אבן שהם· רבי משה ממינסק
שהם דרוש ו
דרוש ו' על דוחק ועניות הצדיקים אמר רבה בב"ח זמנא חדא הוי אזלינן בספינתא וחזינא ההיא ציפרתא דהוי קאי ער קרסולי במיא ורישא ברקיעא ואמרינן לית הכא מיא ובעינן לנחותי לאקורי נפשין נפק ב"ק וא"ל לא תחיתי הכא דנפלה לי' חצינא לב"נ הא ז' שנין ולא מטא לארעא ולא משום דנפישא מיא אלא משום דרדופי מיא (ופירש"י חריפא מיא) ע"ש:
והנה המאמר הנ"ל כולו מוקשה מרישא ועד סיפא ועיין לעיל בדרוש מהות התשובה שפירשתי וביארתי המאמר הנ"ל כמין חומר ועתה באתי לפרשו באופן אחר כיד ה' הטוב עלי כי הנה ידוע ומפורסם לכל כי בגלות המר מן הראוי להיות מן הנכנעים ונבזים כמו שאמר רבינו ז"ל ויאמר יעקב לבניו למה תתראו אמר להם יעקב לבניו אל תתראו עצמיכם כשאתם שביעים לא בפני עשו ולא בפני ישמעל כדי שלא יתקנאו בכם והנה בעוה"ר אנו מהפכין השיטה ומראים אותנו בפניהם בקומה זקופה ובגאות הלב בבגדים יקרים בגדים מבגדים שונים והבגד נהפך לבגד בוגדי' שבוגדים איש באחיו וגורמים אף קנאת אומות העולם בנו וגורמים מיתות משונות לכמה צדיקים וחסידים מבני עמינו למסור נפשם על ק"ה ע"י עלילות שמעלילים האומות עלינו וכ"ז באה לנו מקנאתם בנו כידוע ונראה לכל יודעי דעת וע"ז רמז ישעי' הנביא דבר שלח אדני ביעקב ונפל בישראל כי יעקב הם המון עם ישראל הם הצדיקים כידוע ומפורסם לכל והנה דרשו רז"ל כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש אימתי אש יוצא בזמן שקוצים מצוי' ואינה מתחל' אלא מן הצדיקי' שנ' ונאכל גדיש ופי' הרב בעל ע"א כי הקב"ה לוקח צדיק כדי שלא יגין על הדור וזהו ויקונן דוד את הקינה הזאת ויאמר ללמד את בני יהודא קשת פירש"י היינו מלחמה ר"ל שעד הנה היו הצדיקים מגינים על הדור ועכשיו כ"א צריך ללחום עם יצרו הרע במלחמתו של תורה כמש"ה וחרב פיפיות בידם וגו' נמצא שמיתת הצדיק היא התחלת פורעניות לרשעים וז"ש ואין מתחלת הפורעניות ברשעים אלא מן הצדיקים בא להם ר"ל מהעדר הצדיקים ע"ש באריכות וזש"ה דבר שלח אדני ביעקב ר"ל בשביל יעקב שלח הדבר היינו בשביל המון העם ונפל בישראל ר"ל בצדיקים ומהם מתחיל הפורעניות ועיין באלשיך על ישעי' שפירש ג"כ בדרך זה הפסוק הלז ע"ש והנה אמרו רז"ל שבוע שבן דוד בא שנה ראשונה מתקיים כו' אמר ר"י הא כמה שביעית דהוי כן ולא אתי ע"ש נמצא שרבו בנו הצרות צרה אל צרה נוגשת גזירה לגזירה גזירה המופנית מב' צדדים ואפ"ה עדיין לא שבנו מטעותינו ונעיז פנינו בגאות הלב ולהלוך בקומה זקופה בבגדים חשובים אשר במלבושי כבוד זבח משפחה כנ"ל. והנה ידוע והבאתי לעיל דאומה ישראלית נקראת בשם צפור כמש"ה ואת הציפור לא בתר עיין בפירש"י ונלפע"ד דכל המראה הזאת רמז לנו רבב"ח במתק לשונו הטהור ושיעור דבריו הוא כך חזינן ההיא ציפרתא היינו ישראל דקאי עד קרסולא במיא ר"ל עד עקבות קץ משיחא איהו בין האומות בגלות והיינו עד קרסולי' במיא כי מים הם האומות כמש"ה מים רבים לא יכלו לכבות כו' ואפ"ה בכל א' וא' רישא ברקיעא ר"ל שהולכים בקומה זקיפה בהרמת הראש ואמרינן לית מיא בתמי' ר"ל הלית לון גלות כלל ובעינן לניחות לאקורי נפשין ר"ל לדבר על לבם להקר חום הגאוה מלבם נפק ב"ק ואמר לא תחיתו לזה דבא וראה מה עלתה להם דנפלה לה חצינא היינו מה"ד דשצי לכולהו כמו גרון והמדת הדין הנ"ל נפל לבר נגרא ר"ל ת"ח שנקרא בפי רז"ל בשם בר נגרא כמו לית נגרא ובר נגרא דליפרקינהו כו' והכוונה דמפני רעתם נאסף הצדיק לא זו אף זו הא שבע שנין עבר עליה' כשבוע שבן דוד בא ואפ"ה לא מטי לארעא נשבור גאוותו להיות מהנדרסים לכל כאסקופה הנדרסת ולא משום דצריכא לוה נפישא מיא היינו תשובה כמו שדרש במדרש על פסוק ורוח אלקים מרחפת על פני המים בזכות תשובה שנמשל' למים יבא משיח וזהו מה שאמ' רבב"ח ולא משום דנפישא מיא דרדיפא מיא אלא משום פירש"י חריפא מיא ר"ל שחריפא התשובה עד מאוד להיות כאסקופא נדרסת לכל וק"ל היוצא מדברינו אלה שבעוה"ר שהמון העם הם תמיד בגאות הלב והולכין בקומה זקופה ומשתררי' על עם דל ולא יחננו ות"ח יושבי' בצערא ויגונא כדאי' בר"מ פ' נשא וז"ל ובזמנא דאילנא דטו"ר שלטא דאיהו חולין דטהרה וחולין דטומאה אינון חכמי' דדמיין לשבתות וי"ט לית לון אלא מה דיהבין א אינון חילין כגוונא דיום השבת דלית לי' אלא מה דמתקני' לי' בימי דחול ע"ש ועיין בשער מו"מ באמונה ונדיבות שפירשתי עפ"ז כמה פסוקים ע"ש. וכ"ה בגמרא דחולין הבאתי מאמרם ז"ל בפתח השער והנה עי"ז שהת"ח צריך למטעמותיו של הרשע הרשע יתנשא לאמר כי ידו רמה כי שרו או מזלו גרם לו למשול על עם דל או שחושב כי אותו אהב ה' ויעשירנו ואת הת"ח הדל שנא וירוששנו ועוד מעט גם על ה' תגעל נפשו כי יתן זו כוחו לכוכבו ושלא ה' פעל כל זאת עד אמ"ו בלבו אין אלהים חלילה ומן אז יחדל מלהיטיב לדל ואדרבה לא ישקוט עד יגאה כשחל יצודנו וידכאנו תחת רגליו כי אין פחד אלהי' לנגד עיניו כי בהשגחתו י"ת ישים תהלה ויהי' לו זה כי יראה כי אולת יד ישראל דהיינו ת"ח תחת שוביה' ופורק אין מידם ממנו יקח ראיה לפקפק בהשגחה כו' והנה כל שלוותן של רשעים הוא רק בזמן הגלות משא"כ בזמן העתיד כי אי' שם בר"מ וז"ל ובזמנא דשלטא אילנא דחיי אתכפיי אילנא דטו"ר ולא יהי' לע"ה אלא מה דיהבין לון ת"ח ואתכפיין תחותייהו וכאלו לא הוו בעלמא כו' ע"ש באריכות שיהי' הכל בהיפוך ע"ש והנה מה שבגלות המר הת"ח המה בדוחקא ובצערא הוא לשתי סיבות כמו שכתב בעל חובת הלבבות וז"ל והבוטח בה' בטוח מן המדוי' והחלי' אלא על דרך הכפרה או אל דרך התמורה כו' ע"ש כי הנאות עה"ז הם נפסקים ומעורבים בעצבים ומה גם אם עושה עושר ולא במשפט אזי בחצי ימיו יעזבנו ועזב לאחרים חילו וכבר אמר החכם מה חפץ בהון ועושר אם לא יהי' בכושר ומי יודע היהיו לעדן ונחת או לפח או פחת ומה בצע בדמיך ברדת שחת. ונלע"ד דאלה הדברים מרומזים בדברי רבב"ח בפ' הספינה וז"ל:
אמר רבה בב"ח לדידי חזי לי אור זילא בר יומי' דהוי כהר תבור והר תבור כמה הוי ארבעה פרסי וכי משכי' דצווארי' ג' פרסי ובי מרבעתא דרישא ופירש"י מקום הנחת ראשו כששוכב על הקרקע) פרסי ופלגא רמא כופתא וסכרי לירדנא ע"כ:
והנה המאמר הנ"ל מבהיל דעת אדם והוא סתום וחתום מכל עבריו והנה הקדמונים ענו כל א' לפי חלקו וגם אני אודה את השם שזיכני לפרש המאמר הנ"ל בפני' שונות ואענה גם אני חלקי דהנה ידוע דחיי האדם נחלק לג' חלקים והם ימי עלי' וימי עמידה וימי ירידה ועיין בע"א שהאריך מזה. וגם זה ידוע מהמדרש שהצדיקים נמשלים להר וז"ל המ"ר צדקתך כהררי אל מה ההרים מעלי' עשבי' אף צדיקים מעלי' מ"ט. וגם ידוע מה שדרשו רז"ל ע"פ למה תרצדון הרים גבנונים אמר הקב"ה לכרמל ותבור למה תרצדון שאתם בעלי מומין כולכם לגבי הר סיני מפני גאותן ע"ש ונלע"ד דז"ש רבב"ח ושיעור דבריו הוא כך לדידי חזי לי אור זילא בר יומי' דכל ימי חיי האדם נקרא בפי רז"ל בשם יום כמו היום קצר וכ"ה בכתוב היום לעשותו ודרשו רז"ל היום לעשותם ומחר לקבל שכרם והתורה נקרא בשם אור כמש"ה כי צר מצוה ותורה אור וזהו לדידי חזי לי אור היינו תורה זילא בר יומי' שמזולזל ביו' חיי האדם ונמשכה לו זאת דהוי כהר תבור ר"ל משום שהוא גיא כהר תבור שהי' מתגאה בעצמו שיתן הש"י התורה עליו כך הוא מתגאה וע"י גאותו ורם לבבו נמשכה לו זאת שמזלזל בד"ת וקאמר הסיבה המביאה לזה הוא משום שרואה דהוי כהה ר"ל מי שהוא כהר היינו צדיק שנמשל להר כנ"ל תבור שמעונה ומדוכה ביסורי' ועניות ועי"ז עולה על לבו שלית דין ולית דיין ואין פחד אלהים לנגד עיניו ולכן הוא מזלזל בד"ת. וקאמר וכמה טח עיניו מראות ולבו מהשכיל הלא והר תבור כמה הוי ד' פרסי ר"ל שמה שהצדיק מעונה ומדוכה בעניות לא לנצח היא רק הוא בזמן הגלות וזהו ד' פרסי ופרסי מלשון פרוסה ומדריגה והד' מדריגות הם ד' מלכיות שבזמן שליטת הארבע מלכיות, אזי הצדיקים מעונים ומדוכאים כנ"ל בר"מ ולא לע"ל דהיינו לעה"ב ולתחיית המתים משא"כ ברשעים כמש"ה בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און להשמדם עדי עד וכי משכי דצווארי ג' פרסי ר"ל וכי משכי' תקפו וחוזקו כי צוואר נאמר על עיקר וחוזק ועיין במהרש"א בח"א שפירש ג"כ על מלת צווארי' כנ"ל וכן הוא בפסוק תדברו בצואר עתק עיין פירש"י וז"ש וכי משכי' דצווארי' ר"ל וכי אם נמשכה תקפו וחוזקו הוא רק בשלש מדריגות היינו בימי. עלי' וימי עמידה וימי ירידה ולא לעולם חוסן ומכ"ש שלא יהי' נמשכה תקפו וז"ש וכי מרבעתא דרישא היינו כפירש"י הנחת ראשו כששוכב על הקרקע והוא במיתתו ששוכב אז על הקרקע הוא פרסי ופלגי היינו מדריגה וחצי מדריגה דהיינו בחצי ימיו שלא יחי' רק ימי עלי' וחצי ימי עמידה כמש"ה עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו וא"כ כמה הוא סכל וטועה במראה עיניו כמאמר החכם ואין זה כי אם מדומה. ואתך לא תקח מאומה. לא זה אף זה דרמא כופתי' ופירש"י הטיל רעי. וסכרי' לירדנא ר"ל שהרעי והצואה רמז למעשיו הרעים כדאי' אם רחץ ה' את צואת בנות ציון וגו' ובהם הוא סותם כח השכלי שעבירה מטמטם לבו של האדם להשיג בעבודת ה' כי ירדן הוא כינוי לכח השכלי היינו נשמה כמו שפי' הרשב"א על מאמר רז"ל ירדן יוצא ממערת פמיאס ומהלך בימה כו' ע"ש שמפרש הירדן הוא הנשמה ולקחוהו רז"ל במשל לרמוז כן ענין הנפש ואצילותה מאיזה מקום ולאיזה מקום היא פורחת ע"ש באריכות וא"כ קשה להרשע הנ"ל לחזור עוד בתשובה ולתקן מעשיו הרעים ומת ברשעו וק"ל:
ועפ"ז נלפע"ד לבאר פסוקים בישעי' דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דוכי מדרכיכם נאם ה' והנה הדקדוקים והקושית הנופלים באלה מקראי קודש רבו המה ויבואר מתוך הביאור שלנו כי הנה איתא בזוהר פ' בשלח למלכא דאיהו שלים מכולא וכו' כך הקב"ה הוא שלים תדיר בה"ג ובה"ג אבל לא אתחזיי' אלא בנהירו דאנפין ובג"כ אינון טפשין חייבין ולא אסתמרן מיניה אינון חכימין זכאין אמרין מלכא שלים הוא אע"ג דאנפוי אתחיין נהירין דינא אתכסי' בגוי' בג"כ בעי לאסתמרא מיני'. והנה ידוע כי עיקר התרחקות האדם מהש"י הוא מחמת שהש"י נותן לו שפע טובה בלי די ועי"ז רם לבבו כמש"ה ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך וכן וישמן ישורון ויבעט וכן רבים המורי' ע"ז וידוע כי גאות הלב הוא עון החמור שבכולם עד שאמרו רז"ל גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל א"ת אותו אלא אתו לא אוכל לדור עמו משא"כ כשאדם נותן אל לבו אף שהקב"ה מתנהג עמי במדת הרחמים והיטב עמי אעפ"כ אני מתיירא שמא אני הוא מאותן הנאמר ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו ושמא הוא מאותן שאומר עליהם עושר שמור לבעליו לרעתו והנה הרב האלשיך פי' בתהילים ע"פ בגאות רשע ידלק עני יתפשו במזימות זו חשבו וז"ל בקיצור נמרץ העשיר מתנשא ומתגאה לאמר כי ידו רמה ואותו אהב ה' ואת הדל שנא וגם על ה' תגעל נפשו כי יתן זו כוחו לכוכבו ושלא ה' פעל כל זאת וגם העני במר נפשו מראות ברע גם הוא יהרהר אחר מדותיו של הקב"ה ויטיח דברים למרות עיני כבודו וז"ש בגאות רשע ידלק עני ר"ל שידלוק בלבו של עני וימשך מזה עד כי יתפשו שניהם במזימות זו חשבו עכ"ל ועפ"ז נלע"ד לבאר כמה פסוקים תהלים בענין זה וכי הוא זה למה ה' תעמוד ברחוק תעלים לעתות בצרה. בגאות רשע ידלק עני יתפשו במזימות זו חשבו. כי הלל רשע על תאות נפשו ובוצע בירך ניאץ ה' רשע כגובה אפו בל ידרוש אין אלקים כל מזימותיו. יחילו דרכיו בכל עת מרום משפטיך מנגדו כל צורריו יפיח בהם אמר בלבו בל אמוט לדור ודור אשר לא ברע. והנה הספיקות רבו המה ונלע"ד לבאר בדרך קל כי ידוע מיום שחרב בה"מ אין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו והוא מחמת שנסתלק ממנו מדת הרחמים והנה בוודאי יש כמה וכמה צדיקים בכל דור ודור שעל ידיהם ראוי להיות אתנו מדת הרחמים אך ורק שאור שבעיסה מעכב כי יש בינינו כמה רשעי' שעל ידיהן מסתלק ממנו מדת הרחמים כאמור גבה עיני' ורחב לבב אותו לא אוכל א"ת אותו אלא אתו וזש"ה במשלי רחוק ה' מרשעים ר"ל רחוק השם הוי' מאתנו היינו מדה"ר הוא מחמת הרשעי' שבדור וק"ל והנה לכאורה יעלה על לב איש לומר שאיש אחד יחטא ועל כל העדה יקצוף כלומר ע"י הרשע ילקה הצדיק וזש"ה למה ה' תעמוד ברחוק ה' דייקא היינו מדה"ר כלומר למה המדה"ר מסתלק ומרחק ממנו וש"ת משום אנשי בליעל שיש בינינו שמתגאי' וכתיב גבה ענים ורחב לבב אותו אלא אוכל כו' לז"א בגאות רשע ידלק עני ר"ל בגאות בשביל גאות רשע ידלק עני. היינו צדיק שהוא עני בטבעו ועני הוא מלשון הכנעה כמש"ה כי עני ואביון אנכי כלומר שעל ידי הרשע ידלק עני בשלהבוי דינא דצדק. וט"ז השיב דוד המע"ה ברוח קדשו יתפשו במזימות זו חשבו כנ"ל ששניהם הרשע והצדיק חוטאין במחשבה כמ"ש הרב האלשיך בפי' פסוק זה. ומפני זה מהראוי הוא שיהא נלקה גם הצדיק וק"ל. וקאמר ע"י איזה סיבה באה לו להצדיק המחשבה הרעה הלז לז"א משום כי הלל רשע על תאות נפשו נפשו דייקא ר"ל שמתפאר ומתהלל א"ע איך הוא חונן ומלוה ומכלכל דבריו במשפט בהכנסת אורחים ומתענג בשבתות וי"ט ובזה יתהלל המתהלל השכל ויודע אותי וזהו תאוות נפש היינו הנשמה וע"י התפארות והילולין של הרשע בתאוות נשמה חושב העני ואביון שבוודאי אותו אהב ה' ויעשירנו ואותו שנא ה' ובאמת ובוצע בירך ניאץ ה' שכל צדקותיו כאין נחשב לפני ה' משום שכל צדקותיו הוא מממון גזל וגניבה ומ"מ בשקר כמש"ה אני ה' שונא גזל בעולה וק"ל. א"י דהנה רז"ל אמרו מאמר הש"י למ"ה איך לא אשא פנים לישראל כתוב ואכלת ושבעת וברכת והם דקדקו על עצמן עד כזית עד כביצה וזהו אם אוכל מיגיעו משא"כ כשאוכל דבר גזל עליו נאמר ובוצע בירך וגו' וזש"ה כי הלל רשע על תאוות נפשו דייקא היינו ובוצע בירך ר"ל אף שרק בוצע מן הפת אכילת המוציא אפ"ה מברך בה"מ וא"כ ישא ה' פניו ובאמת ניאץ ה' כאמור וק"ל. והשתא מפרש ואזיל ע"י איזה סיבה מתגאה העשיר ואין פחד אלקים לנגד עיניו וזש"ה רשע כגובה אפו ר"ל בשעת גאותו ורוממתו בל ידרוש ר"ל שאינו חוקר ודורש לזה שאמרנו בשם הזוהר דדינא מתכסי' בגוי' וסובר שהכל הוא בנהירו דאנפין לכן אין אלהי' כל מזימותיו שאין עולה על מחשבתו שיבא לו איזה דין בעולם והסיבה הוא לזה כי יחילו דרכיו בכל עת ומרום משפטיך מנגדו וגו' כל צורריו יפיח בהם ר"ל ואם מעט מזעיר בא אליו צרות ופורעניות יפיח בהם הרשע אמר בלבו בל אמוט משום לדור ודור ר"ל שמכה המהלכת היא בכל דור ודור. אשר לא ברע ר"ל אשר הצרות הללו מגיעי' אף למי שהוא טוב לפני ה' ולא רע וא"כ המכה הלז היא לא מחמת שהוא רע בעיני ה' רק מכה טבעית ומקרית כך הוא חושב הרשע ועי"ז מתגאה ואין פחד אלקי' לנגד עיניו וק"ל. ובביאורי על תהלים הארכתי בזה המזמור בכמה אופנים. וזש"ה בישעי' דרשו ה' בהמצאו ר"ל שתדרשו אותו אף בהמצאו לך הוא הוי' היינו מדה"ר ואנפוהי מתחזי נהירין כו' ויחילו דרכיך בכל עת אפ"ה דרשו אותו כי דינא אתכסי' בגוי' ושמא מה שמראה לך פני' צהובות הוא מרעתך שמא עושר שמור לבעליו לרעתו וע"י המחשבה ודרישה הזאת בל תהי' מגבה עיני' ורחב לבב כנ"ל רק אדרבה כל מה שייטיב השם ית' לך תוסיף הכנעה ושפלות לאל ית' כי שמא הטובה היא מענין הנקמה כידוע וז"ל ספר חובת הלבבות שער הכניעה פ"ד כשמטיב לו הבורא בעה"ז במיני הטובות יכנע לאל מפני כובד משא חובת ההודאה עליהם וישפל לפניו מיראתו שלא תהיה לנקמה ממנו כי רוב הממון בעולם יהיה לא' מג' דברים לטובה מאת הבורא ית' או לנסיון ומבחן או לנקמה ומכשול כו' וסי' הנקמה שיהי' בעל הממון טרוד בתענוג בו ובהנאה מפרועי חובת הבורא ית' וחובת ב"א ולא ירגיש במה שהוא חיוב עליה מהעבודה כו'. ונלע"ד ע"פ דברי חובת הלבבות הנ"ל לפרש פסוק א' בתהילים וז"ל אמרת לה' אדני אתה טובתי בל עליך. כי ידוע דשם אדני הוא דין דינא דמלכותא דינא ושם הוי' הוא מדה"ר וזש"ה אמרת לה' היינו למדה"ר הנראה לך אמרת אדני אתה כלו' תאמר אתה הנפש שלי שהוא דין שאפשר שהטובא היא הנקמה בדמות הטובה משום שאני רואה טובתי בל עליך שאין אתה ה' מחוייב להטיב עמדי הטובה הזאת לכן עולה על לבי לחשוב שהטובה ההיא היא נקמה ודין או אמר טובתי היינו מה שאני מטיב היא לא עליך ה' רק עלי להתענג בתענוגים והוא בוודאי לנקמה נתת לי הטובה וק"ל. וא"כ היוצא מדברינו אלה שכשידרוש בדרישה וחקירה בענין הסברת פני' לך תוסיף הכנעה ושפלות ונמשך מזה שתקראוהו בהיותו קרוב כי רחוק ה' מגסי הרוח כמש"ה גבה עיני' וגו' משא"כ כשתכניע תהי' מן הקרובים לו. זאת ועוד אחרת נמשך לו מזה שיעזוב רשע דרכו ששוב לא יאמר הרשע על הדרך הרעה שהיא נכונה כמש"ה עוזבי תורה יהללו רשע וגם ואיש היינו איש חשוב רק שהוא און מחמת שבאה לו מחשבה רעה מחמת גאותך כנ"ל ועתה יעזוב מחשבתו הרעה וזהו ואיש און מחשבותיו רק וישוב אל ה' וירחמהו וק"ל:
נחזור לענין הראשון שבגלות המר הזה הצדיקים מעונים ומדוכים ביסורים ומטי להון תבירא על תבירא שבר על שבר יחדיו ידבקו והנה מהיכן נמשכה לון זאת מצינו במדרש רבה וז"ל ועשית את הקרשים למשכן לא היה צ"ל אלא ועשית את הקרשים משכן מהו למשכן א"ר הושעי' על שום שהוא עומד למשכן שאם נתחייבו שונאיהם של ישראל כליי' יהא מתמשכן עליהם אמר משה לפני הקב"ה והלא עתיד שלא יהיה להם לא משכן ולא מקדש ומה תהא עליהו אמר הקב"ה אני נוטל מהם צדיק אחד וממשכנו בעדם ומכפר אני עליהם על כל עונותיהם וכה"א ויהרוג כל מחמדי עין באוהל בת ציון ופי' הרב הגאון בעל תורת חיים כי כוונת המדרש הוא במה שהביא הפסיק הזה לראי' על דבריו שפי' הפסוק הוא כך ויהרוג כל מחמדי עין היינו צדיקים באוהל בת ציון ר"ל בזה שהחריב בה"מ הורג לצדיקים ע"כ וז"פ הגמרא נורא אלהים ממקדשיך א"ת ממקדשיך אלא ממקודשייך כשעושה הקב"ה דין בצדיקים מתעלה ומתקלס שמו של הקב"ה ר"ל א"ת כשאי אתה יכול לקרוא נורא ממקדשיך דהיינו לאחר שיחרב בה"מ אזי תוכל לקרוא ממקודשייך היינו צדיקי' שהם תחת המקדש וק"ל:
וע"פ דבריו הקדושים האלה נלע"ד לפרש מדרש ילקוט בישעי' כ"ט וז"ל קשה הוא סילוקן של צדיקים לפני מי שאמר והיה העולם ממאה תוכחות חסר שתים שבמשנה תורה ומחורבן בה"מ כו'. והנה הילקוט הנ"ל הוא קשה להולמו א' קשה מהו הלשון באומרו סילוקן ולא אמר קשה מיתתן כו'. ב' קשה הלשון שאומר לפני מי שאמר והי' העולם ולא אמר לפני הקב"ה. ג' קשה קושי' חזקה מה שהקשה בעל כלי יקר איך בעל המדרש הנ"ל סותר לדרוש הגמ' דר"ה וז"ל הגמ' בר"ה צום הרביעי זה י"ז בתמוז שבו הובקע העיר כו' צום החמישי זה ט' באב שבו נשרף בית אלקינו. צום השביעי זה ג' בתשרי שבו נהרג גדלי' בן אחיקם כו' ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו עכ"ל וא"כ איך בעל המדרש נגד הגמרא באומרו שקשה מיתתן מחורבן בה"מ ונלע"ד לפרש כיד ה' הטובה עלי רק נקדים מה שפירש הרב בעל ע"א על רש"י בחומש בפ' נצבים והוא ממדרש אגדה וז"ל למה נסמכה פ' אתם נצבים לקללות לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים חוץ ממ"ט שבתורת כהנים הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו התחיל משה לפייסם אתם נצבים היום הרבה הכעסתם כו' והקשה הרב הנ"ל למה לא נבהלו כששמעו אותן שבת"כ ופי' הרב הנ"ל כי מהידוע שהתורה נדרשת במ"ט פנים כי נ' שערי בינה נבראו בעולם וכולן נמסרו למשה חוץ מא' שנאמר ותחסרהו מעט מאלהים וא"כ העובר על ד"ת ראוי הוא ללקות מספר מ"ט כמספר שערי חכמה אשר המה פתוחות לפניו. אמנם מספר צ"ח קללות א"א להולמם אם לא שנאמר שפ' זו נאמרה אחר שבועת הר גריזים והר עיבל ששם נעשו כל ישראל עריבים זה בעד זה וא"כ כ"א ראוי לסבול עון עצמו ועון זולתו ולכך הוא ב"פ מ"ט הוא מספר צ"ח ע"כ הוריקו פניהם לאמר מי יעמוד באלו לישא חטא רבים ופייסם אותם משה רבינו כו' ע"ש באריכות וכתבתי המצטרך לענינינו. וא"כ היוצא מדברי הרב הנ"ל שמקללות צ"ח מוכרח שאנו מוכרחים לסבול עון זולתו מחמת שנכנסנו בכלל הערבות והטעם בזה שאנו עריבים א' בעד חבירו משום האחוה שיש בינינו כמש"ה כולנו בני איש א' נחנו וראיתי בס' א' ושמו פלאי ממני שזה הוא פי' וכוון של המסורה נחנו ד' נחנו נעבור חלוצים. ונחנו מה. נחנו פשענו ומרינו. כולנו בני איש אחד נחנו. שהכיוון של בעל המסורה הנ"ל הוא זה דידוע שהצדיקים סובלים בעד זולתם המון העם ולכן הצדיקים מתווכחים עם הרשעים ובויכוחם אומרים וטועני' להם נחנו נעבור מן העולם ונחנו מה כלומר מה חטאנו ובוודאי הוא בעד חטאתכם נעבור מן העולם ועל מה ולמה הוא יקרה לנו כזאת ומשיבים המין העם בוודאי נחנו פשענו ומרינו. ולא אתם רק מה שאתם סובלים בעדינו הוא משים כולנו בני איש א' נחנו ובעבור האחוה הלז מוכרחי' אתם לסבול בעד עונינו וק"ל ועפ"ז אמרתי לפרש פי' הפסוק בשמואל ויקונן דוד את הקינה הזאת על שאול ועל יהונתן בנו איך נפלו גבורים בתוך המלחמה יהונתן אל במותיך חלל צר לי עליך אחי יהונתן: והנה יש לדקדק באלה מקראי קודש למה קרא דוד מתחלה בשם יהונתן סתם ואח"כ בשם אחי יהונתן וגם אומרו על במותיך חלל לכאו' אין לו שחר ונלע"ד לפרש ע"פ מה שהקדמנו שהצדיק נתפס בעד עון זולתו הוא בעבור האחוה כנ"ל וע"פ הנ"ל י"ל שזש"ה על במותיך חלל ר"ל על הוא כמו בעבור כלומר בעבור שאתה הוא גבוה במעלת רוממות לכן מוכרח אתה להיות חלל בעבור שהצדיק נתפס בעון זולתו והנה ידוע דמן הראוי היה שאיש בחטאו ימות ולא לסבול עון זולתו אך בעבור האחוה נכנס הצדיק בכלל הערבות וגובין מן הערב והוא ערב קבלן וז"ש דוד בהספידו צר לי עליך אחי יהונתן כלומר צר הנ"ל שמגיע לך מן הראוי הי' להיות לי הצר הנ"ל אך ורק מה אעשה שהוא בעבור שאתה אחי יהונתן ובעבור האחוה תוכרח לסבול עוני ושיעור הכתוב הוא צר לי כלומר הצער שהיה מגיע להיות לי חל עליך והסיבה לזה הוא בעבור האחוה וזהו אחי יהונתן וק"ל:
נחזור לענינינו לפרש הילקוט שהתחלנו כי ידוע לכל שאנו בעונינו נעשי' בעלי חובות למקום כדמתרגם על חטא חובה ואנו מסלקי' החוב הנ"ל עם הצדיקים כי מפני הרעה נאסף הצדיק כנ"ל והנה הצדיק הוא א' מעמודי העולם שהעולם עומד עליו והוא המקיים את העולם שנאמר וצדיק יסוד העולם ואם אנו מסלקין את הצדיק בעונינו אזי אנו מחריבין את העולם והא"ש דברי הילקוט הנ"ל ושיעור דבריו הוא כך קשה סילוקן של צדיקים ר"ל במה שנעשה הסילוק מן הצדיקי' כלומר שאנו מסלקין חובינו עם הצדיקים הדבר הזה הוא קשה מאוד לפני מי שאמר והי' העולם ר"ל לפני הקב"ה שירצה שיהי' לעולם הוי' וקיום וז"ש לפני מי שאמר והי' העולם כי בזה הסילוק אנו מחריבין את העולם ולכן הוא קשה לפניו ית' שמו וקאמר הילקוט הסיב' לזה שיהא הצדי' מחולל מפשעינו הוא בא מצ"ח קללות שקיבלנו על עצמינו מ"ט בעד עצמינו ומ"ט בעד זולתו וש"ת הלא המקדש עומד להתמשכן בעונינו לז"א דזה באה לו מחרבן בה"מ ר"ל מחמת שנחרב הבה"מ וא"כ הצדיק נשאר תחתיו להתמשכן בעונינו וק"ל כנלע"ד לפרש המ"י הנ"ל ואם שגיתי אתי תלין וה' הטוב יכפר בעדי. וכבר הארכתי בזה בקונטריס א' הנקרא שערי דמעה שנדפס בשנת תקל"א מה שהארכתי בדרוש הספד על פטירת הגאון אב"ד דק"ק אה"ו ע"ש וא"כ היוצא מדברינו אלה בראותינו הצדיק אבד בעד עונות הדור מן הראוי הוא שישים כל א' על לבו שהוא ראוי לזה בעצמו על אשר חטא ועווה ונלע"ד דז"פ הפסוק בירמי' ח' מבליגיתי עלי יגון עלי לבי דוי ר"ל שבוודאי שאין דאגתי בשביל צער הצדיק שאדרבא עוז והדר לפני הצדיק ויום מיתתו נקרא בשם הילולא רבה כידוע וז"ל הזוהר פ' ויחי למלכא דאתייליד לי' בר שדר לי' לחד כפר למרבי ולגדלא לי' עד דיתרבי לי' ויולפן ליה ארחי דהיכלא דמלכא שמע מלכא דהא ברי' רב ואתרבי מה עביד ברחימו דברי' משדר לי' למטרוניתא אמי' בגיני' ואעיל לי' להיכלי' וחדי עמי' כל יומא כך הקב"ה אוליד בר במטרוניתא ומאי איהו נשמתא עלאה קדישא שדר לי' לכפר להאי עלמא דיתרבי בי' ויולפן לי' אורחוי דהיכלא דמלכא כיון דידע מלכא דהא ברי' אתרבי בהאי כפר ועידן למייתי להיכלי' מה עבדו ברחימו דילי' בי' משדר למטרוניתא בגיני' ואעיל ליה להיכלי' כו' ועם כל דא אורחא דעלמא דאינון בני כפר בכאן על פרישו דברי' דמלכא מינייהו חב פקח הוי תמן אמר לון על מה אתין בכאן וכי לאו. ברי' דמלכא איהו ולא, אתחזי למידר יתיר בינייכו אלא בהיכלא דאבוי כו' ת"ח אלו הוי ידעין כולהון צדיקיי' האי הוי חדאן ההוא יומא דמטי לון לאסתלקא מהאי עלמא וכי לאו יקרא עילאה הוא דמטרוניתא אפת בגינייהו ולאובלא לון להיכלא דמלכא למחדי בהו כל יומא דהא קב"ה לא אשתעשע אלא בנשמתהון דצדיקיי' עכ"ל וא"כ אין לדאוג על מיתת הצדיק אך ורק כל הדאגה הוא בשביל עצמינו שמן הראוי היה לראות בעצמינו המיתה הזאת שאיש בחטאו יומת וכן פירש הרב הגאון בעל של"ה על מאמר רז"ל וז"ל תניא ר"מ אומר מ"ד טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית המשתה באשר הוא סוף כל אדם והחי יתן אל לבו מאי והחי. ן אל לבו דברים של מיתה דיספד יספדוני' דידל ידלוני וכו' ודקדק הרב הנ"ל מאי קושי' יש במאמר והחי יתן אל לבו אשר הקשה לו מאי והחי יתן אל לבו ונראה דקשה לו לישנא דוהחי לימא והאדם יתן אל לבו כמו שאמר ברישא באשר הוא סוף כל אדם וכוונת תשובתו הוא כך שתמיד ילך אל בית אבל כדי שיתעורר בראותו זה הפלוני מת והוא חי ויתן אל לבו: מה זה שהוא חי ויאמר הנה זה האיש היה צדיק ומת ואני חי אדרבא איפכא מסתברא ויפחד אולי הוא לרעתו שהש"י נותן לו שכרו בעה"ז ויתן אל לבו דדלי' ידלוני' כלומר אני דלה אותו אדרבא להיפך היה מהראוי שהוא ידלוני וכן דספד וכן כולם וז"ש והחי יתן אל לבו כלומר יתן אל לבו במה שהוא חי והצדיק מת עכ"ל השל"ה. ונלע"ד דזש"ה מבליגי' עלי יגון כלומר מן הראוי היה להתחזק ולהתאפק על היגון מיתת הצדיק כנ"ל רק עלי לבי דוי ר"ל כי כל לב יודע מרת נפש ויודע אני נגעי ומכאובי שהמיתה הנ"ל מן הראוי הוא שיעבור עלי ולכן ולבי דוי וק"ל:
נחזור לענינינו הראשון שהצדיק מדוכה ומעונה ביסורים קשים ורעים הוא מחמת ערבות והצדיק קם תחת בה"מ כנ"ל בשם המדרש עיין לעיל בדרושינו הנ"ל וע"פ הדברים האלו בהצטרף שארי הקדמות מבואר מארז"ל שפירשתי אותו בדרוש הנ"ל ועתה באתי לפרשו באופן אחר כיד ה' הטובה עלי וכי הוא זה:
אמר רבב"ח לדידי חזי לי אור זילא בר יומי' דהוי כהר תבור והר תבור כמה הוי ד' פרסי וכי משכי' דצוואר' ג' פרסי וכי מרבעתא דרישא פרסי ופלגי רמא כופתי' וסכרי' לירדנא:
והנה המאמר הנ"ל קש' להולמו מאי בא ללמדינו וע"ק הלשון אומרו והר תבור כמה הוי הוי לי' למימר והר תבור כמה הוא דבוודאי גם עתה ושנו בעולם. ונלע"ד לפרש רק נקדים מה שפורש הרב ע"א על מאמר רז"ל וז"ל המדרש בשביל ד' דברים נגאלו אבותינו ממצרים ובזכות שהיו גדורין מעריות ובזכות שלא הי' בהן לה"ר ובזכות שלא שינו את לשונם ובזכות שלא שינו את שמם ופי' הרב הנ"ל ואעתיק דברי קדשו בקיצור נמרץ כי ידוע דבעון ד' דברים הדין נותן להיות גולים מעל שולחן אביהם א' העדר השלוה כמש"ה ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה. ב' החנופה הם המדברים א' בפה וא' בלב ואמרו רז"ל כל העדה שיש בה חנופה לסוף גולה שנ' ועדת חנף גלמוד וירמי' אמר בפיו שלום את רעהו דבר ובקרבו ישים ארבו העל אלה לא אפקוד בם נאום ה'. ג' הוא הגאוה שנא' גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל ודרשו רז"ל א"ת אותו אלא אתו לא אוכל. הד' חטא לה"ר שנ' איש לשון בל יכון בארץ והנה בזכות ד' דברים אלו שלא הי' בם נגאלו אבותינו ממצרים בזכות שהיו גדורין מעריות היינו מדת הגאוה כמאמר רז"ל כל המתגאה כאלו בא על כל עריות כולן כתיב הכא תועבת ה' כל גבה לב וכתיב בפ' עריות כי את כל התועבת האל. ובזכות שלא הי' בהם לה"ר הוא כפשוטה. ובזכות שלא שינו את לשונם ר"ל שלא שינו את דבורם שלא הי' שום שינוי בין דבור חיצוני לדבור פנימי היינו מחשבה כי הלשון קולמס הלב. ובזכות שלא שינו את שמם היינו מדת השלות כי אמרו רז"ל אתם קרויין אדם ולא א"ה מפני שכבר ידוע ששם אדם מורה על אחדות אומה זו יותר משאר אומות לפי שד' שמות יש לכל אדם ואלו הן איש גבר אנוש אדם ובשלשתן מצינו לפעמים בלשון רבים כמו איש וכתיב את אישים ופועלי און. גבר לכו נא הגברים אנוש אנשים זולת בשם אדם לא מצינו אדמים לשון רבים וא"כ הוא יורה על האחדות וזהו שלא שינו את השם להקרא בשם אדם המורה על אחדות עכ"ל:
והנה מצינו הדברים שמעכבים את ישראל בגלות וז"ל הזוהר בפ' אחרי מות תאנא על תלתא מילין מעכבי ישראל בגלות על דעבדין קלנא בשכינתא ומהדרי אנפייהו מן שכינתא ועל דמסאבי גרמייהו קמי' שכינתא ופי' החסיד בעל ר"ח מפני שלא נגזר הגלות אלא אלף שנה ואי יתיר הוא מפני ג' דברים הוא על דעבדין קלנא בשכינתא ומסוג זה המדברים בבה"כ שאמר שב"י עליו דאנהיג קלנא בתקונא עילאה דלעילא הב' דמהדרי' אנפייהו וכו' ומסוג זה הפוסק ד"ת על דברים בטילים שהעוסק בתורה פניו גד השכינה שנ' שפכי כמים לבך נוכח פני ה' הוא פוסק נמצא הופך פניו מן השכינה וכיוצא זה המתפלל ובאמצע תפילתו מחזיר פניו אנה אנה להסתכל בצרכי עצמו וודאי נוגע בכבוד השכינה ועל הג' דמסאבין גרמייהו המה הבלתי נזהרים מדבר שנזכר בתורה טומאה כמו טומאת המאכלים וג"ע וטומאת הנדה וכו' עכ"ל. ונלע"ד דאפשר דהדברים הנ"ל מרומזים במאמר רז"ל במתק לשונם הטהור כי ז"ל הגמר' ביבמות ה"ד אשה רעה אמר אביי מקשטא לי' תכא ומקשטא לי' פומא פירש"י לקלל רבא אמר מקשטא ליה תכא ומהדרא לי' גבה ע"כ ונלע"ד דדברי רז"ל המה מעט הכמות ורב האיכות ומרמזי' על דברי זוהר הנ"ל דהנה ידוע דישראל נקראו בש' אשה למקום כמש"ה איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה וכן פסוקים רבי' המורים ע"ז וקאמר ה"ד אנחנו נקראים בשם אשה רעה למקום אמר אביי מקשטא לי' תכא היינו שמסדר שירות ותשבחות כדאיתא בזוהר פ' תרומה ע"פ נשים שם מטה ושולחן ומנורה וז"ל בסדורא דאנון קרבנין ועלווין דאנן מסדרין בצפרא ואינון שירן ותושבחן הא שולחן כו' וזהו שאמר מקשטא לי' תכא היינו בשירות ותשבחות ומקשטא לי' פומא ר"ל שמספר בתוכם ומדברים בדברים אחרים בהפסק מאמר בהם ורבא אמר מקשטא לי' תכא דהיינו שעוסק בשירות ותשבחות ומהדרא לי' גבה ר"ל שמסתכל אנה ואנה כמו שהבאתי לעיל בשם הזוהר דמהדרי אנפייהו מן שכינתא ומהדר גבי' קמי שכינתא ובאלה הדברים אנו נקראים בשם אשה רעה למקום וק"ל. ובאלה הדברים האמורים נבא לביאור המאמר הרבה בב"ח הנ"ל ושיעור דבריו הוא כך לדידי חזו לי אור זילא בר יומי' ר"ל אור תורה זילא בר יומי' שמזולזלת ביומיה דהיינו בימי הגלות המר ששליטת ס"ם המה בהם וימי הגלות נקראים בשם יום כמש"ה נתנני שוממה כל היום דוה וכה"א הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה ודרשו בזוהר בפ' ואתחנן על ימי הגלות ע"ש ופירש הרבב"ח הסיבה לזה שהתורה מזולזלת בעיני הבריות בימי הגלות המר בעבור שהמה רואין דהוי כהר תבור ר"ל הת"ח והצדיק דהוי כהר היינו בית המקדש שנקרא הר כמו דאי' בילקוט ישעי' ע"פ והי' באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' אברהם קראו הר אשר יאמר היום בהר ה' יראה משה קראו הר ההר הטוב הזה והלבנון דוד קראו הר מי יעלה בהר ה' כו' וז"ש דהוי כהר שהצדיק שדומה לבה"מ שנקרא בשם הר הוא תבור ר"ל מעונה ומדוכה תבירא אחר תבירא יעבור עליו. וש"ת באמת מאין נמשכה לו זאת הצרה לז"א והר תבור ר"ל והר היינו בה"מ הוא תבור לכן הצדיק נכנס תחת בה"מ לסבול עונותינו כמו שהבאתי בשם המדרש לעיל בדרושינו הנ"ל ע"פ ויהרוג כל מחמדי עין באוהל בת ציון ע"ש וקאמר כמה היי ר"ל כמה עונות הוי להם שגרם ליחרב הבהמ"ק לז"א ארבע פרסי היינו ד' העונות שזכרנו מחלוקת חנופה גאוה לה"ר כמו שהבאתי לעיל המדרש ופירש של הרב בעל ע"א עליו. וכי משכי' דצוארי' תלתא פרסי ר"ל וכי משכי' ונתארך הגלות הסיבה הגורם לזה הוא ג' דברים שזכרנו בשם הזוהר על תלתא מילין מעכבי ישראל בגלותא ע"ש ומה שהזכיר בלשונו צווארי' נלע"ד ע"פ מה דאי' בר"מ פ' פנחס וז"ל דאית רומי רבתא ורומי זעירתא וכתיב אמלאה החרבה לא נתמלאה צור כו'. והנה ידוע דירושלים נקרא צוואר כמש"ה בישעי' עד צוואר יגיע וגו' וזה לעומת זה עשה אלהים ירושלים בקדושה ולעומתה רום בטומאה והשני רומי' הם כנגד ציון וירושלים ועיין בר"מ שם שמאריך מענין זה וא"כ רום נקרא ג"כ בשם צוואר והוא צוואר בטומאה והוא כקוף לפני אדם כידוע לי"ח וז"ש וכי משכי' דצווארי' ר"ל שני רומיי' שנמשכים גדולתם הוא בעבור ג' עונות שזכר הזוהר וק"ל. וכי מרבעתי' דרישא פרסי ופלגא דהנה ידוע הקול קול יעקב והידים ידי עשו בזמן שהקול קול יעקב אין הידים ידי עשו לכן כל שליטתו של הס"ם הוא בזמן שישראל מתרפים ידיהם מאורייתא והנה ידוע שנשמ' לא תמצא לא' מני אלף אף להשלימים כי ז"ל הרב האלשיך ע"פ באיוב צעיר אנכי לימים וגי' אמרתי ימים ידברו ורב שני' יודיעו חכמה אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם. הכוונה בזה כי לאדם השלם גם שלא יבצר ממנו שהיות בו נפש ורוח הנה הנשמה לא תמצא לא' מני אלף כנודע מס' הזוהר אמנם מלמעלה תשאב הנשמה מאתו ית' בינה ותשפע. ברוח וז"ש אכן רוח היא באנוש ר"ל תוך הגוף ונשמת שדי שאינה באנוש תבינם את הרוח עכ"ל וגם זה ידוע שמי שלא זכה באוריי' לית בי' לא נשמה ולא רוח רק נפש כי ז"ל הזוהר בפ' ויקרא דף כ"ה ההוא דלא זכה יתיר אלא בנפש כו' כיון דקנה רוח כדין הוא קישורא דב"נ בקדושה כו' אח"ש ווי לאינון חייבא דלא זכאין לאתדבקא במאריהון ולא זכאן באורייתא דכל מאן דלא זכי באורי' לא זכי לא ברוח כו' ואתדבקותא דילהון בההוא סטרא דזינין בישין עכ"ל הזוהר. והנה אדם השלם הוא כולל מב' דברים המורכבי' בו דהיינו כח רוחני וכח גופני והיינו גוף ונשמה ושניהם נקראים בשם אדם כידוע דגם נשמה נקרא בשם אדם רוחני וא"כ זה שאין לו אלא נפש ומהראוי להיות בו נפש ורוח להיות קישורא דב"נ בקדושה ולהיות אדם שלם ואין לו אלא נפש אין נקרא אדם שלם ברוחניות שלו רק חצי מרוחניות שהנפש הוא חצי מרוחניו' הראוי להיות בו דהיינו נפש ורוח וא"כ אין לו אלא גוף שלם וחצי מרוחניות שלו דהיינו נפש וזהו מי שלא זכי באורייתא וז"ש וכי מרבעתי' דרישא פירש"י מקום הנחת ראשו פרסי ופלגי ר"ל מי שאין לו רק מדריגה א' שלם וחצי מדריגה דהיינו גוף וחצי מרוחניות על זה האיש הס"ם מניח ראשו עליו בעבור שזה שמתרפי ידוי מאורייתא נותן לו כח ועוז להתגבר על ישראל כנ"ל וק"ל. רמא כופתי' היינו צואת עונות כמש"ה רחץ ה' את צואת בנות ציון וגו' וסכרי' לירדנא ר"ל שסותם כח הנפש כמו שפירש הרשב"א על מאמר רז"ל ירדן יוצא ממערת פמיאס שמכנה לנפש בשם ירדן וק"ל:
סליק דרוש על דוחק ועניות ויסורים הצדיקים: