אבן ספיר· רבי יעקב ספיר
מו: פעם שני בצנעא. – קרוא עצרה. – סאוואן. – תינעם. – הר השקדים
כ“ה תמוז שבתי לצנעא ובאתי לבית הדיין הראשון הרב מארי יחיא כהן ני' (כי הרב האב"ד מארי סלימאן ני' לא בא עוד העירה מפני הפחד) והוא איש זקן ושבע צרות יקר מאד לכולם והוא מתנהג בחסידות מקובל אלקי מארי דעובדין תורתו אומנותו סופר מהיר וחובר חבורים ורוב ימיו בעסק הקבלה ועבודת ה'. בבואי לבית מדרשו של הרב הזה מצאתי אסיפה גדולה ומשרתי המלך נוגשים עליהם. גם מסבבים על הבתים להביאם אל האספה וקול צוחה בעיר כל גבר ידיו על חלציו “ומה קול הצאן אשר אנכי שומע? כצאן לטבח יובל”. המלך החדש העמיס עליהם עוד מסים חדשים, חדשים לבקרים שמר הפתחים והחלונות עד כי קשה כח הסבל. מהם ברחו מהם התחבאו מהם ביתם ריקם ומהם הובאו במאסר והרעב חזק בעיר קוו לישועה ואין. עול המדהבה עוד הכבד. חכו לשנת ברכה והנה קללה. כי גם מה שנזרע וצמחה אחר הגשם של ניסן נשדפה ויבש כי לא היה עוד גשם ומלקוש בסיון ותמוז. ולרגלי הרעב באו גם תחלואים ומיתה פתאומית רח”ל. והסכימו בהאספה לחלק המס הזה על הבתי כנסיות. להעביט ולמכור פליטת ההקדשות הנשארו בהם. ישבתי משמים בתוכם ואין איש פונה אלי לאספני בצל קורתו. ושם נמצא איש ירא ה' מארי אברהם ני' מבני בניו של הרב הגדול מארי יחיא צאליח זצ“ל והוא סופר מהיר שו”ב וחזן הכנסת של זקנו הרב הנז' אשר ביתו בית ועד לחכמים מאז ומלפנים ובחסדו ריחם עלי והביאני אל ביתו. וישבתי עמו עד אראה איזה הדרך אשוב לשלום.
עש“ק רחצתי במקוה משחתי ראשי וזקני וכחלתי עיני (כמנהגם ולעיני הרכות מצאתי בזה רפואות תעלה) ולבשתי מצנפת האדומה אשר היתה לי למנה בזה מהאיש (אשר פתוני ללובשו בש"ק בין היהודים אשר אין גוי עמהם בעיר) גם צנפתיה במטפחת כמנהג ירושלם. ופה עשיתי לי על חג השבועות בגד עליון ארוך ולבשתי פה היום. ויצאתי ברדת היום מביתו עם מארי אברהם בעה”ב ללכת לביהכ“נ שלו הקרובה ויהי אך יצאנו מפתח החצר פגשנו שני ישמעאלים ברחוב. הביטו עלי בקנאה אמרו “זה טורקי”. אחד נגש אלי ואחז במצנפת “למה זה הצנפת כן? כי לא יעשה כן במקומינו”. “כן אני מצניף בירושלם” “טורקי אתה”? “לא יהודי אנכי” “ולמה תלבש כן?” “אני לא מיהודי תימן ובמקומינו כל היהודים לובשים כן”. “אבל פה לא תוכל ללבוש כן” “ולמה?” מארי אברהם נפלו פניו ולבו והתחנן עליהם לעזבני ואנכי אומץ לבבי לא עזבני ומדבריהם לא חתתי. הניח המצנפת ואחז בזקני אמר “זקנך נאה” ועומד כמקנא על הדרת פני ובגדי. אמרתי לו “אם אחזת בזקני ואני בירושלם או במדינה אחרת הכיתי על לחייך כה וכה”. אז חרה אפו מאד ועזבני ואמר למארי אברהם “אני הולך להביא לו שמש (ראסול) מהשופט שביזה אותי ככה ומידך אבקשנו”. והלכו להם. הוא נרעד ונרתת (כי המנהג פה שאם אחד שולח שמש לבעל דברו עוד לא נעשה דבר. הנתבע משלם שכר השמש ונותן לו מאכלו ומשתהו כטוב בעיניו וזה קודם המשפט) וירץ אחריהם לרצותם ונשק כנף מעילם ולא נשאו פניו. ואני אמרתי “לכו גם אני אעלה אל המלך… אשר מכיר אותי ואבקש משפט עליכם”. בין כה וכה מהומה גדולה בביהכ”נ. החכם בסכנה שכך דבר עם שני גוים וימהרו אל הנשיא שיעלה אחריהם לרצותם ולא מצאם ויתעצבו מאד. ואמרתי להם אל תרהו ואל תשתעו לא יקרנו אסון ה' עמנו. כן היה לא שלחו שמש והלכו בבושת פנים ותהי למופת. ברוך שומר ומציל.
שבת קדש מברכים ר“ח אב לנחמה קראו עצרה (כי בימות החול המה מפוזרים) ואחר סעודת הבוקר לא נחו בבתיהם לישן מעט ככל השבת. ונאספו מקטון ועד גדול לארבעה בתי כנסת הגדולים (והאחרים נסגרו) לזעוק לפני ה' על שלשת השפטים הרעים רעב, דבר, חמת מלך! תחלה אמרו מזמורי תהלים תפלות ותחנונים קראו בקול גדול ונחלי דמעה מוגרים כעינות מכל עין בכל לב. אחרי כן קמו הזקנים ומארי אברהם ראש הכנסת בית צאליח (שהייתי בה) ואמרו דברי תוכחה וכבושין ממדרשות והגדות שברו כל לב והכפיפו כל קומה ויוסיפו כל העם לבכות. התינוקת של בית רבם ישבו לארץ באמצע ביהכנ”ס בעיגול נשענים זה על זה ומלמדיהם בתוך קוראים עמהם. ופנה הדורש אל הילדים הצעירים ואמר להם “זרע קדש! מה אתם מחשים? קראו אל אבינו הרחמן בחזקה! אולי קולכם יאזין הבל פיכם אולי יקשיב? קול הצאן לא חטאו יעלה באזני אבינו הרחמן. אז פתחו המלמדים והתלמידים אחריהם וצעקו בקול בכי ואנקה מר צורח “יא רבנא אירחמנא”! (נא אדונינו רחמנו) וינועו קירות וקורות הביהכ”נ מקול הקורא. ככה בקול אחד כולם צעקו פעמים רבות עד כי נלאו וידמו. כן האריכו בתפלות ובקשות והנערים אחריהם עד רדת היום והתפללנו מנחה ויצאנו מבית הכנסת עם צאת הכוכבים ולא יכולנו עוד לאכול סעודה שלישית.
יום ראשון שמתי פעמי עם מקלי לדרך מזרח צנעא אל ערי ישראל החונים הלאה עם בחור אחד מאנשי העיר אשר ארח לחברתי (בא בשכרו). יום א' ער“ח אב באתי לעת ערב עיר “אַסווּאַן” בה כשלשים וחמשה בתי אבות מחוץ למבצר הגוים. רובם קדרים ועובדי אדמה ועניים. לנתי שמה ולמחרת בבוקר הלכנו משם והלאה עם עוד שני יהודים מהעיר הזאת אשר הלכו למלאכתם בדרך צר ומר מאד הרים ועמקים דרך לא סלולה וחתחתים בדרך למען נוכל לנוח בכל שעה בבתי יהודים היושבים פרזות על פני השדה בבתי מערות בבתיהם אין כל עושי נעלים מעבדי עורות ומוכרים דברים קטנים לעוברים ושבים. לעת ערב באנו עיר תינעם. לפנים היתה עיר ואם בארץ התימן שניה לצנעא אשר עליהם אמרו המושלים: “כי מצנעא תצא תורה ודבר ה' מתינעם”. כי רק בשתי העירות האלה היו בד”צ קבועים וסמוכים לדון ולגזור לכל המדינה. היום ימצא בה כשבעים בתי אבות רובם עניים ולהם לראש מארי סלימאן ספירה ואחיו ומארי יוסף ורובם ת"ח יושבי העיר מלפנים ופרנסתם ממלאכתם ומסחור האגוזים והשקדים ותבואה ושתי בתי כנסת להם ושלות השקט ביניהם. ישבתי פה גם השבת. דרך ומנהג אחד לכולם אין כל חדש. ביום ראשון עליתי גיבל אל לאז (הר השקדים) אשר מעט יהודים מפוזרים בהרים האלה זעיר שם זעיר שם. הרים גדולים וברכת יבול תכסם עצי שקדים ואגוזים המפיצים פרימו לכל המדינה ועד מרחוק גם מטעי כרמים ושדי תבואות אך לחום קודר השמש (כי לא המטיר ה' עוד בקיץ הזה) וגובה ההרים לא עצרתי כח ללכת וחזרנו על דרך צנעא באורח אחרת ולננו בעיר סאוואן הנז' ולמחרתו ערב תשעה באב אחר הצהרים באנו לצנעא.