אבן ספיר· רבי יעקב ספיר
יא. חקירה והערה על היתר ישיבות מצרים בזמה"ז.
ויהי בימים אשר הוכתי בעורון ואור עיני עזבוני (ברוך פוקח עורים) וארבעים יום הייתי כלוא במאסר בית אפל לא ראיתי עין הארץ אמרתי נגזרתי לא אוסיף להביט יושבי חלד חדל ממני טוב התבל ואהי כנפל אשת 77 לא חזה שמש עולם. פניתי לבי לפשפש או למשמש במעשי. באותם הימים הצדקתי עלי את הדין גם על דבר העון שיצאתי מירושלם ולא הייתי רעב ללחם. ושאר ההכרחיים לנו לעת כזאת מי יגיד לי שהם נקרא אונס. והנה נזכרת מ“ש הרב כפתור ופרח ז”ל בפ“ה וז”ל: ושמעתי במצרים מפי הר' ר' שמואל מבני בניו של הרמב“ם ז”ל שכשהר“מ ז”ל היה חותם שמו באגרת שלוחה היה מסיים הכותב העובר בכל יום שלשה לאוין פלוני. אמרתי לו דרך חצי נחמה שמא הרב ז“ל היה מוכרח לעמוד שם שהרי היה רופא למלך מצרים וכענין כו' לספר קומי מפני קרובים למלכות. ויש מפרשים שמה שאסרה התורה לשוב בדרך הזה עוד אינו אלא דרך המדבר ים סוף כמו וזה לכם כו' ע”ש. ונתתי שמחה בלבי כי פלטי לי מתרתי כי אונס שלי יותר גדול מאד ידע אינש בנפשו. וגם כי רבים היו עמדי שיצאתי בשליחות הכלל ונפישא זכותייהו. וזאת שנית כי באתי דרך אניה בלב ים הגדול שהוא ממעריב א“י למעריב מצרים ולא דרך המדבר ים סוף שהוא מדרום א”י למזרח מצרים. ואחרי שובי לאיתני הי' לי דברי הרב כו“פ ז”ל כדברי ספר החתום ושמועתו זאת צר לבי מקוצר דעתי להבינה כולה כמו שהיא כי זה לשון הרמב“ם ז”ל פ“ה מה' מלכים ומותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים כו' בג' מקומות אמרה תורה שלא לשוב למצרים שנא' לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד לא תוסיף עוד לראותה לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. והנה תחלת המקרא של לא תוסיף עוד לראותה (דברים כ“ח ס”ח) הוא והשיבך ה' מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף וגו' שהוא אחד מהג' לאוין והכתוב אומר באניות א”כ אינו דרך המדבר ים סוף כאשר אמר הרכו“פ בשם י”מ גם בלאו דלא תוסיפו (שמות יד יג) אינו כתוב בדרך רק מצרים ולפי זה כל הדרכים אסורים. וגם תפוג לב איש קצר רוח להאמין שהרמב“ם ז”ל יכתוב בידו ויעיד על עצמו שעובר בכל יום ג' לאוין? וממנ“פ אם היה אנוס בדבר אונס רחמנא פטרי' או היתר אחר הרי לא עבר ואם לא היה אנוס ובלי שום היתר איך בשאט בנפש יעבור ח”ו ג' לאוין בכל יום ויתפאר בהם? אם כהתל באנוש יהתל? וכי חשוד רבינו משה נותן משנה התורה מבלי משים על לב לעמוד ימים רבים בג' לאוין ולא בכל יום אלא בכל שעה ויחשוב אולי כי ימלאו ימי יקלטני א“י במותי? ומה גם שכמה אגרות הרמב”ם ז“ל ושו”ת רבות בעברי ובערבי הנם עוד אתנו היום ולא נמצא אף באחת מהם דברים אלו. על כן אמרתי לתור לי דרך אחרת סלולה לפני הרמב“ם ז”ל אולי ישר בעיניכם כי ראיתי גם להגאון חיד“א ז”ל בברכ“י אשר אסף כעמיר גורנו הערות רבות מראשונים ואת אחרונים ובן גרנו לא דשם בחריצות שכלו ולהבר הבר במזרה רוחו הכביר ועוד עודינו נבוכים בארץ הזאת סגר עלינו המדבר ע”ש. ואמרתי אביא בעניי רוח צח חרישית אולי ה' אתי לברר מעט אוכל והיה לי לבדי לאכול לשבעה ואם יכשר גם בעיניכם קחו נא ברכה.
הגהת מיימוני שם (פ"ה) כתב בזה“ל ויש תימא על קהלות השוכנים שם (במצרים) וגם רבינו המחבר עצמו הלך לגור וליכא למימר שטעמו מפני שבא סנחריב ובלבל את העולם כדתניא בתוספתא דקדושין שאמר לו ר' עקיבא למנימין גר מצרי שהרי בפ' החליל אמרינן ואלכסנדרי' מ”ט איענש משום דעברו אהאי קרא לא תוסיפו לשוב 78 וגם בתוספ' דידים אמרינן למצרים נתן הכתוב קצבה שנ' יחזקאל כ“ט מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים מן העמים אשר נפוצו שמה ואין לנו טעם להתיר אם לא שנפרש כפי' רא”ם שפי' לא תוסיפו לא אסרה תורה אלא בדרך הזה כלומר מא“י למצרים אבל משאר ארצות מותר ע”כ 79 ולא אוכל להבין מה יועיל גם זאת להרמב“ם שכתב מפורש ומותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים וכן בס' המצות בהקדמתו כ80 שלא לשכון בארמ”צ הרי שאסור השכונה שהיא הישיבה בתוכה ולא זכר הדרך אשר בא בה וטעמו מבואר משלשה לאוין שחושב שם אשר בשנים מהם לא נזכר בדרך הזה ובהאחרון לא נזכר דרך כלל ומה יושיענו א“כ אם בא מא”י או מחו"ל?
האמנם נכונים ד' הגמיי' אלה אליבי דהרא“ש ז”ל מובא בטור אבה“ע סי' ד' וז”ל כ' הרמב“ם ז”ל האידנא בין מצרי בין עמוני מותרין מיד שעלה סנחריב ובלבל כל האומות וכל דפריש מרוב' כו' וא“א הרא”ש ז“ל כ' שעמוני ומואבי ואדמי מותרין מיד אבל מצרי גם עתה הוא אסור עד דור שלישי ע”כ. ושם בד“מ מציין על דברי הרא”ש בהטור וז“ל ותימא הואיל ומצרים לא נתבלבל האיך מותר לדור במצרים וי”ל דלא אסרה תורה לשוב אלא בדרך זה דהיינו מא“י למצרים אבל משאר ארצות מותר. וזה כהגמיי' הנז' ובמרדכי ס”פ הערל. ולענ“ד כי יען שלא נמצא מראה מקום בש”ס שלנו לאלה הג' לאווין ומדרך הפשט אין כאן אלא לאו א' דלא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד (דברים י“ז ט”ז) שמביא הרמב“ם ז”ל בראשונה והיא כתובה בתורה אחרונה אלא שהוא העיקר הנאמר באזהרה ממש וה' אמר לכם אבל המקרא לא תוסיפון לראותם עוד ע“ע (שמות יד) לא נאמר רק דרך ברכה והבטחה וכן המקרא והשיבך כו' בדרך אשר אמרתי לא תוסיף עוד לראותה (דברים כ"ח) נאמר דרך עונש וקללה ח”ו ולא באזהרה מיוחדת. וע“כ ודאי שמהאזהרה דלא תוסיפון הנז' נוכל יפה לפרשו שאינו אסור רק מא”י למצרים ולא משא“ר כנז'. אבל להרמב”ם ז“ל שמונה והולך שלשה אזהרות מהשלשה מקראות ולפיהן אין לנו לחלק בדרכים וכל הדברים וכל הדרכים אסורים בין מא”י ובין מחו“ל. ועל כן כתב הרמב”ם סתמא שאסור לשכון בארץ מצרים מאיזהו מקומן שיבא שמה ואיך יעבור על דעת עצמו?
ואולם לדעת הרמב“ם ז”ל אין אנו צריכים לדחוק ולחפש ולתור אחרי דרך היתירים אחרים אחרי שהוא פסק בה' א“ב כר' עקיבא (דתוספתא דקדושין פ"ז) דהאידנא גר מצרי מותר מיד שעלה סנחריב ובלבל ואין אנו יודעים המצרים אנה הלכו ואין אנו רואים אותם עוד בעולם שלא אסרה התורה רק האומה החוטאת שהעבידו בני ישראל בפרך גם החטיאום בגילוליהם אבל האדמה מה חטאה. לגזור עליה שלא ישב בה אדם מישראל? הארץ לא תשא עון יושביה וסדנא דארעא חד הוא. ולכן לענ”ד להרמב“ם ז”ל אין היום איסור כלל לשכון בארץ מצרים אחרי שנתבלבלו המצריים. וא“ת למה פסק הרמב”ם בעצמו בה' מלכים שאסור לשכון באמ“צ? אף אנו נאמר שהרמב”ם ז“ל אשר העלה ואשר הביא בידו החזקה כל דיני התורה והמצוה גם מה שאינו נהוג בזה”ז והלכתא למשיחא ומה שהיה נהוג מלפנים הביא גם זאת שכתוב בתורה וגם כי הנביא נבא עליהם שישובו באחרית הימים ואז יחזרו לאיסורם הראשון כשנדעם ומצרי בכלל. וכאשר בה' א“ב הביא מתחילה דין איסור מצרי אדומי עמוני ומואבי ואחר כן כתב דהאידנא מותרין ובא דין ההיתר זה ולימד על מצרים כולה. וכן בין בפשטא הרב בד”מ על הטור כנז' שאינו מתמיה על ישיבת מצרים רק להרא“ש ולא להרמב”ם כמ“ש ותימא הואיל ומצרים לא נתבלבל האיך מותר לדור במצרים וזה להרא”ש כמו שמציין שם טבל להרמב“ם שגם המצריים נתבלבלו אין איסור כלל בזמה”ז מאיזהו מקומן שיבא לדור שם כי אפס המצרי מן הארץ ורשעים עוד אינם. ולא תקשי ג“כ תמיהת הגמיי' מתוספת' דידים שלמצרים נתן הכתוב קצבה כו' כי זהו לדעת הרא”ש שפוסק כר' יהודה שבתוספת' זו אבל הרמב“ם על כרחינו לא סביר לי' כתוספת' דא (ראה נימוקו הלאה) שהוא פוסק הלכה כר' עקיבא דתוספת' דקדושין שאמר למנימין גר מצרי מותר אתה מיד שבלבל סנחריב. וזה כלל גדול שהלכה כר' עקיבא מחבירו ומכש”כ נגד ר' יהודה תלמידו.
אך זוהי שקשה עדיין (הגמיי' הנז') מפ' החליל ואלכסנדרי' מ“ט איענש משום דעברו אהאי קרא דלא תוסיפו לשוב ופירש”י שם שהלכו למצרים בימי יוחנן בן קרח וזה היה אחר בלבול סנחריב ולמה נענשו? לדעת הרמב“ם ז”ל. ואולם בעזה“י גם התמיה הזאת תסור עד מהרה כי הר”ש ז“ל בפי המשנה פ”ד דידים מביא מן התוספת' דתרי בלבולים היו סנחריב התחיל ונבוכדנצר כלה עשה וזה מוכרח מאד מן הנבואות עצמם הלא נראה בירמי' מ“ו שם נבא למצרים על חיל פרעה נכה וגומר אשר הכה נ”נ וגו' בשנה הרביעית ליהויקים שם כל החזון וזה היה מאה וחמשה שנים אחר סנחריב שנהרג בימי חזקיהו מלך יהודה [ומצינו שעוד אחרי מאה שנה לבלבול סנחריב (שמנה עשרה שנה קודם גלות צדקיהו) עדיין הי' מצרים בתוקף עוזה ובמלכותה שעלה למלחמה על מלך אשור (מדינת סנחריב) על נהר פרת שאז המית ליאשיהו מלכים ב' כ“ג דהי”ב ל“ה]. וגם אז לנבואת ירמיהו הנז. לא היתה לכלה כי בירמי' מ”ג כאשר הלכו למצרים אחרי גלות צדקיהו כתוב ולקחתי את נבוכדנצר וגומר ובא והכה את ארץ מצרים וגומר ואז כליון חרוץ נבא עליהם ושם מ“ד הנני נותן את פרעה חפרע וגומר כאשר נתתי את צדקיהו וג' ביד נ”נ וגו' ושם עוד לבני עמון וגו' לאדום וגומר. הרי מפורש שגם אחרי סנחריב שנים רבים מאה ושלשה ועשרים עדיין ישבו אלה הממלכות שקטים על שמריהם ולא נתבלבלו ובהכרח לנו לאמר שסנחריב התחיל למשול עליהם והוא אמר ואסיר גבולות עמים וגו' שהסיר גבולות המדינות להיות כולם תחת ממשלתו אבל לא העביר אותם לערים ממדינה למדינה ונבוכנצר עשה כלה ונחרצה והכלם כולם מארציהם אל ארץ אחרת כיום הזה.
הנה עינינו הרואות ברור מהכתובים כמ“ש הר”ש מהתוספת' שעיקר הבלבול וגלות כל האומות היה ע“י נבוכדנצר ומאז והלאה הותרו כל האומות גם מצריים לדעת הרמב”ם ז“ל וכשירדו היהודים עם יוחנן בן קרח למצרים עדיין היו המצריים שקטים על שמריהם ויושבים על מקומם כמפורש במקרא ואז ודאי היה אסור להם בלאו לרדת למצרים [ולכן דקדק רש”י ז“ל לפרש שהלכו למצרים בימי ירמי' עם יוחנן בן קרח ומה איכפית לנו מתי הלכו? אלא להגיד שאז היו עדיין באיסורם אבל ההלכוא אח”כ אין איסור] וגם הלכו בהדרך שאסור גם להרא“ש והרא”ם היינו מבית לחם לתחפנחס שהוא דרך המדבר כנז‘. והנביא ירמיהו כיהה בהם והעיד בהם בשם ה’ ולא שמעו ועל כן צדקו מאד דאמרו בפ' החליל ואליכסנדר' מ“ט אענוש משום דעברו אהאי קרא כו' וכפרש”י ז“ל כי הלכו בעוד האיסור היה במקומו ומעתה סרה גם תמיהת הגמיי' וקושית הרא”ש על הרמב“ם מתוספת' דידים שלמצרים נתן הכתוב קצבה שנאמר מקץ ארבעים שנה וגומר (והרמבם לא פסק כותי) שזה הפסוק נאמר ביחזקאל כ”ט י“ג והיא נבואה קודמת בשנה העשירית לגלות המלך יויכין ואח”כ בעשרים ושבע שנה נבא שנית על מצרים ועל פתרוס (היא מצרים העליונה שישבו בה היהודים הבאו עם יוחנן בן קרח) ביד נבוכנצר ואז לא קרא לה עוד נוחמה כי אם כלה ונחרצה עד עולם שנאמר שם והפיצו את מצרים בגוים וזרותי אותם בארצות וגו' ותקומה לא היה להם עוד ואבד זכרם מן הארץ כיתר כל העמים.
ומעתה דברי רבותינו הרמב“ם והרא”ש ז“ל צדקו גם שניהם ואיש אל עבר פסקו ילכו. להרמב”ם שפסק כר' עקיבא בתוספתא דקידושין הותר גם גר מצרי וישיבת מצרים מיד מטעם בלבול סנחריב ונבוכדנצר כנז' ומותר אליבי' לבא לדור במצרים גם מא“י ומכל הדרכים. ולהרא”ש שפסק כר' יהודא מתוספת' דידים ומש“ס דפרק החליל שמצרים חזרו לנויהם גר מצרי אסור וישיבת מצרים אינו אסור רק בדרך הזה אבל משאר ארצות מותר ומא”י אסור לעולם. והרדב“ז ז”ל ביקש לו מנוח לדור במצרים מטעם אחר שכ' בת' ח“א ע”ג לענין יו“ט שני שאם איש וביתו ירדו למצרים אף שדעתו לחזור צריך לנהוג יו”ט שני וז“ל אע”פ שכולנו דעתינו לחזור ולדור בא“י דעל זה הטעם אנו סומכים לדור במצרים אע”פ שהתורה אסרה לא תשוב בדרך הזה עוד כיון שאין אנו יורדין להשתקע 81 אלא לגור וכאשר תמצא ידינו נלך לא“י אין אנו עוברין עכ”ל ואנן מה נעני אבתרי' שרי לן מארי מלכא דכולא עלמא.