אבן ספיר· רבי יעקב ספיר
כה. סדר תפלתם.
נוסח התפלה לחול לשבת ויו“ט הוא עפ”י סדוריהם כתבי יד ישנים מעורב ספרדית ואשכנזית. הודו קודם ברוך שאמר ברכת השחר כסדר הרמב“ם ז”ל. בקדיש ויצמח פורקני' ויקרב משיחי' ויפרוק עמי‘. גם בקדושה דחול אומרים ממקומך מלכנו תופיע כו’ כאשכנזים בשבת ויו“ט גם לדור ודור נגיד גדלך. ובמנחה שלום רב. נופלים על פניהם כל יום אחר תפלת ח”י בפישוט ידים ורגלים כישיבתם על הארץ כמו ביום הכפורים. ונוסח התחינה הם פסוקי רחמים מלוקטים הכתובים בס' התפלה להרמב“ם ז”ל. במעריב אומרים הח“י פסוקים ברוך ה' לעולם או”א עם הברכה על כל מעשיו כאשכנזים. סליחות ופיוטים הובאו להם ממחזורי ספרדים גם יש להם קדמוניות בסידוריהם. וס' הושענות פיוטים יפים מאד קדמונים שלא ראיתים בשום מחזור ספרד ואשכנז והמה להם בכתובים מאז. קריאתם בהלל מתוק לחיך ונעים לאזן. החזן קורא בנעימה חצי פסוק והקהל מלחשים אחריו ועונים פה אחד קול אחד “הללויה”. וכן אחר כל חצי פסוק בשפה ברורה ובנעימה קדושה קטון וגדול מצלצל אזנים. ועונים קמ"ז פעמים הללויה כנגד שנותיו של יעקב ואינם כופלים פסוקי אודך כו' אנא כו‘. ומנהג זה כבר נזכר בתלמוד (סוכה פ"ד) מקום שנהגו לכפול כו’ עונים אחריו כו'.
כולם משכימי קום לביהכ“נ בטרם עלות השחר בקיץ ובחורף וכל אחד מביא עמו צפחת מי קליפת קאהווא חמה המוכן להם מבעוד לילה (כאשר הראיתיך תמונתה למעלה) עם צלוחית קטנה שותים וקוראים ומזמרים ומכבדים זה לזה בצלוחית קאהווא. וכשהאיר מעט פני המזרח ממהרים להתפלל ועוד לא נצה החמה גמרו תפלתם מפני שממהרים לצאת למלאכתם שעל הרוב מלאכתם בחוץ בכפרים בין הגוים או בשוקים הרחוקות (כדי שיוכלון לשוב לבתיהם בערב) אבל התפלה אינה בחפזון ובמרוצה רק בהמשכה ובנעימה. ש”ץ קבוע אין להם וכל החפץ ימלא ידו כי כולם יודעים להתפלל ולקרות. רובם ככולם מתפללים על פה ובלחש רק הש“ץ משמיע קולו מראש עד סוף וכל הקהל שומעים באזן קשבת (גם שותים הקאהווא) או מהגים אחריו בלחש רק בקריאת שמע עונים ואומרים כולם יחד בקול. אחר התפלה קודם עלינו לא יצאו מביהכ”נ עד שלומדים מעט בנביאים בכתובים בהלכה או אגדה אשר ראש הכנסת מגיד לפניהם ולזה קוראים שילוש. ובעש“ק יקראו שנים מקרא ואחת תרגום. ואח”כ אומרים עלינו ויוצאים. אינם נכנסים לביהכ“נ במנעליהם רק יחפים (כי בתי רגלים אין להם) וחולצים נעליהם אצל הפתח מבחוץ (הם קוראים למנעלים “חוץ” דרך כבוד שמנהגם לחולצם גם בכניסתם לכל בית גדול כמנהג כל ארצות הקדם תחת אשר בארצות איירופי יסירו הכובע מעל ראשם ולהם בזיון גדול להסיר המצנפת ולעמוד בראש מגולה לפני הגדולים אשר יחשב לקלות ראש ועזות). לעון פלילה יחשב אם ישכח איש לבא במנעליו תוך הביהכ”נ. ומפחד הגנבים יש בכתלי ביהכ“נ מבחוץ חורים בקיר עם דלתות נעולים. ונכבדים אשר נעליהם ברגליהם יניחום שמה על מסגר בבואם ובצאתם יוציאום. ישיבתם בביהכ”נ כבבתיהם הוא על הארץ ורגליהם כפופות תחת ירכותיהם. ראשי העדה ואציליה יושבים סביב סביב אצל הקירות על יריעות קשים או עורות כבשים ועזים והאחרים יושבים שורות שורות לרגליהם. וכל הרוצה לשבת על יריעה מביא עמו עור כבש או עז תחת אצילי ידיו וישב עליה ומחזירה עמו בצאתו. המכובדים יביאו בידם גם בקבוק נחושת קטון שפיה רחב וצוארה צר לרוק בה כי אין לרוק בשבתם על הארץ.
הבימה (אשר בערך הביהכ"נ) עומדת באמצע אשר עליה יקראו בתורה והש“ץ מתפלל אצל הכותל והמה מתפללים צפונה נגד ירושלם כי הם בדרומה. מעט במספר ספסלים קטנים כמדת חצי אמה ימצאון בבהכ”נ אצל מושב הגדולים אשר עליהם יניחו ספר התפלה והלמוד. מספר קטון המונח על ספסל קטן 105 הזה ילמדו כמה אנשים יחד ועד עשרה בני אדם היושבים מרחוק סביב הספסל מלפניו ומלאחריו ומהצדדים ומביטים בו מרחוק עד ארבע אמות ואין יד אדם נוגע בהספר רק בעת יהפוך העלה וכולם קוראים פה אחד בקול ובנעימה אחת. ורגילים לקרות מהספר גם כשהוא מהופך כי הנער מקטנותו ילמדנו לקרות בספר מהופך עד שאין להם הפרש אם הספר מונח לפניו ישר או הפוך. וזאת מצד שהספרים יקרים וחביבים להם מאד בין מיוקר מחירם והמצאם ובין מיקר ערך עצמם שמכבדים את התורה וכל ספר לוטה בכיס נאה לבדו ובשמירה יפה. והם אינם מעמידים הספרים בעמידה כמנהגינו רק מניחים אותה שוכבים 106 דוקא. הבטת עיניהם בהיר מאד לראות מרחוק הלאה עד מהלך יום בהרים כי קורעים בפוך עיניהם הוא כחול תכליי 107 בכל יום בבוקר ובערב אנשים ונשים וטף אחר שמושחים כל פניהם ועיניהם בחמאה מבושלת (שימנה) שלא יזיק להם חום השמש וזה מועיל הרבה מאד לחידוד הראות.
רוב ישיבתם בביהכ“נ ובבתיהם בלמודם אכילתם ושתיתם הוא בהסיבה על שמאל ולהם כרים קטנים מרובעים ממולאים צמר או בלאות קשה ומניחים שנים או שלשה זה על זה ונשענים עליהם וזה דרך הכבוד ונחת תענוגים 108 לעת ערב יבאו איש איש ממלאכתו נכנסים לביהכ”נ מתפללים מנחה וערבית יחד אחר בא החרסה גם אחר תפילת ערבית לא ימהרו לצאת עד שלומדים שיעור בהלכה או אגדה אשר ראש הכנסת מגיד בראש והולכים לבתיהם וסועדים בערב כמנהגם.