אבן עזרא על הושע· רבנו אברהם אבן עזרא [הראב"ע]
פרק יד
פסוק א
תאשם - תהיה שממה.
בחרב יפלו - אנשיה.
והריותיו - אחר שהמלה לשון נקבה לא חשש לומר יבוקעו, כדרך: אם תעירו ואם תעוררו.
פסוק ב
שובה - מעט מעט עד השם.
וטעם כי כשלת בעונך – ואין מי יקימך רק השם לבדו.
פסוק ג
קחו - איננו מבקש מכם כאשר תלכו לבקש רצונו הון, או עולות, רק דברים שתודו כדרך ונשא השעיר עליו. אמר רבי מרינוס: כל תשא עון הפוך כל עון תשא. והנכון: כל אשר תשא עונינו - נשוב.
וקח טוב - מעולה או הדיבור הטוב שנוכל לומר לפניך, והטעם להתודות. ורבי יוסף אמר: מיעוט מעשים טובים.
ונשלמה - שלום פרים, כמו: כי הכית את אויבי לחי, שפירושו: מכת לחי או חסר כ"ף והזכיר פרים, כי הם גדולים והיקרים בעולה וזהו שתאמרו.
פסוק ד
אשור - כי כתוב ואשור הוא מלכו לא נשען על אשור ולא על סוסינו המובאים ממצרים.
ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו - כנגד מעשה חרשים, כי אין מי שיעזור מי שאין כח לו כמו היתום, רק אתה וכתוב: אבי יתומים וזה כנגד כי כשלת בעונך ואין עוזר לך.
פסוק ה
ארפא - מלת משובה לגנאי בכל המקרא ואיננו כאומר משובתם בכל מקום שהכיתים, רק המשובה בנשמה כחולי בגוף על כן מלת ארפא כנגד הכה אפרים.
אהבם - אהבת נדבה הפך ימאסם אלהי.
כי שב - הפך חרה אפי בם:
פסוק ו
אהיה - הפך שרשם יבש ויבוש מקורו והשושנה תפרח מהרה, ובעבור שאין לה שורש רק דק, אמר ושרשיו יהיו כשורש עצי לבנון.
ויך שרשיו - באורך וברוחב כדרך ומחה אל כתף ים כנרת ובמידות שברים ותבריתא.
פסוק ח
ישובו - אמר יפת: יושבי בצל הלבנון. ולפי דעתי: יושבי בצל ישראל והם העבדים, שיהו אכריהם וכורמיהם.
יחיו דגן - והקמות יפרחו כגפן.
וזכרו - ריחו כדרך אזכרתה. ויפת אמר: זכר גפנם למרחק כיין לבנון.
פסוק ט
אפרים - באמרו: אפרים מה לי עוד, אין לי צורך אליהם אני אענהו לתת לו כל חפצו, כדרך והכסף יענה את הכל.
ואשורנו - לתת עיני לטוב עליו, עד שאשורנו נמצא שיהיה כברוש רענן ואל תפחד, בעבור שאין לו לברוש פרי כי ממני פריך נמצא.
סוף הספר