל מה יפקיעו הקידו'. ומ"מ בהא ודאי דמקו' ודאי לא הוייא כיון דאיכא מרבוואתא דס"ל דאינו יכול להשתמש במעות והו"ל קדשה בממון שאינו שלו וכשקדשה לוקח בחפץ שלקח במעות לבד בלי משיכה לפי כל הסברות הנ"ל אינה מקוד' כלל והיא מותרת לעלמא וכן ראיתי להג' חת"ס בחידו' לסוכה על ד"ל שכתב דמי שקנה בכסף בלתי משיכה לא קנה הלוקח ומפקיעין עי"ז אפי' איסור דאורי' כמבואר בש"ס ע"א דס"ג ע"א וכתוס' שם. אמנם כל זה בלוקח שלא קנה החפץ רק בכסף אבל המוכר קנה הכסף להוצאה וכמ"ש בתוס' מציעא דמ"ג וכו' עי"ד.

שבתי וראה דגם בקדש הלוקח בחפץ שקנה בלי משיכה מידי ספקא ל"ן דחזינא להרשב"א ה"ד הרב"א בשטמ"ק למציעא על על דמ"ח ע"א גבי ההיא דאמרו בש"ס נתנה לבלן מעל שכתב וז"ל וא"ת כיון דתקנו רבנן משיכה ואמרו מעות אינן קונות מאי ק"ל לר"י דמדינא לא מעל כיון דלא קנה והפקר בד"ה והם עשו מעות אלו כמי שאינן שלו לענין קניה וי"ל דלענין מעילה דאור' לא תקנו ע"כ מבואר דגם איהו סובר דנגד איסו"ת לא העמידו דבריהם ואזלא הא כפשטיות דברי רש"י וכמו שהבינם ה' פרישה דמטעם חומרא אתו עלה ואחריו החזיק בדעתו ה' בנ"י ולא רצה לסבב דעת רש"י דמדינא קאמר וכדעת ה' מוהר"י ב"פ ועל מאי דק"ל למה לא נאמר הפקר בד"ה ובכמה מילי דאמרי' בעלמא הרשבא אזיל לשיטתיה שכתב בתשו' אלף קפ"ה דאע"פ שאמרו כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקיעיניהו רבנן לקידושי מיניה אין זה הכלל לכל מה שאמרו חכמים שלא יעשה כן שאם עשה אינו עשוי דאין לך אלא מה שאמרו בפירוש וכו' ולא בכל מקום אנו אומרים כן אלא היכא דאמור אמור היכא דלא אמור לא אמור ומדנפשין לא אמרינן ע"כ וזה יהיה דעת רש"י ולפ"ז הרי לפנינו שלשת הגבורים רש"י והרשב"א והטור דחוד' על ס' הריטבא וס"ל דלא שייך כאן דינא דהפקר בד"ה כיון דלא אמרוהו חכמים בהדינא ודידה הוי דבמלתא דאיסו' אזלינן לחומ' וכפ"ז ל"ש קדש המוכר במעות אלו ל"ש קדש הלוקח בנתינת המעות דוקא בלי משיכה כיון דהוי מלתא דאיסו' שבקינן אדינא דאורייתא ולסברתם הוייא מקוד' ודאית אך לדידן כיון דבמחלו' הוא שנוי הוייא ספק מקוד' וכדאמרן מעיקרא.

ומאחד (ב) עיו"ת דטעם האומרים דהוייא מקוד' היינו משום דהוי מלתא דאיסו' דא"א ואזלינן לחומ' אתה תדין דאם המוכר קדש אשה באותו חפץ הנמכר דלקח המעות ולא משך הלוקח דאם נלך אחר דבר תורה הקידו' הם בטלין כיון דמה"ת החפץ הוא של הלוקח והוי קולא משא"ך אם נלך אחר תקנת חז"ל דאמרו דעד שלא משך הוא של המוכר אזי הוו קידו' וה"ז מקו' גמורה דלפי האמור דינא הוי דמטעם איסו' אזלינן לחומ' ואמר"י דתקנת חז"ל עיקר ועדיין לא יצא החפץ מרשות המוכר והאי היא מקודשת ואית. איברא דה' תנא בס' מש"ל פ"ה מ"ה אישות דין ז' נסתפק בזה וצדד צדדים והעלה דכיון דמן התו' מעות קונות הו"ל קדשה בגזל ואם בא אחר וקדשה יש לחוש לקידושי ב' ולפי האמור אין הדין כן דיש לילך לחומ' ולומר דכיון דלא משך הוי החפץ שלו ולא תפסי קידושי ב' הא לא תברא דאה"ן דהוו קידו' לגבי המקדש הראשון אך אם יהיה האופן דקדשה אחר אחר זה בכה"ג לא עקרינן קנין דאורייתא לומר דלהוו קידושי הא' קידו' ומקלינן בקידושי ב' רק מחמירינן וחיישינן לקידושי ב' וכן מצאתי לה' מט"ש בסי קצ"ח הגה"ט ססק"ח שפירש כן דברי המש"ל ז"ל אבל אם לא בא אחר וקדשה מודה הר' ז"ל דלגבי הא' הוייא מקוד' גמור'. ואל תשיבני מדברי ה' בנ"י ז"ל דסבר דלעולם אזלי' בתר המקדש הא' וז"ל בדקפ"ז ע"ג ומשים דלא תפסי בה קידושי ב' אין לנו לומר שלא תהא מקו' לראשון דמאי חזית הרי סו"ס אתה מקל בקידושי א' ועובר על איסור תורה דמקוד' לראשון ולא לב' וליכא למימר דלהוי ספק מקודשת דכיון דלגבי קידו' הוצרכו תקנתם אוקמוה אדאוריי' דמקוד' גמורה עי"ד דזהו דוקא כשקידושין הראשונים הוו דאור' אבל כשקידושי הא' הוו קידו' מדרבנן מטעם חומרא או אם קדשה אחר בודאי דתפסי בה קידושין דאין כח ביד חכמים לעקר קנין דאורייתא ולהקל בקידושי ב' ודוק. וע' עפרא דארעא אות תי"א מה שפלפל בדברי המש"ל ז"ל וע"ע להג' חת"ס בחיו"ד סי' שי"ד שכתב דאם קדש המוכר בחפץ וזה הוו קי' גמו' דלא כה' מש"ל ז"ל ובס' שדי תמד ח' הכללים מע' ה"ך אות צא'.

ובכן (ג) עלה נעלה לענין חקירתינו שקנה החפץ במשיכה ולא במעות וקדש את האשה אי הוו קידושין שהרי כתב בפרישה שם דצרי' דמעות קונות דוקא מעות ולא משיכה ומסירה ושכן מוכח בסי' קצ"ט ס"ג וכ"כ ה':

לח"ש בה' קנין כסף דע"ט ע"ג וכפ"ז כל שקדש בחפץ שקנהו בקנין דרבנן אי אמרי' דלא הוייא מקוד' כיון דמה"ת לא אהנייא משיכה כלל או"ד ביון דמדרבנן קנה ה"ז מקודשת תלוי במה שנחלקו הפוס' אי קנין דרבנן מהני לשל תורה או לא וכמו שכ"ר לה' מחנ"א בה' קנין משיכה סי' ב' דחקר חקירתנו והעלה דאינה מקודשת אלא מדרבנן ומר בריה הגיה אורו דדבר זה אינו מוסכם ובמחלו' הוא שנוי וע' לה' מט"ש שם מ"ש ע"ד המחנ"א ונראה דנעלם ממנו לשון ה' פרישה הנ"ל דמה"ת דוקא מעות קונות אבל לא משיכה ודוק נמצא דנ"ד במחלו' הוא שנוי והו"ל ספק מקוד' אלא דה' מחנ"א שם פתח לה פתחא לעשותה מקוד' ודאית מה"ת בעבור דאיכא שינוי רשות בנתינתו לה.

ובהיותי חופש בהפוס' אשר תחת ידי לראות הנמצא כזה בדבריהם דרבנן עיני ראתה בס' אור לי סי' ל"א דא"ך ע"א אות י"ח הביא מ"ש הנוב"י מ"ב סי' ר"ג סל"ג שכתב וז"ל אבל לא מצינו שאם אחר התקנה שהמשיכה קונה אם קנה הלוקח במשיכה ולא נתן דמים וקדש הלוקח אשה בחפץ זה שלא תהיה מקוד' מה"ת הדבר הזה אין השכל מקבלו שכיון שכבר קנה החפץ הרי הוא שלו ממש וכו' יעו"ש. וכזאת וכזאת כתב הג' חת"ס בחידו' לסופה על ד"ל וה"ד ה' אור לי שם בסוף אות כ"ז דפש ט"ל דמי שקנה במשיכה בלי כסף מועיל אפי' לעניינים שהם של תודה מטעם דנהגו הסוחרים במשיכה הוי כקנין של תורה ממש ע"כ גם בס' דין אמת דמ"ג ע"ב כתב להדייא דבמשיכה לבד קונה לגמרי וה' אור לי סבב דעת ה' שער המלך לזה וכן דעתו שם דל"ג ע"ג דבכי האי הוייא מקודשת מה"ת ובסוף אות ל"ה הביא דברי החת"ס פי"יוד סי' שי"ד שכתב דגם סיטומתא קנין דאורייתא הוא אפי' לס' הפופ' דקנין דרבנן ל"מ לקנין דאוריי' היינו קנין דלא נהגו הסוחרים מרצונם אלא אנן ניכוף להו מדין הפקר בד"ה בזה י"ל לא אלימי דברי רבנן לענייני תורה אבל מנהג הסוחרים מרצונם הלא כל תנאי שבממון תנאו קיים מדאורייתא ע"כ דלפי זה דהא:

נפקת למאי דקמן דהאשה הזאת היא מקוד' לגמרי מה"ת וכן עוד ממה שהביא עוד ה' אור לי שם בדל"ז ע"ג דברי הא"ח שכתב להדייא גבי לולב דבעינן לכם דכל שלקחו בהתר אף שלא פרע דמים שהדבר נקנה לו לגמרי לכל דבר עי"ד וה"ה בקידושי אשה שי"ל כן וה"ז מקו' גמ"ו מה"ת וכאמור.

ודע ש"ה מוהרי"ן ז"ל בס' גט מקושר בקונט' הפקר ב"ד כתב בשם ה' נאות יעקב סי' ד' דלא עקרו חכמי' הקנין מעות רק כשחזרו מהמקח אבל אם ברצונם לקיים המקח לא עקרו הקנין מעות ונקנה המקח למפרע משעה שקבל המוכר המעות וה"ד אלה פוסק א' כי רב הוא בתשו' כי באה בס' שאל האיש מ"ת סי' ט"ו שכ"ד הנוב"י מ"ב אה"ע סי' נ"ד והג' נפש חיה י"ש דמינה נפקא לנ"ד וכמבואר.

ב ס"ד ש"ע נתן לה בקרון וכו' א"ל קודם שנטלתו אע"פ ששתקה ה"ז מקודשת. ע"כ ל"א הכי אלא שגלתה דעתה שנתרצית לעשות רצונו אבל אם שלחו צערה פנויה אצל איש אחד שיתן לה לבוש פ' שרוצים לראותו ובשעת הנתינה ח"ל ה"א מקו"ל אפי' שתקה אינה מקוד' כנה"ג הגה"ט סק"ל משם מוהרי"א ומוהרש"ך וע' קול אליהו ח"א א"ע סי' ח' דנ"ט שכתב שאין דברי מוהרש"ך ענין לזה.

ג מי שהיה מחלק מעות פורים ובאה נערה א' וא"ל קחי פרוטה זו ממעות פורים ופשטה ידה לקבל ובשעת נתינה א"ל ה"א מקו"ל בפרוטה זו והיא קבלתה בשתיקה ותרץ הנערה ותגד לבית אמה כדברים האלה שהשכן נתן לה זה במעות פורים והאיש אומר שלשם קידו' נתן מתחי' וע"ס. ע' לה' קו"א שם כמה ארכן הוא בדין זה והוא הצד צדדים וצדי צדדין לומר דאין כאן קידושין עש"ב. וכבר בנדפס אות י"ז הבאתי כן משם ס' שערי רחמים סי' ב"ך ופניתי שם וראיתי שלא הזכיר דברי מו"ה שעמר בזה באריכות והוא תנא דמסייע ליה וע' בס' ישמח לב שרמזתי שם.

ד ש"ע שם אם אחר שנטלתו וכו'. בנתן לה סתם ואח"ך אמר התקדשי לי בו ע' בנד' אות יוד דבמחלו' הוא שנוי ושרבני האחרו' התירו מטעם ס"ס. וע' במילואים או"ב וע"ע משכנות הרועים מע' הק' אות נ"ה שהביא דברי הראשו' ודברי ה' אמרות טהורות המובאות בנד' ורמז לה' קו"א אה"ע סי' ז' שכתב דהמקל בזה אינו אלא מן המתמיהים י"ש.

ה בשתיקותא דלאחר מתן מעות ע' פלפול עצום בתשו' מוהרש"ם ח"ב סי' ר"כו.

ו ס"ח ש"ע א"ל התקדשי בשט"ח וכו'. נתן לה באנקאנוטא מנייר לא הוו קידושי ודאי כ"א ספק דדמייא לנתן לה שט"ח שיש לה על אחרים. ונייר זה הוא שטר שיש לו על הבאנקבעריין' ה' שבט שמעון בחלק בית משתה אות ה'. ובדבר הזה השב"ח השבי"ח הרב מה שאמר לו רבו ה' חת"ס בחיו"ד סי' קל"ד ה"ד ה' פתחי תשו' ביו"ד סי' ש"ה סק"ז דהני באנקאנעטע יש להם דין כסף גמור אפי' לקדש בו האשה רק לענין פדיון בכור נסתפק י"ש וה' מצפה אריה תניינא נר"ו בחי"וד סי' ע' תמה עליו וכתב דגם לפדיון בכור כסף גמור הוא עי"ד ופשוט דלענין קידושין ג"ך כסף גמור הוא. וע' מחנה חיים ח"ב אה"ע סי' כ"ו דפקפק על הוראת החתים ועכ"ז כתב דאין לזוז מפסקו עי"ש ובסי' ז"ך. אך בס' חיי אריה סי' א' האריך וכתב דלענין פדיון בכור הפודה בבאנאנאטע לא יצא י"ח ועמר ע"ד השיב משה. עי"ד ובהשמטות שם הביא עוד אחרונים דנחלקו בזה.

ז סי"ג ש"ע קדש בחוב שיש לו על אחרים במע"ג עמ"ש לקמן על ס"ל בס"ד וע' בס' רב ברכות ה"ד ידי"ן רב חמ"א נר"ו בס' שאל האיש דק"ד ע"ד ומ"ש על דבריו.

ח סט"ו ש"ע א"ל התקדשי לי בשכר מלאכה זו שאעשה עמך וכו' ע' בלבוש פה ובח"מ סי' רע"ח ס"ב גבי הניח להם אביהם פרה מושכרת וכו' מ"ש ה' הלבוש שם ומ"ש א"ה בתשו' אדר ב' התרע"ג.

ט סי"ט ש"ע השואל חפץ מחברו וכו'. הם דברי הרא"ש בפסקיו ועי' מה שפלפל בזה בס' זל"א אביגדור סי' ו'.

י אם הכלה מסרה הטבעת שלה לחתן בסתם ולא אמרה לו כלום וקדשה הוייא ס' מקודשת ומקור דין זה בגטין ך' ע"ב אשה לא ידע לאקרויי ומסקינן דידעה כן משמע מרש"י שם אכן הרשב"א בחידושיו שם כתב דלא נפשטה בעיין. תשו' רשב"ן א"ע סי' ל"ה ולא הזכיר שכבר קדמו בזה הג' חת"ס אה"ע ח"א סי' פ"ה וכתב דאין ודאן של שאר פוס' נדחין מפני ספקו של הרשב"א עש"ב ורמזו הפ"ת ס"ק פ"ח וע' זל"א שם.

י"א סכ"א ואם בחמץ דאורייתא ושעות דרבנן וכו' ע' מצפה אריה תניינא אה"ע סי' ד'.

י"ב שם בהגה קהל שתקנו ועשו הסכמה ביניהם וכו' אע"פ שהקהל התנו בפי' שלא יהיו קידושיו קידו' והפקירו ממונו אפ"ה יש להחמיר לענין מעשה. המציין ציין פה למוהריק"ו ש"ו פ"ד ואינו כן והן הנה דברי הריב"ש סי' שצ"ט שכתב דכל שמפקירין כסף הקידו' ל"מ הקידו' כלל אלא שכתב דכנ"ל להלכה וי"א למעשה ואילו במוהריק"ו לא נזכר ענין הפקר כסף הקידו' רק שהחרים שלא לקדש בפחות מיוד' ואפשר דכל שהפקירו כסף הקידושין מודה גם מוהריק"ו דמהני וכמ"ש להדיא הכנה"ג בהגב"י ס"ק ג"ן דאינו ענין תשו' הרשב"א לתשו' מוהריק"ו דהרשב"א מיירי בשפירשו בפי' שלא יהיו קידושין מטעם הפקר בד"ה ומוהריק"ו איירי בקהל שעשו תקנה בחרם שלא יוכלו לקדש בפחות מיו"ד אבל לא פירשו שלא יהיו קידושין וכו' ואף הריב"ש שלא סמך דעתו למעשה הינו משום שלא ראה מה שהעיד האשל הגדול הרשב"א משם רב שרירא גאון שנהג הוא כן ואבותיו ופשיטא דאילו ידע הוא זה גם הוא היה מסכים לזה וכמ"ש ה' משפטי שמואל סי' כ"ג דפ"א ע"ד ויעו' יד"א הגב"י ס"ק נ"ה וכבר עלתה הסכמת האחרו' דכל, שהסכימו כל רבני המדינות ושריה להפקיר כסף הקי' ונתקדשה דא"ץ גט וכמ"ש בנד' או"מ ויעו' עוד בס' שמחה לאיש סי' ך' הסכמת רבני ירוש' ע"ז וכעת אמ"א לא ס' נדיב לב ולא תעלו' לב לחזר ולשנות לדוד בשנות"ו.

ואבא היום למה שראיתי בס' ציון במשפט הנ"מ לא מרבני צפת ת"ו ושמו מרדכי לורייא נר"ו (אשר נזדמן לי בתו"ש בהיותי בשלוניקי ש' התרע"ד ולפי שאין הס' מצוי הוצרכתי להעריך בהעתקתו) וז"ל שם בחה"מ סי' קצ"א הן עתה ראיתי ס' שו"ת הנ"מ שמו ומצוף דבש אה"ע סי' ו' בדין הפקעת הקידו' אריכות גדולה וכו' אמנם לא אכחד כי בעיוני שם עמדתי מרעיד ותסמר שערות ראשי שפסק בסכינא חריפא הל"מ דמהני תקנת הקהל להפקיע קידו' בהפקר כסף הקידו' אך לצאת דעת המחמיר בתקנה זאת מצא עוד תקנה לפסל עדי קידו' וכתב וז"ל שאחר שעשינו הסכמה הפקרת כסף הקידו' הפקר גמור עוד הוספנו שאנחנו פוסלין עלינו כל מין עדים אשר יעידו שאיזו בת ישראל ממלכות מצרים נתקדשה בפניהם נגד חוקי הסכמ' הזאת פיסו"ג וש' ואפי' אם יהיו העדים ת"ח וכו' וכמ"ש הרשב"א בענין עדי פיסול המודעא בגט ע"כ ופליאה גדולה בעיני שימצא חכם בדורנו ובמדינה הסמוכה אצלנו שימצא עוז בנפשו להפקיע הקידו' לגמרי מכח תקנתא שחידש. זאת ועוד והיא העיקר דהלא מדברי הרשב"א (ח"א סי' תקע"ג) שכתבנו מפורש נגד זה דהא הרשב"א כתב דאינו יכול לפסל העדים לבטל המודעא שיעשה בין כתיבה לנתינה ונאמנות אינו מועיל אלא בממון אבל לא באיסור ופיסול עדי מודעא בגט אינו אלא מטעם דכשאומר כן הוא גומר בלבו לבטל המודעא וליתן הגט מרצונו הטוב כמ"ש וכן מה שכותבין בשטרות פיסול עדי מודעא הוא מטעם דנאמנות מועיל לגבי ממון הואיל דניתן למחילה והודאת בע"ד כק' עדים דמי ובמ"ש הטור אבל באיסור מה מועיל הודאתו שלא נתקדשה לו ואמירתו שעדים המעידים ע"ז נחשבים אצלו כפסולים כיון שבאמת המה כשרים ומעידים שנתקדשה לו בודאי שהיא מקודשת לו והאיש הבא עליה אפשר לומר דחייב מיתה לדעת כמה גדולי הפוס' ראשונים ואחרו' וכו' ואין רצוני להאריך בביטול פס"ד הנז' מאחר דכבר פסק רמ"א סו"סי כ"ח דחיישי' להסוברים דאינו מועיל הסכמת הקהל להפקיר הקידו' אפי' בהפקר ממון וכו' א"כ אינו נחוץ לסתר פסקו כי ממילא לא יתקבלו דבריו בזה ולא יתירו א"א לעלמא בלא גט וגם הבנים שיהיו מהבעל השני לא יתחתנו כי לא יסמכו על תקנה דלא שעשו את"ד וש"ב.

מבואר מסוף דבריו דכונתו לאסר ולהצריך גט גם היכא דהתקנה היתה להפקיר כסף הקידושין והרואה יראה דמרוב כעשו ושיחו פנה דרך כרמי"ם ודבד סרה עלי ס' ומנוף דבש אשר לא ידעתיו ולא ראיתיו עד הנה רע ואם יוכל להשיגו בתקנה אשר המציא לפסל את העדים אין בו כח להשיגו בתקנת הפקר כסף הקידו' כי מדברי הראשונים נחצבו וכנז' ורבני האחרונים ארזי לבנון נטו אחריהם רבני אזמיר ורבני ירושלם ועל צבאם הרה"ג גאון ישראל מוהר"א אשכנזי זלה"ה. הן עתה בא לידי ס' נהר מצרים והוא ספר מיוחד למנהגי מצרים אשר חבר הרב מוהר"ר בן שמעון נר"ו ושם בדף קע"ב ואילך באה ההסכמה שעשו רבני מצרים בש' התרס"א על הפקעת הקידושין בהפקר הכסף יש"ב שו"ר בהמאסף לשנת תרע"ג כרך א' סי"ל הובאה שם תשו' רב א' ובתו"ד אחר שחילק בין תשו' הרשב"א למוהרי"ק דשאני היכא דהב"ד עשו הממון הפקר דהתם מהני סיים וכתב דאע"פ שהתנו בפירוש לא עשו מעשה להפקיע בלא גט כמ"ש בתשב"ץ ח"ב סי' ה' ובלבוש אה"ע וכו' יעוש'. ואין כל חדש דה"ר החבי"פ בס' חו"ש ח"ב סי' כ"ו שרמזתי בנדפיס כבר ראה דברי התשב"ץ וכתב דכל שהוא למגדר מלתא גם התשב"ץ יודה יעו"ש.

תוכן העניינים

אבני האפוד חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה