אבן ספיר· רבי יעקב ספיר
לד. הבוגד. ומעשי שדים.
ראיתי לנכון לפני לספר לכם רעי אהובי שתי מעשיות ראיתים בעיני למען תשפטו גם מזה מצב אחינו יראי ה' אלה בדיעות ובמדות. איש עשיר מבני נכבדי העיר אברך כבן כ“ד שנה זה מקרוב נשא אשה קטנה כבת טו”ב שנה. ולדודו מגדולי העיר בת יפת תואר בתולה כבת ח"י שנה אשר מאז מיאן אביה לתתה לו כי לא ישרה נפשו בו. וישם הדבר בלבו ונשא לו האחרת אחר ימים. בא איש חכם מעיר אחרת אשר חפץ בו אבי הבתולה לתתה אליו. ויקנא בו בן אחיו הנז' ויבקש עוד מדודו לתתה לו כי לו יאתה בהיותה שאר בשרו הקרובה אליו. וימאן דודו ומה גם עתה בשכבר נשא אחרת. והלך וצעק לפני השופטים כי גם בדיניהם מיועדת היא לו בתתו מוהר הבתולות לאביה וכי נכבד הוא אצל השופטים אשר שריה… ישפטו גם שוחד לו לקח ושלחו אחר אבי הנערה ודברו אליו ולא שמע גם אליהם. ויניחוהו במשמר עד שהתרצה לקחת מבן אחיו החמשים שקל כסף מוהר בתו הטובה היא ולתת לו בתו בחיקו באופן שיבנה לה בית חדש לה לבדה ויעשה כל דירתו אצלה וכן עשה. עזב את הראשונה אלמנה חיה אבלה בבית אפלה. בגד באשת נעוריו ובנה בית חדש לאשתו החדשה ושמח אתה. ותהי לו זאת לגברת והראשונה כפילגש. וכאשר השתוממתי על המראה הייתי לצחוק בעיניהם ואמרו לי מעשים בכל יום. ועוד תשוב תראה בכל מדרך כף רגלך.
וזאת שנית לאות ולמופת שהייתי פה בעל נס ואיש מופת. זה שנתים בהעצר השמים ולא היה מטר לברכה עד כי יבשו גם המעינות ומים אין לשתות. והעיר הזאת יש לה מעינות סמוכות בדרך ההר מהעבר מזה והם דללו חרבו. ועוד לה מעין רחוק כחצי שעה מעבר השני מזרחה המשותף גם עם דרי כפר אחרת בהר השני והם ישמעאלים. וליהודים יושבי העיר יאפיד הזאת ספר מקנה מאז ומלפנים שלעת הצורך יכולים למלאות מים גם משם. ובזה החודש כאשר שבו כליהם ריקם מהמעינות אשר לפניהם הלכו לאחריהם לשאוב משם. ויושבי הכפר ההוא חשבו מחשבות למונעם מזה. ויהיו מסתתרים בין הסלעים והצורים על ראשי ההרים סביב דרך העמק אשר בתוך ומשליכים אבנים על כדי המים אשר בראש הנשים והנערות בנשאן ומשברים הכדים. לא אחת ולא שתים לא עשרה ולא עשרים ונושאי הכדים יביטו על כל סביבן ואין איש ואין קול ואין קשב. רק בעלת הבית אשר הייתי מתגורר שמה איש החסד אברהם אל חאראז נ"י לא קרה להן כל אסון והיא ובתה וכלתה ירדו תמיד לשאוב משם והשיבו כדיהן מלאות ושלמות. ככה כמה ימים בוקר וערב ואין רואה מי הם המשברים ומשליכים האבנים. רק אבנים פורחים אל הכדים וכל נזק בגופן לא נגע. וכאשר חקרו ודרשו מתושבי הכפר ההוא העוברים דרך עליהם כחשו ונשבעו בה' (ובנביאם) שאין זאת מעשי ידיהם ובפה חלק (כדרכם) הדיחום: “כי המה שכניהם הטובים ודורשים שלומם וטובתם כאשר הזהירם נביאם “שָׁכֵן עד עשרים בתים גמלהו חסד.” ומדוע יעשו להם רעה והמים ברכת שמים.” על כן גזרו אומר שאין זאת (חי נביאם) רק מעשי שדים ורוחות רעות השוכנים בנקרת צורי ההרים וסוקלים אותם באבנים רק לשבור הכדים ובגויותיהנה לא יגעו לרעה שכן דרך השדים והלצנים. ועל כן נאספו עלי לקבץ אלי מנין ולהחרים את השדים לאסור ידיהם שלא ירגמו אותן באבנים. ואני אמרתי אל תתעתעו נפשיכם בדברי הבל אין זאת אך שכניכם הרעים מתחבאים בין שני הצורים לשבר כדיכם לבל תסורו אליהם לקחת מימיהם. והם לא האמינו לי באמרם "מדוע לא יעשו כן לבעלת הבית הזאת היוצאות ונכנסות בשלום? ואמרתי להם "לא בזכותי אבל כי הם אנשי חסד ומכבדים שכניהם ומהנים אותם הבאים לביתם תמיד על כן לא יגעו בהם לרעה. אבל לא הרפו ממני. וקראתי למארי סלימאן הנז' ידעתיו לאיש חכם ומשכיל על דבר וגם הוא אמר כדברי אבל לא יאמינו בו שמוחזק אצלם לפיליסוף ובלתי מאמין (כי קורא הוא בספר המורה שבערבי) ולא יכולתי להתפטר מהם עד שאמרתי “סוף חדש הירח היום ולא יצליח לעשות מאומה עד יגיע הירח למלואו ונראה מה לעשות בתשועת ה'. ובין כך לכו והתרצו עם הגוים.” ומארי סלימאן הלך לזעוק אל המושל הגדול בעיר אל חימא הנז' מפני רעת שכניהם שמידם היתה זאת באמת. ושלח לקרוא לנשיא (שיך) הכפר וזקניה והמה השיבו "איכה יוכלון לזעוק עלינו ולחשוד אותנו בנבלה כזאת והיהודים בעצמם אומרים שהם מעשי שדים המסתתרים בראשי ההרים כי שם דרים. כי אינם רואים כל דמות בן אדם ולא ביד איש יורגמו. ושאל המושל את פי יהודים אחרים והם לתומם אמרו שיכול להיות מעשי שדים כי נושאי הכדים בעצם היום רואות אבנים מעופפים על ראשיהן ואינן רואות כל תמונה. אז הפכו הגוים ותבעו עלבונם וצעקו אל המושל על הרב והיהודים שחשדום וביישום וענש המושל את היהודים עשרה שקלי כסף כי הכלימו אנשים מוסלימאנים על לא חמס בכפיהם. זאת דיעות אחינו בארץ הזאת וזה מדת מנת גורלם.
ויהי למחרת יום השישי עש"ק ומים אין בעיר להכין צרכי שבת רק בחבית שאני מתאבק בצדה. והנה נאספו עלי עוד בבכי ובתחנונים שארד עמהם אל עין המים לראות מה יקרה להם אולי יפחדו השדים ממני עד לא יכולתי להחלץ מהם ובקשתי בנו השני של ר' אברהם הנז' ללכת עמי למועד עת הצהרים שהמוסלימאנים חוגגים יום הששי ועצורים בתפלתם ארוכה בבית תפלתם (צאלאעת אל דוהר) תפלת הצהרים ואין איש בחוץ. ונתקבצו אחרי כל נשי העיר נערים ונערות ולקחתי מקלי בידי וירדתי לפניהם לאט לאט ובאנו אל מוצא המים מקום צר בין רגלי שני תאומים הרים והמה נובעים מתחת לאבנים בין בצעי אגמים ואלנות קטנות סביב ומלאו כולנה כדיהן ועליתי לפניהם. לא הרהיבה אשה בחור ובתולה לעבור לפני עד הגיענו קרוב לעיר הזאת על פרשת הדרכים. וכל השדים ומלאכי חבלה התחבאו או נאסרו ידיהם (כי כל המוסלימאנים היו נעצרים בבית מסגדם) לא זזה אבן ממקומה ולא נדדה מרגמה עדי עלינו לשלום אל העיר וכל אנשי העיר עלו על הגגות ובראש דרך לראות הנס אשר יעשה ה' לנו. ותהי לאות ומופת. ומני אז והלאה כמעט נחה שקטה תגרת יד שכניהם מעליהם עד כי ריחם ה' עליהם בחדש אדר השני ונתן מטר לברכה. והנס הגדול הזה עשה לה כנפים בכל הארץ סביב. ואמרתי כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמארי סיעי' ה' יכפר בעדי.