אבן שהם· רבי משה ממינסק
שהם דרוש א
דרוש א' להתעורר לתשובה לשם יחוד קב"ה ושכינתיה. גמרא בע"ז אמר שמואל עוד אחרת יש להם ברומי אחת לשבעים שנה מביאין אדם שלם ומרכיבין אותו על אדם חיגר ומלבישין אותו בלבושו של אדה"ר ומניחין לו קרקפלו של ר' ישמעאל בראשו (פירש"י של ר"י כ"ג ומתוך יופיו נכנס בלב בת קיסר להפשיטו עור פניו וחנטה אותו באפרסמון ועדיין היא מונח בגנזי רומא) ותלו לי' בצוארי' מתקלי ארבעה זוזי פיזא ומחפין את השוקים באינך ומכריזין וקורין לפניו סך קירי פלסתר (פירשו תוספות סך קירי אדון) אחוהי דמרנא זייפנא דחמא חמא ודלא חמא לא חמא מאי אהני לי' רמאה ברמאותי' ולזייפני' בזייפנותי' ומסיימי בה הכי ווי לדין כד יקום דין ע"כ. והנה המאמר הלז סתום וחתום מכל צד א' יש לדקדק אמאי דוקא ברומי יש להם המנהג הזה. ב' למה דוקא לע' שנה עושין זאת. ג' לענין מאי מרכיבין. ד' אמאי דוקא מלבישין אותו בלבושו של אדה"ר. ה' לאיזה ענין מניחין קרקפלו של ר"י ומה שמחפין את השוקים באינך אין לו שחר וגם כל המאמר הנ"ל הוא נפלא. ונלע"ד כיד ה' הטובה עלי לחוות דעי במאמר הלז לפרש אותו דרך רמז תוכחות מוסר שכוונו חכמינו בלשונם לשון של זהב כמש"ה דברי חכמים וחידותם לעורר לב האדם אל התשובה ושאין לו שום טענה ומענה ופ"פ בעולם הבא לעת פקודתו כמ"ש חובת הלבבות וכבר בארתי לך אחי מחובות התשובה וגליתי לך מאופני החזרה מה שיש בו טענה עליך ונפסקה בו אמתלאותך ומה תאמר מחר לאלקיך סכלתי ולא סכלת או תאמר עשיתי מה שעשיתי ואינו יודע ומה תהיה תשובת השאלה הזאת ומבלי ספק נהיה נשאלים עכ"ל. וכן אמר החכם מה תשיב לשולחי דבר בשואלו על זמן העבר:
והנה לכאורה היה עולה על לב האדם לפטור עצמו מן הדין כמאמר רז"ל בחלק א"ל אנטנינוס לרבי גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין כיצד גוף אומר נשמה חטאה כו' ונשמה אומרת גוף חטא א"ל אמשול לך משל למה"ד למלך ב"ו שהיה לו פרדס נאה והושיב בה ב' שומרים אחד חיגר וא' סומא כו' מה עשה הרכיב חיגר על סומא ודן אותם כא' אף הקב"ה מביא את הנשמה וזרקה בגוף ודן אותם כא' עכ"ל. ונמצא שלכאורה היו להם טענת לפטור א"ע ובאמת אינו כן ושמעתי שז"פ הפסוק תצא רוחו ישוב לאדמתו ביום ההוא אבדו עשתונותיו ר"ל תצא רוחו והיה יכולין ליפטר א"ע כנ"ל מה עושה הקב"ה ישיב נשמתו לאדמתו דהיינו לגופו שנקרא אדמה אז ביום ההוא אבדו עשתונותיו וק"ל. ומצאתי שז"פ הפסוק משפטי ה' צדקו יחדיו ר"ל צדקו משפטיו היינו יחדיו שמרכיב הגוף והנשמה יחדיו וק"ל. והנה כל עיקר הגבהות והרמות הלב הבאה לאדם הוא מכח המלבושים נאים כמש"ה כמשא כבד יכבדו ממני מש"א נוטריקון ממון שמלות אכילה והוא ג"כ במדרש ע"פ ותתפשהו בבגדו ע"ש. ב' גם מחמת שהוא נאה ויפה מאד בתוארו ועי"ז פחז יצרו עליו כדאי' בגמרא מעשה בנזיר א' שראה בבואה שלו במים ופחז יצרו וביקש לטורדו מן העולם ג' גם מחמת שהוא להוט אחר אסיפת הממון כמש"ה אץ להעשיר לא ינקה והוא מחמת שרואה בכבוד המדומה במי שיש לו מן הממון רב ורב תועלתו. ד' המניעה לאדם מתשובה הוא מחמת בושה מבני אדם המלעיגים עליו שהיה רואין אותו מנעוריו לא היה הולך בדרך הישר וטוב ועכשיו הוא מתנהג בדרך החסידות ואומר לו מי שמך לאיש כו'. ומלעיגים עליו כידוע מהמנהג הרע הנהוג בזמנינו כשרואין לאיזה אדם שהולך בדרך הישר שהוא בעיניהם כשוטה וקורין לו חסיד שוטה כו'. והנה בודאי בני אדם וגם בני איש שעוסקין בעבודת הבורא בודאי לא ילעיגו עליו והעיקר הלעג הוא מבני אדם יושבי שער יושבי קרנות ברחובות קריה וחוצות כמש"ה ישיתו בי יושבי שער כו'. והנה על כל אלה הדברים מראים לאדם סתירה לזה וכך הוא הוצעות הדברים של המאמר הנ"ל יש להם ברומי היינו ברומי של עולם. אחת לע' שנה היינו ימי שנותינו בהם ע' שנה מביאין אדם שלם ומרכיבין אותו על אדם חיגר היינו הרכבת הגוף בנשמה ודנין אותו ביחד כדי שלא יהיה להם פ"פ ליום הדין ואם אמר יאמר האדם שיצרו פחז עליו מחמת המלבושים נאים לכך לא היה יכול להתגבר עליו לכן מלבישים אותו בלבושו של אדה"ר כי המלבושים של אדה"ר אין כמוהם בכל הארץ כדאי' בילקוט ע"פ הוא היה גבור ציד ר"י אומר הכתונת שעשה הקב"ה לאדם ולעזרו היו עם נח בתיבה והנחילם לנמרוד ובשעה שהיה לובש אותם כל בהמה חיה ועוף היו רואין את הכתונת על נמרוד ובאין ונופלין על פניהם לפניו והיו בני אדם סבורין שהוא מגבורתו לפיכך המליכו עליהם ע"ש ואפ"ה היה יושב אדה"ר ק"ל שנה בתענית והעלה זרזי תאנים על בשרו ונכנס לגיחון עד צוארו ומרבה בתשובה וא"כ כל זה לא עיכב לאדה"ר להרבות בתשובה וק"ל ואם טוען ואומר מחמת יופיו פחז יצרו עליו כנ"ל לזה מניחין לו קרקפלא של ר"י כ"ג בראשו כלומר ראה איך הוא היה יפה ונאה עד מאד עד שנכנס לבת קיסר להפשיט עור פניו ואפ"ה גבר וכבש יצרו עד שמסר עצמו למיתה משונה על ק"ה וק"ל. ואם המניעה היה מחמת שהיה בהול על ממונו שהיה סבר שתועלתו רב לזה תולין לו בצואריה מתקלי ד' זוזי פיזא דאי' בגמ' בגיטין בני ציון היקרים המסולאים בפז מאי מסולאים בפז אלימא דהוי מחפי בפיזא והאמרי דבי ר' שילא תרתי מתקלא אסתירא פיזא נחות בעלמא חדא ברומי וחדא בכ"ע פירש"י איסתרי סלעים: והנה ידוע דסלע הוא ד' זוזי וא"כ על כל העולם כולו אינו רק ד' זוזי פיזי וזהו שתולין לו מתקלי ד' זוזי פיזא כלומר שזה כל העולם וא"כ על מה אתה היית רץ וייגע כי לא יועיל הון ביום עברה וק"ל. ואם טוען מחמת הבושה שהיה פניו משתנה ככרום מחמת ב"א יושבי שער המלעיגים עליו כשהולך בשוק כנ"ל לזה מחפין את השוקים באינך דאי' בגמ' דע"ז שלחו להו רומאי ליונאי אבן טובה ואינך איזה מהן יעשה בסיס לחבירו פירש"י אינך הוא נופך ע"ש. והנה ידוע דהאבן נופך היה בחשן בי"ב אבני חושן ואפוד ועליו היה נחקק יהודא ואי' באלשיך למה היה אבן נופך ביהודא שנופך הוא ירוק ויהודא כשאמרה לו תמר הכר נא למי החותמת נתבייש עד שנעשה פניו ירוק ואפ"ה הודה ולא בוש ע"ש. ולכן מחפין את השוקים באינך היינו באבן נופך לרמז לו למה לא הי' למד מיהודא שאפי' נעשה פניו ירוק ואפ"ה הודה ולא בוש וגבר על יצרו וא"כ נפסקו כל אמתלאות וק"ל. אך ורק אין לך אדם מישראל שלא יהיה מלא מצות כרמון כמארז"ל אפי' פושעי ישראל מלאים מצות כרמון רק שהמצות שהם עושין הוא מלא פניות ומרמה ולא לשם שמים רק להתגדל בעיני הבריות שיהיה מכבדין אותו כל רואיו לזה מכריזין וקורין לפניו סך קירי פלסתר שהשלוחי דין קורין להנשמה קירי היינו אדון שהנשמה היא מעולם הנשמות דהיינו מבריא' והמלאכים הם מעולם היצירה וגם הוא חלק אלוה ממעל לכך קורין אותה אדון ומכריזין שכ סך מצות של הנשמה הוא פלסתר שאין לו מצוה שיהיה זך ונקי מפניות העולם וק"ל וש"ת מהיכן בא לו הפניות וזיופי' בעבודת הבורא ב"ה לז"א אחוהי דמרנא זייפנא היינו יצה"ר שהוא אחיו של הנשמה כדאי' בזוהר ויאמר אברם דא נשמתא אל לוט דא יצה"ר הפרד נא מעלי כי אנשים אחים אנחנו דא לימינא דא לשמאלא ע"כ ועפ"ז תבין מ"ש רז"ל על ד' דברים חמה לוקה וא' מהן על שני אחים שנשפכו דמם כא' ועיין בס' בית פרץ ביאר על המאמר הלז ע"פ הזוהר הנ"ל. וזהו אחוהי דמרנא כלומר אחיו של הנשמה דהיינו יצה"ר הוא זייפני' וגרם להיות זייפן וק"ל וקורין לפניו דחמא חמא ר"ל דחמא בעודו בעה"ז ולא היה עיניו טח מראות זה יזכה דחמא עכשיו באור הגנוז והצפון לצדיקים בעה"ב. ודלא חמא שהיה עיניו טח מראות ועיניו השע מלהסתכל בדרכי ה' זה לא חמא באור הצפון הנ"ל כי הרשעים בחושך ידמו. וא"כ מאי אהני לי' לרמאה ברמאותי' וכו' כלומר צאו וראו מאי אהני לי' שהיה מרמה לבני אדם ומראה א"ע לפניהם לצדיק ולישר והיה שבע תועבות בלבו כמאמר החסיד בעל חובת הלבבות וז"ל ומה יועילני שבח ב"א והשם טוב שיהיה לי בתוכם עם ידיעתי בקיצורי במה שאני חייב לבורא ית' ומה הנאתי בכבודם והדורם ואין להם יכולת להועילני ולא לדחות הנזק מעלי ע"ש שמאריך בתוכחות מוסר להשיב לנמהרי לב ע"ז. ומסיימי בה הכי ווי לדין כד יקום דין ר"ל ווי ואוי יהי' לדין היינו לרשע הזה כד יקום דין היינו צדיק בתחית המתים כמש"ה אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם וק"ל, ובפרט אם ישים אדם אל לבו שמלבד החרפות והביושים שיהיה לו בעה"ב גורם עוד בעונותיו הרעים ג"כ ליענש בעה"ז במיתת בנים הקטנים וכדומה להן. ונלע"ד דהמשנה ראשונה בב"ק מרמז לנו איך שגורם אדם בענותיו מיתת בניו הקטנים ושארי עונשים קשים ומרים כי ז"ל המשנה ארבעה אבות נזיקין השור והבור והמבעה וההבער לא הרי השור כהרי המבעה ולא הרי המבעה כהרי השור ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים כהרי האש שאין בו רוח חיים ולא זה וזה שדרכן לילך ולהזיק כהרי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק הצד השוה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ. והנה הרב הגאון בעל תוי"ט הרגיש בלשון המשנה במ"ש נזיקין מזיקין הו"ל למימר ע"ש וכ' ה"ה שתיבת נזיקין היא מלה מורכבת וסובל ב' ענינים המזיקים והניזקין ע"ש באריכות. והנה ק' למה תפס התנא בלשונו מלה מורכבת והנלע"ד דרך רמז תוכחות מוסר דהתנא בא בלשונו לרמז לנו על ד' כיתות בני אדם איך שיהיו מזיקין וניזקין כלומר שהם בעצמם מזיקין לעצמם ולבניהם כת ראשונה הם בעלי שנאת חנם והנה ידוע מ"ש רז"ל שקולה ש"ח כע"ז וג"ע וש"ד כי כל המריבות והקטטות באי' מהמדה הגרועה הלז עד שמנגחים אחד את חבירו בקרניהם קרן הרשעה כמש"ה וקרני רשעים אגדע והכת הזו נמשלת לשור כי תנא שור לקרנו כמו שפירשו בגמרא והיינו נגיחת הקרן דשור לחבירו והוא בודאי ש"ח כי השור נוגח את חבירו בחנם בלי שום הקדמת רעת חבירו לו והוא אינו נוגח אלא מחמת שזחה דעתו עליו כן הם בעלי ש"ח שמנגחים בקרנם קרן הרשעה בלי שום הקדמת רעת חבירו לו. הכת הב' הם בעלי לה"ר והוא ג"כ מהחומר שבעונות כמש"ה יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות וגו'. והנה במערבא אמרי לשון תליתאי קטיל תלתא הורגת למספרו ולמקבלו ולאומרים עליו אר"ח ב"ח מ"ד מות וחיים ביד הלשון וכי יש יד ללשון אלא לומר לך מה יד ממיתה אף לשון ממיתה אי מה יד א ממיתה אלא בסמוך לה אף לשון אינה ממיתה אלא בסמוך לה ת"ל חץ שחוט לשונם אי מה חץ עד מ' ונ' אמה כו' ת"ל שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ עכ"ל וגם בכללם הם החניפים והלצים והמדברים שקרים הם מהכיתות שאין רואות פני השכינה ועליהם נאמר קבר פתוח גרונם ר"ל כמו בור שהוא פתוח כך פתוח תמיד גרונם לדבר לה"ר ושקרים וליצנות וחנופה וכו' ונלע"ד שע"ז רמזה המסורה גרונם ג' קבר פתוח גרונם. לא יהגו בגרונם. רוממות אל בגרונם. ר"ל קבר פתוח גרונם כנ"ל שהם מדברים תמיד ומשיחין בשיחה בטילה וש"ת לא יהגו בגרונם ר"ל א"כ למה ברא הש"י את פיו והלא לא ברא כ"א לדבר לז"א רוממות אל בגרונם ר"ל לזה ברא הש"י שירומם בגרונו להשם כי כל מה שברא לכבודו ברא וק"ל או י"ל באופן אחר כי הרב הגאון האלשיך כ' כי לו יתן החי אל לבו כי כל עבודת האדם לקונו או רובא דרובא בפיו ובשפתיו תהיה כי כלי הדיבור הם הן יהיו לבני ישראל כלי יקר משרתי אלקינו העומדים יום ולילה לשרת בם את ה' איך לא יזהר לבלתי טמאם ולשמור לפיו מחסום מדבר דבר ולשומרה בקדושה וטהרה ע"כ. וזהו נלע"ד שמרמז המסורה הנ"ל רוממות אל בגרונם וא"כ מהראוי היה שלא יהגו בגרונם שום דבר והם לא כן עשו אלא קבר פתוח גרונם וק"ל והנה כך דרכו של יצה"ר הבוער בקרבם במדה הרעה הזאת שמקבצים אנשים ברחובות קרי' לשבת יחדיו מושב ליצים ובעבודת הש"י. החילו לספר זה אומר מה טיבו של איש פלוני וזה אומר מדה טובה יש לו ומשבח ומפאר אותו ומתוך השבח באים לידי גנותו וגנות אחרים וזהו שתו בשמים פיהם ר"ל בעסק ש"ש ואח"כ בא ונמשך מזה שלשונם תהלך בארץ וק"ל וזהו שמשבח א"ע דהמע"ה נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאיבי נעכר חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני. כי הרמב"ם כתב שלא יאמר שתוקו מפלוני איני רוצה לומר מה שאני יודע בו וכן אל ירבה לספר בשבח חבירו שמתוך שבחו בא לידי גנותו משום שמהראוי ונכון הוא לראות ולחשוב בנגעי עצמו ואל יראה בנגעי חבירו וז"ש דהמע"ה נאלמתי דומיה ר"ל חסמתי פי מלדבר דומיה היינו שתוקו מ"פ. וגם החשיתי מטוב היינו מלספר בטובתו של חבירו שמתוך שבחו כו' רק כאבי נעכר ר"ל הכאב שלי נעכר ע"ז היה חם לבי בקרבי כלומר על נגעי ומכאובי אני דואג תמיד והנה שלמה המלך ע"ה אמר דאגה בלב איש ישחנה ודרשו רז"ל יסיחנה לאחרים כי כל זמן שהדאגה בקרב איש בוער בו יכול לבא מזה הדאגה לידי תמהון לבב או לשאר חולאים רעים משא"כ כשיסיחנה לאחרים אזי אש הדאגה שככה וינוח לבו מדאגתי וזהו ש"ה בהגיגי תבער אש ר"ל אם כשאני רואה שבחושבי בקרבי תבער אש הדאגה אז דברתי בלשוני וק"ל. ובביאורי על תהלים בארתי הפסוק הזה ע"פ מאמר רז"ל מעשה ברב עמרם חסידא כו' צווח ככרוכי' נורא ביה עמרם כו'. וז"ה חם לבי בקרבי בהגיגי ר"ל שהיתה מתחממת הלב במחשבות רעות אזי תבער אש דברתי בלשוני היינו נורא בי עמרם וק"ל וזהו בור ר"ל שפיהו פתוח כבור לדבר תמיד. כת הג' הם שמשא ומתנם אינם באמונה וחומסי' וגוזלים כמנהג דורינו וכמארז"ל רובן בגזל וכו' והיא למלאות בטן כמש"ה ובטן רשעים תחסר וע"ז אמר הכ' ואשר אכלו את שאר עמי והנה אמרו רז"ל בדור המבול לא נחתם גז"ד אלא על הגזל וגם דרשו ע"פ ובצעם בראש כולם קופה מליאי עונות מי מקטרג בראש גזל שנ' ובצעם בראש כולם. וזהו מבעה ופי' בגמ' מבעה היינו שן ששולח את הבעירה וביער בשדה אחר ואוכלת פירות של אחרים וזהו גזל אחרים כנ"ל. הכת הד' הם הכעסנים שלבם בוער בקרבם בכעסם וע"י הכעס מתעבר על ריב לא לו ומתקוטט עם אחרים ומגלה קלונם לביישם ברבים כידוע מהטבע הכעס והנה כל הכועס כאלו עע"ז וזהו ההבער שבוער אש בקרבו כמש"ה וחמתו בערה בו ובפרט מ"ש רז"ל ששולט בו אש של גיהנם ובוער בו. והנה הארבעה כיתות הנ"ל לא די שהם מזיקים אחרים אלא אף שהם ניזקין או במיתת בניהם או שגורמים רעה לעצמם ולבניהם כמו שאבאר לך אחת אל אחת וא"כ שפיר נקראים מזיקים וז"ש המשנה ארבעה אבות נזיקין ר"ל שאבות נקראים ניזקים מחמת שגורמים היזק לבניהם וגם מזיקים הם לאחרים ומלת ניזקין הוא מורכב משתיהן מזיק וניזק כנ"ל והנה במדת ש"ח הרמוזה בשור אמרו רז"ל בעון ש"ח מריבה רבה בתוך ביתו של אדם ואשתו מפלת נפלים ובניו ובנותיו של אדם מתים כשהם קטנים ופירש"י אהבתו ניטלת ממנו היינו נמי במדה. ובמדה שמטמאים את פיהם בלה"ר וכו' אמרו רז"ל אל תתן את פיך לחטיא את בשרך היינו בשר ברית קודש כי ברית המעור מכוון נגד ברית הלשון וכשמטמאה ברית הלשון אזי ממילא נטמא ברית המעור בהוצאות שז"ל ר"ל וחבל את מעשה ידיך איזהו מעשה ידיו של אדם זהו בניו ובנותיו כשהם קטנים ועיין בס' ר"ח בשער הקדושה באריכות מזה. ובמדת הגזל אמרו רז"ל בעון הגזל הגובאי עולה והרעב הוה ובני אדם אוכלים בשר בניהם ובנותיהם שנ' שמעו את הדבר הזה פרות הבשן אשר בהרי שומרון העושקות דלים הרוצצת אביונים וכתיב הכתי אתכם בשדפון וגו' וכתיב ויגזור על ימין ורעב ויאכלו על שמאל ולא שבעו איש בשר זרועו יאכלו אל תקרא זרועו אלא זרעו עכ"ל ובמדת הכעס אמרו רז"ל כל הכועס תלמודו משתכח ומוסיף טפשות שנא' כי כעס בחיק כסילים ינוח. וידוע מ"ש רז"ל ביומא דף ל"ח אר"א כל המשכח דבר א' מד"ת גורם גלות לבניו שנא' ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני עכ"ל וז"פ הפסוק בני תורתי אל תשכח כי איתא במפרשים בשעת הגלות נקראים עבדים ובשלוותינו נקראים בנים וזהו בני תקרא אם תורתי אל תשכח וק"ל וגם איתא בזוהר ע"פ חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו וז"ל במה יתיידע ב"נ לקרבא ב"נ בהדיא כו' ברוגזא ממש ידע לי' כו' ואי ההוא ב"נ לא נטר לה ואיהו עקר קדושה דא עילאה מאתרי' למשרי' באתר דס"א ודאי דא איהו ב"נ דמריד במארי' ואסיר לאתקרבא בהדי' ולאתחברה עמיה ודא איהו טורף נפשו באפו איהו טריף ועקר נפשי' בגין רוגזי' ואשרי' בגוי' אל זר וכו' אבל דא שניי' מכולא וכולא סאיב גופו מגו ומבר ונפשא וכולא מסאב ושאר מסאבי דעלמא לאו איהו אלא גופי' לבר בלחוד ע"ש באריכות ול"ל דזש"ה כעס בחיק כסילים ינוח דהנה ידוע מאמר רז"ל וש"ת מי מעיד בי נשמה מעידה בו שנא' משוכבת חיקך שמור פתחי פיך. נמצא הנשמה נתונה בחיקו והנה כשכועס עוקר נשמה מאתרהא ושוי' באתרהא הס"א וידוע שהס"א נקרא בכ"מ בלשון רבים שהוא סוד רה"ר ונקראי' בשם כסילים כמש"ה ובא אליה מלך זקן וכסיל וז"ש וכעס גורם בחיק כסילים ינוח כלומר באותו חיק שהנשמה נחה בה ועכשיו הס"א מצאה מנוח וק"ל והנה כל הנ"ל רמז לנו התנא במתק לשונו לשון של זהב טהור ושיעור המשנה כך הוא לא הרי השור כהרי המבעה ולא הרי המבעה כו' ר"ל שמצד א' הוא עון ש"ח הוא חמור מגזל ששקולה ש"ח כע"ז וג"ע וש"ד משא"כ גזל. ומצד א' עון גזל הוא יותר חמור שלא נחתם גז"ד אלא על הגזל וגם ובצעם בראש כולם כנ"ל. ולא זה וזה ר"ל אלו הב' שיש בהן רוח חיים שאינו עוקר וטורף נפשו ומטמאה רק מלבר כהרי האש היינו כעס שאין בו רוח חיים שטורף נפשו באפו ושרי' בגוי' אל זר כנ"ל. ולא זה וזה אלו הג' שדרכן לילך בסמוך ולהזיק את חבירו כהרי הבור היינו בעל לה"ר שאין דרכו לילך ולהזיק שעליו אמר הכתוב שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ שמדבר בטברי' והורג באספמיא מרחוק כנ"ל. הצד השוה שבכולן שדרכן להזיק ושמירתן עליך כי אדם צריך לשמור את עצמו מלחטוא וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ הארץ העליונה היינו שנוטלין חלקו המגיעו לו בעה"ב שכל ישראל יש להם חלק לעה"ב ונותנין לאחר כמאמר רז"ל יש שנוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע שיכין רשע וצדיק ילבש וק"ל:
והנה כל זה שאין אדם מתעורר א"ע לתשובה הוא מחמת פתוי יצה"ר שאומר לו כי עוד חזון למועד לכשתפנה תשנה כי עדיין אנת רבי' כי אם לא תתענג השתא אימת כד תהא סיב עיין בזוהר פ' פקודי באריכות מזה והנה ע"ז פקח עיניו שלמה המלך ע"ה בשיר השירים להסיר תועה מלב איש וז"ל: ענה דודי ואמר לי קומה לך רעיתי יפתי ולכי לך כי הנה הסתיו עבר (פרש"י סתיו הוא חורף) הגשם חלף הלך לו הניצנים נראו בארץ (פירש"י קרבו ימות החמה שהאילנות מוציא פרחים) עת הזמיר הגיע (פירש"י שהעופות נותנין זמר וקול ערב) וקול התור נשמע בארצינו (פירש"י כמשמעו תורים ובני יונה) ע"כ:
והנה הספיקות והקושיות שיש להתעורר באלה מקראי קודש המה רבו. א' תבת לך מיותרת הוי לי' למימר קומי רעיתי וגו'. ב' גם לך שני מיותרת. ג' שאמר הניצנים נראו בארץ האי בארץ מיותר הוא שפשיטא. שנראו בארץ ולא בשמים. ד' מה שאמר עת הזמיר הגיע וגו' לכאורה אין לו שחר דמאי נ"מ אם העופות מזמרי' או לא מזמרי'. ה' למה בתחלת הפסוק אמר סתם עת הזמיר הגיע ומשמע שהזמר הוא של כל העופות ואח"כ פרט רק שקול התור היינו יונה נשמע בארצינו. ו' למה משנה בדבורו למעלה אמר נראה בארץ והכא אמר בארצינו. ונלע"ד ששלמה המע"ה רמז בחכמתו הרמה דברי תוכחות ומוסר שאל יארך התעלמותו מעבודת הבורא כי לא ידע אדם מה יולד יום כי הנה איתא בגמרא דעירובין א"ל רב לרב המנונא בני אם יש לך היטב לך כי אין בשאול תענוג ע"כ ומדייק רב בלשונו היטב לך כי הקנינים המדומי' אינו קנין עצמו כי עזבו לאחרים חילם יצבור ולא ידע מי אוספם אך קניני החכמה והמדע היינו תורה ומ"ט הוא קניני עצמי והחלטי לעולמי עולמים וזהו אם יש לך היטיב ל"ך דייקא כלומ' לעצמך תראה להיטב וק"ל. והנה כל עיקר מדריגות והליכות אדם הוא להחזיר את נפשו לשורשה כי ז"ל שערי ציון בשם האריז"ל הוא הי' אומר שעיקר כוונת הקריאה בתורה להשגה תלוי בזה שיכוין ותהי' כל כונתו לקשר את נפשו ולהדביקה אל שורשה ע"י עסק התורה. וזהו שתקנו קדמונינו ז"ל להתפלל בכל בוקר כשאדם קם ממטתו אל אלהי הרוחות כו' ואהיה כלי מוכן קבל נפש רוח ונשמה כדי שאוכל לחזור למקום שחצבת נפשי ורוחי ונשמתי משם:
והנה הרב האלשיך פי' ע"פ ויאמר ה' אל אברם. לך לך מארצך וז"ל בקיצור נמרץ כי ידענו מחכמי האמת כי אין דבר רוחני קדוש הולך ממקום שיעתיק ויעקר לגמרי ממקום שהיה בו. כ"א ששם ישאר עיקר שורשו תחת כנפי השכינה היא ארץ עליונה אשר היא לעומת ארץ הקדושה וז"ש הקב"ה לאברם לך לך שהוא לעצמך אתה הולך. דהוא השורש הדבוק באלוהיך עכ"ל וזש"ה ענה דודי ואמר לי קומה לך רעיתי ר"ל כי אם אדם הולך אחר שרירות לבו הרע נקרא בשם שוכב והתעוררת אל התשובה נקרא בשם קימה ממשכבו כמש"ה עד מתי עצל תשכב מתי תקום משנתיך ועיין באלשיך מה שפי' ע"ז ואמר הכתוב כאן קומה לך כלומר עיקר הקימה יהי' לך משא"כ הקימה שיש לו בתאוות עה"ז אינה לו בעצם כנ"ל והאדם נקרא הולך כי הולך אדם אל בית עולמו וז"ש ולכי לך ר"ל לשרשך כנ"ל וק"ל. וש"ת הלא גם עה"ז הוא נקרא עולם לז"א כי הנה הסתיו וגו' כי הרב בעל ע"א כתב על מדרש תן חלק לשבעה אלו ז' ימי פסח וגם לשמונה אלו ח' ימי החג וגם לרבות עצרת וסוף המקרא הוא כי לא תדע מה יהי' רעה אל הארץ אם ימלאו עבים גשם על הארץ יריקו כו' וביאר הרב הנ"ל ונעתיק לשונו בקיצור נמרץ כי תחלה הזהיר שלמה על ימי בחרות שישוב בימי הבחרות וזהו תן חלק לז' אלו ימי פסח שז' ימי פסח הם כנגד הבחרות לפיכך קרבן הפסח הוא העומר הבא מן שעורים שהוא מאכל בהמה כמ"ש רז"ל גבי סוטה היא עשתה מעשה בהמה ע"כ קרבנה בא ממאכל בהמה דהיינו שעורים כך האדם בימי הילדות כל חפצו לזון את נפש הבהמי החומרי. ולכן פסח הוא בתחילת הקיץ מצד היותו מכין אל החורף כך בימי הבחרות האדם מכין אל הזקנה. וגם לשמונה אלו ח' ימי החג היינו שמהני תשובה אף לעת זקנה ולכן נקרא חג האסיף הוא כנגד זמן אסיפת אדם מן העולם לפיכך בא בחג זה ניסוך המים כי בעצם הזמן ההוא האדם שופך נפשו ודמו לה' כד"א שפכי כמים לבך והזקנים מתרבים תמיד בתחינות כד"א אשפוך לפניו שיחי ולכך בחג הסוכות יוצא אדם מדירת קבע לדירת ארעי כי בעצם זמן ההוא אדם מתבודד ופורש עצמו מהבלי עולם להיות יושב אוהלים ולכך הוא בסוף הקיץ ותחלת חורף רמז לימי יריד' וימי זקנה ופרי חג יוכיחו הפוחתי' והולכים כמו הגוף הפוחת והולך בימי הירידה. וגם לרבות עצרת היינו כנגד ימי עמידה היינו אמצע ימים כמו שעצרת באמצע הקיץ וקרבנו שתי הלחם כנגד מזון הגוף והנפש המשתמשים שניהם בשוה ונתן טעם על ראשון שאמר תן חלק לשבעה היינו לשוב בימי בחרותו כי לא תדע מה יהי' רעה על הארץ כי אולי תבא ח"ו רעה כללית על יושבי הארץ מרעת יושב בה ותהיה גם אתה בכלל וא"כ אין אתה יודע מתי יבואו ימי הרעה ואולי גם בבחרותך שתמות בלי עתך ואמר אם ימלאו העבים גשם על הארץ יריקו ר"ל שלא יסמוך בבחרותו על היותו חזק ובריא אולם כי יראה עב גשמות חומרו מלא דשן כי עכ"פ יש לחוש שפתאום על הארץ יריקו עכ"ל וע"ש באריכות. וזש"ה כאן כי הנה ראה כי הנה הסתיו עבר ר"ל שימי הזקנה הנקראים בשם חורף עבר אז הגשם היינו גוף הגשמי חלף הלך לו שפוחת והולך וא"כ על מי אתה עמל על דבר שכלה ונפסד. וש"ת הלא אני עדיין חזק וברי אולם כי בחור הוא לז"א הניצנים נראו בארץ ר"ל אילן שמוציא פרח היינו אדם בימי בחרותו מוציא פרח וכמש"ה בבוקר יציץ וחלף כי ימי בחרות נקראים בשם בוקר כמש"ה בבוקר זרע זרעיך וגו' ונראו הם בארץ שפתאום על הארץ יריקו וק"ל. לא זו אף זו גזירה לגזירה גזירה מופנית מב' צדדים והוא עת הזמיר הגיע וגו' ונקדים לפרש מאמר א' ביומא ת"ר ג' קולן הולך מסוף העולם ועד סופו ואלו הן קול גלגל חמה וקול המוני של רומי וקול נשמה בשעה שיוצאת מן הגוף ובעי רבנן רחמי אנשמה בשעה שיוצאת מן הגוף ובטלוה עכ"ל והנה לכאורה טעמא בעי אמאי בטלוה דווקא קול דנשמה ונלע"ד בדרך אפשר ולא בהחלט כי הקול דנשמה הוא מחמת צערה שמתפרדת מהגוף וכמו דאית' בזוהר שהנפש משתאיל עם כל שייפא ושייפא כב"נ דמשתאיל עם חברי' כד יהך לאתר אחרא ע"ש והנה בוודאי הוא נשמה של רשע יש לה צער גדול שלא הכינה כלום לעה"ב ונמשכה אחר תאוות גופני' משא"כ בנפש הצדיק אי' בזוהר במדרש הנעלם וז"ל וירא אליו ה' וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים כו' ואז נשמת הצדיק היא שמחה במעשיה ושמחה על פקדונה דתנא אר"י נשמתא של צדיק מתאוה אימתי תצא מן העה"ז שהוא הבל כדי להתענג בעה"ב עכ"ל והנה ידוע שהנכון לכסות עוונות האדם כידוע מקרבנות שכולם היו שחיטתן בצפון שלא ידעו מי הקריב חטאות וכן הודוי צריך לומר בלחש כדי שלא יכירו הרשע וא"כ אם היה נשמע קול הנשמה אז היו יודעין שזה היה רשע כנ"ל לכן בעו רבנן רחמי' עלי' ובטלוהו שלא לפרסם אותו לרשע. והנה רבנן בטלוהו ובימי שלמה לא בטלו עדיין וזש"ה ולא עוד אלא שקול התור נשמע בארצינו ר"ל קול הנשמה הנקרא יונה כמו דאי' בזוהר יונה נחתא לספינת' ע"ש שהנשמה מכונה בשם יונה. וקולה נשמע בארצינו קודם מיתה ושיעור הכתוב כך עת הזמיר הגיע היינו מיתה שהוא נכרת מן העולם מלשון לזמר עריצים ואז וקול התור היינו נשמה נשמע בארצינו ותתפרסם לרשע בעולם וק"ל:
סליק דרוש התעוררת התשובה: