אבן ספיר· רבי יעקב ספיר
כב. התנועה והנגינות.
קריאתם בהתנועות כן הוא: קמץ ופתח כאשכנזים, כי שני הפכים המה. הראשון בקמיצות הפה והשני בהפתחו. גם החולם כאשכנזים (פלאנים) להבדילו מקמץ קטון תולדתו והצרי כספרדים הדומה לסגול אבל הסגול כפתח צר להבדילו מאביו. וכן נקרא אצל המדקדקים הראשונים פתח קטון מלאפום שרוק קובץ חיריק כמונו.
השבא נע יניעו באופנים שונים א) אם השבא לפני אותיות הגרון (אחה"ע) יקראוהו כמו הנקודה שתחת אות הגרון שאחריו אם קמץ חולם חיריק: למשל וְאָמְרוּ כמו וָאָמְרוּ, רְחוֹקָה כמו רוֹחוֹקָה, וְאִם כמו וִאִם וכן על דרך זה בכל הנקודות. ב) אם השבא לפני יוד יצא לעולם בחיריק כמו בְּיַד בִּיַד. ג) שאר שבאין הנעים כפתח קל לעולם. ואולם גם ביניהם יש שלא שמשו כל צרכם ומעקשים הקריאה הישרה וקורים הסגול דומה לפתח רחב באין הבדל למשל מָלַךְ כמו מַלַךְ עד שנולד מזה עותות רבות לאיזה סופרים דלא דייקא להמיר בנקדם ספרי כתיבות ידיהם (חומשים ותפלות). הסגול בפתח והפתח בסגול כי נדמה להם בהברתם [שים זאת על לבך וזכרהו] וכן ירחבו קריאת השבאים נעים יותר מהמדה עד שנשמע כתנועת מלך. ועל כן קשה להבין קריאתם לשאינו רגיל עמהם.
ניגוני הטעמים משונה מאד גם מספרדים גם מאשכנזים. ודרך אחרת להם בהמשך טעמי המפסיקים לפי ערך מעלתם זה למעלה מזה ולקצר בהמשרתים כפי סדר יחוסם זה לזה. והמשכות האלה במדה במשקל ובנעימות עריבות אשר אך אם יודע איש פירוש המלות במקרא יוכל להתבונן מתוך ניגון המשך הקריאה גם ביאור חבור המקרא והבנתו ומראה באצבע כי זה הוא כפי יסוד הנחת בעל הטעמים להבין במקרא. ויש להם לקריאת התורה נגון לבד לנביאים לבד וכתובים לבד וטעמי אמ“ת (שנשכחו מהאשכנזים) לבד. וכן ניגון מיוחד לתרגום לתפשיר ערבי להלכה 103 לאגדה לזוהר וספרי מוסר והכל בהמשכה וקול ערב לעורר הכונה. והנה מראש כאשר שמעתי קריאתם בתורה אמרתי אך נעדרי הטעמים המה כי שכחו הניגונים בלי יודעים להרים קול תרועה בפזר ושלשלת הפונה למעלה ולעשות עגלה שלישיה בזרקא. לפנות אחור וקדם בקדמא ואזלה. ולצפצף כאוב ברביע ודומיהם. אשר אצלינו כל המרבה לצלצל בגרון הרי זה משובח. ואלה לא כן אתם. אמנה אחרי נתתי את לבי ללמוד ולהבין ראיתי כי לזאת יקרא קריאה נכונה ועל אדני הבנת המקרא הטבעו. אבל מה קשה למי משלנו להתלמד בניגוניהם אלה בטעמיהם. וכל יגיעי לא עמדה לי לקרות כמותם. כי אך הנער מבן ארבע או חמש שנים יתחיל להתלמד ולהתרגל על כל מלה בתורה נגינתה ונטיתה ערכו וארכו עד כי תשוב לו כלשונו המדבר והוא עודינו לא ידע שמות התנועות והטעמים רק הקריאה כמו שהיא. למשל אות זה אָ קורים כן וזה אַ קורים כן וע”ז הדרך כל האותיות והנקודות והטעמים וכן במלות שלימות למשל בְּרֹאשִית זאת המלה נקראת ונמשכת כן וכן כל סדר המקרא. ומה נקל להנער לדעת אחר כך שמות האותיות הנקודות והטעמים בפעם אחת מהרה ועֵד הנסיון. ולפיכך כאשר איש מהם צריך להגיד לחבירו או לתלמידו מקרא מתנ“ך בעל פה דרך הגדה או הבנה אומר אותו בניגונו וטעמו בלי עמל וטורח כאשר ידבר איש אל רעהו בלשון עמו. כי כן הוא מורגל בה ולא ידע לאומרו בלי ניגונו ורובם ככולם בקיאים בזה למקטנם ועד גדולם. וכמו כן רבה בקיאותם והרגלם בתרגום על כל תנועה וקוץ. ורבים מהם מורגלים לדבר בלשון ארמית כאשר ידבר הבקי ומורגל בלה”ק.
ואולם בכל בקיאותם במקרא לא מצאתי בהם חכם בחכמת הדקדוק ובכללותיה הרבים והעצומים כי ישפיקו רק בקבלתם בקריאה ולא יבינו בטעמי הדברים. וכי גם ספרי הדקדוק מעטים אצלם. ואם אמרתי להם כלל וטעם בדקדוק חשבו כתורה חדשה. ובספרי תנ“ך כ”י (תאג) שלהם יש ספר דקדוק קצר כמו הקדמה לתנ“ך ונקרא מחברת התיגאן (ראה מ"ש למעלה במצרים) שם מחברו לא נדע. אך ישן נושן הוא והעתקתיו אלי ומצאתיו ישן מלא חדש מועט המחזיק את המרובה. רוב כללי הדקדוק וחלופי המלות והאותיות והתנועות זה בזה ובינת המקרא על עומק הפשט כדרך הראשונים. ובאיזה דברים צריך ביאור רחב. ואחרי בנותי בו ידעתי בעדים נאמנים שהוא מהרס”ג. ואם יגזור ה' בחיים אוציאנו לאור עיני כל ישראל ואור חדש על הדקדוק יהיל גם בכל קריאתם ובקיאותם בתנ“ך לא ידעו דרך הפשט ורודפים רק אחר הדרוש וביותר הרמז והגימטריא. ועוד יותר כל מעינם בדרך הסוד וכל עתותיהם הטפוחות ומדודות ללמוד התורה הוא בזוהר וקבלה. ואנכי אשר עוד לא מלאתי כרסי בש”ס ופוסקים ועל סף בית חכמת הקבלה והסוד לא נסיתי הצג כף רגלי (ואם אמרתי לפעמים בזוהר הי' רק לצאת ידי חובת הקריאה) והיה בבואי הנה באו לשאלני או לנסותני בחדות סתומות וסודות חתומות בזוהר במקדש מלך ובכתבי האריז“ל (אשר בא להם זה מקרוב) וכאשר לא פתרתי להם כי לא ידעתי לא חשדוני ללא יודע. היתכן חכם מירושלם לא ידע בעליל כל הזוהר וכתבי האר”י גם בתנומות עלי משכב? אבל חשבוני למונע בר או שאינם ראוים בעיני לגלותם סודות נסתרות. ואחרי ימים ושקידה נטפלתי עמהם כי נפתלתי עם יודעי חן (במעט הכללים אשר אספתי לי) והראתים לדעת כי מי שלא עמל ויגע על הנגלות לנו גם בנסתרות ימשש כעור וילאה למצוא הפתח. כי רק השכל הישר יפתח כל סגור אמנם זאת תקנתם לבלי יעבטו אורחותם.
לולא ידיעתי (המעט היא אם רב) במקרא ובהלכה לא מצאתי ידי ורגלי ביניהם. הפעם ברכתי ברכה אחרונה של בורא נפשות והמה מטים אוזן קשבת על כל דבור ומלה היוצא מפי ומביטים בעין לטושה על כל דרכי ופסיעתי. והנה שמעו שסיימתי ברך חֵי העולמים בצרי כרגיל אצל האשכנזים ואמרו לי “מחילה מכבודך חכם! הרי זה כמחרף כו' ח”ו כי חֵי הוא לשון רבים וצריך לומר חַי בפתח שהוא אחדות גמור. וסימן לדבר מקרא אחד: חַי ה' וחֵי נפשך (מלכים ב' כ"ב) וכן בכל המקרא אצל ה' נאמר חַי ואצל ב“א חֵי. ואנכי התאמצתי בכל עוז ולא נתתי כבודי לכלימה למען הצל כל סדורי תפלות האשכנזים הכתובים בחֵי גם בברכת ישתבח. וזכרתי מ”ש המ“א סי' ר”י “חי העולמים בצרי שהוא דבוק (פי' כי הנפרד הוא חיים כמו מים וכמו שנאמר מן מים בסמיכות מֵי ים סוף כן מן החיים בסמיכות חי ומים אינו לשון רבים וכן חיים) וכ”כ בתוי“ט סוף תמיד ע”ש והראתי להם מקרא מלא (דניאל י"ב ז') וישבע בחֵי העולם. ואולם כל זאת לא הי' לי רק כסות עינים בפניהם אבל פשטיות לשון הרמב“ם ז”ל בה' יסודי התורה פ“ב הוא אומר חַי ה' בפתח לפי שאין הבורא וחייו שוין כחיי הגופים החיים כו' ולפיכך אומר חֵי פרעה חֵי נפשך עכ”ל מבואר שאין שייך לתאר להקב“ה רק חַי בפתח כמו שמצאנו בכל המקרא [ולענ”ד שחיים בנפרד הוא לשון רבים ואינו דומה למים והשני יודי“ן יוכיחו והראוי בנפרד חיי כמו חיי שרה ולפעמים יפול יוד השורש. גם כונת וישבע בחי העולם אינו כנוי להקב”ה בורא העולם רק בחיי העולם ממש שהם הנבראים או במי שנותן חיים לעולם והוא פעל כמו וחי אחיך עמך שפי' תן לו חיים אבל ברוך חי העולמים הוא שם תוארו ית“ש ולא יתכן לומר חי בצרי שהוא רבוי] והם הקיפוני בחבילות ראיות ע”ד הסוד אשר לא יכולתי עמוד. ובכל הסידורים שלהם חדשים גם ישנים בכ“י ונוסח הספרדים כולם כתוב חי בפתח. וכן נר' שהי' כ”כ נוסחת האשכנזים מלפנים. והנוסח של חי בצרי מקרוב אלינו מהגאון בעל תוי“ט ז”ל וכבר כתב בא“ר ששמע שהגאון בעל תוי”ט חזר בו בסוף ימיו. ומאז והלאה למדתי לשוני לומר חַי כי לא כל השומע ישאלני טעם ואתוכח ואהיה בעיניהם כע“ה. כן שמעתי הם אומרים תְחָית המתים החית קמוצה. וחשבתי בראשונה שטעות הוא בידם ואחרי שובי דרשתי והנכון אתם יען הוא שם מבנין הקל שורש חָיָה בתוספת תיו האמנתיו. ואף שנמצא ג”כ ונפשו לא חִיָה (תהלים כ"ב) שם הוא מהכבד ליוצא ואין ענינו לעומד בקל ותחִיַת המתים בחריק משמע שהמתים הם מחיים אחרים אבל תּחָיַת בקמץ משמע שהמתים ייחיו בעצמם. ובעל אוצה“ש אמר שהוא ע”מ תפלה ואינו כי תפלה שרשו פלל מהכבד ואם ראה או שמע שבתימן אומרים תחָיַת המתים לא כתב כן וכמוהו הרבה שבושים הורגלנו בהם (בפרט בלמוד התלמוד וספרים שאינם מנוקדים) עד כי שבה בעינינו ליושר והמעקשים למישור ואם נשמע מאחרים בשפה ברורה ידמה לנו מכוערה.
הם מורגלים מאד בשבועות בטוי על כל דבר קטון וגדול ומיד קופצים ונשבעים דָת משה או דָת ישראל 104 והיה בעיני לזרא גם עצם השבועה אשר לא כדת גם המבטא דָת בקמץ שההרגל לנו לומר דַת משה וישראל בפתח אבל מה לא יאמרו כּדָת אם בכל המקרא נכתב ונקרא בקמץ גם במוכרת ובלתי נסמך. בתרגום המקרא ובתלמוד אומרים גֻברא בקובץ הגימל ולא בפתח כהרגלנו וכן הוא בכל דניאל ועזרא וכמוהו הרבה בתרגום ובתלמוד.
הם מורגלים מאד כאשר יספר איש לרעהו צערו או תקותו לאמר לו בנחמה “אהיה אשר אהיה” או “אל שדי” וזאת לא תמוש מפיהם (ושמעתי מהם על ספור ארוך מבני משה ואין כאן מקומו) על כל דבור ואמירה אומרים ברוך תהיה או ברוך אתה לה' ואינם מקפידים על לא תשא. המה קורים לאיש כילי עני נפש. (לא ידעתי מקום המליצה) כשמזכירים איש חי לשבח אומרים “עליו השלום” אשר הי' נדמה לי בתחלה לקללה ולא לברכה כי אנחנו אומרים כן על המת ועל המת הם אומרים “זכרו לברכה” או לתחָיָה ולכן אין להביא ראיה אם אנו מוצאים בספר קדמון אם יזכיר איזה חכם וכותב עליו “עליו השלום” שכבר היה נפטר בימיו שאולי הוא ברכת החיים כמנהגם ולא ברכת המתים כמנהגינו. גם זאת ראיתי ובחנתי שכוח זכרונם גדול מאד יותר מבשאר ארצות ואם יראה דבר פעם ושתים יזכרנה על פה לימים רבים.
המלמדים כשמלמדים התינוקות סימני הטעמים בהמשכתם בנגונים מראים להם באצבע היד פשוטה לפניה או לאחריה שיעור ההמשכה העליה והירידה ומבינים ברמז הזה וקול המלמד לא ישמע ומורגלים בזה המלמדים ותלמידיהם כאשר הורגלו היום באירופי בסימני קוי ונקודי המוזיקא המצוירים בספר הנאטען. והבנתי בזה מה שאמרו ז“ל (ברכות ס“ב ע”א) אין מקנחין בימין מפני שמראה בה טעמי תורה אשר הי' לי מאמר סתום עד ראיתי פה המנהג הזה בעיני ורש”י ז"ל פירוש שם גם כן כזה וכו' ראיתי בקוראים הבאים מארץ ישראל אשר כן כמה מליצות בספרי הקדש ובתלמוד ומדרשים אשר הם כחדות סתומות בעינינו מפני שלא נדע המליצות והמנהגים שהי' בימיהם אשר לפיהם נאמרו ונכתבו.