אור ברסלב
אבן ספיר לו. הליכת שבאם ותילי. – המומר. – המלך והמשנה.

אבן ספיר· רבי יעקב ספיר

לו. הליכת שבאם ותילי. – המומר. – המלך והמשנה.

לה. הליכה לעיר קרית אל גיבל. – אנשיה ומקריה.

ביום הראשון חבש הרב את חמורו כי האיש בא בשנים וכבד מאד ולא נסתה כף רגלו עלות הרים ולירד במעברות ההמה קנה לו חמור לרכוב ואותי אך אותו יניחו לרכוב לעלות לצנעא. ואני בקשתיו ללכת אחריו כי נואשתי מהגזלה ונכספתי לבקר את אחי אשר בצנעא הבירה. אבל הוא מנעני באמרו כי הרעב חזק בעיר ועוד לא יצאה תבואת שנה החדשה וגם תלוים בין פחד לתקוה מהמלך החדש וטוב לי לעלות עתה אל המלך ולסבב בהכפרים עד הפסח. עוד לא היה בי כח ללכת מזה מהלך יום תמים ונחתי שמה. ולמחרת יום שני לוו אותי אל איש קַדר יהודי שהלך במשא חמורו וכתפו לעיר שבאם (Schwom) ותחת משאם התנהלו לאט ואתנהלה גם אנכי אחריהם לאטי. בבוקר השכם יצאנו ובפנות היום באנו לעיר שבאם ברגלי הר הגדול כאכאבאן (Kokoban) ובדרך עברנו על שנים שלשה כפרים אשר בם נמצאו כעשר וכט"ו יהודים ונפשנו מעט שמה.

גם פה שבאם נחלקו ונפלגו לשתי קהלות ובתי כנסיות ואין איש מאסף אותי הביתה (אין בכל המדינה בתי מלונות לאורחים כבשארי מדינות כי אין אורחים עוברים ושבים משארי מדינות והבא לעתים רחוקות מזו המדינה מעיר לעיר על איזה ימים יבוא בית איש ממיודעיו ומכיריו) רובם עוד לא באו ממעשיהם ומלאכתם מעיר הגוים והכפרים. ואמרו לאיש הבא עמי להוליכני אל הב“הכנ של קהל צנעא. יושבי העיר כולם כשמונים בתים. רובם בעלי מלאכה ומסחור ומעמדם לא ברע הוא. המארי השו”ב מבני העיר הוא ר' אהרן ואביו ר' יחיא זקן ונשוא פנים הוא הנשיא. והמה סוחרים ונכבדים. והמארי והשו“ב של קהל צנעא איש זקן ר' יוסף שעטאל נ”י חרש ברזל ועל ידו מארי שמואל אל ערוסי נ“י סוחר ואורג. והוא איש חכם זכרן גדול ובעל מדות טובות. הלילה הביאו לי סעודת הערב לביהכ”נ ולנתי שמה. לבד מהתושבים והנושבים ימצאון פה אנשים יחידים נכבדים מפליטי צנעא גולים ומטולטלים וכולם פה אחד מהללים ומברכים המלך החדש ומצפים לתשועה על ידו ונחתי למחרת מעיפות הדרך וביום הרביעי עליתי עם אחד מבני העיר אל עיר הבצורה תילי היושבת בראש מרום הרים ועל אבן הראשה באמצע העיר מגדול ומבצר חזק מאד. שם מושב המלך החדש האימאם “סידי אל האדי” אשר מבית הסורים יצא למלוך מעצמו ונאספו אליו ריקים ופוחזים וכל איש מצור ומר נפש ויום יום יגדילו שמו וכבודו ותהי ראשית ממלאכתו בעיר טווילא (Twile) רחוק יומים מפה מזרחית צפונית. גם היא עיר מבצר. וזה מקרוב בא הנה ומפה ישים פניו לצנעא הבירה לכונן שמה כסא מלכותו. כי יועציו חוזי בכוכבים אמרו לו וכן ראה גם הוא באיצטגנותו שאין עת עדיין לבא בעיר הבירה כי לא תצלח עד עבור חדש הצום (ראמאדאן). שלש שעות הלכנו עד עלינו ובאנו אל עיר היהודים אשר מחוץ למבצר. ומצאתי את סעיד משרתי שהלך זה חדש מתגולל בצערו כי לא פעל מאומה ולריק היתה יגיעתו וגם רעב ללחם. הענקתיו מאשר היה בילקוטי ותחי רוחו. שם פגעני מטר סוחף ואין לי כסות בקרה רק השיילה של ציצית כמנהגם בגד צמר עב היא שמלתי לבדי לעורי וכסותי ליום ולילה וגם צל קורה עוד לא מצאתי. אבל מה יקר ומה נעים היום ההוא אחרי חכו וקוו עליו זה ימים רבים ולשונם לחכם דבקה גם גרונם נחר מזעוק ומהתפלל. והיה היום יום תשועה.

פה תילא128 כשלשים וחמשה בתי יהודים רחוק מעיר הגוים כמטוחי קשת ולהם ביהכ“נ קטנה ונשיא אחד (יחיא שמו) עליהם. ומארי ושו”ב אין להם כעת כי דלים הם ואין להם לשלם גם שכר מועט. ולעתים כשרוצים לאכול בשר בשבת יקחו מעיר שבאם הנז'. ומאז בא הנה המלך החדש וכנן כסא מלכותו פה (עד עת וזמן) עם משרתיו ואנשי צבאו וכמה ריקים ופוחזים נופלים עליו בכל יום אך לאכול פת לחם כי אך בערמה גנב לב אנשי הארץ בהבטחת יעודים טובים להחזיר ממלכת תימן כבראשונה מגבול עדאן עד מצרים ולגרש את הבריטאני מעדאן והתוגרמי מכל חוף ים סוף. ועל כן רבים ממושלי הארץ הקטנים נתנו ידיהם אליהם והגדילו שמו ונפלאותיו בגוים ויהודים. ועד ממרחק באו לדרוש שלומו ולברכו והביאו לו מנחה ושלחו לו מתנות עד מגידא ובחלקת לשון ומראות כשפים משך אליו לב הפתאים עדי רגע. וכי עני הוא (כי מבית האסורים יצא למלוך) ולרש אין כל לתת לחם חוק אנשי צבאו והאורחים הבאים לראות פניו ולדרוש שלומו הטיל פת בגם (בכל מקום בואו) על בני העיר ומי בראש? הלא היהודים האומללים! ולכן ברחו לנפשם129 להחסות בצל מושלי עירות אחרות כמנהגם להחבא כמעט רגע עד יצא המלך מפה כי פניו מועדות לעיר הבירה צנעא ועזבו בתיהם ריקם ומה להם בבית? ומלאכתם קדרים עובדי עורות עושי נעלים חרשי ברזל ובכל מקום בואם ימצאו חית ידם לעשות מלאכתם זאת. ונשארו בתי היהודים ריקם. גם הבית הכנסת סגרו. ומהם הניחו נשיהם ובניהם הקטנים לשמור הבית. ומהם כל היום מסבבים בכפרים ובאישון לילה יבואו כגנב אל בתיהם ובטרם אור בוקר הם שבים ללכת. והיהודים הצורפים מצנעא העושים במלאכת המטבע יושבים בחצר המלך במבצר הגוים כי משמרת המה שמה. וביום השבת ירדו לעיר היהודים.

לא מצאתי היום בעיר רק יהודי אחד מצנעא “יוסף אל תירי” העושה אבק שרפה לצבא המלך ישב לו באחת חורבות היהודים. ויביאני אליו והוא כרחום אספני אליו והשיב את נפשי בצליל לחם שעורים ודאג עמדי על מרי צרתי וקשה יומי. אף הוא הבטיחני לעזרה על ידי מכיריו רואי פני המלך. וביום השבת כשירדו הצורפים לשבות פה אדברה עמהם בשם הרב הנז' כי הגדול שבהם הוא אחי חתן הרב והם אנשים אפרתים מיקירי הארץ. ובטובם ברור בעליל יוציאו לאור משפטי. דבריו היו לי כטל מן ונופת צופים. למחר הלך עמי לכתוב בקשה אל המלך ולהניח הפסק דין של המושל מעיר חימא שחיב להגזלן לשלם. אבל משרתי שלקח הפסק הזה עמו כבר נתנוהו אל המשנה כי לא יכל להגיע עד המלך והמשנה אמר שכבר שלח שני שלוחים להביאם (אולי שקר) והתנצל שכבר נשבעו אצל הקאהדי ונפטרו ובבואם עם הפס"ד אל השופט המחייב לקח מידם (שכבר לקח שכרו) תעודתו ואמר שישלח הגנב אחר ימים אחדים או אחר עבור החדש הצום (ראמדאן) ועוד לא באו וכבר הוציא עליהם שלשה שקלים (אולי גם זה שקר) ועלי לשלם ובכן נבקה עצתינו. בכל זאת ערך הסופר (כי רצה בשכרו) הבקשה אל המלך בשמי ואמר לי לעלות אל המצודה באמצע העיר אשר שם טירת המלך ולתת מכתב בקשתי אל שומרי ראש המלך. החדש הזה חדש הצום למוסלימאנים. הם מהפכים יום ללילה. כל הלילה אוכלים שותים ומתענגים החנויות פתוחות וכל הדינים והמשפטים אך בלילה ישפטוהו וכל היום ישנים סרוחים על ערשותם וסגורים בבתיהם. באתי אל שער המצודה ונתתי אגורת כסף להשוער והכניסני באמרי לו “דבר משפט לי אל השופטים”. בפנים אין איש וכולם ישנם על הגגות ובחורבות ומצאתי שם נער אחד משוטט נתתי לו קשיטה והראני את הדרך במעלות העולות אל הראש. עליתי בהמעלות השוממות לחורבות ומהחורבות לאולמות ומהאולמות לסולמות שנים ושלישים ורבעים דמיתי הנני עולה במגדול שנער החרבה זה כארבעת אלפים שנה ועוד ראשו לעב יגיע. השופטים הוזים שוכבים תוך החורבות הפתוחות באין דלתות והמשרתים ישנים בחוץ ועל הגגות ואין מקיץ. עד אחר רבע שעה עליתי ברום המעלות אשר שם חצר רחב ידים וממנו חדרים ותאים רבים חדר לפנים מחדר עם החורבה התיכונה אשר שם ישן המלך האדיר הקודש והמשנה והשופטים היועצים הגדולים בחורבות החיצונות שומרים ראש המלך כולם ישנים אך מעט מהמשרתים יושבים חרש. כמעט הקיצו מתרדמתם עת קינדי (הוא פלג המנחה בין הצהרים למוגריב (השקיעה) שהוא זמן תפלה להם) זה קם וזה נופל זה נכנס וזה יוצא ומראיהם רע מצום היום ואכילת הלילה. שאלוני “מה תבקש” עניתים “כה וכה”. ויצוני לשבת על האבנים והעמודים השוכבים לאורך הקירות הנוטות לנפול וערמת עפר מכסה עליהם מלמטה וקורי עכביש לחופה וצל יומם. רק מזה ידעתי כי היכל מלך הוא אשר ראיתי שממית רבות תתפשנה בכל בתי הממלכה. הנני יושב ומשרתי אצלי היוצא והבא שואלים זה לזה “הזה הירושלמי” (אל קודשי) הנגזל בשוק אל רבוע אל חימי? ואף כי הייתי לבוש בבלויי סחבות כמותם הכירוני ומתבוננים בי כי לא ראו כמוני ואבותיהם לא סיפרו להם.

עוד מעט השמש רד ונעלם מעבר לההרים הרמים ממולינו הגיע מעריב (מוגריב) זמן תפילתם ויקומו להתפלל ולהשתחוות צפונה (אלקיבלה) למיכה ומעל מגדלי המסגד נשמע קול חזניהם אלל אללאה כו' ברגש מרעים מרעיד מכל עברים. והם מיהרו וינשכו מרקיקיהם אשר הכינו בידיהם ולשאוף עתר ענן הטאבאק מכלי מקטרתם אשר בידם השנית מוכן עם הגחלת (כי המה ביום הצום גם עלי הטאבאק לא יעשנו ואבק הטאבאק לא ישאפו באפם) עוד מעט החושך כסה ארץ ושנַי נקים מאז הבוקר. חשתי גם אני לרוץ משם לעיר היהודים חוצה והדרך מוכאב באבנים (כדרך המלך). באתי לבית האיש יוסף אל תירי הנז' עיף רעב וצמא מה עמדי (אמר האיש) גם אני לבדי גר אנכי פה וכמוך כמוני כרסי ריקם בא ונסבב על הבתים אולי נמצא באחת הבתים מה מהנשאר פתיתי לחם דוחן ופולין ונחיה את נפשותינו גם אתה והמשרת גם אני בזכותך כי חכם אתה אולי ירחמו זה בכה וזה בכה עדי אשה זקנה אשת הנשיא אשר ברח מהעיר והלילה לא שב לביתו ברחמנותה אמרה “הנה הנשאר לאישי ולא בא אם אותה קחו לכם להחיות נפשיכם” רק קליפת הקאהווא הי' לנו למדי כי יש למכור בשוק ובאלה שפקנו תמיד.

בין הבאים לראות פני כבוד מלכם המקודש ואת יקר תפארת גדולתו בא גם יהודי מומר אשר לפני י“ג שנים המיר דתו באונס (שהי' נשיא ליהודים בק"ק צנעא) והמלך אוהבו. ובהיותי אתמול במגדול המצודה ראני והכירני מרחוק (ירושלמי) וגם דרש עלי מהיהודים וספרו קורותי. כהיום בא לבקרני בצל ביתי במחשך עם יהודי מכירו. אני ויוסף ושותפו ואחיו שבא אליו היום יושבים משתאים והוא נכנס וישב אצלי ושאל בשלומינו. האנשים כולם פחדו ורגזו ופניהם נחורו בחשבם כי בעלילה בא (כי מוסר הוא) ואני דמיתיו למיסלים בבגדי כבוד ומצנפת רחבה אשר לא יעלו עליהם היהודים ולא ידעתי מה. ונתקרב אצלי ודבר עמי בלה”ק צח ושאלות שלום של כבוד. התבוננתי עליו וידעתי כי מומר הוא אבל לא נפל לבי עלי והתחזקתי לדבר כל דברי. שאלני בשלום ירושלם ויושביה הישמעאלים היהודים הנוצרים ועל עניני הדתות והויכוח מי מהשלשה אמת יותר. “הדת שכולם מודים בו” עניתיו כדבר הכוזרי. היהודים היושבים ממולינו חלו ורגזו וקרצו לי בעיניהם לשמור פי ולשוני. ואני לא חשתי ולא חתתי לענותו כאשר עם לבבי על כל שאלותיו. בכל אשר התהלכתי לא הרך לבבי לעצור כח בויכוח עם יהי מי ולא כבשתי האמת נגד כל שואל ותה“ל יח”ש לא קרני אסון מזה אך כבוד וחן. שאלני כי כשל כוחו מהצום כבד עליו (כי היה חדש הצום) והוא תמיד מחמיר עליו להוסיף מן הלילה ולצום עד צאת הכוכבים לא עד הערב שמש מוגריב כשאר הישמעאלים אם יכול להקל בחלישותו לאכול בערוב שמש. אמרתי לו “נביאכם לא צוה לצום כל החדש ואונס גם הקוראן פטרו.” שחק כי הוטב לו מליצתי ונתן לי ידו למשמש בדופקו ולהגיד לו מה חליו? בחשבם כל חכמי ירושלם לרופאים ובעלי שמות. התבוננתי היטיב ואמרתי לו כמלאונן ומתאנח מלב “הגוף איננו חולה. “ומה חליי שאלני הנפש חולה מאד” אמרתי. היהודים בבית כשמעם הדבר יצא מפי נרתעו וזעו וקמו לברוח חשבו כי יכני נפש. ואני בשפתים שותקות כפלתי אמרי “הנשמה תכבד מחליה מי ירפאנה? התדע לרפאות מחלתה?” אמר. “אם אדוני לו שמעני” ובזה סגרתי דברי והסחתי לדברים אחרים ובקשתיו על דבר הגזלה והבטחני לדבר עם המלך אהובו ולעשות כל אשר בכוחו. בהתימונו לדבר אמר לי “נצא השדה לשוח.” היהודים רמזו לי להנצל ממנו. ואני מלאתי אחריו ויצאנו שנינו לבדנו. כמעט בכה וספר לי כל קורותיו. יהודי אנכי ונשיא הייתי בצנעא ומחכמי העיר נחשבתי. כמה תלאות נשאתי עמהם. כשעיר המשתלח נשאתי עון כל העיר. כמה מכות הוכתי בעבור אחי ועמי. כמה ימים ישבתי במאסר למענם (כמנהג כל הנשיאים) הפעם לא יכולתי עמוד העלילו עלינו עלילות ברשע ושלשה ירחים נאספתי אל בור וביסורים קשים. לסוף ענשו אותי בעונש כסף לא יכולתי נשוא. האחרים אשר נאסרו עמי פדו את נפשם. ואני בהיות לי שם נשיא הכבידו עלי אכפם ונתנו לפני שני דרכים אם להסיר את ראשי או לתת את דתי (פה אומרים נתן הדת תחת המיר הדת) ואם לקחו ראשי בעת ההיא נתתיה בתם לבב וברכתי לה'. אבל השיבוני אל בור והוסיפו ליסרני על אחת שבע (אלמלא נגדוה לחמו"ע כו') וגם שנתי גזלו ממני עדי הייתי כאיש נדהם וכמשתגע. ונאספו עלי הגדולים מהישמעאלים הנראים כאוהבים ופתוני גם יכלו לי בהיותי כגבר אין איל וכהגה יצא מפי “הן”! ועטרוני חד ורחמים והרכיבוני על הסוס כל כבוד ויקר לא כבדה להם לעשות לי וגם אשתי היהודיה ובני הובאת אלי. גם אשה מוסלימאנית נתנו לי ויש לי שתי בתים שדות וכרמים עד כי נשרשתי בדתם ומה אוכל עשות עתה?” הרבתי לדבר על לבו להנצל בנפשו עד שבנפשי דברתי ואמרתי לו “הנה עיר עדאן חפשית ודרור תחת ממשלת בריטאני שם יוכל כל איש למצוא מזור ורפואת תעלה לגויתו ונשמתו.” “הרף ממני הפעם אמר לי עוד חזון למועד.” והשביעני לסתום ולחתום הדברים בל יודע לאיש (ראה עוד ממנו בצנעא). בקשתיו עוד על הגניבה והבטיחני לדבר עם המשנה אבל צריך לתת בידו שני שקלים על הוצאות עם יש תחת ידי אתן לו (כי היה צריך לעצמו על הוצאות הלילה) אמרתי “עיניך הרואות כי עירום אנכי ומאומה אין בידי אך אם המצא תמצא ותהי לך המחצה.” למחרת יום השישי בא עוד אלי וקראני לבא עמו והביאני אל בית איש להמתין שמה עד יצא המשנה מן המסגד אחר הצהרים וידבר עמי. הוחלתי כשעה והוא יצא ובא ודבר אלי. אחר שאלני כל הנעשה והבטיחני להשיב בלי ספק? נתן לי ידו למשש דופק העורקים כי חולה הוא (באמת) ולתת לו רפואה. האיש זקן וחלש דל ורזה וצומות הימים עם רוב האכילה בלילה תוסיף לו מחלה בקרבים עם ירקון הפנים. “מה עמדי רפואות תעלה לתת לאדוני? ובידי אין מאום הלא שמעתי אדוני!” אמרתי לו רק עצות נתתי לו באכילתו והנהגת חייו עם מיני פרחים ועשבים הנמצאו פה יפה לבריאות. הוא בוש לבקש ממני קמיע (היקרה להם מכל מזור ותרופה) אבל המומר אחרי נפרדתי מהמשנה בברכת שלום והבטחה גדולה? אמר לי אם אוכל לעשות זאת יהיה לי לטובה. אמרתי לו “גם סדר תפלה לא נשאר לי ואין אומן בלא כלים. ובבואי אי”ה לצנעא אראה אעשה כדברך". המשנה טרם נפרד אמר לו להגיד לי להביא ביום ראשון שני שקלים עבור שני אנשי חיל ששלח עוד להביא את הגנב. “זאת אין בכל גבולי” עניתיו והלכתי ולא יספתי עוד לראותו פה.

לעת ערב ירדו היהודים הצורפים מהמבצר לשבות בעיר היהודים (כמנהגם) אנשים אפרתים ונכבדים עם נעריהם ומשרתיהם עד היינו למנין עשרה. להם הכינו צרכי שבת כראוי ושבתי אצלם. (פה הי' מה שספרתי למעלה שמשרתי סעיד תרגם בעל פה כל ההפטרה של וארבעה אנשים) תהלת המלך בפיהם אין קץ לכל ידיעותיו צדקותיו וחסדיו וביותר לבני ישראל. המה ספרו לי שהמלך התפאר עליהם בתחלה שיתן להם כסף למדי למלאכת המטבעות. כי יודע מעשי הכימייא לעשות מבדיל כסף ומנחושת זהב כו' וכן היה שנתן להם מראשית דמות כסף ועשו מטבעות אבל לא עמדה יומים ושבה והיתה לסיגים. וכראותו שלא נעשה עצמו בקש מהם להשיג להם הלואות שקלי כסף (הוספאני אוסטרייכי) ולהתיכך ולהסיגם ולעשות מטבעות קטנים על שמו בערך ששים בשקל אוסטרייכי ונאכפו לעשות כן. ולעת עתה מצליחים ומרויחים (ומה היה בסופם רח"ל ראה הלאה בעדאן) והבטיחוני גם המה (אך דבר שפתים) לבקש המשנה על אודותי. אני כבר נואשתי אבל רציתי לראות סוף מעשה ואשב עוד שבוע זאת. ויוסף אתירי יועצי הנאמן יעצני גם הוא לזעוק אל המלך עצמו עת יצא לשוח בחוצות העיר ביום השישי השני אולי יועיל – באמונתם בו.

אחר השבת הכין לי עוד מכתב בקשה נאה להציגה לפני מלך גדול כמוהו. בכל יום עלינו לעיר המבצר ועל המגדל וישבנו כל היום אולי יֵצא אבל בשבוע הזאת לא יצא מפתח ביתו כי בשבוע השנית להצומות יקשה עליהם התענית יותר מלפניה ואחריה. וינוחו על משכבותם עד עש"ק בצהרים עת יצא לבית המסגד כמשפטם ובצאתו יבב בעיר לשוב לביתו דרך אחרת. אז מצאתי לבבי לעמוד על המשמר פתח בית המסגד אשר בה יצא ושם נאספו כל שרי החיל ואנשי צבאו ורואי פני המלך. השרים רוכבים על סוסים כאשר תמצא ידם לבנים שחורים אדומים אמוצים ואנשי הצבא הולכי רגלים רובם יחפי רגל ובגד אחד לכולם היא עורם לשמלתם. ערומים עד חצים ואיזה בלאות תכסה עליהם וחגורים בשמיכה ממתנים ועד ירכים. ובאזורם תקועים סכינים ארוכים או חרבות תלויות בירכתיהם וקני שרפה קצרים או ארוכים שבורים וחלודים או חסרי סלע־אש על כתפיהם ופרע ראשיהם מהם מגולות וקצות תלתלי שערותם ארוכות פרועות פורחות על צואריהם ומהם ראשיהם כרוך בחבל צמר שחור כערביאים. ומהם צנופות ומעוטפות במצנפת בלויי סחבות. והם כשני מאות במספר וכעשרה סוסים חבושים להשרים וסוס לבן אשר ירכב עליו המלך חבוש הכן בתוכם. גם אנשי העיר הגוים הנשארים אשר לא ברחו נאספו והנשים נערים ונערות עומדים צפופים להביט באור פני מלכם.

כשעה אחר הצהרים יצא המלך מהמסגד אשר ישתחוה שם ואנשי החיל וכל הנצבים הריעו תרועה גדולה בקול גדול “יחי המלך יסעדהו אלהים חיים…. אלל נביא ראסול אל אללאה” ותהום כל העיר המלך לבוש בגדים ארוכים ורחבים מאד גם הבתי ידים ארוכים ורחבים והם מכמה מיני צבעונים (כאשר אהבו) ועליהם בגד לבן ארוך ורחב ועל ראשו מגבעת מרוקמת בחוטי זהב וצנופה במצנפת לבנה ושתי קצותיה מוזהבות תלויות על ערפו (כמנהג נשי היהודים בפולין) וזאת היא כתר המלכות כי אין לאיש שר ושופט לצנוף ראשו באופן הזה.

המלך עלה על סוסו בעזרת משרתו הקרוב אליו. תואר פניו ירקרק מהצומות גם בנין גופו דל ורזה כי זה ימים מועטים יצא מבית מאסרו אשר ישב בה ימים רבים מידי מלך שקדמוהו. קומתו לא נעלה וזקנה הקטנה שחורה גם שיבה נזרקה בו. עיניו צופות בענוה ואימתו לא תבעתנו. משרתו הולך ברגליו אצל סוסו ונושא בידו אהל־צל130 (זוהן סאהר) גדול ממיני צבעונים ועל שפתו סביב תלויות ציצית משי שזור ומגלגל האהל סביבו למעלה מראשו המכסה אותו וסוסו וקורא בחיל פנו דרך לאדוני המלך! ושני רוכבי סוסים לפני המחנה הכבודה הזאת ולפניהם על הסוס לכל אחד שני תופים חצי עגול קדר חרס מצופה עור ומכים עליהם בשתי מקלות אשר בשתי ידיהם אחת הנה ואחת הנה ונשמע קולם “דאם! דאם!” כקול קורא להציל השרפה. ואחריהם כמאה אנשי חיל (אשר ראית למעלה) מנגנים בפיהם ושירי זמרת בלשונם כהולכי לקבור מתיהם ואנשי העיר מהחלונות והגגות עונין בצלצלי לשונן מתופפות על חכן ונשמע קולן לֻו לֻו עד עשר וט"ו פעמים כל עוד תאריך נשמתן. ואחריהם השרים רוכבי סוסים והמלך ביניהם. ואחריו כמאה אנשי הצבא וכל העם מקצה. והרחובות קצרים ומוכאבות באבני החורבות ידחקו איש את אחיו ויעלו גם על הגגות ועל החומות וכולם צועקים יחי המלך! אל חי ינצרהו ויסעדהו. אני התחזקתי לעמוד על עמדי אשר הכין לי יועצי יוסף אתירי הנז' ביודעו את המקום אשר יעבור שמה אבל הוא ירא לעמוד עמדי אצלי ויעמוד מרחוק. ויהי בעבור כבוד המלך על פני צעקתי בקול גדול “הושיעה אדונינו המלך החסיד!” וירץ אלי אחד מהרוכבים ויאמר לי מה לך? ונתתי בידו המכתב אשר הרימותי בידי מעל לראשי ויקחה וישב לו לדרכו. אני נבהלתי מאד ויראתי עוד להשאר שמה השבת ומהרתי לברוח עיר שבאם הנז' הקרובה מהלך אך שלש שעות שהיא תחת מלכות כאכאבאן ולא יספתי עוד לראותו.

תוכן העניינים

אבן ספיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה